מכל הספרים בעולם, יש סיכוי ש"בחזרה מטואיצ'י" הוא האחד שלא קראתי הכי הרבה פעמים. אני לא מתכוון שקראתי אותו לפחות פעם אחת פחות מכל ספר אחר, אלא שזה הספר שהכי הרבה פעמים עבר תחת ידי מבלי שלמעשה עיינתי בתוכנו. עשיתי עליו פעם עבודה לבית ספר, אבל העבודה עסקה רק בצורתו של הספר ולא בתוכנו, אז לא היה צורך לקרוא אותו. בפעם אחרת, הוא הופיע ברשימת הספרים לבוק ריפורט, אבל בשל אורכו, בחרתי לכתוב על "בעל זבוב" במקום. מאוחר יותר, קבלתי מטלה במסגרת קורס לעצב מחדש כריכה של ספר קיים ובחרתי את בחזרה מטואיצ'י בתור הנושא לעבודה, תוך שאני נעזר בתמונות חופשיות לשימוש מהאינטרנט בשביל העיצוב.
14 שנים בחזרה מטואיצ'י ואני חלקנו חדר ופעם אחת לא עיינתי בו מעבר לתקציר בכריכה האחורית. בכל יום כיפור, כשחיפשתי משהו לקרוא עד שהטלוויזיה תחזור (או עד שסטרימינג יהיה דבר), בחזרה מטואיצ'י היה אופציה ששקלתי, אבל בסוף בחרתי את "ההוביט", או את "פתאום בעומק היער", או שבא לי פתאום לקרוא שוב את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אני לא יודע אם זה האורך של הספר, העובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, או סתם זה שלא אני בחרתי לשים אותו על המדף בחדר, אבל משהו תמיד גרם לי לדחות את קריאת בחזרה מטואיצ'י לפעם אחרת.
קיים חוק לא כתוב לפיו בהינתן מספיק זמן, כל ספר מספיק מוכר יעובד לסרט וכעת הגיע זמנו של בחזרה מטואיצ'י. אחרי שנים של נסיונות ומאבקים, הצליחה המפיקה הישראלית דנה לוסטיג, בשיתוף עם חברת הפקה אוסטרלית, להפוך את הסיפור לסרט קולנוע, עם כוכב מפורסם בתפקיד הראשי ועוד כמה שנראים מוכרים, אבל לא ברור מאיפה, בתפקידי משנה. הסרט דובר אנגלית ומוכר ברחבי העולם בתור "ג'ונגל", אבל לקהל ישראלי ברור שהשם הנכון הוא אותו אחד שנתקלו בו שוב ושוב בחנויות, בספריות וברשימות מטעם משרד החינוך. זה בחזרה מטואיצ'י.
בתחילת שנות השמונים, יצא ישראלי בשם יוסי גינסברג לטיול אחרי הצבא. לאחר שהסתובב ברחבי יבשת אמריקה בנסיון לחסוך כסף ובהפסדו, הגיע לבוליביה. הוא פוגש שם מורה שוויצרי בשם מרקוס וכעבור זמן קצר, גם צלם אמריקאי בשם קווין והשלושה הופכים לחברים טובים. לאחר שחרשו את הטרקים המוכרים, הם נתקלים בהצעה מפתה. אדם אוסטרי בשם קארל ניגש ליוסי ומציע לו טיול באיזורים הלא ממופים של הג'ונגל. אין שם דרכים או תחנות המיועדות למטיילים, אבל יש שם כפרים מבודדים ועם קצת מזל, אפשר גם למצוא זהב בנהר. יוסי משכנע את חבריו להצטרף לטיול הלא אורתודוקסי והשלושה יוצאים בהדרכת קארל אל מעבה היער.
צופה מודרני היה ישר חושד. אדם זר מציע לתיירים להיכנס איתו לשטח מבודד ומלא סכנות בכדי לחפש זהב? והוא היחיד שמחזיק בנשק ויודע את הדרך בחזרה? והוא מורה להם להשאיר כמה שיותר דברים מאחור כי לא יזדקקו להם בג'ונגל? והם צריכים לשלם בעצמם על הצידה לדרך, כולל על שלו? זה מדליק כל כך הרבה נורות אדומות, שמדהים שכל השלושה הסכימו לעסקה. זה לא שקארל הוא רוצח סדרתי שמכריח מטיילים תמימים לכרות עבורו זהב ואז רוצח אותם ומבתר את גופותיהם באמצע הג'ונגל, אבל זה גם לא שיש סיבה כלשהי לחשוב אחרת. קארל הוא טיפוס מסתורי שמכיר ממש טוב שטח שגם הרשויות המקומיות לא יודעות מה נמצא בו, מרבה להזכיר שהחליף נאמנות בזמן המלחמה הקרה וזורק מדי פעם הערה על כך שהוא מבוקש בידי הרשויות. אף אחד מהפרטים האלה אינו גילוי דרמתי בשלב מאוחר של הסיפור, אלא דברים שידועים כבר בכניסה לג'ונגל.
בעידן בלי אינטרנט, ג'י.פי.אס, גוגל מאפס, טלפונים סלולריים, או מחשבים ניידים, יוסי וחבריו לוקחים סיכון עצום בכניסה לשטח לא ממופה עם מדריך בעל כוונות מפוקפקות. אנחנו שומעים סיפורים על מטיילים שחוו גורל אכזר בעקבות התנהלות תמימה מדי ומכירים היטב את אזהרות המסע לישראלים. יוסי, מרקוס וקווין אולי שמעו פעם סיפור על מישהו שעשה פניה לא נכונה ביער, אבל הם נמצאים במצב בו ויתור על טיול כה אקסקלוסיבי, ואולי גם הזדמנות להתעשר מעט, הוא סיכון שחבל לקחת. מרקוס מרגיש שמשהו ברעיון הזה לא חכם, אבל יוסי וקווין משכנעים אותו להצטרף, בין השאר בכדי שלא יצטרכו לוותר על מעט הזמן שנותר להם לבלות ביחד.
היום, אם פוגשים מישהו מעניין בחו"ל ורוצים לשמור איתו על קשר, מציעים לו חברות בפייסבוק, או רושמים את מספר הטלפון שלו בכדי לשוחח בוואטסאפ. באלף תשע שמונים וקצת, יוסי יודע שחוץ משיחות טלפון מאוד יקרות ומכתבים שיקח להם שבועות להגיע ליעדם, עזיבת בוליביה ומעבר לתחנה הבאה בטיול, פירושה לא לראות יותר את האנשים היחידים בסביבה שנותנים לו תחושה של משפחה. הוא לא ממהר לחזור הביתה, אל ההורים שעדיין כועסים על שיצא לטייל במקום להשקיע את זמנו וכספו בלימודים. אין לו קשר אינטימי עם אף אחת פרט למטיילת מזדמנת אותה לא יפגוש יותר בחיים. מרקוס וקווין הם הדבר הכי קרוב שיש לו כרגע לבית ולצאת למסע חדש בלעדיהם, פירושו שוב להיות לבד.
הפחד מבדידות הוא מוטיב חוזר בסרט. יוסי מוצג רוב הזמן כטיפוס פסיבי שהולך בעקבות אחרים, אבל גם כמי שכאשר נדרש ממנו, יקח יוזמה וינסה להניע עניינים. הוא יעשה המון בכדי לשמור על חבריו קרובים וכאשר אינו לצדם, יש לו נטיה לחלום על המשפחה בישראל. בחזרה מטואיצ'י מתייחס לאדם בודד בג'ונגל כאל גופה מהלכת, אין לו סיכוי להחזיק מעמד לבדו לאורך זמן. אם לא ימות ממחלה, או יטרף בידי חיה, יוכרע בידי רעב ואבדן אחיזה במציאות. בתחילת הסרט, רואים את יוסי נהנה משתיית נוזל הגורם הזיות, אבל הוא נמצא במחנה מאוכלס, לצד מישהי שחולקת איתו את הרגע. ההזיות אותן הוא חווה בשלב מאוחר יותר, הן הרבה יותר מסוכנות ומפחידות, אפילו רק משום שפירושן שהוא אינו עומד על המשמר כאשר הוא מוקף סכנות.
אין מאחורי הסרט הרבה שמות נוצצים. הוא הופק בידי חברת אמברלה האוסטרלית, עם השחקנים המקומיים אלכס ראסל וג'ואל ג'קסון בתפקיד קווין ומרקוס. תומס קרצ'מן הגרמני, שהופיע בהרבה תפקידים קטנים בהפקות מוכרות יחסית, מגלם את קארל, כאשר בכס הבמאי יושב גרג מקלין, שהרזומה שלו כלל עד כה רק סרטי אימה, רובם דלי תקציב. אלא שכמו שאד ווד אמר, כל מה שצריך זה כוכב אחד ובחזרה מטואיצ'י מוכיח זאת על ידי ליהוק דניאל רדקליף לתפקיד יוסי. רדקליף אולי אינו השחקן הכי מוערך על פני כדור הארץ, אבל הוא עדיין שם מספיק גדול בכדי לעורר עניין ולמשוך צופים בכל רחבי העולם. מהרבה בחינות, רדקליף מתגלה כליהוק לא רע. הוא לא הפך פתאום לדניאל דיי לואיס, אבל בהתחשב בכמות הדברים שהוא עובר בסרט בתור יוסי והשינוי הגופני שערך עבור התפקיד, אולפן חזק יותר היה מסוגל לדחוף אותו כמועמד לכל מיני פרסים. הי, זה עבד בשביל דיקפריו.
עם זאת, ישנן מספר מגבלות שדניאל רדקליף מביא איתו וקצת פוגעות באמינות של הדמות. דבר ראשון, הוא עדיין נראה כמו תיכוניסט בהוגוורטס. למרות שהוא מבוגר בכמה שנים מגילו של יוסי גינסברג האמיתי בזמן שהותו בבוליביה, רדקליף תקוע עם בייביפייס שמונע ממנו להיות אמין בתור יוצא צבא בן עשרים פלוס. זה שהוא נמוך בראש משאר השחקנים, למרות שיוסי האמיתי אמור להיות בערך באותו גובה כמותם (לפי תמונות), גם יוצר את התחושה שזה לא יגואר שצריכים לחשוש מפניו, אלא אדון האופל. תוסיפו לכך מבטא לא מזוהה שאינו אנגלי כמו המבטא האמיתי של רדקליף, אבל גם בהחלט לא ישראלי, ודי הוציאו מהדמות של יוסי כל דבר שגורם לו להיראות כמו מישהו שהלכתם איתו לבית ספר, או שרת אתכם בצבא. רדקליף מאוד משקיע במשחק פיזי לכל אורך בחזרה מטואיצ'י וככל שהעלילה מתקדמת, כך גם השחקן עומד ביותר אתגרים, אולם זה נראה יותר כמו הארי פוטר וערי הזהב האבודות, מאשר סיפורו של מטייל ישראלי אחרי צבא שנכנס עמוק מדי ליער.
ההצלחה הגדולה של הסרט היא ביצירת תחושה של לחץ. בעוד בחירת זוויות הצילום ומגבלות התקציב מחבלות באשליה כאילו אנחנו נמצאים עם הדמויות בלב ג'ונגל פראי, ולא עשרים מטר מהרכב של הקייטרינג, בחזרה מטואיצ'י בהחלט מצליח למכור את הג'ונגל כמקום מסוכן שלא כדאי להסתובב בו לבד. הוא מצליח גם למכור את הדמויות כאוסף של אנשים שלקחו סיכון מיותר ומתפרקים נפשית כאשר הם מבינים זאת. קארל הוא דמות אניגמטית כל הזמן, אבל ישנם רגעים שסימן השאלה הגדול הוא דווקא מעל הלקוחות שלו, שהולכים בעקבותיו לאיזור לא נודע ועומדים בעצמם למבחן עד כמה יסכימו להתחייב לחיים בג'ונגל ולהתנתקות מהציביליזציה תמורת חוויה של פעם בחיים. המצב בו יש שלוש דמויות נורמטיביות ואחת חריגה, משתנה כל הזמן, כאשר לעתים דווקא קארל נראה כמו השפוי וההגיוני בקבוצה. גרג מקלין אמנם התקשה ליצור משהו חזותי שיעביר היטב את גדלותו של הג'ונגל ואפסות האדם הבודד בו, אבל הוא מטפל היטב במתח הפסיכולוגי שנוצר בין הדמויות. הפוקוס של הסרט נע מדי פעם למקומות אחרים וישנם רגעים בהם הוא ויזואלי יתר על המידה, אבל בין הנסיונות של רדקליף להתמסר לדמות, לבין ההבנה של הבמאי היכן טמון האיום הבלתי נראה, בחזרה מטואיצ'י מצליח לקלוע לרוב המטרות אליהן הוא מכוון.
קל להאשים את התקציב הנמוך בכך שהסרט לא הולך עד הסוף בבניית האווירה שלו. כאשר חלק מהנסיון להראות עד כמה הג'ונגל בדרום אמריקה פראי כולל שימוש בצילומי סטוק של עופות מדרום מזרח אסיה, מתבקש ללעוג לדלות ההפקה. גם ההקבלה השטחית בין קרובי משפחתו של יוסי ששרדו את השואה לבין סיפור ההשרדות שלו, לא מפותחת כראוי. עדיין, בחזרה מטואיצ'י הוא סרט לא רע. הוא לא יביא לאף אחד תהילת עולם, או יעורר את אותו עניין בישראל ש"וונדר וומן" עורר, אבל הוא משתמש במרכיבים שלו בצורה מספיק טובה בשביל להיות שם, באוויר, משהו שאפשר לראות ולא להצטער על כך. מובן שעם במאי יותר מתוחכם, או עם שחקן ראשי שלמעשה מסוגל לזייף מבטא ישראלי, הסרט היה מוצלח יותר, אבל לפחות הוא גרם לי להרגיש פספוס מסוים על כך שלא טרחתי לקרוא את הספר ולהיחשף לסיפור מוקדם יותר. הוא לא מחדש שום דבר בכל הנוגע לסרטי הישרדות, אבל מציג מספיק עניין וחומר למחשבה בכדי להחזיק צפיה מזדמנת.
בשביל הזהב 