ביקורת: לילה אחד במיאמי

 

אני יודע שכבר חפרתי על הנושא, אבל הדבר שבאמת חסר לי בגל סרטי זכויות האזרח האמריקאים מהשנה החולפת, הוא דיון רציני ביתרונות והחסרונות של האמצעים להשגת המטרה. ב"הזהב של נורמן", אף אחד לא טוען שהנאומים של נורמן אולי גורמים לחבריו להסתכן ללא צורך. ב"הבלוז של מא רייני", לא מדברים על כך שיש למפיק הלבן סיבה לגיטימית לא לרצות להחתים את לוי, בלי קשר לצבע העור שלו. ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור", לא מוזכרים המניעים האמיתיים של ביל אוניל לעבוד עם ה-FBI ואין שום שיחה רצינית על האפשרות ששיטות הפעולה של הפנתרים השחורים לא מועילות לקהילה האפרו-אמריקאית. ב"מלקולם ומארי" יש קצת דיון, אבל זה יותר כסת"ח של הבמאי הלבן של הסרט שרוצה להגן על עצמו מראש מפני ביקורות בעלות אופי פוליטי.
"לילה אחד במיאמי" שונה. לא רק שהסרט מאפשר דיון רציני ומעמיק בגישות השונות להילחם בגזענות ולשפר את מצבה של הקהילה השחורה בארצות הברית, זו למעשה מהות הקיום שלו. הוא מאפשר לעמדות השונות להישמע מבלי להאכיל את הצופים בכפית לגבי מה שהיא הגישה הנכונה לדעת היוצרים. ארבעה אנשים מפורסמים מייצגים כל אחד את נקודת המבט שלו וההיסטוריה זוכרת את כולם כמשפיעים וחשובים, אפילו שלא הציגו חזית מאוחדת.
הסרט מתחיל בארבעה מקומות שאינם מיאמי. קסיוס קליי נמצא בלונדון לקרב קשה במיוחד נגד יריב מקומי. סם קוק מופיע במועדון הקופאקבאנה בניו יורק, בערב שהיה מעדיף לשכוח. כוכב הפוטבול ג'ים בראון (ללא אמריקאים – ביירון מ"הפלישה ממאדים"), מבקר בעיר הולדתו בג'ורג'יה בבית של בעל מטע עשיר, ונזכר ברגע האחרון למה עזב. מלקולם אקס חוזר מעוד נאום מעורר מחלוקת לביתו בקווינס ומחליט ליזום מהלך יחסי ציבור שאולי ישפר את יחסיו עם מנהיגי אומת האסלאם.
ארבעת החברים נפגשים זמן קצר לאחר מכן במיאמי, ב-26 בפברואר 1964. קסיוס קליי, העומד להתאסלם ולשנות את שמו למוחמד עלי, בדיוק הפך לראשונה בחייו לאלוף העולם במשקל כבד. מלקולם מזמין את כולם לחגוג בחדרו במלון, אולם במקום מוזיקה, שתיה, אוכל והרבה מעריצות עם מעט בגדים, הוא מתכנן להם ערב של הסתכלות פנימית וגלידה. שלושת האחרים מאוכזבים מהתכנית הלא אמנותית, אולם נסחפים לשיחה סוערת על מצב השחורים באמריקה ומה כל אחד מהם עושה בשביל לתקן את התמונה. הרגשות מתחילים לסעור ככל שמלקולם המיליטנטי וסם הקפיטליסט מתקשים לראות עין בעין ושלמותה של החבורה נמצאת בסיכון.
רג'ינה קינג מוכרת מזה שנים כשחקנית, לרוב בתפקידי משנה, אולם עם רזומה מרשים לאורך שלושים השנים האחרונות, שכולל גם זכיה באוסקר על הופעתה ב"סיפורו של רחוב ביל". עם הזמן, התנסתה גם בבימוי קליפים ופרקים של סדרות טלוויזיה, אולם לילה אחד במיאמי הוא סרטה הראשון באורך מלא מהצד האחורי של המצלמה. ניכר שהנסיון הרב שצברה על סטים שונים העשיר את יכולתה לביים שחקנים אחרים, והסרט נראה כאילו נוצר בידי מישהי עם חזון והבנה אמיתיים בבניית סיפור ושימוש בצוות הטכני לשם הגשמתו.
הסרט מבוסס על מחזה מאת קמפ פאוורז, שכתב גם את התסריט. בניגוד להרבה סרטים מבוססים מחזות, שלא מנצלים את נוכחות המצלמה ליותר מהצגה של השחקנים כפי שהיו מתנהלים על הבמה, פאוורז וקינג תרגמו היטב את הטקסט התאטרלי למדיום הקולנועי (או הסטרימי). שוט הפתיחה, המקרב את הצופה לאטו לאמצע קרב אגרוף, הוא ההבהרה הראשונה שרג'ינה קינג לא מחפפת. היא מביימת סרט, לא מחזה מצולם, ועבודת הצילום, העריכה והסאונד עליהם היא מנצחת מראה שכולם הגיעו במטרה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.
אחד הדברים המעניינים בתסריט הוא רמיזות קטנות להמשך חייהם של ארבעת הידוענים. סם ומלקולם חווים ערב קשה במיוחד, קסיוס נופל לקרשים בזירה ומתקשה לקום, בעוד ג'ים עומד מחוץ לבית בסוף הסצנה הראשונה בהשתתפותו. מלקולם אקס וסם קוק שניהם נרצחו בתוך שנה וחצי מארועי הסרט, בעוד מוחמד עלי אובחן בהמשך חייו כחולה פרקינסון, אולי עם קשר מסוים לכמות המכות שחטף בראש (אם כי עלי עצמו הכחיש את הקשר). ג'ים בראון היחיד ביניהם שעדיין איתנו והיחיד שהתפרסם ביותר מתחום עיסוק אחד. מצד שני, הוא גם זה בסרט שכל הזמן מנסה להרגיע את הרוחות, למרות שורה של אישומים באלימות שהוגשו נגדו לאורך השנים, אז אולי אני סתם קורא יותר מדי לעומק.
ארבעת השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה ביצוג ידועני התקופה כדמויות עמוקות ואנושיות. אף אחד מהם אינו מושלם, אבל ההבדלים ביניהם יוצרים אינטראקציות מעניינות. משעשע לראות איך קסיוס קליי השחצן המצטיין בטראש טוק, מושפע כל כך דווקא ממלקולם אקס הדוגל בצניעות. יש גם התנגשות מתבקשת בין ההתנזרות מאלכוהול שהמוסלמים נדרשים לה, לבין התמכרותו ההולכת ונבנית של סם קוק לטיפה המרה. ג'ים בראון קצת נפגע מהפוקוס שהאחרים מקבלים ונשאר ברקע חלק גדול מהזמן, אולם כשהוא מתחיל לדבר, כולם מקשיבים. זו דינמיקה מושלמת בין שחקנים שכל אחד מהם יודע בדיוק את מקומו ומבין את האדם אותו הוא מגלם, על הטוב והרע שבו.
כמיטב המסורת של השנים האחרונות, את המנהיג האיקוני של המאבק האפרו-אמריקאי מגלם שחקן בריטי. קינגסלי בן-אדיר מבטא את הסתירות השונות בדמותו של מלקולם אקס, אדם שבמהלך חייו שנה מסלול מספר פעמים והסתכסך עם הרבה אנשים על הדרך. הדינמיקה בינו לבין לזלי אודום ג'וניור, המגלם את סם קוק, כל כך טובה שלפעמים נדמה שהשחקנים עצמם עומדים לעזוב את הצילומים בכעס. השניים מחזיקים את רוב המטען הרגשי של הסרט, בעוד אלי גורי ואלדיס הודג' מאזנים אותם מהאגף ושומרים שלא יאבדו שליטה. שווה לציין גם את לאנס רדיק כשומרו האישי של מלקולם, שמשהו בנוכחות שלו תמיד מאיים, למרות שהוא אינו מרים יד או שולף נשק בשום שלב. הוא מעורר אי-נוחות מכוונת, כפי שדמות שמייצגת את האלימות מבית שמלקולם חושש מפניה אמורה לעשות.
כסרט ביכורים, לילה אחד במיאמי הוא השג מרשים. רג'ינה קינג יודעת בדיוק מה היא רוצה להוציא מהשחקנים ומשיגה את מבוקשה. קמפ פאוורז, שגם הוא עשה השנה מעבר ראשון ליצירת סרט באורך מלא (במקביל להשתתפות בכתיבת "נשמה" של פיקסאר), בנה על המסך דיון ערני ומלא אמיתות כואבות על מאבק שכולם שותפים לו, אבל בו זמנית מסכן את יחסיהם כחברים שסתם אוהבים להיפגש ולעשות דברים ביחד. בתור סרט פוליטי, הוא לא מזלזל בקהל, אלא משאיר מקום לצופים לגבש דעה משלהם. האם הגישה התקיפה של מלקולם נכונה? האם הושגו יותר זכויות דרך השתלבות בעולם העסקים כפי שסם טוען? האם קסיוס צודק באומרו שבכל אופן ישנאו אותם, אז עדיף כבר לנצל את הבמה כדי לדבר? או שאולי ג'ים צודק בגישתו שאדם צריך קודם כל לדאוג לעתיד של עצמו, ולהרים אחרים רק אחרי שכבר הגיע לעמדת השפעה?
קשה לתאר עד כמה מרענן לראות סרט שמעז לשאול שאלות מבלי לגרוע מחשיבותה של כל תשובה. זה לא הופך את המאבק לפחות משמעותי, או רלוונטי כיום, אם מעמידים בספק דרכי פעולה מסוימות. אם כבר, זה מה שעוזר להמשיך ולהיאבק, כי מאפשרים לקולות שונים לקבל במה. אחרי יותר מדי סרטים שחוטאים בהצגה שטחית של המציאות ובהתעלמות מפרטים חשובים בביוגרפיה של דמויות היסטוריות, הגיע הזמן באמת לסרט שיכול להיות גם דרמתי וגם מעורר מחשבה.

נבואה לאוסקר – 14.3.2021

סרט

  1. ארץ הנוודים
  2. משפט השבעה משיקגו
  3. צעירה מבטיחה
  4. מינארי
  5. מאנק
  6. יהודה איש קריות והמשיח השחור
  7. לילה אחד במיאמי
  8. הבלוז של מא רייני
  9. צלילי המטאל
  10. האבא

 

בימוי

דיוויד פינצ'ר – מאנק

לי אייזק צ'ונג – מינארי

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

אמרלד פנל – צעירה מבטיחה

דריוס מרדר – צלילי המטאל

 

תסריט מקורי

טוביאס לינדהולם, תומס וינטרברג – עוד סיבוב

לי אייזק צ'ונג – מינארי

אמרלד פנל – צעירה מבטיחה

אברהם מרדר, דריוס מרדר – צלילי המטאל

ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו

 

תסריט מעובד

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האבא

צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה

ראמין באראני – הטיגריס הלבן

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

קמפ פאוורז – לילה אחד במיאמי

 

שחקן ראשי

ריז אחמד – צלילי המטאל

צ'דוויק בוזמן – הבלוז של מא רייני

אנתוני הופקינס – האבא

גארי אולדמן – מאנק

קינגסלי בן-אדיר – לילה אחד במיאמי

 

שחקנית ראשית

ויולה דיוויס – הבלוז של מא רייני

סידני פלנגן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

ונסה קירבי – קרעים של אישה

פרנסס מקדורמנד – ארץ הנוודים

קרי מאליגן – צעירה מבטיחה

 

שחקן משנה

סשה ברון כהן – משפט השבעה משיקגו

צ'דוויק בוזמן – הזהב של נורמן

דניאל קלויה – יהודה איש קריות והמשיח השחור

לזלי אודום ג'וניור – לילה אחד במיאמי

פול ראסי – צלילי המטאל

 

שחקנית משנה

מריה בקלובה – בוראט 2

אוליביה קולמן – האבא

אמנדה סייפריד – מאנק

יא-ג'ונג יונג – מינארי

הלנה זנגל – חדשות העולם הגדול

 

סרט אנימציה

הקרודים: עידן חדש

מעל ומעבר לירח

נשמה

משפחת וילובי

מוליכי הזאבים

 

סרט בינלאומי

קוו ואדיס, אאידה? (בוסניה והרצגובינה)

עוד סיבוב (דנמרק)

לה יורונה (גואטמלה)

קולקטיב (רומניה)

קומרדים יקרים! (רוסיה)

 

סרט תעודי

עד הסוף: הקרב על הדמוקרטיה

מדינת הבנים

קולקטיב

שנים

ציידי הכמהין

 

צילום

טוביאס איי. שלייסלר – הבלוז של מא רייני

אריק מסרשמידט – מאנק

מרטין רוהה – שמי חצות

דריוש וולסקי – חדשות העולם הגדול

ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס – ארץ הנוודים

 

עריכה

יורגוס למפרינוס – האבא

הארי יון – מינארי

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

פרדריק תורבאל – צעירה מבטיחה

אלן באומגרטן – משפט השבעה משיקגו

 

פסקול מקורי

וולקר ברטלמן, דסטין או'הולורן – אמוניט

בנג'מין וולפיש – בלתי נראה

גבריאל יארד – כל החיים לפניו

ג'יימס ניוטון האוורד – חדשות העולם הגדול

ג'ון בטיסט, טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

 

שיר מקורי

Husavic – תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

Fight for You – יהודה איש קריות והמשיח השחור

Io Si (Seen) – כל החיים לפניו

Show Me Your Soul – מיסטר סול

Speak Now – לילה אחד במיאמי

 

עיצוב אמנותי

אמה

מאנק

מולאן

חדשות העולם הגדול

טנט

 

עיצוב תלבושות

אמה

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

משפט השבעה משיקגו

 

איפור ועיצוב שיער

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

יומני האפלצ'ים

הבלוז של מא רייני

מאנק

פינוקיו

 

סאונד

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

נשמה

צלילי המטאל

 

אפקטים חזותיים

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

שמי חצות

איוון האחד והיחיד

טנט

ברוכים הבאים לצ'צ'ניה

ביקורת: מינארי

 

אחד הסרטים הכי אנדרייטד בעיני מהעשור הראשון של המאה, הוא "באמריקה" מ-2002. הסרט בוים בידי ג'ים שרידן, שכתב את התסריט יחד עם בנותיו קירסטן (שהיא בעצמה במאית) ונאומי, בהשראת החוויות האמיתיות שלהם כאשר עברו מאירלנד לארצות הברית. למרות סיפור קלישאתי לכאורה, כולל האב שמתקשה לפרנס את המשפחה, האם שמאוכזבת מהמעבר, הטרגדיה הפנימית של המשפחה, השכן המוזר אך טוב לב, והרבה סימני שאלה האם יש להם עתיד בארץ החדשה, "באמריקה" מצליח להיות מעניין ומרגש. הסיבה לכך היא שהסרט לא מתכחש לטרופים המוכרים בהם נעשה שימוש, אלא נעזר בהם בכדי לסייע לתסריטאים לבטא את הרגשות שסחבו במשך שנים. הדמויות והטקסטים נכתבו מהלב ולא מתוך נסיון להפתיע או לסחוט רגשות בכח. הטבעיות של התסריט והחיבור הרגשי של כותביו, הם מה שעושה אותו ליותר מעוד דרמה משפחתית.
על פניו, גם "מינארי" היה אמור להיות יותר מזה. הוא מכיל את אותו שלד עלילתי כמו סרטים רבים בסגנון, אבל ההתבססות שלו על חייו האמיתיים של הבמאי/תסריטאי לי אייזק צ'ונג, אמורה להבטיח יותר אותנטיות מאשר עותק מספר 35262 של אותו סיפור נדוש. היה אמור, אבל לא ממש הצליח.
בשנות השמונים של המאה העשרים, עוברת משפחת יי (סליחה מהקוראים הדתיים) הקוריאנית לארקנסו. אחרי תקופה של יציבות כלכלית בקליפורניה, אבי המשפחה ג'ייקוב החליט להגשים חלום אמריקאי משלו ולהקים חוה בה יגדל ירקות המוכרים בקוריאה, אך קשים להשגה בארצות הברית. אשתו מוניקה, שרגילה כל חייה לחיות בעיר, לא משתגעת מהסידור וחוששת שמדובר בהשקעה לא נבונה. איתם עוברים גם שני הילדים, אן הבכורה ודיוויד הקטן, שסובל ממום בלב.
זמן קצר לאחר שהמשפחה מתמקמת בקרוואן ומתחילה להתרגל לפריפריה, עוברת לגור איתם הסבתא מקוריאה. היא כמעט ולא יודעת מילה באנגלית, אולם מה שיותר מטריד את דיוויד זה שלא מדובר בסבתא מהסוג שדמיין. במקום לאפות עוגיות ולהקריא ספרים, הסבתא הזו חסרת תועלת במטבח, מקללת הרבה ומעדיפה להעביר את הזמן בצפיה בטלוויזיה, משחק קלפים ושתיית מאונטן דיו. המתיחות מתגברת לפני שדיוויד מתחיל להיפתח, זמן קצר אחרי שסבתא לוקחת אותו ואת אן לשתול מינארי, צמח מאכל אהוב על קוריאנים שבזכות משפחת יי הוא עכשיו מין פולש בצפון אמריקה.
סרטו של צ'ונג עובר על כל הפרטים המוכרים בדרמות משפחתיות. ההורים שרבים, האופק הכלכלי המייאש, הילד שלא מתחבר למסורת, תחושת הנוסטלגיה… בנוסף, הסבתא שתורמת כמה רגעים קלישאתיים משלה. אני יודע שהסרט לא הופק בישראל, אבל הוא נשמע כמו מועמד אידאלי לפרס אופיר. טוב, תמיד יהיה לנו "באבא ג'ון", או "מעבר לים", או "שחור", או "איים אבודים", או "אדמה משוגעת". אלה לא סרטים רעים, אבל אתם מבינים למה אני חותר. מינארי הוא דרמה משפחתית עם מרכיבים אוטוביוגרפיים שהולכת לפי הנוסחה המוכרת, רק בקוריאנית.
אז מה עבד ב"באמריקה" ולא עובד כאן? אני חושב שהרבה מזה קשור למיקוד. הסרט של משפחת שרידן נשאר אינטימי לכל אורכו ויש את התחושה שהדמויות באמת אוהבות זו את זו, למרות הבעיות והחיכוכים. במינארי, כל דמות חיה סיפור משל עצמה והסרט לא בטוח אם הוא עוסק בנסיון של ג'ייקוב להקים עסק משלו, ברצון של מוניקה להנחיל לילדיה חינוך נוצרי למרות האתגר שאלוהים מעמיד בפניה, בהתנגשות בין התרבויות, ברצון של דיוויד להיות ילד רגיל ולא לפחד להתאמץ כמו שאר הילדים, או באן, שאין לה בעצם שום קו עלילה משלה. היא די פשוט נמצאת שם.
ביותר מהזדמנות אחת, מוניקה טוענת שקיים קונפליקט בין השאיפות הכלכליות של בעלה לבין שמירה על שלמות המשפחה. זה דבר שחוזר הרבה ואמור להניע את עיקר הדרמה בסרט. רק שהקונפליקט הזה לא באמת קיים בעלילה. נכון שג'ייקוב מוציא את המשפחה מאזור מוכר ונוח לטובת קרוואן עלוב באמצע שדה, אבל מוניקה היא היחידה שבכלל מתייחסת לכך בתור בעיה. הילדים, והסבתא שמצטרפת כעבור זמן קצר, מסתדרים בסביבה החדשה. למעשה, נראה שאף אחד מבני המשפחה לא מתקשה למצוא חברים חדשים ויש להם עבודה לחזור אליה אם חלום החווה יכשל. אז מה מוניקה רוצה בעצם? זה כאילו היא קבלה תסריט אחר משאר הדמויות.
בכך, צ'ונג חוטא באחת הבעיות הפחות מדוברות של דרמות משפחתיות – השוביניזם הנסתר. שימו לב שבסרטים על משפחה בהם שני ההורים נוכחים, האם היא כמעט אוטומטית זו שמביעה חוסר אמון ויוצאת נגד החלומות של האב. לפעמים היא גם זו שמנסה לכפות על הילדים אורח חיים שלא מתאים להם, מה שמתבטא כאן באיסור על דיוויד להתאמץ בגלל מצבו הבריאותי. צ'ונג ממשיך מסורת שקיימת לפחות מאז "אנשים פשוטים" של רוברט רדפורד (וכנראה גם לפני), לפיה דמות האם היא מחסום בדרכם של שאר בני המשפחה. זה מה שכל כך מציק באופן בו מוניקה מבקרת את ג'ייקוב. היא לא מסבירה למה החלום שלו מאיים על שלמות המשפחה, רק מבהירה לו שאם יכשל, היא עוזבת עם הילדים. כלומר, היא זו שמסכנת את שלום הבית, אבל מאחר ואין לה שאיפות משלה פרט לחיים נוחים עבורה ועבור ילדיה, התסריט לא מספק הסבר מדוע היא כזו קשה, כפי שנהוג להגדיר נשים שאינן משתפות פעולה עם דעת הגבר.
יש שתי נקודות אור בסרט. בעוד השחקנים הראשיים נעים בין בלתי נסבלים (סטיבן יאון) לסתם לא יודעים מה הם עושים על הסט (אלן קים), שניים משחקני המשנה בולטים לטובה. יואון יא-ג'ונג מפתיעה בתפקיד הסבתא, בעיקר כי היא מגלמת בעצם שתי דמויות בגוף אחד. יהיה ספוילר לפרט למה בדיוק הכוונה, אז רק קחו בחשבון שההתנהגות שלה בתחילת הסרט אינה מייצגת את כלל הטווח בו היא משחקת כאן. פרט אליה, מישהו שהוא אפילו יותר משני, אבל גונב את ההצגה בכל סצנה בהשתתפותו, הוא ויל פטון, המגלם את פול שעוזר לג'ייקוב בחווה. פול הוא יוצא צבא שמצא את ישו במידה שגם פוקדי הכנסיה המקומית רואים בו תמהוני. הוא מתפלל על כל דבר, נמנע מפיתויים, סוחב צלב בסופי שבוע ונשמע די מסובב, אבל הוא באמת אדם טוב שרוצה לעזור לחבריו החדשים. למרות מנהגיו הוולגריים, כמו חיבוק במקום לחיצת יד (להרחבה בנושא נימוסים בחברה הדרום קוריאנית, פנו ל"פרזיטים"), יש משהו מאוד נעים בנוכחות של פול, כמו מלאך שומר שמתנהג מוזר, אבל אפשר לסמוך עליו בכל צרה.
עוד מילה טובה מגיעה לפסקול המוזיקלי של הסרט, שמשלב בין נעימות ממזרח וממערב. מינארי בקושי מנצל את הפוטנציאל שלו להראות את ההבדלים התרבותיים בין הקוריאנים הקפדנים ותושבי ארקנסו החמים, אבל לפחות המלחין אמיל מוסרי הבין איך לעבוד עם השילוב הלא פשוט בין התרבויות.
מינארי רוצה להיות משהו שונה, אך מתקשה לחדש. היה מקום ליותר יצירתיות, בין אם דרך שימוש בעוד דמויות משנה מעניינות, או בסיפור יותר ממוקד שבו לכל אחד מבני המשפחה יש משקל משמעותי. לי אייזק צ'ונג השתדל, אבל חסרה לו המודעות העצמית והרגישות לפרטים שיהפכו את סרטו למשהו מעבר לדרמה משפחתית ממוצעת. במקום להשאיר מקום לניואנסים, הוא צועק את מסריו ישר לאוזן. במקום להוסיף לדמויות תכונות שיאפשרו להיות בעדן, הוא רק הופך אותן לפחות מעוררות הזדהות ומצפה שנחבב אותן למרות שלא טרח לעשות אותן ראויות לחיבה.

ביקורת: ארץ הנוודים

 

אנשים צריכים מקום. כל אחד מאיתנו צריך מקום אותו הוא יכול לעצב בדמותו. בין אם זו חווה ענקית בלב ההרים, דירת חדר וחצי עם דוד חשמלי מקולקל, שולחן בודד במשרד מלא אנשים, או צד במיטה זוגית. כשאני נכנס למכונית, הדבר הראשון שאני עושה הוא למקם את הטלפון שלי בדיבורית. זהו, זה המקום שלי למשך הנסיעה ואם יהיה בפלייליסט שיר שאני ממש אוהב, גם לחלק קטן מזמן החניה. ג'ורג' קרלין, באחד המונולוגים המבריקים שלו, אמר שבית הוא מקום לשים בו את הדברים שלך ואתה לא מרגיש לגמרי בנוח בבית של מישהו אחר כי הדברים שלו נמצאים בכל מקום ואין מקום לדברים שלך.
"ארץ הנוודים" בוחן את גבולות ההגדרה של מקום. האם אפשר להיות במקום משלך כשאין לך כתובת? כמו שגיבורת הסרט אומרת, היא לא הומלסית, רק האוסלסית. זה לא שאין לה איפה לגור, פשוט אין לה בית בהגדרה המקובלת שלו – קירות, גג, חלונות, דלת ומחובר לקרקע.
פרן היא אישה בת שישים פלוס שחייה הקודמים נמחקו. המפעל נסגר, הבנק סגר, הכח נגמר והלב נשבר. יותר בפרוט, החברה שהעסיקה אותה ואת בעלה פשטה את הרגל וסגרה את המפעל באמפייר, נבדה, שם התגוררו בבית קטן. בעקבות זאת, העיירה אבדה את מקור הכנסתה העיקרי והפכה לעיירת רפאים. זמן קצר לאחר מכן, בו נפטר ופרן החליטה לעזוב את מה שנשאר מהבית ולאמץ חיי נדודים. היא גרה בקרוואן, נוסעת מחניון לחניון, מוצאת עבודות זמניות שאינן דורשות נסיון קודם ומעבירה את זמנה בשיחות עם אנשים וביקור באטרקציות שפוגשים בדרך.
בניגוד לאמונה הרווחת, חיי הנוודים אינם חיי בדידות. הם אמנם לא חולקים את מגוריהם עם משפחות ובני.ות זוג, רבים מהם אבדו את בתיהם ואת חסכונותיהם במשבר הכלכלי של 2008 וכל תקלה במנוע יכולה לעלות בהזדמנות לעבודה שתבטיח ארוחות חמות לחודש הקרוב. עם זאת, הנוודים המודרניים מקיימים קהילה פעילה ותוססת של אנשים המכירים זה את זה, ממליצים על תעסוקה משתלמת, מסייעים למי שנקלע לצרה ואף עורכים כנסים המוניים עם דוכנים והרצאות.
הסרט נוצר בהשראת ספרה של ג'סיקה ברודר, שחייתה בדרכים במשך שלוש שנים על מנת להכיר מקרוב את קהילת הנוודים בדרום ארצות הברית ולהבין את היתרונות והחסרונות של החלפת דירת קבע בבית על גלגלים. פרנסס מקדורמנד, שמאוד התלהבה מהספר, רכשה את הזכויות לעבד אותו וגייסה את הבמאית העולה קלואי ז'או ליצירת סיפור בדיוני שמנסה להיות נאמן ככל הניתן למציאות. הדמות של פרן הומצאה עבור התסריט וכך גם חלק מהחברים האחרים בקהילה. עם זאת, רוב הנוודים המופיעים בסרט הם נוודים אמיתיים ושלושה מהם מגלמים את הגרסה הקולנועית של עצמם.
לינדה מיי, המופיעה כחברתה הטובה ביותר של פרן, וסוונקי המגלמת נוודת חולה ששונאת לבקש עזרה, הן דמויות מוכרות בקהילה האמיתית, שהוספו להן פרט או שניים בכדי לתת רובד נוסף לקשר עם פרן. בוב ולס, שהתפרסם בזכות ערוץ היוטיוב שלו, נושא בסרט נאומים נגד תרבות החומר שמאוד דומים לדברים שאמר במציאות. הוא חש כל כך בנוח מול המצלמה של ז'או, שאף חשף בסרט פרט אישי על חייו שרוב העוקבים שלו לא היו מודעים אליו.
פה טמון הקסם של ארץ הנוודים. אין לו עלילה מורכבת, אבל כל הזמן קורים דברים. לכל אחד מהאנשים בו יש סיפור, כאשר חלקם שומרים את רוב הפרטים לעצמם, בעוד אחרים רק מחכים למישהו שישמע. הקונפליקטים היחידים מתקיימים כשגורם מחוץ לקהילה קורא תגר על אורח החיים שפרן בחרה, בין אם מתוך ביקורת כלפיה, או מתוך חוסר הבנה שטוב לה איך שהיא ואין לה צורך בהתבססות מחדש במקום אחד. דיוויד סטרתיירן מגלם נווד שפרן בברור מוצאת חן בעיניו, אבל לא קולט שאינה מעוניינת במה שהוא מחפש. הוא תמיד מנסה לקרקע אותה, לגרום לה להיות במקום בו יוכל להשגיח עליה, אבל לפרן טוב לישון לבד ולנסוע לבד והיא לא ממהרת להשאיר את העבר מאחור.
הבימוי של קלואי ז'או, יחד עם עבודת הצילום המרשימה של ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס, מעניק לסרט מראה כמעט תעודי. השיחות בין האנשים על המסך מאולתרות במידה רבה והסיפורים שהם מספרים מבוססים על דברים שחוו במציאות. יש תחושה שהבמאית הגיעה על מנת ללמוד ולא רק כדי להנחות את הצוות. כמי שגדלה בסין ומתגוררת בארה"ב, יש לז'או הרבה מה לומר על התנהלות התאגידים באמריקה, אבל היא בו זמנית מאוהבת בחופש שהנוודים מגלמים ובנופים האדירים שטרם נהרסו בידי מטרופולינים גועשים.
גם האופן בו פרנסס מקדורמנד מגלמת את פרן משאיר מקום ללמוד ולהתרשם. אווירה של הקשבה מעניקים לאחרים חופש לדבר בקצב הנוח להם, בעוד מקדורמנד זוכה להדגים את יכולותיה כשחקנית פיזית. היא תמיד ידעה לשלב בין דיבור לשפת גוף, אבל ארץ הנוודים הוא אולי הסרט הראשון בו היא אומרת את הדברים הכי חשובים דווקא ללא מילים. אנשים מרגישים בטוחים לידה וזה עוזר לנו, כצופים, לקבל את פרן כמדריכה שמחזיקה לנו את היד ומרגילה אותנו לעולם שנראה מפחיד בהתחלה. היא מראה שאין מה לפחד מנוודים. אלה לא פראים אוכלי אדם שירו מבלי לשאול שאלות במי שיעז להתקרב לקרוואן שלהם. מדובר בקהילה תומכת של אנשים שהחברה המודרנית לא התאימה להם, אז הם יצאו למצוא את המקום שלהם בצורה שלא תפריע לאף אחד. אם משהו לא מסתדר במקום אחד, פשוט מנסים במקום אחר. הסרט נטול אנטגוניסט או מכשול גדול שפרן צריכה להתגבר עליו. באלה היא נתקלה לפני שהסרט התחיל, כשעוד גרה באמפייר. כעת, יש לה שקט נפשי, חברים שמבינים ללבה ורשימה של יעדים שאפשר להגיע אליהם על מנת לעבוד לכמה שבועות ולצבור כסף להמשך הנסיעה.
קשה להגדיר את קהל היעד של ארץ הנוודים, כי לא הייתי אמור לאהוב אותו. אני טיפוס של סיפורים ושינויי קצב, מוזר שסרט כל כך מעודן עלילתית רתק אותי בצורה כזו. אולי זה בגלל הקסם של המרחבים שז'או שבויה בו, אולי זו הגישה החצי דוקומנטרית שהופכת את הסרט לחוויית למידה, אולי זו הטבעיות בה פרנסס מקדורמנד נכנסת לכל תפקיד שהיא מגלמת. צוות ההפקה נהנה מתקופת הצילומים וההנאה הזו הצליחה לעבור אל מחוץ למסך. היה לי אכפת מאנשים שאני לא מסכים עם תפיסת העולם שלהם. היה לי אכפת שיש להם את העולם הפרטי שלהם ולמרות שעבורי, בית זה מקום שנמצא תמיד באותה כתובת, ארץ הנוודים מצליח לעורר הזדהות כי הוא כל כך אנושי וכן, שזה כמו להצטרף למסע מבלי להיכנס לרכב.

ביקורת: יהודה איש קריות והמשיח השחור

 

הוליווד, אם זה השם המתאים לתעשיית הסרטים כרגע, מגלה בזמן האחרון סקרנות בנוגע לפועלם של אפרו-אמריקאים במאבק לזכויות אזרח. בין סרטים תקופתיים כמו "לילה אחד במיאמי" ו"משפט השבעה משיקגו", לסרטים עכשוויים שמביטים לאחור על התקופה, כמו "הזהב של נורמן", עושה רושם שיש השנה עיסוק חזק מהרגיל ביצוג של אותם פעילים. זה לא יצוג פרודי כמו ב"רשת שידור", או התיחסות אגבית חסרת השפעה על העלילה כמו ב"פורסט גאמפ" (אני אוהב את הסרט, אבל הוא מציג את ההיסטוריה מנקודת מבט סופר לבנה). יוצרי סרטים למעשה מתחילים לדון ברצינות בהשפעה של תנועות כמו מפלגת הפנתרים השחורים ואומת האסלאם על החברה האמריקאית, לא כקבוצות נלוות לתנועה לזכויות האזרח ומאבקה הפציפיסטי באפליה על בסיס צבע עור, אלא כגורמים לא פחות חשובים בהתנגדות לחוסר הצדק הממוסד שבמובנים רבים, עדיין קיים בארצות הברית.
הוליווד מתחילה להציב מול המצלמה את התנועות הפחות נוחות לעיכול, שתקשורת המיינסטרים העדיפה לחשוב עליהן כעל סכנה או הסחת דעת, בהתאם למדיניות הממשלה באותה תקופה. ההתעניינות המחודשת הזו הגיעה במקביל לפולמוס סביב פרויקט 1619, תרגיל מחשבתי שנועד להדגיש את חלקם של האפרו-אמריקאים בהיסטוריה של ארצות הברית, תוך הכרה בזוועות העבדות וחוקי ג'ים קרואו כחלק בלתי נפרד מסיפורה של האומה. בתגובה, קראו שמרנים להכניס לתכנית הלימודים את דו"ח 1776, ששם דגש על אלמנטים יותר פטריוטיים, כולל ניקוי שמם של האבות המייסדים מחלקם במיסוד העבדות. נראה שבעוד העמדות המנוגדות העסיקו את ההיסטוריונים בארה"ב במידה רבה, לפחות עד לחילופי השלטון בינואר האחרון, יוצרי הסרטים יודעים טוב מאוד לאיזה צד הם מאמינים יותר.
אם ראיתם את "משפט השבעה משיקגו", אתם זוכרים דמות שולית בשם פרד המפטון. במהלך הסרט, המפטון נראה כשהוא מדבר עם בובי סיל, ממייסדי מפלגת הפנתרים השחורים, מה שמתפרש בידי השופט כיעוץ משפטי, חרף טענותיו של סיל כי אינו מיוצג כראוי בידי עורך דין. מהתסריט של ארון זורקין, ניכר שהמפטון הוא אדם חשוב בקרב הפנתרים, אבל קשרו למשפט הוא יותר אישי מאשר פוליטי או מקצועי. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" מציג את הסיפור מכיוון אחר, בו המפטון הוא דמות מרכזית ומעצרם של אנשים כמו בובי סיל ושותפו ליסוד המפלגה יואי ניוטון, הם חלק מהתנכלות מתמשכת בלוחמי החופש.
הסיפור מתרחש בסוף שנות השישים. עבריין צעיר בשם ביל אוניל נעצר באשמת גניבת מכונית והתחזות לסוכן פדרלי וניצב בפני בחירה. הוא יכול לעמוד למשפט ולהסתכן בכמה שנות מאסר, או לעבוד עבור ה-FBI, להסתנן לשורות סניף שיקגו של הפנתרים השחורים ולהעביר מידע עליהם ועל פעילותם לסוכן רוי מיצ'ל. במיוחד מסקרן את מיצ'ל לדעת פרטים על מנהיג הסניף, פרד המפטון מהפסקה הקודמת.
ביל מסכים לעסקה ומחפש דרכים להתקרב להמפטון ולזכות באמונו. הוא עושה זאת על ידי הפיכה לנהג של המפטון, שחושש לנהוג בעצמו ומתקדם במהרה בשורות הארגון כאיש אבטחה שמכיר את כל הדמויות הבכירות בסניף ולמעשה אחראי על שלומם, בעודו מוסר מידע רגיש אודותיהם ל-FBI.
מעבר לזמן שעבר עד שראיתי את הסרט, נדרשו לי עוד כמה ימים של קריאה במקומות שונים בכדי ללמוד את הסיפור האמיתי מאחורי יהודה איש קריות והמשיח השחור. אני מרבה להתלונן לאחרונה על סרטים שחורגים בכוונה מהסיפור עליו הם מבוססים על מנת לפשט אותו לקוראים, במקום להציג את המורכבות האמיתית של הנושא. עוד יכולתי לסלוח ל"מאנק" על זה, כי חוץ מטענה אחת די מגוחכת לקראת הסוף, הוא כן העלה נקודות מעניינות על ההתנהלות של האולפנים הגדולים בתור הזהב של הוליווד. "החפירה" יוצא פחות טוב מקריאה של הסיפור האמיתי בגלל הבחירה של יוצריו לשנות בלי סיבה גיל של דמות מסוימת, או להמציא קו עלילה שלם רק כדי להכניס אחרת להגדרה יותר מיושנת של מקומה בצוות. בסרטו של שאקה קינג על הפנתרים השחורים, הרבה יותר קשה להבחין בין אמת ובדיה מכיוון שיש גרסאות סותרות לארועים וכולן אמינות בערך באותה מידה.
הטעות הגדולה של יוצרי הסרט הייתה להפנות את הצופים לראיון אמיתי שנערך עם ביל אוניל ב-1989, עשרים שנה אחרי ארועי הסרט. קינג לקח קטעים מהראיון שהשתלבו עם הנרטיב שרצה לקדם והתעלם מהשאר. קראתי תעתיק של הראיון, שזמין במלואו באינטרנט ונראה שאוניל מכחיש שם את רוב הפרטים המופיעים בסרט לגבי התנהלותו ומניעיו לשתף פעולה עם הבולשת. מנגד, הסיפור נחקר הרבה פעמים לפני אותו ראיון ונמצאו ראיות שמחזקות את הגרסה שקינג מקדם. למה הוא בחר לשלב בעריכה דווקא קטעים מראיון שיוצא נגד הטענות שלו במקום קטעים מעיתונים ומהדורות חדשות שמחזקים אותן, רק הוא יודע.
אם להתיחס לסרט עצמו, יהודה איש קריות והמשיח השחור מצליח רוב הזמן לשמור על סיפור מעניין שגם מציג את הפנתרים השחורים באור שונה מהתדמית השלילית שלהם, וגם דואג להציג את ביל, פרד, רוי ואנשים נוספים בסיפור כדמויות מורכבות שמוגדרות הרבה מעבר לעמדות הפוליטיות שלהן. כמובן, קשה להקדיש זמן לעיגול דמות אחת מבלי לשטח את השניה, והמורכבות של הדמויות הראשיות באה על חשבון שיטוח קריקטוריסטי של רשויות החוק. ג'יי אדגר הובר מוצג כמי שרודף באובססיביות את הפנתרים, לא רק כי הוא חושש לבטחון המדינה, או רואה בהם השפעה בעייתית בשל העמדות הקומוניסטיות של מנהיגיהם, אלא גם ממניעים גזעניים. ברור שהובר לא היה האדם הכי סובלני, במיוחד בזקנתו, אבל הסרט לא מנסה בכלל לנהל דיון באפשרות שהפנתרים השחורים אולי באמת מסוכנים. אנחנו מקבלים נקודת מבט לפיה הם נאבקים למען שוויון זכויות ולמען תנאים הוגנים לכל האוכלוסיות המוחלשות ולא רק לאפרו-אמריקאים, בלי שום הצגה רצינית של טיעון נגדי, אפילו מפי דמות שתפקידה להציג זאת ותפקידנו לא להסכים איתה. כשביל ורוי מדברים על המשימה, או כשרוי מדבר עם סוכנים אחרים, לא נראה שהם בכלל מודעים למורכבות של המציאות. או שמאמינים שהפנתרים הם גיבורים, או שהם איום קיומי. חסר אמצע.
זה מתבטא גם ביצוג של שוטרי משטרת שיקגו על המסך. גם אז וגם היום יש למשטרה רקורד מזוויע בכל הנוגע לטיפול במיעוטים ובתושבי שכונות מצוקה ולא חסרים סיפורים על ארועי ירי קטלניים שהתחילו בגלל גזענות של שוטרים (ולא רק באמריקה). בכל זאת, להציג שוטרים עומדים מחוץ למטה הפנתרים השחורים וכורזים במגפון קריאות גזעניות כלפי ההולכים ושבים, זה די זלזול באינטליגנציה של הצופים. גם השוטר הכי גרוע באילינוי ינסה להיות קצת יותר דיסקרטי מזה. מנגד, הסרט מאמץ את הרעיון כאילו כל מי שנורה בידי שוטרים הוא קרבן רצח, גם כשמדובר בארוע שלא קשור לפעילות שלו במסגרת הפנתרים השחורים, והוא למעשה היה הצד התוקף. המאבק על דעת הקהל נמשך גם היום, אבל יש הבדל בין להציג דמות מביעה עמדה שבברור משמשת לתעמולה, לבין להציג את העמדה הזו כעובדה. זו בעיה שקיימת משחר דברי ימי הקולנוע וסרטו של קינג אינו חף ממנה.
על הצד החיובי, הסרט בנוי טוב כמותחן שבוחן לא רק איך ביל ופרד משחקים באש, אלא גם שואל שאלות מוסריות הנוגעות להתנגשות בין אידאלים וצורך הישרדותי. ההפקה פספסה כשלהקו לתפקידים הראשיים שחקנים שמבוגרים בעשור מהדמויות אותן הם מגלמים. דניאל קלויה ולקית' סטנפילד משמעותית מבוגרים יותר מפרד וביל, שהיו בקושי בני 21 ו-19 בזמן הסיפור. אני חושב שהיה מעניין יותר לצפות בנאומים על סדר עולמי חדש של האחד ואת הרצון להרגיש חלק מקבוצה של האחר, לו נראו בעצמם בקושי מבוגרים. יש משהו טרגי/נאיבי במסירות למטרה שקיימת בגיל הזה, ושחקנים שנראים בני עשרים בערך, היו מוסיפים ממד של אמינות. עם זאת, שני השחקנים עושים עבודה מצוינת בהענקת חיים לחברים שהיו למעשה אויבים מבלי שאחד מהם ידע מכך. מרטין שין, המגלם את ג'יי אדגר הובר, מבחיל באופן מצוין בשתי הסצנות בהן הוא משתתף, ואלישה ג'וי פאוול גונבת את ההצגה בסצנה היחידה שלה כאמו של הפנתר השחור ג'ייק וינטרס. אציין לטובה גם את הבימוי של שאקה קינג שלמרות נסיון דל יחסית, מצליח להעביר סיפור בצורה מעניינת, מבלי שריבוי הדמויות יהווה עומס על המסך, או שיהיה קשה להבין מה קורה. תחת חסותו של ראיין קוגלר כמפיק, קינג עשה עבודה שנראה כאילו נוצרה בידי במאי מנוסה בהרבה.
ליהודה איש קריות והמשיח השחור יש כמה בעיות. כמו הרבה סרטים שעוסקים בזכויות אזרח, הוא נופל בתת-יצוג של נשים, עד למצב בו אחת הדמויות הנשיות הבודדות הומצאה בכדי לייצג את כלל הנשים הפעילות בקרב הפנתרים השחורים. במקום להציג נשים פעילות אמיתיות, כנסו את רובן תחת דמות בדיונית אחת. חסר דיון רציני במורכבות של המצב, מאחר והיוצרים מצפים שפשוט נסכים עם פרד המפטון במידה והשם של הסרט לא היה רמז מספיק מעודן באיזה צד הם תומכים. השם הזה גם מטעה כי יהודה איש קריות מפורסם בכך שבגד במורה הרוחני שלו, בעוד ביל אוניל לא בגד בפנתרים, אלא הסתנן מראש במטרה לאסוף מידע פנימי. טכנית, הוא בוגד רק אם פספסתם את עשר הדקות הראשונות של הסרט. עדיין, אם כבר ללכת על השוואה לבגידה מהברית החדשה, היה מקום להציג קרבה חזקה יותר בין הדמויות ולא כנהג/מאבטח וראש סניף שאוהב לדבר. קלויה וסטנפילד טובים כל אחד בפני עצמו, אבל אין ביניהם את הכימיה המתבקשת על המסך.
אם מצליחים להתעלם מהבעיות האלה, נשארים עם תצוגת משחק חזקה וסיפור שגם אם אינו מדויק היסטורית, עדיין נותן קול לאנשים שבמשך שנים נרדפו כי העזו לחשוב אחרת. על השאלה האם הפנתרים השחורים היו באמת סכנה לדרך החיים האמריקאית או ארגון חברתי שנאבק באפליה, כנראה כבר עניתם לעצמכם הרבה לפני שהחלטתם לצפות בסרט. מה שנשאר זה לשמוע אותם מספרים על המקרה מנקודת המבט האותנטית שלהם.

מאה הגדולים: מקומות 20-11

20. בלתי נסלח (ארה"ב, 1992)

במקור: Unforgiven

במאי: קלינט איסטווד

תסריט: דיוויד וב פיפלס

שחקנים: קלינט איסטווד, ג'ין הקמן, מורגן פרימן, ג'יימז וולווט, ריצ'רד האריס, סול רובינק

מה קורה כאן: שנים לאחר שזנח את דרכיו הרצחניות, מחליט אקדוחן מזדקן בשם ויל מאני לקבל על עצמו עבודה אחת אחרונה. הוא יוצא עם שותפו הוותיק נד לוגן ועם בוקר צעיר ונלהב המכנה את עצמו סקופילד קיד, לנקום את השחתת פניה של זונה בביג ויסקי, ויומינג. הזונות האחרות בבורדל מציעות פרס כספי למי שיהרוג את שני הגברים שתקפו את חברתן, אולם לשריף המקומי אין שום כוונה לראות מתנקשים פועלים בעיירה והוא פועל בתוקף נגד כל מי שרק ינסה להיכנס לשטחה חמוש.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה אנשים מתייחסים לבלתי נסלח כרקוויאם למערבונים. התואר הזה נובע מכך שלא רק שהוא מציג את האקדוחן שרודף אחר פרס כספי כטיפוס רצוץ מנטלית שזנח את דרכיו בזקנתו, אלא גם מכך מי שביים את הסרט ומגלם את הדמות הראשית הוא אחד מהשחקנים הכי מזוהים עם ז'אנר המערבונים. איסטווד מזוהה עם טרילוגיית האיש ללא שם של סרג'יו ליאונה, בה גלם תמיד את הגיבור. אמנם גיבור שיורה כדי להרוג, רודף אחר בצע כסף ומסכסך בין יריביו לשם הפקת רווח אישי, אבל גיבור בהעדר מישהו אחר שימלא את התפקיד. אם מסתכלים על המיקום של כל דמות בסקלת השמירה על החוק, ויל מאני הוא נבל והשריף, ליטל ביל, הוא הגיבור האמיתי שמנסה לשמור על ביג ויסקי בטוחה. בלתי נסלח הופך את התפקידים. הרוצח השכיר שבא להטיל עונש לא פרופורציונלי הוא הדמות מעוררת ההזדהות, בעוד איש החוק הוא האנטגוניסט המסוכן. הסרט בונה את עצמו סביב רשימה ארוכה של קלישאות, רק כדי לפרק אותן ולהראות עד כמה הן לא תואמות את המציאות. יש כאן לעג לאגדות המערב שמנופחות לשם מכירת ספרות זולה, לצד הכרה כנה בכך שלהרג יש מחיר, לא רק על הקרבן, אלא גם על הרוצח. בתחילת הסרט, ויל נמצא לאחר תהליך ממושך של חזרה בתשובה והפיכה לאיש משפחה, רק כדי שמצוקה כלכלית תאלץ אותו לחזור לדרך אותה נשבע לעזוב ועלולה לבטל עשרות שנים של עבודה קשה. אין פה שיר הלל ליורה המהיר ביותר או לגיבור היום. מי שנוקט באלימות, האלימות היא שתקבע את גורלו.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן משנה להקמן, עריכה), זוכה 2 פרסי גלובוס הזהב (במאי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לשחקן משנה, זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה, מועמד לפרס גילדת המפיקים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, זוכה פרס חוג המבקרים של ניו יורק לשחקן משנה

19. הסיפור שאינו נגמר (מערב גרמניה, 1984)

במקור: Die Unendilche Geschichte / The NeverEnding Story

במאי: וולפגנג פטרסן

תסריט: וולפגנג פטרסן, הרמן ויגל

שחקנים: בארט אוליבר, נואה האת'וויי, תמי סטרונך, אלן אופנהיימר, תומס היל

מה קורה כאן: בזמן שהוא נמלט מבריונים, נכנס בסטיאן בן העשר לחנות ספרים. הוא מוצא שם ספר בשם "הסיפור שאינו נגמר" ולוקח אותו איתו לבית הספר, שם הוא מעביר את המשך היום בקריאה בעליית גג חשוכה. הספר עוסק בממלכת פנטזיה, ההולכת ונעלמת בגלל הופעתו של לא כלום הרסני. לוחם צעיר בשם אטריו יוצא למסע מסוכן למצוא תרופה עבור הקיסרית הילדה, בתקווה שהחלמתה תביא לעצירת הלא כלום.

למה הסרט הזה ברשימה: חרף כעסם של מעריצי הספר עליו הוא מבוסס, אני חושב שהסיפור שאינו נגמר הוא אחד מסרטי הפנטזיה המותחים והמרגשים ביותר שהופקו אי פעם. ההפקה הגרמנית דוברת האנגלית אמנם נטולת כוכבים גדולים, אולם כסף רב הושקע באפקטים ובעיצוב העולם הדמיוני הנוצר בראשו של בסטיאן בעודו קורא את הספר. למרות אופיה האפל של העלילה וקיומן של כמה סצנות מפחידות באמת (ולא רק מנקודת מבט של ילד), הסרט עשיר בדמויות אהובות כמו פלקור דרקון המזל, הנוגס בסלעים והמדען הזקן ואשתו. נמצא גם זמן לאחת הסצנות העצובות בתולדות הז'אנר והצופה מקבל מהבמאי קרדיט כאשר יש צורך להפעיל את הדמיון כדי להבין למה הכוונה בלא כלום. זה לא כח מוגדר שהורס את כל הנקרה בדרכו, אלא עצם הרעיון שדבר שהיה איננו עוד, מה שמתקשר לצורך של בסטיאן להתמודד במקביל עם מותה הטרי יחסית של אמו. הסיפור שאינו נגמר לוקח את הצופים למסע רגשי לא פשוט בכלל, בזמן שהוא מציג את נקודת המבט ההולכת ומתאחדת של הגיבור הספרותי, הקורא הקולנועי והצופה החיצוני. שנות השמונים היו תור הזהב של סרטי פנטזיה לכל המשפחה והסיפור שאינו נגמר הוא אחת מנקודות השיא של תקופה זו.

פרסים בולטים: זוכה פרס הקולנוע הגרמני לעיצוב תפאורה, זוכה פרס האקדמיה למדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן צעיר (האת'וויי)

18. אמריקן ספלנדור (ארה"ב, 2003)

במקור: American Splendor

במאים: שארי ספרינגר ברמן, רוברט פולציני

תסריט: שארי ספרינגר ברמן, רוברט פולציני

שחקנים: פול ג'יאמטי, הופ דיוויס, ג'ודה פרידלנדר, ג'יימס אורבניאק, ארל בילינגז

מה קורה כאן: הארווי פיקאר הוא פקיד מתוסכל וגרוש פעמיים שמתחיל לכתוב קומיקס המבוסס על החיים האמיתיים. הקומיקס, הנקרא "אמריקן ספלנדור", זוכה להצלחה בקרב חובבי תרבות שוליים ומביא לשינויים בחייו האישיים של פיקאר, לצד הפיכתו לאישיות ציבורית. הסרט משלב בין שחקנים הממחישים סיפורים מתוך הקומיקס, לבין ראיונות וקטעי ארכיון אמיתיים בהשתתפות פיקאר ואנשים נוספים בקרבתו.

למה הסרט הזה ברשימה: אמריקן ספלנדור הגיע לקולנוע בזמן שהוליווד התחילה להבין איך ליצור רצף של שוברי קופות המבוססים על קומיקס. סצנת הפתיחה ממחישה עד כמה הארווי פיקאר שונה מגיבורי הקומיקס האחרים, לא רק כי הוא אדם אמיתי, אלא גם כי אין לו שום כוחות מיוחדים, אישיות כובשת, משפטי מחץ, או יכולת כלשהי להציל את העולם. למרות זאת, ההצלחה לא עולה להארווי לראש והוא ממשיך לראות בעצמו פקיד אפור שתקוע בעבודה לא מעניינת, מתמודד עם משברים וקשיים כמו כל אדם ומכיר בהיותו בן תמותה. ההצלחה של הקומיקס משקפת את השינויים בעולם המערבי, כאשר התקליטים הישנים שהארווי אוסף מתחלפים בראיונות אצל לטרמן, ספיישלים של MTV וצפיה בקומדיות קולג' בעלות מוסר מפוקפק. כשבעולם האמיתי, נשבר המונופול של חברות ההוצאה הגדולות עם הופעתן של חנויות המתמחות בקומיקס, אמריקן ספלנדור הפך מתופעה עלומה לסדרה זוכת פרסים שבסופו של דבר, עובדה לסרט. זו תמונת מראה לחברה שמוצאת יותר זמן לפנאי ולתחביבים שאינם מוכתבים מלמעלה, אבל עדיין מושכת את עיניהם של בעלי ההון. הארווי פיקאר, כפי שמשתקף בראיונות איתו, אינו רודף תהילה ואינו מסוגל להסביר את המשיכה הגדולה בכתביו, פרט לכך שהוא כן ומנסה לכתוב בגובה העיניים. הוא עדיין קמצן ומתקשה למצוא את האושר, אבל לאט לאט גם לומד להעריך חלק ממה שיש לו. הקסם של הסרט זה שהוא כל כך אנושי, למרות שחלק מהדמויות בו נראות מוגזמות לחלוטין. כשקולטים שמדובר באנשים אמיתיים שהקומיקס אפילו קצת מעדן את אישיותם, מבינים עד כמה החיים של הארווי פיקאר בעצם מרתקים ומיוחדים, גם אם הוא עצמו לא מודה בזה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, מועמד לגלובוס הזהב לשחקנית משנה (דיוויס), זוכה פרס National Board of Review להופעה פורצת דרך (ג'יאמטי), זוכה פרס אגודת המבקרים הלאומית של ארה"ב לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר

17. כלבי אשמורת (ארה"ב, 1992)

במקור: Reservoir Dogs

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: טים רות', הארווי קייטל, מייקל מדסן, סטיב בושמי, כריס פן, לורנס טירני

#haidagiffare from Hai da spicciare?

מה קורה כאן: שישה אנשים נשכרים בידי הגנגסטר ג'ו קבוט ובנו אדי לביצוע שוד. השישה אינם מכירים זה את זה וכל אחד מהם מזוהה בשמו של צבע במקום שם אמיתי. לאחר שהשוד משתבש, מר אורנג' מגיע מדמם למקום המפגש, בעוד מר וייט הוותיק, מר פינק החשדן ומר בלונד הפסיכוטי מנסים לברר מה קרה והאם יש ביניהם שתול שהודיע למשטרה מראש על השוד.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו ידוע בכך שהוא שואל רעיונות מיצירות של אחרים ומשלב אותם בסיפורים מקוריים משלו. במקרה של כלבי אשמורת, טרנטינו לקח מוטיבים מסרטים של קובריק, קראבוצ'י ורינגו לם, הכניס הכל תחת כותרת שהיא שיבוש שמו של "להתראות ילדים"… אבל זה עדיין נראה כמו סרט שרק טרנטינו היה מסוגל ליצור. הרבה דברים שנעשו מזוהים איתו בהמשך, כמו שיחות על תרבות הפופ שאינן קשורות לעלילה, אבל מספקות עומק לדמויות, צילום מתוך תא מטען של מכונית, שילוב שירים ישנים בעלילה מודרנית, גנגסטרים בחליפות כל אלה מופיעים כאן וימשיכו ללוות את המשך קריירה שלו. הסרט אלים, אבל זו לא אלימות לשם האלימות, אלא לשם הדגשת שברירותו של הקיום. כן, טרנטינו מצלם אלימות בסטייל, אבל אף פעם לא חוגג אותה. כלבי אשמורת מציג גם בסיס רגשי מרשים, כאשר אנשים שלא אמורים להכיר זה את זה אפילו על בסיס שם פרטי, הולכים ונהפכים לחברים קרובים או לאויבים מרים בהתאם לנסיבות. הפרטים הקטנים שמשובצים לאורך הסרט נותנים לו נופך יותר מציאותי. טרנטינו בעצם עונה על השאלות שמעסיקות אותו בתור צופה בסרטי פשע. האם כולם מרוצים מהכינויים שלהם? מישהו בטוח מתבאס מכך שהכינוי המגניב הוענק למישהו אחר. על מה הם מדברים כשלא מדברים על השוד? על מדונה? על מדיניות השארת טיפים? כלבי אשמורת הוא החשיפה הראשונה של טרנטינו לקהל הרחב ותחילתה של קריירה מהחשובות בתולדות הקולנוע העכשווי.

פרסים בולטים: זוכה פרס המבקרים הבינלאומי, זוכה פרס אינדיפנדנט ספיריט לשחקן משנה (בושמי)

16. אד ווד (ארה"ב, 1994)

במקור: Ed Wood

במאי: טים ברטון

תסריט: סקוט אלכסנדר, לארי קרזבסקי

שחקנים: ג'וני דפ, מרטין לנדאו, שרה ג'סיקה פרקר, פטרישה ארקט, ביל מארי, ג'פרי ג'ונס, ליסה מארי, ג'ורג' סטיל, וינסנט ד'אונופריו

מה קורה כאן: סיפורו של אדוארד ווד ג'וניור, מי שנחשב כיום לאחד הבמאים הגרועים בהיסטוריה. הסרט מתמקד בקשר שלו עם כוכב העבר בלה לוגוסי והנסיונות להשיג מימון לסרטים חרף חוסר המקצועיות של ההפקה. בין השאר, אד ווד גם מגייס כשותפים קבועים את חברתו דולורס, המתאבק המקצועי תור ג'ונסון, מגישת הטלוויזיה ומפירה והמדיום קריזוול המדהים.

למה הסרט הזה ברשימה: למרות שירד מגדולתו בעשר השנים האחרונות, טים ברטון הספיק לביים כמה סרטים שתמיד ישארו אהובים עלי. אד ווד הוא הפחות ברטוני שבהם ואחד הבודדים שעוסקים בסיפור אמיתי. קל לראות כיצד הסרטים של ווד השפיעו על ברטון שמעולם לא הסתיר את חיבתו לבי-מוביז שמדגישים את הביזאר על פני דברים שהצופים יותר מורגלים אליהם. גיבור הסרט משווה את עצמו לאורסון ולס כי שניהם מביימים, כותבים ומשחקים בעצמם. הוא רק לא מבין את מה שהקהל יודע היטב, שלאורסון ולס, בניגוד לאד ווד, היה כשרון. באופן כללי, זה תמיד סיכון לשים את כל הביצים בסל אחד ועל כל צ'רלי צ'פלין או לורנס אוליבייה, יהיה גם טומי ויזו או ניל ברין שהסרטים שלהם מהנים לצפיה, אבל לחלוטין לא מהסיבה שהתכוונו אליה. אפילו בתור מעריץ, ברטון מכיר בכך שהסרטים של אד ווד הם זבל. הוא מעריץ את האדם שנלחם שוב ושוב ליצור בתנאים שלו ולקדם נושאים ודמויות שלא היו מקובלים באותה תקופה, אבל מודה שאורסון ולס הוא לא. המדהים הוא שסרט העוסק בבמאי כל כך ידוע לשמצה, שדורות של צופים לועגים לפועלו, הוא אחת מתצוגות הכשרון הגדולות של שנות התשעים בעיני. טים ברטון בשיאו, צילום נהדר של סטפן צ'פסקי בשחור לבן (ברוח התקופה בה העלילה מתרחשת), מוזיקה של האוורד שור ששואבת השראה מבי-מוביז, עיצוב אמנותי שמשחזר בצורה מרשימה את הסטים המקוריים מסרטיו של ווד. מעל הכל, משחק נהדר של ג'וני דפ בתפקיד הבמאי הנלעג, מרטין לנדאו בתפקיד לוגוסי השחוק והמכור לסמים ושאר הצוות שמשלב בין מוזרות לבין חום אנושי שלמפיקים מאותה תקופה לא הייתה סובלנות כלפיהם.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (שחקן משנה ללנדאו, איפור), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרס גילדת השחקנים לשחקן משנה, מועמד לפרס גילדת התסריטאים של אמריקה, מועמד לשני פרסי באפט"א, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן

15. ביטלג'וס (ארה"ב, 1988)

במקור: Beetlejuice

במאי: טים ברטון

תסריט: מייקל מקדואל, וורן סקארן

שחקנים: אלק בולדווין, ג'ינה דיוויס, וינונה ריידר, מייקל קיטון, ג'פרי ג'ונס, קתרין אוהרה, גלן שיידיקס, סילביה סידני

מה קורה כאן: זוג צעיר, אדם וברברה, נהרג בתאונת דרכים במהלך נסיעה הביתה. כשהם מגיעים סוף סוף הם מגלים שהבית נמכר למשפחת דיץ בעלת הטעם המזעזע ושאדם וברברה הם כעת רוחות רפאים התקועות שם עד שישלימו את הליך קבלתם לעולם הבא. הם מנסים לגרום לדיירים החדשים לעזוב על ידי שכירת שרותיו של ביטלג'וס, מגרש חיים שמופיע ברגע ששמו נאמר שלוש פעמים. המצב מסתבך כשלידיה, הבת המתבגרת לבית דיץ, מתחבבת על הזוג המת.

למה הסרט הזה ברשימה: אחרי שהרשים את האולפן עם סרט הביכורים שלו "ההרפתקאה הגדולה של פי וי", הוחלט להעניק לברטון תקציב גבוה ויותר חופש אמנותי בתקווה שיביים את הלהיט הבא שלו. זה עבד וביטלג'וס אכן היה להצלחה מסחרית גדולה, שהניבה גם סדרת אנימציה פופולרית, שלושה משחקי מחשב והפכה את הדמות של מגרש החיים לחלק קבוע מתרבות הפופ. נוסף על כך, הסרט קבע את הטון לגבי הסגנון המזוהה עם סרטיו של ברטון, כולל העיסוק בנושאים מורבידיים, העיצוב המעוות בכוונה, המראה הגרוטסקי של חלק מהדמויות וחליפת הפסים בשחור ולבן שהדים שלה נקלטים בכל סרט של ברטון מאז. ביטלג'וס הוא מה שקומדיה שחורה צריכה להיות. ארועים טרגיים משמשים בסיס לבדיחה כי המוות כאן הוא רק התחלת הסיפור, מייקל קיטון מרגיש בנוח בתפקיד הכי הפוך שאפשר מברוס ויין (אליו הגיע בעקבות שיתוף הפעולה הזה עם ברטון) והצבעוניות של הרקע נוגדת בצורה חכמה את האפלוליות של העלילה. כמה שהוא נמשך לדברים עצובים, ברטון הוא קולנוען אופטימי להפליא שמאמין באהבת אמת ובמשפחתיות כערכים עליונים על פני מסחריות ונצלנות. ברגע שביטלג'וס מתגלה כיותר צרה מאשר ברכה, גם הסרט משנה כיוון ומתחיל לכמוה לעבר האפשרות שיהיו חיים בבית במקום שיאוכלס אך ורק במתים. נוסף על כל זה, ההומר בסרט מחזיק מעמד לאורך השנים. השימוש במוזיקה מוכרת כחלק מהדגמת כוחן של הרוחות יצר סצנה בלתי נשכחת שמראה מה טים ברטון מסוגל לעשות כשדעתו לא מוסחת בידי המציאות והוא פשוט נותן לדמיון שלו לרוץ חופשי.

פרסים בולטים: זוכה פרס אוסקר לאיפור, מועמד לשני פרסי באפטא (איפור, אפקטים מיוחדים), זוכה פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לשחקן (קיטון)

14. דוקטור סטריינג'לאב (בריטניה, 1964)

במקור: Dr. Strangelove or: How I Learned to Stop Worrying and Love the Bomb

במאי: סטנלי קובריק

תסריט: סטנלי קובריק, טרי סאות'רן, פיטר ג'ורג'

שחקנים: פיטר סלרס, ג'ורג' סי. סקוט, פיטר סלרס, סטרלינג היידן, פיטר סלרס, סלים פיקנז, פיטר בול

מה קורה כאן: בעיצומה של המלחמה הקרה, בריגדיר גנרל ג'ק די. ריפר משתגע ומוציא לפועל משימה להטלת פצצת אטום בשטח ברית המועצות. כאשר נשיא ארה"ב שומע על כך, הוא מכנס את חדר המלחמה ועושה מאמצים להחזיר את המפציצים בזמן ולפייס את מקבילו הסובייטי. לרוע המזל, הקוד לביטול נמצא אצל ריפר והיחיד שנמצא איתו בחדר הוא קפטן מנדרייק הבריטי שמנסה להרגיע את הגנרל המשוגע ולהעביר הלאה מידע על מה שקורה בבסיס.

למה הסרט הזה ברשימה: סטנלי קובריק הוא לא שם שמזוהה בדרך כלל עם קומדיות פרועות, אבל כשהחליט לביים סרט כזה, להק את אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים שיסחוב את שאר הצוות על כתפיו. פיטר סלרס מגלם כאן שלוש דמויות מאוד שונות זו מזו: קפטן מנדרייק הבריטי והמאופק, הנשיא האמריקאי מאפלין שמנסה נואשות לא לאבד את קור רוחו, ודוקטור סטריינג'לאב הגרמני שיותר מתעניין ביצירת גרעיני רביה מאשר במניעת מלחמה גרעינית. רוב השחקנים לא ידעו בכלל שמדובר בקומדיה וצלמו את תפקידיהם ברצינות המתבקשת מסיפור על חורבן קרב. רק סלרס ידע את הסוד, שקובריק מתכוון לערוך את הסרט מתוך הטייקים בהם הורה לשחקנים להשתחרר ולהתפרע בכדי להתמודד טוב יותר עם התסריט הרציני. כמה שג'ורג' סי. סקוט, סלים פיקנז, סטרלינג היידן ופיטר בול מצחיקים על המסך, אף אחד מהם לא ידע שהוא משתתף בקומדיה. אפשר לתהות לגבי המוסריות של הבחירה (וזה משפט שנכון לגבי הרבה החלטות של קובריק כבמאי), אבל התוצאה היא סאטירה יעילה שלועגת לאיום שהיה קיים בזמן הצילומים על העולם כולו, מבלי להפחית מהאפשרות שיקרה במציאות. המלחמה הקרה הייתה מאוד קרובה לצאת משליטה, כפי שהתברר שנתיים לפני כן בעת משבר הטילים בקובה ואפילו אסקפיסט כמו קובריק לא הצליח להתחמק ממחשבות על כך. הבחירה לערוך את דוקטור סטריינגל'אב כקומדיה נבעה גם מהצורך להבדיל את הסרט מ"אל-כשל", סרט של סידני לומט שעסק בסיפור מאוד דומה והופק, כמו סרטו של קובריק, בידי אולפני קולומביה. למה קברניטי האולפן החליטו להוציא באותה שנה שני סרטים עם רעיון כל כך דומה? לא ברור, אבל קובריק הבין שהוא צריך להבדיל את הסרט שלו מזה של לומט ובחר לעשות זאת על ידי הגחכה של הקונפליקט, במקום העצמת הדרמה שבו. פיטר סלרס קבל חופש לאלתר על הסט והניסוי התגלה כמוצלח. בעוד "אל-כשל" הוא סרט טוב בפני עצמו, הוא לא התבגר טוב כמו דוקטור סטריינג'לאב. אין בו דמויות שנשארות בזכרון, או רגעים שרוצים לחזור אליהם ודווקא ההגזמה של קובריק מאפשרת לשתף יותר אמת כואבת.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן ראשי לסלרס), זוכה 4 פרסי באפט"א (כולל הסרט הטוב ביותר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לקומדיה אמריקאית, זוכה פרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

13. בני וג'ון (ארה"ב, 1993)

במקור: Benny & Joon

במאי: ג'רמיה אס. צ'צ'יק

תסריט: ברי ברמן, לזלי מקניל

שחקנים: ג'וני דפ, מרי סטיוארט מסטרסון, איידן קווין, ג'וליאן מור

מה קורה כאן: בני ואחותו ג'ון גרים בבית פרטי, אבל מצבה הנפשי של ג'ון מביא את בני לשקול את העברתה למוסד בו תזכה לטיפול מסביב לשעון. בזמן שהוא מתלבט, ג'ון מפסידה במשחק פוקר ונאלצת לקחת הביתה את סם, בן דודו של אחד החברים של בני. סם הוא טיפוס חברותי ושקט שאוהב לחקות סצנות מתוך סרטים אלמים ובאופן כללי, די מוזר. אחרי התחלה לא מוצלחת, ג'ון מתחילה ממש לחבב את הדייר החדש וחשה רגשות כלפיו, למורת רוחו של בני המגונן.

למה הסרט הזה ברשימה: אם נשים רגע בצד את מה שידוע על חייו הפרטיים, ג'וני דפ הוא שחקן מצוין. בן אדם בעייתי, אבל שחקן מצוין. לא סתם יש בעשיריה הזו שני סרטים בהם הוא בתפקיד ראשי. אד ווד וסם, אותם גלם בסך הכל בהפרש של שנה זה מזה, חולקים אהבה לסרטים ואת תפקיד האאוטסיידר בחברה, אולם הם מאוד שונים באופיים. אד שופע בטחון, נלחם כנגד הסיכויים ונטול מודעות עצמית. סם הוא בישן, בורח לתפקידים אלמים כחלופה לשיחה רגילה עם בני אדם ולמרות שבני רואה בו פוטנציאל למופע שימשוך קהל, זה לא באמת מה שסם רוצה. אם אומרים לו ללכת לדירה של אנשים זרים, הוא ילך. אם אומרים לו לחכות בחוץ, הוא ישב על תיבת דואר ויחכה. אם אומרים לו להכין פירה, הוא ישתמש במחבט טניס כי ג'ק למון לא היחיד שיודע למצוא שימוש במטבח לחבטת הגשה. בני וג'ון הוא סרט שכולו טוב. מאין קדימון ל"בנות גילמור" עם הדמויות המוזרות שחיות בפרברים ומתעסקות ברפרנסים לתרבות הפופ ובשיחה על רגשות בזמן שהדיינר המקומי סוגר יום. יש פה אהבת אדם כנה, אבל לא ברמה של קיטש. יוצרי הסרט מודעים לכך שהמציאות מורכבת ושסיפור הרקע של הדמויות אפל, אולם הם לא נותנים לטון השלילי להשתלט. השיר "I'm Gonna Be (500 Miles)" שמלווה את כתוביות הסיום מבטא את הרעיון מאחוריו, שלמרות הקשיים שבדרך, מה שחשוב זה להביט לאחור ולראות את המרחק שכבר נעשה. אולי זו פרשנות קצת מעמיקה לשיר פופ פשוט, אבל הוא מנוגן בסוף סרט שמבקש לחשוב על נושאים מורכבים בצורה ישירה, אז קצת מתערבבים לי דברים. אם בני וג'ון היה יוצא כיום, הוא היה נראה כמו קלישאה של מתחרה בפסטיבל סאנדאנס. מאחר והופק לפני קרוב לשלושים שנה, הוא מתקיים מעבר לאופנות וחיקויים ונראה מקורי ממש כמו הסרטים הישנים שסם כל כך אוהב.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לשחקן בסרט קומי/מוזיקלי (דפ), מועמד ל-3 פרסי MTV (צמד על המסך, הופעה קומית, שיר מתוך סרט)

12. אלאדין (ארה"ב, 1992)

במקור: Aladdin

במאים: ג'ון מאסקר, רון קלמנטס

תסריט: ג'ון מאסקר, רון קלמנטס, טד אליוט, טרי רוסיו

שחקנים: סקוט ויינגר, רובין ויליאמס, לינדה לרקין, ג'ונתן פרימן, גילברט גוטפריד, דאלגס סיל, פרנק ולקר

מה קורה כאן: אלאדין הוא גנב צעיר בעיר אגראבה שחברו היחיד הוא הקוף אבו. יום אחד, נערה יפה שהוא מציל מתגלה כנסיכה ג'סמין שיצאה במסווה לראות את החיים מחוץ לארמון. השניים מתאהבים, אולם מופרדים מיד בידי הווזיר הרשע ג'פאר שמשכנע את אלאדין להשיג עבורו מנורת קסמים. המנורה נשארת לבסוף אצל אלאדין שמגלה שכאשר משפשפים אותה, יוצא מתוכה ג'יני המגשים שלוש משאלות לבעל המנורה. מאחר ולא ניתן לבקש לגרום למישהו להתאהב, אלאדין מחליט להשתמש במשאלות על מנת להפוך לנסיך ולחזר אחר ג'סמין בהתאם לחוקי הסולטנות.

למה הסרט הזה ברשימה: קורה שרימייק גורם הערכה מחודשת דווקא לסרט המקורי. במקרה של אלאדין, שגם ככה היה סרט האנימציה האהוב עלי והסרט האהוב עלי של דיסני בכל פורמט, ההשמטות שנעשו ברימייק גורמות למקור להיראות גאוני. הסרט מ-1992 עשיר בנגיעות קטנות שהיו הופכות גם סרט לא מצויר לטוב יותר. הניגוד המוחלט בין הנסיכה שמתחזה לעניה והעני שמתחזה לנסיך, או האופן בו הוא מתרשם מהארמון והיא מתרשמת מכל מה שמחוץ לארמון, מביעים בלי מילים את הפער שצריך לגשר עליו. החשיבות בכך שהנבל ישוחק בצורה מוגזמת על מנת שהמשאלות שלו יתאמו את אישיותו מורגשת במערכה האחרונה. בניית הקשר בין הג'יני ואלאדין כך שהם לא רק נעשים חברים, אלא גם יש לג'יני אינטרס של ממש לשמור על אדונו בחיים מעניק לדמויות עומק שחסר בחידוש הלא מצויר. הסרט היה מוצלח גם בלי הדברים האלה, אבל הם מעלים אותו רמה מעל סרט הפנטזיה הממוצע והופכים אותו ליצירה שזורה בקפדנות המכילה רבדים שהעין מפספסת. כמובן שאי אפשר לדבר על אלאדין בלי להזכיר את הליהוק של רובין ויליאמס לתפקיד הג'יני. הבמאים מסרו לוויליאמס תסריט, אבל בעיקר נתנו לו לזרום עם איזה רעיון שעולה לו בראש. התוצאה היא דמות שאומרת כל משפט בהתאם לאסוציאציה אחרת וגם אם זה מוזר שכמעט כל הרפרנסים של הג'יני הם לדמויות תרבותיות מהמאה העשרים, יש בכך הגיון מסוים. מעבר לצורך לשמור על הקהל של תחילת הניינטיז משועשע, הגילוי המאוחר (לקח שנים עד שהבמאים אשרו את התאוריה הזו) שהמספר בתחילת הסרט הוא הג'יני בדמות אדם, מצביע על כך שהצופים הם חלק מהסיפור ולכן הוא מספר אותו במונחים שהם יבינו.

פרסים בולטים: זוכה בשני פרסי אוסקר (פסקול מקורי, שיר מקורי), זוכה ב-3 פרסי גלובוס הזהב (פסקול מקורי, שיר מקורי, פרס מיוחד לרובין ויליאמס), מועמד לשני פרסי באפט"א, זוכה פרס אני לסרט האנימציה הטוב ביותר, זוכה פרס MTV להופעה הקומית הטובה ביותר (ויליאמס)

11. מועדון קרב (ארה"ב, 1999)

במקור: Fight Club

במאי: דיויד פינצ'ר

תסריט: ג'ים יולס

שחקנים: אדוארד נורטון, בראד פיט, הלנה בונהם קרטר, מיט לוף, ג'ארד לטו

מה קורה כאן: עובד בחברת רכב (גדולה) הולך לקבוצות תמיכה לחולים סופניים על מנת להילחם בנדודי השינה שלו. ההרגל המשונה מצליח, עד שאישה בשם מרלה מתחילה להופיע באותן הקבוצות ולטרוד את מנוחתו. גורלו משתנה כאשר פיצוץ בדירה שלו מביא אותו להתקשר לטיילר דרדן, יצרן סבונים אותו פגש במקרה בטיסה. השניים עוברים לגור ביחד ומתחילים לנהל מועדון קרב מחתרתי בו גברים מתוסכלים בני דור האיקס הולכים מכות זה עם זה על מנת לפרוק תסכולים ולחוש חלק ממשהו גדול מהם.

למה הסרט הזה ברשימה: זו אמנם עברה על החוק הראשון, אבל בואו נדבר על מועדון קרב. דיוויד פינצ'ר ביים את הסרט הזה בסגנון שאני מכנה "פופ סינמה" (לא מונח רשמי). זה סגנון שבו המציאות משתנה בהתאם לסיפור, הקיר הרביעי מעשית לא קיים, הפסקול מגוון ומשתנה ללא הרף, זוויות הצילום מתמקדות במיוחד בפנים, העריכה מהירה ופחות או יותר כל דבר שנאמר במהלך הסרט גם מוצג על המסך. יש מעט מאוד מקום לסודיות והכל גלוי. פינצ'ר לא המציא את הסגנון הזה, יש לפחות סרט אחד בין מאה הגדולים שלי ("טריינספוטינג") שהשתמש באמצעים דומים עוד לפניו. מצד שני, מועדון קרב הוא הסרט שהפך את הסגנון למפורסם ואולי הראשון שמבוים ככה מתחילתו ועד סופו. הוא אמנם נחשב לאכזבה בקופות, אבל הגידול הפתאומי במכירות מכשירי DVD באותה שנה, הפך אותו ללהיט קאלט. צופים בבית, כולל עבדכם הנאמן, חרשו את האינטרנט בחיפוש אחר מידע על פרטים קטנים שמתפספסים בצפיה ראשונה, כולל כאלה שניתן להבחין בהם רק אם עוצרים את הסרט בשניה הנכונה. דיוויד פינצ'ר הוא פרפקציוניסט וזה אומר שבסרט שמכיל כמות בלתי נתפסת של פרטים, כולל טוויסט שמעודד לצפות בסרט שוב בכדי להבין אותו מנקודת מבט שונה, אין פגמים. לפחות לא פגמים טכניים. אין בסרט הזה שום דבר שפינצ'ר לא תכנן שיופיע על המסך ובעוד הוא עצמו לא ביים עוד סרטים בסגנון הזה, במאים כמו אדגר רייט, אדם מק'קיי וטוד פיליפס בהחלט הושפעו. הופעות מצוינות של צוות השחקנים מוסיפות לסרט הכל כך טכני את הרגש הנחוץ, כאשר למרות כל הדברים הרעים שהם עושים, למעשה אכפת לנו מהמספר חסר השם וממרלה הניהיליסטית. הסרט בנוי כאזהרה מפני כתות והקלות בה הן יכולות להיווצר. הוא נראה מוגזם, אבל אז קוראים על אוסף של טראמפיסטים שטופי מוח שמסתערים עם כלי נשק על הקפיטול והמשטרה לא מנסה לעצור אותם. לפעמים הגזמה היא רק רעיון שהמציאות עוד לא הספיקה להדביק.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על עריכת סאונד, מועמד לפרס MTV לקרב הטוב ביותר

פינגווין הזהב 2020

אתם לא צריכים אותי כדי לדעת ש-2020 הייתה שנה מאתגרת. סגרים, מגפות, בחירות, מהומות, בחירות, הפגנות, בחירות… הייתה לנו מנה גדושה של דברים לעסוק בהם. בינתיים, יותר ויותר סרטים חדשים נדחו לשנה הבאה, או מצאו להם בית בשרותי סטרימינג ו-VOD במקום באולמות הקולנוע שיושבים סגורים. כתוצאה מכך, ההגדרה מה בדיוק נחשב סרט מ-2020 קצת מסובכת ויש סרטים שיצאו במהלך השנה, אבל לא מתחרים על פינגווין הזהב כי עוד יש סיכוי סביר שיופצו רשמית בישראל במהלך החודשים הקרובים, באיזה פורמט שלא יהיה. מנגד, יש סרטים שהגיעו לארץ רק בזכות פסטיבלים ואתרים יעודיים של סינמטקים. מסיבה זו, פרסמתי לאורך השנה הרבה פחות ביקורות מבדרך כלל, כי היה קשה להחליט אלו סרטים יצאו רשמית בארץ ואלו דורשים VPN או קודי על מנת לצפות בהם בצורה חצי חוקית. השתדלתי להשלים כמה שאפשר לקראת סוף השנה ואני מתנצל על כך שחלק מהמועמדים מופיעים כאן ללא ביקורת מקדימה. אני מקווה שבעוד שנה, התמונה תהיה הרבה יותר ברורה מבחינת הפצה ודרכי צפיה לגיטימיות.

עוד עניין מנהלתי: זו השנה האחרונה בה פינגווין הזהב מכיל ארבע קטגוריות משחק. אני מרגיש שבעולם בו אנו חיים כיום, הפרדה בין הופעות של גברים ונשים הולכת ונעשית מיושנת מול תפיסות גמישות יותר, שגם מייצגות בצורה מדויקת יותר את המועמדים עצמם. החל משנה הבאה, יצומצמו קטגוריות המשחק לשתיים: ההופעה הראשית הטובה ביותר והופעת המשנה הטובה ביותר. נכון שברוב המקומות עדיין נהוג לערוך חלוקה מגדרית, אבל צריך לדעת מתי להתקדם ולשנות קונספציה. אני לא מתחיל את זה כבר השנה כי עם כמות השמות המועמדים, עדיף להפעיל שיטה של סינון מוקדם שעדיין לא הספקתי לפתח.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

ההתלבטות שלי הייתה מאיזה כיוון לגשת. יכולתי לבחור בסרט שזכה לשבחים, אבל אני חושב שהוא לא יותר מסביר ("פרה ראשונה", "אסיה", "בלתי נראה"), סרט שהיה יכול להיות מעולה בעיני אם רק היה בו אלמנט אחד שונה (כמו המשחק המונוטוני של יותר מדי דמויות ב"אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד"), או הסרט הגרוע ביותר של השנה בעיני, שמקבל משום מה ביקורות טובות בחו"ל ("אונדינה"). לבסוף, החלטתי לבחור בסרט שאמנם יש בו גם דברים שאני מעריך, אולם הביצוע הסופי הוא גרוע לטעמי.

בזמן כתיבת שורות אלה, הזהב של נורמן קוטף עוד ועוד פרסים מטעם ארגוני מבקרים שונים ומוזכר לטובה בסיכומי שנה רבים. מבחינתי, מדובר בסרט הראשון של ספייק לי שממש לא אהבתי. לי מעולם לא היה חזק בכתיבת דמויות נשיות, או ברגישות לתרבויות אחרות, אבל בסרט הזה הוא מגיע לשיאים. כל הנשים שיש להן תפקידים מדברים נמדדות בלעדית לפי הנכונות שלהן לשכב עם גבר, כאשר לא מתאפשר מצב בו שתי נשים שאינן קרובות משפחה יחלקו מסך. ההצגה של נשים כנספח לגבר הפריעה לי קצת ב"שחור על לבן", אבל פה היא בוטה במיוחד. בנוסף, הסרט המתרחש כולו בווייטנאם, מציג את האוכלוסיה המקומית כמי שמתנהגים כאילו המלחמה המפורסמת ההיא מעולם לא הסתיימה, נוחים למניפולציות בידי גורמים זרים וקיימים רק בכדי לשרת את המבקרים מהמערב. ז'אן רנו לבוש בלבן כדי לייצג את הקולוניאליזם הצרפתי, זה שהסתיים לפני קרוב לשבעים שנה, אבל בעיני לי עדיין מכתיב מדיניות. דמיינו סרט המתרחש בישראל, בו יש דמות של קצין בריטי שמפקד על כח מג"ב (או סתם את הבלגן שהוא חצי השעה האחרונה של "המתים של יפו"). חמשת הגיבורים שמדברים ללא הרף על זכויות אזרח וטוענים שהאוצר שנשאר מאחור שייך להם כפיצוי על כך שנתנו את גופם לממשלת ארצות הברית, בעצם מנסים לגנוב זהב שנועד לקנות את תמיכת הווייטנאמים. אין שום הצדקה מוסרית לכך שחמשת הבלאדים יקחו את הזהב לעצמם, לא משנה מה המטרה בה הם רוצים להשקיע אותו. עזבו את הקושי להעביר דבר כזה במכס, או בכלל להוציא מווייטנאם, מדינה סוציאליסטית חד-מפלגתית שבה הממשלה מפקחת מקרוב על כל מה שקורה בגבולותיה. והם לא הגנבים היחידים. ספייק לי מכיר בכך שהוא שואל סצנות מ"אפוקליפסה עכשיו", אבל לא מתייחס באותה פתיחות לגנבה ישירה מקלאסיקה אמריקאית אחרת, "האוצר מסיירה מדרה". זה בסדר לבסס סיפור על רעיונות של אחרים אם מודים בכך, אבל לי תפר בגסות סיפור של מלחמה ונאומים בהשראת Black Lives Matter סביב עלילה דומה להחשיד לסרטו של ג'ון פורד מ-1948 ולרומן עליו הוא מבוסס.

לא הכל גרוע בהזהב של נורמן. העריכה והפסקול המוזיקלי מוצלחים ודלרוי לינדו באמת מעניק את אחת מתצוגות המשחק הטובות של השנה. רק חבל שהדברים האלה לא מספיקים בכדי להציל סרט מלא בחשיבות עצמית שמשתמש בתסריט גזעני וסקסיסטי על מנת למחות כנגד אפליה בעולם האמיתי. מה גם שעלילה מלאה בטוויסטים איכשהו עדיין לא ממלאת ביעילות זמן מסך של שעתיים וחצי, מה שהופך חלקים מהסרט למשעממים ורפטטיביים במידה כואבת.

העיצוב הטוב ביותר

לפעמים צריך להוריד את הכובע בפני סרט שהולך עד הסוף עם הגימיק שלו, גם אם זה לא קשור בכלל לעלילה, אלא סתם נראה מגניב. משפחת וילובי הוא סרט שנוצר באנימציה תלת-מימדית, אולם הבמאי כריס פירן החליט לעצב את כולו כמו סרט סטופ-מושן. הוא שחק עם המהירות של הפריימים, ארגן את הסצנות כך שלא יכילו יותר מדי פרטים שזזים בצורה עצמאית וממש ממש השתדל שהכל יראה כאילו נבנה ביד. יחד עם מעצב הדמויות קרייג קלמן, פירן דאג להפוך את המחשב לסדנת יצירה בחומרים שכאילו נלקחו מחנות לאמנים חובבים. הטקסטורה של הרקעים והתלבושות מחקה ביעילות מראה של בד גס, שבבי עץ וגזרי נייר שכוסו בצבעים מלאי חיים ונותנים תחושה של עולם חי. הדמויות עצמן כאילו נוצרו בפלסטלינה או בחומר כיור אחר ושיערן מזכיר צמר עד לרמת הסיבים. אם יש עננים או עשן על המסך, הם נראים כמו צמר גפן ומים נראים כמו פלסטיק מבריק. הדעות על הסרט עצמו חלוקות (אני אהבתי), אבל שווה לצפות במשפחת וילובי אפילו רק כדי לשפשף את העיניים בתדהמה מכך שאנימציית מחשב מסוגלת להראות עד כדי כך כמו טכניקת הנפשה שונה לחלוטין.

שאר המועמדים: 1917, אנולה הולמס, ג'וג'ו ראביט, ג'ירפה, מאנק, מוליכי הזאבים, משפט השבעה משיקגו, נשים קטנות, פרה ראשונה

האפקטים הטובים ביותר

אחת התוצאות היותר משמעותיות של סגירת בתי הקולנוע היא שיצאו השנה פחות סרטים שאפשר להתלהב מהאפקטים שלהם על מסך ענק. היו כמה שהספיקו בתחילת השנה, אבל רוב אלה שבנו על בכורה קיצית או על סוף השבוע של חג המולד, נאלצו להצניע לכת ולקוות שלפחות יחשבו שהם נראים טוב בקולנוע הביתי. מסיבה זו, יש יחסית מעט מועמדים השנה, וכמעט כולם יצאו לקולנוע לפני הפיכת משבר הקורונה למרכיב העיקרי בסדר היום העולמי. אולי בגלל זה בחרתי דווקא בסרט שלא הופץ בישראל על מסך ענק והיה זמין לצפיה רק דרך המחשב. ספוטניק הוא סרט מדע בדיוני צנוע יחסית, שאינו משוויץ באפקטים מיוחדים בכל הזדמנות. זה הופך אותו למותאם יותר לצפיה ביתית ולמותחן שמנצל כראוי את הסקרנות של הצופים. סצנת הפתיחה משתמשת ביעילות בצילום מתוך חללית סובייטית מצ'וקמקת על מנת לחסוך בצילומי חוץ יקרים. לאחר מכן, לוקח זמן מה עד שרואים לראשונה את היצור סביבו נוצר הפרויקט הסודי אליו הפסיכיאטרית טטיאנה קלימובה נשלחת. היצור לא גדול ומרשים, אבל הוא נראה כאילו הוא ממש שם, באותה מציאות כמו שאר הדמויות. זו תזכורת לכך שהאפקטים הכי טובים הם לא בהכרח היקרים או החדשניים ביותר, אלא האפקטים שמשתלבים בטבעיות בעולם אותו הסרט יוצר.

שאר המועמדים: 1917, בלתי נראה, סוניק – הסרט

הפסקול הטוב ביותר

לפני שאכריז על הזוכה, מגיע אזכור לטובה לסרט על האירוויזיון (אתם יודעים איזה). אמנם כקומדיה הוא מסמל בעיני את סוף הסוס שוויל פרל רוכב עליו כבר יותר מדי זמן, אבל יש בו כמה רגעים מוזיקליים מאוד מהנים. חלקם שירים מקוריים שנכתבו עבור הסרט ולא היו מביישים שום תחרות פופ אמיתית, אחד מהם הוא מחרוזת שירים בביצוע משתתפי אירוויזיון אמיתיים, ואחד הוא נסיון לרצות בחוסר ברירה את דרישותיו של איסלנדי שיכור לשמוע את "יא יא דינג דונג!".

עם זאת, יש סרט אחד שבו הפסקול הוא יותר מכמה רגעים נחמדים, אלא חלק בלתי נפרד מחוויית הצפיה. צלילי המטאל עוסק במתופף שמאבד את שמיעתו וצריך להתרגל לחיים כחרש. מעבר לקצת שירי מטאל בהתחלה, הסרט נעזר בעריכת סאונד מדהימה בכדי להציג את העולם דרך אוזניו של מי שרגיל לתקשר רק בקול ועדיין לא למד שפת סימנים או לקרוא שפתיים. אין כמעט רגעים של שקט מוחלט, אבל עוצמת הקול מעומעמת בכדי להמחיש את אבדן השמיעה, בעוד מוזיקה עדיין מתנגנת ותיפוף עדיין משמש דרך לתקשור, אולם הם לא ברורים כבעבר. באופן מעניין, דווקא הדגמה של מכשיר שמיעה מציגה את שיא התסכול עבור מי שמוזיקה ומי שמבצעת אותה היו במשך תקופה ממושכת הדבר היציב היחיד בחייו. הוא מפחד לאבד אחת בעקבות השניה ואנחנו מלווים את המסע שלו להבנת המצב החדש. שם הסרט אינו רלוונטי רק לצליליה של מוזיקת מטאל, אלא גם לנקישת המתכת שאת רעדיה יכול אדם חרש להרגיש כשרוצים למשוך את תשומת לבו. אפילו שאני נוהג לרוב להתמקד במוזיקה עצמה כשאני בוחר את הזוכים בקטגוריה הזו, צלילי המטאל נבחר גם בזכות עוצמת הקול והשינויים ביכולת הקליטה שלו, לא רק בגלל מה שמנוגן.

שאר המועמדים: 1917, אני חושבת לגמור עם זה, בוראט 2, ג'וג'ו ראביט, הזהב של נורמן, כל החיים לפניו, מאנק, מוליכי הזאבים, נשים קטנות, קג'יליונר, תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

הקומדיה הטובה ביותר

לא היה לי ספק שג'וג'ו ראביט יהיה סרט מצחיק. טאיקה ואיטיטי הוא אחד היוצרים הקומיים הטובים בעולם כיום ויש לו חוש יוצא דופן לבימוי קומדיה. השאלה הייתה עד כמה הסרט יהיה מצחיק. כשהדמות הראשית שלך היא ילד נאצי שהחבר הדמיוני שלו הוא אדולף היטלר, ואתה מגלם את היטלר בעצמך, אסור לך לזייף באף בדיחה, כי מילה אחת לא מדויקת ואתה יכול ליצור בטעות את הסרט האנטישמי של המאה. פה נמצא הכשרון הגדול של ואיטיטי, הוא הצליח לגלם את סמל הרוע הגדול ביותר בהיסטוריה, ועדיין לגרום לאנשים לחייך. לדבריו, בחר לגלם בעצמו את היטלר כי אין דבר שהיה יותר מחרפן את הפיהרר מאשר לגלות שהוא מגולם בסרט בידי יהודי פולינזי. זה בהחלט מתחרה בעובדה שב"הדיקטטור הגדול" הוא מגולם בידי קומוניסט.

ג'וג'ו ראביט משלב בין קומדיה פרועה, כמו ילד שמפעיל בטעות מטול רקטות באמצע הרחוב, משחקי מילים כמו רועים גרמנים וצחוק על פרטים קטנים כמו החובה לומר "הייל היטלר" בעת פגישה. פרט לתפקידים קטנים יחסית של סטיבן מרצ'נט ורבל וילסון, ואיטיטי הוא רוב הזמן הקומיקאי היחיד על המסך, כאשר שאר התפקידים ממולאים בידי שחקנים דרמתיים שאומרים ועושים דברים מגוחכים. זה טריק ששוכלל בידי ZAZ (צוקר-אברהמס-צוקר) בקומדיות שלהם משנות השמונים על מנת להדגיש את האבסורדיות של המצב ולא של הדמות. האנשים בג'וג'ו ראביט הם אנושיים, אבל הם חיים במצב בו גרמניה החבולה ממלחמה ממשיכה להתנהג כמו אימפריה, ילדים גדלים עם דימוי של היטלר כגיבור-על ובטוחים שהם יודעים כל מה שצריך על יהודים, מבלי להכיר אפילו יהודי אחד. זו מציאות עצובה והסרט מאוד מותח את הרעיון לפיו טרגדיה פלוס זמן שווה קומדיה. חשוב לציין שאין כאן לעג לשואה, אלא על מי שאפשר לה לקרות מתוך אשליה שהעולם יהיה טוב יותר עם פחות גזעים. עולם שבו היטלר גדול כמו הביטלז ולצופים בסרט הכי חשוב שיורקי החמוד ישרוד עד הסוף, הוא מגוחך, אבל הוא משהו שבאמת קרה.

שאר המועמדים: בוראט 2, משפחת וילובי, סוניק – הסרט, פאלם ספרינגס, קג'יליונר

שחקן המשנה הטוב ביותר

אחד הדברים שיותר מכעיסים אותי בסרטים, זה כשמי שמקבל החלטות בהפקה מחליט לוותר על דמות מרתקת ומאתגרת לטובת קלישאה שטחית. הדוגמה הקבועה שלי לכך היא ב"משחק החיקוי", בו שאלכסנדר דניסטון מוצג כטיפוס צר אופקים שמנסה כל הזמן לחבל במאמציו של טיורינג לפענח את קוד האניגמה. במציאות, דניסטון היה תומך נלהב בעבודתו האקדמית של טיורינג והעניק לו חופש פעולה ככל הניתן. הם עבדו נגד השעון כדי להשיג יתרון מודיעיני על גרמניה הנאצית וטיורינג עצמו, במקום לקבל הכרה כגיבור אחרי המלחמה, זכה ליחס של פושע מסוכן בשל היותו הומוסקסואל. אז אני תוהה, הנאצים והממשל הבריטי לא היו נבלים מספיק גדולים שהיה צריך להמציא לדניסטון אישיות חדשה לחלוטין בשביל להכניס דרמה לסיפור?

מהסיבה הזו, שמחתי לגלות שהשופט ג'וליוס הופמן, המוצג כטיפוס מנותק, אגואיסט, שמרן ולחלוטין לא אובייקטיבי במשפט השבעה משיקגו, מגולם בצורה נאמנה למציאות בידי פרנק לנגלה. אף על פי שהסרט אינו מציג את המשפט כקרקס תקשורתי בקנה המידה שהיה באמת, כל מה שקראתי בעקבות הצפיה על השופט הופמן, כולל הנטיה שלו לשכוח פרטים שנאמרו רגע לפני, היחס המתנשא כלפי בובי סיל, הכמות המטורפת של פעמים בהן האשים אנשים בביזוי בית המשפט והזמן המיותר שהקדיש בכדי להבהיר שהוא והנאשם אבי הופמן אינם קרובי משפחה, הכל נכון. לנגלה לא רק תפס את צורת הדיבור והמניירות של השופט מעורר המחלוקת, אלא ממש גרם לי לשנוא אותו. הוא השתמש בחוסר המודעות העצמית של הופמן בכדי לייצר אנטגוניזם כלפיו, מה שמשרת באופן מושלם את האג'נדה של יוצרי הסרט. ג'וליוס הופמן היה טיפוס מעצבן וקטנוני עם יותר מדי כח ופרנק לנגלה מעביר היטב את הרושם הזה.

שאר המועמדים: דיוויד ת'יוליס – אני חושבת לגמור עם זה, סם רוקוול – ג'וג'ו ראביט, ארליס האוורד – מאנק, קנדיד סנצ'ז – נבל, פול ראסי – צלילי המטאל

שחקנית המשנה הטובה ביותר

הרבה תשומת לב מוענקת בימים אלה לשני גברים המשתתפים בסרט צלילי המטאל. ריז אחמד בתפקיד רובן המתופף ופול ראסי כג'ו, מנהל הבית לחרשים. בואו נדבר על אוליביה קוק, שחקנית שכבר כמה שנים נמצאת מתחת לרדאר וראויה להרבה יותר קרדיט ממה שניתן לה. קוק הייתה מועמדת לפינגווין הזהב לפני חמש שנים על הופעתה ב"אני וארל וזאת שעומדת למות", אבל גם אני לא עשיתי את הקישור עד שבדקתי לאחרונה את רשימת הקרדיטים שלה. היא הייתה שם כל הזמן, אבל די שכחתי ממנה. זה בערך משקף את התפקיד שלה כלו, בת הזוג של רובן. היא שם בתחילת הסרט, מרשימה, מרגשת, מצליחה לתת תחושה של תקוה למרות הנטיה שלה לפגוע בעצמה. היא משכה את רובן מהקרקעית והוא עזר לה להישאר עם ראש מעל המים. ואז היא נעלמת ואנחנו ממשיכים עם רובן, בלי לדעת כמעט כלום על לו. כשלו חוזרת לסרט, היא שונה. שלמה יותר, פחות מחפשת את מקומה בעולם, יותר רוצה להיות עצמה. היא פחות תלותית, אבל עדיין מפחדת להיות לבד. היא משתפת פעולה עם האנשים סביבה, אבל ממש רוצה להיות במקום אחר.

על העומק הנסתר של לו, זה שלא מודגש כמו התסביכים של רובן והאידיאליזם של ג'ו, אוליביה קוק ראויה לשבחים. כמו בסרט הזה וכמו בשאר הקריירה שלה, היא נוטה להישאר ברקע בזמן שאחרים מקבלים את התשבוחות. אם עוד לא ראיתם את צלילי המטאל, או שאתם מתכננים לצפות בו שוב, שימו לב ללו, הדמות שמספרת הרבה יותר ממה שנדמה.

שאר המועמדות: סקרלט ג'והנסון – ג'וג'ו ראביט, מייסה דאו – המתים של יפו, לילי קולינס – מאנק

השחקן הראשי הטוב ביותר

לפעמים פשוט אין לי משהו לומר על הזוכה עצמו. על התפקיד שהוא מגלם בנבל אפשר לדון על גבי פוסטים רבים, אבל אין לי שום הכרות קודמת עם פייר דלאדונשאן. יש לו כמה תפקידים בסרטים שהופצו מחוץ לצרפת והוא יחסית מוכר במולדתו, אבל ההכרות הראשונה שלי עם השחקן הייתה כשדז'ה המסתורי נוסע ברכבת, עטוי מעיל עם ברדס, ומנסה להתחיל עם אישה צעירה תוך שהוא גורם לה לחוסר נוחות. האופן בו דלאדונשאן מגלם את דז'ה הוא מה שהפך את נבל לסרט שהכי אהבתי בפסטיבל הקולנוע ירושלים השנה. הוא מגיע לעיר לאחר שהשתחרר מהכלא כשאין לו משפחה, כסף, כתובת מגורים, עבודה, או אפילו קצין מבחן. יש לו כתובת של מכר שיכול לסדר אותו לבינתיים ושפע של קסם אישי שמאפשר לו לרכוש את אמונם של זרים. דז'ה צריך רק עוד דבר אחד, אבל הסרט בכוונה ממתין עם הגילוי כדי שבינתיים נראה איזה איש מקסים הוא. פייר דלאדונשאן נותן חיים לדמות שיש לה סודות ומצליחה להסתיר אותם ביעילות. כולם מאמינים לו, הרבה סומכים עליו, אף אחד לא מכיר את דז'ה האמיתי. היכולת של דלאדונשאן להבין בדיוק כמה לחשוף בכל רגע, היא הנשק הסודי של הסרט.

שאר המועמדים: ג'ורג' מקיי – 1917, דלרוי לינדו – הזהב של נורמן, יוסף אבו ורדה – המתים של יפו, ויל מאדן – חיה חיה, זאק גוטסגן – חיים אחרים, גארי אולדמן – מאנק, אדי רדמיין – משפט השבעה משיקגו, מארק ריילנס – משפט השבעה משיקגו, אנדי סמברג – פאלם ספרינגס, ריז אחמד – צלילי המטאל, ריצ'רד ג'נקינס – קג'יליונר

השחקנית הראשית הטובה ביותר

עדיין, פייר דלאדונשאן הוא סלב בקנה מידה עולמי ביחס לויקטוריה מירושניצ'נקו, אחת משתי השחקניות הראשיות בסרט הרוסי ג'ירפה. שם הסרט מתייחס לגובהה של אייה, הדמות אותה מירושניצ'נקו מגלמת. רצה הגורל ומימדיה הבולטים העניקו לה תפקיד שגם שחקנית מנוסה ממנה הייתה שמחה לקבל. תפקיד מאתגר, של אישה בעלת נכות ונטיה מינית שעד היום נחשבת לבעייתית בעיני החברה הרוסית. למרות שהסרט מתרחש באמצע המאה ה-20, חלקים ממנו רלוונטיים גם כיום ומירושניצ'נקו מבינה זאת היטב, בין אם מתוך אינטואיציה, או בעקבות הכוונה טובה של הבמאי. אייה היא מהות הסבל של אחרי המלחמה. אישה הסובלת מהתקפי שיתוק בעקבות הלם קרב, מטפלת בעצמה בילד לא שלה ושצריכה להתמודד עם טרגדיה בעוד האדם הכי יקר לה בעולם מנצל את רגשות האשם שלה. יש בג'ירפה סצנות קשות לצפיה, וזו שאולי הייתה הקשה ביותר עבור השחקנית היא סצנה שמותחת את מה שרוב האנשים מגדירים כאונס. זה לא אונס לפי ספר החוקים, אבל יש בו מן האילוץ שמביא את אייה האומללה רק לשקוע עוד יותר. שחקנית פחות רגישה הייתה נופלת למלכודות של מלודרמה ומפספסת את האפשרות לשמור על תחושה של ריאליזם, אבל מירושניצ'נקו חשה מה בדיוק עליה לעשות בכדי להעביר חלקים גדולים מהסיפור מבלי לדבר, רק במבט. אייה לא חזקה עם מילים, אבל עיניה הבולטות של השחקנית, דבר נוסף הקשור במבנה גופה, מבטאות המון.

שאר המועמדות: ג'סי באקלי – אני חושבת לגמור עם זה, מריה בקלובה – בוראט 2, תומסין מקנזי – ג'וג'ו ראביט, רנה זלווגר – ג'ודי – מעבר לקשת, וסיליסה פרליגינה – ג'ירפה, אקוופינה – הפרידה, שירלי צ'ן – חיה חיה, סירשה רונאן – נשים קטנות, אוקסנה אקינשינה – ספוטניק, קריסטין מיליוטי – פאלם ספרינגס, אוון רייצ'ל ווד – קג'יליונר, ג'ינה רודריגז – קג'יליונר

התסריט הטוב ביותר

זה לא פשוט לקחת סיפור שכבר עובד מספר פעמים למסך ולהציג אותו בצורה מקורית. נשים קטנות עובד לתאטרון, לטלוויזיה, לאופרה ולפחות שש פעמים לקולנוע לפני שגרטה גרוויג התישבה לכתוב את הגרסה שלה. כמעריצה של הספר המקורי מאת לואיזה מיי אלקוט, גרוויג רצתה לעשות כבוד למקור, אבל בו זמנית להוסיף מסר משלה. מתוך אמונה שעוקצו של הסיפור הוקהה בידי מוציאים לאור של התקופה, גרוויג הוסיפה סיפור מסגרת בו ג'ו מארץ' מחפשת לפרסם את הספר אודות משפחתה בעולם הנשלט בידי מו"לים גברים. את תוכן הספר עצמו, גרוויג בחרה להציג בצורה לא לינארית, בחירה אמיצה בהתחשב בכמות המעריצים שיש למקור. זה לא שהיא חושבת שאלקוט לא עשתה עבודה מספיק טובה, כמו שגרוויג רצתה להשמיע את הקול שלה כנערה שגדלה על הספר וזוכרת פרטים ממנו לא לפי הסדר, אלא כרצף של קישורים. כשמדברים בסצנה אחת על נסיעה לחוף, הסצנה הבאה מציגה ביקור באותו חוף כמה שנים בעתיד. הדמות של לורי מוצגת לנו קודם כידיד של משפחת מארץ' ורק אחר כך רואים כיצד הכירו.

מה שגרטה גרוויג עשתה, על ידי פירוק ובניה מחדש של סדר ההתרחשויות, הוא לשתף את הקהל בנקודת המבט שלה כקוראת. כשהיא חושבת על הספר נשים קטנות, היא לא חושבת על רצף של מילים כתובות, אלא על דמויות, ארועים ומקומות והם מזכירים אחרים. היא בעצם משחזרת את הסיפור מתוך זכרון, לפי סדר שרק היא יכולה לחשוב עליו.

שאר המועמדים: צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה, אלייזה היטמן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד, טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט, לולו ואנג – הפרידה, דני מאדן – חיה חיה, ג'ק פינצ'ר – מאנק, ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו, פיטר דורונציס – נבל, אברהם מרדר, דריוס מרדר – צלילי המטאל

הבימוי הטוב ביותר

האינסטינקט הראשוני בזמן צפיה בג'וג'ו ראביט, הוא לומר שזה נראה כמו סרט של וס אנדרסון. פלטת הצבעים העקבית, הדמויות שממוסגרות במרכז התמונה, השימוש בשיר מוכר בשפה שאינה אנגלית… זה בהחלט לא הסגנון שטאיקה ואיטיטי הראה בסרטים האחרונים בבימויו. אחרי כמה סצנות, מבינים שזה לא באמת חיקוי של וס אנדרסון, כי אנדרסון לא מביים שיחות בקצב הזה ולא שובר את המסגור המפורסם שלו כל כך הרבה פעמים. מתברר שבין שאר כישוריו, טאיקה ואיטיטי גם במאי מאוד מגוון. הוא מסוגל לביים מוקומנטרי אפל ("החיים בצללים"), אופרת חלל ("תור: ראגנארוק") ואם תלכו מספיק אחורה בפילמוגרפיה שלו, תגלו שג'וג'ו ראביט מזכיר בסגנון שלו את "עיט נגד כריש". במילים אחרות, הוא לא מעתיק מאף אחד, יש לו פשוט גישות שונות לסרטים שונים וזו אחת מהן ששלף מחדש.

הגדולה של ג'וג'ו ראביט היא לא רק בחלקים הקומיים שהזכרתי קודם לכן, אלא גם ברגעים הרציניים. הסרט לא צריך להראות מוות כדי שנבין שדמות מתה ולא צריך להראות נשיקות כדי שנבין שמישהו מאוהב. ואיטיטי מסוגל להחליף בין גישות לא רק מסרט לסרט, אלא גם בין סצנות. ג'וג'ו ראביט הוא סרט עם מצבי רוח. למרות שנדמה שתמיד נעשה שימוש באותה טכניקת צילום, באותו עיצוב רקעים, באותן תלבושות, התחושה שונה בכל פעם. סביב שולחן הארוחה יש תחושה שונה לחלוטין מאשר בקומה העליונה של הבית, או מהתחושה של הליכה ברחוב. כל סצנה נבנית בצורה אחרת מאותם חומרי גלם והתוצאה בהתאם, נוגעת כל פעם בנקודה אחרת בלב.

שאר המועמדים: סם מנדז – 1917, קנטמיר בלאגוב – ג'ירפה, דני מאדן – חיה חיה, דיוויד פינצ'ר – מאנק, טום מור, רוס סטיוארט – מוליכי הזאבים, פיטר דורונציס – נבל, גרטה גרוויג – נשים קטנות, דריוס מרדר – צלילי המטאל

הסרט הטוב ביותר

המועמדים הם…

אני חושבת לגמור עם זה – דרמה על זוגיות שמתגלה כמשהו אחר לגמרי בזכות מסע מבלבל על ציר הזמן.

ג'וג'ו ראביט – קומדיה בימי מלחמה על המשמעות האמיתית של להיות אמיץ.

נבל – סרט מטעה שמחזיק את הקלפים קרוב לחזה, עד שכבר מאוחר מדי לחזור מהימור לא נכון.

נשים קטנות – גרטה גרוויג מספרת סיפור קלאסי מנקודת מבט של קוראת ביקורתית.

צלילי המטאל – שיעור בהסתגלות, לא רק לשינויים פיזיים, אלא גם לדברים שאין מגע ישיר איתם.

הזוכה הוא…

קשה לאזן בין צחוק ודמעות. קשה לאזן בין טרגדיה על זמנית לבין אופטימיות זהירה. ג'וג'ו ראביט מצליח. זה סרט שגורם לנו לצחוק מהיטלר, לשמוע שקרים על יהודים, לכעוס על פעילי מחתרת, לשמוח על הופעתו של קצין נאצי לעימות מול בעלות הברית ועדיין, להרגיש שאנחנו בצד הנכון. לא כל מה שקורה על המסך הגיוני ובוודאי שלא מדויק היסטורית, כי הסרט מוצג דרך עיניו של ילד שכל מה שהכיר בחייו הוא תעמולה נאצית. הוא משוכנע שגרמניה היא הצד הטוב במלחמה, היטלר הוא האיש הכי מגניב בעולם ושאמא שלו לא בסדר כי היא לא מוכנה להיות כמו כולם. כשהנושא עולה, היא לא רוצה לדבר על פוליטיקה וכשהיא מסבירה לו על מה שעדיין יפה בעולם, ג'וג'ו לא מבין למה היא קוראת למה שהוא מעריץ מכוער.

כשנשאל על האופן בו גלם את היטלר, טאיקה ואיטיטי אמר שלא באמת נסה להיות מדויק, אלא יותר גרסה של עצמו עם שפם מטופש ומבטא גרוע. גם ג'וג'ו, כשהוא רואה את העולם, בעצם רואה את הגרסה שמייצגת אותו. הוא לא יודע את מה שאנחנו יודעים על מלחמת העולם ועל השואה וגם הילדים האחרים בגילו לא באמת מבינים. זה מה שהופך את תהליך הלמידה שלו למעורר אהדה. המעבר שלו מילד שטוף מוח שמתבייש בחוסר יכולתו לרצוח, למתבגר שמתחיל להטיל ספק במה שהכיר כעובדות, שומר עליו כדמות שהקהל רוצה בטובתה, גם אם הוא בכלל בצד של הרעים. ג'וג'ו ראביט הוא סרט על הצורך להיאחז באהבה מכל סוג שהיא, בין משפחה, חברים, או אוהבים, גם כשרחוקים והעולם מלא בשנאה, כי עדיף לשאוף לשינוי כמעט בלתי אפשרי להשגה מאשר להיתקע במקום שלא טוב בו.

תשובות למונחי חיפוש מ-2020

ישנן מספר דרכים להגיע לבלוג הזה. הרוב מגיעים דרך חיפוש אחר ביקורת על סרט מסוים, או מידע עליו, או קישור לצפיה ישירה (מצטער, את זה אין כאן). אחרים מגיעים דרך פייסבוק, בעקבות הפניה אישית שלי. לצד אלה, יש מיעוט של חיפושים שאני לא ממש בטוח איך הם הובילו דווקא לפוסט בבלוג הזה. עדיין, כדי שאנשים לא יצאו מאוכזבים, אנסה לענות על כמה מהחיפושים הפחות שגרתיים שהביאו אנשים לבשביל הזהב במהלך שנת 2020.

"בלוג עבד לובש בגדי נשים סיפור אמיתי" – לא ממש תחום המומחיות שלי, למרות שסביר להניח שבשיחת טלפון אחת אני יכול להשיג רשימה של אנשים שיותר מבינים בזה. בינתיים, אם אתם מעל גיל 18, אפשר לחפש באתר כמו "הכלוב" שבו אנשים יוכלו לעזור. אם החיפוש הוא אחר סרט שמבוסס על סיפורו האמיתי של עבד לובש בגדי נשים המנהל בלוג, סביר להניח שקיים משהו כזה, אבל לא נתקלתי בו בעצמי.

"באטגירל חשפנית" – חשפנות היא עיסוק מפוקפק שפעמים רבות כולל ניצול מיני ונפשי של נשים הנמצאות במצוקה. ברור שיש כאלה שיותר בשליטה ואני מניח שבאטגירל מספיק קשוחה בשביל להחליט בעצמה בפני מי היא מעוניינת להתפשט, אבל באופן כללי, זו תעשיה שאני לא תומך בקיומה. בנושא אחר, כאן לא מוכרים תחפושות לפורים.

"מלאכי ברטון" – אני מניח שמדובר במלאכים שלבושים בחליפת פסים שחורה-לבנה, מנגנים לחנים של דני אלפמן על נבל ומקבלים שוב ושוב הזדמנות, למרות שהם כבר מזמן מעבר לשיא.

"בות פופ מפחידה" – אולי בובה של מלאך ברטון? נשמע די מטריד.

"מי מחזיק בהכי הרבה אוסקרים" – זו דווקא שאלה שהגיוני שתוביל לכאן, אבל התשובה לא פשוטה. וולט דיסני הוא האדם שזכה בהכי הרבה פרסי אוסקר, אולם במצבו הנוכחי, אני בספק אם הוא מחזיק בהם בעצמו. מבין האנשים החיים, איש האפקטים המיוחדים דניס מארן הוא שיאן הזכיות, עם תשעה פרסים, רובם במהלך שנות השמונים. במידה ולא מתעקשים לייחס את ההשג לאינדיבידואל, איטליה זכתה 14 פעמים באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

"מה צריך בשביל בלשים" – קודם כל, צריך חקיקה שתגדיר מה הבלשים יכולים לחקור. לאחר מכן, צריך פושעים שיעברו על החוק כדי שיהיה לבלשים מה לחקור. לבסוף, צריך מערכת שתדאג לגייס ולתקצב אנשים שיועסקו כבלשים תחת רשיון. אם אתם גרים בישראל ורוצים להיות בלשים בעצמכם, עליכם לגשת לאתר האינטרנט של לשכת גיוס משטרת ישראל, לבדוק אם אתם עומדים בתנאי הסף ולהגיש מועמדות לתפקידי שטח במחוז ירושלים או במחוז תל אביב. שימו לב שניתן להגיש מועמדות רק למשרה אחת, אז תחשבו טוב איזה מחוז עדיף לכם.

" " – החיפוש הכי אקזיסטנציאליסטי שנתקלתי בו. אני לא יודע מה האלגוריתם של גוגל הבין מזה, אבל מישהו למעשה הגיע לבלוג על ידי זה שהשאיר את שורת החיפוש ריקה. כנראה הרגיש בר מזל.

"אדגר ההקפצות כדור" – יש לידידה שלי ארנב בשם אדגר, אבל אני לא חושב שהוא נוהג להקפיץ כדורים. מצד שני, פה זה בלוג על קולנוע ואדגר זה אדגר רייט. צר לי לאכזב את המחפש.ת היקר.ה, אבל ממה שאני מבין, אדגר רייט לא מתעניין בכדורגל. אפילו שהוא בריטי, הוא מצליח להביע חוסר עניין בכדורגל מבלי להיכלא בטאוור של לונדון. מי ידע שזה בכלל חוקי אצלם?

"2016?" – יותר גרוע, 2020.

"גדזילה 2014" – אני יודע שבטח התכוונו לסרט הנורא שבו יש לגודזילה פחות זמן מסך מאשר לאוקינוס השקט, אבל בחרתי לדמיין שמישהו מחפש סרט על בחור בשם גד שיוצא מהים בעקבות ניסוי גרעיני ומתחיל להשמיד את קריית אתא.

מחשבות על "מציצים" דרך עיניים של מבקר

שימו לב! פוסט זה מכיל ספוילרים לסרט "מציצים". ונשמרתם לנפשותיכם!

"מציצים" של אורי זוהר הוא אחד מהסרטים האהובים בתולדות הקולנוע הישראלי. גם אם לא מצא קהל אוהדים גדול בזמן אמת, צבר לאורך השנים מעמד של סרט פולחן ומקום קבוע בלוח השידורים במהלך חגי ישראל, לצד יצירות מונומנטליות כמו "חגיגה בסנוקר" ו"גבעת חלפון אינה עונה".

עדיין מוזר לקרוא את המשפט האחרון בלי לחפש בו נימה עוקצנית, או לתהות אם הפוסט הבא שאפרסם יהיה על כך שדמדומים הוא סיפור אהבה ממש טוב. אחרי הכל, מה יש לסרטי פולחן לחפש לצד מילים מפוצצות שמבקרים אוהבים להשתמש בהן? התשובה היא: בדיוק מה שיש לכל סרט אחר. הפיכה לקאלט מייצגת מסלול שיצירה הלכה בו שאמנם שונה מזה שתעבור יצירה שחשיבותה התרבותית מוכרת עוד מערב הבכורה, אבל ההכרה בסופו של דבר היא עדיין שמדובר בחלק בלתי נפרד מהתרבות אותה אנו צורכים. אפשר לראות את התהליך הזה מתרחש עם סרטים הוליוודיים כמו "בחזרה לעתיד", "מכסחי השדים", "לקום אתמול בבוקר", "שכחו אותי בבית" ולאחרונה, גם עם "הנסיכה הקסומה". סרטים שנתפסו בהתחלה כקומדיות שגרתיות שכיף לצפות בהן שוב ושוב ולעשות להן מחוות מתוך נוסטלגיה, עוברות תהליך קנוניזציה שבמהלכו ההגדרה שלהן משתנה מקאלט, מילה המעידה על חשיפה מוגבלת, לקלאסיקה, מילה המעידה על ערך על-זמני ונוגעת לקהל רחב ככל הניתן. זה כמובן לא דבר חדש. "אלו חיים נפלאים" היה פעם הסרט הפחות מוכר של פרנק קפרה, "שיר אשיר בגשם" היה עוד מחזמר שבמקרה הצליח מסחרית וטרילוגיית האיש ללא שם של סרג'יו ליאונה הייתה סתם סדרה של מערבוני ספגטי לקהל מצומצם. התפיסה שלנו משתנה ככל שניתן לשפוט סרט הרחק מההתלהבות הראשונית וכאשר הקהל עצמו, כולל המבקרים שונאי הכיף, מתחלף ודור חדש משתלט על סדר היום.

מציצים חזר לאחרונה לכותרות בעקבות ההחלטה של עיריית תל אביב-יפו למחוק את ציור הקיר של רמי מאירי, המציג גברים מציצים למלתחות הנשים בחוף שנקרא על שם הסרט. ההחלטה עוררה ביקורת מצד מי שראה בכך תקיפה של הסרט עצמו, אם כי די מהר הובהר שהבעיה לא הייתה בסרט, אלא במחווה כלפיו. הציור משקף את תרבות האונס, לא מנקודת מבט ביקורתית, אלא כזו שרואה בהצצה למלתחות אקט תמים ולא מזיק במקום פגיעה מינית לכל דבר. רמי מאירי עצמו טען שהציור הוא הד לתקופה יותר נאיבית, אבל בו-זמנית גם הבין את ההחלטה להסירו. כמובן שעלו גם לא מעט הערות על כך שהעירייה צריכה להפסיק להתייחס לחוף עצמו בתור חוף מציצים, על שם הסרט שצולם בו, אולם העירייה הגיבה שזה רק כינוי נפוץ וששמו הרשמי של החוף הוא חוף שרתון, שזה למען האמת לא הרבה יותר מוצלח.

השיח סביב הסרט העלה בי את המחשבה שלמרות מעמדו כקאלט ו/או קלאסיקה, אני לא זוכר שאי פעם צפיתי במציצים במלואו. ראיתי את רובו, אבל במקטעים, מתי ששודר במקרה בטלוויזיה. אני לא חושב שראיתי אותו ברצף מתחילתו ועד סופו ואם כן, זה היה לפני שנים ארוכות, כשעוד הייתי מקסימום מתבגר. בעקבות זאת, החלטתי לראות את הסרט במלואו, חמוש בידע אודות הפולמוס סביבו וסביב אורי זוהר, שלפי טענות מסוימות נצל מינית צעירות שבקשו להשתתף בסרט ואת השחקנית מונה זילברשטיין המגלמת את דינה. אני לא יודע אם יש אמת בטענות, אבל בהתחשב במה שאני יודע על העולם ולא ידעתי בגיל ההתבגרות, זה לא לחלוטין בלתי נתפס מבחינתי.

אז הנה מחשבות שעלו לי בעקבות צפיה במציצים, לראשונה מנקודת מבט של מבקר:

הסרט חי את תרבות האונס

נתחיל עם הפיל בצריף. האם הסרט מציג התנהגות שמזוהה כיום עם תרבות האונס? חד משמעית, כן. אלי (אריק איינשטיין) חוזר מהופעה עם דינה (מונה זילברשטיין) ולא מסתיר את רצונו לשכב איתה. הוא מכבד את הגבולות שהיא מציבה, אבל עדיין מנסה לבחון אותם כדי לראות האם היא בעניין. בינתיים, הוא וגוטה (אורי זוהר) מתכננים ביניהם איך תורו של גוטה יגיע למחרת, אחרי שאלי ילך. הם לא משתפים בזה את דינה והדבר מוביל לסצנה שבה גוטה מנסה לכפות את עצמו עליה, אך היא הודפת אותו ועוזבת. מעבר לכך, הסרט מציג הליכה לזונות, עם דגש על רותי, הזונה האהובה על גוטה, כעניין שבשגרה עבור פוקדי החוף ולמרות שהוא מבריח שוב ושוב את החרמנים המציצים למלתחות הנשים, גוטה עצמו מציץ כאשר אלי ודינה מתייחדים בחדר ליד וכאשר דינה מבקשת להתקלח בבוקר. הדמויות הגבריות בסרט הן בהחלט חלק ממה שאנחנו קוראים לו תרבות האונס, גם אם אינן מגיעות לשלב הביצועי שסרטי אסקימו לימון הגיעו אליו יותר מפעם אחת.

מצד שני, ההתנהגות הזו לא מיוצגת באופן תמים כפי שמגני הציור שהוסר טוענים. המציצים נחשבים מטרד, דינה מוצגת כזו שקובעת מה מותר ומה אסור והיא עוזבת את הסרט ולא שבה לאחר שגוטה מנסה לשכב איתה בניגוד לרצונה, תוך שהיא בברור זועמת וגם מוציאה ממנו תגובות מילוליות אלימות. גם הזנות, שבאופן מסורתי קולנוענים עושים לה רומנטיזציה, היא משהו שבברור נכפה על הנשים העוסקות במלאכה. בשיחה הראשונה עם רותי, גוטה מנסה לשכנע אותה לעזוב את העמדה שלה ולבוא איתו למקום אחר, אבל היא עונה שאם בעלה יעבור ויראה שהיא לא שם, יהרוג אותה. אפשר לראות בזה סתם צורת התבטאות, אבל אולי הכוונה היא דווקא פשוטו כמשמעו, שהזונות נמצאות שם תחת איומים ברצח.

זונה היא לא רק זונה

יחד עם העדר הרומנטיזציה של הזנות בסרט, נראה שרותי מייצגת עוד משהו עבור גוטה. הוא אדם מבוגר שעדיין מסתובב וחי באותו חוף אליו הגיע לפני שנים. זאת בזמן שלחברו הטוב ביותר יש אישה וילדה והוא מנסה לפתוח מועדון הופעות על מנת שיצליח להתפרנס בכבוד במקום לנגן עבור זמר שהוא שונא. גוטה לא סתם מעדיף את רותי, היא הדבר הכי קרוב שיש לו לבת זוג קבועה. זה נרמז בנסיון שלו לקחת אותה מהרחוב בו היא עובדת למקום אינטימי יותר. ברור שזה לא הולך לקרות, אבל גוטה מנסה, אולי כדי להרגיש לפחות לרגע שהוא נמצא בזוגיות.

הרצון שלו במשהו יציב ובוגר יותר מודגש באופן בו הוא מתנהג ליד אלי ואשתו מילי. יותר מנרמז שגוטה מקנא באלי וחולם שמילי הייתה בוחרת בו במקום, אבל הסטטוס איתה נשאר לכל אורך הסרט של חברים טובים ללא שום קשר פיזי או רומנטי. גם כשמילי הולכת לשוט עם הבלונדיני שמתחיל איתה בים מתוך כעס על העדרו של אלי מהבית (והחשד שלה שהוא מתפרפר), היא עושה זאת עם אדם זר ולא עם גוטה המוכר שנשאר בינתיים להשגיח על הילדה. לקראת סוף הסרט, זה נעשה ברור לחלוטין שגוטה מקנא באלי והיה רוצה חיים כמו שלו, אבל הוא לא יכול, זה לא מה שהמציאות יעדה לו. אלי מדבר עם מילי על לעשות עוד ילד, בעוד גוטה מכין לאלטמן הקטן בן ה-15 קפה לאחר שגלה שאבד את הבתולין שלו עם רותי מכל הנשים. זו חוויה מפכחת עבור גוטה שגם מבין שרותי היא לא יעד מתאים לפנטזיות שלו על זוגיות, וגם מכיר בכך שהדור הבא מתחיל לתפוס את מקומו. בתמונה האחרונה לפני כתוביות הסיום, אלטמן הקטן לועג לאלי וגוטה, בזמן ששני הפושטקים הצעירים שגוטה שלט בהם ביד רמה עד כה, מגרשים אותו באופן סמלי מעמדתו בעזרת נפצים.

המעבר מהמערכה הראשונה לשניה גאוני

אחד מהדברים שאני נוטה לחפש בסרטי פולחן, הוא הדבר שמחזיק אותם מעניינים ומרגשים גם כשיודעים לדקלם את כל התסריט בעל פה. דוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא במציצים כאשר אלי מגיע לראשונה הביתה. חצי השעה הראשונה של הסרט מציגה את אלי כגיטריסט מתוסכל שחוזר לתל אביב עם דייט שהופך לסטוץ בצריף של חברו המציל גוטה, שבדיוק חוזר מדיג עם שני המיניונים שלו. אלי וגוטה מתכננים ביניהם את יום המחרת ובאופן כללי, יש אווירה של צעירים תל אביבים הוללים שהדבר שהכי מטריד אותם זה עם מי לשכב ובאיזה סדר. כשדינה מנסה לנחש את הגיל של גוטה, הוא נעלב וטוען שהוא בשנתו ה-24 (אולי בדיחה על כך שזה היה גילה של מדינת ישראל בזמן צילומי הסרט), וכשהיא שואלת את אלי אם הוא גר בצריף עם גוטה, אלי עונה בשלילה מבלי לפרט. בבוקר, אלי עוזב את החוף ודינה נשארת לבד עם גוטה.

קאט

יום – פנים – דירה בתל אביב

השוט הבא מראה את אלי נכנס לדירה בה נמצאת ילדה קטנה המשחקת בלול. משם, המצלמה חושפת את מילי, אשתו של אלי, מכינה אוכל. עד לרגע הזה, לא רק שאורי זוהר נמנע מלציין שאלי נשוי פלוס ילדה, התסריט אפילו רמז לכך שהוא רווק הולל שאין לו אחריות כלפי אף אחד מלבד עצמו. זה טריק שאני מאוד מעריך אצל יוצרים, היכולת לחכות עד לרגע האחרון עם חשיפת מידע שמשנה את כל התפיסה של העלילה או של דמות. פתאום, חצי שעה לתוך הסרט, אלי הוא לא רווק שיצא לו סטוץ אחרי הופעה כושלת. פתאום הוא גבר בוגד שזונח את המשפחה לטובת בילוי לילי ואפילו לא טורח להודיע שיגיע מאוחר. הוא מספר למילי שחטף מכות בהופעה והתנחם עם בקבוק קוניאק אצל גוטה, אבל מהתגובה של מילי ניכר שזו לא הפעם הראשונה שאלי נעלם ללילה שלם. המתח בסצנה הזו מורגש היטב ומשקף במידה מסוימת את המתיחות בין איינשטיין לאשתו באותו הזמן אלונה. אריק איינשטיין מקבל לצד אורי זוהר קרדיט על הדיאלוגים, כך שאני מניח ששאב מנסיונו האמיתי בעימות הקשה בין אלי ומילי. באופן אירוני, את מילי מגלמת סימה אליהו, שהפכה לזוגתו של איינשטיין אחרי שהתגרש מאשתו, כשנה לאחר צאת הסרט.

גוטה לא גומר

עד כמה שהוא עבריין מין במונחים מודרניים וצרכן זנות בכל מונח, גוטה לא נהנה ממין במהלך הסרט. העלילה נפרשת על פני פחות מ-48 שעות, במהלכן גוטה מנסה לשכב עם דינה, שמתנגדת בכח ועוזבת בהחלטיות, מתחיל לקיים יחסי מין עם רותי, אבל היא בורחת באמצע כשמגיעה משטרה, ובנסיון הנוסף שלו להתנחם אצל רותי בעוד אלי ומילי משלימים ומבינים כמה הם בעצם רוצים להיות ביחד, גוטה פוגש את אלטמן הקטן בדרכו ממפגש עם הזונה המוכרת. זה גורם לגוטה לוותר על הרעיון וכאמור, להבין שזמנו חלף.

זה לא מקרי שגוטה לא גומר וצובר תסכול בעקבות זאת. אורי זוהר מציג את גוטה ואלי כהפכים. אלי מעמיד פני רווק כדי להתחמק מהמתיחות בבית, לבוש מכף רגל ועד ראש גם בחוף הים ומנסה לקדם שינוי מקצועי כשהוא מואס במצבו הכלכלי. גוטה הולך לזונה כדי להרגיש סוג של קביעות, מסתובב רוב הזמן בלי חולצה ולא יכול לחשוב בכלל על להיות משהו חוץ ממציל. הוא גם זוכה לביקור מהמנטור הוותיק שלו, בגילום אהרונצ'יק המציל המיתולוגי, רק כדי לקבל ממנו נזיפה על כך שאינו עושה שום דבר עם החיים שלו. גוטה, למרות החופש והקלילות שהוא כביכול משדר, הוא גבר לא מרוצה שמקנא בחברו הנשוי ולא מבין איך אלי מוכן לסכן את מה שהשיג בחייו לטובת סטוץ חסר חשיבות. בניגוד למציצים שרק מסתכלים, גוטה מנסה לקיים יחסי מין, אבל זה אף פעם לא הזמן הנכון, או אישה שמעוניינת בו. הוא נמצא במקום לא מספק בחייו ומצב האורגזמות שלו משקף זאת היטב.

אורי זוהר התחיל לחזור בתשובה עוד לפני שידע

אני לא בטוח באיזו שנה התחיל אורי זוהר באופן רשמי את תהליך החזרה בתשובה שלו. זה היה מתישהו באמצע שנות השבעים, אבל לא מצאתי תאריך מדויק לפגישה שלו עם הרב שהובילה להחלטה על שינוי באורח חייו. מה שכן, גם אם זוהר עצמו עוד לא ידע על כך, ברור לצופה מהצד שמציצים צולם כשהוא בשלבים הראשונים של זניחת חיי ההוללות והעדפה של דרך התורה. מקובל לראות בשלושת הסרטים האחרונים שביים – מציצים, עיניים גדולות והצילו את המציל – טרילוגיה תמטית המלווה את החזרה בתשובה של זוהר. בעוד את הסרט האחרון ביים כשהוא כבר עמוק בתוך התהליך, מציצים רק רומז לכך.

אין שום עידון בכל הנוגע למסר של מציצים. זה לא סרט על הכיף שבחיי החוף ובנעורים הנצחיים, אלא ביקורת עצמית נוקבת של זוהר על הבחירות שעשה בחייו ועל הקושי להתרחק מהן ולפתוח דף חדש. זה לא רק גוטה שמקנא במי שמצא אהבה ובנה בית בישראל, אלא גם זוהר עצמו שלמרות שהיה איש משפחה בשלב הזה, חי שגרה הרסנית של סקס, סמים ורוקנרול, כאשר רק האחרון שבהם למעשה תרם משהו לסביבה. שנתיים לאחר צאת הסרט, זוהר עוד התפרע בבית המשפט כאשר הועמד לדין על החזקת סם ואת אשתו השניה, זו שנשארה איתו עד היום, הכיר רק במהלך העבודה על "הצילו את המציל". קל לראות איך רצף הארועים יוצר במוחו של זוהר קשר בין התרחקות מחייו הפרועים ומציאת האהבה ותחושת השליחות שכל כך יחל להן. גם אם העמדות שהביע מאז חזרתו בתשובה מרגיזות לא מעט אנשים, הוא נלחם עליהן באותו להט שבו נלחם בצעירותו על הזכות למרוד. גוטה הוא יצור כלאיים שמערב בין העבר וההווה החילוניים לעתיד החרדי וישנם רגעים בהם הוא ממש נושא דרשה כמו רב שמנסה להחזיר בתשובה את אלי שאינו מעריך את מה שניתן לו. התסריט אמנם נכתב בשפה חילונית, אבל בשלב שבו לאורי זוהר כבר נמאס לחלוטין מהתרבות איתה הוא מזוהה וכמו גוטה, גם הוא חשק בשינוי שימלא את החור הענק בלב.

תל אביב ממש מכוערת בסרט

כמי שגר כמעט עשור מחייו הבוגרים בתל אביב (פלוס שש שנים וחצי בתור ילד), יצא לי לבקר לא מעט באזור בו מציצים צולם. הצפון הישן, במיוחד סביב חוף שרתון ושפך הירקון, עם גיחה מזדמנת לרחובות הסובבים, נראה איום ונורא דרך מצלמתו של אדם גרינברג. כיום, מדובר באזור יפהפה, אחד מהמטופחים ביותר בעיר, שנחשב פופולרי בקרב משפחות ובליינים כאחד. מצד שני, גם חוף תל ברוך היה מפורסם פעם בזונות ולא בטיילת שלו.

אחת האמיתות הכואבות להן נחשפתי במהלך מגורי בתל אביב, היא שהעיר עד היום מתאוששת מהטעויות התכנוניות והלוגיסטיות הקשות שנעשו בה, במיוחד במהלך שנות השבעים והשמונים. אוהבים את שדרות בן גוריון? הנה כיכר מכוערת עם פסלים בצורת פטריות ומועדון חשפנות ענק במרכזה, שחוסמת גישה ישירה לים. התלהבתם מפסל אחד של יעקב אגם? בואו נבקש ממנו גם לעצב בניינים שממוקמים בצורה אקראית בקרבת הים, אין סיכוי שזה מראה שיתיישן בקלות. שכונת מגורים חדשה בסמוך לפארק הירקון? אחלה, בדיוק חיפשנו מה אפשר לשים מאחורי תחנת דלק.

שיהיה ברור שאני חושב שתל אביב היא עיר יפה, ושגם המבנים שפחות משתלבים בנוף נותנים לה אופי יחודי. מצד שני, הרבה מהיופי של העיר נובע מעבודה נרחבת שהושקעה יחסית לאחרונה ומבוססת על שילוב בין תפיסה ריאליסטית יותר של שילוב בין צרכי התושבים למשיכת מבקרים, לבין שחזור קפדני של מבנים שישבו מוזנחים במשך עשרות שנים בזמן שרוב המשאבים הופנו לטיפוח הצד הרחוק של הירקון. מציצים תופס את תל אביב בתקופה הכי מכוערת שלה, התקופה שבה היא נראתה כמו חלטורה של עיר. מאורת טיח נואשת, כפי שכתב מאיר ויזלטיר. הרבה מהמקומות מוכרים: הארובה של רדינג מזוהה בקלות רק מהאורות שעוטפים אותה בלילה, גשר ווקופ תחתיו צועק אלטמן הקטן "הפוך, גוטה" עדיין שם, עם כל הצדפים והאצות מסביב. גם המלתחות הידועות לשמצה בחוף עוד שם, רק שהיום הן איכשהו נראות חדשות יותר. החוף אפילו מחזיק בתו דגל כחול בינלאומי, שהוא מתברר עניין די רציני לערים שמנסות לשכנע תיירים לבלות בחוף שלהן.

לא הייתם מנחשים את זה מצפיה במציצים. לצד הבניינים המוזנחים והחצי נטושים, הקפה של אלטמן שנראה יותר כמו מטבחון מאולתר מאשר מקום שמחזיק באישור למכירת מזון ושפך הירקון שהיה מספיק ריק מאנשים בשביל שצבי שיסל ומוטי לוי יוכלו להצטלם שם בעירום מלא (היום נראה אתכם מוצאים אפילו חצי דקה שלא עובר שם מישהו), החוף עצמו מכוער. יש בו כל מיני גדרות שלא ברור לאן הן מתחברות, מעברים מלאי חול ושברי אבנים, כמו אתר בניה שננטש באמצע העבודה. לא ברור איך החליטו שזה מקום לשים בו בית מלון. גם האנשים מכוערים, חלקם במראה, רובם באישיות. הערס הבלונדיני שמתחיל עם מילי בזמן שהוא מעשן ותוקע לה גרפס בפנים ואז מביא את החברים שלו שידפקו מכות לגוטה, כי מילי לא זרמה על החסקה, הוא רק דוגמה לאנשים שאורי זוהר בחר כמייצגים של החוף התל אביבי (אם כי יש לציין שהבלונדיני הוא בכלל מרמת גן). נראה שהוא מקבל בשלום את הזקנים בחוף, ושנשים מבוגרות מחבבות אותו בזכות לחימתו במציצים. עם זאת, יש יותר זמן מסך לאישה ההיסטורית (והמאוד מצחיקה) שצועקת "פת"ח!" למשמע נפצים, מאשר לגברת החביבה שמודיעה לגוטה בשלווה על הימצאות מציצים בקרבת המלתחות. אם לא הייתי מסתובב באזור די הרבה בעצמי, לא הייתי מזהה אותו מרוב שהשתנה. קשה לומר כמה מזה מכוון, כחלק מהשנאה של זוהר כלפי הבוהמה שהקיפה אותו במציאות, וכמה היה תוצאה של מדיניות לקויה מצד העירייה. בכל מקרה, יש משהו מרתק בשוני בין העולם של מציצים לעולם האמיתי.

בסופו של דבר, זה סרט טוב

בשורה התחתונה, נקודת המבט הביקורתית איתה ניגשתי לצפיה, דווקא גרמה לי להעריך יותר את מציצים בתור סרט. יש לו בעיות מסוימות, בעיקר בצורה המכובסת בה הזנות משמשת ביטוי לחיפוש אחר זוגיות, בעוד נקודת המבט של הנשים העוסקות בה נדחקת החוצה. יש שגם ירגישו לא נוח עם זה שגוטה כמעט אונס מישהי ועדיין מוצג בתור גיבור הסרט (גם אם גיבור שמודע לפגמיו). אלה טענות נכונות וסביר להניח שבסרט חדש יותר, הפרטים האלה היו מטופלים בצורה יותר ראויה. עם זאת, הסרט עצמו באמת טוב. לאורי זוהר הייתה אז יכולת מרשימה לשלב בין הומור עממי לצורת דיבור עאלק פורמלית וזה יצר כל כך הרבה משפטים שכיף לצטט ולומר. זה גם נתן לדמויות יותר עומק, כי הן לא סתם מדברות, יש להן אוצר מילים מורכב והשפעות חיצוניות שמשתלבות בשפה, דבר שעד היום חסר בהרבה סרטים ישראלים.

באותו הזמן, מציצים מכיל גם רגעים דרמתיים המבויימים ומשוחקים היטב. המריבה בין אלי ומילי, בזמן שהבכי של הילדה ברקע הולך ומתגבר, היא רגע שבלתי אפשרי להישאר אדיש כלפיו. זה לא משהו שיצא בפוקס, יש כאן שימוש בחלק טבעי לחלוטין מהסצנה על מנת לשקף את המתח ההולך וגובר בין בני הזוג. אורי זוהר עצמו מעביר בצורה מעולה את המהלכים הפנימיים שגוטה עובר בעודו מבין שחייו ריקים מתוכן ושבזבז זמן יקר בעמידה במקום. לא מדברים על זה כל כך, אבל זוהר הוא לא רק במאי ותסריטאי מוכשר, אלא גם שחקן מצוין. זה די נשכח בגלל הזיהוי שלו עם קומדיות פרועות, אבל מעבר לציטוטים ולנוסטלגיה, אחד הדברים שבזכותם מציצים הפך מקאלט לקלאסיקה הוא היכולת של זוהר לבנות סיפור פשוט יחסית סביב דמות מורכבת שמעוררת בצופה מגוון של רגשות. אפשר לסלוד מהיחס שלו לנשים, או לראות בו גיבור לא צפוי בגלל ההגנה שלו על החוף. אפשר למצוא בו מישהו שגורר את החבר הכי טוב שלו לסיטואציות מפוקפקות, או את היחיד שיכול להבהיר לו עד כמה מה שכבר יש לו אינו מובן מאליו. זו המורכבות שעוזרת לסרט להחזיק עוד ועוד צפיה, לא רק בגלל מה שצפוי בו, אלא גם בזכות היכולת להבחין פתאום בפרטים חדשים.

ביקורת: פאלם ספרינגס

Palm-Springs-Hulu-poster_resize.jpg

 

יש סרטים שהפכו לכל כך איקוניים, שגם אם אינם הראשונים לעסוק בנושא מסוים, הם נתפסים בתודעה כנקודת ההשוואה לכל הפקה עתידית שתכיל רעיון עלילתי דומה. כך למשל כל סרט שיעסוק בנסיון להשיב מישהו מהמתים באמצעים מדעיים, יעמוד בהשוואה ל"פרנקנשטיין" מ-1931. כל סרט שבמרכזו מסע בזמן, נידון לכך שיחפשו בו הקבלות לסדרת "בחזרה לעתיד", וכל סרט שיש בו דמות הסובלת מאבדן זכרון לטווח קצר, ישר חושבים עד כמה הוא כמו "מוצאים את דורי".

בזאת נצלתי את הקרדיט האחד שהיה לי לבדיחת "ברוקלין 99" בפוסט הזה.

במהלך העשור האחרון, הופיעו על המסך ובשרותי הסטרימינג כמה סרטים שבמרכזם דמות הלכודה בלולאת זמן. באופן מתבקש, כולם נמדדים ביחס ל"לקום אתמול בבוקר", הסרט המפורסם והאהוב ביותר שהשתמש בקונספט. "קצה המחר"?, זה לקום אתמול בבוקר באקשן. "מז"ל טוב"? לקום אתמול בבוקר באימה. עכשיו הגיע תורו של "פאלם ספרינגס" לעמוד למבחן, איך הוא בתור לקום אתמול בבוקר בקומדיה רומנטית.

ניילס מתעורר בבוקר החתונה של טאלה. הוא לא ידיד קרוב של המשפחה והם מכירים אותו רק בתור החבר של מיסטי, בעקבותיה נגרר לארוע המשמים בפאלם ספרינגס, אבל ניילס יודע עליהם הכל. הוא מעביר את היום בשתיה בברכה, תחושת ריחוק מזוגתו, עוד שתיה, ולבסוף החתונה עצמה. למרות שאינו טורח להתלבש במיוחד לארוע, ניילס נושא נאום שכובש את כולם ואז הולך לשתות עוד קצת. הוא פונה לשרה, אחותה של הכלה והכבשה השחורה במשפחה. שרה נחשבת מבוכה להוריה, מה שמשתקף בחוסר הנוחות שלה מתפקיד השושבינה והמרמור הכללי שמלווה אותה לאורך הערב. עם זאת, ניילס מצליח לעורר בה סקרנות והשניים מתרחקים לעבר נקודה מבודדת במדבר. הרגע האינטימי מופר בידי אדם מסתורי שמבריח את ניילס לתוך מערה מסתורית.

שרה מתעוררת בבוקר החתונה של טאלה.

אחת השאלות הגדולות לגבי עלילת "לקום אתמול בבוקר" היא על פני כמה זמן היא מתפרשת. אמנם הדמות הראשית חוזרת שוב ושוב על אותו יום, אבל בנסיון לגלות כמה שעות חיים במצטבר שוה החזרה הזו, הגיעו הבודקים לתשובות מגוונות החל מכמה חודשים ועד לאלפי שנים. פאלם ספרינגס לא מנסה לספק תשובה משום שבניגוד לסרטו הקלאסי של הרולד רמיס, הוא מתחיל כשלפחות שני אנשים כבר אבדו ספירה לגבי מספר הפעמים בהן התעוררו באותו יום, ודמות שלישית שחווה זאת לראשונה מתחילה ספירה משל עצמה. זו לא תופעה שפוקדת אדם אחד, אלא מצב שאנשים נוספים יכולים להיתקע בו ועל כן, אין טעם בחישוב הזמן. ניילס רק יודע שעבר את אותו היום עשרות אלפי פעמים, אם לא יותר, וכל נסיון לצאת מהלולאה הסתיים בכשלון. אלה החיים שלו ומעכשיו, גם של שרה.

כאן מתחילה הדינמיקה המעניינת בין הדמויות הראשיות. ניילס כל כך מנוסה בחזרתיות, שכבר לא נותרו דברים נסתרים ממנו, בעוד שרה לומדת הכל מאפס, ואיתה גם הצופים. עבור ניילס, יש ברכה בכך שהוא לא לבד לאורך היום ויש לו עם מי לשתף את העולם המצומצם גאוגרפית שעומד לרשותו. עבור שרה, זו קללה שטומנת בחובה הזדמנות מפתיעה להכיר את עצמה מחדש ולייצר נקודת מבט חדשה על החיים הדפוקים שלה. ליתר דיוק, היא מגלה עד כמה היא לא האדם הדפוק ביותר שהגיע לחתונה. מכיוון שהמפגש בין השניים בתחילת הסרט מתבסס על שאלה של האם יהיה ביניהם משהו או לא, התחושה הזו נכנסת יחד עם שרה ללופ ומשפיעה על המשך הקשר עם ניילס.

יש בסרט נקודות מעודנות שנעשות ברורות יותר ככל שמתגלים פרטים נוספים. הסקס הפתטי בין ניילס למיסטי בתחילת הסרט, השנאה של שרה לחדר בו היא מתעוררת ואפילו מחמאה גנרית שנאמרת בנוכחותם בחתונה, כולם זוכים למשמעות נוספת ככל שהסיפור מתקדם. עם זאת, התסריט הוא גם הנקודה החלשה של הסרט. למרות שפאלם ספרינגס מספיק מודע לעצמו בכדי לענות מראש על שאלות שעלולות לצוץ לגבי לולאת הזמן ומכיל רגעים שזוכים למשמעות עמוקה יותר בהמשך, הוא גם מפספס לא מעט הזדמנויות להפתיע ולחדש. התסריטאי אנדי סיארה מנסה לשלב תובנות רציניות לגבי החיים בין רגעי הקומדיה, אבל הוא אמין יותר דווקא כשהדמויות נוטות לניהיליזם ומאמינות שאין מטרה לקיום. כל נסיון להסביר מה קורה, או לייצר התקדמות לעבר פתרון, נראה כאילו סיארה לא באמת חשב לעומק על המכניקה של לולאת הזמן ומהר לשנות נושא ולהסיח את הדעת בשיחה על רגשות. זה לא בהכרח רע אם הסחות הדעת עובדות, אבל פאלם ספרינגס לא מספיק פרוע בכדי להשכיח את הגורם המאוד מורכב שמניע את העלילה.

דוגמה לכך היא בדמותו של רוי, האדם הנוסף שנתקע בלולאת זמן. הוא מנסה להרוג את ניילס, אולי מתוך נקמה על כך שלא מנע ממנו להיתקע, אולי בשל בעיה נפשית ואולי מתוך הנאה מציד אנשים בסגנון ואן פלט מ"ג'ומנג'י". למרות שהוא יכול להופיע בכל רגע ולירות בניילס חץ, או לנסות לדרוס אותו עם בולדוזר, רוי נעלם למשך רוב הסרט. הוא קיים בעיקר כדי להראות שגם חיי נצח מכילים סכנות, רעיון מיותר בסרט שבאותה נשימה מסביר עד כמה ההשלכות של קיום נצחי הן איומות גם ככה. בתחילה, נראה שרוי יהיה חלק משמעותי מהסיפור, אולי תוספת אקשן ומרדפים משעשעים, אבל רוב הזמן סיארה שוכח מקיומו ומחזיר אותו רק אחרי שכמעט שכחנו מקיומו.

גם הדברים שניילס ושרה לומדים בעקבות החזרה המתמשכת לא משולבים בתסריט בצורה מעניינת. אם "לקום אתמול בבוקר" או "קצה המחר" התבססו על כך שהדמות הראשית לומדת כל פעם עוד קצת על ארועי היום שחוזר על עצמו ומתקרבת בכך להשגת שינוי, פאלם ספרינגס מאוד חסכוני בלמידה מועילה. הוא נזכר בשלב מסוים להראות מה היתרון בזמן בלתי מוגבל, אבל נראה שניילס העביר מי יודע כמה זמן רק בללמוד עד כמה האנשים סביבו גרועים וקלים להשפעה. במילים אחרות, היה לו נצח להתנסות ולטעות וההתפתחות הכי רצינית שעבר הייתה להפסיק להגיע לחתונה בחליפה.

למרות זאת, מדובר בסרט חביב שגם מצליח ממש להצחיק לפעמים. אין הרבה בדיחות של צחוק בקול רם, אבל החיוך נשמר לאורכו. למרות שהיה מקום לתסריט משויף יותר ולשימוש יותר מתוחכם בלולאת הזמן כאמצעי סיפורי, פאלם ספרינגס הוא סרט פיל-גוד שמצליח להעלות חיוך, אפילו אחרי שנאמרים בו משפטים מאוד מבאסים על מהות הקיום. אנדי סמברג וקריסטין מיליוטי מעניקים חיים לדמויות הראשיות והכימיה ביניהם שומרת על המתח המיני בין ניילס לשרה אמין. בלי להיות חדשני בשום צורה, או להעז להתפרע באמת, זו עדיין חוויית צפיה נעימה שמחדירה קצת תקוה בזמן בו היא נחוצה במיוחד. כשכל יום נראה אותו דבר ואין לאן לברוח, הסרט מזכיר שאפשר למצוא משהו יפה בשותפות לצרה.