ביקורת: יולי

 

מחול, ובלט בפרט, הוא מדיום שקשה לתרגם בצורה ישירה לקולנוע. יש לו קצב משלו, תנועות שהגיוניות רק בהקשר מסוים וחייבים שהמוזיקה תהיה לטעם הצופה, מאחר ולא הגיע לסרט מתוך חיבה לצ'ייקובסקי, אלא מתוך התעניינות בסיפור המועבר דרך עריכה ודיאלוגים. כשראיתי את הסרט התעודי "פינה", השתעממתי. אמנם הריקודים עצמם מרשימים, אבל הם לא נבנו מלכתחילה עבור צילום ממספר זוויות ועל כן, אבדו משהו מהעוצמה שלהם כשהוסרטו במקום להיות מוצגים על הבמה באולם. כמובן, זה שהסרט די מיועד ספציפית לאנשים שמבינים במחול, גם עזר לתחושת הריחוק שלי כצופה הדיוט.

מצד שני, מחול עובד מעולה כשהוא חלק מהסיפור. גם מחוץ לז'אנר המחזמר, שימוש בתנועה לצלילי מוזיקה יכול לסייע רבות בהעברת רעיון כללי יותר, בהינתן בניה נכונה עבור המסך הגדול. "סטפ אפ 2" הוא גילטי פלז'ר שלי כי כמה שהעלילה מטופשת והמשחק עצי (במיוחד בסצנה שלמעשה מכילה עץ), ממש כיף לראות את האנשים האלה זזים בסיטואציות שאלצו את הבמאי לשבור את הראש כיצד ללכוד אותן בצורה אופטימלית. "ברבור שחור" ו"אנחנו", שני סרטי האימה האהובים עלי מהמאה הנוכחית, משתמשים גם הם בבלט כחלק מהסיפור ומשלבים בין יצירות מוכרות לבין ערעור המציאות סביב הדמות הרוקדת. אפילו קטעי הריקוד הכאילו ספונטניים בסרטיו של טרנטינו "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", עוזרים לבנות את הסצנה, כי נוצרו עבור הקולנוע. הראשון מראה את אכזריותו של מיסטר בלונד הנינוח להפליא בעודו מתכונן לענות שוטר, בעוד השני מראה את אחיו וינסנט מרשה לעצמו רגע נדיר של שחרור כאשר הוא נסחף בעקבות הקסם של מיה וואלאס. הריקודים האלה עובדים כי נוצרו מראש תוך מחשבה על האפקט שיהיה על צופה באולם קולנוע ולא בבית האופרה.

זהו האתגר איתו מתמודד הסרט "יולי". סרט על רקדן בלט אמיתי, שמכיל קטעי בלט שנוצרו עבור הבמה, אבל צריך לצלם אותם בצורה קולנועית. בנוסף, מאחר ומדובר באחד הסיפורים היותר נדושים שמפיקי סרטים אוהבים לקדם, הוא גם צריך למצוא דרך להפתיע את הצופה בחלקים הדרמתיים ולא להראות כמו עוד דרמה משפחתית על גאון שהצליח נגד כל הסיכויים.

 

קרלוס אקוסטה, הקרוי גם יולי כי שמות, גדל בחלק העני ביותר של הוואנה, בירת קובה. תחת שלטון הקומוניזם של פידל קסטרו, המשפחה התפרנסה בדוחק, השחורים הוסיפו לסבול מאפליה גם שנים לאחר ביטול העבדות ולא היה ליולי הרבה מה לעשות חוץ מלהסתובב ברחובות. כשאביו תופס אותו מלהיב חבורה של פרחחים בתחרות ריקודים, הוא מחליט שיש רק פתרון אחד שיציל את עתידו של הילד ורושם אותו לבית ספר לבלט. המורים מתרשמים, כי אין ספק שיש ליולי כמויות נדירות של כשרון טבעי ואת מבנה הגוף המתאים לריקוד. הבעיה היא רק שיולי לא רוצה ללמוד בלט. זה לא מעניין אותו והוא מפחד שיצחקו עליו.

הגישה הזו מוסיפה לאפיין את לימודיו של יולי, שמרבה להבריז משיעורים, צובר עברות משמעת ולא מתחבר לתלמידים האחרים. הוא מעדיף לשבת בבית עם המשפחה, או לשחק כדורגל בשכונה, אבל את אביו זה לא מעניין. הבן של פדרו אקוסטה יהיה רקדן מפורסם, או שלא יהיה בכלל. הגישה הזו יוצרת הרבה מתיחות בין יולי לאביו, מתיחות שלעתים גולשת גם לאלימות פיזית כלפי הילד.

הסרט נע בין העבר להווה. רוב הזמן, מוצג סיפור חייו של יולי החל מילדותו בסוף שנות השבעים, דרך התבגרותו במרחב הפתוח שאחרי תום המלחמה הקרה. בין לבין, הסרט מציג את קרלוס אקוסטה האמיתי בתפקיד עצמו, בזמן החזרות על בלט בהשראת חייו, בו הוא מגלם הפעם את דמות האב. קטעי הבלט האלה מרשימים, לא רק בגלל הכוריאוגרפיה המרהיבה, אלא גם כי מקבלים ככה את נקודת מבטו של מושא הסיפור. העובדה שקטעים אלה מופיעים במקביל, או מיד אחרי, המחשה עם שחקנים המספקת להם הקשר, מביאה לכך שהקולנוע והמחול משתפים פה פעולה ומשלימים זה את זה במקום להיאבק על אור הזרקורים. אנחנו לומדים על יולי והאנשים סביבו דרך שחקנים שמגלמים אותם ואז מקבלים את הפרשנות האמנותית שלו לנושא.

הצגה זו מוסיפה ערך מיוחד למערכת היחסים הסבוכה עם האב. מצד אחד, הוא רוצה בטובת בנו ומנסה להציל אותו מחיים של עוני וסבל. מצד שני, הוא אינו מתחשב ברצונו של יולי ומנסה לכפות עליו חיים שלא בחר. שני קטעי מחול עוקבים מציגים באופן ברור את הסתירה, כאשר אחד מלא באהבה בין שני הרקדנים המגלמים את האב והבן, בעוד בשני נעשה שימוש בחגורה כאביזר דומיננטי בריקוד. יחסי האהבה-שנאה של יולי עם אביו הם אותם יחסים שיש לו עם הבלט. הריקוד פתח בפניו אפשרויות שאינן קיימות עבור רוב תושבי האי השחורים, ובאותו הזמן גבה ממנו מחיר פיזי ונפשי רב. הדבר היחיד שיולי אוהב ללא תנאי היא קובה עצמה וגם בשיא הפטריוטיזם, עדיין יש לו הרבה ביקורת כלפי המתרחש שם.

חלק גדול מההצלחה של הסרט מגיע מהופעה בודדת. הכוראוגרף הוותיק סנטיאגו אלפונסו לוהק לתפקיד פדרו, אביו של יולי. בין אם הוא שואב השראה מנסיונו האישי, או פשוט בעל כשרון טבעי לכך, אלפונסו משכנע כפטריארך עצבני שמשוכנע שהוא עושה את מה שטוב עבור בנו, גם אם יולי לא מסכים איתו. אלפונסו מוצא את האיזון העדין בין אב מכה ואטום לבין הורה אוהב שיעשה הכל עבור ילדיו. בעוד לא מוצגת מידת התמיכה שלו בבנותיו (או בשמונת הילדים האחרים האמיתיים של פדרו שאינם מוזכרים בסרט), נראה שהוא בעצמו נתון לעתים בקונפליקט כשהוא מנסה להבין איך יולי מוכן לוותר על חינוך טוב, ארוחות בחינם והזדמנות לצאת מהזוהמה ולהפוך לשם עולמי. כל אדם עם הבנה בגידול צאצאים יגיד שילד צריך מוטיבציה בכדי להתמיד בתחביב שאינו מתחבר אליו ישר, אבל הגישה של פדרו למוטיבציה נוגעת בעיקר לעובי החגורה שלו. נוסף על כל זה, סנטיאגו אלפונסו מנצל את השליטה שרכש לאורך השנים בגופו על מנת להציג את פדרו בשלבים שונים של הזדקנות. בעוד השחקן המגלם את יולי הצעיר מוחלף כאשר הדמות מתבגרת, אלפונסו ממלא את תפקיד פדרו גם כשגופו נעשה מוגבל יותר בתנועה וקומתו נעשית שפופה.

יולי אוהב את אביו, למרות שהוא מתעלל בו. יולי אוהב גם את קובה, למרות שכולם רוצים לברוח ממנה. נראה שכל חייו מתבססים על הרצון להישאר ליד מה שמזיק לו ולהתרחק ממה שיכול להציל את עתידו. הסרט אינו מסתיר את זה שקרלוס אקוסטה הפך בסופו של דבר לרקדן מפורסם, אבל גם כשהוא מבוגר ומתפרנס בכבוד מבלט, לא ברור למה המשיך בכך. אם יש משהו שחסר כאן, זה הסבר מה גרם ליולי להתמיד בשיעורים ולנסות ככל יכולתו. אם הוא לא נהנה מהריקוד, למה הוא רוקד גם כשיש לו בחירה ללא איומים מצד אביו? באותה מידה, מדוע הוא רוצה כל כך לחזור לחור בו גדל במקום להוציא ממנו את האנשים שיקרים ללבו ולשפר את חייהם? יש תחושה שהסרט קצת נוטה לתעמולה נגד הגירה מקובה. הוא לא מנסה להצדיק כל דבר שהממשלה הקובנית עושה, אבל מנסה שוב ושוב להצדיק הישארות במקום, כאילו רק צריך לחכות מספיק זמן והמצב ישתפר. סביר להניח שגישה זו אכן מייצגת את דעותיו של קרלוס אקוסטה, אבל חסר בהצגה שלה משהו שיסביר את אהבתו דווקא לשכונה הישנה.

100 הגדולים: מקומות 50-41

50. טריינספוטינג (בריטניה, 1996)

במקור: Trainspotting

במאי: דני בויל

תסריט: ג'ון הודג'

שחקנים: יואן מקגרגור, ג'וני לי מילר, יואן ברמנר, קווין מק'קיד, רוברט קרלייל, קלי מקדונלד, פיטר מאלן

 

 

מה קורה כאן: רנטון, בחור סקוטי בן 26, מחליט לנצל תקופת יובש בכדי להתנקות מסמים ולפתוח דף חדש. עם זאת, הוא מגלה שקשה מאוד להשתחרר מההתמכרות ומתפתה לחזור אליה דרך חבריו: סיק בוי התחמן, ספאד טוב הלב והפשוט, טומי שנשאר נקי מסמים עד לרגע של משבר, ובאגבי שאינו משתמש בהרואין, אבל שותה הרבה יותר ממה שאדם בעל פתיל קצר כשלו אמור. לאחר שנסיון ההתנקות הראשון לא עובד, רנטון נופל מחדש, עד שנדרשת התערבות של גורם חיצוני.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה אנשים חושבים שטריינספוטינג הוא סרט על סמים, אבל הוא עוסק ברובו בהתמכרות אחרת לגמרי: בחיים המוכרים. רנטון לא סתם פותח את הסרט עם נאום על בחירה בחיים. בהתחלה נדמה שהוא מתכוון רק לבחור בחיים נקיים על פני הסמים, אבל ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר שהדבר שבאמת מונע ממנו להגשים את עצמו ולפתוח דף חדש אלה האנשים בקרבתו. ארבעת החברים שלו הם השפעה רעה ושלושה מהם הורסים בצורה אקטיבית את הנסיון של רנטון למצוא חיים חדשים. הם טפילים שרוצים שיהיה כמותם במקום לאפשר לו להחליף מסלול. הסמים הם אכן חלק משמעותי מהעלילה וסצנות הטריפ ונסיונות הגמילה הן בין הטובות ביותר שדני בויל ביים בכל הקריירה שלו. עדיין, המסר הוא מעבר לכך. סמים זה רע, אבל לא כל סם הוא כזה שנצרך בצורה פיזית. יואן מקגרגור, לפני שהתחיל להיתקע בטייפקאסט של הבחור הנחמד, מצוין בתור רנטון שכמה שינסה לברוח, תמיד ירדפו אותו שדים שאסף לאורך הדרך. סרט ההמשך שיצא 21 שנים לאחר מכן, אמנם נסה לשים יותר דגש על התמכרות לעולם בו גדלים, אבל נעדר את היצירתיות והשליטה חסרת התקדים בקצב שבויל הפגין ב-1996. שלוש שנים לפני ש"מועדון קרב" הפך את העריכה הקליפית ושבירת הקיר הרביעי לחלק בלתי נפרד מהקולנוע המודרני, טריינספוטינג עשה זאת ביעילות דומה, עם יכולת מרשימה להפוך סיוטים וטריפים לחיים על גבי המסך.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, זוכה פרס באפטא לתסריט מעובד, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, מועמד לפרס MTV להופעה פורצת דרך (יואן מקגרגור)

 

49. הגשר מעל הנהר קוואי (בריטניה/ארה"ב, 1957)

במקור: The Bridge on the River Kwai

במאי: דיוויד לין

תסריט: קארל פורמן, מייקל וילסון

שחקנים: אלק גינס, ססואה הייאקאווה, ויליאם הולדן, ג'ק הוקינס

 

 

מה קורה כאן: במהלך מלחמת העולם השניה, נתפסת קבוצה של חיילים בריטיים ונשלחת למחנה שבויים בתאילנד. מפקד המחנה היפני מעניש בחומרה כל נסיון בריחה או התקוממות, אולם רוחם של הבריטים לא נשברת. לוטננט קולונל ניקולסון מבין כי עליו לשמש דוגמה לחייליו וממשיך להתעקש שלא לשלוח את אנשיו לעבודות פרך בבניית גשר הרכבת מעל הנהר קוואי. כאשר ניקולסון וחייליו מסכימים בכל זאת להשתתף בבניה, הם מחליטים לעשות זאת על הצד הטוב ביותר על מנת להראות ליפנים שאין תחרות למוסר עבודה וסטנדרטים בריטיים. במקביל, אסיר אמריקאי שנמלט מהמחנה, נשלח לשם מחדש על מנת לפוצץ את הגשר בטרם יוכל לשמש את הצבא היפני לתגבור כוחותיו.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין כל הסרטים שנוצרו בכדי לקדם מסר אנטי-מלחמתי, הגשר על הנהר קוואי הוא אולי החכם ביותר. הסרט מציג את המלחמה כעניין של כבוד שאינו נפתר באמצעות הגיון, אלא דרך ניפוח אגו ונסיון להראות מי יכול להרשים יותר. בעוד קיים צד שלישי שמנסה לנהל את המערכה בצורה פרקטית ולהשיג מטרות ארוכות טווח, היפנים והבריטים משתפים פעולה אך ורק מתוך רצונם של הבריטים להיות המוצלחים ביותר, כאילו הם עדיין אימפריה שכובשת עמים פרימיטיבים ומלמדת אותם על נפלאות הטכנולוגיה והמחשבה. כמובן שהגישה הזו היא אבסורדית והשינוי שעובר ניקולסון הוא כולו ביקורת על רצונו של המערב לחנך את שאר העולם, גם כאשר המחנך נמצא בעצם בעמדת נחיתות. החיילים הבריטים המוחזקים בכלובים בידי כח צבאי עדיף ונלקחים לבנות גשר על פי תכנון יפני, עדיין מתנהגים כאילו עליהם לשמש אות ומופת לפראים סביבם. לא חשוב שניקולסון מתפלש בבוץ, או לכוד בתוך צינוק בחום לוהט, הוא עדיין רואה עצמו כבן התרבות שהיה בבית. את התסריט לסרט כתבו קארל פורמן ומייקל וילסון, שלא קבלו עליו קרדיט בזמן אמת מכיוון שנכללו ברשימה השחורה של קומוניסטים ותומכיהם שלא הורשו לעבוד בהוליווד. עמדותיהם האנטי-קפיטליסטיות בהחלט ניכרות בסרט, הרואה בהשתלטות המערב סוג של אובססיה שעלולה להמיט אסון. כמובן שלא מדובר דווקא בהתנגדות לכוחו של המערב, אבל הספר עליו התסריט מבוסס נכתב במהלכה של מלחמת קוריאה, הנחשבת לעימות הצבאי הגדול הראשון של המלחמה הקרה. בעוד הגשר על הנהר קוואי אינו מסמפת בגלוי את אחד הצדדים הלוחמים, הוא מציג את הקצינים כאנשים שמונעים מתוך אינטרס לשנות את הסביבה ולהראות את כוחם בתחרות מזויפת, אשר בה הם למעשה משתפים פעולה לרעת העולם החופשי. באופן אירוני, דווקא האמריקאי בסרט הוא האנרכיסט שנשלח למשימה למען טובת הכלל. משימה שאמורה למוטט את המפעל האדיר ששני יריבים משתפים פעולה על מנת להשלימו בזמן.

פרסים בולטים: זוכה 7 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן ראשי לגינס, תסריט מעובד, צילום, עריכה, פסקול מוזיקלי), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן בדרמה), זוכה 4 פרסי באפטא (סרט מכל מקור, סרט בריטי, שחקן בריטי, תסריט בריטי), זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה, זוכה 4 פרסי National Board of Review (סרט, בימוי, שחקן ראשי לגינס, שחקן משנה להייאקאווה), נבחר בשנת 1997 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

48. תעלת בלאומילך (ישראל, 1969)

במאי: אפרים קישון

תסריט: אפרים קישון

שחקנים: בומבה צור, ניסים עזיקרי, מרים גבריאלי, אבנר חזקיהו, זהרירה חריפאי, שרגא פרידמן, שייקה אופיר, גבי עמרני, אורי זוהר

 

 

מה קורה כאן: חולה נפש נמלט ממוסד סגור וגונב פטיש אוויר. הוא נעצר באמצע רחוב אלנבי בתל אביב ומתחיל לקדוח. כאשר שוטר מנסה לברר את פשר המהומה בכביש, הוא מניח בטעות כי מדובר בעובד עירייה ומעניק לו סיוע כנדרש בחוק. ככל שהחפירות מתמשכות, כך השכנים נעשים חסרי סבלנות ופקידים בכירים בעיריית תל אביב-יפו מנסים להבין מי אחראי לפרויקט ולמה הוא מנסה לקחת את כל הקרדיט לעצמו. רק עובד זוטר בשם יחזקאל ציגלר חושד שאותו קודח מסתורי פועל על דעת עצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: אפרים קישון היה אולי גדול הסטיריקנים הישראלים, לא רק של דורו, אלא של כל הדורות שלפניו ואחריו. בתעלת בלאומילך, הוא הפך גם לבמאי גדול. אחרי ניסויי כלים עם "סאלח שבתי" ו"ארבינקא", קישון הגיע לסרטו השלישי עם מספיק ידע קולנועי בכדי להרים הפקה בסדר גודל שטרם נראה בארץ ולמען האמת, גם לא ממש נראה מאז. קטע שלם מרחוב אלנבי נבנה מחדש באולפני הרצליה על מנת שצוות ההסרטה יוכל לעשות בו כרצונו ולראשונה בתולדות המדינה, היה ניתן להפוך חזון קולנועי בסטנדרטים הוליוודיים למציאות. קישון תוקף כאן את האויב החביב עליו, הבירוקרטיה. במקרה הזה, הוא מראה עד כמה היא מסוכנת אפילו כשאינה משחקת תפקיד בפועל. לפי המציאות של תעלת בלאומילך, הבירוקרטיה בעיריית תל אביב-יפו (וכמשל, בישראל כולה) כל כך מסורבלת ומציקה, שאנשים מתקשים להאמין שמשהו נעשה בלעדיה. משוגע עם קבלות חופר בורות באמצע אחד הכבישים העמוסים בעיר, אבל כולם מניחים שיש לכך מטרה ושמישהו בוודאי נתן הוראה ויודע מה אמור לקרות ומהו תאריך היעד. ככל שפקידי העירייה וגם ראש העיר עצמו מתעסקים בנושא, ככה הם משנים את דעתם שלא מדובר במפגע, אלא במשהו שכל אחד מהם רוצה חלק בהצלחה שלו, גם אם אינם בטוחים מה מוגדר כהצלחה במקרה הזה. התלונות מצד אזרחים לא משנות וכשציגלר התמים מבין שנעשתה תקלה, אסור לא לספר על כך לאיש, כדי שלא ידעו שהעירייה מסוגלת לפשל. קישון הקדיש את חייו הבוגרים לתלונות שנונות נגד הממסד. זה אלץ אותו להימלט מהונגריה מולדתו אחרי שהרגיז את האנשים הלא נכונים, וגם בארץ העניק לו יחס שלילי מצד המקורבים לשלטון. למרבה המזל, בישראל תמיד הייתה לו גישה לקהל. בלי להנמיך את השפה או להתפשר על הומור קל מדי, קישון לא ירד אל העם, אלא הזמין את העם לעלות אליו לכוס תה והתמרמרות משותפת על האנשים שמנהלים לכולנו את החיים, גם בלי שבקשנו. תעלת בלאומילך הוא הנקודה בה הצליח בכך בצורה הטובה ביותר לדעתי, בלי פשרות ועם הרבה הומור שמחזיק מעמד לאורך שנים.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר בשפה זרה

 

47. פורסט גאמפ (ארה"ב, 1994)

במקור: Forrest Gump

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: אריק רות'

שחקנים: טום הנקס, רובין רייט, גארי סיניס, סאלי פילד, מיקלטי ויליאמסון, היילי ג'ואל אוסמנט

 

 

מה קורה כאן: פורסט גאמפ נולד לאם חד-הורית באלבמה באמצע המאה ה-20. הוא בעל אינטליגנציה נמוכה מהממוצע ופגם מולד בברכיים, מה שהופך אותו למושא ללעג בעיני הסביבה. הילדה היחידה שמוכנה לדבר איתו היא ג'ני והשניים גדלים כחברים הכי טובים, עד שסיום התיכון שולח אותם למסלולים שונים משמעותית. פורסט הופך לשחקן פוטבול בקולג', משרת במלחמת וייטנאם ומקים חברה לדיג חסילונים, בעוד ג'ני חולמת להיות זמרת, נעשית היפית, מסתובבת עם פנתרים שחורים ונעלמת לפורסט בכל פעם שהוא חושב שהצליח לחדש את הקשר איתה. דרך סדרה של צרופי מקרים, פורסט מעורב בארועים היסטוריים מפורסמים ומשפיע על דמויות מוכרות בין שנות החמישים לשנות השמונים המוקדמות. למרות זאת, הוא נותר אדם צנוע ודי אלמוני שמסוגל לספר את סיפורו לזרים בעודו ממתין לאוטובוס.

למה הסרט הזה ברשימה: תאור העלילה מדגיש עד כמה פורסט גאמפ הוא סרט שחייב לקלוע בכל הנקודות שבדרך. אסור לא לפספס, אחרת יהפוך לקיטשי מדי, או ליותר מדי לא הגיוני. הקסם של הסיפור נובע משילוב בין ההשפעה הלא מודעת של פורסט על ההיסטוריה והחיפוש המתמשך אחר ג'ני, לבין ההבנה של הצופה מה באמת קורה. אנשים יכולים לגנוב ממנו רעיונות כי הוא לא מבין את הקונספט של זכויות יוצרים. היחסים עם ג'ני משחקים לא פעם על הגבול שבין אהבת אמת לבין ניצול, אבל פורסט לא מרגיש מנוצל, כי הוא רואה הכל בצורה פשוטה יותר. זה מרשים לראות את טום הנקס בתפקיד הראשי בתור מישהו שעד לתהפוכות קיצוניות בתפיסת העולם של אומה שלמה, מבלי שעזב ברוחו את הבית של אמו באלבמה. הוא מבין שג'ני שונאת את אבא שלה, אבל לא מבין שהדבר נובע מהתעללות מינית. הוא מבין שמלחמה זה דבר קשה, אבל אין לו מושג למה הוא נלחם, זה פשוט משהו שעושים. רוברט זמקיס ואריק רות' עשו בחירה חכמה בכך שלכל אורך השרות הצבאי של פורסט, המצלמה לא קולטת אותו יורה באף אחד. למעשה, בכלל לא רואים חיילי אויב, רק את היריות שלהם. עם זאת, אנחנו רואים את פורסט מסכן את חייו על מנת להציל אחרים. זו הרוח של פורסט גאמפ, הוא פועל מתוך תחושה מאוד בסיסית של מה שנכון ולא נכון, בזמן שכולם מסביב מתעסקים בפוליטיקה, בשנאה, במין ובנסיונות להתעשר. פורסט לא צריך את הדברים האלה, הוא רק רוצה את ג'ני ולדאוג למי שסביבו. אפילו שצופה חיצוני יראה שג'ני רחוקה מלהיות המלאך שפורסט רואה, זה לא משנה לסיפור, כי הכל מוצג מנקודת מבטו של פורסט. כשהוא מתאר פגישה עם ג'ון פ. קנדי ואז אומר "כמה שנים אחר כך, מישהו ירה בנשיא הנחמד הזה", הוא מתמצת את אחת הטרגדיות הכי רוויות קונספירציות בתולדות העולם המערבי לכדי משפט פשוט שמציב את הארוע בפרופורציה שונה. הסרט פורסט גאמפ מצליח להיות בו זמנית סטירה על אמריקה ועל הסובייקטיביות של ההיסטוריה, וגם להיות סיפור מרגש על אדם שהצליח כנגד כל הסיכויים בכך שתמיד היה מוכן לעמוד לצד חברים ומשפחה.

פרסים בולטים: זוכה 6 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן ראשי להנקס, תסריט מעובד, עריכה, אפקטים חזותיים), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן ראשי בדרמה), זוכה פרס באפטא לאפקטים המיוחדים, זוכה פרס גילדת שחקני המסך לשחקן ראשי, זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת המפיקים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, זוכה 3 פרסי National Board of Review (סרט, שחקן ראשי להנקס, שחקן משנה לסיניס), נבחר בשנת 2011 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

46. סודי ביותר! (ארה"ב, 1984)

במקור: Top Secret!

במאים: ג'ים אברמס, דיוויד צוקר, ג'רי צוקר

תסריט: ג'ים אברמס, דיוויד צוקר, ג'רי צוקר, מרטין ברק

שחקנים: ואל קילמר, לוסי גאטרידג', כריסטופר ויליירס, מייקל גוף, ג'רמי קמפ, בילי ג'יי. מיטשל, עומר שריף

 

 

מה קורה כאן: ניק ריברס הוא זמר אמריקאי שחוצה את מסך הברזל על מנת להשתתף בפסטיבל תרבות במזרח גרמניה. ללא ידיעתו של ניק, הפסטיבל הוא סיפור כיסוי לתכנית להשתלט על המערב בעזרת טכנולוגיה אותה פתח המדען הנעדר דוקטור פול פלמונד. כאשר ניק מציל את בתו של פלמונד, השניים מתאהבים וניק נגרר לתוך פעילות מחתרתית לחילוץ הדוקטור וסיכול המזימה המזרח גרמנית.

למה הסרט הזה ברשימה: זו הקומדיה האהובה עלי של ZAZ, השם המקובל לשיתוף הפעולה בין האחים צוקר וג'ים אברמס. אני לא יודע של מי היה הרעיון לשלב בין פרודיה על סרטי ריגול לבין פרודיה על אלביס פרסלי, אבל זה עובד. למרות שהסרט הופק שני עשורים אחרי שיא הקריירה של אלביס, הוא משעשע באותה מידה גם כיום, אולי כי גיבור דמוי אלביס הוא הדבר הכי מערבי שאפשר לזרוק לתוך סרט שמתרחש בדיקטטורה קומוניסטית. ואל קילמר, אז שחקן צעיר ולא מוכר, לוהק לתפקיד בזכות מראה ויכולות ריקוד של רוקסטאר (מה שעזר לו לקבל מאוחר יותר את התפקיד הראשי ב"הדלתות" של אוליבר סטון), לצד היכולת לומר משפטים מטופשים להחריד מבלי לחייך. הוא שובר לבבות נאיבי שיכול להפוך לכוכב פעולה אם צריך, בעוד אויביו הם קריקטורות של פשיסטים גרמנים משלבים שונים של המאה ה-20. בסרט זה, ZAZ מגיעים למגוון הרחב ביותר של בדיחות, החל מחנות ספרים "שבדית" בסצנה שמוקרנת כולה לאחור, גגים חזותיים של כמה שניות וקטעים מוזיקליים מלהיבים שמגחיכים ובו זמנית מצטרפים לאהבה חסרת הגבולות של קהל צעיר לכוכבי פופ. בשלב הזה בהיסטוריה, המלחמה הקרה כבר הייתה בשלבי דעיכה. הסובייטים כבר לא נראו כמו איום כל כך גדול, מה שהביא לשותפיהם לגוש המזרחי, ביחוד במזרח גרמניה, להיות מטרה נוחה ללעג. הם מאיימים ומסוכנים, אבל גם טיפשים ולא יעילים. ניק שורד הרפתקה מסוכנת בזכות שילוב של אלתור, מזל ואנסמבל בלתי נשכח של דמויות משנה. ליוצרים של הסרט ממש לא אכפת מדיוק היסטורי, אז כמובן שכל לוחמי המחתרת הם בכלל צרפתים ושהנבל התככן הוא בריטי. כולם משרתים את המטרה הנעלה שהיא לבדר את הקהל מבלי להכתיב לו סוג מסוים של הומור שצריך להנות ממנו. בעוד אני אוהב גם פרודיות אחרות של ZAZ, סודי ביותר הוא הסרט בו הגיעו בעיני לשיא היצירתיות שלהם.

פרסים בולטים: הסרט האהוב על וירד אל ינקוביק בכל הזמנים. לא באמת פרס, אבל זה מה שהצלחתי למצוא.

 

45. M (גרמניה, 1931)

במקור: M – Eine Stadt sucht einen Mörder

במאי: פריץ לאנג

תסריט: פריץ לאנג, תאה פון הארבו

שחקנים: פיטר לורה, אוטו ורניקה, גוסטב גרנדגנס

 

 

מה קורה כאן: רוצח מסוכן מסתובב ברחובות ברלין. הוא מתקרב אל ילדות המשחקות ללא השגחה, מבטיח לקנות להן משהו ואז חוטף אותן והן לא נראות יותר בחיים. ניתן לזהות אותו בזכות נטייתו לשרוק את "באולמו של מלך ההר". מעבר לכך, אין למשטרה מושג מי האיש או כיצד הוא נראה. בהעדר רעיון אחר, מבוצעות פשיטות משטרתיות לעתים תכופות על מנת לעצור עבריינים מזדמנים לתשאול. הדבר יוצר תסכול בקרב ראשי ארגוני הפשע המחליטים לתפוס בעצמם את הרוצח ולהעמידו למשפט, לפני שיביא עליהם גל מעצרים נוסף.

למה הסרט הזה ברשימה: כשחושבים על סרטים של פריץ לאנג, הנטיה היא הרבה פעמים לדמיין סרט אלם, עם סטים גדולים, סיפור מדע בדיוני ומשל על החיים ברפובליקת ויימאר. לא מצפים ממנו לסיפור פשוט עם מסר ישיר, אבל זה בדיוק מה שעשה ב-M. למרות שהוא עוסק בשאלות מאוד מורכבות, M מבוסס על עלילה פשוטה יחסית ואין לו שום בעיה לפנות ישירות אל הצופים בקריאה שישמרו על הילדים שלהם. הסרט עוסק במידה רבים בשאלת האחריות ובזכות לשפוט. הרוצח שבמרכז הסיפור הוא חולה נפש שאינו שולט במעשיו, אבל הוא נתפס בתודעת הציבור כמסוכן יותר מכל פושע אחר בסביבה, כולל אלה שרוצחים ואונסים מתוך בחירה. הפושעים היותר מבוססים רוצים להיפטר מהאיום החדש, לא כי הם מאמינים בצדק, אלא כי הם מפחדים להיפגע בעצמם. פריץ לאנג מציע כמה אשמים בפרשה, כולל ההורים עצמם שאינם משגיחים כראוי על ילדיהם, אבל נראה שגם הוא לא חושב שיש תשובה אמיתית לשאלת הסמכות. הרי גם רוצח חולה בנפשו הוא עדיין רוצח. הוא אולי לא שולט בעצמו בזמן המעשה, אבל הייתה לו אפשרות להסגיר את עצמו, או לפנות לקבלת עזרה רפואית. בנסיונו לחשוף את הצביעות של המערכת המציבה את עצמה כרשות שופטת שידיה מגואלות בדם, לאנג עדיין מזכיר שאין אשם אחד. לכל אורך הקריירה שלו, הביע הבמאי חשש מעליית שלטון טוטליטרי, אבל הוא בהחלט מפחד גם ממצב בו כולם לוקחים את החוק לידיים. מבחינתו, הורים צריכים להיות קו ההגנה האחרון בין הילד לפגעי העולם וכל התפוררות של הקו הזה, יכול להביא לאסון. האם הייתה בכך גם אמירה הנוגעת לעתידה של גרמניה? קשה לומר, כל יצירה עם שמץ של ביקורת מאותה תקופה נראית בדיעבד כמו שלט אזהרה ענק.

פרסים בולטים: נבחר בידי National Board of Review כאחד מעשר הסרטים הזרים הטובים של השנה

 

44. ממנטו (ארה"ב, 2000)

במקור: Memento

במאי: כריסטופר נולאן

תסריט: כריסטופר נולאן

שחקנים: גאי פירס, ג'ו פנטוליאנו, קארי-אן מוס, מארק בון ג'וניור

 

 

מה קורה כאן: לאונרד שלבי מתגורר בבית מלון ומשוחח עם אדם מסתורי בטלפון. הוא מספר לו כיצד הוא מחפש את ג'ון ג'י, שאנס ורצח את אשתו. הבעיה של האלמן חדור הנקמה היא שרגע לפני שהתוקף נעלם, חבט בראשו ויצר אצל לאונרד מצב בו אינו מסוגל ליצור זכרונות חדשים. הוא מקעקע על גופו את הפרטים הידועים לו ומשתמש בפתקים ותמונות על מנת לעקוב אחר האנשים אותם הוא פוגש כעת, אולם זה ממש לא פשוט כשלא זוכרים מה קרה לפני כמה דקות. הוא יודע שאדם בשם טדי מנסה לעזור לו ושלאישה בשם נטלי יש קשר לפרשה, אבל עדיין צריך לחבר את חתיכות הפזל כל פעם מחדש.

למה הסרט הזה ברשימה: יש לממנטו מבנה עלילתי יוצא דופן. קו זמן אחד, המוצג בשחור לבן, מלווה את שיחת הטלפון מחדר המלון, דרכה לאונרד מספק את הרקע לסיפור. קו זמן נוסף, המוצג בצבע, מראה בסדר הפוך את מה שקורה בשאר הזמן. הסצנה שמופיעה כעת אינה המשך לזו שהייתה קודם, אלא מתרחשת זמן קצר לפניה. בכך מדמה הסרט את מצבו של לאונרד שלא זוכר כיצד הגיע למקום מסוים וצריך להתמודד עם הבלבול הנובע מתגובות הסביבה באותו רגע. כריסטופר נולאן נהנה לשחק עם עריכה לשם הצגת היחסיות של הזמן גם בסרטים מאוחרים יותר כמו "התחלה" ו"דנקרק", אבל ממנטו היה נקודת המוצא של מי שהפך מאז לאחד הבמאים המצליחים בהיסטוריה. נולאן יצר סיפור מותח שבו קל להזדהות עם הדמות הראשית, למרות שהיא מונעת אך ורק מתוך נקמה. גם בלי הגימיק של הצגת הסצנות בסדר הפוך, ממנטו מכיל בתוכו פרשת מסתורין לא פשוטה שמעלה גם שאלות על טיבם של זכרונות, אבל הטריק שנולאן משתמש בו מעניק ערך מוסף בכך שהוא ממחיש את נכותו של גיבור הסיפור. בגלל תזמון היציאה שלו לאקרנים, הסרט הרוויח מצרוף מקרים הקשור לליהוק. ג'ו פנטוליאנו וקארי-אן מוס הופיעו שנה לפני כן ב"מטריקס", בתפקידים שלגמרי במקרה מייצגים את הציפיות של לאונרד. אנחנו מצפים ששוב פנטוליאנו יגלם בוגד מסוכן ולאונרד אכן מסתובב רוב הסרט עם תמונה של טדי (דמותו של פנטוליאנו), עליה כתוב "אל תאמין לשקרים שלו". מוס הייתה מושא האהבה ומפלסת הנתיב להכרה באמת ב"מטריקס", אז אנחנו מצפים שגם פה היא תביא הרבה תועלת ואולי גם שקט נפשי ללאונרד המעונה. כריסטופר נולאן כנראה לא תכנן את זה, אבל הליהוקים האלה שחקו ישר לידי העולם המניפולטיבי והמלא בטוויסטים בו ממנטו מתרחש. שוב, הסרט היה עובד גם בלי זה, אבל כמו עם העריכה הלא שגרתית, הכל עוזר להבין טוב יותר איך לאונרד רואה את העולם וכמה קשה לו לעקוב בעצמו אחרי מה שחייו הפכו להיות.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (תסריט מקורי, עריכה), מועמד לגלובוס הזהב על תסריט, מועמד לפרס גילדת הבמאים, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה, זוכה פרס MTV לבמאי החדש הטוב ביותר, נבחר בשנת 2017 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

43. מרק ברווז (ארה"ב, 1933)

במקור: Duck Soup

במאי: לאו מק'קרי

תסריט: ברט קלמר, הארי רובי, ארתור שיקמן, נט פרין

שחקנים: גראוצ'ו מרקס, צ'יקו מרקס, הארפו מרקס, זפו מרקס, מרגרט דומונט, לואיס קלהרן

 

 

מה קורה כאן: כאשר מדינת פרידוניה נמצאת במשבר כלכלי, הסיכוי היחיד שלה להתאושש הוא תמיכה כספית מצד האלמנה העשירה גברת טינסדייל. התנאי היחיד שטינסדייל מציבה הוא שאדם אקסצנטרי בשם רופוס טי. פיירפליי ימונה לראש המדינה ואנשי פרידוניה מסכימים. המדינה השכנה סילבניה שולחת מרגלים שיעקבו אחר פיירפליי, שממנה אחד מהם לשר המלחמה כי התפקיד היה פנוי. בינתיים, פיירפליי ושגריר סילבניה מחזרים שניהם אחר גברת טינסדייל במטרה להנות מההון העצום שלה, אך היריבות הרומנטית גולשת במהרה למלחמה בין שתי המדינות.

למה הסרט הזה ברשימה: מרק ברווז נתפס בדיעבד כסיום תקופה בקריירה של האחים מרקס. זהו גם הסרט האחרון בו זפו מופיע על המסך לצד שלושת אחיו היותר מפורסמים, וגם הסרט האחרון של החבורה תחת אולפני פרמאונט. הם עברו לאחר מכן ל-MGM תמורת חוזים מפתים במיוחד, אולם נאלצו גם להסכים לשינוי מהותי בתוכן של סרטיהם. הם נעשו פחות אנרכיסטיים וכללו לרוב סיפור אהבה בין כוכבים צעירים שהאולפן רצה לדחוף על ידי רכיבה על הפופולריות של האחים מרקס. משום כך, נהוג לראות במרק ברווז את הסרט האחרון בו הייתה לאחים שליטה אמנותית של ממש. למרות שגם סרטיהם הבאים הכילו סצנות קלאסיות, מרק ברווז הסתמך יותר על הנסיון שלהם בוודביל ולא נתן מקום לעלילות משנה פחות פרועות להסתובב לאחים בין הרגליים. מרגרט דומונט היא הגיבורה הנשכחת של סרטי האחים מרקס, במידה רבה בשל המיתוס (שגראוצ'ו ודומונט עצמם עזרו לחזק בראיונות) לפיו לא הבינה את ההומור בסרט ועל כן הגיבה תמיד במבט מבולבל, או התעלמה לחלוטין מדבריו של גראוצ'ו בטרם המשיכה את הדיאלוג בטון רציני. האמת היא שדומונט הבינה מצוין את הבדיחות, אבל תפקידה היה למשוך רגע של שקט בין בדיחה למשפט הבא, על מנת שהקהל יוכל לצחוק מבלי לפספס שורות דיאלוג. מרק ברווז הוא גם סטירה אנטי-מלחמתית שלועגת לקלות בה מדינות מסוגלות להתדרדר למצב של עימות מזוין מבלי לדעת מה מטרתו, כמו גם לקלות בה גורמים לא מקצועיים יכולים להתערב בהרכבת ממשלה. הסרט פחות זכור בזכות המסר שלו ויותר בזכות סצנת המראה האיקונית, או אינספור הבדיחות האחרות שמבוססות על הטרופים המוכרים של גראוצ'ו, צ'יקו והארפו. עדיין, היציאה שלו לאקרנים כאשר רוב הקהל זוכר את מלחמת העולם הראשונה ועדיין חווה את השפעות המשבר הכלכלי בארצות הברית, הופכת את מרק ברווז לקומדיה פרועה שגם ידעה להציג אמת כואבת במסווה של נונסנס.

פרסים בולטים: נבחר בשנת 1990 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

42. אלכס חולה אהבה (ישראל, 1986)

במאי: בועז דוידזון

תסריט: אלי תבור

שחקנים: איתן אנשל, שרון הכהן, יוסף שילוח, חנה רוט, אברהם מור, חינה רוזובסקה, אליק פלמן, אורי כבירי, יעל וסרמן, אבי קושניר, ליאוניד יופיטר, שמואל רודנסקי

 

(הגיף נוצר בידי עמוד הפייסבוק "ממים אקטואלים" ונלקח מהאתר "אני לקבל יכול פלאפל")

 

מה קורה כאן: אלכס הוא בנם הצבר של עולים מפולין שגדל בתל אביב בתקופת הצנע. בעוד חגיגת הבר מצוה שלו הולכת ומתקרבת, יותר מעסיקים את אלכס עניינים של מתבגרים כמו בילוי עם חברים, טיולים שנתיים, התמודדות עם מורים והורים שחושבים שהם יודעים הכל וכמובן, בנות. שני מושאי אהבה נכנסים לחייו של אלכס באותה שנה. האחת היא מימי, תלמידה חדשה שעברה לבית הספר של אלכס. השניה היא לולה, קרובת משפחה יפה שבאה לישראל בחיפוש אחר בן זוגה שנעלם בזמן המלחמה. בשל המצב הכלכלי הקשה, משפחתו של אלכס חולקת את דירתה עם דייר משנה פרסי בשם פארוק וקונה מצרכים בשוק השחור, מה שבעיניו הצעירות של אלכס נראה בעיקר כמו אוסף של חוויות משונות.

למה הסרט הזה ברשימה: כבר שנים שיש לי ויכוח אם עצמי האם אלכס חולה אהבה הוא סרט הבורקס האמיתי האחרון, או שהוא סרט שמשתמש באלמנטים של בורקס מבלי להיות כזה בעצמו. דוידזון ותבור שאבו השראה מילדותם בתל אביב בתקופה מלאה תהפוכות בארץ ובעולם, אותן לא היו מסוגלים להפנים באמת מפאת גילם הצעיר. עבור שני יוצריו של הסרט, תקופת הצנע היא תקופה נוסטלגית של משפחתיות, חברים, אהבות ראשונות, אנשים מוזרים שמוכרים דברים מתוך עגלות, אנשים עוד יותר מוזרים שמוכרים דברים מתוך כספת ומורים עצבניים שבקושי יודעים עברית. בעוד סרטי הבורקס השתמשו בהומור עדתי ובמלחמת מעמדות על מנת לדבר על התקופה בה נוצרו, אלכס חולה אהבה הוא מבט אל העבר. כמו סרטי אסקימו לימון, מאותו בית יוצר, גם אלכס חולה אהבה מנצל היטב את המראה הלא משתנה של תל אביב הישנה על מנת לשחזר ביעילות ובקלות תקופה שחלק מהקהל זוכר ומתרפק עליה, בעוד הקהל הצעיר יותר מוצא אותה הזויה ומשעשעת. אני ראיתי את הסרט הזה עשרות פעמים בקלטת וידאו שהתגלגלה מבית לבית במשפחה שלי, אולי יותר פעמים מכל סרט ישראלי אחר (פרט ל"המוסד הסגור"). זה קאלט לא רק בשבילי, אלא עבור ישראלים רבים שמכירים את הדמויות ומצטטים אותן בכל הקשר שרק ניתן. יתכן ותעשיית הבידור המקומית לא נותנת מספיק קרדיט לדוידזון ותבור על תרומתם למאגר הבדיחות והרפרנסים הלאומי (אם כי תבור כן קבל פרס אופיר על מפעל חיים לפני כמה שנים). בעוד סרטי אסקימו לימון מפספסים אותי כי הם יותר מסתמכים על הכרות עם עולם המושגים של הדמויות והלכו ונטשו את הסיפור לטובת סוג של פורנו רך, אלכס חולה אהבה מציג סיפור קוהרנטי, מעניין, מעורר הזדהות עבור כל גיל ובעיקר מאפשר לשחקני המשנה לככב עם הופעות קומיות המותאמות ליכולותיהם. עד כמה שהוא לא בולט לעין בתור שחקן, צריך לתת לאיתן אנשל קרדיט על כך שהוא ממלא בדיוק את תפקידו בסיטואציות הקומיות. אלכס הוא סטרייט מן לאמא פולניה עם הגיון משלה, לפישנזון היקה הצעיר, למורה העצבני, לרב המנומנם, לזוג שאסור לומר שהם שוק שחור ובעיקר לפארוק, ההיפוכונדר מלא האמונות התפלות שאיכשהו מניח שלולה בכלל מעוניינת בו. יש מקום לדון האם פארוק הוא יצוג סטראוטיפי של מזרחים (ביחוד פרסים), או שהוא דמות כל כך מוגזמת, שהוא כבר מעבר לסטראוטיפ ומתקיים כעדה משלו. אני נוטה לגישה השניה והעובדה שמדובר עדיין באחת הדמויות האהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מראה שהרבה רואים בו אוצר קומי ולא דמות גזענית.

פרסים בולטים: פארוק

 

41. הדירה (ארה"ב, 1960)

במקור: The Apartment

במאי: בילי ויילדר

תסריט: בילי ויילדר, איי.איי.אל. דיימונד

שחקנים: ג'ק למון, שירלי מקליין, פרד מקמרי, ג'ק קרושן

 

 

מה קורה כאן: סי.סי. בקסטר הוא רווק העובד בבניין משרדים בניו יורק וחולם לטפס בסולם הדרגות בחברה. הוא מקבל הזדמנות לקידום בזכות שרות מפוקפק אותו הוא מספק לממונים עליו. בקסטר מאפשר למנהלים בחברה להשתמש בדירתו על מנת לנהל רומנים מבלי שנשותיהם ידעו על כך. הדבר אמנם גורם ללא מעט כאב ראש ולמבטים נזעמים מצד השכנים, אבל אין לבקסטר מה להפסיד מכך. המצב משתנה כאשר פראן קיובליק, מפעילת המעלית בבניין המשרדים, מנסה להתאבד בדירה בעקבות שברון לב. הדבר גורם לבקסטר, המאוהב בפראן, להבין עד כמה הוא עצמו מנוצל בידי הגברים המנהלים את החברה ועל האחריות לה הוא שותף בעקבות הזלזול שלהם במין הנשי.

למה הסרט הזה ברשימה: אחת הסיבות שבילי ויילדר הוא בין התסריטאים האהובים עלי, היא היכולת שלו למצוא את הניצוץ האנושי בכל מצב. הדמויות שלו חיות יותר ואמיתיות יותר מרוב מה שנעשה בתקופת חייו והדירה הוא אולי השיא אליו הגיע מהבחינה הזו. בקסטר ופראן הם כלי משחק בידיהם של אנשים עם הרבה יותר כח וכסף, והמשחק הזה ממשיך להתנהל כי הכלים משוכנעים בטעות שגם הם מסוגלים להשפיע על מהלכו. הרופא היהודי שגר בדירה הסמוכה אומר לבקסטר להיות מענטש, מסר שלקחתי מהסרט כמוטו לחיים. מענטש הוא מישהו שמוכן להפסיד הזדמנות מפתה בכדי לעזור ולתמוך באחרים. זה אדם שמסוגל לבלוע את האגו ולקחת צעד אחורה בשביל לקבל מבט בריא יותר על המצב. יותר מהכל, מענטש הוא מי שיודע לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן אמת. במקרה של בקסטר, להיות מענטש זה להחליט האם הוא רוצה משרד שווה עם משכורת גבוהה ומזכירה אישית, או להיות מסוגל לישון בלילה בידיעה שעשה את הדבר הנכון. הסצנה המשמעותית ביותר לשאלה הזו היא העימות הקצר עם אחיה של פראן. יש לבקסטר הזדמנות לספר על הרומן שלה עם גבר נשוי, אבל הוא בוחר להגן על כבודה ולקחת את האשמה על נסיון ההתאבדות. הוא חוטף על זה אגרוף, אבל כמו שהוא אומר בעצמו "זה אפילו לא כואב יותר", אמירה שמעידה על שינוי באופיו של מי שבתחילת הסרט, התקשה להסביר לבוסים שלו שהוא צריך את הדירה שלו לכמה ימים כי נעשה חולה מלישון כל הלילה על ספסל בפארק. בקסטר מוצג מתחילת הסרט כאדם בודד, כזה שמסולק גם מדירת הרווקים שלו בידי אנשים בעלי חיי מין פעילים. הוא תמיד מוכן להקריב למען הצלחה בטווח הרחוק, אולם היעד משתנה לאורך הסרט, ככל שבקסטר מפנים שהאנשים שהוא חולם להיות כמותם, אינם מודל ראוי לחיקוי. זה אחד מסרטיו הפחות קומיים של ויילדר, אולם הוא מלא חיים ואהבת אדם כמו אחיו.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, עריכה), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי, שחקנית בסרט קומי או מוזיקלי למקליין, שחקן בסרט קומי או מוזיקלי ללמון), זוכה 3 פרסי באפטא (סרט, שחקן זר ללמון, שחקנית זרה למקליין), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לתסריט קומי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה, נבחר בשנת 1994 לשימור בידי ספריית הקונגרס

ביקורת: המתים אינם מתים

 

האם תוכלו לזהות סרט של ג'ים ג'רמוש מבלי לדעת מראש שהוא ביים וכתב אותו? יש כמה סימנים מזהים, אחד מהבולטים שבהם הוא הקצב. ג'רמוש מביים סרטים איטיים, מהורהרים, עם מעט מאוד התפרצויות רגשיות או תגובה כלשהי שאינה דיבור רגוע בניחוח סטואי. עוד רמז הוא בעלילה, או יותר נכון, בדלילות העלילה. ג'רמוש אוהב להתעכב על הפרטים הקטנים ולחגוג את היופי שלהם, עם מיעוט טוויסטים מפתיעים. הדמויות מנהלות בדרך כלל שגרה מדויקת שלתוכה מזדחל מדי פעם מפגש עם אדם מסקרן, או תצפית מלאת תובנות על פרט נוף שמהווה חלק מהמארג הגדול שהוא החיים בעולם המודרני. הרבה פעמים, הסרט יכיל גם ציטוטים מלאי חשיבות מספר שאף אחד חוץ מג'רמוש לא שמע עליו, ומסמנים מעבר בין חלקים שונים של הסרט, או לפחות הפרדה רגעית מהסיפור עצמו. בהחלט יתכן שגם תהיה הופעת אורח של שחקן או שחקנית שג'רמוש עבד איתם בעבר. סביר להניח שהסרט גם מועמד לפרס דקל הזהב, כי בפסטיבל קאן מאוד אוהבים את ג'ים ג'רמוש.

אני מודה שלא ראיתי מספיק מסרטיו של ג'רמוש בכדי לקבוע האם הוא אחד מהבמאים האהובים עלי, או במאי סתמי שמדי פעם מתפלק לו סרט טוב. מאוד אהבתי את "גוסט דוג" ו"פטרסון" ושועשעתי מ"קפה וסיגריות", אבל בו זמנית "פרחים שבורים" הוא אחד הסרטים הכי אוברייטד בעיני ואני חושב שצפיתי ממש מזמן ב"איש מת", אבל אני לא זוכר ממנו כלום.

רגע, "המתים אינם מתים" הוא סרטו ה-13 באורך מלא של ג'רמוש. אם אני מוסיף אותו לרשימה, מתברר שראיתי חצי מהפילמוגרפיה של במאי שאני כבר שנים משוכנע שפספסתי את רוב סרטיו. מעניין, כי באמת נראה שכבר אפשר לזהות סרט שלו רק ממבט על סצנה אקראית מתוכו. אין לו סגנון ויזואלי בולט כמו וס אנדרסון או טים ברטון, אבל יש לסרטים של ג'רמוש מספיק סימנים מזהים שגם הוא כבר מתחיל לצחוק על עצמו. כנראה פשוט חשבתי שהוא ביים יותר מהם על סמך תדירות ההופעות שלו בפסטיבלים.

סנטרוויל היא עיירה שקטה אי שם בארצות הברית. יש דיינר אחד, מלון דרכים אחד, מוסד אחד לעבריינים צעירים, חנות אחת לכלי עבודה, החווה של החוואי מילר ותחנת דלק אחת שמוכרת דלק ו… דברים. שלושה שוטרים מספיקים בכדי לשמור על השקט, צ'יף קליף רוברטסון, השוטר רונלד "רוני" פיטרסון והשוטרת מינרווה "מינדי" מוריסון. נדמה שהארוע החריג ביותר בזמן האחרון, פרט לזוג האומלל שהתחשמל למוות בזמן משחק גולף ומותה של השיכורה המקומית, הוא העלמות תרנגולת. טוב, זה הארוע החריג ביותר פרט לכך שכדור הארץ סטה על צירו, היום והלילה מתבלבלים, הירח מוקף עננת גז מסתורית, כל בעלי החיים נעלמו והשעונים והטלפונים הסלולריים הפסיקו פתאום לפעול.

לקברנית החדשה, זלדה וינסטון, לא הייתה אמורה להיות הרבה עבודה בסנטרוויל. היא הייתה אמורה בעיקר להתאמן עם חרב הסמוראים שלה מול פסל הבודהה המוזהב ולהכיר את תושבי העיר שמנסים להבין אם המבטא שלה אירי או סקוטי. אלא שקידוחים באזור הקוטב הצפוני יצרו סדרת ארועים שבעקבותיהם, המתים אינם מתים. כלומר, הם כן מתים, אבל קמים מחדש לתחיה כדי לאכול את החיים ולהפוך גם אותם לזומבים.

הדבר החשוב ביותר לדעת לגבי הסרט הזה הוא שג'ים ג'רמוש דאז נוט גיב א פאק. אם אי פעם רציתם לדעת איך נראה סרט של במאי שממש לא אכפת לו מה שיגידו ויודע שאנשים ימשכו יותר לצורה מאשר לתוכן, המתים אינם מתים הוא דוגמה מצוינת. ג'רמוש, בזריקת זין ענקית שמכוונת בו זמנית אל הממסד הביקורתי ואל המפיצים המסחריים, פשוט החליט להטריל את כולם. הוא יצר סרט שחלק מהאנשים ירצו לראות בגלל השמות מאחוריו, בעוד אחרים ירצו לראות כי זו קומדיית אימה, הימור בטוח יחסית בעיני מי שמחפשים להעביר את הזמן מול המסך בלי לחשוב יותר מדי.

הבדיחה עובדת לשני הכיוונים. המתים אינם מתים היה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן והשתתף בתחרות הראשית, למרות שהוא סרט זומבים וג'ים ג'רמוש ידע טוב מאוד שהוועדה שבוחרת את המתחרים מסתכלת בעיקר על שם הבמאי ומחפשת גם היא הימורים בטוחים. הוא אמור לדעת שככה זה עובד, כי מדובר כבר בסרט השמיני שלו שמועמד לדקל הזהב. התגובות בפסטיבל עצמו היו מעורבות, אבל הנקודה הועברה וסביר מאוד להניח שגם הסרט הבא שג'רמוש יגיש לפסטיבל קאן יתקבל בלי בעיות.

מנגד, ג'ים ג'רמוש גם מכיר את הקהל. הוא יודע שחלק מהאנשים ילכו לסרט בציפיה לסרט אימה שגרתי, אז הוא לועג ללא הרף לקלות בה סרטים כאלה מופקים בלי נסיון לאתגר את הקהל. שוב הימור בטוח, רק שהפעם הוא מצד המפיצים. כל המאפיינים הרגילים של ג'רמוש נמצאים כאן, הדיבור המאופק, הופעות האורח, הדמות שמקריינת דברים כאילו הם הכי חשובים בעולם. יחד איתם, ג'רמוש גם שולח עקיצה לעבר המבקרים והסינפילים שרואים בו גאון ועוקב אחר כל ההוראות ליצירת סרט זומבים גנרי. לצד קריצות לסרטים קודמים ובמיוחד ל"ליל המתים החיים", המתים אינם מתים הוא סרט זומבים לפי הכללים בדיוק באותה מידה שהוא סרט של ג'ים ג'רמוש לפי הכללים.

הקהל האמיתי של הסרט הזה הוא היוצר שלו עצמו וכל מי שמוכן להשתתף בבדיחה. אני מאוד נהניתי, אם כי חלק גדול מכך היה דווקא מכמה שהבדיחות היו צפויות. הומור לא חייב להפתיע, אבל הוא כן צריך להיות מתוזמן היטב בכדי לעבוד וג'רמוש מראה כאן, כמו בסרטים קודמים שלו, שכשהוא רוצה להצחיק, הוא מסוגל. הדמות של רוני פיטרסון היא הדוגמה הבולטת ביותר לכמה ג'רמוש צוחק על כולם. לכל אורך הסרט, רוני אומר שזה לא יגמר טוב וכאשר הוא סוף סוף מסביר למה הוא אומר זאת, הסרט מגיע לרמות של שבירת קיר רביעי ששמורות לרוב לקומדיות של מל ברוקס ולחבובות. עוד קודם לכן, הוא מכיר בכך שיש לסרט שיר נושא ודואג לקדם אותו באגרסיביות, עם קלוז-אפ על הדיסק מתי שרק אפשר. הליהוק של אדם דרייבר לתפקיד הוא הפאנץ' הנסתר, מין לעג לנטיה ללהק שמות גדולים להפקות גרועות בכדי שיסחבו את התסריט המקרטע על גבם וימשכו צופים על ידי הופעה על הפוסטר. קוראים לדמות שלו פיטרסון. ג'רמוש בכוונה לא טרח לשנות יותר מאות אחת משמה של הדמות הקודמת אותה גלם עבורו, ויש באחת הסצנות תזכורת ברורה לסדרת סרטים מפורסמת למדי בה דרייבר משתתף.

בכלל, ג'רמוש כל כך זורק זין ששמותיהן של חלק מהדמויות הן פשוט עיוות של שם השחקנים, כמו זלדה וינסטון (טילדה סווינטון) וחוזי פוארז (רוזי פרז). זה יכול ממש לעצבן, או להיות אחד הדברים המרעננים ביותר בקולנוע. השאלה היא עד כמה אתם אוהבים הומור מטא, כי על זה בנוי חלק גדול מהסרט. תצטרכו להחליט כמה ג'ים ג'רמוש זה יותר מדי ג'ים ג'רמוש עבורכם. אני מודה שלא הייתי מצפה למשהו אחר ממנו. זה הרי אבסורדי לחשוב שג'רמוש, אחרי כמעט ארבעים שנה של סרטים איטיים ומהורהרים ששמים דגש על הדברים הקטנים ומכילים מעט מאוד התפתחויות עלילתיות, יביים פתאום סרט זומבים שגרתי. זה אבסורדי לצפות ממנו למשהו שגרתי, אבל אם הוא כבר עובד בז'אנר שמייצג כל כך את הקולנוע המסחרי, תהיו בטוחים שתהיה בכך אמירה על המסחריות עצמה. ג'רמוש לא מנסה לרצות את הקהל וגם לא את המבקרים. המתים אינם מתים הוא בדיחה על חשבון האולפנים שלא משקיעים בדברים כמו רעיונות מקוריים וסיפורים מאתגרים, וגם על חשבון מי שחושב שג'רמוש מסוגל ליצור רק סוג אחד של סרטים. הוא צוחק על כולנו ואתם יכולים להצטרף לבדיחה ולצחוק איתו, או לעשות כמו רוב התעשיה ולחפש הימור בטוח.