ביקורת: דיוקן של נערה עולה באש

MV5BM2FiNTUzNjktZWUwNy00MWMyLWEyMDUtNzQyNTNiN2U2M2M4XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1_SY1000_SX750_AL__resize.jpg

 

כמבקר, אין דבר יותר מתסכל עבורי מלהיות בדעת מיעוט, לפחות כשזה מגיע לסרטים שכולם מתלהבים מהם. זה דבר אחד להיות יוצא הדופן שחושב שאנשים מפספסים את המודעות העצמית והביקורת החברתית של "ספייס וורלד", או לראות איך רוב המבקרים לא מתלהבים מאחד הסרטים האהובים עלי השנה (אהםהמתיםאינםמתיםאהם). זה תסכול אחר לגמרי להיות זה שלא אוהב את הסרט שאמורים להתלהב ממנו.

לא מדובר במצב זר עבורי, כי הוא קורה כמה פעמים מדי שנה. עדיין, זו רמה אחרת מלחשוב ש"פרזיטים" הוא סרט טוב שהולך לאיבוד בגלל התעקשות של הבמאי לשנות ז'אנר באמצע הדרך. התחושה המתסכלת היא לשנוא סרט שאמורים להתייחס אליו כאילו הוא "האזרח קיין" הבא, ואז גם להיזכר שאני לא כל כך אוהב את "האזרח קיין". עד כמה שהדעה שלי לרוב תואמת את הקונצנזוס, יש דברים שאני פשוט לא מבין מבקרים אחרים לגביהם.

לפני שנתיים, הייתי בסיטואציה הזו עם "ליידי בירד", הסרט בעל מאזן הביקורות החיוביות הטוב בכל הזמן לפי רוטן טומייטוז. סרט שאני חשבתי שאינו יותר מדרמת התבגרות נטולת קצב שבמרכזה דמות מלאה בעצמה שאין שום סיבה אמיתית להתעניין בסיפורה. עכשיו זה קורה שוב עם "דיוקן של נערה עולה באש", סרט שכמבקר אני אמור לאהוב, אבל כצופה, היה לי ממש קשה לשרוד עד סופו.

 

בסוף המאה ה-18, מגיעה ציירת צעירה בשם מריאן לאי מבודד, על מנת לצייר את דיוקנה של אישה המיועדת להתחתן בניגוד לרצונה. האישה, הלואיז, מנסה להתחמק מציורים שמסמלים עבורה את התממשות הנישואין הקרבים, אז מריאן מונחית בידי אם הכלה להתקרב להלואיז ולהפוך לבת לוויה עבורה. כך, תכיר את פניה מספיק טוב בשביל לצייר אותה בחשאי כאילו ישבה ודגמנה מולה וגם תוכל להיעזר במשרתת סופי בתור רפרנס לגוף. אלא שהשתיים אכן הולכות ומתקרבות ומריאן מרגישה לא נעים עם נסיון ההונאה ומתוודה בפני הלואיז על התכנית. למרבה ההפתעה, הלואיז דווקא מוכנה להצטייר כעת והאם משאירה את השתיים, יחד עם סופי, לבד באחוזה.

הסרט מוצג במבט לאחור, כאשר מריאן מסבירה לתלמידה שלה על ציור אותו היא לא אוהבת להציג ונקרא "דיוקן של נערה עולה באש". הסיפור מבהיר, באריכות ובפרוט לא נחוץ, כיצד מה שנראה כמו עבודה לכל דבר, הפך ליותר מזה בעקבות המתח המיני ההולך וגובר בין הציירת למושא הציור וכיצד הוביל ליצירת התמונה הבעייתית ולכל מה שקרה לפני ואחרי זה. ברצינות, זה סיפור ממש ארוך וחבל מאוד שהוא לא מעניין.

כשסרט מתיימר למלא שעתיים של זמן מסך, לגיטימי לצפות מהבמאית שלו שתדע איך למלא אותן. יש שיבחרו להרבות בשתיקות מהורהרות ויש שיבחרו ליצור עלילה מפותלת שתצדיק את הזמן שהצופים משקיעים מרצונם. סלין שיאמה בחרה למלא את הסרט בדיבורים. הרבה דיבורים, בין שלוש דמויות שלא ממש שונות אחת מהשניה. אלה לא שיחות חשובות שמקדמות את העלילה, אלא בעיקר דיבורים על מה זה להיות מריאן ואיזה באסה להתחתן כשלא רוצים ועל כאבי מחזור ומה עושים כשהמחזור מתעכב. דברים שיכולים להשתלב בתוך עלילה, אבל אצל שיאמה הם רק ממלאים את החלל.

ברור ששיחות חולין הן לא דבר רע כשלעצמו. אני אוהב סרטים כמו "מוכרים בלבד", "אבודים בטוקיו" ו"פטרסון", בהם הדמויות מדברות הרבה על דברים שלכאורה אינם מקדמים את העלילה. אלא שבסרטים האלה, השיחות הן הסיפור. אפשר ללמוד הרבה מהאינטראקציה השונה של הדמויות עם שאר העולם והנושאים עליהם הן בוחרות לדבר. בדיוקן של נערה עולה באש, השיחות לא אמינות. חצי מהזמן הן חפירות על משהו שכבר ידוע לנו, והחצי השני הוא אופרת סבון זולה שמדרדרת את מריאן והלואיז ללא יותר משקי דמעות נטולי עמוד שדרה. אפשר למצוא בסרט מסרים על כך שנשים מסתדרות היטב בעולם בלי גברים, כי הזמנים הטובים ביותר הם כאשר שלוש הנשים הצעירות נמצאות לגמרי לבד. אלא שמה שהסרט אומר בסופו של דבר זה שאישה, עצמאית ככל שתהיה, עדיין חשובה לסיפור רק בהתאם למצבה הזוגי. לא משנה אם היא נמשכת לגברים, נשים, או גם וגם, מריאן לא מספרת שום דבר שלא קשור ישירות להכרות שלה עם הלואיז (גם בתור רקע איך נוצר הציור, הייתה יכולה פשוט לומר שזו מישהי שפגשה וההכרות איתה הייתה מיוחדת ואז לדבר על האי, או אפילו לזהות את אחת הנשים האחרות שחיות שם בשם) והלואיז מוצגת כמי שכל מטרתה היא לשמש בת זוג של אחרים. חוסר הרצון שלה להתחתן לא נובע מהתנגדות לשעבוד בידי גבר או רצון להגשים את עצמה. הוא נובע מכך שעוד לא באה האהבה הנכונה ובעצם היה לה די טוב במנזר, כשלא הייתה שייכת לאף אחד פרט לישו. יש לה אחות שהתאבדה, אבל אנחנו לא מדברים עליה. לא ידוע שום דבר על אמא שלה, הרוזנת שמנהלת את כל ענייני החתונה, וגם החיבה של הלואיז לקריאה מתבטאת במיתוס אחד עליו נערך דיון קצר ונחשו מה, גם הוא עולה רק כשיחה על היחסים עם מריאן.

אפשר לקרוא לזה רומנטיקה, אפשר לקרוא לזה תשוקה. אני קורא לזה עצלות. שיאמה יצרה סיטואציה בה יש אי שכל האוכלוסיה האנושית בו מורכבת מנשים, רובן צעירות וסקרניות, ואיכשהו אין להן שום דבר לעשות חוץ מלחפור על יחסים, כאילו היו שורת מחץ בבדיחה של סטנדאפיסט זקן. מכירים את זה שנשים תמיד אומרות שיצליחו להקים עולם מושלם בלי גברים? אז מחזור. זו רמת התחכום של המהפכה הפימיניסטית שסלין שיאמה מציעה, נשים צעירות ויפות שחושבות מהוואגינה ולא מאופיינות בשום דבר פרט לשיחות יחסינו לאן.

אני יודע שמה שאני כותב כאן שווה ערך ללבישת חולצה עם כיתוב בערבית למפגש של נוער הגבעות, אבל הסרט הזה גזל מהחיים שלי שעתיים שלא ישובו עוד, אז לי מותר לגזול עוד רגע בכדי לצאת על הזיוף שלו. סרט לא חייב להיות מניפסט, אבל עצם זה שמתקיימת בו סיטואציה בה כל הדמויות המשמעותיות הן נשים ואין אף גבר שיכול להתערב למשך חלק משמעותי מהעלילה, מדגיש עד כמה הנשים האלה צריכות לתפוס את מקומם של הגברים. הסיפור מתרחש בתקופה בה לנשים אסור היה להצביע, להחזיק אדמות, לקבל ירושה, או אפילו ללבוש מכנסיים. תני לנו משהו מעבר לזה שאם אין גברים, הן פשוט יתאהבו בנשים. זה שהן לא מגלחות את בית השחי, עדיין לא מסתיר את העובדה שהסיפור מתמקד במצב בו אנחנו רואים אותן בלי חלק עליון ולא כסמל לשחרור ממחוכים לוחצים או מעבר לבגדי עבודה. להחליף גבר לא אומר למלא את מקומו רק בחדר המיטות או ליד המזבח, זה אומר להיות אישה שיכולה לדאוג לעצמה. דיוקן של נערה עולה באש מתמקד בדמויות שעדיין מתקיימות על חשבון הרוזנת ומחכות לאהבה, במקום ליצור לעצמן התחלה של אישיות.

חבל לי במיוחד על השחקניות נעמי מרלן ואדל הנל. נראה שהן בעלות יכולות דרמתיות רציניות, אבל כמו שתי הכוכבות של "כחול הוא הצבע העמוק ביותר", משמשות יותר כשחקניות פורנו רך בידי במאית שהייתה יכולה למצוא ביטויים נוספים לאהבתן פרט למיניות. הן כל כך רציניות ועצובות כל הזמן, שאין הבדל משמעותי בין מתי שהן ביחד ולחוד, כי המבט הוא אותו מבט וטון הדיבור לא משתנה. כאמור, זהו טון דיבור שממלא חלק מאוד גדול מהסרט, מה שהופך את הצפיה למתישה במיוחד. יש רגעים של חסד, כמו שיר שאין סיכוי שלא בוצע בידי להקת אקפלה מקצועית, או צילומים יפים שנראים כמו ציורי שמן. זה טריק מוכר, אבל מתבקש בסרטים על ציירים והצלמת קלייר מתון אכן עושה עבודה ראויה לציון. גם שוט הסיום קצת מציל את הסרט, אף על פי שהוא שוב מציג את הדמויות בצורה שטחית כאילו העיקר זה הרומנטיקה ואין להן שום זכות קיום מעבר לכך.

הבעיה היא שכמה רגעים טובים לא מפצים על כמעט שעתיים של שעמום. עוד פעם, אפשר ליצור סרט מעניין שמורכב בעיקר משיחות ואפשר גם שיציג כיצד אמנים מקבלים השראה מנקודת המבט שלהם. זה משהו שהופך את "מר טרנר" לאחד הסרטים היפים של העשור, חזותית ורגשית. דיוקן של נערה עולה באש רוצה להיות סרט כזה, שמבטא נפש אמנותית ואת מהות האהבה, אבל לא עומד מאחוריו מספיק רצון לצאת מחדר המיטות ולאפשר לדמויות להתקיים מעבר לשאלה האם יעשו את זה או לא. מגיע להן וגם לצופים יותר.

ביקורת: שליחות קטלנית: גורל אפל

MV5BNzhlYjE5MjMtZDJmYy00MGZmLTgwN2MtZGM0NTk2ZTczNmU5XkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

לא הרבה אנשים יסכימו איתי, אבל די חבבתי את "שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות". נכון, הוא היה מטופש, העלילה לא הגיונית, חסרונה של לינדה המילטון מורגש והנקניק סטאל שלוהק לתפקיד ג'ון קונור נראה כמו הכל חוץ ממנהיג האנושות במלחמה נגד המכונות. עדיין, הפעלולים היו טובים, ההומור העצמי היה שינוי מרענן מסרטי האקשן הכבדים של תחילת המאה והסיום איכשהו נתן סגירה הגיונית לטרילוגיה, גם אם לא הייתה לו העוצמה הרגשית של סוף הסרט השני. מבחינתי, הסדרה התחילה להתדרדר באמת רק מהסרט הרביעי, שהגיע בנקודה בה הסיפור כבר לגמרי מצה את עצמו.

נראה שג'יימס קמרון לא מסכים איתי. מבחינתו, הסרט השלישי היה הנקודה בה הסדרה סטתה מהחזון המקורי שלו ועברה לקו זמן חלופי שלא עושה כבוד למותג. זה לקח 28 שנים, אבל קמרון סוף סוף החליט לחזור לאחוז במושכות ולבטל את כל מה שקרה אחרי "שליחות קטלנית 2: יום הדין". אני מניח שהעובדה שהסרט נקרא "יום הדין" הייתה רמז עבה לכך שקמרון לא התכוון להמשיך לעוד סרטים, אבל כמו רבים, גם הוא הרגיש שג'ניסייס היה הקש האחרון והגיע הזמן להציל את כבודה האבוד של הסדרה. כן, ג'יימס קמרון חזר לשליחות קטלנית. כמפיק. הוא עסוק מדי בלמצוא תרוצים לא לסיים את "אווטאר 2" ולא זמין לכתוב או לביים משהו אחר בעצמו. אבל זה בסדר, כי הסרט החדש, "שליחות קטלנית: גורל אפל", מבוים בידי טים מילר, שהצטיין בסרט הביכורים שלו "דדפול", ונכתב בידי התסריטאי של "באטמן מתחיל"… ושל "בלייד: טריניטי", "ג'אמפר" ו"באטמן נגד סופרמן". אה, אבל גם בידי התסריטאי המועמד לאוסקר של "קפטן פיליפס"… ושל "צבע הלילה", "וולקנו" ו"איש מזל התאומים".

גורל אפל נדפק.

 

המבנה העלילתי דומה למה שמצפים מסרטי שליחות קטלנית. רובוט מהעתיד נשלח להווה בכדי לחסל מטרה לפני שתהפוך לגורם במלחמה נגד בני האדם. דמות נוספת נשלחת בעקבותיו על מנת להגן על המטרה. יש כרגיל הרבה מרדפים ודיבורים על העתיד והאם גורל הוא דבר קבוע מראש, או ניתן לשינוי. ההבדל הוא בפרטים. המחסל הוא רובוט מדגם REV-9, שמסוגל לשנות צורה ולחקות כל אדם איתו הוא בא במגע, אבל גם יכול להיפרד מהשלד המתכתי שלו ולהפוך לאיום כפול. המטרה היא אישה צעירה ממקסיקו סיטי בשם דניאלה ראמוס, אבל כולם קוראים לה דני. הדמות הנוספת מהעתיד היא חיילת אנושית מועצמת טכנולוגית בשם גרייס, שתעשה הכל על מנת להגן על דני.

התוספת העיקרית לעלילה היא שרה קונור. נכון, שרה הייתה דמות ראשית בשני הסרטים הראשונים, אלא שבכל פעם, יש לה תפקיד קצת שונה. בסרט הראשון, היא הייתה המטרה של המחסל. בסרט השני, הבן שלה היה המטרה והיא עשתה מה שתוכל בכדי להגן עליו. בגורל אפל, שרה קונור היא גיבורת האקשן האחרונה. קשוחה מתמיד, פרנואידית מתמיד, היא מתלווה לגרייס ודני על מנת לעשות את מה שהיא עושה מאז שהמכונות הצליחו לחסל את בנה וצדה מחסלים שנשלחים… רגע, ג'ון קונור מת?!

לא עוברות יותר מכמה דקות מהופעת הלוגו של האולפן ואנחנו כבר מגלים ששני הסרטים הראשונים היו חסרי פואנטה. כן, יש את השיחה על שליטה בגורל והיו צריכים תרוץ לכך שהמטרה החדשה לא קשורה לשרה ישירות (מה גם שלראות את אדוארד פרלונג בגיל 42 כנראה יגרום לצופים לקוות שהמכונות ינצחו), אבל זה עדיין החרבון הכי גדול שמישהו עשה על הדמות של ג'ון מאז, ובכן, "שליחות קטלנית: ג'נסיס". זו אותה בעיה שהייתה לי עם ההתחלה של "דדפול 2" (וזו לא ההשוואה האחרונה שאעשה בין הסדרות). נכון שהמהלך משחרר את הדמות הראשית ללכת בעקבות קו עלילה חדש לחלוטין, אבל הוא גם מתעלם מהמסע החשוב שעברנו כדי להגיע לנקודה הזו ומעקר את הסיפור מרגש.

כמובן שלינדה המילטון, המגלמת את שרה קונור, היא לא היחידה שחוזרת. ארנולד שוורצנגר מופיע בתור מחסל נוסף מדגם T-800 המוכר. הוא מצטרף לעלילה בשלב מאוחר יחסית, אבל הטריילרים, הפוסטרים וכל דבר אחר שקשור בקידום של הסרט כבר חשף את הנוכחות שלו כאן. למען האמת, הסצנות של המילטון ושוורצנגר הן הדבר הטוב ביותר בסרט. בתור שני שחקנים שמזוהים כל כך עם הדמויות האלה, הם מתנהלים כמו זוג זקן ממורמר ומערכת היחסים המורכבת ביניהם היא היחידה שבכלל מעניינת כאן. יש אפילו תחושה שהדמויות החדשות די מיותרות, כי שרה והמחסל המיושן הם לא רק זריקת נוסטלגיה למעריצי הסרטים המקוריים, אלא גם דמויות שלמעשה מתפתחות עם הזמן ומספרות את הסיפור האמיתי על הזמן החולף.

זה לא מפצה על כך שרוב הסרט בנוי סביב הנסיון להציל את דני, דמות שלא ידוע לנו עליה כמעט כלום גם אחרי שעתיים. מה התחביבים שלה, איפה היא מסתובבת בדרך כלל, את מי היא מכירה חוץ מהמשפחה הקרובה, מה הרקע שלה לפני שהגיע מחסל מהעתיד שנשלח לחסלה. בלי מידע מוצק יותר על הדמות, קשה לדאוג לשלומה ולהרגיש שהמרדף שווה משהו. גם גרייס לא תורמת, במיוחד בזכות הנטיה המעצבנת שלה לציין פרטי עלילה חשובים במיוחד רק כשזה ממש הכרחי לסיטואציה ולא, נגיד, כשיש זמן לחשוב מה לעשות עם המידע. התסריטאים גם ממש בטוחים שהם הולכים להפתיע אותנו עם אחד הגילויים היותר צפויים בתולדות הקולנוע, מה שגורם לדמויות להראות ממש מטומטמות כשהן לא עולות על זה מוקדם יותר.

בכל הנוגע לאפקטים, נראה שג'יימס קמרון הביא להפקה את מספר הטלפון של לינדה המילטון, אבל שכח לספק חלק מהכסף. 28 שנים אחרי שיום הדין סמן את המעבר לדור חדש של אפקטים חזותיים, שחלקם נותרו מרשימים עד היום, גורל אפל נראה לא אפוי. ה-CGI בולט עד כאב בחלק מהסצנות וקטעי הקרב ערוכים בצורה שלא מאפשרת לעקוב אחרי מה שקורה. מדהים איך מי שביים את "דדפול" לא טרח להביא איתו יחידת בימוי משנית באותה רמה לסרט הזה. תשוו בין הקרב הסופי ב"דדפול", בו תמיד ברור מה כל דמות עושה ואיפה היא נמצאת במרחב, לבין כל סצנת קרב בגורל אפל, והסרט החדש ביניהם יוצא הרבה פחות מוצלח. למעשה, תשוו בין כל סצנת מרדף ביום הדין לבין סצנות המרדף בגורל אפל והסרט החדש נראה כמו חיקוי עלוב.

זו הבעיה הגדולה עם שליחות קטלנית: גורל אפל. ג'יימס קמרון אולי רצה להחזיר לחיים את קו הזמן המקורי של הסדרה, אבל התוצאה היא יותר רימייק חיוור של שני הסרטים הראשונים, מאשר משהו חדש. אם הדבר הטוב ביותר בסרט הוא השחקנים שהופיעו בפעם האחרונה ביחד לפני כמעט שלושים שנה, כנראה שאין שום דבר לחדש. היה אפשר לקחת את הסיפור לכיוונים מקוריים, אבל הוא למעשה מתחיל עם קטע מסרט קודם, כך שעל ההתחלה ברור שהאנשים מאחורי גורל אפל אפילו לא מנסים.

אולי הסיבה שלא יצא סרט באמת אהוב בסדרת שליחות קטלנית מאז 1991, היא שאין צורך בכך. הסוף של הסרט השני היה מושלם וסגר את כל הקצוות החשובים באמת, תוך שהוא מציב רף לאקשן שמעט מאוד סרטים הצליחו להגיע אליו מאז. החל מאותו רגע, כל המשך נעשה מתוך מאמץ לסחוט רלוונטיות מאפילוג מיותר. לא שנאתי את עלייתן של המכונות, אבל חלק מזה נובע מההומור העצמי שלו, כי אחרי יום הדין, לא נשאר מה לעשות עם הסדרה פרט לפארודיה. גורל אפל מאוד רוצה להחזיר עטרה ליושנה, אבל הוא נופל באותה מלכודת כמו הסרטים אותם הוא רוצה לבטל – הוא מחפש בכח להמשיך מעבר לנקודת הסיום הטובה ביותר. על פי נתוני ההכנסות בחו"ל, לא בטוח אם יהיה המשך לסדרה ואולי טוב שכך. עד כמה שיש מקום להרחיב על פרטים קטנים בעולם של שליחות קטלנית, אף אחד בשלב הזה לא באמת צריך המשך לסיפור המרכזי.

נבואה לאוסקר -19.10.2019

סרט

1917

יום יפה בשכונה

פצצה

פורד נגד פרארי

האירי

רצח כתוב היטב

נשים קטנות

סיפור נישואין

היו זמנים בהוליווד

פרזיטים

 

בימוי

ג'יי רוץ' – פצצה

מרטין סקורסזה – האירי

נואה באומבך – סיפור נישואין

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

 

תסריט מקורי

צ'רלס רנדולף – פצצה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב

נואה באומבך – סיפור נישואין

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו, האן ג'ין-וון – פרזיטים

 

תסריט מעובד

מיכה פיצרמן-בלו, נח הרפסטר – יום יפה בשכונה

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

גרטה גרוויג – נשים קטנות

אנתוני מקרתן – שני האפיפיורים

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

רוברט דה נירו – האירי

אדם דרייבר – סיפור נישואין

אדי מרפי – דולומייט הוא שמי

 

שחקנית ראשית

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואין

סירשה רונאן – נשים קטנות

שרליז תרון – פצצה

ג'ודי טרנר-סמית – קווין וסלים

רנה זלווגר – ג'ודי: מעבר לקשת

 

שחקן משנה

וילם דפו – המגדלור

טום הנקס – יום יפה בשכונה

ג'ון ליתגו – פצצה

אל פאצ'ינו – האירי

בראד פיט – היו זמנים בהוליווד

 

שחקנית משנה

אנט בנינג – הדו"ח

לורה דרן – סיפור נישואין

ג'ניפר לופז – נוכלות בלי חשבון

דאביין ג'וי רנדולף – דולמייט הוא שמי

מרגו רובי – פצצה

 

סרט אנימציה

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

מרגלים לא רגילים

צעצוע של סיפור 4

ילדת מזג האוויר

 

הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

פפיצ'ה (אלג'יריה)

הציפור הצבועה (צ'כיה)

עלובי החיים (צרפת)

פרזיטים (דרום קוריאה)

ואז רקדנו (שבדיה)

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

רודריגו פריאטו – האירי

ג'רין בלאשקה – המגדלור

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

סזאר צ'ארלונה – שני האפיפיורים

 

עריכה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

בוב דאקסיי – רצח כתוב היטב

ג'ניפר ליים – סיפור נישואין

פרד רזקין – היו זמנים בהוליווד

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

נייט הלר – יום יפה בשכונה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

הילדור גואנדוטיר – ג'וקר

 

עיצוב אמנותי

1917

האירי

רצח כתוב היטב

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

1917

האירי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

דיוקן של נערה עולה באש

 

מיקס סאונד

1917

פורד נגד פרארי

ג'וקר

ג'ודי: מעבר לקשת

היו זמנים בהוליווד

 

עריכת סאונד

1917

פורד נגד פרארי

האירי

ג'וקר

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

 

אפקטים חזותיים

1917

אד אסטרה

הנוקמים: סוף המשחק

איש מזל התאומים

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

 

איפור ועיצוב שיער

הנוקמים: סוף המשחק

פצצה

האירי

ג'ודי: מעבר לקשת

היו זמנים בהוליווד

ביקורת: ג'וקר

MV5BNGVjNWI4ZGUtNzE0MS00YTJmLWE0ZDctN2ZiYTk2YmI3NTYyXkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

ב-20 ביולי 2012, פתח ג'יימס הולמס באש לעבר הנוכחים באולם קולנוע באורורה, קולורדו. 12 איש נרצחו בארוע, שנחשב לאחד ממקרי הירי המפורסמים ביותר בתולדות ארצות הברית. הטבח בוצע במהלך הקרנת חצות של "עלייתו של האביר האפל" ובחדרו של הולמס נמצאו פריטים רבים הקשורים לבאטמן. ניצולים מהארוע דיווחו שבין היריות, הרוצח שהגיע לאולם עם שיער צבוע הכריז שהוא הג'וקר ואף בקש מהשוטרים לקרוא לו כך כאשר נעצר. חלק מכלי התקשורת הוסיפו שהולמס היה לבוש כמו הג'וקר מהסרט "האביר האפל", שהיה ההשראה שלו לטבח.

לא כל מה שנכתב בפסקה הקודמת הוא אמת. ג'יימס הולמס אכן ירה למוות באנשים בתאריך הזה במקום המצוין, אבל הוא לא התיחס לעצמו בתור הג'וקר, לא היה לבוש כמו הדמות ומכרים שלו העידו שדבר על משיכתו לרצח מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני שהפך למעריץ של הקומיקס באטמן. לדבריו, הבחירה בהקרנה המסוימת הזו לא קשורה לסרט שהוצג, אלא לשעה, מכיוון שרצה להימנע ככל הניתן מפגיעה בילדים והניח שהקרנת חצות היא הימור טוב מהבחינה הזו. הוא גם בחר באולם אותו הכיר וידע שיוכל לנעול בו את הדלתות מבפנים ושהמבנה עצמו רחוק יחסית מתחנת המשטרה, מה שיאפשר לו לגרום למספר גבוה של קורבנות בנפש.

למרות כל זה, רבים עדיין מכירים את ג'יימס הולמס בתור "הג'וקר" ומשוכנעים ששאב השראה מנבל-העל המפורסם. למה? כי התקשורת אוהבת לפשט מניעים לרצח ולקשור אותם לתופעות תרבותיות או חברתיות. הדבר מתבטא גם בתגובה לסרט החדש "ג'וקר" שעורר כזה חשש מצד הרשויות שיוליד רוצח המונים נוסף, שצבא ארה"ב למעשה פרסם אזהרה מפני אנשים שינסו לחקות את מעשיו של הולמס ואת הדמות הקולנועית ממנה הוא לא באמת קבל השראה. זה לא ממש עוזר שהבמאי טוד פיליפס יוצא בעקביות שמוק בראיונות לקידום הסרט, אבל האמת היא שמבין הסיבות השונות לפיגוע הבא (העדר פיקוח על מכירת נשק, בדיקות רקע לא מתאימות, מערכת תמיכה פסיכיאטרית לא זמינה, אבטחה רופפת במקומות ציבוריים וכו'), אף אחת מהן לא קשורה לסרט ג'וקר. הוא אפילו מזהיר מפני רוב הסיבות שהזכרתי.

לפי ג'וקר, גותהם סיטי הייתה מקום נורא לחיות בו לפני קרוב לארבעים שנה. הפשע השתולל ברחובות, האשפה הצטברה בכל מקום בגלל עיצומים, שרותי הרווחה והבריאות הגיעו על סף פשיטת רגל בגלל קיצוצים בתקציב ובהעדר טלפונים ניידים, אנשים העבירו נסיעות ברכבת התחתית בהתעללות בחלשים. במציאות הזו, נטולת כח אמיתי שישליט סדר, חי ארתור פלק. ארתור עובד כליצן להשכרה וחולם להיות סטנדאפיסט ולהופיע בתכנית הארוח הלילית של מאריי פרנקלין. לצערו, עומדים בפניו מכשולים רבים, בהם הצורך לטפל באמו החולה ונטיה לפרצי צחוק בלתי נשלטים שתוקפים אותו בזמנים לא מתאימים.

המצב מתחיל להתדרדר עוד יותר כאשר ארתור מותקף בזמן העבודה ומחליט בתגובה להסתובב עם אקדח, בהמלצת עמית לעבודה. הרוחות סביבו הולכות ומתאפיינות בפילוג בין העשירים לעניים וארתור אפילו מתחיל בטעות תנועת מחאה נגדה יוצא תומס ויין, התעשיין המיליונר שמחליט לרוץ לראשות העיר. זה לא הקשר היחיד בין ארתור למשפחת ויין, כפי שהוא מגלה לאורך הזמן וכפי שיודע כל מי שהשם ברוס אומר לו משהו בהקשר הזה.

בואו נתחיל בהתיחסות לפיל בחדר. לא, אני לא חושב שג'וקר הוא סרט שמעודד אלימות, או מנסה להצדיק אותה בשום צורה. אני גם לא חושב שהוא בכלל התכוון לעורר את הדיון הזה, כי מדובר בסיפור המקור של אחד מהנבלים המפורסמים בתולדות הקומיקס, הטלוויזיה והקולנוע. הג'וקר הוא טיפוס כל כך חריג ברשעותו, שבשום גלגול של הדמות, באטמן לא מוצא בו יריב קל. אפילו שמוצג כאן הצד האנושי והרגיש של ארתור פלק, הסרט נוצר בידיעה מלאה שלא מדובר במודל לחיקוי, או במישהו שפועל למען מטרה מוצדקת. ג'וקר מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן כדמות מוכרת דווקא כי אין לו אג'נדה חברתית, או יעד שהוא מנסה להשיג. לפעמים הוא הפוגה קומית, לפעמים אלמנט של הטבע, אבל הוא תמיד החלק הכאוטי ביותר בעולמו של באטמן.

בגלל זה הג'וקר לא יכול להיות הגורם המסית למעשי טבח, כי הוא לא חותר לשום דבר מוגדר. הוא יכול מקסימום להוות השראה יצירתית לאדם מעורער בנפשו שגם ככה מסוכן לסביבה. בין אם מדובר בסזאר רומרו, ג'ק ניקולסון, מארק המיל, הית' לדג'ר, ג'ארד לטו או חואקין פיניקס, אף אחד לא נבחר לגלם את הג'וקר כדמות הגיונית. הוא לא סתם נקרא על שם הקלף היחיד בחפיסה שאין לו ערך קבוע, הג'וקר הוא קודם כל מה שהוא לא וזה מודל לחיקוי. אפשר להאשים את באטמן, כפי שעושים בחלק מהעיבודים, בכך שהוא מהווה דוגמה רעה כשהוא לוקח את החוק לידיים וגורם למשטרה להראות רע. אף אחד לא באמת יודע מה עובר בראשו של הג'וקר, מה שהופך את האפשרות לחקות אותו ברצינות לבלתי אפשרית. "באטמן" של טים ברטון התבסס על זה, "האביר האפל" התבסס על זה ועיבודי האנימציה משנות התשעים התבססו על זה. "יחידת המתאבדים" קצת פספס את הנקודה, כי אנחנו בקושי רואים שם את הג'וקר וגם זה רק בקונטקסט של הקשר שלו עם הארלי קווין, אבל ג'ארד לטו עדיין נסה לגלם אותו בצורה הכי לא שגרתית שאפשר.

ואיך באמת חואקין פיניקס בתפקיד? מעצם הזכרת שמו של פיניקס, ברור שהוא עושה עבודה טובה. מעטים השחקנים שאפשר לסמוך עליהם עד כדי כך בעיניים עצומות שישקעו לתוך התפקיד ויתנו תמיד את המקסימום, גם אם התסריט לוקה בחסר. בעוד הדמות של ארתור כתובה בצורה לא עקבית, פיניקס מצליח לגשר על הפערים בניואנסים שהופכים אותו למעורר אמפתיה. הסרט לא מנסה לגרום לנו לתמוך במעשיו של הג'וקר, אבל הוא בהחלט מבחין בינו לבין הזהות המקורית שלו כארתור פלק, אדם שמנסה להיות חלק נורמטיבי מהחברה, ונכשל בגלל שילוב של בעיות נפשיות והסביבה בה הוא חי.

מה שיותר הפריע לי בסרט זו בניית העולם החסרה. ברור שהמטרה היא להציג את גותהם בתור עיר כל כך מושחתת ואלימה, שרק היא יכולה להוליד גם את הג'וקר וגם את איש העטלף שיקום יום אחד וינסה לעצור אותו. אלא שטוד פיליפס שוכח לעשות את הדבר שכריסטופר נולאן עשה היטב ב"האביר האפל". הוא שוכח שבכדי שהג'וקר יגיע למעמדו העתידי כנבל-על, עליו לבלוט בין הנבלים הרגילים. אצל נולאן, הג'וקר אולי רק רוצה לראות את העולם נשרף, אבל הוא עדיין צריך חומרי בערה. הוא מערער בשלבים את מערכת הצדק, דרך העולם התחתון, חדירה לנבכי המשטרה ואף נסיון לפגוע בשופטים, על מנת שיוכל להציג ברצינות את הטענה שלו לפיה יצר האדם רע מטבעו והדבר היחיד שמונע כאוס הוא מערכת חוקים שנכפתה עליו. לג'וקר בסרטו של פיליפס אין את הגורם הנוסף הזה. החברה בגרסה שלו כבר הרוסה והאמון בממסד גם ככה מעורער. בעוד אלה תנאים מושלמים להיווצרותו של באטמן, הג'וקר צריך משהו מעבר בכדי להתבלט. הסרט אמנם מציג יפה את התהליך שעובר על ארתור, אבל הזמן בו פיליפס בחר למקם את הסיפור לא מסתדר עם מה שידוע על הדמות בעיבודים אחרים. ארתור נמצא בשנות הארבעים לחייו כאשר ברוס ויין עדיין ילד. זה אומר שעד שברוס יהפוך לבאטמן, הג'וקר יהיה כבר בן שישים פלוס. עד אז, או שהאווירה התוססת שמלווה את הופעתו של הליצן המשוגע תדעך, או שהמצב בגותהם יתדרדר עד כדי כך, שהג'וקר יהיה סתם עוד שם ברשימה של פורעי חוק שהמערכת פלטה. בגרסה של טים ברטון מ-1989, יש רגע בו באטמן והג'וקר מתווכחים מי יצר את מי. כמה שהרגע הזה נראה זניח בזמן הצפיה, הוא מציג בצורה הרבה יותר הגיונית את גודלו של העימות בין השניים.

ג'וקר הוא מסוג הסרטים שעושים הכל נכון ועדיין, משאיר חסר. אפשר למצוא כאן ביקורת על מערכת הבריאות האמריקאית שמאפשרת טיפול הוגן רק לבעלי אמצעים, וגם על הקלות בה ניתן להסתובב עם נשק, שני גורמים שתרמו לטבח אותו בצע ג'יימס הולמס בבית הקולנוע באורורה. ההבדל הוא שבעולם שלנו, הולמס נחשב למקרה חריג של אדם חולה שרשויות החוק פספסו למרות שהיו סימני אזהרה מוקדמים וכולם מגנים את מעשיו, גם אם לא מסכימים על אופן המניעה של מקרים עתידיים. בעולם של ג'וקר, לעומת זאת, אין גינויים כנים. הכי הרבה שיש זה אנשים שלא עוברים על החוק, אבל אפילו השכנה שנחמדה אל ארתור, מתייחסת בחוסר סבלנות אל בתה ולא עושה דבר כאשר ארתור מתנהג מוזר לידה. אין לדמות שלה מספיק עומק בכדי שנראה בה יותר מניצוץ זעיר של תקוה עבור ארתור, ונדמה שאפילו התסריט שוכח מקיומה חלק מהזמן.

הבחירה הטובה ביותר שטוד פיליפס עשה, הייתה ללהק את חואקין פיניקס לתפקיד הראשי. שאר הבחירות נגועות בעצלות תסריטאית ונסיון לקצץ פינות בכדי להביא את הדמות של ארתור מנקודה אחת לשניה. זה לא שהתהליך לא אמין, או שהסרט עצמו גרוע. העניין הוא שסיפור כזה היה צריך להימשך על פני פרק זמן ארוך יותר, אולי אפילו פיצול לשני סרטים על מנת שיאפשר לספוג את ההבדלים בין ארתור וג'וקר ואת מה שבכל זאת מחבר ביניהם. הסרט מסתמך יותר מדי על הרעיון שכולם רעים ושאכפתיות מהזולת קשורה ישירות למעמדו הכלכלי. זו גישה שיכולה לעבוד בסרטים אחרים, אבל היא לא מתאימה במקרה הזה, מאחר ודמותו של הג'וקר משגשגת איפה שיש מה לקחת, לא איפה שהכל גם ככה אבוד. ג'וקר הוא סרט מותח ועוכר שלוה, אף על פי שאין בו מקוריות או תחכום יוצאי דופן. הוא בעייתי כסיפור מקור בגלל הדברים שידועים על הדמות מגרסאות אחרות ולא מסתדרים עם העולם החדש שטוד פיליפס מנסה לברוא. לנבל-על כמו הג'וקר מגיע סיפור יותר יחודי, כזה שמסביר איך הפך לדמות כל כך איקונית. בהעדר סיפור כזה, הסרט של פיליפס הוא נסיון לא רע שפשוט מפספס את ההזדמנות להיות מפתיע באמת.

מצב המרוץ

חודש אחרי הפסטיבלים הגדולים, נראה שכל סרט שעוד יכול להיות חלק מהמרוץ לאוסקר שובץ להפצה לפני סוף השנה. רק חלקם נחשפו כבר לקהל הרחב, אבל רבים עובדים חזק על יצירת באז לקראת עונת הפרסים. גם כשנדמה שיש סרט שמדברים עליו כעל הפייבוריט לאוסקר, השיח משתנה על בסיס שבועי והאמת היא שקשה כרגע לבודד סרט אחד בכל הבלגן.

הנה רשימה של הסרטים שעוד נראים בעלי סיכוי לזכות באוסקר, אם כי תמיד יתכנו מצטרפים של הרגע האחרון. עדיין, כמעט בטוח שהזוכה הגדול נמצא איפשהו בפוסט הזה.

 

היו זמנים בהוליווד

בעד: בתור סרט שהקרנת הבכורה שלו הייתה בפסטיבל קאן והגיע לבתי הקולנוע כבר בחודש יולי, היו זמנים בהוליווד מחזיק מעמד יפה מאוד בטבלאות ההימורים לאוסקר. זה אמור להיות סרטו הלפני אחרון של קוונטין טרנטינו, מה שכבר מושך עניין, והוא מתרחש בלב לבה של תעשיית הקולנוע. הוא עוסק בשחקן שחווה משבר בעקבות התחושה שעבר את השיא ובמקביל, מציע לא מעט מתח ובדיחות פנימיות שמגיעות ממקומות לא צפויים. האקדמיה אוהבת סרטים על קולנוע וכשטרנטינו עוסק בדברים שחבריה מצליחים להבין, הוא גם מקבל מהם אהבה. ההופעות של לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מעוררות באז לאוסקר ועבור המצביעים המבוגרים יותר, הנוסטלגיה לסוף שנות השישים בהחלט תשחק תפקיד.

נגד: בעוד המבקרים מתלהבים מהיו זמנים בהוליווד, הקהל די מפולג. חלק חושבים שהוא יצירת מופת, בעוד הרבה מצאו את הסרט מעצבן, מלא בעצמו וארוך מדי. אם למדנו משהו מהמועמדות של "רפסודיה בוהמית" בשנה שעברה, זה שצריך להקשיב גם לקהל ולא רק לביקורות. בנוסף, האקדמיה הוסיפה בשנתיים האחרונות לשורותיה מאות חברים חדשים שאינם אמריקאים ושגילם מתחת לשישים. יתכן שעבור חברים חדשים אלה, אפקט הנוסטלגיה לא יעבוד ואף יראה כמו הסחת דעת מיותרת.

 

763_resize.jpeg

 

האירי

בעד: כשמרטין סקורסזה טוב, הוא ממש טוב. האירי הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ניו יורק לפני שבוע וחצי והוכתר מיד כאחד הסרטים הטובים של השנה. נטפליקס כבר שריינה לו הפצה קולנועית שתקדים בכמה שבועות את ההפצה בסטרימינג, במטרה מוצהרת להתחרות על האוסקר. הטריילר של הסרט זכה לחשיפה רבה וברור שמשקיעים בקידום הסרט כמתחרה מוביל על האוסקר. צוות השחקנים כולל כמה מהשמות המזוהים ביותר עם סרטים על העולם התחתון, בהם רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, ג'ו פשי, הארווי קייטל ובובי קאנבלי. באורך של 209 דקות, יש לסרט תחושה של אפוס מהסוג שפשוט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

נגד: תקראו את זה שוב, "209 דקות". זה כמעט שלוש שעות וחצי של סרט. נכון שגם "חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב", "רשימת שינדלר" ו"שר הטבעות: שיבת המלך" היו באורך דומה, אבל רובם המוחלט של הזוכים באוסקר לסרט הטוב ביותר אינם חורגים מטווח השעתיים וחצי. עבור מי שירצה לראות את האירי בקולנוע, החוויה יכולה להיות מאוד מאתגרת מסיבות שלא קשורות לעלילה עצמה, בעוד מי שיראה את הסרט בסטרימינג, יתפתה לעשות הפסקות, מה שאולי פוגע בתחושה שמדובר בסרט ולא במיני-סדרה. עדיין יש את הוויכוח האם סרטים שהופקו עבור שרותי סטרימינג צריכים להתמודד במסגרות המיועדות לסרטי קולנוע וחלק מרשתות הקולנוע כבר הודיעו שלא יקרינו את האירי בגלל המעבר המהיר מהאולמות למסך הביתי. זה בהחלט יפגע בחשיפה שהסרט יקבל לפני האוסקר, במיוחד בקרב חברי אקדמיה שאינם מנויים על נטפליקס.

 

Irishman1.0_resize.jpg

 

סיפור נישואין

בעד: נטפליקס הולכים על הימור כפול ומוציאים את סרטו של נח באומבך לקולנוע חודש לפני שהוא עולה לשרות הסטרימינג שלהם. לפני ש"האירי" התחיל לעורר דיבורים על אוסקר, סיפור נישואין היה הסרט החם בקרב מבקרים שראו אותו בפסטיבלים. עם אורך של שעתיים ורבע וסיפור שעוסק באנשי תאטרון, יש פה מספיק בכדי למשוך את תשומת לבם של חברי האקדמיה. זה מסוג הסרטים שעובד ביעילות על הרגש ושלושה מהשחקנים בו – אדם דרייבר, סקרלט ג'והנסון ולורה דרן, כבר נראים בדרך הבטוחה למועמדות. מכיוון שיעבור חודש שלם בין הבכורה הקולנועית של הסרט למועד העליה בנטפליקס, לא ידוע כרגע על התנגדות מצד בעלי האולמות להקרנתו וסיפור נישואין יזכה לחשיפה מוגבלת, אך נאה. יותר מהכל, המבקרים משתגעים על הסרט וההגעה למקום השני בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, מראה שהפעם יש קונצנזוס עם הצופים.

נגד: שוב הבעיה עם נטפליקס. האם החשיפה המוגבלת בקולנוע והמעבר אחרי חודש לסטרימינג יספיקו, או שדווקא יצרו תחושה שלא באמת מדובר בסרט קולנוע, אלא בסרט טלוויזיה שמעקם את החוקים? מה גם שנראה שנטפליקס משקיעה כרגע יותר משאבים בקידום "האירי" וקצת מזניחה את הקידום של סיפור נישואין. באומבך הוא לא סקורסזה, השם שלו לא יביא צופים שאינם סינפילים מושבעים ללא עזרה מצד החברה המפיצה. בסופו של דבר, קיים החשש שסיפור נישואין יגמור כמו "רומא" בשנה שעברה. סרט שכולם מתלהבים ממנו, אבל מפסיד את האוסקר לסרט הטוב ביותר לטובת משהו שהוא פחות חביב המבקרים ויותר נגיש לקהל הרחב.

 

4374861.jpg-r_1280_720-f_jpg-q_x-xxyxx_resize.jpg

 

ג'וג'ו ראביט

בעד: האקדמיה לא מרבה לבחור בקומדיות, אבל היו כמה זוכים בעשור האחרון ששחקו על הקו שבין קומדיה ודרמה. השואה היא תמיד נושא שמושך אליו התעניינות בעונת האוסקר ואם ימצא האיזון הנכון, הרבה חברי אקדמיה, במיוחד הצעירים יותר, יכולים ממש לאהוב את הסרט. חוץ מזה, הוא נצח את "סיפור נישואין" בתחרות על פרס הקהל בטורונטו וכאמור, חשוב להקשיב גם לקהל.

נגד: המבקרים לא מי יודע מה מתלהבים מהסרט. נכון שצריך להקשיב לקהל, אבל עם ציון 53% במטאקריטיק, קשה לקרוא לג'וג'ו ראביט מועמד מוביל. אולי יצליח לקבל מועמדות, אבל הוא יכול גם להיפגע מהתנגשות גסה בין הז'אנר לתוכן ולהרחיק חלק ניכר מהקהל.

 

MV5BNjllOTI5ODUtODYwNi00MWQ5LWIxMjMtYmNjM2I2NDE2NzAxXkEyXkFqcGdeQXVyNjg2NjQwMDQ@._V1_SY1000_SX1500_AL__resize.jpg

 

ג'וקר

בעד: אומרים שאין דבר כזה פרסום רע ובמקרה של ג'וקר, זה יכול להתברר כנכון. הסרט מעורר שערוריה אחר שערוריה החל מהרגע בו נחשף לקהל, עד לנקודה שבה צבא ארצות הברית פרסם אזהרה מפני אנשים שיקבלו השראה מהסרט. דיונים ברשתות החברתיות הוציאו מהחורים את התומכים בזנות ובהחזקת נשק, בעוד מבקרים וצופים מתווכחים האם הסרט מתיר התנהגות אלימה, או מבקר אותה. גם הבמאי טוד פיליפס הוסיף שמן למדורה בסדרה של ראיונות בהם יצא נגד תרבות ה-PC ותנועות כמו Me Too שלדבריו, גרמו לו להפסיק לביים קומדיות. כשהסרט זכה בפרס אריה הזהב הפסטיבל ונציה, התחיל מיד דיבור על אוסקר, במיוחד בהתחשב בכך שהג'וקר הוא הדמות היחידה עד כה שמקורה בקומיקס גיבורי-על וגילומה הביא לזכיה באוסקר. אז אם אין דבר כזה פרסום שלילי, ג'וקר והכסף הרב שהכניס עד כה בקופות, בדרך להתחרות על כמה פסלונים.

נגד: יש דבר כזה פרסום רע, רק תשאלו את הארווי ויינסטין. האקדמיה אינה מורכבת מאוסף של פאנבויז של DC, או מטוקבקיסטים ברדיט, אלא מאנשי תעשיה מנוסים ששופטים סרט על פי תוכנו ולא על פי השיח הפוליטי סביבו. מהבחינה הזו, אפשר להאמין למבקרים שרבים מהם לא אהבו את הסרט. הזכיה באריה הזהב אמנם מפתיעה, אבל היא ממש לא מבטיחה מועמדות לאוסקר. זה בלי לציין שלקח לאקדמיה שנים להעניק מועמדות לסרט שמתרחש ביקום של גיבורי-על והקונצנזוס סביב ג'וקר ממש לא קרוב להיות מוצק כמו זה שהיה סביב "הפנתר השחור" לפני שנה.

 

38845-original_resize.jpg

 

פורד נגד פרארי

בעד: איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בסרט שנועד להתמודד על האוסקר. הוא מבוסס על סיפור אמיתי של אנדרדוג שמנסה להשיג נצחון היסטורי, צוות השחקנים גדול ומוכר, הבמאי ג'יימס מנגולד מתמחה בסרטים שפונים לקהל הרחב מבלי לזלזל בו (להוציא את "וולברין", והוא בהחלט כיפר על כך ב"לוגאן" המצוין), זה פשוט הסרט הכי ידידותי לאוסקר של השנה. אמנם כיום נהוג לזלזל בסרטים שכל כך מחזרים אחר טעם האקדמיה, אבל הטקס בשנה שעברה הראה שזה עדיין עובד. פורד נגד פרארי הוא אולי לא אהוב המבקרים של הסתיו, אבל יש לו מספיק ביקורות חיוביות בשביל שמועמדות לאוסקר תראה יותר מסבירה.

נגד: באמת נראה שעם כזו נגישות לטעם האקדמיה, היו אמורים לדבר יותר על פורד נגד פרארי. עם פוטנציאל למספר דו-ספרתי של מועמדויות לאוסקר, לא נראה שיש עליו דיון כלשהו, בטח לא כמו על הסרטים שהוזכרו בפוסט הזה עד עכשיו. זה מוזר, כי כמעט כולם מסכימים שמדובר בסרט טוב ומבדר, אבל הוא כנראה לא הרבה מעבר לזה. כמה שהבחירות של האקדמיה לא תמיד ברורות, עדיין צריך שיהיה בסרט משהו מעורר שיחה בכדי לזכות באוסקר.

 

Screen-Shot-2019-06-02-at-8.25.13-PM_resize.jpg

 

יום יפה בשכונה

בעד: אחרי שהשיגה את תשומת לבם של האקדמיה ושל המבקרים עם "האם אי פעם תסלחי לי", מריאן הלר צפויה לעורר את סקרנותם עם סרט נוסף המבוסס על מפגש בין כותב ציני לעולם הזוהר. מתיו ריס וטום הנקס זכו לשבחים על תפקידיהם (יש כרגע התלבטות מי ראשי ומי משני) והסרט משחק על הנוסטלגיה של רבים מהצופים לדמותו של פרד רוג'רס, סמל הטוב והתמימות של ילדותם. בזמנים פסימיים כמו היום, כאשר משבר האמון בדמויות סמכותיות הופך לבעיה כלל-עולמית, הרבה חברי אקדמיה עשויים להימשך דווקא לסרט על מי שהצטיין בהשבת תקווה לחייהם של אנשים עצובים.

נגד: הסרט מקבל ביקורות קצת יותר טובות מ"פורד נגד פרארי", אבל גם עליו היו אמורים לדבר יותר בשלב הזה. יום יפה בשכונה יצא מפסטיבל טורונטו עם טפיחה על השכם ולא הרבה מעבר. הוא עדיין מועמד סביר לזכיה באוסקר, אבל צריך לזכור שעם הגדלת מגוון הרקעים התרבותיים של חברי האקדמיה, רבים מהם לא גדלו על פרד רוג'רס ולא יראו בו יותר מדמות של טום הנקס. למרות כמה הופעות מצוינות בעשרים השנים האחרונות, הנקס לא היה מועמד לאוסקר מאז "להתחיל מחדש" שיצא בשנת 2000, כך שאולי האקדמיה פחות מתלהבת ממנו. צריך גם לזכור שלמרות ביקורות טובות, סרטה הקודם של מריאן הלר לא היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר, מה שאולי מעיד על סגנון שלא עובד על רוב חברי האקדמיה.

 

A_Beautiful_Day_in_the_Neighborhood_230719_resize.jpg

 

פרזיטים

בעד: בלי שום ספק, אהוב המבקרים של 2019. אם הזכיה בדקל הזהב בקאן לא הספיקה, סרטו של בונג ג'ון-הו הוצג בעוד פסטיבלים רבים וקטף מחמאות בכולם. תאריך יציאה בארה"ב באוקטובר אמור לחדש את השיח סביב הסרט ולהעמיד אותו גם במבחן הקהל. הוא מועמד מוביל לאוסקר לסרט הבינלאומי (לשעבר הסרט בשפה זרה) הטוב ביותר, אבל בהחלט אין לפסול את האפשרות שיתמודד גם על פרסים כמו הסרט, הבימוי והתסריט המקורי הטובים ביותר.

נגד: דרום קוריאה מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר. עד כמה שזכיה של פרזיטים בפרס המוקדש לסרטים שאינם דוברי אנגלית נראית סבירה, זו גם תהיה פתיחות נדירה מצד האקדמיה כלפי סרטים מארצו של בונג ג'ון-הו. סביר להניח שהרבה מהביקורת החברתית תתפספס על קהל מערבי ושהטוויסט ירחיק לא מעט מצביעים. "רומא" הגיע קרוב יותר מאי פעם לזכיה של סרט בשפה זרה באוסקר לסרט הטוב ביותר ונכשל. פרזיטים, עם כל אהדת המבקרים, אינו "רומא" ואין לו את נטפליקס שתיתן לו דחיפה שיווקית.

 

Parasite-1_resize.jpg

 

רצח כתוב היטב

בעד: סרט רווי שחקנים מוכרים, שהתקבל באהבה בפסטיבל טורונטו ומנסה להחיות את אחד הסגנונות הקלאסיים של ז'אנר המתח – הודאניט. ריאן ג'ונסון נחשב לאחד הבמאים המבטיחים של הוליווד והוא כבר הוכיח את כוחו במחוות לסרטי בילוש ותיקים עם "בריק" המשלב פילם-נואר עם דרמת נעורים. האקדמיה אוהבת סרטים עם קאסט גדול ויתכן שתעלומה בטעם של פעם היא אסקפיזם נחוץ בימים אלה.

נגד: ריאן ג'ונסון מעולם לא היה מועמד לאוסקר. אולי המחוות לקולנוע מפעם לא עושות רושם על האקדמיה, ואולי העבודה שלו על סרטי מלחמת הכוכבים גורמת לג'ונסון להראות יותר כמו במאי להשכיר מאשר כיוצר בעל חזון. זה אמנם לא נכון, אבל האקדמיה התעלמה מקיומו עד כה, אז לא בטוח מה הם באמת יודעים עליו. הסרט מופץ בידי חברת ליונסגייט שאמנם יש לה היסטוריה עם האוסקר, אבל כשלה בהשגת מועמדויות לפרס הסרט בשנתיים האחרונות.

 

Knives-Out_resize.jpg

 

 

אלה הסרטים שכבר נחשפו בצורה כזו או אחרת והתקבלו עליהם תגובות. לא כללתי סרטים כמו "הדו"ח" או "גלים" שעשו רושם טוב בהתחלה, אבל אבדו מומנטום מאז. יש עוד מספר סרטים שיכולים להצטרף למרוץ ברגע האחרון ולהתחרות על האוסקר, אבל אין כרגע שום ביקורת עליהם. חשוב גם לציין שטקס האוסקר נערך מוקדם מהרגיל השנה (ב-9 בפברואר במקום בסוף החודש), מה שאומר שכל הליך ההצבעה על המועמדים יתקיים בשבוע הראשון של ינואר. זה לא משאיר הרבה זמן לסרטים שיוצאים בסוף השנה לצבור מומנטום.

בין הסרטים שעוד יכולים להצטרף למרוץ נמצאים:

1917 – סרט מלחמה בבימוי סם מנדז, זוכה האוסקר על "אמריקן ביוטי". הסרט מצולם בצורה היוצרת אשליה של שוט אחד רציף (כמו "בירדמן") ועוסק בחיל בריטי שנשלח במלחמת העולם הראשונה למשימה לאתר את אחיו בשדה הקרב.

פצצה – סרטו של ג'יי רואץ', המוכר בעיקר כבמאי סרטי אוסטין פאוורס ופגוש את ההורים (אבל גם "טראמבו" הדרמתי), עוסק בסקנדל האמיתי סביב ההטרדות המיניות מצד מנכ"ל רשת פוקס ניוז רוג'ר איילס. ג'ון לית'גו מגלם את איילס, בעוד ניקול קידמן, שרליז ת'רון ומרגו רובי מגלמות את הנשים המובילות את המאבק כנגדו.

נשים קטנות – אחרי שהוכתרה כמלכת האינדי, גרטה גרוויג מביימת עיבוד לרומן המפורסם מהמאה ה-19. צוות השחקניות כולל את סירשה רונאן, אמה ווטסון, פלורנס פיו, אלייזה סקנלן, לורה דרן ומריל סטריפ.

ריצ'רד ג'ול – כשקלינט איסטווד מצטרף למרוץ ברגע האחרון, זה יכול להיגמר ממש טוב מבחינתו, כפי שהיה עם "מיליון דולר בייבי", "מכתבים מאיוו ג'ימה" ו"צלף אמריקאי". ריצ'רד ג'ול מבוסס על סיפורו האמיתי של האדם שהואשם בטעות בהטמנת מטען חבלה במהלך אולימפיאדת אטלנטה ב-1996. התסריט נכתב בידי בילי ריי, שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת "קפטן פיליפס".

 

ביקורת: ימים נוראים

זכיה-ימים נוראים-פוסטר_resize.jpg

 

כמעט כל ישראלי מעל גיל מסוים נשאל לפחות פעם אחת בחייו איפה היה ב-4 בנובמבר 1995. במקרה שלי, מכיוון שהייתי בן 12 שנשאר לבד בבית ללא טכנולוגיית סטרימינג, התשובה היא שצפיתי ב"יוצאים קבוע", הסרט השני בסדרת אסקימו לימון. במקביל שודר גם "קרוקודיל דנדי 2", אבל זה סרט שצופים בו רק אנשים שהיו צעירים, או מבוגרים ממני בכמה שנים.

הסרט הפסיק פתאום. מבזק חדשות, ראש הממשלה יצחק רבין נורה בסיומה של עצרת למען השלום בכיכר מלכי ישראל ונמצא כעת בדרכו לבית החולים. עצמי בן ה-12 עוד מאמין שיש סיכוי שיחזרו לשדר את הסרט, אבל אז מגיעה ההודעה המצמררת מפיו של איתן הבר, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…"

וזהו. ככה נגמרה הילדות שלי. ככה נגמרה הילדות של כל הדור שלי. אין יותר אסקפיזם, עכשיו לכולם יש מה לומר. אין יותר סתם ערב שבת לבד מול הטלוויזיה, יש לקוות לראות סרט שלם בלי מבזקי חדשות מבהילים. אין יותר עם ישראל, יש אנחנו והם ופחד בלתי נשלט שקיים עד היום מכל אדם עם כיפה ונשק. אין יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר, יש אנשים שלוקחים את החוק לידיים ומציבים את עצמם כשופטים ומוציאים להורג של כל מי שחושב אחרת מהם.

בשביל מישהו מהדור שלי, לראות שוב את המראות מההפגנות האלימות שקדמו לרצח רבין, או את הפתיחות בה אנשים דברו על פגיעה בראש הממשלה, כאילו מדובר במהלך יומיומי לגיטימי, עושה לי צמרמורת לא נעימה. היא רק מתגברת כשאני רואה את יצחק רבין בעצמו נושא נאום על סיום האלימות ויצירת מחר חדש, או את עשרות אלפי האנשים שבאו לתמוך בתהליך השלום והושתקו בידי שלושה קולות ירי שכבר לא יצאו להם מהראש. איש אחד הרס הכל, לא רק על ידי עצירת התהליך, אלא בכך שהציב עובדה חדשה בשטח: זה כבר לא טאבו לפגוע בראש הממשלה. נפתח עידן של פוליטיקה חמקמקה ופחדנית, של מנהיגים שלא מוכנים להתחייב לשום דבר, כי מי יודע מאיפה יבוא המתנקש הבא. נגמרה הילדות שבה קיימים גיבורים, מעכשיו כולם רק מנסים לשרוד עד הבחירות הבאות.

 

"ימים נוראים" מציג את הארועים שקדמו לרצח רבין מנקודת מבטו של הרוצח המיועד, יגאל עמיר. הסרט מתחיל עם חתימת הסכמי אוסלו, צעד שהתקבל בחוסר אהדה בקרב רבים מהימין הפוליטי בישראל, ובמיוחד בקרב דתיים המאמינים כי חל איסור חמור על מסירת חלקים מארץ ישראל לידי גויים. כאשר ברוך גולדשטיין רוצח עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה, כדור השלג מתחיל באמת להתגלגל. תנועה לא מוכרת בשם חמאס מתחילה לבצע פיגועי נקמה בתוך תחומי הקו הירוק, בעוד ההפגנות נגד הסכמי אוסלו הולכות ונעשות ממוקדות בקריאות נגד הממשלה והעומד בראשה.

בתוך כל זה, יגאל עמיר בכלל מתעסק בהתחלה באהבה. הוא מתחיל לצאת עם חברה לספסל הלימודים, אולם ההבדלים העדתיים והכלכליים ביניהם יוצרים פער קשה לגישור. אמא שלו חשדנית כלפי המתנחלת האשכנזיה שבאה אליה הביתה, אבא שלו רוצה שיקים משפחה וילמד תורה, אח שלו מכין אמצעי לחימה, חיים רגילים. בעקבות יציאת צה"ל מערים בגדה המערבית וברצועת עזה, יגאל מנסה לארגן כח צבאי שיפגע בפלסטינים ויזכיר להם מי הם אדוני הארץ. אולם כאשר התכנית מתגלה כלא פרקטית, הוא מתחיל לבחוש באפשרות שרק פגיעה ישירה בראש הממשלה תציל את עם ישראל.

בניגוד למה שאולי נדמה מתאור העלילה, ימים נוראים לא מזדהה עם יגאל עמיר, או מנסה להציג אותו כקורבן של הנסיבות. כשם ש"הנפילה" לא מנסה לייצר סימפתיה כלפי אדולף היטלר, גם סרטו של ירון זילברמן רחוק מלנקות את עמיר מאשמה. הוא עדיין הרוצח השפל שכולנו מכירים, רק שהסרט מנסה להסביר מה השפיע עליו לבצע את ההתנקשות. פה קיימת בעיה, מכיוון שימים נוראים מציג כרונולוגיה של הסתה שמתחילה ממפגשי סטודנטים עם רבנים בשטח האוניברסיטה, ומגיעה עד להפגנות ענק בהשתתפות יושב ראש האופוזיציה. זילברמן משרטט היטב את המסלול שעברה החברה הישראלית מביקורת בחוגים מצומצמים, לכדי מתן אישור לרצח, אבל הוא לא מצליח לענות על השאלה למה דווקא יגאל עמיר.

בנסיון להראות עד כמה הוא שונה מסביבתו, עמיר מוצג כטיפוס כריזמטי, חברותי, שקול, נחוש ובעל ראיה לטווח ארוך. זה עדיין לא מספיק בשביל לענות על השאלה. מדי פעם מוצעת האפשרות שמערכת יחסים כזו או אחרת דחפה אותו, אבל זה לא מספיק. הוא נפגש עם רבנים ומנסה לשמוע את דעתם, אבל זה פשוט לא מספיק. לירות בראש הממשלה זה דבר כל כך קיצוני, שהתסריט של זילברמן ורון לשם קטון מלהסבירו. בלי רצון להצדיק, אבל עם רצון להביא את נקודת המבט של הרוצח, יגאל עמיר נותר אניגמה לכל אורך הדרך, כאילו במטרה להתריס כנגד יוצרי הסרט. הוא דווקא יתנהג כפי שמצפים ממנו ודווקא לא יקבל גיבוי מלא כמעט מאף אחד. אז למה דווקא הוא?

יהודה נהרי הלוי עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי. למרות שאינו דומה במראהו ליגאל עמיר האמיתי, שפת הגוף שלו וצורת הדיבור עושים פלאשבקים למעט התעוד הקיים שלו מתקופת המשפט. אני לא יודע עד כמה המקור התנהג בחייו הפרטיים כפי שמוצג בסרט, אבל נהרי הלוי בהחלט משכנע כמי שמאמין בעצמו, חרף אזהרות הסביבה. גם אמיתי יעיש בן אוזיליו המגלם את שלמה, אביו של יגאל, ראוי לשבח. הוא מגלם אדם צנוע שבנו חושב שנועד להציל את האומה. שלמה משמש, לעתים בצורה מאולצת, כקול ההגיון שמנסה להניא את בנו מדרך האלימות, אבל כוחו של השחקן בא לידי ביטוי במיוחד ברגעים בהם הוא מבין שכל תחנוניו לא עוזרים. משהו קרה ליגאל, זה כבר לא הילד שלו, זה כבר משהו אחר.

קשה לקרוא לסרט מעודן. יגאל עמיר מוצג כמי שנוכח בגופו, או כצופה, בכל ארוע המוני ובכל ראיון עם רבנים וחברי כנסת, כאילו היה פורסט גאמפ מרושע. השילוב בין חומרי ארכיון לבין שחזור מבוים של הפגנות נגד ראש הממשלה, יוצר רושם כאילו עמיר תמיד היה שם ורק ספג וספג את השנאה והזעם. השיחות על פגיעה ברבין, כמו גם על עליונות היהודי הדתי על פני החילוני והשאיפה לבטל את הדמוקרטיה לטובת כינון מדינת הלכה, הם דברים שהיו קיימים באותה תקופה, אבל הסרט מציג אותם כמשהו שקורה כל הזמן. אני מבין את הצורך להתמקד בהסתה כמובילה לרצח, אבל ככה נפגעת קצת האשליה כאילו מדובר במבט אל לפני יותר מעשרים שנה. אין פוסטרים או שלטים מהתקופה, פרט לאלה שנוגעים לרבין והסכמי אוסלו. אין שיחות על משהו אקטואלי נוסף וכמעט ולא שומעים שום דעה בעד ההסכמים. נכון שנקודת המבט של יגאל עמיר בהכרח תתמקד בסיבות לעצור את ראש הממשלה, אבל הייתי מעריך יותר מאמץ מצד יוצרי הסרט להציג את העולם שקיים מחוץ למהדורות החדשות.

ירון זילברמן נקט בגישה די ישירה לבימוי. הוא מראה את מה שצריך לראות ואז עובר הלאה. לעתים, נשתל רמז די בולט לגבי הרצח. כך למשל, כאשר יגאל עמיר תולה שלטים ברחבי הקמפוס, הוא תמיד מצמיד אותם עם שלוש סיכות שהוצאתן מהמשדך נשמעת כמו שלוש יריות. דוגמה נוספת היא כאשר שלמה שר בבית הכנסת את "עת שערי רצון להיפתח", פיוט שעוסק בעקידת יצחק. הדברים האלה לא גורעים מהסרט, אם כי יש סיכוי שהבמאי חושב שהם יותר מתוחכמים ממה שהם.

לצד המגרעות שלו, לרבות חוסר ההצלחה להסביר במה נבדל יגאל עמיר מכל האנשים שרק דברו ולא עשו, ימים נוראים הוא סרט חשוב. הוא מציג, ללא צנזורה, את ההסתה שקדמה לרצח רבין, מזכיר את מקומו של טבח מערת המכפלה במעגל הדמים, מראה את מי שבזמן יציאת הסרט מכהן כראש ממשלת ישראל, עומד לצד אנשים הקוראים לאלימות במקום לגנותם ואולי הכי חשוב, הסרט מראה ומשמיע את יצחק רבין ולא רק מדבר עליו. נכון שכל קטעי הארכיון המציגים אותו הם חלק מעבודתו כפוליטיקאי, אבל הוא מדבר עם רגש, בכנות ובאמונה בדרך, עם טעויות באנגלית שאף יועץ תקשורת לא ממהר לתקן ועם זעם אמיתי כלפי הבוחרים בדרך האלימות. רבין לא מגנה את הקיצונים משני הצדדים על אוטומט ולא מנסה להישמע כמו הנואם המהוקצע ביותר בעולם. זו תזכורת לקיומו של מנהיג שלמעשה מדבר על עתיד טוב יותר לטובת כולם והיה מוכן לשלם על כך בחייו. בין אם מסכימים עם דרכו של רבין או לא, פשוט טוב להיזכר איך נשמע ראש ממשלה בעל תחושת שליחות, תופעה שלא נראתה באיזורנו מאז נובמבר 1995.

ימים נוראים לא מנהל דיון רציני על הסכמי אוסלו, אבל זה לא הדבר הכי חשוב. התהליך הזה נגדע במהלכו ולעולם לא נדע איך היה נראה העולם לו הושלם כמתוכנן. במקום, הסרט עוסק בהסתה ובתוצאות של התעלמות ממנה. לצערי, הדברים שנאמרו בהפגנות נגד ההסכמים, כבר לא נדירים כמו פעם. מספיק להיכנס לעמוד פייסבוק מכל צד של המפה הפוליטית, או אפילו לדיונים שלא קשורים בכלל לפוליטיקה, אלא לנושאים כמו הטרדות מיניות או התחממות גלובלית. השפה היא אותה שפה שנשמעה בהפגנה בכיכר ציון והיכולת לשפר את השיח ולהרגיע את ההמון המוסת, עדיין לא מנוצלת כראוי. יצחק רבין אמר שהאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, ואין דוגמה טובה לכך כמו המציאות עצמה.

ביקורת: אד אסטרה

Ad-Astra-1_resize.jpg

 

Si quid latine scribere, non faciam vos vultus magis sophisticated

(אם תכתוב משהו בלטינית, זה יגרום לך להיראות מתוחכם יותר)

 

מדע בדיוני הוא ז'אנר שבשיאו מכיל יצירות שמנסות לנבא את העתיד או להציג מציאות חלופית בצורה מדויקת ככל הניתן, עם תרחישים שעלולים לקרות או תכנון מורכב של כל הפרטים הקטנים בעולם אותו יצרו. זה כולל חשיבה על הפוליטיקה, המערכת הצבאית, החוקים, הכלכלה, הפערים החברתיים, האופנה והטכנולוגיה שיאפיינו את התקופה והמקום המסוימים בהם בוחר היוצר להתמקד. דוגמה טובה לכך היא "האלמנט החמישי", בו יש תחושה של עולם מלא ופעיל, עם כל הפרטים הקטנים הנלווים. גם ג'ורג' לוקאס דאג לאפיין היטב כל דמות וכל כוכב לכת וחללית בסרטי מלחמת הכוכבים בכדי לשקף את המורכבות של היקום בו הם מתרחשים. אפשר להתווכח על איכות הסרטים (במיוחד אלה שלוקאס ביים בעצמו) או האם הם יותר מד"ב או פנטזיה, אבל קשה להכחיש שכשרואים את לוק סקייווקר בטטואין, מבינים את ההבדל בינו לבין שליחי האימפריה מבלי להתבלבל.

מהצד השני של הסקאלה, יש סרטים שפשוט זורקים כל מיני רעיונות לאוויר, לא טורחים להסביר אף אחד מהם ומקווים שהצופים לא ישימו לב לחיפוף כי השיגו כוכב מפורסם לתפקיד הראשי. סרטים שרמת ההשקעה שלהם בבניית עולם זהה להקלדת משפט בעברית בגוגל טרנסלייט מתוך תקוה שבאמת יצא מזה משהו קוהרנטי אחרי התרגום ולא ג'יבריש שיסגיר את זה שלא באמת בדקת איך כותבים משהו בלטינית.

נחשו לאיזה סוג משתייך "אד אסטרה".

 

מייג'ור רוי מקברייד עובד כאיש תחזוקה באנטנת חלל ענקית. האנטנה היא חלק מפרויקט נרחב שמטרתו לגלות ציוויליזציות חוצניות ואולי ליצור איתן קשר, אבל בינתיים, עוזרת גם לשמור על תקשורת בין כדור הארץ למושבות והבסיסים על הירח ובמאדים. פגיעות של נחשולי מתח מסתוריים מסכנות שוב ושוב את האסטרונאוטים השוהים בחלל ואת הציוד הצבאי היקר. רוי מוזמן לפגישה סודית בה נאמר לו כי חושדים שהנחשולים האלה מגיעים מהחללית בה יצא אביו אל מחוץ לתחומי מערכת השמש בחיפוש אחר חיים תבוניים, ונחשבה אבודה. הסימנים מצביעים על כך שהאב עדיין בחיים ונמצא כעת ליד נפטון, משם מכוונים הנחשולים.

רוי נשלח בטיסה מסחרית לירח, ממנו עליו להמשיך לבסיס תת-קרקעי במאדים. הוא אמור להקליט מסרים אשר ישודרו לכיוון נפטון, בתקווה ליצור קשר עם אביו ולגרום להפסקת הנחשולים. המשימה הפשוטה יחסית (בקיזוז כל מה שנדרש בכדי להגיע מכדור הארץ לשני גופים חלליים נוספים במערכת השמש) הולכת ומסתבכת מאחר והחלל מלא בסכנות. רוי אמנם ידוע בכך שהדופק שלו לעולם אינו מואץ והוא תמיד מסוגל להגיב בצורה שקולה ומחושבת במצבי חרום, אבל פה מדובר בחוויה שונה לחלוטין מכל מה שעבר במסגרת שרותו הצבאי.

באופן מעורר התפעלות, אד אסטרה מצליח להיות לא אמין כבר מהשניה הראשונה. הכתובית שפותחת את הסרט טוענת שהוא מתרחש בעתיד הקרוב, אבל כמות הקפיצות הטכנולוגיות הנדרשות בכדי שאפילו השלד הבסיסי של העלילה יתקיים, רומזות שהוא מתרחש הרבה אחרי תקופת חיינו. כרגע, אין לנו את המשאבים הנדרשים בכדי להנחית אדם על מאדים ולהחזיר אותו משם בחיים. אד אסטרה מתרחש כשטיסה מבסיס במאדים לקצה מערכת השמש אורכת פחות משלושה חודשים. זה בזמן שאיכשהו עדיין לא פגו זכויות היוצרים על סרטים שיצאו אחרי 1935. כנראה שדיסני לוחצים ממש חזק על הקונגרס גם בעתיד.

המישמש הזה של רעיונות וגישות הוא משהו שהסרט נגוע בו מתחילתו ועד סופו. הוא מציג כל מיני רעיונות טכנולוגיים שיכולים להיות מעניינים, אבל לא טורח להסביר אותם. כל מיני קווי עלילה מתחילים ולא מתחברים לשום דבר. יש פיראטים על הירח, מה עושים עם הפיראטים על הירח? שום דבר, כי כבר ראינו פיראטים על הירח פעם אחת, אז לא נדבר עליהם יותר לעולם. דונלד סאתרלנד מגלם דמות חשובה. בעצם לא דמות חשובה בכלל, אז בואו נחליף אותו ברות נגה שגם תופיעה רק לכמה דקות ואז תעלם בלי לתרום שום דבר לעלילה. אתה מתאים למשימה כי אתה אף פעם לא מתרגש, אבל אתה לא מתאים כי יש לך קשר רגשי מדי. אבא שלך היה מדען חשוב, אבא שלך היה מדען מטורף, בעצם חשוב, בעצם מטורף. תראו, קוף!

זו לא רק העלילה שלא סגורה על עצמה, גם הז'אנר אליו הסרט משתייך לא ברור. אוקי, זה מדע בדיוני, אבל בתוך מד"ב יש תמיד מקום לשילוב עם סוגה נוספת. אד אסטרה הוא רוב הזמן איטי ומהורהר, כשלפעמים יש קריינות של בראד פיט שמציגה את המחשבות של רוי, אבל רוב הזמן הדמויות פשוט מסבירות מה קורה. פתאום, יש רגע של אקשן ואימה ואז אף אחד לא מתכוון לדבר על מה שקרה, כי צריך לחזור למצב הרהור. עצם העובדה שרוי מצליח להגיע לאמצע הסרט בלי שישלחו אותו להסגר, או בחזרה לכדור הארץ בגלל שיבושים לא צפויים שאיכשהו תמיד מתרחשים לידו, היא חור עצום בעלילה. אם "כוח משיכה" היה חוק מרפי בחלל, אד אסטרה הוא "מת לחיות" בחלל ולא במובן החיובי. זה פחות ייפי קאיי ייאי ויותר איך אותו חרא יכול לקרות לאותו אדם פעמיים.

הבמאי ג'יימס גריי נגש לסרט הזה ברצינות. הוא כנראה באמת חושב שביים מינימום את "2001: אודיסאה בחלל" החדש. אלא שהתוצאה מזכירה יותר סרטי הרפתקאות מאמצע שנות התשעים, כשאולפנים ישבו על התסריטאי שידאג שכל עשר דקות קורה משהו חדש, גם אם זה בכלל לא קשור למה שהיה עד עכשיו. אני ברצינות לא אתפלא אם באחת הגרסאות של התסריט, בראד פיט נלחם בעכביש ענק. זה הרבה יותר קרוב לסוג הסרטים שארנולד שוורצנגר היה משתתף בהם פעם, כשהדמות הראשית תמיד יודעת מה לעשות, בעוד דמויות המשנה קיימות בעיקר כדי למות בשלל דרכים מיותרות. רק שהסרטים של שוורצנגר מבדרים, בעוד אד אסטרה מצליח בעיקר לשעמם.

אם אעשה רשימה מלאה של הדברים הלא הגיוניים בתסריט של אד אסטרה, אצטרך לפרסם את הביקורת הזו בחלקים. במקום, אציין את הדבר האחד שבו היוצרים של הסרט הצליחו בענק. האפקטים החזותיים מדהימים. אני יודע שהשחקנים לא באמת בחלל, אבל בשום שלב לא הרגשתי את זה. האשליה הייתה מושלמת, האנימציה הממוחשבת אמינה להפליא והרקעים הדיגיטליים בולעים לתוכם את הדמויות בדיוק כפי שצריך. לו התסריט, הבימוי, המשחק והעריכה היו באותה רמה כמו האפקטים החזותיים, היינו מדברים עכשיו על אחד הסרטים הטובים של השנה.

אד אסטרה הוא סרט שאפתני עם יומרות שלא כל במאי מסוגל להצדיק. ג'יימס גריי הוא בהחלט לא במאי כזה, הפרויקט הזה גדול עליו בכמה מידות. במקום דרמת או מותחן מד"ב מרתקים שהיו יכולים להציג חזון עתידני מרשים והופעה מרהיבה בתפקיד הראשי, קבלנו סרט מטומטם שמזלזל בצופים, עושה בניית עולם עצלה בה אין אפילו את ההסבר המינימלי למערכת בה רוי מקברייד עובד או מה יש על הירח ועל מאדים חוץ מהסטים בהם הסרט מצולם, וגם מבזבז את בראד פיט בתפקיד הראשי. אם רציתם גולם עם פנים יפות שעיקר הדיאלוג שלו הוא לציין את המובן מאליו בזמן ששאר הדמויות לא מספיק חכמות בשביל לגלות כישורי השרדות מינימליים, ממש חבל לבזבז כסף על פיט. יש מיליון שחקנים פחות מוכשרים שישמחו למלא את התפקיד והם בטח לא יעלו כל כך הרבה.

כשאני חושב על סרט מטופש עם דמויות משנה שמחסלות את עצמן בצורה שיטתית, דמות ראשית משעממת ואפקטים מדהימים, השמות הראשונים שעולים לראש הם רולנד אמריך ומייקל ביי. אלא שלפחות אמריך וביי יודעים שהסרטים שלו מטופשים ושלא צריך לקחת אותם ברצינות. ג'יימס גריי עשה סרט באותה רמה מבחינה טכנית, אבל איכשהו עם עוד פחות תשומת לב לפיתוח דמויות, מציאת פתרון הגיוני למצבים מסוכנים והקפדה על הפרטים הקטנים.

ביקורת: קצפת ודובדבנים

800px-Peaches_and_Cream_2019_resize.jpg

 

אחת הקלישאות הגדולות בעולם האמנות, היא שיוצר צריך להסתכל על עצמו כאשר הוא נזקק להשראה. החיים הפרטיים שלו, הסביבה בה הוא גדל, הדעות הפוליטיות והחברתיות שלו, הנטיה המינית שלו, המצב הבריאותי שלו, הקבוצה שהוא אוהד, הלהקות שהוא שומע, הסרט שראה הכי הרבה פעמים בחייו, כל אלה אמורים לספק חומר לפרויקט הבא. הבעיה היא שאחרי שאותו יוצר סיים פרויקט, מצפים שיפנה למקורות אחרים בשביל השראה. אז הוא חופר עמוק יותר, לטראומות ילדות, להיסטוריה המשפחתית, לספר שהשאיר בטעות בבית של אקס, למשהו שאמר הירקן שלו לפני שהתפנה לצעוק על כמה ילדים שסחבו גויאבות.

אז יש לך כבר שתי יצירות שהגיעו מהקרביים, אבל מה עם היצירה השלישית? אז הולכים הפעם לדברים קרובים יותר. לביקורות על היצירה הקודמת, לסיבוב הופעות באירופה, לחסות משמחת מאמן אחר, לעלבון לא צפוי מאדם שלא הבין את היצירה, למערכת היחסים הטריה ביותר בזכרון, למוות הקרוב ביותר בסביבה. ומה קורה אחרי שהשלמת את היצירה הזו ומחכים ליצירה הבאה?

נתתי דוגמה קיצונית, אבל הכוונה שלי היא להראות שגם כשמביטים פנימה, אל החיים האמיתיים, בחיפוש אחר השראה, צריך לדעת לצאת מדי פעם, לראות את שאר העולם ולהתנסות בנקודות מבט חדשות. גור בנטביץ' הוא במאי עסוק, שעובד גם בקולנוע וגם בטלוויזיה, מנסה לקיים חיי משפחה עם יותר מחויבות מרבים מעמיתיו לתעשיה, וגם מציע את שרותיו כשחקן מדי פעם. "קצפת ודובדבנים" הוא סרטו העלילתי הרביעי באורך מלא, ובגיל 55, זה נראה כמו הספק דל יחסית. מצד שני, לא כולם ערן ריקליס, שפעם לא הוציא סרט חדש במשך שנה והמוסד התבקש לחקור האם נחטף לדמשק.

כל ההקדמה הזו נועדה להכין את הקרקע לכך שקצפת ודובדבנים הוא לא סתם סרט חצי-ביוגרפי, הוא סרט של במאי בן חמישים פלוס על מה זה להיות במאי בן חמישים פלוס בתעשיה שבה להיות במאי בכל גיל זו אחת העבודות הכי כפויות טובה שקיימות. בלי חוזי הפצה יוקרתיים כמו באמריקה, או תסריטים שרק מתחננים להפוך לסרט עם הכוכבים הכי גדולים. פה הכל נעשה בקטן, בצנעה, ברמה שאתה יכול לשחק בסרט של במאי אחר ורוב הקהל לא יזהה אותך.

צורי שוסטק הוא במאי תל אביבי בן חמישים וקצת שסרטו החדש, קצפת ודובדבנים, עולה לראשונה לאקרנים. צורי וזוגתו ענבל, שגם ערכה את הסרט, מחכים בעצבנות לשמוע את דעת הקהל, אבל יותר מטרידים אותם תרוצים. המקרין שם את הווליום נמוך מדי, מנהל הקולנוע דופק להם את ההפצה, הפוסטר בגובה הלא נכון. ברור שמלחיץ לגלות בפעם הראשונה מה הקהל חושב על הסרט שלך, במיוחד כשיש סיכוי שיעלם בתוך שבועיים מהאקרנים, אבל צורי ממש נלחץ מהאפשרות שכל העבודה שהשקיע בשנים האחרונות, תרד לטמיון. זה למעשה עולה לו בבריאות.

אחרי שענבל חוזרת הביתה, צורי מחליט להישאר במונית ולנסוע לבית חולים. לרוע מזלו של הנהג, אין לצורי כסף עליו והוא נכנס מבלי לשלם. לרוע מזלו של צורי, אותו נהג אוסף אותו גם ביציאה מבית החולים. מכאן מתחיל מסע לאורכה ולרוחבה של העיר בחיפוש אחר אנשים שאפשר לדבר איתם על שיווק הסרט ואחר כסף לשלם על המונית. המונה דופק וכמו עם בריאותו של צורי, החוב הולך ומצטבר.

קצפת ודובדבנים מתרחש ברובו בגובה השטח, במהלך שיטוטיהם של צורי ונהג המונית ומפגש עם הדמויות השונות שמגדירות את חייו של צורי כיום. הוא מחפש את מפיק הסרט, שגר בצהלה, נודד לפלורנטין בעקבות יוטיוברית צעירה, עובר בדרך בנחלת בנימין ובאיכילוב, נפגש עם עוזה, החבר הטוב שעדיין מבלה כמו בשנות התשעים (המאוד מוקדמות). מדי פעם, אנחנו עוברים לטיסה בה צורי עובד על הכתוביות לסרטו האחרון בדרך לערב גאלה חגיגי. ככל שהסרט מתקדם, כך גם טיבה של הטיסה מתברר, אבל אפשר לנחש די בקלות מה תפקידה בסיפור.

לפני הצפיה, התבדחתי עם חבר על זה שגור בנטביץ' בטח עשה סרט על עצמו. הוא יגלם במאי מתוסכל עם בעיות בריאותיות שנמצא בזוגיות עם העורכת שלו, עושה סמים וחושב כל הזמן שהוא צריך להפסיק עם זה. צדקתי בכל הנקודות ולא כי חרשתי את הפילמוגרפיה של בנטביץ' לפני הצפיה, אלא כי זכרתי ראיון איתו שנערך לקידום סרטו הקודם, "לרדת מהעץ". בלי לדעת מראש כמעט כלום על קצפת ודובדבנים, פרט לכך שהדמות הראשית היא של במאי, הבנתי לאן זה הולך. היה לי ברור מאותו ראיון שבנטביץ' לא סיים לספר את הסיפור ויש לו הרבה מחשבות וחוויות שהוא רוצה לחלוק עם הקהל, במיוחד על מה זה ליצור סרטים בתעשיה שתקועה בתוך בועה ולא זוכרת חסד נעורים כמעט לאף אחד. מצבו הבריאותי האמיתי של בנטביץ' גם השפיע על ההחלטה, דבר שבשלב מסוים, כבר נאמר מפורשות בידי חלק מהדמויות.

התוצאה היא סרט שאמנם נוצר כאמירה אישית ויחודית, אבל עדיין חולה בכמה מהבעיות הקבועות של קולנוע ישראלי. אני מאוד מפרגן לסרטים ישראלים שמנסים לעשות משהו קצת שונה, אבל יש דברים שפשוט התקבעו חזק מדי. דמויות לא מתנהגות בצורה טבעית ומאבדות את קור רוחן במהירות שיא בלי שום התגרות, רק כדי להוסיף רגש לסצנה. בינתיים, שיחות בין שני אנשים מתנהלות ממרחק באמצע מסדרון הומה אדם בלי שום רעש רקע. כל העולם משתתק כדי להקל על עריכת הסאונד, במקום לתת תחושה טובה יותר של המרחב בו הסצנה מתרחשת. תל אביב, העיר ללא הפסקה, מתרוקנת בלילה לחלוטין מאנשים שאינם באינטרקציה ישירה עם צורי ומיכו, נהג המונית, כאילו מדובר במושב קטן שבו כולם מכירים את כולם ועובדים באותו משק. חוסר תשומת לב, מהסוג שקורה כשמאיצים בעבודת העריכה במקום לאפשר לעבור על כל הפרטים כמו שצריך, מביא לטעויות המשכיות בולטות, כמו שם שנכתב על מראה בכתיב חסר ורגע לאחר מכן, נוספת לו ו' מסתורית.

הסרט גם נופל לא פעם לאנכרוניזם שהיה ניתן למנוע בקלות. הקרנה של סרט מועברת לאולם קטן יותר במהלך הערב בו הוא מוצג, כאילו אין דבר כזה הזמנה באינטרנט שבה בוחרים את המקום המדויק בו רוצים לשבת. אני גם מכיר את הקולנוע בו הסצנה צולמה מספיק טוב כדי לדעת שכל אולם בו בנוי אחרת, כך ששינוי מיקום ההקרנה בצורה ספונטנית יקריס את השרת ויביא להרבה לקוחות זועמים. צורי מתעקש לשווק את הסרט בצורה אנלוגית במקום ברשתות חברתיות ובתקשורת ואין לי שום בעיה עם זה בתור מאפיין של הדמות והריחוק שלה מהעולם המודרני. יותר מציק לי שמומחית המדיה איתה הוא מדבר פועלת רק בפייסבוק וביוטיוב ולא בשום מקום אחר, למרות ששיווק מודרני חייב לעבור גם באינסטגרם, טלגרם וטוויטר על מנת למשוך מספיק לקוחות אקראיים.

אם קראתם עד כאן ואתם מקורבים איכשהו לגור בנטביץ', או שאתם בנטביץ' עצמו, כי לפי הסרט, נראה שהוא קורא ביקורות על סרטיו, ארגיע אתכם שלא שנאתי את קצפת ודובדבנים. אפילו חשבתי שהוא מהסרטים הישראלים היותר טובים שראיתי השנה. הוא יצירתי, חושב מחוץ לקופסה, מעורר הזדהות ומשוחק היטב, תוך ניצול חכם של המונה הדופק כמוטיב נסתר. אני מציין את זה, כי עכשיו תבוא התלונה הגדולה ביותר שיש לי כלפי הסרט ולמען האמת, כלפי הקולנוע הישראלי המודרני בכלל.

מיכו הוא נהג מונית. יש לו חיים משלו שכללו עליה לארץ מגאורגיה, מערכות יחסים מוצלחות יותר ופחות ושיחות טלפון ארוכות עם אמא. במהלך לילה אחד, עולה למונית שלו טיפוס מזוקן מוזר שמתלונן שקר לו באמצע הקיץ, רוצה שיעבור גם רמזורים אדומים בגלל מקרה חרום ואז גורם לו להסתובב במשך שעות ברחבי תל אביב בחיפוש אחר אנשים עם שמות כמו מושון ועוזה, בעודו מתחמק שוב ושוב מתשלום עבור הנסיעה. יש כאן סרט בפני עצמו, אבל מיכו לא אמור לעניין את הצופים כאדם. מיכו הוא אחד הטרופים השחוקים בקולנוע הישראלי – נהג מונית שמשמש גשר בין הגיבור המיוסר לאדם הפשוט וחסר הדאגות. ראינו את זה עוד ב"שורו" של שבי גביזון שבשנה הבאה ימלאו לו שלושים שנה (לסרט, לא לגביזון) ושם זה היה נהג בשם ג'קי. לא יעקב, ג'קי. כמו שזה לא מיכאל, אלא מיכו, כי לאנשים עממיים אין שם, רק כינוי. זה רק נעשה חמור יותר כשרואים לאלו דמויות בסרט יש שמות מלאים: צורי שוסטר, ענבל קפלן, דנה קמינסקי. לעומת מיכו, עוזה ובילי.

מכיוון שמדובר בסרט שמבוסס על חייו האמיתיים של בנטביץ', טבעי שהדמות הראשית תהיה בעלת שם אשכנזי. גם אם אני הייתי מבסס דמות בסרט על עצמי, היא לא הייתה מעדות המזרח, אבל יש פער בין דמות ראשית אחת אשכנזיה לבין יצירת עולם שבו רק לאשכנזים יש שם משפחה, בעוד למזרחים אין אפילו שם פרטי. זה קטע שבו הקולנוע הישראלי עדיין תקוע בעבר, בתקופה בה מזרחי הוא עממי עם חכמת רחוב ואשכנזי הוא מתוחכם וזר למנהגים הפשוטים של עדות אחרות. גם אם המסר הוא שהאשכנזי יותר אובד עצות מעמיתו המזרחי, זו חלוקה שממש מוזר לראות נעשית עדיין בשנת 2019.

גור בנטביץ' התפרסם בזכות שני סרטי קאלט, "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי". שניהם משחקים על הגבול שבין מציאות והזיה ומצאו את הקהל שלהם בצורה אנלוגית, לפני עידן הרשתות החברתיות. קצפת ודובדבנים אמנם מעוגן יותר במציאות, אבל המערכה האחרונה שלו מערבבת בין החיים האמיתיים לדמיון עד שממש קשה להבדיל ביניהם. זו נקודה לזכות הסרט ובמיוחד לעריכה של מאיה קניג, שמעבירה בצורה טובה את הבלבול בו שרוי צורי בשלב הזה. גם החיבור לקטעי הטיסה נעשה בצורה חכמה ורגישה, להוציא רגע מיני שלא קשור לכלום. בחלק הזה של הסרט, דמותו של מיכו מקבלת רובד נוסף שאינו פותר את הבעיה אליה התייחסתי בשתי הפסקאות הקודמות, אבל לפחות מעניק לסצנות בהשתתפותו יותר עומק.

קצפת ודובדבנים הוא סרט של במאי על במאים והדבר מורגש גם בליהוק. לצד בנטביץ' שמגלם בעצמו את התפקיד הראשי, לוהקו גם שחקנים נוספים להם נסיון קודם בבימוי. דובר קוסאשווילי בתפקיד מיכו מזכיר שהוא בעצם שחקן ממש טוב. מאיה קניג, שבעצמה ביימה את בחיר לבה בנטביץ' ב"אורחים לרגע", מחזירה לו טובה בתפקיד ענבל, הדמות שמבוססת עליה. צחי גראד, ש"ג'ירפות" בבימויו הוא אולי הסרט האהוב עלי שכולל דמות שמעבירה לילה במונית כי אין לה כסף (רגע…), כמעט בלתי ניתן לזיהוי בתור מושון המפיק והדס בן ארויה, שעשתה סיבוב פסטיבלים יפה עם סרטה "אנשים שהם לא אני", מגלם את בילי היוטיוברית.

אין לי באמת תלונות על המשחק, חוץ מזה שמאיה קניג קצת מפחידה אותי, אבל נראה לי שזה מכוון. אלון אבוטבול בתפקיד עוזה אמנם לא ביים אף סרט בעצמו, אבל בתור כוכב סרט הביכורים של בנטביץ', הוא מייצג היטב את עברו הפרוע של צורי ששוקל לעבור שלב ולהכיר סוף סוף בהיותו מבוגר. הסרט מבוים טוב ורוב הזמן גם ערוך טוב. ישנם פגמים של המשכיות והמערכה האחרונה די רפטטיבית. למען האמת, הייתי ממש מופתע כשהסרט הסתיים וגיליתי שעברה רק שעה וחצי. זו בעיה שנובעת מסיפור שאינו מספיק לסרט שלם, אבל נמשך בכח כדי להגיע לציון תשעים הדקות. חבל, כי מהרבה בחינות אחרות, קצפת ודובדבנים עובד מצוין בכל הנוגע לקצב העלילה והעברת דמותו של צורי. המריחה בסוף מקשה על הצפיה ונראה שהיה מקום לעוד דמות אחת, או לאיזה אפילוג שהיו ממלאים טוב יותר את הזמן. למרות זאת ולצד הבעיות הקבועות של סרטים מתוצרת הארץ, גור בנטביץ' הצליח לגרום לי להתעניין בסיפור שלו ובנקודת המבט שסגל לעצמו עם הזמן.

ביקורת: פנים רבות לאמת

LUCE-is-now-playing-in-select-cities-I-Get-Tickets_600_resize.jpg

 

בואו נעשה הסכם. אם אתם מנסים ללהק שני שחקנים מוכרים ואיכותיים לתפקיד זוג נשוי במצב כלכלי וחברתי מוצלח, אל תלהקו את נעמי ווטס וטים רות'. בלי קשר לעלילת "פנים רבות לאמת", השניים גלמו זוג נשוי גם בחידוש דובר האנגלית ל"משחקי שעשוע" ואני לא יכול לראות אותם ביחד על המסך בלי לצפות שבכל רגע יבוא האדם הלבן ביותר בהיסטוריה ויבקש לשאול ביצים מהמטבח. ברור שיש שחקנים שמלוהקים ביחד ליותר מסרט אחד. למעשה, זה נפוץ למדי ברוב המדינות, רק לא בארצות הברית. בין אם בנבכי הוליווד או בזירה העצמאית, יש באמריקה הצפונית מגוון כל כך גדול של שחקנים, שכאשר שניים מהם מלוהקים שוב ביחד, זה בולט במיוחד. גם אם שניהם בכלל בריטים.

זו לא טענה כלפי פנים רבות לאמת, או למי שאחראי על הליהוק לסרט. סתם משהו שהייתי צריך להוציא מהמערכת. מה שכן, בפעם הבאה שווטס ורות' מלוהקים שוב כזוג נשוי, אני כבר לא אאמין שמדובר בצרוף מקרים.

לוס אדגר הוא נער מושלם. מצטיין בלימודים, מנהיג נבחרת האתלטיקה של בית הספר, נואם מבוקש בכנסים של התיכון ומועמד בטוח להתקבל לאחת האוניברסיטאות הטובות בחוף המזרחי. הוא פופולרי, נחשב לחבר טוב בעיני שותפיו לספסל הלימודים והחיוך שלו כובש את מי שרק חושב לרגע לכעוס. כל זה אינו מובן מאליו מאחר ולוס התחיל את חייו במקום אחר לגמרי. הוא גדל באזור קרבות באריתריאה, שם ילדים מאומנים להיות לוחמים לפני שהם יודעים קרוא וכתוב. בגיל שבע, חולץ ממולדתו ואומץ בידי איימי ופיטר, זוג אמריקאי לבן שהחליט להשקיע את מרב המאמצים בהפיכתו של לוס לאזרח אמריקאי למופת.

היחידה שמטילה ספק ביושרו של לוס, היא הארייט וילסון, המורה להיסטוריה. היא מזמנת את אמו של לוס לשיחה בעקבות עבודה שהגיש, בה הוא כותב מנקודת מבטו של פילוסוף אנטיקולוניאליסט שהטיף לאלימות כאמצעי לשחרור. בחירת הנושא גורמת לגברת וילסון לחשוד שלוס גם מאמין בנקודת מבטו האלימה של מושא עבודתו. בנוסף, במהלך חיפוש בלוקר של לוס, מצאה גברת וילסון שקית נייר ובה זיקוקים לא חוקיים. בעוד החשדות עצמם מוטלים בספק ולוס טוען שהמורה מתנכלת לו באופן אישי, איימי ופיטר צריכים להתמודד עם האפשרות שבנם המושלם הוא אולי לא נשמה טובה כפי שכולם בטוחים.

לכל אורכו, פנים רבות לאמת מבקש לנהל דיון סביב ההאשמות של גברת וילסון וטיבו האמיתי של לוס. הנושא הוא פחות האם תלמיד למופת מסוגל לעשות דברים לא כל כך מופתיים, אלא יותר האם הציפיות ממנו בכלל הגיוניות. לוס עצמו מודה שעצם היותו שחור מביא לכך שאין לו את הפריבילגיה להיות בינוני. הוא צריך להיות יותר טוב מכולם ולשמש אבוקה ששאר התלמידים בני המיעוטים ילכו בעקבותיה, או להפוך לעוד מספר בסטטיסטיקה לא מחמיאה. במילים אחרות, או שיהיה הכי טוב בשכבה, או שילך לחפש את החברים שלו באיזו סמטה מאחורי מועדון חשפנות סליזי.

הדמות שעוברת את המסע הממושך ביותר לאורך הסרט היא איימי, אמו המאמצת של לוס. היא זו שמתמודדת ראשונה מול האשמותיה של גברת וילסון וזו שצריכה לבחור לאיזה נרטיב להאמין: זה שהיא ובעלה השקיעו עשור בקיומו, לפיו בנם הוא הדבר המדהים ביותר בתולדות בית הספר, או זה של המורה שלבדה טוענת כי מדובר באדם אלים מטבעו שמעולם לא השתחרר מהחינוך המיליטנטי לו זכה בטרם הגיע לאמריקה. זה מעניין כי הארייט וילסון הופכת כאן לגרסה מודרנית של טילי מ"נחש מי בא לסעוד" וסטיבן מ"ג'אנגו ללא מעצורים". היא אדם שחור המאשים אדם שחור מצליח יותר בכך שהוא בוגד בגזעו. זו הסתכלות שמעידה על דעה קדומה עצמית, כאילו קיים רף מסוים שאדם שאינו לבן לא אמור לעבור ואם מישהו אפרו-אמריקאי עבר אותו, הוא בוודאי מרמה על מנת לקנות את לב הלבנים.

גם הארייט וילסון היא לא מפלצת. לוס מתאר אותה כמי שמתנכלת לתלמידים שאינם עומדים בציפיות שלה, או הופכת אותם לסמל למשהו שאינם חשים חלק ממנו. הוא מזכיר תלמידה אחרת שהארייט נוהגת לרמוז שוב ושוב לחוויה מינית קשה שעברה כדרך לבודד אותה כסמל למאבק בכוחניות הגברית. זו נקודת המבט שלוס מציג בתור תלמיד, אלא שלהארייט וילסון יש חיים פרטיים שהתלמידים אינם מודעים אליהם. היא היחידה במשפחתה שתומכת באחותה חולת הנפש רוז ואף מביאה אותה שתגור בביתה במקום במוסד סגור. הארייט, למרות הנוקשות שהיא מציגה כלפי חוץ, מאמינה שתפקידה כאשת חינוך הוא לעזור לתלמידים שנפגעו ולהוות דוגמה של עזרה לזולת. היא מנהלת מאבק אבוד מול מנהל בית הספר, המיודד עם משפחת אדגר, על מנת שישמע את גרסתה ולמעשה, לא באמת רודפת את לוס כמו שהיא אומרת דברים שאף אחד לא רוצה להאמין בנכונותם. כולם רוצים שלוס יהיה מודל לחיקוי ורק הארייט וילסון, במעט הזמן הפנוי שיש לה, מנסה להזהיר מפני בועה שלדעתה עומדת להתפוצץ.

אז מי הוא לוס האמיתי? תסריט חד יותר היה משאיר את השאלה הזו פתוחה ורק מפזר רמזים שיאפשרו לצופים לבחור בעצמם את הנרטיב שיותר הגיוני בעיניהם. למרבה הצער, ג'וליוס אונה שכתב וביים את פנים רבות לאמת, החליט שצריכה להיות תשובה חד משמעית. זה מפספס לדעתי את מה שהסרט בונה לקראתו, כי דווקא האמביוולנטיות לגבי האמת והסתירות בין הגרסאות של לוס ושל גברת וילסון, הן מה שמשאיר את הסיפור מעניין. בכל פעם שאונה מתחיל לענות ברצינות על שאלות גדולות, משהו מהתחכום של התסריט אובד והוא נעשה שטחי יותר.

גם לא עוזר שהסרט מלא בקווי עלילה משניים שמתחילים ולא ממש מתקדמים לשום מקום. בין אם זה ההבדל בין סוג המשפחה שפיטר רצה לזו שאיימי רצתה, איומים שגברת וילסון סופגת ממקור מסתורי, או תחרות הדיבייט שלוס אמור להשתתף בה, הדברים האלה לא מתקדמים מעבר לנקודת הפתיחה. לא כל פרט בסיפור צריך להתפתח לסיפור משלו, כך למשל הסיפור של דה-שון שסולק מנבחרת הריצה ומשמש תמונת מראה ליחס שלוס מקבל מההנהלה, מעביר את המסר בצורה ברורה מבלי להסתבך יותר מדי. מצד שני, לקראת סוף הסרט נרמז שיש רובד נוסף לסיפור הזה ואין שום התיחסות מעבר לנקודה זו. עד שיש סיפור משני שלא נמרח סתם, פותחים אותו פתאום מחדש רק כדי לא לעשות עם זה כלום. הבעיה הכי גדולה היא עם דמותה של סטפני קים, תלמידה שהסרט מתנהג כאילו יש סוד אפל שקשור בה ויכול לשנות את הכל, אבל בעצם לא תורמת שום דבר לעלילה. אם היו מוציאים כל אזכור של סטפני מהסרט, ההשפעה היחידה הייתה שהסרט היה קצר יותר בעשר דקות. דמות מיותרת לחלוטין שכל הזמן עושים טיזינג כאילו היא הולכת להפוך את הסיפור על ראשו.

טעות נוספת של ג'וליוס אונה היא בכך שניסה להשתמש בהוריו של לוס כיצוג לנקודת המבט של הקהל. אם כי פה הטעות היא לא בכתיבה, אלא בביצוע. אין בין השחקנים שום כימיה ולמעשה, אני אפילו לא בטוח שקראו את אותו תסריט. נעמי ווטס דרמתית יתר על המידה, מה שגורם לסצנות בהן היא אמורה להיות אם גאה עם חיים מושלמים להפוך ללא אמינות. בינתיים טים רות' כנראה היה מאוד עייף בזמן הצילומים, כי לא נראה שהוא בכלל מנסה לשחק. קשה להזדהות עם נקודת המבט שלהם, כשלא נראה שהשחקנים עצמם עוקבים אחר הסיפור.

קלווין הריסון ג'וניור מוצלח רוב הזמן בתפקיד לוס. התגובות שלו לא תמיד טבעיות, מה שכנראה נובע מהוראות בימוי לא נכונות. הוא מחייך הרבה יותר מדי בזמן עימות ולא מאבד את קור רוחו, מה שהיה יכול לעבוד לולא המטרה של הסרט הייתה להציג סימני שאלה סביב החשדות כלפיו. כשטוענים כלפיך שאתה אדם אלים ומסוכן, מותר להתעצבן או לפחות להראות מוטרד. אוקטביה ספנסר היא השחקנית המצטיינת על הסט והיחידה שנראה שלחלוטין הבינה את הדמות אותה היא מגלמת. היא מציגה את הארייט וילסון בתור אישה דעתנית שמנסה ליצור רושם של עוצמה ושמירה על הכללים כלפי חוץ, אבל נאלצת שוב ושוב להתמודד עם הפתעות לא נעימות ועם העדר תמיכה. היא לא מוצגת כדמות של נבל, אבל הצליחה לגרום לי להיות נגדה באמצעות התנהגות מפוקפקת מבחינה מוסרית. מצד שני, החיים שוב ושוב מערימים עליה קשיים, בין אם דרך המחלה של אחותה, או יחס מזלזל מצד המנהל, וספנסר מעבירה היטב את התסכול שנמצא מתחת לפני השטח.

לפנים רבות לאמת יש רגעים מוצלחים. הסיפור המרכזי בנוי בצורה מעניינת, למרות ריבוי הסחות הדעת לאורך הדרך. הביקורת על הגזענות הממוסדת באמריקה שבוחרת לטפח בני מיעוטים על פי סטנדרטים מסוימים, בזמן שאותם סטנדרטים הם תקרת זכוכית בלתי חדירה עבור אחרים, מוצגת בצורה ברורה. בהחלט מדובר בנושא ראוי לדיון וטוב שהסרט מדבר עליו מבלי להתחמק. האכזבה היא מכך שהדיון הזה לא מספיק עבור ג'וליוס אונה, שהתעקש להעמיס עוד ועוד דרמות ועלילות משנה לא מעניינות, כמו גם ההתיחסות שלו לסיפור כאל סרט מתח עם סוף מוחלט ולא כאל יצירה עם מקום ליותר ממסקנה אחת. בין זה לבין דמויות שמגיבות בצורה לא טבעית לסיטואציות מורכבות, פנים רבות לאמת הוא אמצעי לא משויף להעברת רעיון מרתק. יש הרבה מקום לשיפור, אבל אסור להתעלם מהמסר בבסיסו של הסיפור.

ביקורת: מי שעומד מאחורי

MV5BYzBkMzAyMDUtZTFkZS00OWUyLTgwM2ItNGI3MTQ5NzA3NTVkXkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

יש תחושה מוזרה בכל פעם שמבקרים בבית של משפחה אחרת. הם אולי אנשים מאוד נחמדים, אבל הדברים הקטנים נראים כל כך תמוהים. הם לא אוכלים בשעה שאתה רגיל אליה, אלא חצי שעה מוקדם יותר, כשאתה עדיין לא רגיל לפתח תאבון. יש חדר שאסור להיכנס אליו כי הוא רק להורים, או שצריך להוריד נעליים בכניסה ולהיפרד מהן להמשך הערב, כאילו מישהו באמת מבטיח לך שיהיו שם כשתזדקק להן. הם ממשיכים ביניהם שיחה שלא היית מעורב בתחילתה, כך שאתה יודע את כל הפרטים על החלפת הירך של חנה, אבל אין לך מושג מי זו לעזאזל חנה. יש בכניסה את העיתון המתחרה, זה שההורים שלך לא קוראים, והתפריט בטלוויזיה הוא של החברה שאתה רגיל אליה, אבל מה זה השלט המוזר הזה ולמה יש לו חלק נשלף?

בקיצור, בין אם מדובר בחבר או מאהב, הפגישה הראשונה עם המשפחה היא מביכה, במיוחד כאשר אינה מתבצעת על קרקע נייטרלית, אלא בבית שבו יש יותר צלחות על הקיר מאשר במטבח. אי אפשר שלא לחוש בחוסר נוחות כשלא נמצאים בסביבת המחיה הרגילה וכן, זו הייתה שלילה מרובעת. אתה רוצה לשתות כוס מים, אבל אין לך מושג איך מתפעלים את הברז במקרר. אז אתה מוזג לעצמך מים מהברז ומיד מתחרט כשאתה רואה את הצבע שלהם, במיוחד כשאתה נזכר שלמים לא אמור להיות צבע. אתה רוצה ללכת הביתה, או לפחות להביא חלק מהבית שלך לכאן, כדי להפסיק להרגיש כאילו כולם מסתכלים עליך ולא מבינים את הברברי שדורך על השטיח עם נעליים. אתה רוצה, אבל אי אפשר, כי לא פחות מהרצון לחזור הביתה, אתה רוצה להפוך את המקום הזה לבית השני שלך.

גרייס ואלכס הגיעו לבית הוריו בכדי לקשור עצמם בברית נישואין. ב"בית" אני מתכוון לאחוזה ענקית עם משרתים, מעברים סודיים ודיר עזים, וב"הוריו" אני מתכוון למשפחת לה דומס המפורסמת. בסוף המאה ה-19, החל סבא של סבא של אלכס למכור כרטיסי משחק, עסק שהלך וגדל עם הדורות לכדי אימפריה של משחקים. אלכס, אחיו דניאל ואחותם אמילי הם היורשים של האימפריה וגם אם אינם בקשר הכי טוב זה עם זה, כולם צריכים להיות נוכחים ביום החתונה. אפילו לא חייבים להגיע לחתונה עצמה, רק שיהיו שם בחצות כדי לשחק משחק.

המסורת של בית לה דומס מכתיבה כי בחצות שאחרי החתונה, מוזמנים המצטרפים החדשים להשתתף במשחק עם שאר המשפחה. המשחק נקבע בידי קופסה אותה קבל מייסד השושלת מאדם בשם מר לה בייל זמן קצר לפני שהעסקים החלו לפרוח. גרייס חייבת להשתתף במשחק, איזה שלא יהיה, ולא חשוב כמה היא עייפה מהיום הארוך ורק רוצה לממש את נישואיה עם בעלה החדש. אחרי הכל, מסורת זו מסורת והיא רוצה לעשות רושם טוב על משפחתה החדשה. היא שולפת קלף לפיו עליה לשחק מחבואים. רעיון תמים לכאורה, במיוחד כאשר מבצעים אותו בבית כל כך גדול, אבל רק לאחר שהמשחק מתחיל, גרייס מגלה שזה הקלף היחיד שלא רוצים לשלוף. לפי הנחיותיו של מר לה בייל, מחבואים משחקים כך שהכלה מסתתרת ושאר בני המשפחה מנסים לצוד אותה בעזרת כלי נשק עתיקים על מנת לקיים טקס פולחני לפני עלות הבוקר. אתם יודעים, כמו בכל המשפחות.

"מי שעומד מאחורי" לא מסתיר את זה שהוא סרט אימה. הוא אפילו לא מחכה שניה כדי להראות את בני המשפחה צדים מישהו. המסתורין היחיד שבכלל קיים כאשר גרייס צועדת למזבח (של החתונה, לא השני) הוא למה הם עושים את זה. אלכס מזהיר אותה שהמשפחה שלו בעייתית, דניאל מגיע לחתונה שיכור ואמילי מגיעה באיחור עם שאריות קוקאין על האף, סימן למחיר הנפשי שליל הכלולות עשוי לגבות מכולם. עדיין, סיפור הרקע שמאחורי המרדף הוא הדבר הגדול היחיד שלא ידוע עשר דקות לתוך הסיפור וגם אותו מציגים עוד לפני תום המערכה הראשונה.

מה שמעלה את השאלה, איך סרט יכול להפתיע כשהוא מילולית חושף את הקלפים כבר על ההתחלה. התשובה היא להפוך את המרדף עצמו למעניין. גם "מקס הזועם: כביש הזעם" מגלה כמעט את כל מה שצריך לדעת בחצי השעה הראשונה, אבל הוא מחזיק את הצופים מרותקים למסך כי העיקר הוא המרדף. מי שעומד מאחורי נוצר בגישה דומה, אם כי פחות מסעירה מכביש הזעם ועם פחות גיטרות יורות אש. הוא לא מפחיד או מותח כמו שהוא, באופן קצת מפתיע, מבדר.

למרות התחלה רצינית, ברגע שהמרדף עצמו מגביר הילוך, הסרט מפסיק לחלוטין עם האשליה שהוא משהו מעבר לשילוב של גור והומור שחור. הדרמות המשפחתיות נדחקות לטובת ויכוחים באלו כלי נשק מותר להשתמש, הדמויות המוקצנות משתלבות פתאום בצורה טבעית יותר בסיטואציה ושמלת הכלולות של גרייס הולך ונהרסת ככל שהלילה מתקדם. לפני שהחל המשחק, תהיתי למה היא עדיין לובשת את השמלה כמה שעות אחרי החתונה ולמה, ברגע שהיא יודעת שעליה להסתתר, אינה מחליפה לבגד פחות מסורבל ובולט לעין. מה שנראה כמו חור ענק בסיפור, מתגלה כבחירה סגנונית שאת ההצדקה לה שומרים ממש עד לסוף הסרט. אין סיבה פרקטית לכך שגרייס מסתובבת כל הלילה בשמלה, אבל זו דרך נוחה להראות את התקדמות הזמן ואת המידה בה האשליה של חיים חדשים מושלמים הולכת ונשחקת בעיניה.

מעניין שהבמאים מאט בטינלי-אולפין וטיילר גילט ידעו להשתמש בסימבוליזם חכם יחסית כמו השמלה, או תמונות ברקע שמרמזות על טיבן האמיתי של הדמויות העומדות לפניהן, כי רוב הזמן, הבימוי הוא הסיבה שהסרט לא באמת מפחיד. בסצנות ריצה או קרב, המצלמה רועדת ויוצאת מפוקוס מדי פעם, כך שבלתי אפשרי חלק מהזמן להבין מה קורה על המסך. הצלם גם מחזיק את המצלמה ביד כך שהיא מתנדנדת כשגרייס נמצאת לבד ומנסה להסתתר, או להגיע לנקודה מוגנת בבית. אני לא מבין את הבחירה הזו, כי היא עושה את הנוכחות של הצלם מורגשת, מה שמוריד את אפקט המתח. לו היו נעזרים במצלמה נייחת שמדגישה כמה שטח ריק יש סביב גרייס, גם היה קל יותר לשמור על הספק האם מישהו צופה בה, או מסתתר בצללים וגם היה קל יותר להבין מה המרחק שלה ממקום בטוח. הרבה יותר קשה לחוש אימה כשלא מצליחים למפות את החדר בראש, כי אין תחושה של בטחון שאפשר לנפץ. מנגד, הבמאים גם עשו טעות קלאסית כאשר יותר מפעם אחת מקמו את הדמויות כך שאפשר לראות יותר מדי בקלות את הנקודה בה עומד לקרות משהו. כשבמחצית הימנית של המסך יש מישהי שמנסה להסתתר ובמחצית השמאלית יש דלת, הדבר הכי פחות מפחיד שאפשר לעשות זה שמישהו יפתח את הדלת.

למרבה המזל, התזמון הקומי של מי שעומד מאחורי מציל אותו מלהיות סתם סרט אימה גנרי. זו לא קומדיה לכל אורך הדרך, אבל התסריט עושה עבודה טובה בשבירת השגרה באמצעות רגעים של מודעות עצמית, או סתם אבסורד מרענן. בני משפחת לה דומס הם לא זומבים חסרי מחשבה ואין להם פתאום חסינות מכל מיני דברים רק כי זה נוח לעלילה. הם בני אדם, כל אחד עם אופי משלו, שלמעשה מנהלים ביניהם דיון האם יש טעם בכל המרדף, או שהם עצמם קורבן למתיחה בת יותר ממאה שנה. הם מונעים מפחד, לא מסדיזם או נאמנות עיוורת ובהתחשב בנסיבות, אפשר בהחלט להבין את הדילמה המוסרית בה הם שרויים. אפשר גם לתהות למה אלכס התעקש להתחתן עם גרייס אם ידע שקיימת בכך סכנה. הסרט נוגע לרגע בשאלה הזו, אבל לא מספק הסבר אמיתי.

למעשה, יש הרבה דברים לא מוסברים בסרט. מכוניות שעובדות בצורה לא עקבית, גופות מרקיבות שכבר מזמן היו אמורות להיות לא יותר מערמה של עצמות, היכולת של גרייס להרים את עצמה ממקום קשה במיוחד וחוסר היכולת לעשות זאת שוב כשיש לה יותר תמיכה. מי שעומד מאחורי בהחלט לא חף מטעויות ועצלות תסריטאית. עד כמה שהכתיבה מספקת רגעים קומיים מפתיעים ודמויות עגולות יחסית, היה מקום להעביר את התסריט עוד גרסה או שתיים לפני תחילת הצילומים.

השחקנים בסרט מציגים רמות שונות של כשרון. סמרה ויבינג, המגלמת את גרייס, היא בהחלט תגלית שראוי למצוא ביותר תפקידים ראשיים בעתיד. האוסטרלית בת ה-27, שהופיעה בתחילת דרכה ב"קרוב רחוק", כפי שהחוק באוסטרליה מחייב, נמצאת בתהליך של הפיכה משחקנית משנית למישהי שיכולה להחזיק סרט שלם על כתפיה. בהתחשב בכמות זמן המסך בו ויבינג נמצאת לבד מול המצלמה ובסיטואציות המלחיצות ששאר הדמויות גורמות להן, היה חשוב למצוא מישהי בעלת יותר מהבעה אחת, שמסוגלת להעביר שלבים שונים של כאב ויאוש בלי לציין אותם מפורשות. ויבינג עומדת במשימה ולמרות שעוד יש מקום לשיפור, הסרט לא היה מוצלח באותה מידה לולא היכולת שלה להשאיר את גרייס דמות מעניינת ומעוררת אהדה.

אדם ברודי מוצלח בתפקיד דניאל, שלא בטוח אם יש אפילו שניה אחת בסרט בה הוא לא שתוי ועם זאת, הוא באופן עקבי החד מבין בני המשפחה. ברודי מגלם אותו כאדם חכם בעל ספקנות בריאה, אבל כזה שבמידה מסוימת כבר נכנע לתכתיבי המסורת והבין שאין אפשרות לברוח מהגורל. בשלב מסוים, השטיק שלו מתחיל לחזור על עצמו יותר מדי, אבל הוא מוצלח כל עוד המינון נכון. לעומת זאת, אנדי מקדואל מזכירה שגם בשיא הצלחתה, היא לא הייתה שחקנית טובה במיוחד והנרי צ'רני בתפקיד אב המשפחה הוא בכלל ליהוק לא מתאים (ולא רק כי לקח לי זמן להבדיל בינו לבין ג'ון רלסטון, המגלם את המשרת סטיבנס). ניקי גואדני מגלמת את הדודה הלן והמשחק שלה הוא הדבר היחיד שיותר מוגזם מהתסרוקת שלה. נראה שעד סוף הסרט, הוא לא בטוחה איזה מבטא אמור להיות לה, למרות שמתבקש שזה יהיה אותו מבטא כמו לאחיה.

אחת הקלישאות השנואות עלי בסרטי אימה היא כאשר אדם רגיל לכל דבר נעשה פתאום גיבור פעולה או רוצח מסוכן ללא תהליך שמוביל לכך. מי שעומד מאחורי מצליח להיות בנוי כולו סביב הקלישאה הזו ועדיין לבדר. הגורם המכריע טמון בכך שיוצרי הסרט מודעים לכמה שהוא מוגזם ולא רק שהסרט צוחק על עצמו מדי פעם, הוא גם לא מנסה להיות משהו מעבר לקומדיית אימה. סצנת הפתיחה מבטלת כל אפשרות לטעות ולחשוב שמדובר בדרמה רומנטית שהופכת פתאום לסרט אלר לגמרי. לפעמים דבר כזה גורם לבעיה, כי אלמנט ההפתעה הולך לחלוטין לאיבוד כאשר הטוויסט הגדול נחשף עוד לפני שהסיפור מתחיל. במקרה הנוכחי, מדובר דווקא בהקלה. הסרט לא מוכר לקהל בולשיט ולא מנסה להסתיר את טיבו האמיתי. מדובר בשעה וחצי שרובה סובבת סביב אלימות והומור שחור, כך שטוב לדעת מראש למה נכנסים.