ביקורת: פרנק

tumblr_n7j9rrsTYu1r6ivyno1_1280_resize

איך מזהים היפסטר? על דרך השלילה. הוא ישלול כל מוזיקה שאתם אוהבים כי היא מיינסטרימית מדי, או ממוסחרת באופן בלתי נסבל. הקיצונים ישמעו רק להקות שטרם הוחתמו בידי חברת תקליטים וילכו להופעות שלהן, כל עוד אין אף פרצוף מוכר בקהל. קל לצחוק על היפסטרים, במיוחד כי רובם לא מודים שהם כאלה.

ג'ון היה רוצה להיות היפסטר. ליתר דיוק, הוא רוצה להיות מוזיקאי ומסתובב ברחבי העיר בחיפוש אחר השראה. זה לא עובד, הוא לא מצליח לחשוב על יצירת המופת הבאה שתשנה את העולם. מעבר לאפשרות שהוא מוגבל אמנותית, ג'ון מאמין שהחיים דפקו אותו עם סביבה לא טובה ליצירה. יש לו שני הורים אוהבים, איתם הוא גר בשכונה שלוה עם שכנים ידידותיים. הוא עובד במשרד, בלי שמופעל עליו לחץ מיוחד ולא נראה שאפילו מפריע למישהו אם ג'ון מדבר בטלפון בזמן העבודה. זה מתסכל, איך הוא אמור להיות אמן סובל, אם החיים שלו כל כך נוחים?

מפגש מקרי עם להקת סורונ… סור… עם דון, פותח הזדמנות חדשה. הלהקה נתקעה בלי קלידן כמה שעות לפני הופעה וג'ון מתנדב למלא את מקומו לערב אחד. ההופעה לא מתנהלת כמתוכנן, אולם ג'ון מוצא חן בעיני פרנק, מנהיג הלהקה, שמזמין אותו להצטרף אליהם לנסיעה לאירלנד. דבר אחד שכדאי לדעת לגבי פרנק, זה שהוא קצת מוזר. לא בקטע של לאכול אם אנד אם בצבע אחד בלבד, או לשים איפור כבד לפני הופעה. פרנק מוזר מבחינת זה שהוא מסתובב עם ראש מזויף שמסתיר את פניו. אף אחד מחברי הלהקה לא יודע איך פרנק נראה, אולם כולם משוכנעים בגדלותו ולא רק בגלל הראש, אלא גם בזכות היכולת שלו לדבר ללבם של אנשים ולמצוא את הטוב בכל סיטואציה. מבחינת הלהקה, ג'ון ובעצם כל מי שנתקל בו, פרנק הוא השראה לחיים נכונים.

"פרנק" נראה בהתחלה כאילו הבמאי לני אברמזון ראה סרט של וס אנדרסון רגע לפני תחילת הצילומים וניסה לשחזר אותו מהזכרון. הוא מאוד אסתטי ומוקפד, אולם הדמויות בו עקומות וצפות על הקו שבין הגיון למחלת נפש. ג'ון רוצה להיות חלק מהעולם הזה, אבל ברור שרוב חברי הלהקה רואים בו נורמלי מדי, כזה שלא יכול לתרום כי אין לו מספיק טרוף לשאוב ממנו. רק פרנק מאמין בו, אבל זה מספיק בכדי שגם השאר יאפשרו לחנון הג'ינג'י להביך את עצמו בנסיון להרשים.

הסרט נוגע לא פעם בשאלת השפיות של האנשים אותם מקבץ פרנק. הקלידן שג'ון מחליף לא רוצה לחיות עוד, דון מתמודד עם סטיה מינית לא פשוטה ומבחינת פרנק, כבר הזכרתי את עניין הראש. הדמות המסקרנת ביותר היא קלרה. מצד אחד, יש בה משהו מאוד אפל, כאילו העולם כולו התעלל בה בילדותה והיא מחפשת נקמה, אבל מוכנה לחכות לרגע המתאים. מצד שני, היא היחידה שמבינה את פרנק באמת ודואגת לו, עד שלפעמים נדמה שהיא המנהיגה האמיתית של הלהקה. מגי ג'ילנהול מעולה בתפקיד וגונבת את ההצגה בכל סצנה בה היא נוכחת. האינטנסיביות של קלרה מתורגמת היטב וג'ילנהול מפגינה שליטה מדהימה בכל ניואנס של הדמות. תמיד נדמה שהיא מסתירה משהו ועוצרת את עצמה מלעשות משהו קיצוני באמת. בהתחשב בדברים שהיא כן עושה, אפשר רק לנחש מה היה קורה לו היו לה עוד פחות מעצורים.

מייקל פסבנדר מגלם את פרנק. זה לפחות מה שנטען. מאחר ואחד המאפיינים העיקריים של הדמות הוא שלא רואים את פניה, זה יכול להיות כל גבר לבן לא שמן במיוחד בעל גובה ממוצע מתחת לראש המזויף ואין שום דרך לדעת בוודאות שמדובר בפסבנדר. אני מאמין לסרט שאכן מדובר באותו שחקן, כי ראיתי את פסבנדר משחק מגוון של תפקידים והוא בדיוק האדם שישמח לאתגר לא להראות את פניו מול המצלמה ועדיין להיות הטיפוס הכי כריזמטי באיזור. הדבר מחייב אותו להסתמך בעיקר על שפת גוף, מאחר ופרנק מדבר ברוגע ונמנע מאימוץ טונים גבוהים. מייקל פסבנדר, אם זה אכן הוא, מבצע את התפקיד בצורה אמינה וככל שמגלים יותר פרטים על הדמות, גדלה גם קשת המצבים ההזויים אותם עליו להציג כעניין שבשגרה.

כנדרש מסרט שעוסק בלהקת אינדי שמורכבת מטיפוסים אקסצנטריים… וג'ון, ניתן דגש חזק למוזיקה. יש בדיחה חוזרת על מידת הנגישות של השירים אותם הלהקה מבצעת, כאשר ג'ון מנסה למשוך לכיוון הבינוניות אותה הוא מכיר ושאר החברים מנסים ללכת על חזון אמורפי שאף חברה רצינית לא תסכים להקליט. הסרט מתחיל בשלב מסוים להתעסק בפער בין הרצון ללכת עם אמת פנימית, לבין דרכים ריאליסטיות יותר להתפרסם. ג'ון מייצג את האדם הרגיל שלא מבין עד כמה גבוהים האילנות בהם הוא נתלה. אין לו כשרון יוצא דופן, פרט לזמן פנוי והערצה לפרנק שגם היא מבוססת על רצון לממש דרכו את הפנטזיה להיות מוזיקאי מוערך. האפשרויות שלו הן להתמסר לחלוטין לחוסר העקביות, או לשתוק ולנגן שירים של אחרים. הוא לא איזה אמן רעב ללחם שהמיינסטרים לא יודע להתמודד עם האמנות שלו. ג'ון הוא בסך הכל מישהו שהיה במקום הנכון בזמן הנכון ולא סרב להצעה מפתה.

הסרט משייט להנאתו בין קומדיה לבין דרמה. הוא מאוד משעשע לפרקים ונעזר בדפקטים האישיותיים של הדמויות בכדי להחיות את הסצנה, אבל לא שוכח להתייחס ברצינות לבעיות שדפקטים שכאלה מביאים עמם. ככל שהזמן מתקדם, הוא הופך מרצף של סיטואציות קומיות, למשל על ההתנגשות בין חלום למציאות. היחסים בין חברי הלהקה נעשים מורכבים יותר והתמימות של ג'ון הולכת ומתחלפת במניפולטיביות שנותנת לו תחושה של שליטה בתוך כאוס. הוא עובר תהליך הרבה יותר מורכב משאר הדמויות וקיימת לכך הצדקה עלילתית. השאלה היא רק האם הוא הולך ונעשה דומה לאחרים, או משיל מעצמו שכבה של נורמטיביות תחת חסותו של הגורו פרנק.

כשבמרכז הסיפור נמצאת להקה שאפילו חבריה מתקשים לבטא את שמה, ברור שהסרט אמור גם לשעשע ולא רק לכוון לעבר תובנה על עולם האמנות. הוא עושה זאת ביעילות ודווקא בדיחות מינימליסטיות, אפילו הצפויות יותר שבהן, עוזרות לעלילה העמוסה ולמתיחות שאינה פוסקת בין הדמויות, להיות נוחות לעיכול. זה לא שהסרט בא לקראת הקהל בכדי למצוא חן בכל מחיר, אבל בהתחשב בכך שהוא נקרא על שם אדם שמסתובב עם ראש מזויף ושר שירים שגורמים לרדיוהד להישמע מיינסטרימיים כמו ביונסה, חלק מהמוזרות מרוככת על ידי הצגת הסיפור דרך עיניו של ג'ון. הבחירה באדם שהדבר הכי מיוחד בו הוא הגרביים אותם הוא לובש, כדמות המספר, מקלה על סיפור ביזארי במיוחד, להיות מובן גם למי שלא חי תחת השפעתו הישירה של פרנק.

מודעות פרסומת

פרק 49 – טיסה נעימה

רגע לפני פרק היובל, תום ואני נפגשנו לדבר על שני סרטי אנימציה יפניים העוסקים במלחמת העולם השניה. "הרוח העולה" במחצית הראשונה של הפרק ו"קבר הגחליליות" בחלק השני. בשל עניינים טכניים, שומעים בפרק בעיקר את תום. בעיות באיזון הווליום אינן נדירות בפודקאסטים, אבל הפעם הן בולטות במיוחד ועמכם הסליחה.

כתמיד, ספוילרים לשני הסרטים המדוברים.

נבואה לאוסקר – 25.7.2014

סרט

עיניים גדולות

בירדמן

ילדות

פוקסקאצ'ר

נעלמת

משחק החיקויים

Inherent Vice

בין כוכבים

מר טרנר

לא נשבר

בימוי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו – בירדמן

רי'צרד לינקלטר – ילדות

בנט מילר – פוקסקאצ'ר

דיוויד פינצ'ר – נעלמת

מייק לי – מר טרנר

תסריט מקורי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ניקולס ג'יאקובונה, אלכסנדר דינלריס, ארמנדו בו – בירדמן

ריצ'רד לינקלטר – ילדות

אי. מקס פריי, דן פאטרמן – פוקסקאצ'ר

גרהם מור – משחק החיקויים

מייק לי – מר טרנר

תסריט מעובד

ג'יליאן פלין – נעלמת

פול תומס אנדרסון – Inherent Vice

ג'ייסון רייטמן, צ'אד קאלטגן – גברים, נשים וילדים

ג'ואל כהן, איתן כהן, ריצ'רד לגרבנס, ויליאם ניקולסון – לא נשבר

ניק הורנבי – פרא

שחקן ראשי

סטיב קארל – פוקסקאצ'ר

מייקל קיטון – בירדמן

ג'ק אוקונל – לא נשבר

חואקין פניקס – Inherent Vice

טימותי ספול – מר טרנר

שחקנית ראשית

איימי אדמס – עיניים גדולות

ג'סיקה צ'סטיין – שנה אלימה ביותר

רוזמונד פייק – נעלמת

מישל ויליאמס – סוויטה צרפתית

ריס וית'רספון – פרא

שחקן משנה

ג'וש ברולין – Inherent Vice

רוברט דובאל – השופט

אדוארד נורטון – בירדמן

מארק רופאלו – פוקסקאצ'ר

ג'יי.קיי. סימונס – ויפלאש

שחקנית משנה

פטרישה ארקט – ילדות

ג'ניפר גארנר – גברים, נשים וילדים

סיינה מילר – פוקסקאצ'ר

סרינה סקוט תומס – Inherent Vice

אמה סטון – בירדמן

סרט אנימציה

שישה גיבורים

ספר החיים

טרולי הקופסאות

הדרקון הראשון שלי 2

סרט לגו

צילום

ג'ף קורננוות' – נעלמת

רוברט אלזוויט – Inherent Vice

הויטה ון הויטמה – בין כוכבים

דיון ביבה – אל תוך היער

דיק פופ – מר טרנר

עריכה

דאגלס קרייז – בירדמן

סנדרה אדאיר – ילדות

סטיוארט לוי, קונור אוניל – פוקסקאצ'ר

קירק בקסטר – נעלמת

לזלי ג'ונס – Inherent Vice

פסקול מקורי

דני אלפמן – עיניים גדולות

גוסטבו סנטאוללה – ספר החיים

האנס זימר – בין כוכבים

יוהאן יוהאנסון – תאוריית הכל

אלכסנדרה דספלאט – לא נשבר

עיצוב תלבושות

עיניים גדולות

Inherent Vice

קסם באור הירח

סרינה

לא נשבר

עיצוב אמנותי

בירדמן

אקסודוס: אלים ומלכים

מלון גרנד בודפשט

משחק החיקויים

מר טרנר

סאונד

אנני

בירדמן

Get on Up

נעלמת

אל תוך היער

עריכת סאונד

נעלמת

שומרי הגלקסיה

משחק החיקויים

Inherent Vice

בין כוכבים

אפקטים חזותיים

ספיידרמן המופלא 2

כוכב הקופים: השחר

ההוביט: לשם ובחזרה

שומרי הגלקסיה

בין כוכבים

איפור ועיצוב שיער

פוקסקאצ'ר

מלון גרנד בודפשט

אל תוך היער

ביקורת: הרוח העולה

TheWindRisesPoster-thumb-630xauto-35588_resize

מעטים האנשים שהפכו לאגדה בחייהם. אני מתכוון לאגדה רצינית, לא לשנתיים של פרסום ואז העלמות לתהומות הנשיה. מבין המעטים ברי המזל, מעטים אלה שעובדים מאחורי הקלעים ולא מככבים על פוסטרים. הייאו מיאזאקי שייך לקבוצה המובחרת הזו. הוא במאי אנימציה שהצליח לא רק להשפיע על דור שלם של במאים בכל רחבי העולם, מבראד בירד ועד ארי פולמן, אלא גם זכה לראות בעצמו כיצד שמו מביא במולדתו יותר קהל לסרט אחד, מכל כוכב שמפציע לרגע על המסך באולם ליד.

"הרוח העולה" אמור להיות סרטו האחרון של מיאזאקי כבמאי. עם סיום הפקתו, הודיע המאסטר על פרישה מחיי היצירה והתמקדות במלאכת ההפקה וניהול אולפני ג'יבלי דרכם הוציא סרטי אנימציה מופלאים שהגדירו מחדש את מגבלות המדיום, הן מבחינה חזותית והן מבחינת עומק הדמויות ומורכבות העלילה. מיאזאקי נודע במיוחד בסרטים המבוססים על המיתולוגיה היפנית ומשלבים אותה עם אלמנטים מודרניים. יש שאף מייחסים לו את המצאת ז'אנר הסטימפאנק, למרות שספק גדול אם התכוון שחבורות של גיקים צבועי שיער יופיעו בכל כנס עם בגדים ויקטוריאניים, משקפי נהיגה וכובע דמוי צילינדר וישוחחו ארוכות על החתולים שבבעלותם.

בניגוד לסרטיו הקודמים, בחר מיאזאקי לביים את הרוח העולה ללא שמץ של על-טבעי או אגדה בעלילה. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ירו הוריקושי, בחור שכבר מילדותו, חלם לתכנן מטוסים. זו הייתה האובססיה היחידה שלו מאז שהוא זוכר את עצמו והאדם הנערץ עליו בכל העולם הוא ג'ובאני בטיסטיה קאפרוני, מהנדס התעופה האיטלקי שחולל מהפכה בתחום, בין השאר כי השקיע את מאמציו בתכנון מטוסים שישמשו להפצצה בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ג'ירו מסיים את לימודיו במהלך שנות השלושים של המאה שעברה וכמו קאפרוני, גם הוא מבין שהביקוש העיקרי לכלי טיס חדשנים, הוא מצד הצבא. ג'ירו מתחיל לעבוד במפעל שמחזר נואשות אחר שיתוף פעולה מצד חיל הים ומקנא בגרמנים המתקדמים בלפחות עשור מבחינה טכנולוגית. הפיגור הטכנולוגי הזה מורגש בעיני המהנדסים הצעירים. בעוד ג'ירו ועמיתיו מנסים לתכנן את מטוסי העתיד, יציריהם עדיין נגררים למסלול ההמראה בעזרת עגלות הרתומות לשוורים.

מי שעושה אחד ועוד אחד, יקלוט די מהר למה שמשו מטוסי הזירו אותם תכנן ג'ירו הוריקושי. הרוח העולה עוסק במי שבאופן חצי מודע, סייע באחת מהזוועות הזכורות ביותר במלחמת העולם השניה. בוודאי הזכורה ביותר שלא בוצעה בידי גרמניה הנאצית. עם זאת, הוא לא עוסק בזוועות עצמן ובאווירה שקדמה למלחמה. למעשה, הוא די מתעלם מהן. הסרט משתדל להישאר נוח לעיכול ומציג את הוריקושי והסובבים אותו באור חיובי באופן מוקצן. ג'ירו הוא טוב מוחלט, אדם מוסרי נטול פגמים שתמיד חושב על הזולת, מקסים את הנשים סביבו, פועל אך ורק מתוך רצון להגשים חלום, גאון בתחומו ורגוע להפליא. סביר להניח שחלק מהתכונות האלה מייצגות את ג'ירו הוריקושי האמיתי, אבל ג'ירו של הסרט הוא מושלם באופן עקמומי. הוא לא אמין כאדם מאחר ואפיון הדמות שלו מתאים יותר לגיבור סדרה בהופ קטנטנים מאשר למי שהשפיע בצורה עמוקה ומצלקת על ההיסטוריה של העולם המערבי.

כאן טמונה הבעיה הגדולה של הסרט. מיאזאקי הוכיח יותר מפעם אחת שבין אם העלילה מורכבת ועמוסה בפרטים ("המסע המופלא"), או פשוטה ומינימליסטית ("השכן הקסום שלי טוטורו"), הדמויות והדמיון הם האוצרות העיקריים של הסרט. מבחינת דמיון, הרוח העולה מספק את הסחורה. הסרט אמנם מבוסס על סיפור אמיתי, אך הוא נודד מדי פעם לעולם החלומות לשם הוספת טרוף לסביבה וסצנה קצרה של רעידת אדמה היא אחד הרגעים החזקים שראיתי השנה בקולנוע. לצערי, הדמויות מהוות ניגוד לאותה יצירתיות. מלבד השטחיות של ג'ירו, גם דמויות המשנה חלשות ונעות בין לא מעניינות לסתם קלישאתיות. הבוס של ג'ירו, שנראה באופן מוזר בדיוק כמו אלואישס אוהייר מ"הלורקס", מוסיף קצת צבע, אבל הוא בעיקר עצבני, גם כשהסצנה לחלוטין לא דורשת את זה.

הסרט כל כך עסוק בהערצה לגיבור חסר האופי שלו, שהוא שוכח שני דברים. הראשון הוא קשר בין הקונפליקט לעלילה. יש קונפליקט שמגיע בשלב מאוחר יחסית של הסיפור, אבל הוא בכלל לא קשור למטוסים או למלחמה הקרבה. הוא אפילו לא קשור ליחסים בין ג'ירו לממונים עליו, או לכשלון אישי, כנהוג בסרטים ביוגרפיים שרוצים להוסיף קצת פלפל לתערובת. מדובר בקו עלילה נפרד שלא מתחבר לסיבה האמיתית שבאנו לראות את הסרט ונמצא שם רק בשביל דרמה זולה. מיאזאקי כל כך עסוק בהערצה עיוורת לדמות הראשית, שהוא מתעלם מהדבר היותר חשוב עבור הצופה. זה כאילו יעשו סרט על פיתוח הפצצה הגרעינית ובשלב מסוים, יתעסקו רק בכלבלב שהלך לאיבוד. זה סיפור בפני עצמו, אבל אין סיבה לתת לו יותר דגש מאשר לעלילה איתה התחלנו.

הבעיה השניה נובעת מההתממות של הסרט לגבי העתיד לבוא. כל ילד יודע שיפן וגרמניה לא היו נחמדות לעמים אחרים (וגם לא לבני עמן) במהלך מלחמת העולם השניה ובשנים שהובילו אליה. עם זאת, הרוח העולה משתדל לא להזכיר דברים כמו רצח עם, פאשיזם, או סבל מתמשך. הוא זורק מדי פעם משפט לגבי זה שמלחמה לא הולכת להועיל ליפן ושהגרמנים יכולים להיות לא נחמדים, אבל נמנע מלקשר בין ג'ירו וחברת מיצובישי בה עבד, לבין דברים שמצריכים יום זכרון שנתי.

האכזבה הגדולה מהרוח העולה היא שמדובר בסרטו האחרון של מיאזאקי. הוא עשה סרטים כל כך יפים ומעניינים, חבל שהחליט להיפרד מקריירה מפוארת דווקא עם נחיתת אונס שכזו. הסרט נטול קצב, משעמם, מתעלם מפרטים שידועים לכולם רק כי הם עלולים לפגוע בטוהר המוחלט של הדמות הראשית ולמרות אנימציה יפה, חוזר על עצמו כשמדובר בסצנות היותר יצירתיות. אני מקווה שיחזור בו מהפרישה לפחות לעוד סרט אחד, שישאר טעם טוב כמו שמיאזאקי יודע לתת יותר מכל במאי אנימציה אחר בהיסטוריה.

פרק 48 – קוף אחרי קוף אדם

מרוב עומס בעבודה, שכחתי לשים כאן קישור לפרק השבועי של הפוסדקאסט. השיחה הפעם היא על כוכב הקופים, על גלגוליו השונים. מוקד החלק הראשון של הפרק הוא "כוכב הקופים: השחר" שנמצא כעת בבתי הקולנוע. החלק השני מוקדש ל"כוכב הקופים" עם צ'רלטון הסטון, מ-1968.

ספוילרים לשני הסרטים, כמו גם ל"כוכב הקופים: המרד" ולגרסה הידועה לשמצה של טים ברטון.

ביקורת: כוכב הקופים – השחר

DPA_resize

שלוש שנים עברו מאז מה שהיה אמור להיות אחד הסרטים המיותרים של העשור. הרעיון להפיק סרט חדש המבוסס על הספר "כוכב הקופים" ועוד כזה שלמעשה מנותק לחלוטין מהסיפור המוכר ומתמקד בהופעתם של קופי האדם הסופר אינטליגנטיים הראשונים, נשמע כמו אסון ידוע מראש. במאי לא מוכר, בעיצומו של גל חידושים מיותרים לסרטים קלאסיים וטריילר שיצר את הרושם שמדובר באקשן-אימה גנרי לחלוטין. מדברים כאלה בדיוק עשויות טעויות.

בדיעבד, התברר שאלו הם דווקא החומרים מהם עשויה הפתעה. "כוכב הקופים: המרד", שאף מילה בשמו העברי אינה תרגום נכון של המקור, היה סרט מדע בדיוני מעולה, שהתבסס הרבה יותר על יחסים בין קופי אדם במעבדה לבני האדם, מאשר על אותו מרד מסתורי שמוזכר בכותרת. שילוב בין שחקנים אנושיים שחלקם עשו עבודה מצוינת, עם הופעה בלכידת תנועה של אנדי סרקיס בתפקיד סיזר השימפנזה, בתוספת אפקטים מרשימים במיוחד, יצרו את אחד מסרטי השנה שלי וגרמו לי לקוות לרגע שמדובר בתחילתה של סדרת סרטים משובחת שיהיה שווה לערוך מרתונים שלה גם בעוד שנים רבות. זאת בניגוד לסדרה שהחלה עם הסרט בכיכובו של צ'רלטון הסטון בסוף שנות השישים, שגם המעריצים הנלהבים ביותר הפסיקו לערוב אחריה לקראת הסרט החמישים ושלושה.

"כוכב הקופים: השחר" (לפחות הפעם תרגמו את אחת המילים נכון) מתרחש כעשור אחרי הסרט הקודם. סיזר מנהיג את שבט קופי האדם ביער מחוץ לסן פרנסיסקו, בעוד המין האנושי מנסה להתאושש ממגפה שכמעט והביאה להכחדתו. המעטים ששרדו, מנסים לבנות מחדש את החברה האנושית ולהתכונן לבואם האפשרי של פורעים שיבקשו להשתמש במעט המשאבים שנותרו.

רצה הגורל ודווקא ביער בו שוכנים סיזר וחבורתו, נמצא סכר שיכול לספק אנרגיה לניצולים בסן פרנסיסקו. משלחת של בני אדם יוצאת לבחון את מצב הסכר, אולם נתקלת במהרה בשימפנזים עוינים. ההתנגשות הבלתי נמנעת, מחדשת את המתיחות שנוצרה לפני המגפה ומזכירה לכל צד את הטראומות שלו מהקבוצה השניה. בני האדם נרתעים מקופי האדם שבגופם עבר הוירוס הקטלני מוטציה, בעוד קופי האדם המבוגרים זוכרים את ההתעללות שעברו במעבדות בהן התפתחו לבעלי אינטליגנציה גבוהה ולמדו לתקשר בשפת הסימנים, כמו גם באנגלית.

הקושי העיקרי בלהמשיך את הסיפור זמן ממושך לאחר עלילת הסרט הקודם, הוא שהרבה הסברים למה שקרה בינתיים, לא מופיעים על המסך. הסרט זורק אותנו הישר אל עולם פוסט אפוקליפטי, בו קופי האדם ובני האנוש פחות או יותר שווים בכוחם ובחוכמתם. קופי האדם מסוגלים לרכוב על סוסים (אם כי אני לא בטוח איך הם לא נופלים עם הרגליים הקצרות שלא באמת מספקות איזון על גב הסוס) ומאורגנים הרבה יותר מהאנשים המפוחדים שחוו על בשרם את נפילתה של אימפריה והפיכת כל רחוב לשדה קרב, אך מחזיקים בנשק רב. מאזן הכוחות הבסיסי הזה, הוא הקונפליקט שבמרכז העלילה, כאשר שני הצדדים לא סומכים זה על זה ואם לא די בכך, הקבוצות עצמן מונעות בידי גורמים המושכים כל אחד לכיוון אחר. סיזר הוא שוחר שלום שמכיר את הצד האוהב לו מסוגלים בני האדם. קובה, אחד הזכרים המבוגרים, נחשף רק לצד האכזרי של עולם הניסויים וההשפלה ומנסה לשכנע את סיזר לצאת למלחמה. בקרב הדמויות האנושיות, חלק מנסים להיות דיפלומטיים ולא לעורר זעם, בעוד אחרים נוטים לגישה מיליטנטית יותר ומעדיפים שתמיד יהיה להם רובה ביד.

בהשוואה לעיבודים קודמים של הסיפור, כוכב הקופים: השחר וקודמו, הרבה יותר מדויקים ביולוגית בתאור קופי האדם. צורת הגוף שלהם אינה של אנשים בתחפושת והמחוות והבעות הפנים שלהם מבוססות על התנהגות אמיתית של קופי אדם בטבע. גם כאשר הם מדברים בלשון בני אדם, אין להם מבטא בריטי מהודר, אלא מה שנשמע כמו נהמות שמנסות לחקות מילים באנגלית. אנדי סרקיס זכה להרבה הערכה על יכולתו לגלם דמויות מבלי שפניו יופיעו על המסך. הוא התגלה בתור גולום בסרטי שר הטבעות, היה קינג קונג בגרסה של פיטר ג'קסון והוסיף לגלם פרימטים בתפקיד סיזר. סרקיס הוא בעל כשרון חיקוי יוצא מן הכלל בכל הנוגע לשפת גוף ובמקום שצוות האפקטים ישבור את הראש איך לגרום לתנועה ולהבעות של סיזר להראות אמינות יותר, סרקיס חוסך להם זמן ומספק בעצמו הופעה מצוינת של בן אדם אחרי קוף.

אפקטים טובים ואנדי סרקיס היו גם בסרט הקודם. לצערי, הדברים אותם כוכב הקופים: השחר מנסה לעשות אחרת, גורמים לו להיות פחות מוצלח בהשוואה לאחיו הגדול. ל"כוכב הקופים: המרד" היה את היתרון הנדיר שבאמת לא היה ברור מה יקרה עד סופו. זה היה סרט שמחליף בין ז'אנרים, משנה קצב בצורה מחושבת ושומר את הקלפים קרוב לחזה עד הרגע האחרון. הסוף שלו היה מושלם, מכיוון שהוא הכין את הקרקע להמשך העלילה מבלי לפגוע ביכולת להזדהות עם הדמות הראשית. כוכב הקופים: השחר מוותר על אלמנט ההפתעה ומתבסס על עלילה צפויה לחלוטין. מהרגע בו נחשפות כל הדמויות החשובות, אפשר לנחש בקלות מה יקרה בהמשך. אפילו הרגע האחד בסרט שמפתיע באמת, מבוזבז בצורה מזלזלת.

כשמתחילות להצטבר קלישאות, הן סותמות את הדרך להתפתחות העולם. מה שקרה בעשור שבין הסרטים, היה יכול למלא טרילוגיה משלו, אבל היוצרים החליטו לקצץ בזמן מסך להתרחשויות משמעותיות ולדחוס את כולן לשתיים-שלוש סצנות מפתח מלאות חורים. אם הסרט הקודם התמקד בהתפתחות של סיזר וההשלכות שבני האדם מסרבים להכיר בהן, השחר כבר מציב את סיזר בנקודה הכי גבוהה שהוא יכול להגיע אליה ואת בני האדם בנמוכה ביותר. אף אחת מהקבוצות לא נעה לכיוון שישפיע על גורל העולם, חוץ מכאשר אחת הדמויות מציינת זאת בצורה ישירה, בלי לחכות ולראות מה יקרה. הנטיה של השחקנים לספק אקספוזיציה במהלך שיחות חולין, מוסיפה לתחושה שהתסריט נכתב תוך כדי צפיה במרתון סרטי סטיבן סיגל. האפקטים אמנם מרשימים, אבל הם לא גורמים לדמויות להיראות אמיתיות כמו שהתסריט גורם להן להיראות חסרות עומק.

נוסף לכך מימד חבוי של גזענות ומיזוגיניה שלא הייתי מצפה מסרט שמטיף נמרצות לדו-קיום. בקרב בני האדם, יש רק דמות אחת עם זמן מסך של יותר משלוש דקות שאינה לבנה ועד עכשיו, לא ברור לי מה תפקידה בכח. יש גם רק אישה אחת בין בני האדם שתורמת לעלילה והיא אמנם מדברת לא מעט, אבל הדמות הנשית היחידה איתה היא חולקת מסך, היא בת זוגו של סיזר (אותה מגלמת להפתעתי ג'ודי גריר). אצל השימפנזים, העניין אפילו יותר בולט. סיזר ובנו הגיבורים הם בעלי פנים לבנות, בעוד לכל הדמויות השליליות יש פנים כהות. נכון שאצל שימפנזים, גון פנים בהיר הוא נדיר אצל בוגרים וזו דרך קלה להבדיל את סיזר משאר השימפנזים, אבל המסר היה עובר גם אם הייתה לו קווצת שיער שנופלת על הפנים, או צלקת בצורת ברק על המצח. אני לא חושב שהסרט מנסה בכוונה לצאת נגד נתחים שלמים באוכלוסיה, אבל כפי שהעלילה מבוססת כולה על קלישאות, גם אפיונן הפיזי של הדמויות לקוח ממערבון מאמצע המאה שעברה.

יאמר לזכות כוכב הקופים: השחר שהוא סרט אקשן טוב. סצנות קרב ורדיפה מצולמות בצורה חלקה וברורה ופרטים רבים ברקע מסייעים להעברת תחושת הבהילות והחשיבות. הבמאי מאט ריבס מפורסם בעיקר בזכות "קלוברפילד", אותו ביים כאילו צולם במצלמה ביתית רועדת. זה מגביר את הפליאה מכך שדווקא ריבס נמנע מהטכניקה החביבה על במאי אקשן רבים – להרעיד את המצלמה ולעשות מלא קאטים במקום לאפשר לצופה להבין מה קורה על המסך. ריבס מפתיע לטובה עם מחויבות מלאה לסצנות האקשן ומראה אסתטי ויציב גם לרגעים קשים במיוחד לתכנון. הסרט הזה מכיל את סצנת הקרב הברורה ביותר שראיתי השנה.

התחושה שנעשה עיבוד מיותר על פי הרעיון של כוכב הקופים, הגיעה סרט אחד מאוחר מכפי שציפיתי. "כוכב הקופים: המרד" היה סרט טוב שהצליח להפתיע לכל אורכו. השחר, לעומתו, משתדל להפתיע כמה שפחות ובוחר בטכניקות לעוסות ואף געזניות, בכדי להעביר נקודה ידועה מראש. הוא סרט אקשן טוב, אבל מבזבז לחלוטין את האפשרות ללמד עוד על השינויים שעובר כדור הארץ בעקבות ירידת קרנו של המין האנושי ועלייתו של מין שליט חדש. הדמויות לא מורכבות ואפילו סיזר קצת מעצבן, כאשר נראה שהוא מקבל החלטות גרועות רק בשביל לשרת את העלילה. אותו דבר לגבי בני האדם שעושים לפעמים דברים שגורמים לי לתהות איך שרדנו את תקופת האבן, שלא לדבר על אפוקליפסה. זה סרט קיץ מהסוג הפשוט והמוכר שמצליח לבדר, אבל לא מנסה לאתגר את הצופה בשום צורה וממשיך סיפור מורכב ומקורי עם אוסף של קלישאות.

פרק 47 – בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים

הפרק השבועי של הפודקאסט עוסק בשני אנשים שלמרות מגבלותיהם, היו מעורבים בהרבה יותר ארועים היסטוריים ממה שרובנו יכולים לחלום. הזקן בן המאה יוצא מהחלון ונעלם ואז פורסט גאמפ מצטרף אליו בריצה.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

תמיד הדהים אותי הרעיון של רבי-מכר. אני מסוקרן ממה שגורם לספר מסוים להיות ללהיט שמתורגם לעשרות שפות, להפוך את מחברו לשם שמקדם מכירות ומצליח לגעת בספקטרום נרחב של אנשים, ללא קשר להבדלי מין, גזע או רקע תרבותי. "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" הוא דוגמה מעולה לרב-מכר שכזה. ספרו של יונס יונסון, כנראה השם הכי שבדי שקיים חוץ מסוון גוסטב גוסטבסון, פורסם לפני חמש שנים והספיק מאז להימכר במיליוני עותקים בכל רחבי העולם. יצא לי לקרוא אותו בעברית ולמרות אי אלו פרטים והתייחסויות תרבותיות שמובנים כנראה רק לשבדים אמיתיים, הסיפור היה קריא, משעשע, מעט מותח ובעיקר גרם לי לרצות לבקר בשבדיה.
אולי זה חלק מהסוד. אם סופר מצליח ועוד בספר הביכורים שלו, לגרום לקוראים להרגיש כאילו הם במקום בו העלילה מתרחשת, הוא לא צריך לדאוג מפערי תרבות. אם האדם שמעיין בספר מזהה מספיק פרטים ושמות, הוא יוכל גם לדמיין מקומות שבחיים לא שמע עליהם ושמם בכלל מזכיר אדם מגמגם המנסה לקרוא את הקטלוג של איקאה ומזמין בטעות כלוב לסנוניות.
כמו כל רב-מכר שמכבד את עצמו, גם הזקן בן המאה זכה לעיבוד קולנועי ולשם שינוי, מדובר בספר שקראתי ואני יכול להשוות ברצינות בינו לבין הסרט (לוקח לי זמן ארוך להחריד לסיים ספר). עם זאת, אשתדל להמעיט בהשוואות, מאחר והביקורת מיועדת למי שמתלבט האם לקנות כרטיס לקולנוע ולהסתכן בישיבה באולם בו ממוצע הגילאים בשורות האחרונות קרוב לזה שעל המסך.
אלאן קרלסון, כפי ששם הסרט מרמז, הוא זקן בן מאה. בשל חיבתו העזה לפיצוצים, מצא עצמו בבית אבות, בלי משפחה או חברים, רק עוגת מרציפן עמוסה בנרות שעושה את דרכה לחדרו. אלאן החליט שנמאס לו. הוא מספיק צלול בדעתו בכדי להסתובב לבד ויש לו מספיק כסף בשביל כרטיס אוטובוס, אז הוא יוצא מהחלון ונעלם. לתחנת האוטובוס. כשאתה בן מאה, גם הבריחות הנועזות ביותר צריכות לעצור לפני מנוחת הצהרים.
בתחנה, אלאן לוקח איתו מזוודה השייכת לחבר כנופיה עצבני. אלאן עולה עם המזוודה לאוטובוס ומגיע למקום שאני אפילו לא הולך להעמיד פנים כאילו אני יודע איך מבטאים את שמו. הדבר מערב אותו במרדף בהילוך איטי, בו חברי הכנופיה מנסים להשיב את המזוודה ואת תכולתה, בעוד אלאן צובר מכרים חדשים ומנסה להגשים את דבריה של אמו: הדברים הם מה שהם ומה שיהיה, יהיה. כלומר, אלאן לא חושב על העתיד וכמו כל חייו, פשוט מגיב למצב הנוכחי ומשתדל לא להטריד את עצמו בדאגות. אולי בזכות זה הגיע לגילו המופלג, כי הוא לא עוצר לחשוב מה אדם בגילו אמור לעשות.
הדמות של אלאן מעניינת. הוא חי חיים עשירים, במהלכם נפגש עם כמה מהאנשים היותר משפיעים של המאה העשרים, אבל כמו פורסט גאמפ שבדי, יותר מעניינים אותו הפרטים הקטנים. הוא יותר שם לב לסוג האלכוהול שהוגש בארוע פוליטי ולדברים שזכה לפוצץ בדרכו לשם. אין לו קישורים דיפלומטיים יוצאי דופן, אבל הטבעיות בה הוא לא לוקח דברים ללב, גורמת לו לרכוש ידידים לכל אורך הדרך, אף על פי שאובחן עוד בילדותו כחולה נפש ומנקודת מבט מודרנית, יתכן והיה מוגדר כפסיכופת.
את המשימה לגלם את הזקן בן המאה, לקח על עצמו רוברט גוסטפסון, שחקן שבדי שאיני מכיר, אבל עושה עבודה מרשימה בסרט. אף על פי שמתבקש ללהק שחקן אחד שיגלם את אלאן הזקן ואחד שיגלם אותו בצעירותו, גוסטפסון הוא אלאן על כל גלגוליו שאחרי גיל ההתבגרות. זה מרשים במיוחד בהתחשב בכך שהשחקן היה כמעט בן חמישים בזמן הצילומים, ומצליח להיות משכנע גם כבן עשרים-שלושים וגם כבן מאה. חלק גדול מכך נובע מעבודת איפור משובחת, אולם גוסטפסון מצליח להתאים את קולו ואת שפת הגוף שלו בדיוק לדרישות הגיל.
אני מודה שלא קראתי את כל הספר עליו הסרט מבוסס. קראתי את רובו, אולם בשלב מסוים, הפרקים המתרחשים בעבר החלו להיות מעיקים וגרנדיוזים מדי ביחס לפשטות השלוה של העלילה המתרחשת בימינו. הסרט לוקה באותה בעיה, כאשר אין חיבור אמיתי בין שתי העלילות. פרט לכך ששתיהן עוסקות באלאן קרלסון, הן לא באמת מלמדות זו על זו ויוצרות ניגוד צורם. קשה לדלג בין שני סרטים שונים שהמכנה המשותף שלהם כל כך קלוש. סיפור אחד גדול מהחיים ומלא חורים על סף הפנטזיה, בעוד השני הוא קומדיה שחורה חסרת יומרות שלועגת למי שמנסה לסבך את חייו.
למרות הניגוד, הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, הוא סרט משעשע ויש בו רגעים טובים גם מהעבר וגם מההווה. הנסיון לדחוס לסרט כמה שיותר מעלילת הספר, מביא לכך שהסיפור מכיל דילוגים לא אמינים, אולם השימוש בשפה ויזואלית בהחלט תורם לצד ההומוריסטי. בסופו של דבר, זוהי קודם כל קומדיה שחורה והגימיק המשחיל את אלאן לארועים שונים במהלך המאה, הוא בעיקר הזדמנות להצחיק עוד קצת. לא תמצאו בסרט אמירה של ממש על הטבע האנושי, או ביקורת על אנשי השלטון ובעלי השררה. יש כאן בעיקר אוסף של אפיזודות מחייו של מי שבאותה מידה, היה יכול להישאר בבית אבות לשארית חייו והיה בסדר עם זה, כי הדברים הם מה שהם.
בדומה לספר עליו הסרט מבוסס, לא אהבתי את שני קווי העלילה באותה מידה. אני מניח שחלק יותר יאהבו את עלילות אלאן במאה העשרים, בעוד אחרים יתחברו יותר לסיפורו כזקן בן מאה. אני מעדיף את הצד הקשיש, זה שמתרחש בימינו. הדמויות בו משעשעות יותר, ההתרחשויות נוחות יותר למעקב, ההומור פשוט יותר והאיפור הכבד נותן חסות להופעה מעולה של רוברט גוסטפסון. השילוב בין שני הסיפורים מיותר בעיני והייתי מעדיף לו היה מתרכז רק באחד מהם. ברור לי שחלק ממה שהפך את הספר לרב-מכר הוא אותו שילוב, אבל כמו הספר, גם הסרט היה מרוויח לדעתי לו היה ממוקד יותר. התוצאה הסופית היא סיפור שקשה להתעמק בו, כי הוא קופץ כל כמה זמן לסיפור אחר. קצב הארועים בשני הסיפורים מהיר יחסית, אבל במודרני יש לפחות את האיטיות הפיזית של הדמויות שמאזנת.
יונס יונסון כבר הספיק להוציא את ספרו השני, "האנלפביתית שידעה לספור" ומתאור העלילה שלו, נראה שהוא עוסק ברעיון דומה. דמות שאף אחד לא חושד ביכולות הטמונות בה, משנה את העולם בכח הפשטות. לא קראתי את הספר, אז אולי התאור מטעה, אבל נראה שיונסון עלה על נוסחה ומתכוון לשחזר אותה עד שתפסיק לעבוד. את במאי הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, פליקס הרנגרן, אני לא מכיר. לא ראיתי אף סרט קודם שלו ולא ברור אם אי פעם אראה סרטים שיביים בעתיד. הוא לא מגלה כשרון יוצא דופן וכל המשיכה לסרט היא בהומור ובדמויות שהועתקו בהצלחה יחסית מהספר. בהתחשב במסורת הקולנועית השבדית של דרמות נוגות על מהות הקיום האנושי ודמויות מצולקות נפשית, טוב שיוצא משם מדי פעם גם סרט שרק רוצה קצת לבדר.