ביקורת: בחזרה מטואיצ'י

MV5BNDE4OTk4MTk0M15BMl5BanBnXkFtZTgwODQ4MTg0MzI@._V1_UY1200_CR110,0,630,1200_AL__resize.jpg

 

מכל הספרים בעולם, יש סיכוי ש"בחזרה מטואיצ'י" הוא האחד שלא קראתי הכי הרבה פעמים. אני לא מתכוון שקראתי אותו לפחות פעם אחת פחות מכל ספר אחר, אלא שזה הספר שהכי הרבה פעמים עבר תחת ידי מבלי שלמעשה עיינתי בתוכנו. עשיתי עליו פעם עבודה לבית ספר, אבל העבודה עסקה רק בצורתו של הספר ולא בתוכנו, אז לא היה צורך לקרוא אותו. בפעם אחרת, הוא הופיע ברשימת הספרים לבוק ריפורט, אבל בשל אורכו, בחרתי לכתוב על "בעל זבוב" במקום. מאוחר יותר, קבלתי מטלה במסגרת קורס לעצב מחדש כריכה של ספר קיים ובחרתי את בחזרה מטואיצ'י בתור הנושא לעבודה, תוך שאני נעזר בתמונות חופשיות לשימוש מהאינטרנט בשביל העיצוב.

14 שנים בחזרה מטואיצ'י ואני חלקנו חדר ופעם אחת לא עיינתי בו מעבר לתקציר בכריכה האחורית. בכל יום כיפור, כשחיפשתי משהו לקרוא עד שהטלוויזיה תחזור (או עד שסטרימינג יהיה דבר), בחזרה מטואיצ'י היה אופציה ששקלתי, אבל בסוף בחרתי את "ההוביט", או את "פתאום בעומק היער", או שבא לי פתאום לקרוא שוב את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אני לא יודע אם זה האורך של הספר, העובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, או סתם זה שלא אני בחרתי לשים אותו על המדף בחדר, אבל משהו תמיד גרם לי לדחות את קריאת בחזרה מטואיצ'י לפעם אחרת.

קיים חוק לא כתוב לפיו בהינתן מספיק זמן, כל ספר מספיק מוכר יעובד לסרט וכעת הגיע זמנו של בחזרה מטואיצ'י. אחרי שנים של נסיונות ומאבקים, הצליחה המפיקה הישראלית דנה לוסטיג, בשיתוף עם חברת הפקה אוסטרלית, להפוך את הסיפור לסרט קולנוע, עם כוכב מפורסם בתפקיד הראשי ועוד כמה שנראים מוכרים, אבל לא ברור מאיפה, בתפקידי משנה. הסרט דובר אנגלית ומוכר ברחבי העולם בתור "ג'ונגל", אבל לקהל ישראלי ברור שהשם הנכון הוא אותו אחד שנתקלו בו שוב ושוב בחנויות, בספריות וברשימות מטעם משרד החינוך. זה בחזרה מטואיצ'י.

בתחילת שנות השמונים, יצא ישראלי בשם יוסי גינסברג לטיול אחרי הצבא. לאחר שהסתובב ברחבי יבשת אמריקה בנסיון לחסוך כסף ובהפסדו, הגיע לבוליביה. הוא פוגש שם מורה שוויצרי בשם מרקוס וכעבור זמן קצר, גם צלם אמריקאי בשם קווין והשלושה הופכים לחברים טובים. לאחר שחרשו את הטרקים המוכרים, הם נתקלים בהצעה מפתה. אדם אוסטרי בשם קארל ניגש ליוסי ומציע לו טיול באיזורים הלא ממופים של הג'ונגל. אין שם דרכים או תחנות המיועדות למטיילים, אבל יש שם כפרים מבודדים ועם קצת מזל, אפשר גם למצוא זהב בנהר. יוסי משכנע את חבריו להצטרף לטיול הלא אורתודוקסי והשלושה יוצאים בהדרכת קארל אל מעבה היער.

צופה מודרני היה ישר חושד. אדם זר מציע לתיירים להיכנס איתו לשטח מבודד ומלא סכנות בכדי לחפש זהב? והוא היחיד שמחזיק בנשק ויודע את הדרך בחזרה? והוא מורה להם להשאיר כמה שיותר דברים מאחור כי לא יזדקקו להם בג'ונגל? והם צריכים לשלם בעצמם על הצידה לדרך, כולל על שלו? זה מדליק כל כך הרבה נורות אדומות, שמדהים שכל השלושה הסכימו לעסקה. זה לא שקארל הוא רוצח סדרתי שמכריח מטיילים תמימים לכרות עבורו זהב ואז רוצח אותם ומבתר את גופותיהם באמצע הג'ונגל, אבל זה גם לא שיש סיבה כלשהי לחשוב אחרת. קארל הוא טיפוס מסתורי שמכיר ממש טוב שטח שגם הרשויות המקומיות לא יודעות מה נמצא בו, מרבה להזכיר שהחליף נאמנות בזמן המלחמה הקרה וזורק מדי פעם הערה על כך שהוא מבוקש בידי הרשויות. אף אחד מהפרטים האלה אינו גילוי דרמתי בשלב מאוחר של הסיפור, אלא דברים שידועים כבר בכניסה לג'ונגל.

בעידן בלי אינטרנט, ג'י.פי.אס, גוגל מאפס, טלפונים סלולריים, או מחשבים ניידים, יוסי וחבריו לוקחים סיכון עצום בכניסה לשטח לא ממופה עם מדריך בעל כוונות מפוקפקות. אנחנו שומעים סיפורים על מטיילים שחוו גורל אכזר בעקבות התנהלות תמימה מדי ומכירים היטב את אזהרות המסע לישראלים. יוסי, מרקוס וקווין אולי שמעו פעם סיפור על מישהו שעשה פניה לא נכונה ביער, אבל הם נמצאים במצב בו ויתור על טיול כה אקסקלוסיבי, ואולי גם הזדמנות להתעשר מעט, הוא סיכון שחבל לקחת. מרקוס מרגיש שמשהו ברעיון הזה לא חכם, אבל יוסי וקווין משכנעים אותו להצטרף, בין השאר בכדי שלא יצטרכו לוותר על מעט הזמן שנותר להם לבלות ביחד.

היום, אם פוגשים מישהו מעניין בחו"ל ורוצים לשמור איתו על קשר, מציעים לו חברות בפייסבוק, או רושמים את מספר הטלפון שלו בכדי לשוחח בוואטסאפ. באלף תשע שמונים וקצת, יוסי יודע שחוץ משיחות טלפון מאוד יקרות ומכתבים שיקח להם שבועות להגיע ליעדם, עזיבת בוליביה ומעבר לתחנה הבאה בטיול, פירושה לא לראות יותר את האנשים היחידים בסביבה שנותנים לו תחושה של משפחה. הוא לא ממהר לחזור הביתה, אל ההורים שעדיין כועסים על שיצא לטייל במקום להשקיע את זמנו וכספו בלימודים. אין לו קשר אינטימי עם אף אחת פרט למטיילת מזדמנת אותה לא יפגוש יותר בחיים. מרקוס וקווין הם הדבר הכי קרוב שיש לו כרגע לבית ולצאת למסע חדש בלעדיהם, פירושו שוב להיות לבד.

הפחד מבדידות הוא מוטיב חוזר בסרט. יוסי מוצג רוב הזמן כטיפוס פסיבי שהולך בעקבות אחרים, אבל גם כמי שכאשר נדרש ממנו, יקח יוזמה וינסה להניע עניינים. הוא יעשה המון בכדי לשמור על חבריו קרובים וכאשר אינו לצדם, יש לו נטיה לחלום על המשפחה בישראל. בחזרה מטואיצ'י מתייחס לאדם בודד בג'ונגל כאל גופה מהלכת, אין לו סיכוי להחזיק מעמד לבדו לאורך זמן. אם לא ימות ממחלה, או יטרף בידי חיה, יוכרע בידי רעב ואבדן אחיזה במציאות. בתחילת הסרט, רואים את יוסי נהנה משתיית נוזל הגורם הזיות, אבל הוא נמצא במחנה מאוכלס, לצד מישהי שחולקת איתו את הרגע. ההזיות אותן הוא חווה בשלב מאוחר יותר, הן הרבה יותר מסוכנות ומפחידות, אפילו רק משום שפירושן שהוא אינו עומד על המשמר כאשר הוא מוקף סכנות.

אין מאחורי הסרט הרבה שמות נוצצים. הוא הופק בידי חברת אמברלה האוסטרלית, עם השחקנים המקומיים אלכס ראסל וג'ואל ג'קסון בתפקיד קווין ומרקוס. תומס קרצ'מן הגרמני, שהופיע בהרבה תפקידים קטנים בהפקות מוכרות יחסית, מגלם את קארל, כאשר בכס הבמאי יושב גרג מקלין, שהרזומה שלו כלל עד כה רק סרטי אימה, רובם דלי תקציב. אלא שכמו שאד ווד אמר, כל מה שצריך זה כוכב אחד ובחזרה מטואיצ'י מוכיח זאת על ידי ליהוק דניאל רדקליף לתפקיד יוסי. רדקליף אולי אינו השחקן הכי מוערך על פני כדור הארץ, אבל הוא עדיין שם מספיק גדול בכדי לעורר עניין ולמשוך צופים בכל רחבי העולם. מהרבה בחינות, רדקליף מתגלה כליהוק לא רע. הוא לא הפך פתאום לדניאל דיי לואיס, אבל בהתחשב בכמות הדברים שהוא עובר בסרט בתור יוסי והשינוי הגופני שערך עבור התפקיד, אולפן חזק יותר היה מסוגל לדחוף אותו כמועמד לכל מיני פרסים. הי, זה עבד בשביל דיקפריו.

עם זאת, ישנן מספר מגבלות שדניאל רדקליף מביא איתו וקצת פוגעות באמינות של הדמות. דבר ראשון, הוא עדיין נראה כמו תיכוניסט בהוגוורטס. למרות שהוא מבוגר בכמה שנים מגילו של יוסי גינסברג האמיתי בזמן שהותו בבוליביה, רדקליף תקוע עם בייביפייס שמונע ממנו להיות אמין בתור יוצא צבא בן עשרים פלוס. זה שהוא נמוך בראש משאר השחקנים, למרות שיוסי האמיתי אמור להיות בערך באותו גובה כמותם (לפי תמונות), גם יוצר את התחושה שזה לא יגואר שצריכים לחשוש מפניו, אלא אדון האופל. תוסיפו לכך מבטא לא מזוהה שאינו אנגלי כמו המבטא האמיתי של רדקליף, אבל גם בהחלט לא ישראלי, ודי הוציאו מהדמות של יוסי כל דבר שגורם לו להיראות כמו מישהו שהלכתם איתו לבית ספר, או שרת אתכם בצבא. רדקליף מאוד משקיע במשחק פיזי לכל אורך בחזרה מטואיצ'י וככל שהעלילה מתקדמת, כך גם השחקן עומד ביותר אתגרים, אולם זה נראה יותר כמו הארי פוטר וערי הזהב האבודות, מאשר סיפורו של מטייל ישראלי אחרי צבא שנכנס עמוק מדי ליער.

ההצלחה הגדולה של הסרט היא ביצירת תחושה של לחץ. בעוד בחירת זוויות הצילום ומגבלות התקציב מחבלות באשליה כאילו אנחנו נמצאים עם הדמויות בלב ג'ונגל פראי, ולא עשרים מטר מהרכב של הקייטרינג, בחזרה מטואיצ'י בהחלט מצליח למכור את הג'ונגל כמקום מסוכן שלא כדאי להסתובב בו לבד. הוא מצליח גם למכור את הדמויות כאוסף של אנשים שלקחו סיכון מיותר ומתפרקים נפשית כאשר הם מבינים זאת. קארל הוא דמות אניגמטית כל הזמן, אבל ישנם רגעים שסימן השאלה הגדול הוא דווקא מעל הלקוחות שלו, שהולכים בעקבותיו לאיזור לא נודע ועומדים בעצמם למבחן עד כמה יסכימו להתחייב לחיים בג'ונגל ולהתנתקות מהציביליזציה תמורת חוויה של פעם בחיים. המצב בו יש שלוש דמויות נורמטיביות ואחת חריגה, משתנה כל הזמן, כאשר לעתים דווקא קארל נראה כמו השפוי וההגיוני בקבוצה. גרג מקלין אמנם התקשה ליצור משהו חזותי שיעביר היטב את גדלותו של הג'ונגל ואפסות האדם הבודד בו, אבל הוא מטפל היטב במתח הפסיכולוגי שנוצר בין הדמויות. הפוקוס של הסרט נע מדי פעם למקומות אחרים וישנם רגעים בהם הוא ויזואלי יתר על המידה, אבל בין הנסיונות של רדקליף להתמסר לדמות, לבין ההבנה של הבמאי היכן טמון האיום הבלתי נראה, בחזרה מטואיצ'י מצליח לקלוע לרוב המטרות אליהן הוא מכוון.

קל להאשים את התקציב הנמוך בכך שהסרט לא הולך עד הסוף בבניית האווירה שלו. כאשר חלק מהנסיון להראות עד כמה הג'ונגל בדרום אמריקה פראי כולל שימוש בצילומי סטוק של עופות מדרום מזרח אסיה, מתבקש ללעוג לדלות ההפקה. גם ההקבלה השטחית בין קרובי משפחתו של יוסי ששרדו את השואה לבין סיפור ההשרדות שלו, לא מפותחת כראוי. עדיין, בחזרה מטואיצ'י הוא סרט לא רע. הוא לא יביא לאף אחד תהילת עולם, או יעורר את אותו עניין בישראל ש"וונדר וומן" עורר, אבל הוא משתמש במרכיבים שלו בצורה מספיק טובה בשביל להיות שם, באוויר, משהו שאפשר לראות ולא להצטער על כך. מובן שעם במאי יותר מתוחכם, או עם שחקן ראשי שלמעשה מסוגל לזייף מבטא ישראלי, הסרט היה מוצלח יותר, אבל לפחות הוא גרם לי להרגיש פספוס מסוים על כך שלא טרחתי לקרוא את הספר ולהיחשף לסיפור מוקדם יותר. הוא לא מחדש שום דבר בכל הנוגע לסרטי הישרדות, אבל מציג מספיק עניין וחומר למחשבה בכדי להחזיק צפיה מזדמנת.

מודעות פרסומת

פרק 240 – ברז דולף

ל"העולם שאחרי: הכחדה" (Annihilation) אין שום קשר לסרט ההוא עם ויל סמית, אבל הוא כנראה מאוד מושפע מ"סטאלקר" של אנדריי טרקובסקי.

ספוילרים באיזור.

נבואה לאוסקר – 15.3.2018

הסרט הטוב ביותר

(רוב השמות העבריים אינם רשמיים. לחיצה על שם הסרט תוביל לעמוד IMDb עליו)

 

בשערי הנצח

מושב אחורי

ילד יפה

האדם הראשון

אם רחוב ביל היה יכול לדבר

על רקע מגדרי

רומה

לאן הלכת, ברנדט

אלמנות

האישה

 

הבימוי הטוב ביותר

אדם מק'קיי – מושב אחורי

דמיאן שאזל – האדם הראשון

אלפונסו קוארון – רומה

ריצ'רד לינקלייטר – לאן הלכת, ברנדט

סטיב מקווין – אלמנות

 

התסריט המקורי הטוב ביותר

ז'ן קלוד קרייר, ג'וליאן שנאבל – בשערי הנצח

אדם מק'קיי – מושב אחורי

דניאל סטייפלמן – על רקע מגדרי

מייק לי – פיטרלו

גיליאן פלין, סטיב מקווין – אלמנות

 

התסריט המעובד הטוב ביותר

לוק דיוויס – ילד יפה

ג'וש זינגר – האדם הראשון

ברי ג'נקינס – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

ריצ'רד לינקלייטר, הולי גנט פאלמו, וינסנט פאלמו ג'וניור – לאן הלכת, ברנדט

ג'יין אנדרסון – האישה

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כריסטיאן בייל – מושב אחורי

סטיב קארל – ילד יפה

וילם דפו – בשערי הנצח

ראיין גוסלינג – האדם הראשון

רמי מאלק – בוהימיין רפסודי

 

השחקנית הראשית הטוב ביותר

גלן קלוז – האישה

ויולה דיוויס – אלמנות

פליסיטי ג'ונס – על רקע מגדרי

רג'ינה קינג – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

ג'וליאן מור – גלוריה

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

טימותי שאלאמה – ילד יפה

רוברט דובאל – אלמנות

אוסקר אייזק – בשערי הנצח

ג'ונתן פרייס – האיש שהרג את דון קיחוטה

סם רוקוול – מושב אחורי

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

קייט בלנשט – לאן הלכת, ברנדט

קרי באטלר – החינוך החסר של קמרון פוסט

מרינה דה טבירה – רומה

ליידי גאגא – כוכב נולד

מישל רודריגז – אלמנות

 

סרט האנימציה הטוב ביותר

הקדמונים

אי הכלבים

משפחת סופר-על 2

סמולפוט

ספיידרמן: ממד העכביש

 

הצילום הטוב ביותר

רוב הארדי – העולם שאחרי: הכחדה

לינוס סנדגרן – האדם הראשון

ג'יימס לקסטון – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

דיון ביבי – שובה של מרי פופינס

שון בוביט – אלמנות

 

העריכה הטובה ביותר

האנק קורווין – מושב אחורי

טום קרוס – האדם הראשון

אלפונסו קוארון, אדם גאו – רומה

ג'יי קסידי – כוכב נולד

ג'ו ווקר – אלמנות

 

הפסקול המקורי הטוב ביותר

ג'סטין הורביץ – האדם הראשון

ניקולס בריטל – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

אלכסנדרה דספלה – אי הכלבים

אלכסנדרה דספלה – האחים סיסטרז

גרהם ריינולדס – לאן הלכת, ברנדט

 

מיקס הסאונד הטוב ביותר

אליטה: מלאך קרב

האדם הראשון

מנועי התמותה

כוכב נולד

אלמנות

 

עריכת הסאונד הטובה ביותר

אליטה: מלאך קרב

הנוקמים: מלחמת האינסוף

האדם הראשון

מנועי התמותה

שחקן מספר אחת

 

העיצוב האמנותי הטוב ביותר

העולם שאחרי: הכחדה

בשערי הנצח

האדם הראשון

מרי מלכת הסקוטים

פיטרלו

 

עיצוב התלבושות הטוב ביותר

בשערי הנצח

האדם הראשון

האיש שהרג את דון קיחוטה

מרי מלכת הסקוטים

פיטרלו

 

האפקטים החזותיים הטובים ביותר

אליטה: מלאך קרב

הנוקמים: מלחמת האינסוף

עולם היורה: נפילת הממלכה

מנועי התמותה

שחקן מספר אחת

 

האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר

מושב אחורי

מרי מלכת הסקוטים

פיטרלו

פרק 238 – פנתר זה השחור החדש

מאבקי ירושה זה לא פשוט, במיוחד כאשר הם מתקיימים בארץ רחוקה ומלאת צבע. אין הרבה קשר בין "הפנתר השחור" של מארוול לבין "ראן" של קורוסאווה ועם זאת, הם די מזכירים אחד את השני.

ספוילרים הרבה יותר מתקדמים ממה שנראה.

ביקורת: ליידי בירד

lady bird_resize_resize

 

ככל שאני מתבגר, אני נעשה מודע לאפקט מעניין. היכולת שלי להזדהות עם דמות שפעם אהבתי בסרט, ספר או סדרת טלוויזיה הולכת וקטנה, בעוד אני יותר ויותר מתחבר לנקודת המבט של דמות אחרת באותו סיפור. אני קורא לזה "אפקט בנות גילמור" מכיוון שבזמן צפיה ראשונה בסדרה, הזדהיתי עם רורי, שהייתה קרובה יותר לגילי. הבנתי את התסכול שלה ממערכות יחסים שאינן מובילות לאהבת אמת, מהלחץ בלימודים ומהקושי למצוא חברים בני גילי בלי לחוש שאנחנו לא מדברים באותה שפה. כאשר צפיתי בסדרה שוב בגיל שלושים פלוס, זו הייתה דווקא לורליי, אמה של רורי, שנגעה ללבי. הבנתי את הקושי לחפש יציבות בעבודה, להתמודד עם תלות בהורים למימון דברים חיוניים ולשמש פסיכולוג לאנשים שגילם חצי משלך, רק כי הם לא מבינים עד כמה הבעיות שלהם אינן קשות כפי שהם חושבים.

"ליידי בירד" הוא סיפורה של נערה בת 17 שנכתב ובוים בידי אישה בת 34. סביר להניח שאם היה יוצא לאקרנים כשהייתי בעצמי בגיל ההתבגרות, הייתי מזדהה בקלות עם הדמות הראשית ומרגיש שהנה, סוף סוף יש סרט שבאמת מתעסק בתחושות אמיתיות ללא יפוי הוליוודי מזויף, או כניעה לדרישות החברה השמרנית. מכיוון שהסרט יצא כאשר אני בגילה של הבמאית גרטה גרוויג, מצאתי את עצמי בעיקר מזדהה עם ההורים והמורים של המתבגרת חסרת המנוחה.

הסרט מתרחש בשנת 2002, כאשר אמריקה עדיין מזועזעת מפיגועי ה-11 בספטמבר דאשתקד ומתמודדת במקביל עם התנפצות בועת הבטחון הכלכלי של שנות התשעים. כריסטין מקפירסון, או ליידי בירד, כפי שהיא מעדיפה שיקראו לה, היא תלמידת בית ספר קתולי לבנות שחיה בסקרמנטו ומתה לעוף משם. היא לא מגיעה מבית דתי, אבל הוריה רשמו אותה לבית הספר הזה לאחר שאחיה ראה מישהו נדקר בבית הספר הרגיל. החלום הגדול שלה הוא להתקבל לקולג' בחוף המזרחי, רצוי ניו יורק, העיקר שיהיה כמה שיותר רחוק מעיר הולדתה המשעממת.

לאורך שנת הלימודים האחרונה שלה, ליידי בירד מתנסה עם מעגלים חברתיים חדשים, חבר רציני ראשון, עבודה אחרי שעות הלימודים ומתנגחת כמעט בלי הפסקה עם אמה, מריון. אביה של ליידי בירד נפלט אל מחוץ למעגל העבודה, כך שמריון נאלצת לקחת משמרות כפולות בתור אחות, אבל זה לא מספיק בכדי לאפשר למשפחה לחיות ברווחה. ליידי בירד, המתביישת במצב הכלכלי של משפחתה, מעדיפה לדמיין שהיא מגיעה בכלל משכונת בתי היוקרה של סקרמנטו, בה חי הנער הראשון בו היא מתאהבת.

בכל הנוגע לעלילה, ליידי בירד אינו מנסה לחדש. זו שנה בחייה של תלמידת תיכון שמרגישה שהעיר בה היא חיה קטנה עליה ומאוד רוצה להאמין שהיא יודעת כבר עכשיו בדיוק מה הכי נכון בשבילה. היא כמו גרסה פחות מעוררת הזדהות של דריה מורגנדורפר, דמות שבצרוף מקרים מעניין, הסדרה בכיכובה ירדה מהאוויר באותה שנה בה הסרט ליידי בירד מתרחש. בהרבה סרטי נעורים יש את הדמות הזו של נערה חכמה וצינית שמרגישה כאילו החיים בעיר קטנה מלאה אנשים ההולכים בתלם, מעכבים אותה ולא מאפשרים לה להתפתח. ראינו את זה ב"10 דברים שאני הכי שונאת אצלך", "העולם שבפנים", "באה בקלות", "ג'ונו", "מתויגת"… בעקרון, אלא אם הסרט מבוים בידי ריצ'רד לינקלייטר, כנראה שתהיה בו דמות נשית שהולכת נגד הזרם.

קראתי על הרקע ממנו הגיעה גרטה גרוויג ולא הופתעתי למצוא פרטים שמצאו את דרכם לתוך התסריט. היא גדלה בסקרמנטו, שם למדה בבית ספר קתולי לבנות בלבד. את לימודיה האקדמיים עשתה בניו יורק ואמה היא אחות בשם כריסטין. בעוד גרוויג טוענת כי התסריט של ליידי בירד בדיוני לחלוטין ואינו מבוסס ישירות על אף ארוע, נראה שהיא לקחה ברצינות את הטיפ לכותבים מתחילים, לכתוב על משהו שהם מכירים.

אם הסיפור אכן מומצא, אלה חדשות טובות למשפחתה של גרוויג, מכיוון שהיחסים בין ליידי בירד לבין אמה מתוחים ונמצאים תמיד על סף עליה על שרטון. מריון אינה מסוגלת להימנע מלמתוח ביקורת על בתה, גם על דברים פעוטים, בעוד ליידי בירד רותמת את כל ההורמונליות של גיל ההתבגרות בכדי לנסות ולמשוך תשומת לב בדרכים שונות. חלק מהדרכים בריאות, כמו השתתפות בבחירות למועצת התלמידים, או בהצגה מוזיקלית בשיתוף בית הספר לבנים. אחרות בעייתיות, כמו האופן בו שברה את היד בשלב מוקדם מאוד של הסרט.

בסצנה הזו, שמראה כמה מהר היחסים בין הבת והאם יכולים להתדרדר מבילוי משותף לשבירת כלים בכל מחיר, טמונה גם בעיה רצינית בסרט. עד כמה שהסצנה מראה בברור את הקיצונות אליה הקשר המשפחתי מסוגל להגיע, שאר הסרט אינו משחק על אותו ספקטרום. רוב הוויכוחים בין ליידי בירד למריון מסתיימים בלא יותר מיציאה מהחדר של אחת מהן ובדרך כלל, בהרבה פחות מזה. הן שבות במהרה למצב של שלום מתוח, עד שאחת מהן תשבר ותאמר את אשר על לבה. בעוד הוויכוחים האלה אמינים ושתי השחקניות, סירשה רונאן ולורי מטקאלף, מבצעות מעברים חלקים בין מצבי רוח, אין בשום שלב משהו שמתקרב לקיצונות של סצנת הפתיחה. גרטה גרוויג התחילה את הסרט עם הצבת רף שאינו תואם את אופיין של שאר הסצנות. גם ברגעים הכי סוערים, הסרט נוטה לפתור דרכים בצורה שלווה, מאשר בנסיון נואש להפסיק שיחה.

יש עוד גורם אחד שמפריע לסיפור והוא ליידי בירד עצמה. היא נערה מתבגרת ומתנהגת בהתאם, אבל אין בה מספיק תכונות מעוררות הזדהות בכדי שיהיה לי אכפת ממנה. האופן בו היא מתיחסת לפעמים לאנשים שאוהבים אותה, או השחצנות בה היא מגדירה את יכולת הלימוד שלה, לא באמת גורמים לי לחוש שותפות גורל כלשהי. היא לא חייבת לאהוב את חייה, אבל שלפחות השנאה שלה תהיה מוצדקת. אף אחד לא מציק לה בבית ספר, המורים נחמדים וסבלניים במידה לא מציאותית, אנשים תמיד מקשיבים למה שיש לליידי בירד לומר וגם אם מערכות היחסים שלה עם בנים לא קלות, הן מתחילות בצורה חלקה, מבלי שתחוש את הדחיה השורפת שרבים מבני ובנות גילה חשים מצד מושא משיכתם.

ליידי בירד אינה דריה מורגנדורפר, או קאט סטרטפורד, או אוליב פנדרגאסט, או מישהי שמגלה פתאום שהיא החברה השמנה המכוערת היעודית. העוקצנות שלה אינה מסבכת אותה, כמו הנטיה שלה להתנהג לפעמים בילדותיות. הנסיון של הסרט לבנות לקראת תחושה שמגיע לליידי בירד רגע של נצחון, בנוי על תפיסה שגויה כאילו משהו באמת מושך אותה כלפי מטה. היחידה שעושה זאת היא אמא שלה ולמרות שהסרט מכיר במורכבות של היחסים בין השתיים, הוא לא החלטי לגבי השאלה מי משתיהן צריכה לעשות צעד בכדי להשתנות. האם זו המתבגרת שצריכה לרדת מהענף הגבוה עליו התישבה, או האישה המבוגרת שצריכה לקחת אחריות על הנזק שהיא גורמת למשפחתה.

מאחר ושתי הנשים במרכז התמונה בעייתיות מכדי לעורר אהדה, מצאתי את אפקט בנות גילמור עובד דווקא בזכות דמות אחרת, שחבויה רוב הזמן ברקע. טרייסי לטס מגלה את אביה של ליידי בירד, אדם הלכוד בין שתי הנשים הכי יקרות לו ואינו מסוגל למנוע מהן לריב אחת עם השניה. הוא מנסה להימנע מעימותים ופועל בסתר, עוזר לליידי בירד מאחורי הגב של אישתו, או מספר למריון בפרטיות על יחס לא נעים מצד בתו. הוא לא ישיר ואמוציונלי כמותן והרצון שלו לשמור על שלום בית מבלי להרים את הקול משתקף בפניו בסבל שקט שמנסה לקבל את גורלו. האב הוא גם הנפגע העיקרי של המיתון הכלכלי, כך שבנוסף לאבדן שליטה בבית, גם חסרה לו היכולת לתרום לפרנסת המשפחה. הוא הדמות הטראגית ביותר בסיפור, אבל קשה לשים לב, כי אינו מתבלט כמו בני ביתו.

גרטה גרוויג יצרה סרט עם אופי, אבל בלי נשמה. ליידי בירד אינה דמות ששווה השקעה של שעה וחצי, אבל היא מוצלחת ברגעים קטנים ולא צפויים. אין לה את התסכול הרגשי של חברתה הטובה שמאוהבת במורה נשוי, או את הלבטים של הוריה לגבי מה לומר ומה להשאיר בבטן. אח שלה תומך בלזרום עם מה שקורה ולקוות לטוב, בעוד ליידי בירד עסוקה 24/7 בנסיון לשנות את עתידה. כל הדמויות מציגות רגעים מעניינים, לעתים משעשעים, אבל אף אחת מהן אינה מפותחת ברמה של המתבגרת הצינית הקלאסית. בסופו של דבר, נראה שקיים מסר עמוק יותר בסרט, אבל הוא נדחס לדקות האחרונות ואינו נבנה בסבלנות. ליידי בירד הייתה מתאימה יותר כדמות משנית בסיפור של מישהי אחרת. אין התאמה בין התגובות שלה למהלך חייה ונראה שהיא עושה יותר סיפור מדברים מכפי שהם באמת. אז כן, מתבגרת והכל, אבל מהסוג שלא באמת מעוניינים לשמוע את הסיפור שלה.

ביקורת: הפנתר השחור

Black-Panther-poster-main-xl_resize

 

כשניגשים ליצור סרט גיבורי-על, יש שתי גישות עיקריות. האחת היא ללכת לפי נוסחה בסיסית פשוטה, כזו שהצליחה לא פעם למשוך קהל ועיקרה היה להציג דמות ראשית ואת העולם סביבה מבלי לעורר יותר מדי שאלות קשות. הגיבור הוא גיבור, הנבל הוא נבל ורוב הסיכויים שמתישהו, מישהו ישגר קרן אור ענקית לשמיים. הגישה האחרת היא להתמקד בדמויות עצמן, לפתח את הגיבור כמי שהיה צריך לעבור תהליך בכדי להגיע למעמדו ואת הנבל כמי שבעצמו היה מעדיף שדברים יתגלגלו אחרת. זה ההבדל בין הבאטמנים של טים ברטון לאלה של ג'ואל שומאכר, או בין וולברין מ-2009 ללוגאן מ-2017. זה גם מה שהופך את מייקל בי. ג'ורדן של "כרוניקל" למעניין יותר ממייקל בי. ג'ורדן של "ארבעה מופלאים".

גם למארוול יש נטיה לזגזג בין הגישות. ישנם מצד אחד סרטים שטחיים כמו "האלק", "אנט-מן" ו"דוקטור סטריינג'" הראשון, שגם אם היו מבדרים לפרקים, עדיין לא ניסו לשבור את התבנית המוכרת ולהפתיע. מצד שני, יש את אלה שנועדו להציג שינוי גישה, כמו "איירון מן", "קפטן אמריקה: חייל החורף" ו"ספיידרמן: השיבה הביתה", שלושתם הכילו לפחות טוויסט מקורי אחד על חלוקת התפקידים הקלאסית בין גיבורים ונבלים והאופן בו הם נחשפים לשאר העולם.

כעת, מגיע תורו של "הפנתר השחור", גיבור-על שנוצר על רקע האקלים הפוליטי המתוח של שנות השישים והשבעים באמריקה, והופיע לראשונה על המסך ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". בשני המקרים, מישהו עם מספיק השפעה הרגיש שהגיע הזמן לגוון מעט את הנוף המוכר ולשלב גיבור שאינו אירופי למראה. עדיין לא מוכנים לשלב נזיר טיבטי גולה בעלילה, כי זה יעצבן את הסינים, אבל מארוול הגיעו למסקנה שגם לאפריקה מגיע יצוג ראוי על המסך.

רוב עלילת הסרט מתרחשת בווקאנדה, מדינה מזרח אפריקאית שזכתה בלוטו לפני שנים רבות. מטאור שנחת בשטחה נשא עליו ויברניום, וזה איכשהו הפך את ווקאנדה למדינה הכי מתקדמת טכנולוגית בכדור הארץ. הוויברניום גם הביא לשינוי בחלק מהצומח באיזור, כך שגדל בווקאנדה צמח שהופך את מי שאוכל אותו לחזק במיוחד. האדם שזוכה לאכול מהצמח הוא הפנתר השחור, שליט ווקאנדה ומגן הממלכה. כרגע, מחזיק בתואר הנסיך טצ'אלה, בנו של המלך שנרצח בסרט קודם. לפי חוקי הירושה של ווקאנדה, יהפוך טצ'אלה למלך החדש, אלא אם יפסיד בקרב לטוען אחר לכתר, כאשר כוחותיו המיוחדים מנושלים ממנו.

בזמן שמשפחת המלוכה עסוקה בטקסים, מבריח בשם יוליסס קלאו נעזר באזרח אמריקאי בשם אריק "קילמונגר" סטיבנס (מייקל בי. ג'ורדן פעם שלישית), על מנת לגנוב פריטים ווקאנדים עתיקים ולמכור אותם לגורם שלישי. אותו גורם שלישי הוא במקרה סוכן ה-CIA אוורט רוס, שגם הפציע לכמה דקות ב"מלחמת האזרחים". טצ'אלה מונע את העסקה, בסיוע אחותו שורי, הגאון הטכנולוגית שמספק לו צעצועים יפים, ואהובתו לשעבר נאקיה, שהפכה ללוחמת צדק בפני עצמה. נראה שהדברים מתנהלים לפי התכנית, עד שמתברר שקיימת היסטוריה משפחתית בין הנסיך לבין השודדים, שמשנה את מאזן הכוחות.

האם הפנתר השחור הוא סרט גיבורי-על מהסוג השטחי, או מהסוג שלמעשה מנסה לחדש? רוב הסימנים מצביעים לאפשרות הראשונה. הסיפור צפוי ואינו מתפתח מעבר לשלד עלילתי נדוש. טצ'אלה אינו דמות מעניינת ונעשה מעט מאוד מאמץ להוסיף לו אישיות מעבר להיותו מנהיג מלידה. הוא נבוך מעט כאשר עליו לדבר עם נאקיה, אבל גם זה עובר לו במהירות. הדמויות סביבו הן פונקציונליות ולא הרבה מעבר. שורי מספקת לו גאדג'טים ומשדרגת נשקים קיימים, ממש כמו Q מסרטי ג'יימס בונד. המלכה האם, בגילומה של אנג'לה באסט טובה בלתת תחושה של יוקרה ואופטימיות, אבל אין לה שום תפקיד אקטיבי בקידום העלילה. פורסט ויטאקר מגלם את זורי, שחוץ מלבלבל את הקהל בין שמו לבין שמה של הנסיכה, נמצא כאן בכדי למלא הוראות. אני בטוח שיש לזורי סיפור חיים מרתק משלו, אבל הוא די תקוע בתפקיד היועץ החכם שגם מנהל בעצמו טקסים ושומר על הצמח הקדוש. הוא כמו ראפיקי ב"מלך האריות", אם ראפיקי היה עוזב את הסרט אחרי שיר הפתיחה.

ויש את נאקיה, שקצת מפצה על העדר העומק של הדמויות האחרות. אין לה כוחות מיוחדים, אבל היא לוחמת אמיצה שגם מבצעת משימות ריגול ופועלת למען החלשים שקולם אינו נשמע. היא משמשת מראה למשפחת המלוכה ובמיוחד לטצ'אלה בטענתה שווקאנדה צריכה לחלוק את הידע הטכנולוגי שלה עם העולם ולעזור לאוכלוסיות נזקקות. זאת בעוד משפחת המלוכה יוצרת בכוונה מראית עין של מדינה נחשלת על מנת ששאר העולם לא ידע עד כמה היא מתקדמת וירצה חלק בשלל. זה מה שהופך מבריח כמו יוליסס קלאו למסוכן במיוחד, כי הוא מנסה לחשוף את אוצרה הסודי של הממלכה מול גורמים חיצוניים.

ווקאנדה מזכירה את אחת מאמירויות המפרץ בכך שהיא יושבת על משאב מבוקש ביותר ומעניקה לתושביה את הטכנולוגיה, הרפואה וההגנה הצבאית הטובות ביותר שניתן, אבל עדיין מתבססת במידה רבה על מסורות ועל שלטון שעובר בירושה. מוזר לראות את חמשת השבטים המרכיבים את הממלכה שולחים נציגים לטקס בחירת מנהיג שעשוי להסתיים במוות של אחד המתמודדים, בעוד יש להם את מערכת התחבורה הציבורית המהירה ביותר בעולם וכלי טיס הניתנים להפעלה מרחוק מבלי לצאת מהכסא. יש מקום לשאול הרבה שאלות על ההשענות על מסורות והסתגרות משאר העולם, למרות ששום דבר טוב לא יוצא מהגישה הזו.

הסתירה בין טקסים עתיקים ברוח אפריקה, לבין טכנולוגיה עילית שכמו יצאה מהעולם של "בלייד ראנר", יוצרת את הדבר הטוב ביותר בסרט – העיצוב. זהו הסרט הצבעוני והיפה ביותר לעין שיצא עד כה מבית מארוול, וזה אומר הרבה אם כתבתי זאת פחות מחצי שנה אחרי "תור: ראגנארוק". התלבושות, התפאורות והאיפור בסצנות המציגות את החיים בווקאנדה, הם שילוב מקסים בין סגנונות שמראה כיצד ניתן לשאוב השראה גם מהעבר וגם מהעתיד. לכל שבט יש את המראה האופייני לו, בעוד למשפחת המלוכה מלתחה מרשימה משלה. גם הדורה מילאג'ה, יחידת הלוחמות המשמשות שומרות ראש לבני המלוכה וכקו ההגנה הראשון והאחרון של ווקאנדה, זכו למראה יחודי ("סגנון גרייס ג'ונס" כפי שהסרט דואג בעצמו להגדיר זאת) שמציג את קשיחותן לצד נאמנותן למסורת בצורה פשוטה ויעילה. כל זאת בעוד העולם שמחוץ לווקאנדה בכוונה אינו מרשים במיוחד. אמריקה מיוצגת בידי בלוק מוזנח בשכונת מצוקה בקליפורניה, בריטניה היא מוזיאון סטרילי כמעט שומם וכמה רחובות אפרוריים סביבו. השטחים שמקיפים את ווקאנדה אמנם יפים לצלמי טבע, אבל כמעט ואינם מיושבים ומשמשים בעיקר חקלאים דלי אמצעים. גם הסוכן רוס, נציג העולם הלבן, לבוש תמיד בחליפה ומגולם בידי מרטין פרימן, האיש שעשה קריירה מלגלם דמויות לא מתבלטות.

יוצאת הדופן היחידה היא בוסאן, בדרום קוריאה, בה מתרחשת סצנת האקשן הטובה בסרט. בהחלטה חריגה, בוסאן מוצגת כמקום צבעוני ושוקק חיים לא פחות מווקאנדה. אולי זו החלטה מאוחרת שנועדה להפוך את המרדף למרגש יותר, במיוחד בהתחשב בכמה שהקרבות בסרט סתמיים ומבויימים בצורה משעממת. עדיין, בכל מצב אחר, העולם המערבי מוצג כאפרורי ומסוכן, בעוד ווקאנדה היא סוג של גן עדן.

בהתחשב בכך שהיו לבמאי ריאו קוגלר ולשותפו לכתיבה ג'ו רוברט קול כמעט שנתיים לעבוד על התסריט מאז "מלחמת האזרחים", מדהים עד כמה הפנתר השחור נראה מואץ. מבחינת העיצוב, מדובר בסרט יפהפה, אבל הדמויות סתמיות והעלילה לא מחדשת שום דבר. הסרט עובר על כל הנקודות הצפויות בז'אנר ולא מפתיע אפילו פעם אחת. אם לספיידרמן יש את האתגר להתמודד עם עניינים של גיל ההתבגרות בנוסף להצלת העולם, לתור יש דמויות משנה משובחות (ולאחרונה, גם תור עצמו ממש השתפר), לאיירון מן יש דמות ראשית עם נטיה לבטחון עצמי מופרז, ולקפטן אמריקה יש קונספירציות שמטשטשות את הגבול בין מוצדק ולא מוצדק, לפנתר השחור חסר הגורם הנוסף שיהפוך אותו לבולט מול האחרים. כן, הוא מתרחש באפריקה וכמעט כל הדמויות שחורות. זה לא מפצה על עלילה שאפשר לנחש את מהלכה בלי בעיה. יפה שנזכרו סוף סוף לשים במרכז התמונה גיבור-על שחור שאינו חצי ערפד, אבל גם גיוון אתני אינו מעניק פטור מהשקעה בסיפור מעבר למרכיבים יסודיים.

לו היה יוצא לפני כמה שנים, אני מאמין שהפנתר השחור היה סרט טוב יותר, כי היה ניתן יותר זמן לפתח את הדמויות ואת העולם סביבן. מכיוון שהוא יצא בסופו של דבר חודשים ספורים לפני ש"מלחמת האינסוף" מסמל סוף עידן בסרטי מארוול, הפנתר השחור נראה כמו תחנת ביניים זניחה בדרך ליעד המרכזי.

מחשבות על טקס האוסקר ה-90

1024x1024

 

  • הזכיה של צורת המים לא מפתיעה, אבל היא קצת מבאסת אותי. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי הוא היחיד מבין שמונת המועמדים בהם צפיתי (עוד לא ראיתי את ליידי בירד) וממש אהבתי. דנקרק היה בסדר, אבל לא ברמה של הסרט הטוב ביותר. ששת האחרים, כולל צורת המים, היו בינוניים ומטה בעיני. אני מקווה שלפחות בשנה הבאה, הטעם שלי יהיה קצת יותר קרוב לקונצנזוס.
  • מה שכן, צורת המים הוא סרט הפנטזיה הראשון מאז שיבת המלך שזוכה באוסקר. מגיע לאקדמיה קרדיט על כך שמתוך רשימת מועמדים די שמרנית, נתנה את הפרס הגדול לז'אנר שבעיקר התעלמה ממנו בעבר.
  • הבמה נראתה כאילו השאירו את הטירה של החיה בתוך מקפיא ענק ומישהו היה צריך לבוא עם סכין ולגרד את הקרח לפני תחילת הטקס.
  • רמת ההנחיה של ג'ימי קימל הייתה לא יציבה, שזה בעצם מראה עד כמה הוא בעצם כן יציב. כמו בשנה שעברה, בערך חצי מהבדיחות לא עבדו והוא היה חד יותר כשנדרש לאלתר. שוב נוצר מפגש מביך בין כוכבים שבאו לטקס לבין קהל מופתע, הפעם הכוכבים היו אלה שנכנסו לאולם של הקהל. אני בטוח שהיה לפחות מישהו אחד שהתעצבן על זה שהפסיקו את הסרט באמצע.
  • מה שכן, זה הוביל לרגע האהוב עלי בטקס, "דוס גיירמוס".
  • גל גדות הרגישה ממש בבית בין כל הכוכבים. יופי לה. היא גם נתנה את הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה שלה כשג'ימי קימל אמר שיש באולם ריח של גראס וגל מיד ענתה "נכון מאוד… לא שאני יודעת."
  • הטקס נראה בדיוק כמו שדונלד טראמפ מדמיין את הוליווד: מלא שחורים ומקסיקנים שקוראים לפיקוח על נשק וחוגגים בכל פעם שאישה מנצחת גבר.
  • צ'דוויק בוזמן, יליד דרום קרוליינה, הגיש משום מה פרס עם המבטא שלו מפנתר שחור.
  • כצפוי, גיירמו דל טורו זכה באוסקר על בימוי והצטרף לחבריו אלפונסו קוארון ואלחנדרו גונזלס אינייריטו ברשימת מקבלי הפרס. שלושת האמיגוס, חברים טובים גם במציאות, זכו בפרס בארבע מחמש השנים האחרונות ובשום שלב, זה לא נראה כאילו הדבר מכוון. הם פשוט היו במקום הנכון ובזמן הנכון.
  • ג'ודי פוסטר, בת 55, עולה לבמה עם קביים, מדברת בצורה לא ברורה, מסתובבת לצד הלא נכון של הבמה וממשיכה לדבר בזמן שהבמאי מתחיל להקרין את שמות המועמדים. אווה מרי סיינט, בת 93, הולכת זקופה, צלולה לחלוטין ומצליחה לרגש את הקהל רגע לפני שהיא ממשיכה בהגשת הפרס ללא תקלות.
  • ההפתעה היחידה במהלך הטקס הייתה הזכיה של תברח על תסריט מקורי. זו לא הפתעה גדולה, אבל הזכיה של ג'ורדן פיל הייתה הגורם שנבא את ההפסד של שלושה שלטים בפרס הסרט.
  • לא שזה משנה, כי פרנסס מקדורמנד זכתה בפרס נאום הזכיה הטוב ביותר.
  • הרעיון להציע ג'ט סקי למי שישא את נאום הזכיה הקצר ביותר נחמד על הנייר, אבל רוב האנשים באולם נמצאים במצב כלכלי בו אם הם רוצים ג'ט סקי, הם יכולים פשוט לקנות ג'ט סקי. צריך להציע להם משהו שבאמת קשה להשיג, כמו אוכל באמצע הטקס.
  • מעולם לא התיימרתי להיות מבין גדול באפנה, אבל מה לעזאזל קרה השנה? ניקול קידמן לבשה את אחד מהסרטים האלה שעוטפים בהם בקבוק שמפניה לפני השקת ספינה, טראג'י פי. הנסון באה עם יותר שסע משמלה, אמילי בלאנט השתלטה על המלתחה של פניווייז הליצן, מהרשלה עלי נראה כאילו הוא עומד לרקוד בלט, ארמי האמר לבש את השטיח האדום, אחד הזוכים עלה לבמה עם סניקרס, ג'יימס אייבורי עם חולצה שהיא גם אשליה אופטית, מיה רודולף נראתה כמו תחפושת כושלת של רקדנית פלמנקו, ריטה מורנו כמו תחפושת כושלת של פעמון ואת מה שזנדאיה לבשה אפשר להגדיר רק ככיסוי ספה שחתכו בו חור גדול מדי לראש.
  • רגע ה"אדל דאזים" של השנה: הקריינית אומרת שעוד מעט תעלה לבמה גייל גאדו.
  • הטקס נערך בצל אחת השנים הסוערות בהוליווד, שהביא סוף סוף לדיבור רציני על מקומן של נשים בתעשיה ועל רצונן לקבל יחס שווה לגברים. לא מועדף, רק שווה. עדיין, אני חושב שקצת הגזימו עם הקריאות לאנשים לעמוד. שלושה מהשירים שבוצעו על הבמה, כללו אנשים עומדים ברקע, ג'ימי קימל הקים אנשים כדי ללכת לבקר בקולנוע מעבר לכביש, פרנסס מקדורמנד אמרה לכל הנשים באולם לעמוד. המטרה צודקת, אבל בטוח יש פעולות נוספות פרט לעמידה שאפשר לעשות בכדי להעביר את המסר.
  • כמו כל שנה, עכשיו מתחיל ליקוט שמות של מועמדים אפשריים לשנה הבאה. זה היה מרוץ מעניין וצמוד יחסית, שהסתיים עם זוכה צפוי, אבל חלוקה די רחבה של פרסים בין הסרטים המועמדים. דווקא ליידי בירד, הסרט היחיד בין תשעת המועמדים שבויים ונכתב בידי אישה, יצא בידיים ריקות, אבל לפחות מי שכן עלו על הבמה הצליחו לומר את כל הדברים החשובים.

פרק 236 – שונאים את קרלוף

לפעמים, אנחנו אוהבים להפתיע ובכוונה לבחור בסרטים קלאסיים פחות צפויים. זו אינה אחת מהפעמים האלה. "חי בסרט" עוסק ביצירתו של אחד הסרטים הגרועים בהיסטוריה, אז גם אם היינו רוצים, אי אפשר שלא להשוות אותו ל"אד ווד".

ספוילרים לשני הסרטים וגם ל"החדר" (לא של פינצ'ר, עליו כבר דיברנו).