ביקורת: 1917

 

"מלחמת העולם הראשונה הייתה עימות טרגי ולא נחוץ." במשפט זה פותח ההיסטוריון ג'ון קיגן את ספרו שיצא ב-1998 ועוסק במלחמה שהסתיימה שמונים שנה קודם לכן. לדבריו, המלחמה הייתה טרגית בגלל אבדן חייהם של מיליונים והפגיעה המנטלית במיליונים נוספים ובגלל שינוי נופה התרבותי של אירופה ללא הכר. היא לא הייתה נחוצה כי ההמשך, שכדרכם של המשכים היה גדול יותר ואפל יותר, הוא תולדה של המצב בו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. שום סכסוך גבולות אמיתי לא נפתר, חבר הלאומים שהוקם היה נטול סמכות לעצור עימותים נוספים והתחושה ששני מיליון גרמנים הקריבו את חייהם לשווא הייתה הדלק בעזרתו הבעירו הנאצים את מנועיהם בדרך לשלטון ולפרוץ מלחמה שמטרתה לתקן את ההשפלה שנגרמה בסיבוב הראשון.

רבים לא יסכימו עם עמדה זו, אבל היא מייצגת תחושה שנעשתה נפוצה בהסתכלות לאחור על המלחמה הגדולה, זו שחשבו שתביא סוף לכל המלחמות, אבל בעיקר אפשרה את הצגתם של אמצעי לחימה חדשים לשימוש עתידי. בין הטנקים והמטוסים ופצצות בגדלים שונים, התמונה שהכי מזהים עם מלחמת העולם הראשונה היא של חיילים בשוחות. ממתינים שם שבועות, חודשים, חלקם אפילו שנים לפני שיקבלו את ההוראה להסתער ולכבוש את היעד הבא. "במערב אין כל חדש" הציג את שגרת החפירות כגהנום, "הפתן השחור" הציגה אותה כאבסורד, אבל כולם מסכימים שזה היה מצב כל כך לא נעים להיות בו, שמשימת התאבדות בשטח פתוח למעשה נשמעה כמו הזדמנות להתרענן ולנשום קצת אוויר צח.

בלייק וסקו נבחרים לצאת למשימה שכזו. הגרמנים נסוגו בפתאומיות, מה שגורם למפקדים הבריטים בשטח להאמין שדחקו את האויב ושכעת הזמן למתקפת מחץ שתכריע את המערכה. אלא שצילומי אוויר מגלים שמדובר כנראה במלכודת והגרמנים בעצם מחכים למתקפה הבריטית על מנת לחסל את הגדוד המסתער, בו משרת במקרה אחיו הגדול של בלייק. שני החיילים הזוטרים נשלחים אל מעבר לקו החפירות, לכיוון העיירה אקוסט, על מנת להעביר למפקד הגדוד מכתב דחוף המורה על ביטול המתקפה.

הדרך לאקוסט לא ארוכה, עניין של פחות מחצי יממה, אבל אף אחד לא יודע מה מחכה בין קווי החפירות. האם הגרמנים באמת עזבו, או שמדובר בחלק מהמלכודת? האם יש בדרך אוכלוסיה אזרחית ידידותית, או שנותרו רק אויבים? האם כישורי הניווט של בלייק יספיקו בכדי לא ללכת לאיבוד בדרך והכי חשוב, האם היה חכם לצאת מיד ולא לחכות לחשכה כי בלייק רוצה להגיע לאחיו כמה שיותר מהר?

מבחינה טכנית, "1917" הוא סרט מדהים. כולו מצולם כאילו בשוט רציף (חדי העין יזהו בקלות היכן נעשתה עריכה) ומלווה את בלייק וסקו במסעם. אין אפילו רגע אחד שבו הסרט עוזב אותם לטובת דמויות אחרות, כך שנוצרת תחושה שכל פרט בדרך המפרכת נחווה גם בידי הצופה. יש פה ושם רמאויות מבחינת מעבר הזמן, כי אורכו של הסרט הוא שעתיים והדרך לאקוסט אמורה לקחת לפחות שש שעות, אבל זה נסלח. באמת שאני לא חושב שהדמויות היו יכולות לעבור יותר דברים ממה שמוצג על המסך ואני גם מבין את הרצון של הבמאי סם מנדז (סר סמואל, החל מדצמבר האחרון) להתמקד בדברים היותר מעניינים בדרך במקום להציג שני חיילים הולכים ביער בלי להיתקל בכלום.

מצד שני, זה גם אומר שצריך להשהות במידה משמעותית את חוסר האמונה בזמן צפיה בסרט, כי מעבר להעדר עקביות בין הזמן שעובר על המסך לבין הזמן שעובר מבחינת הסיפור, התסריט מתבסס במידה רבה על צרופי מקרים מדהימים. בלי לפרט יותר מדי, כי ספוילרים, הוחלט לשלוח רק שני חיילים למשימה מתוך הנחה שיהיה קשה יותר להבחין בהם בשטח, והם עדיין נתקלים בכמות גדולה של אנשים בדרך. שלא לדבר על סצנה מסוימת עם מטוס שהסבירות הסטטיסטית לקיומה שואפת לאפס.

עדיין, מדובר בסרט מרתק. ההבנה שבכל רגע יכול לקרות משהו ורק התקרבות למישהו עד מרחק יריה מאפשרת לדעת אם מדובר בחבר או אויב, משאירה את המתח ברמה גבוהה לכל אורך הדרך. תורם לכך הפסקול המוזיקלי שהלחין תומס ניומן ומכתיב לצופה מתי לחשוש לחיי הדמויות. ג'ורג' מקיי, המגלם את סקו, מעביר היטב את תחושת המיאוס של חייל שלא רוצה יותר להיות בשדה הקרב, אבל בו זמנית מבין שלא יוכל לחזור לאיך שהיה לפני המלחמה. הסכנה המרחפת תמידית מעל הראש גובה מחיר ובעוד בלייק מצליח להישאר חיובי רוב הזמן, סקו פשוט מנסה לשרוד. הוא לא מחייך אפילו כשהוא שומע סיפור מצחיק ומסרב בעקביות לחלוק פרטים על חייו באזרחות. סקו מעדיף להיות חידה בעיני חבריו לנשק, אף על פי שפניו תמיד חושפים מה הוא מרגיש באותו רגע.

העיצוב האמנותי בסרט הוא יצירה מעוררת התפעלות בפני עצמה. שטח הלחימה הנטוש נראה כמו סיוט, מלא גופות, מים עכורים, בורות שורצי חולדות ואמצעי לחימה שהוצאו משימוש. ההמשך לא אופטימי בהרבה, כאשר הנוף משתנה לבתים הרוסים וחוות נטושות. הדרך לאקוסט אמנם שונה משמעותית מהחיים בין השוחות, אבל היא מהווה תזכורת לא פחות מצמררת לכוחה ההרסני של מלחמה. ההפקה לא חסכה בהצגת המוות כנוכח בכל פינה, מה שמביא לכך שגם ללא סצנות לחימה רבות משתתפים, 1917 לא חוסך במראות קשים.

הסתירה הגדולה במרכזו של הסרט היא שעד כמה שהוא מושקע מבחינה טכנית וכל שניה בו מתוכננת ומתוזמנת בדיוק רב, התסריט די מחופף. סם מנדז קבל את ההשראה מסיפורים ששמע מסבו, אשר שרת בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא מודה בעצמו שכאשר כתב את 1917, הוסיף פרטים רבים מכיוון שהסיפור של סבו בדבר השליחות המתוארת בסרט, היה הרבה יותר בסיסי. מנדז החליט שאם רוצים לרגש ולמתוח את הקהל במשך שעתיים, צריך לשחק עם האמת ולהפוך את הסיטואציה ליותר קולנועית. זה בסדר, רק שחסרים כל מיני הסברים קטנים לצרופי המקרים השונים, או לעצם קיומה של המשימה. אם לנסח את זה בפשטות, כל הרעיון מאחורי הסרט מתמוטט ברגע שהצופה שואל את עצמו למה בעצם לא שלחו מטוס? אנחנו יודעים שמטוסים מצלמים את האזור בו מתוכננת המתקפה הבריטית ושהפיקוד העליון הצליח להעביר את המסר עד לשוחה בה נמצא הגדוד של סקו ובלייק, אז למה לסכן שני חיילים במסע רגלי של כמה שעות ללא חיפוי במקום לשלוח מטוס שיעביר את המסר בעשירית מהזמן?

אם אתם נוטים להתעסק בשאלות כאלה במהלך הצפיה, יש סיכוי שהמחשבות שלכם יתחילו לנדוד לפני סוף הסרט. זה לא אומר שהוא לא מוצלח מכל בחינה אחרת, אבל הרגשתי שמנדז יותר מדי מתאמץ להוציא משהו מבדר מסיפור פשוט. 1917 מציג בצורה מצוינת את ההשפעה של המלחמה על האנשים בשדה הקרב ועל האזורים השלווים שהפכו פתאום לתופת, אבל הוא גם מבקש מהקהל לא לחשוב יותר מדי ולא לשים לב לחורים בעלילה. הבעיה היא שכמו שאחד המפקדים מזהיר את שני הגיבורים לפני היציאה לדרך, הבורות שם יותר עמוקים מכפי שנדמה ואי אפשר לצאת מהם.

תשובות לשאלות חיפוש נפוצות

מדי שנה, אני בודק מה היו הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג, כמו גם מה היו תוצאות החיפוש שהובילו אנשים אליו. אמנם לא נכנס השנה אף מרגל איראני לקרוא את דעתי על "יצירה ללא מחבר" (באופן מפתיע, הביקורת הכי נקראת השנה), אבל כן מתברר שהיו כמה חיפושים לא שגרתיים שהובילו לכאן. אנשים שלא חפשו דווקא ביקורת מסוימת, או שחפשו אותה במקום אחר, אבל איכשהו הופנו לבלוג שלי.

אז כדי שהחיפושים לא יהיו לשווא, הנה תשובות לכמה מהדברים שאנשים מחפשים בדרך לפה:

 

"ואז הגיעה טלי ספוילר" – דכאון אחרי לידה זה מבאס.

"מי משחקת ב השוטר הטוב את שרון לקסי מלכת הכיתה" – אנדריאה שוורץ. היה ברצינות קשה למצוא את זה. בסוף, התשובה הסתתרה בעמוד של הסדרה באתר אישים.

"שוולס רפאל צייר" – אני מניח שהכוונה היא לצייר רפאל כוולס (1913-2003). יש ציור שלו של בית כנסת בליטא שנמכר ב-275 דולר. הציור, לא בית הכנסת.

"מייג'ור פוסט" – אני רוצה להאמין שכל הפוסטים שלי הם כאלה.

"הנוקמים סוף המשחק מה הלאה" – מתחילים את שלב 4. "האלמנה השחורה" ו"הנצחיים" יוצאים ב-2020, "דוקטור סטריינג' במולטיוורס הטירוף" ו"תור: אהבה ורעם" ב-2021.

"מליפיסנט תמונה" – הנה:

maleficent_sleeping_beauty_witch_a_p.jpg

"ג'ייסון סטייתהם בסצה קומית" – הוא היה מוצלח ב"סנאץ'", פחות ב"מרגלת".

"סרט על ילד המגלה שהוא רובוט" – אני לא מאמין, אני רובוט?! לא ילד, אלא אדם מבוגר, אבל זה הכי קרוב שאני מכיר. אולי יש איזו גרסה של AI עם עוד חצי שעה של אקספוזיציה.

"טל ואביעד הנוקמים" – ככל הידוע לי, הם רק בתקשורת ונמצאים ביחסים טובים עם האנשים סביבם.

"דמות נשית שנשלטת עלי די דמות גברית" – כל אישה שאי פעם נסתה למצוא עבודה.

"מאיזה גיל זה קצפת ודובדבנים" – לפי אתר המועצה לביקורת סרטים, הותר לצפיה מגיל 14. בינתיים, "ימים נוראים" הותר לצפיה בכל גיל.

"הסרט עם האיש שהופך למפלצת" – אממ… דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד? פרנקנשטיין? קולוסאל? תנו עוד קצת פרטים.

"כחול הוא הצבע החם ביותר עלילה" – שתי נשים צעירות מתאהבות ואז מבינות שמערכת יחסים שמבוססת רק על סקס זה לא מספיק. הנה, חסכתי לך שלוש שעות.

"תחת של מיניון" – זה הזמן לעבור לחיפוש בטוח.

"פרסיו של פרד זינמן" – ארבעה אוסקרים, שני גלובוסי זהב, שלושה פרסי באפטא, פרס מיוחד בפסטיבל קאן, שלושה פרסי גילדת הבמאים (אחד מהם על מפעל חיים), זוכה לורל הזהב שבע שנים ברצף, אזכור מיוחד בפסטיבל הסרטים של מוסקבה, שני פרסי NBR, ארבעה פרסים מחוג המבקרים של ניו יורק, צדף הזהב בפסטיבל סן סבסטיאן, שני פרסים בפסטיבל ונציה, הרבה פרסים מיוחדים מאיגודים ופסטיבלים שלא שמעתי עליהם וכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. לא רע.

"סלע שרלין ערומה" – לא יכול לעזור עם זה, אבל דבר עם ההוא שמחפש תחת של מיניון. אולי יש לו משהו.

פינגווין הזהב 2019

שנת 2019 ספקה לנו כמה סרטים שהפכו לקלאסיקות מיידיות. כאלה שבשניה שנחשפו לקהל, היה ברור שלא ישכחו במהרה. בין אם מדובר באפוסים של שלוש שעות ומעלה, סרטי אימה וקומדיות שהיו אמורים להיכשל אבל התבררו כהצלחה ביקורתית מפתיעה, או סרטים מצרפת, ספרד ודרום קוריאה ששברו את כל מחסומי השפה והתמודדו ראש בראש על פרסים יוקרתיים מול מיטב התוצרת האמריקאית, יש כמה סרטים שיגרמו לשנה החולפת להראות ממש טוב במבט לאחור.

זה רושם מטעה כי 2019 הייתה רוב הזמן שנה בינונית להחריד, עם לא מעט אכזבות. זה הפער בין האיכות הממוצעת של סרטי השנה לבין כמה באמת גדולים שיזכרו ממנה, שעשה את רשימת המועמדים לפינגווין הזהב למגוונת מהרגיל. יש הרבה סרטים עם לא יותר מנקודה או שתיים לזכותם, ומעט עם הרבה דברים לחגוג.

אז איך מסכמים את השנה המוזרה הזאת, שבה קולנוע ביתי ומסחרי התערבבו זה עם זה וסרטי אימה, גיבורי-על ומציאות חלופית היו אלה שבאמת הכתיבו את הטון? שלא לדבר על הטרנד המפתיע של השנה: שימוש בכלבי תקיפה. לפחות שלושה מהסרטים המועמדים השנה מכילים סצנה של כלב המתנפל על אדם רע. אני אזרוק ניחוש פרוע שזה מספר שיא של תקיפות כלבים בתולדות הפרס.

 

81Vn5IhBsfL._UY741__resize.jpg

 

רשימת המועמדים המלאה נמצאת כאן

 

ציון לגנאי

אם כלבי תקיפה הם הטרנד החיובי בקולנוע השנה, השלילי מבחינתי הוא הפצה ספורדית של סרטים חדשים. אני לא מתכוון לסרטי נטפליקס שעושים סיבוב יצוגי בקולנוע כדי להיות כשירים לאוסקר וכדי להגיע לקהל שאינו מנוי של החברה, אלא לכאלה שמופצים בלעדית בקולנוע, אבל צריך מפה וטבלת אקסל כדי להצליח לתפוס הקרנה שלהם. "מידסומר" הסתובב באולמות שונים של קולנוע לב, כל שבוע הקרנה או שתיים בסניף אחר, עם מעט מאוד פרסום וללא כוונה להרחיב את ההפצה מאוחר יותר. הקרנה ראשונה ביום רביעי בתל אביב, הקרנה שניה ביום ראשון בירושלים. רוצים להספיק בשבוע השלישי? בואו לרעננה כשהירח מאיר בזווית של 60 מעלות את רחוב אחוזה. דוגמה נוספת היא ה"המגדלור" שהוצג בפסטיבל חיפה, חודשיים לאחר מכן בפסטיבל אוטופיה ועכשיו קופץ מדי פעם להקרנה בסינמטק תל אביב.

אני מבין כשהדבר נעשה עם סרטים שזמינים לצפיה בשרותי סטרימינג ואין הגיון מסחרי בהקרנות קבועות שלהם בקולנוע, אבל פה מדובר בסרטים חדשים שאין חלופה חוקית לצפיה בהם חוץ מקפיצה על הסימן הראשון למועד ההקרנה הבא.

אין לי שום דבר נגד המפיצים של הסרטים האלה ואני מעריך את העבודה שהם עושים בהבאת סרטים שהם פחות מיינסטרים לארץ, אבל שיטת ההפצה החלקית הזו מתסכלת ולא ברור מה הגיון מאחוריה.

 

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

עוד קצת שליליות לפני השבחים. הסרטים אותם אני שוקל כראויים לתואר הזה מתחלקים לשני סוגים עיקריים. יש סרטים שאני חושב שהם טובים, רק לא כמו שעושים מהם ("ג'וקר", "פרזיטים", "הספר הירוק"), ויש סרטים שפשוט לא אהבתי ("דיוקן של נערה עולה באש", "המגדלור", "חורשות את הלילה"). עדיין, כדי לזכות בתואר המפוקפק של הסרט הכי אוברייטד, צריך שילוב מיוחד. סרט שלא סתם לא התלהבתי ממנו, אלא שאני למעשה לא מצליח להבין למה מישהו אהב, בטח ברמה כזו.

מילים נרדפות הוא לא הסרט הגרוע של השנה, אבל מבחינתי הוא הסרט הגרוע ביותר שלא מוכר ככזה. עלילה מחוררת וחסרת הגיון, משחק לא אמין, דמויות שנראות כמו בדיחה גרועה וצילום כל כך גרוע, שכל ילד שרץ עם אייפון מסוגל להשיג תוצאה טובה בהרבה. הייתה לי תאוריה, כשמילים נרדפות יצא, שמדובר בעצם בסאטירה חתרנית על האופן בו ישראל נתפסת בעיני זרים. מדינה מיליטנטית עם תסביך שואה שדופקת את כל מי שחי בה ואז מתנהגת כמו בוסית במגרש הביתי של מדינות נאורות יותר. זה גם יסביר למה לא רק הישראלים, אלא גם הצרפתים, מוצגים בסרט בצורה קלישאתית, כי זו הנקודה הגאונית של הבמאי, שאנחנו מצמצמים אומות שלמות לכדי שורת מחץ במקום להבין כמה מגוון אנושי כל אחת מהן מכילה. זו הייתה התאוריה, אבל עברה כמעט שנה ואף אחד שהיה מעורב ביצירת הסרט לא בא ורמז אפילו שזו הכוונה. מה שאומר שאם כל זה אמור להילקח ברצינות, מדובר בסרט מטופש להחריד שאינו מודע לכך. כאילו "המוסד" היה נשאר עם אותו תסריט בדיוק, אבל מוצג לעולם כדרמה ולא כקומדיה פרועה.

גם סרטים ישראלים אחרים מכילים רגעים לא הגיוניים. כל חצי השעה האחרונה של "פרא אציל" היא טלנובלה שעל הדרך גם מלאה בסטראוטיפים על יוצאי ברית המועצות לשעבר, הסיום של "תל אביב על האש" לא הגיוני משום בחינה, ו"קצפת ודובדבנים" (מעבר לגזענות הסמויה עליה הצבעתי בביקורת) מכיל סצנה שבברור לא מתיישבת עם איך שהקרנות מסחריות עובדות באמת. רק שלכל אחד מהסרטים האלה יש גם תכונות גואלות. ל"פרא אציל" יש צוות שחקנים מוכשר בטרוף, "תל אביב על האש" הוא מיקרוקוסמוס חכם (רוב הזמן) של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ו"קצפת ודובדבנים" הוא מסע מרתק של במאי להתבגרות המנטלית והגופנית של עצמו. מילים נרדפות מכיל סצנה חיילות ששרות ומענטזות לצלילי שיר אירוויזיון במהלך טקס בבית עלמין צבאי, אדם שמתקבל לעבודה כמאבטח בשגרירות ישראל ללא שום בדיקת רקע, ודמות של יו"ר סניף בית"ר בפריז שמארגן קרבות רחוב עם נאו-נאצים. אני אפילו לא בטוח אם זה אומר שהוא חניך ממש ממש בוגר בתנועת נוער, או שלקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים יש אוהדים עם סמכות מפתיעה במדינות זרות. שום דבר לא הגיוני, אבל הכל מוצג ברצינות ואני באמת לא מבין איך מישהו מצליח לא להכות עם כף יד על מצחו שוב ושוב במהלך צפיה בסרט הזה. מילים נרדפות הוא הסרט הכי מוערך יתר על המידה של 2019, לפחות עד שנדב לפיד בעצמו יכתוב לי שמדובר בסאטירה שרוב האירופים לא יבינו, כי היא בעצם צוחקת עליהם.

 

עכשיו לדברים הטובים.

 

העיצוב הטוב ביותר

בשנים האחרונות, מדברים הרבה על יקומים סינמטיים. למארוול יש אחד, ל-DC יש אחד די מבולגן, למפלצות של יוניברסל היה אמור להיות אחד, אבל זה לא כל כך עבד. אפילו ל-מ. נייט שאמאלאן מתברר שיש יקום סינמטי. העניין הוא שבכדי שיקום כזה יעבוד, הוא צריך להיות עקבי, עם קו זמן שאפשר לעקוב אחריו והרבה תשומת לב לפרטים הקטנים. פה מגיע קוונטין טרנטינו ועושה לכולם בית ספר ביצירת יקומים קולנועיים.

זה לא סוד שכל הסרטים של טרנטינו מתרחשים בנקודות שונות על אותו ציר זמן, להוציא שניים שהם סרטים בתוך הטרנטינוברס. לפי ההגיון הזה, החריגה של "ממזרים חסרי כבוד" מהמציאות שלנו, השפיעה גם על כל הסרטים של מר דניאלה פיק שמתרחשים כרונולוגית אחריו. היו זמנים בהוליווד הוא לא רק תוצאה של אותה חריגה, אלא המשך שלה. לצד שחזור לוס אנג'לס של שנות השישים המאוחרות עד לרמה של פוסטרים שנמצאים לא בפוקוס ברקע, הסרט מכיל הרבה מקומות בדיוניים שמוזכרים בסרטים אחרים של טרנטינו. הדיינר ג'ק ראביט סלימס ורשת ההמבורגריות ביג קאהונה המוכרים מ"ספרות זולה", עורכים הופעת אורח בין המקומות השונים הממלאים את הוליווד הלילית, וגיבור הסרט ריק דלטון מצטלם לפרסומת לסיגריות רד אפל, המופיעות בסרטים נוספים של טרנטינו. כשנכנסים לבית קולנוע בהיו זמנים בהוליווד, נכנסים לבית קולנוע משנות השישים וכשחוצים את הכביש, עושים את זה על מעבר חציה מהתקופה. העיצוב בסרט הזה הוא תצוגה מרשימה של שילוב בין שחזור תקופתי מפורט להפליא, לבין שמירה על קשר עם סרטים אחרים דרך מותגים ומקומות יחודיים ליקום הסינמטי הספציפי הזה.

 

QT9_75242_resize.jpg

 

הפסקול הטוב ביותר

ברוב המקרים, הבחירה שלי כאן תהיה בסרט שהפסקול שלו מורכב ממגוון סגנונות מוזיקליים. אני אוהב שמתאימים בין שיר לרגע מסוים, או שמשתמשים בשירים מוכרים בכדי להוסיף עוד נדבך לעלילה. בשנה שעברה, חרגתי ממנהגי ובחרתי ב"אי הכלבים" שמכיל בעיקר מוזיקה מקורית ללא מילים. השנה, אני שוב חורג ובוחר בסרט שבו יש שיר אחד שהסרט כולו משחק על וריאציות שונות שלו.

ההתלבטות הייתה בין שניים. חשבתי לבחור את "אנחנו", שמשתמש בגרסאות שונות של השיר "I Got 5 on It" של לוניז בכדי להביע גם אחדות משפחתית ואופטימיות, גם אימה וגם את החיבור שבין ריקוד למאבק על החיים ועל המוות. בסופו של דבר, בחרתי בנעימה אחרת, ולו בגלל האימפקט הרגשי שלה. נעימת הנושא של הנוקמים מלווה את הסדרה כבר שבע שנים, אולם לא היה בה שימוש יותר עוצמתי ומתוזמן היטב כמו בהנוקמים: סוף המשחק. אלן סילבסטרי הלחין את הנעימה בכדי לייצג גבורה מול סכנה קרבה, אולם בסוף המשחק, הוא צריך להתחיל עם עולם חרב השרוי בכאוס ובדכדוך מתמשך ולבנות בהדרגה, יחד עם התסריט, לעבר העימות הבלתי נמנע בין כוחות הטוב לכוחות הרשע. המנגינה חוזרת שוב ושוב, לפעמים איטית ושקטה, לפעמים עוצמתית ומעוררת השראה. לצד קטעים נוספים שהלחין סילבסטרי עבור הסרט, נדמה שבכל פעם שכלי הנשיפה המוכרים משתלטים על האוזן, הקהל נעשה יותר נרגש. אם ראיתם תיעוד מאולם קולנוע של תגובות המעריצים לרגעי מפתח בסרט, רוב הסיכויים שזו המנגינה שהתנגנה ברקע. אולי במלואה, אולי רק חלק קצר מתוכה, אבל בסיומו של הסרט הרביעי, השיר הזה הוא חלק בלתי נפרד מצוות הנוקמים ונדמה שהם לא יכולים בלעדיו.

 

האפקטים הטובים ביותר

זו הייתה שנה מאכזבת לאפקטים חזותיים. יחסית מעט סרטים באמת הרשימו בתחום הזה, כאשר חלק, כמו "שהאזאם" ו"שליחות קטלנית: גורל אפל" למעשה נראו כמו נסיון להחזיר את התחום כמה שנים אחורה. היו גם מקרים מוזרים, כמו אפקט שעדיין לא היה מספיק מלוטש ב"קפטן מארוול", אבל נראה מעולה חצי שנה לאחר מכן ב"האירי". מגיע ציון לשבח ל"ג'ון וויק 3: פראבלום" שהעדיף לא פעם שימוש בפעלולנים ובאפקטים פרקטיים על חשבון CGI והתוצאה היא סרט האקשן הטוב ביותר של השנה.

עדיין, הרעיון הוא לבחור בסרט שהאפקטים הם חלק משמעותי ממנו, מבלי להיות בולטים מדי. עד כמה שלא אהבתי את אד אסטרה, אני חייב להודות שיש בו אפקטים עוצרי נשימה. החלל למעשה נראה גדול ואינסופי (רק חבל שהעריכה החליטה לצמצם מרחקים), פני הירח נראים אמיתיים ומתנהגים נכון מבחינה פיזיקלית למרות חוסר ההגיון במה שקורה עליהם, אפס כבידה לא מותיר שום מקום לשאלות, חוץ ממה לעזאזל עובר לדמויות בראש ולמה הן מתעקשות למות בדרכים מטופשות. אמנם זה לא כבוד גדול כשהדבר החיובי ביותר שאני יכול לומר על סרט זה שהמנדריל נראה ממש אמיתי, אבל לפחות בתחום האפקטים החזותיים, אד אסטרה הוא המצטיין של 2019.

 

1-a1LCKYxmLleQ9a9Bpg-jaw_resize.jpeg

 

הקומדיה הטוב ביותר

נתחיל בהבהרה הבלתי נמנעת: "המוסד" לא מועמד בקטגוריה הזו, או בכל קטגוריה אחרת. זה לא קשור לסרט עצמו, הייתי בשמחה מכתיר אותו בתור אחד האהובים עלי השנה, אלא שמשהו השתנה מאז הפעם הקודמת שהזכרתי את מבצע החילוץ הסודי בסוג'יירה. לפני 12 שנים, בחרתי את "המוסד הסגור" כקומדיה הטובה של השנה. בתגובה, פנה אלי במאי הסרט אלון גור אריה, התכתבנו קצת וכמה חודשים לאחר מכן, זה הפך לסרט הראשון (והיחיד עד כה) שמוענק לו פסלון אמיתי של פינגווין מוזהב (טוב, בובת פינגווין צבועה עם ספריי זהב). מאז, אלון ואני נשארנו בקשר, הכרתי גם הרבה אנשים יקרים בזכות אהבה משותפת לסרט ונוצר מצב שבו הייתה לי מעורבות קלה מאחורי הקלעים של "המוסד". לא משהו רציני, אבל סך הכל של החוויה המאוד חיובית הזו הוא שאני לא מסוגל לשפוט את הסרט בצורה אובייקטיבית.

משזה נאמר, החבר'ה מפיקסאר יותר ממוזמנים ליצור איתי קשר לגבי קבלת פסלון, כי צעצוע של סיפור 4 הוא כבר הסרט הרביעי של האולפן שנבחר אצלי לקומדיה הטובה של השנה. סרטים של פיקסאר הם באופן עקבי רכבת הרים רגשית. לצד רגעים ששוטפים את העין בדמעות, צעצוע של סיפור 4 מכיל גם את הצמד הקומי המוצלח ביותר של השנה. למרות שהקסם תמיד היה באינטראקציה בין הדמויות המוכרות, הפעם גונבים את ההצגה קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל שהתאחדו בכדי לגלם בובות של ברווז וארנב בעלי חזות צמרירית ומוח קרימינלי. תוסיפו גם הופעה קצרה של קיאנו ריבס כדיוק קאבום שמתקשה למצוא מי שיתן לו כיף ותפקידים קצרצרים לאגדות הקומדיה מל ברוקס, בטי וייט, קרול ברנט וקרל ריינר… וואו, זוכרים שפעם פיקסאר היו האולפן עם פחות כוכבים ברשימת המדובבים?

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

כשמדברים על הופעות המשחק ב"קוראים לי דולמייט", מדברים בעיקר על הקאמבק של שני פרצופים מוכרים. אדי מרפי חוזר לנבל את הפה ולהיות מצחיק אחרי הרבה יותר מדי זמן במנוחה, בעוד וסלי סנייפס מצליח סוף סוף להשלים צילומים של סרט כשרק הדמות שהוא מגלם מתנהגת כמו פרימה דונה ולא השחקן עצמו. השניים בהחלט מהווים את השלד של הסיפור במחציתו השניה, אבל ההופעה הטובה ביותר בסרט שייכת דווקא למישהי פחות מפורסמת.

דא-ביין ג'וי רנדולף פרצה בזכות הקול שלה. אחרי כמה שנים בברודוויי, החלה להופיע בתפקידי משנה בטלוויזיה, אבל זה הסרט בכיכובו של אדי מרפי שנתן לה מקום של כבוד על המסך, מבלי להתכחש לכך שהיא לא נראית כמו כוכבת הקולנוע הרגילה. רנדולף מגלמת את ליידי ריד, אישה נבגדת שמוצאת את הבטחון שלה כאשר רודי ריי מור (מרפי) מזמין אותה להופיע לצדו. על הבמה, היא נפתחת, חשה בטוחה בנשיות שלה, לא שמה על גברים שאין להם מה להציע לה ומפתחת פרסונה משלה, ממש כמו שמור עשה כשהפך עצמו לדולמייט. הדמות של ליידי ריד היא הד להצלחה המטאורית של דולמייט, ורנדולף מציגה בצורה נהדרת את שני הצדדים של הדמות: השקט והמופנם, לצד הנועז והסקסי.

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

הסרט "יולי" הוא מסגרת בינונית לרקדן ענק. זה סרט שקטעי הריקוד בו מוצלחים בהרבה מקטעי הדרמה שמהווים להם השראה. למרות זאת, יש שחקן אחד שגונב את הפוקוס מהכוראוגרפיה המושקעת. למרבה האירוניה, לא מדובר בשחקן מקצועי, אלא ברקדן הוותיק סנטיאגו אלפונסו. קשה למצוא הרבה מידע על יולי, או על השחקנים בו, אבל ממה שהצלחתי להבין, אלפונסו הוא אחד ממקורות ההשראה לדמות הראשית, הרקדן שאביו מכריח אותו ללמוד את המקצוע, גם כדי שלא יסתובב ברחובות וגם כדי שיוכל לעשות משהו עם החיים שלו. אני לא יודע עד כמה אלפונסו חווה דברים כאלה בעצמו, אבל הטבעיות בה הוא מתחבר לדמות האב השליט, שעם כל אהבתו למשפחה, עדיין מסוגל להיות אלים ואטום לרגשות של ילדיו, נראית כאילו ראה דברים דומים בעצמו. לאורך הסרט, סנטיאגו אלפונסו מגלם דמות שמזדקנת בלפחות שני עשורים ושפת הגוף שלו משתנה בהתאם. אולי זה אינסטינקט של רקדן, אבל שפת הגוף שלו כל כך טובה, שבגיבוי הופעה דרמתית טובה, הופתעתי לגלות שאינו שחקן מקצועי.

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

רציתי לכתוב שעכשיו נעבור לשמות מבוססים יותר בעולם המשחק, אבל לשתי השחקניות שהכי התלבטתי ביניהן בקטגוריה הזו יש כמעט את אותו מספר שנות נסיון על המסך. זאת למרות שאחת מבוגרת מהשניה ב-12 שנים.

כמעט בחרתי את פלורנס פיו, על הופעתה ב"מידסומר". היא מגלמת אישה צעירה שאחרי טרגדיה אישית קשה, יוצאת עם בן זוגה ועם חברים שלו לחופשה בשבדיה, למה שמתגלה כלא פחות מזעזע ממה שעברה בבית. פיו נהדרת בתפקיד הראשי ומעבירה את ההתפוררות הנפשית של הדמות וההשלה ההדרגתית של החיים המוכרים לטובת מציאות חדשה, באופן שרק תורם לתחושת האימה. זה בכלל עוזר שיממה לפני כן, ראיתי אותה מגלמת את המתאבקת המקצועית פייג' בסרט החצי ביוגרפי "Fighting with My Family", שיש לו אופי קליל בהרבה.

עם זאת, בסופו של דבר החלטתי להעניק את התואר ללופיטה ניונגו על תפקידה ב"אנחנו". נכון שפלורנס פיו הרשימה אותי עם שני תפקידים בשני סרטים שונים לחלוטין, אבל ניונגו עשתה את זה עם שני תפקידים בסרט אחד. זה חתיכת סיכון לעשות סרט שבו אותם אנשים מגלמים גם את הגיבורים וגם את המפלצות וניונגו עמדה באתגר בהצטיינות. היא גם אדלייד, אשת משפחה ממעמד הביניים שחיה חיים שלווים בסך הכל, למרות ארוע מצער מהעבר, וגם רד, המטריארך של הסיוט הגדול ביותר של אדלייד. עריכה וצילום חכמים עוזרים להבחין בין שתי הדמויות על המסך, אבל זה המשחק המסור של ניונגו שנותן את הטאץ' הנוסף. חוץ מזה, אין השנה רגע מצמרר יותר מזה שבו רד פותחת לראשונה את הפה.

 

lupita-nyongo-us_resize_resize.jpg

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

אוקי, הפעם באמת בחרתי במישהו עם ותק. מישהו שקריירת המשחק שלו נמשכת כבר קרוב לשלושים שנה, אבל רק עכשיו החל לגלם דמויות שנמצאות מעבר לשיא. במשך שנים, תהיתי מה ההתלהבות מלאונרדו דיקפריו. לא שהוא שחקן גרוע, אבל ברוב המקרים הרגשתי שאנשים מבלבלים בין הקשיים שהדמויות שלו עוברות לבין משחק של ממש. אני לא מכחיש שהמשחק הפיזי של דיקפריו בדרך כלל מרשים, אבל תמיד חסר לי משהו שיבדיל בינו לבין כל אדם אחר שצריך לזחול על הקרקע או לישון בתוך סוס.

ואז הגיע קוונטין טרנטינו, להק את דיקפריו בתור ריק דלטון ב"היו זמנים בהוליווד" וגרם לי להבין סוף סוף מה העניין. טרנטינו טוב בלעבוד עם שחקנים שהקריירה שלהם נמצאת בירידה, אבל דיקפריו עדיין כוכב. זה שהוא כל כך אמין בתור שחקן מתוסכל שנאבק להישאר רלוונטי, זה הקסם האמיתי. בעוד בראד פיט מגלם את כפיל הפעלולים הרגוע, לפעמים במידה מחשידה, דיקפריו מגלם פקעת עצבים. אדם שהיה אמור להיות במקום אחר בחייו כרגע. למרות כל הכסף והבית עם הברכה והמכונית עם הגג הנפתח, הוא מרגיש כמו כשלון שהזמן הולך וחומק מבין אצבעותיו. השיא מגיע דווקא ברגע של נצחון קטן עבור ריק. סצנה של שוט רציף בו דיקפריו גם אומר את השורות של הדמות שריק מגלם וגם שובר מדי פעם בחזרה לריק בכדי לתקן את עצמו. טרנטינו הציב את דיקפריו בתור במאי לא רשמי של הסצנה הזו ודיקפריו נותן בה את הופעת המשחק הטובה ביותר שנתן בחייו. אל תגלו לאני בן ה-15, כי הוא די שונא את דיקפריו, אבל זה היה הרגע האהוב עלי בכל הסרט. ריק פאקינג דלטון.

 

התסריט הטוב ביותר

לפני כחודשיים, ישבתי בקולנוע לצפות בסרט באורך שעתיים. הוא היה איטי, מתיש, מייאש ובעיקר משעמם. נאבקתי להישאר ער בזמן שהדמויות נשארו תקועות על מצב התחלתי ולא היה שום הסבר רציני להתרחשויות חוץ מזה שהן קורות. זו הייתה אחת החוויות הפחות מוצלחות שהיו לי בקולנוע השנה.

יומיים לאחר מכן, הלכתי לראות סרט שאורכו שלוש שעות וחצי ולא יכולתי להסיר את העיניים מהמסך. למרות האורך, הקצב זרם בלי בעיה, הדמויות היו עגולות ומעניינות, הקונפליקטים ממשיים והיה מקום להתבדח מדי פעם לפני שעוברים לרגע הדרמתי או האלים הבא. האירי הוא סרט שפצח את טכנולוגיית המסע בזמן, כי ההסבר היחיד הנוסף לכך שסרט באורך 209 דקות עבר מהר יותר מסרט של כמעט חצי מהזמן, הוא שהתסריט ממש טוב. אכן, סטיבן זייליאן עיין בספר המבוסס על זכרונותיו של איש המאפיה פרנק שירן, חלקם אמינים יותר וחלקם פחות, ועבד אותם לסרט המתפרש על פני חצי מאה, מכיל עשרות דמויות, שלושה קווי זמן ואפס תחושה של מיצוי. הוא גם עושה מעבר מרשים מסרט פשע גנרי שנדמה שראינו כבר מאה פעם, לסיפור על אדם שנתקע בין שתי נאמנויות וצריך לקבל בחירות קשות שירדפו אותו לשארית חייו. הוא מאבד הרבה על הדרך, אבל פרנק שירן נשאר פרנק שירן וזייליאן מפליא ביכולתו לכתוב את הדמות מבלי לעשות פניות וקיצורי דרך שיספקו לו גאולה, או לחילופין יהפכו אותו למשהו אחר מעצמו האמיתי. ההתמדה הזו, לצד דיאלוגים חכמים ודמויות שלא סתם מבוססות על אנשים אמיתיים, אלא גם מתנהגות כמו אנשים אמיתיים, היא מרכיב חשוב ביכולת של האירי למלא שלוש שעות וחצי ללא רגע מיותר.

 

הבימוי הטוב ביותר

אני מאמין בלתת לבמאי שלא התלהבתי ממנו הזדמנות שניה. כמה מהזוכים בקטגוריה הזו לאורך השנים, בהם האחים כהן, דארן ארונופסקי וגם וס אנדרסון, התחילו אצלי ברגל שמאל. אז הגיע הסרט ששינה את המצב והתחלתי להעריך את מי שלפני כן נראה לי כמו בלון מנופח של הייפ לא מוצדק.

זו הפעם השניה בה ג'ורדן פיל זוכה לאזכור בפינגווין הזהב (שלישית אם סופרים דיבוב של בובות אלימות). האזכור הראשון היה לפני שנתיים, כשבחרתי את "תברח" לסרט הכי מוערך יתר על המידה של 2017. הטענה העיקרית שלי הייתה שעם כל האמירה החברתית הנלווית אליו, הוא לא סרט אימה טוב. למרות כמה הקפצות יעילות, רוב הזמן הוא היה יותר משעמם ממפחיד ובאופן כללי, נראה שפיל נסה לחקות סרטים של אחרים במקום ליצור משהו משלו.

הנה עברו שנתיים וג'ורדן פיל בהחלט מצא משהו משלו. "אנחנו" הוא סרט אימה ובניגוד ל"תברח", הוא לא מנסה לשלב את זה עם משהו נוסף, כמו מסר שקוף על יחסי לבנים ושחורים, או דמות משנית שבעיקר משמשת כהפוגה קומית לא קשורה. ב"אנחנו", פיל ביים סרט אימה כסרט אימה. הוא לא מחקה אחרים, אלא בונה הכל מאפס. התזמון הוא לא רק בשביל להקפיץ את הקהל מדי פעם, אלא בכדי ממש לבנות מתח. אנחנו יודעים שמשהו רע עומד לקרות. אפילו יודעים מאיזה כיוון הוא אמור להגיע, אבל אנחנו לא יודעים עד הרגע האחרון באיזו צורה יופיע ומה הוא בעצם רוצה. אנחנו מגלים דברים יחד עם הדמויות הראשיות, מה שמאפשר לנו להיות מופתעים יחד איתן ולהבין על מה הן נאבקות. כבר הזכרתי את השימוש החכם במוזיקה בסרט ואת ההופעה המדהימה של לופיטה ניונגו. עכשיו אוסיף עוד מרכיב שקושר את שניהם לאווירת אימה משובחת – הבמאי.

 

192481604-352-k343630_resize.jpg

 

הסרט הטוב ביותר

טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו…

אם לא מתנגן עכשיו בראש "I Got 5 on It", גשו מיד לצפות באנחנו, זוכה פינגווין הזהב לסרט הטוב ביותר של שנת 2019. מעבר למה שכבר כתבתי על הפסקול, המשחק, הבימוי, העריכה והצילום, נשאר רק לציין את הסיבה העיקרית שאנחנו עובד. זה סרט מהודק שיודע מהתחלה מה הוא רוצה ולא מפסיק להפתיע עד הסוף. הקהל נמצא תחת שליטתן המלאה של התמונות על המסך ויכול לנסות לנחש עד מחר מה קורה, עדיין אנחנו ימצא דרך להפתיע. לצד "מידסומר", אנחנו מוכיח שעוד יש לז'אנר האימה לאן להתפתח, בין אם הוא מתרחש במקום הלבן ביותר בעולם, או עוקב אחר משפחה אפרו-אמריקאית ממוצעת. לכולם מגיע לפחד ולהתרגש ולרצות לנצח את האימה. הסרט מסתיים כשעוד יש בו מידה של מסתורין, דבר שכל כך הרבה סרטי אימה ומתח שוכחים כמה הוא חיוני. אנחנו לא צריכים לדעת הכל, רק את מה שנחוץ בשביל שיהיה אכפת מהדמויות. באנחנו, אכפת מכל הדמויות ובדיוק כשנדמה שהתמונה מתבהרת, עולות שאלות חדשות שמעסיקות את הצופה הרבה אחרי הצפיה.

 

MV5BZTliNWJhM2YtNDc1MC00YTk1LWE2MGYtZmE4M2Y5ODdlNzQzXkEyXkFqcGdeQXVyMzY0MTE3NzU@._V1__resize.jpg

המועמדים לפינגווין הזהב 2019

עיצוב

דמבו

האירי

היו זמנים בהוליווד

המועדפת

הנוקמים: סוף המשחק

השמן והרזה

יצירה ללא מחבר

מידסומר

פורד נגד פרארי

קוראים לי דולמייט

פסקול

אנחנו

ג'וקר

היו זמנים בהוליווד

המועדפת

המתים אינם מתים

הנוקמים: סוף המשחק

הספר הירוק

ואן גוך: בשערי הנצח

יולי

מי שעומד מאחורי

מידסומר

סיפור נישואים

קוראים לי דולמייט

קפטן מארוול

אפקטים

אד אסטרה

ג'ון וויק 3: פראבלום

האירי

הנוקמים: סוף המשחק

פורד נגד פרארי

קוד 8

קומדיה

אמנות ההגנה העצמית

המתים אינם מתים

צעצוע של סיפור 4

קוראים לי דולמייט

שהאזאם

Fighting with my Family

שחקנית משנה

אליזבת מוס – אנחנו

ג'וליה באטרז – היו זמנים בהוליווד

קלואי סביני – המתים אינם מתים

דא-ביין ג'וי רנדולף – קוראים לי דולמייט

טוני קולט – רצח כתוב היטב

ג'יימי לי קרטיס – רצח כתוב היטב

שחקן משנה

אל פאצ'ינו – האירי

ג'ו פשי – האירי

רוברט דאוני ג'וניור – הנוקמים: סוף המשחק

פול ראד – הנוקמים: סוף המשחק

סנטיאגו אלפונסו – יולי

אמיתי יעיש בן אוזיליו – ימים נוראים

סבסטיאן קוך – יצירה ללא מחבר

סטיב קארל – סגן הנשיא

אלן אלדה – סיפור נישואים

ריי ליוטה – סיפור נישואים

יעקב זדה דניאל – פרא אציל

מוריס כהן – פרא אציל

צחי גראד – קצפת ודובדבנים

דובר קוסאשווילי – קצפת ודובדבנים

ג'ק לודן – Fighting with My Family

שחקנית ראשית

לופיטה ניונגו – אנחנו

מליסה מקארתי – האם אי פעם תסלחי לי?

רייצ'ל וייז – המועדפת

אמה סטון – המועדפת

אוליביה קולמן – המועדפת

סמארה ויבינג – מי שעומד מאחורי

פלורנס פיו – מידסומר

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואים

ליאת אקטע – פרא אציל

שחקן ראשי

ג'סי אייזנברג – אמנות ההגנה העצמית

חואקין פיניקס – ג'וקר

רוברט דה נירו – האירי

ג'ונתן פרייס – האפיפיורים

לאונרדו דיקפריו – היו זמנים בהוליווד

ויגו מורטנסן – הספר הירוק

מאדס מיקלסן – השורד

ג'ון סי. ריילי – השמן והרזה

יהודה נהרי הלוי – ימים נוראים

כריסטיאן בייל – סגן הנשיא

אדם דרייבר – סיפור נישואים

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

סונג קאנג-הו – פרזיטים

אדי מרפי – קוראים לי דולמייט

גור בנטביץ' – קצפת ודובדבנים

קאיס נאשף – תל אביב על האש

תסריט

ג'ורדן פיל – אנחנו

סטיבן זייליאן – האירי

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

דבורה דייוויס, טוני מקנמרה – המועדפת

ג'ים ג'רמוש – המתים אינם מתים

נואה באומבך – סיפור נישואים

טארל אלווין מקרייני – ציפור בשחקים

סקוט אלכסנדר, לארי קראצ'בסקי – קוראים לי דולמייט

בימוי

ג'ורדן פיל – אנחנו

צ'אד סטהלסקי – ג'ון וויק 3: פראבלום

מרטין סקורסזה – האירי

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

יורגוס לנתימוס – המועדפת

אנתוני רוסו, ג'ו רוסו – הנוקמים: סוף המשחק

ארי אסטר – מידסומר

סטיבן בוגנר, ג'וליה רייכרט – מפעל אמריקני

אדם מק'קיי – סגן הנשיא

נואה באומבך – סיפור נישואים

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

סרט

אנחנו

האירי

היו זמנים בהוליווד

מידסומר

מפעל אמריקני

ביקורת: ג'וג'ו ראביט

71DIYFHebjL._AC_SY741__resize.jpg

 

לפי סיפור כנראה אמיתי, הבמאים רנה קלייר וצ'רלי צ'פלין ישבו ביחד לראות את סרט התעמולה הנאצי "נצחון הרצון", מתישהו לקראת סוף שנות השלושים של המאה שעברה. קלייר היה מזועזע ממפגן הכח שהוצג על המסך והזהיר שאסור לאפשר לאנשים לצפות בסרט הזה, אחרת המערב יפול. צ'פלין, מצדו, לא הפסיק לצחוק לאורך הסרט מכמה שאדולף היטלר נראה כמו קריקטורה מוגזמת של אדם קטן שמנסה בכל דרך אפשרית להיראות גדול. זה הוביל את צ'פלין לכתוב ולביים את "הדיקטטור הגדול" כסאטירה על גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, תוך שהוא מחקה את התנועות, צורת הדיבור והגישה הנרקסיסטית של היטלר בכדי לגלם את אדנויד הינקל, רודן המדינה הבדיונית טומניה, שחולם לכבוש את העולם, למלא אותו בצאצאים בלונדינים ויפים (תוך התעלמות מכך ששיערו שלו שחור) ולהשמיד את היהודים, כי יש לו משהו נגדם.

"הדיקטטור הגדול" נחשב לקלאסיקה ולאחד מסרטיו המוכרים ביותר של צ'פלין. הרעיון שהאדם המצחיק ביותר בעולם יגלם את האדם המפחיד ביותר בעולם, נשמע כמו רעיון רע על הנייר, אבל הביצוע הוכיח את עצמו כדרך להתמודד מול האימה דרך צחוק ואהבת אדם. הסרט הפך לכלי תעמולה בידי המתנגדים לנאצים וכמובן שנאסר להקרנה בכל מקום עליו היטלר שלט. לפי דיווחים, היטלר עצמו צפה בסרט פעמיים בהקרנות פרטיות וכאשר צ'פלין שמע על כך, אמר שהיה נותן הכל בכדי לדעת מה חשב על הסרט.

צ'רלי צ'פלין הוא כמובן לא היחיד שלעג להיטלר, בין אם כחלק מהמאמץ המלחמתי, או כאזהרה לדורות מאוחרים יותר מפני כוחה ההרסני של רודנות. גם וולט דיסני, לוני טונס, ארנסט לוביטש, מל ברוקס, מונטי פייתון, ספייק מיליגן, רוברטו בניני, משפחת סימפסון, היהודים באים והגיס שלכם ששלח בוואטסאפ סרטון "היטלר מתעצבן על חתונות" כאילו השנה היא 2011, כולם השתמשו בדמותו של היטלר ובתומכיו לשם קומדיה. יש משהו כמעט מרגיע בידיעה שאפשר לצחוק על רשע שכזה מבלי שיוכל להגיב. זה בדיוק מה שטאיקה ואיטיטי ידע בהגיעו לביים את "ג'וג'ו ראביט".

ג'והאנס בצלר, המכונה "ג'וג'ו", הוא ילד גרמני בן עשר שחולם להיות חלק מהמשמר האישי של אדולף היטלר. החדר שלו מלא בפוסטרים של הפיהרר, הוא מכיר את האזהרות מפני יהודים, ואת ההשראה להצליח הוא מקבל מהחבר הדמיוני שלו, גרסה קצת יותר חברותית של אדולף היטלר. ג'וג'ו מצטרף למחנה אימונים של הנוער ההיטלראי, אולם פציעה קשה במהלך אחד השיעורים גורמת לכך שיעביר את המשך זמנו בין שהיה בבית לעזרה בתליית כרזות וחלוקת צווי גיוס, במקום ללמוד איך לירות בנשק אוטומטי כמו שאר הילדים.

ג'וג'ו חי לבד עם אמו, רוזי. אביו יצא למלחמה ולא שמעו ממנו כבר שנתיים, ואחותו הגדולה נפטרה ממחלה. כשרוזי יוצאת לסידורים ואין תעמולה לחלק, ג'וג'ו נשאר לבד בבית. זה לפחות מה שהוא חושב, עד שהוא מגלה שאמו מסתירה נערה יהודיה בשם אלזה בחדר סודי מאחורי אחד הקירות. כמובן שג'וג'ו מפוחד, כי ממה ששמע על יהודים עד כה, מדובר במפלצות שותות דם, אבל אלזה נראית די אנושית. ג'וג'ו מתחיל להיות מרותק ממנה, תוך שהוא מבין שאם יסגיר אותה, גם הוא ואמו יהיו בצרות. זה מצב כל כך מסובך, שאפילו להיטלר הדמיוני אין מושג מה לעשות וזה מוזר, כי כולם אומרים שהיטלר יודע הכל.

ג'וג'ו ראביט מציג את העולם מנקודת מבט של ילד בן עשר. חשוב לזכור את זה, כי אחרת הסרט עלול להיראות בטעם רע. יש בו הרבה הומור פיזי, הגזמה של סיסמאות נאציות, תאורים של יהודים כיצורים מהגהנום ושוב, אדולף היטלר כדמות קומית שמלווה את הגיבור ומייעצת לו מה לעשות. כל זה עובד כי טאיקה ואיטיטי, שגם מגלם את היטלר, לא מנסה להציג תמונת מראה של המציאות. הסיפור מוצג כל הזמן דרך עיניו של ג'וג'ו, מה שאומר שאין התעסקות רצינית בפוליטיקה ובהתנהלות המלחמה, אבל כל המבוגרים מדברים על הפיהרר כאילו מדובר בגיבור-על שישלוט לנצח ועל גרמניה כמקום הטוב ביותר בעולם. ואיטיטי והצופים יודעים שזה בולשיט, אבל לדמות הראשית זה לא מובן מאליו.

מה שמעניין זה שבעוד טאיקה ואיטיטי לא ערך לטענתו שום תחקיר לקראת גילום היטלר, כי מדובר יותר בקונספט של הדמות מאשר בנסיון לחיקוי מדויק, הסרט מציג בצורה די נכונה את האווירה ששררה בגרמניה בשלהי מלחמת העולם השניה. תחושה של יאוש מצטבר כאשר המלחמה מתחילה להיראות אבודה, בזמן שהשלטון ממשיך לעודד את הגרמנים להקריב עצמם למען המולדת ומציג את היטלר כמשיח שיציל את העולם מכל עוולותיו. ואיטיטי למד מספיק על התקופה בכדי להראות איך הפרנויה ההולכת וגוברת של הפיהרר מתבטאת ברחוב הגרמני ואיך הפקידים מעודדים את כולם להמשיך להילחם, בעוד מי שלעשה חווה את שדה הקרב בגוף ראשון, מאבד אמון במקבלי ההחלטות. שתי דמויות משנה בסרט מציגות היטב את ההבדל בין הגישות. רבל וילסון מגלמת מדריכת נוער שמספרת גוזמאות על סמך תעמולה אנטישמית ואנטי קומוניסטית ששמעה ומגזימה גם בתאור התרומה שלה למאמץ המלחמתי. בינתיים, סם רוקוול מגלם קצין שהתעוור בעין אחת וצריך כעת לעודד צעירים להילחם למרות שהוא יודע כמה המלחמה איומה במציאות.

כשמשלבים את כל הגורמים הקטנים, ג'וג'ו ראביט אמור בעצם להיות סרט מאוד עצוב. ילד בן עשר שגדל על תעמולה נאצית בעוד חבריו לומדים להחזיק כלי נשק במקום צעצועים, משפחה מתפוררת, יהודיה שמנסה לשרוד בבית שאינה רשאית להסתובב בו מחשש שתקים יותר מדי רעש, כל זה בזמן שבעלות הברית הולכות ודוחפות את הכוחות הגרמנים אחורה. זה לא נשמע כמו בסיס לקומדיה וזה גם מה שחשבה כריסטין ליוננס, מחברת הספר "Caging Skies" עליו מבוסס הסרט. למרות שעכשיו ינסו לשווק אותו ככזה, ליוננס לא כתבה קומדיה, היא כתבה סיפור רציני. איכשהו יצא שמכל האנשים בעולם, מי שהחליט לעבד אותו לסרט הוא אותו אחד שביים את "חיים בצללים" ואת "תור: ראגנארוק". כמו שצ'רלי צ'פלין ראה סרט תעמולה של לני ריפנשטאל והחליט להפוך אותו לקומדיה סאטירית, ואטיטי קרא את ספרה הרציני של ליוננס והפך אותו לקומדיה פרועה. אין פה התעלמות מכמה השואה והמלחמה היו איומות, אבל מכיוון שנקודת המבט של ג'וג'ו מכתיבה את התסריט, אנחנו לא באמת רואים יותר ממה שידוע לבן עשר שגרמניה הנאצית היא כל מה שהוא מכיר. זה כנראה ירגיז מעריצים של הספר, או את מי שחושב שנושאים כאלה צריך להציג רק בכובד ראש (לא שחסרים בסרט רגעים עצובים, אחד מהם שובר לב במיוחד), אבל עיבוד מוצלח אמור לייצג את הבמאי ולא רק את חומר המקור. גם "דוקטור סטריינג'לאב" מבוסס על ספר רציני, אבל האם היה הופך לקלאסיקה לולא היה קובריק מרשה לעצמו לחרוג מהמקור ולהפוך את התרחיש האפשרי הגרוע ביותר לפארסה? טאיקה ואיטיטי הוא קומיקאי. קומיקאי ממש טוב. ככה אמור להיראות הטיפול שלו בנושא.

בעוד ההופעה של רומן גריפין דיוויס בתפקיד הראשי מראה על חוסר בשלות, שחקנים אחרים עוזרים לדמויות שאינן ג'וג'ו להיות עגולות ומלאות חיים. תומסין מקנזי מייצגת היטב את האופן בו היחס של ג'וג'ו לאלזה משתנה. היא מעמידה פני מפלצת בתחילה על מנת להפחיד את הנאצי הקטן ולמנוע ממנו לחשוף את מיקומה, אולם לאורך הזמן, אלזה מתחממת ונפתחת וכך גם מקנזי שמשכנעת כמי שמכילה בתוכה הרבה יותר כאב ממה שג'וג'ו מסוגל לדמיין. סם רוקוול נהדר כקפטן קלנזנדורף שחרף היותו שתיין, מתגלה לעתים כדמות המפוכחת ביותר בסיפור. סקרלט ג'והנסון אמנם לא מגיעה לשיאים שהפגינה לאחרונה ב"סיפור נישואים", אבל עדיין מציגה טווח רגשות מרשים בתפקיד האם שמסתירה סודות בחברה שרודפת את כל מי שלא נוהג לפי הספר. סצנה שבה היא מחקה את בעלה הנעדר היא אחד מרגעי השיא של הסרט ורק בשביל זה, ג'והנסון מצדיקה את ליהוקה.

אם תראו את ג'וג'ו ראביט בקולנוע, יש סיכוי טוב שתראו אנשים יוצאים באמצע, או שתשמעו דיבורים ממורמרים ביציאה. זה סרט טוב, אבל הוא לא טוב לכל אחד. גם הצופה עם הראש הפתוח ביותר יעבור רגע של מבוכה לפני שיוכל להנות מסרט בו עשרות ילדים קוראים בקול "הייל היטלר" (אני מפחד לחשוב איך יום הצילומים הזה התנהל) ונערה יהודיה מתארת את עצמה כיצור מיסטי שנולד במעמקי האדמה. מצד שני, "אנחנו נלחמנו במלאכים והרגנו ענקים" היא כנראה השורה האהובה עלי מסרט כלשהו בזמן האחרון, במיוחד כשאני חושב על כך שיהודי מאמין אכן רואה את עצמו כצאצא של מי שעשו את הדברים האלה. מן הסתם, קשה לחשוב על גרמניה הנאצית כמקום מצחיק, לא שזו הכוונה של טאיקה ואיטיטי. כמו צ'רלי צ'פלין, כמו וולט דיסני, כמו ארנסט לוביטש וכמו מל ברוקס, גם טאיקה ואיטיטי, בעצמו חצי יהודי שחותם על חלק מעבודותיו בשם המשפחה המקורי של אמו, כהן, לא צוחק עם הנאצים, אלא עליהם. גם הוא מאמין שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם איום היא לעמוד מולו ולהצביע על מגבלותיו. אפילו ממרחק של 75 שנה, העובדה שעדיין קשה כל כך לצחוק, לא על הטרגדיה, אלא על האנשים שגרמו אותה, מראה שסרט כמו ג'וג'ו ראביט הוא סיכון. זה יכול לגמור קריירה אם לא נזהרים, אבל ואיטיטי הוא בעל חוש כל כך מדויק לקומדיה ולדרמה, שהוא מצליח לשלב בין שני הצדדים מבלי שיסתרו זה את זה.

ביקורת: האפיפיורים

MV5BY2RiOTc1YmYtMDk0Yy00ZWI4LTgzN2YtYTg2ZDZmOGIwNTA1XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1__resize.jpg

 

לאורך אלפיים השנים האחרונות, תפקיד האפיפיור ידע תהפוכות. ממנהיג בסתר של כת נרדפת, לפטרונם של אמנים, למנהיג צבאי, לראש מדינה שחיים בה רק אלף איש, אבל משפיעה על חייהם של יותר ממיליארד. אם ראיתם את "The Agony and the Ecstasy" בבימוי קרול ריד, קבלתם דוגמה לאפיפיור שונה משמעותית ממה שמוכר לנו כיום. כזה שיוצא למסעות צבאיים, דואג להונו האישי, מוכר מחילות על מנת לממן את צביעת הקפלה הסיסטינית ונלחם על הכרה בחוקיות כהונתו, תוך שרבים בעולם הנצרות רואים בו את האנטיכריסט.

בימינו, האפיפיור נתפס כשארית למוסד עתיק שלא באמת נוגע בחיים האישיים של אף אדם. זקן דובר לטינית שמתכחש לתקיפות מיניות של נערים בידי כמרים, מטייל ברחבי העולם בפופמוביל המשוריינת שלו, מברך את כל מי שמבקשים ממנו בשביל יחסי ציבור ומתנגד בחריפות להומוסקסואליות, למרות שהוא בתול בן שבעים שלובש שמלה ותכשיטים. אנחנו נוהגים לדמיין אותו כלא יותר מדמות סמלית, אבל "האפיפיורים" מנסה להראות עד כמה זהות האפיפיור היא משמעותית, לא רק לוותיקן, אלא גם למאמינים בכל רחבי העולם. למעשה, הוא משפיע גם על מי שאינו קתולי, בין אם זה על ידי קריאה לעצור פגיעה בחפים מפשע, השפעה על היחס לפליטים, או פגישה עם מנהיגים שיכולים להזיז דברים.

הסרט מתחיל בשנת 2005, עם מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. בהתאם למסורת, מתכנסים קרדינלים מכל רחבי העולם לבחור את המנהיג החדש של הכנסיה הקתולית. כל אחד מהנוכחים יכול להיבחר לתפקיד, אבל ברור לכולם מי המועמדים המובילים. לבסוף, נבחר יוזף אלוסיוס רצינגר הגרמני לאפיפיור הבא ומיד מתחילים בהכנות להציגו לקהל תחת שמו החדש, בנדיקטוס ה-16. רצינגר נחשב לנציג הקו השמרני בכנסיה (טוב, הקו השמרני יותר) שמתנגד לרפורמות כמו הסמכת גברים גרושים ונשים לכמורה, אישור נישואין חד-מיניים, או חריגה כלשהי מהטקסים הנהוגים מזה מאות בשנים. למקום השני הגיע קרדינל ארגנטינאי בשם חורחה מריו ברגוליו, שמייצג את הגישה ההפוכה, לפיה הכנסיה הקתולית צריכה להתקדם עם הזמן ולקבל באהבה את השונה במקום להרחיקו. אם אפשר, גם לעשות משהו רציני לגבי כל הידיעות האלה על כמרים שאונסים ילדים. זה לא נשמע כמו משהו שאלוהים מאשר.

שבע שנים לאחר מכן, מרגיש ברגוליו שהגיע לסוף דרכו כקרדינל. הוא שולח מכתב לאפיפיור בבקשה שיאשר לו לפרוש ולהפוך לכומר של קהילה קטנה. האפיפיור עונה לו בזימון למעון הקיץ שלו באיטליה, לשיחה בארבע עיניים. ברגוליו מופתע לשמוע שבנדיקטוס לא מוכן לאשר את פרישתו, בין השאר מתוך תחושה שצעד כזה יתפס בעיני הציבור כמחאה נגד הוותיקן. למעשה, כל דבר שברגוליו עושה נראה כמו מחאה, החל מסלידתו לביגוד מדוגם ומצוחצח, דרך דיבוריו המתמשכים על עזרה לעניים ולחלשים על חשבון הסטטוס קוו, וכלה בחיבתו לעיסוקים עממיים כמו כדורגל וטנגו. השיחה בין השניים זולגת מדי פעם לוויכוח עקרוני של ממש, אבל לאפיפיור חשוב להעניק לאורחו יחס טוב, במיוחד כי ברגוליו הוא לא היחיד ששוקל פרישה.

קשה להגיע לסרט מבלי לדעת מראש מה קרה בהמשך דרכם של השניים. מעבר לכך שהשם המקורי שלו הוא "שני האפיפיורים", הוא עוסק במפגש בין שניים מהאישים המפורסמים ביותר בעולם במאה הנוכחית. זה כמו לראות את הסצנה ב"סגן הנשיא" בה דיק צ'ייני מקבל הצעה לרוץ לצד ג'ורג' וו. בוש ולא לדעת האם ענה בחיוב או לא. עם זאת, רוב מה שמוצג על המסך הוא המצאה של התסריטאי אנתוני מקרטן, שגם כתב את המחזה עליו האפיפיורים מבוסס.

מבחינת דיוק היסטורי, האפיפיורים משתייך לאותה קטגוריה כמו "אמדאוס" ו"המועדפת". הדמויות אמיתיות, הארועים ההיסטוריים המוזכרים בסרט אמיתיים ולוח הזמנים פחות או יותר תואם את המציאות. מצד שני, עיקרו של הסיפור הומצא לשם הדרמה. כמו שאין ראיות לכך שסליירי קנא במוצרט עד כדי שנאה ופקפוק באמונתו באל, גם אין שום מידע על פגישה שנערכה בין רצינגר וברגוליו לפני שהאחרון מונה בעצמו לאפיפיור. הם בברור ידעו אחד על השני בתור שני קרדינלים מפורסמים, הדעות שלהם אכן מנוגדות בכל הנוגע למקומן של המסורת והדוגמה בתקופתנו והשניים בהחלט נפגשו לאחר פרק הזמן בו הסרט מתרחש. למעשה, תמונה משותפת של שני האפיפיורים צופים ביחד בטלוויזיה הייתה ההשראה של מקרטן להתחיל לכתוב את המחזה. גם הרבה פרטים קטנים אודות השניים נכונים, כמו חיבתו המפתיעה של רצינגר למשקה פאנטה ואהדתו של ברגוליו לקבוצת הכדורגל סן לורנסו. עם זאת, פרטים משמעותיים מעברו של ברגוליו המוצגים בסרט הם או עיוות של העובדות, או המצאה מוחלטת שנוספה לשם הדרמה.

בגדול, אין לי בעיה עם פיקציה מהסוג הזה. האפיפיורים אינו מתיימר להציג ארוע אמיתי, אלא משחק בשאלה מה אם רצינגר וברגוליו היו מעבירים זמן מסוים באחד על אחד, הרחק מעיני התקשורת. אלו שיחות היו עולות שם, עד כמה הכבוד ההדדי היה מחזיק מעמד מול השקפות העולם השונות, ואיך האפיפיור שזכה להרבה ביקורת על בזבזנותו והקפדתו על לבוש מנקר עיניים, יגיב כאשר יופיע לפניו קרדינל שנעליו בלויות מרוב שימוש. זה תרגיל מחשבתי מעניין שמבוצע רוב הזמן בהצלחה בידי אנתוני הופקינס וג'ונתן פרייס המגלמים את שני האפיפיורים.

החסרון הגדול של הסרט הוא באורך. בעוד הפגישה בין אנשי הכנסיה הבכירים היא בסיס לדיון מעניין, שתמיד נעצר רגע לפני שהוא יורד מהפסים, אין סיבה אמיתית למתוח את הסרט על פני שעתיים. יש קטע די ארוך שעוסק בעברו של ברגוליו ונועד להציג את השינויים שעבר, כיאה למי שטוען כי על הכנסיה להתקדם עם הזמן. לרוע המזל, זה החלק הפחות מעניין בסרט והוא סתם סוחב את הצופה ללא צורך מעבר לזמן הנדרש. הייתי מבין אם הסרט היה מציג גם את רצינגר בצעירותו, אבל פרט למרואיין אקראי בחדשות שקורא לו נאצי (התיחסות לכך שרצינגר היה חבר בנוער ההיטלראי, לדבריו כי לא הייתה לו ברירה), לא מוקדש מקום למי שמייצג את הקו השמרני בוותיקן.

כאמור, הופקינס ופרייס עושים עבודה טובה. לשניהם נסיון עשיר בגילום הן גיבורים והן נבלים, כך שהסרט אמנם אינו מרדד את היחס ביניהם לרמה כזו, אבל ברור שהוא אוהד יותר את ברגוליו ואת ביקורתו כלפי הכנסיה. רצינגר מוצג בצורה אנושית, כאשר הוא מודע למגבלות הפיזיות של אדם בגילו ומנסה למנוע מצב של חוסר נעימות עם האורח, למרות חוסר ההסכמה בין השניים. קצת מוזר שהוחלט ללהק שני שחקנים בריטיים לתפקיד גרמני וארגנטינאי, במיוחד בהתחשב בכמות הספרדית והאיטלקית שג'ונתן פרייס מתבקש לדבר בסרט, אבל אני מניח שהעדיפו פרצופים מוכרים על פני מבטאים אותנטיים.

האפיפיורים הוא סרט חביב שמתנהל רוב הזמן סביב דיון כמעט סוער על עברה ועל עתידה של הכנסיה הקתולית. הבמאי פרננדו מיירלש דאג להדגיש את המתח הגואה באמצעות קלוז אפים על פני השחקנים בכל פעם שהשיחה מתחממת והתרחקות למצב נייטרלי כאשר נרגעים. פרט לטריק הזה, השפעתו על הסרט כמעט ואינה מורגשת. הצילום והעריכה שגרתיים, כאשר רק בקטעים העוסקים בעברו של ברגוליו יש שינוי מסוים בגון התמונה. לצערי, הקטעים האלה הם החלק הפחות מוצלח בסרט. בשאר הזמן, גם אם לא קורה הרבה מעל פני השטח, דברים מבעבעים מתחת לעורם של שני האדונים המבוגרים, אשר שנים של תרגול הביאו אותם לגשת לכל דבר בצורה דיפלומטית ומפייסת, גם כשהם מודים בדברים בעיתיים חוקית ומוסרית.

הסרטים המשפיעים ביותר של העשור

2019 כמעט הסתיימה והרבה אנשים מקדישים את הזמן הזה בכדי לסכם את העשור החולף. חשבתי לערוך דרוג של הסרטים האהובים עלי מהעשור הנוכחי, אבל אני מספיק מתעכב עם רשימת כל הזמנים שלי ויש לי סיכומי שנה ועונת פרסים שצריך להקדיש להם זמן. אז במקום להכין רשימה ארוכה רק כדי לכתוב בסוף שסקוט פילגרים נגד העולם הוא סרט העשור שלי (זה היה קל), החלטתי לסכם את עשר השנים החולפות מזווית קצת אחרת.

הסרטים שאני מציין כאן לא נבחרו על סמך איכותם, או דעתי האישית עליהם, אלא על סמך האימפקט שלהם על עולם הקולנוע. הם לא מדורגים, אלא מופיעים בסרט כרונולוגי לפי שנת היציאה שלהם, כאשר הכוונה היא להראות איך עולם הקולנוע חווה טלטלות ותנודות שנגרמו בעקבות הסרטים הבאים, או לפחות כיצד הם מסמלים מגמות מעשר השנים החולפות.

 

אליס בארץ הפלאות (טים ברטון, 2010)

מוזר לחשוב על טים ברטון כעל במאי שהשפעתו מורגשת בעשור האחרון, אבל זה נכון. מי שהיה אליל הקולנוע הגותי בסוף שנות השמונים ולאורך התשעים, והחל להרחיב את פלטת הצבעים שלו בעשור הראשון של המאה ה-21, כביכול נעשה לא רלוונטי ב-2010. אליס בארץ הפלאות היה צריך להיות סרט מדהים. שילוב בין הראש חובב המוזרויות של ברטון, תסריט של ותיקת דיסני לינדה וולברטון, ספר האיגיון האהוב ביותר בהיסטוריה וצוות שחקנים מרשים. התוצאה הייתה בלגן מאכזב מבחינת האיכות, אבל כזה שהצליח להכניס יותר ממיליארד דולר ברחבי העולם. דיסני ראו כי טוב והבינו שהכסף האמיתי לא נמצא רק באנימציה, אלא גם בעיבודים חיים לסרטי האנימציה הקלאסיים שלהם.

למרות ביקורות שליליות ותחושה שטים ברטון (וג'וני דפ שלוהק לתפקיד הכובען) אבד סופית את היכולת לבחור תסריטים טובים, ההצלחה המסחרית של אליס בארץ הפלאות נתנה לדיסני תחושה שאפשר לתת אור ירוק לגרסאות הלייב אקשן של סינדרלה, היפהפיה הנרדמת (מליפיסנט), חברי הדרקון אליוט, ספר הג'ונגל, היפה והחיה, כריסטופר רובין, דמבו (שגם אותו ביים ברטון), אלאדין, מלך האריות ובקרוב גם מולאן, בת הים הקטנה וקרואלה דה-ויל. לא כל הסרטים האלה הצליחו באותה מידה ולא כולם גרועים, אבל ההצלחה המסחרית של אליס בארץ הפלאות נתנה את אות הפתיחה לאחת התופעות היותר מפלגות קהל בהיסטוריה של הקולנוע: גרסאות מחודשות לקלאסיקות אנימציה של דיסני.

 

alice_resize.jpg

 

הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 1 (דיוויד ייטס, 2010) / הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 2 (דיוויד ייטס, 2011)

העיבודים הקולנועיים לספרי הארי פוטר כבר השפיעו על ההיסטוריה של הקולנוע בעשור שעבר, עם ההתחייבות הלא רשמית להעביר למסך את כל שבעת חלקי הסדרה, תוך שמירה על צוות שחקנים קבוע ככל הניתן. דניאל רדקליף, אמה ווטסון ורופרט גרינט התבגרו מול עינינו כאשר הם חוזרים אלינו כל שנה-שנתיים עם הפרק הבא בסדרה. זה בפני עצמו נעשה בהקף חסר תקדים בכל הנוגע לקולנוע מיינסטרימי, אבל אוצרות המוות הוסיף ציון דרך משלו כאשר הוחלט לפצל אותו לשני סרטים. באולפני האחים וורנר הרגישו שבמקום לערוך את הסרט השביעי כך שיכיל כמה שיותר עלילה ואקשן בפרק זמן סביר, יותר חכם לפצל אותו לשני חלקים באורך של 146 דקות ו-130 דקות.

כמובן שהיו בכך גם שיקולים כספיים. סדרת הארי פוטר הייתה מאוד רווחית עבור האולפן וזו הייתה הזדמנות למשוך את הפוטנציאל המסחרי שלה עוד קצת, על ידי הוספת חלק שמיני. נכון שכבר היו סרטים שפוצלו לאחר שתוכננו במקור כסרט אחד ("להרוג את ביל" קופץ מיד לראש), אבל באוצרות המוות זה נעשה בפרק האחרון של סדרה שמבוססת על מספר ידוע מראש של ספרים. במבט לאחור, מדובר בהימור קל, כי היה ברור ששני החלקים יהיו שוברי קופות. מה גם שסדרת הסרטים זכתה לאהדה מצד רוב חובבי הספרים ומצד מבקרים שהעריכו את הכיוון האפל אליו התקדמה מאז שדיוויד ייטס התישב בכס הבמאי. אחרי ההצלחה המסחרית של אוצרות המוות, ראינו פיצול גם בפרקים האחרונים של משחקי הרעב ודמדומים, ואפילו הנוקמים פצלו לשניים את מה שהוא, לפי התכנון, החלק האחרון בסדרה. זה עובד, כי ברגע שכבר קיים בסיס מעריצים שמחכה לראות איך הסדרה מסתיימת, הוא לא ירשה לעצמו לפספס שום חלק מהסוף, בין אם הפיצול תורם לחזון של הבמאי או בעיקר לכיס של האולפן.

 

deathly hallows_resize.jpg

 

דרייב (ניקולס וינדינג רפן, 2011)

דרייב הוא דוגמה עד כמה טריילרים הם עדיין רלוונטיים בשיווק של סרט. עם שם שמתקשר ישירות למהירות וטריילר שהבטיח אקשן, הרבה אנשים התאכזבו לגלות שהסרט של רפן הוא בכלל דרמה איטית ושקטה על נהג שודים שמתאהב בשכנה ומעביר את רוב הזמן בבהיה מהורהרת בחלל החדר. ההטעיה הזו בהחלט השתלמה מאחר ודרייב הכניס יותר מפי חמישה מתקציבו והיה לזמן קצר סרט שמבקרים וסינפילים לא מפסיקים לדבר עליו.

הוא לא נמצא ברשימה הזו בגלל טריילר מטעה, כי דרייב ממש לא המציא את זה. הסיבה שאני כולל אותו ברשימה היא כי מדובר בסרט מאוד (מאוד) אלים. השקט ששורר רוב הזמן הופך פתאום לפרץ אלימות שבמרכזו אדם פשוט לכאורה שמצליח לחסל בשלל דרכים את כל מי שבעקבותיו. זו לא הפעם הראשונה שסרט עושה תפנית חדה כל כך, אבל אם בסרטים כמו "בלתי הפיך", "היסטוריה של אלימות" או "קיק-אס" יש הסבר עלילתי מאחורי יכולות הלחימה הלא שגרתיות של הדמות שנראתה תמימה עד לאותו רגע, דרייב לא מספק הסברים. הוא פשוט מרשה לעצמו לקפוץ לקרב הישרדות שבו כל האמצעים כשרים והמצלמה מראה את התוצאות של האלימות הקשה. דברים כאלה נעשו חביבים בהמשך העשור על במאים כמו ג'ורדן פיל ו-אס. קרייג זאלר (וגם קווין סמית ב"כנסיית הפחד" הלא מספיק מוערך), כאשר התחושה שלי היא שדרייב הוא זה שפתח בבעיטה את הדלת לרעיון שדמות תילחם כמו אמן קראטה עם חגורה שחורה בסרט בו אפילו לא ראינו אותה נרשמת לכיתת המתחילים.

 

drive_resize.jpg

 

הפשיטה (גארת' אוונס, 2011)

מאלימות מתפרצת ולא צפויה, לאלימות שמהווה את עיקר הסרט. לא היה שום סימן מקדים לכך שהפשיטה יהיה אחד מסרטי האקשן האהובים של המאה הנוכחית. הוא הופק באינדונזיה, מדינה שיש למערב אפס הכרות עם תעשיית הקולנוע שלה, עם במאי ולשי כמעט חסר נסיון שרצה לפרסם את אמנות הלחימה פנקאק סילאט ונאלץ למקד את כל העלילה בבניין דירות אחד משיקולי תקציב. אני אפילו לא בטוח איך הפשיטה הפך לתופעה בינלאומית. הוא הופץ דרך סדרה של חברות קטנות ועבר ממדינה למדינה, תוך שהוא מבקר גם בארץ להקרנה בסינמטק חולון, עד שהגיע לקולנוע הביתי והפך ללהיט בארצות הברית.

מה שמיוחד בהפשיטה ומבדיל אותו ממרבית סרטי האקשן בני זמנו, הוא ההתבססות הרבה על פעלולים שמבוצעים בזמן אמת מול המצלמה. הקרבות בסרט נראים אמיתיים כי אין עשרות קאטים שמחליפים זוויות צילום עד שאי אפשר לעקוב אחרי מי מרביץ למי, והשימוש באפקטים ממוחשבים הוא מעודן וכמעט לא מורגש. גם ההחלטה למקד כמעט את כל העלילה בנעשה בתוך בניין מלא אויבים שהגיבור צריך להתקדם דרכו עד למפגש הסופי, כאילו מדובר במשחק ארקייד נוסטלגי, מביאה לכך שהצופה מצליח לעקוב אחר מצבו של הגיבור וחווה יחד איתו את הקשיים ההולכים ונערמים. לאורך העשור, ראינו את סרטי ג'ון וויק מחקים בצורה יעילה את הגישה של אוונס ומסתמכים על אקשן אנושי ופעלולים שמבוצעים מול המצלמה במקום להתבסס בעיקר על אפקטים. גם סרטי מארוול ומלחמת הכוכבים נוטים כיום יותר לגישה הזו כי היא נראית טוב יותר על המסך ואפילו "פצצה אטומית" גואל את עצמו לרגע מבינוניותו בזכות רגעי אקשן מבוססי פעלולנים שמצולמים בזמן אמת. מה שפעם היה הסטנדרט בסרטי אמנויות לחימה ונשכח ככל שנעשה קל יותר להסתמך על פעלולים ממוחשבים, חזר לתודעה בצורה מרשימה במיוחד בזכות הפשיטה.

פה ראוי לציין גם את מקס הזועם: כביש הזעם שאינו מקבל סעיף משלו, אבל גם תרם לשינוי הגישה לטובת שימוש באפקטים פרקטיים ופעלולנים על פני CGI ועריכה מבלבלת. למרות שיש בו שימוש באפקטים ממוחשבים לתיקון ושיפור התמונה, האקשן על המסך הוא בעיקר אנשים אמיתיים עם כלי רכב אמיתיים, פיצוצים אמיתיים וגיטרה אמיתית.

 

the raid_resize.jpg

 

הנוקמים (ג'וס וידון, 2012)

היה ברור שהסרט הזה יופיע ברשימה. אם אתם עוקבים אחרי הביקורות שלי, אתם יודעים שאני מחשיב את היקום הסינמטי של מארוול לאחד הפרויקטים השאפתניים והמרשימים בתולדות הקולנוע. זו לא רק שאלה של איכות מבחינתי, אלא גם של כמות. מארוול לקחו ב-2008 הימור כאשר הביאו למסך את איירון מן והמשיכו בארבע השנים הבאות להכיר לעולם את הענק, קפטן אמריקה, תור, לוקי, האלמנה השחורה, ניק פיורי והסוכן קולסון. כל אלה זכו להופעות בסדרי גודל שונים עד שהיו מספיק מוכרים לקהל הרחב ושתפו פעולה לראשונה בסרט אחד. ג'וס וידון, אליל הגיקים, נבחר להוסיף לסרט את הטאץ' המודע לעצמו שהוא מתאפיין בו והנוקמים הפכו מאוסף של השערות וניחושים לעובדה מצולמת. הסוד הגלוי הוא שכל הדמויות החשובות בסרט, להוציא את הוקאיי שערך את הופעתו הקולנועית הראשונה, כבר היו מוכרות לקהל. אנשים שבאו לראות את הסרט הכירו את הרקע שלהן ומה עבר על העולם בו הסיפור מתרחש עד עכשיו. הם ידעו מה זה טסרקט, מי זה לוקי ולמה תור מתעקש לעצור אותו בעצמו, וגם זכו לסימן הראשון לבואו העתידי של תאנוס בסוף הסדרה. הנוקמים לא היה סתם ארוע קולנועי, הוא היה ארוע קולנועי שנבנה במשך ארבע שנים, במהלכן הדמויות בו הפכו מגיבורי-על מדרג ב' שמוכרים בעיקר לחובבי קומיקס, לדמויות שהקהל הרחב מסתובב עם בגדים, תיקי בית ספר, תחפושות לפורים ועוד אינספור מוצרים נלווים שלהן. אם עד 2008, טוני סטארק היה שם שלא אומר כלום לרוב האנשים, וקפטן אמריקה היה משהו שלא באמת תפס מחוץ לארה"ב, עד 2012 הם היו השמות החמים בעולם הבידור.

הסרט לא סתם הראה שהסבלנות משתלמת, הוא גם העמיד רף לאולפנים אחרים שרוצים ליצור יקום קולנועי משלהם. כבר לא מספיק להפיק סרט אחד ולהחליט על המשך במידה והנתונים בקופות מספקים. עכשיו מצפים שכל סרט גיבורי-על יהיה חלק ממשהו גדול יותר. DC ניסו זאת בהצלחה חלקית בלבד עם ליגת הצדק, סדרה שסבלה קשות ממחסור באישיות מפקחת ברמה של קווין פיג ממארוול ומכך שיותר מדי מהרו להפגיש בין הגיבורים, לפני שסיימו להציג את כולם לקהל. אולפני יוניברסל ניסו להחיות את יקום המפלצות הקלאסיות שלהם, אבל שכחו שכדי לבנות סדרה, צריכים שהסרט הראשון ישאיר רצון לעוד.

 

the-avengers-assemble-for-the-first-time-in-2012_resize.jpeg

 

שומרי הגלקסיה (ג'יימס גאן, 2014)

עוד קצת מארוול, כי באמת שקשה לדמיין את העשור החולף בלעדיהם. אם הנוקמים היו אוסף של דמויות שכבר הוצגו לקהל לפני כן, שומרי הגלקסיה הם נסיון של מארוול ללכת בכיוון הפוך (אבל רק למראית עין, כי הכל בסופו של דבר מתחבר לאותו קו עלילה). חמש דמויות ראשיות שלא הופיעו באף סרט קודם ואינן מוכרות לקהל הרחב אפילו בשמן, הפכו בסרט הזה לצוות שמנסה להציל את העולם כנגד כל הסיכויים. בן כדור הארץ שנחטף בילדותו בידי חייזרים, בתו הסוררת של תאנוס, לוחם מיומן שאינו מבין אירוניה, יציר מעבדה דמוי רקון בעל כישורים טכניים גבוהים וחוש הומור נמוך במיוחד, ויצור דמוי עץ שיכול לדבר רק בשלוש מילים הנאמרות תמיד באותו סדר. באופן טבעי, סרט כזה לא יכול להיות רציני לחלוטין. בעוד סרטים אחרים של מארוול הרשו לעצמם הפוגות קומיות מדי פעם, הם שמרו על טון דרמתי רוב הזמן. שומרי הגלקסיה הוא הנקודה בה מארוול הרשו לעצמם להפיק קומדיה. יש בסרט רגעים כבדים, אבל אז מישהו אומר "pelvic sorcery" וקשה שלא לצחוק.

האהדה בה התקבל שומרי הגלקסיה הראתה שסרטי גיבורי-על יכולים להיות קלילים ברוחם, גם אם הם עוסקים בנסיון למנוע השמדה המונית. "הנוקמים" ו"איירון מן 3" פזלו לכיוון, אולם שומרי הגלקסיה הוא הראשון שקומדיה היא נקודת המוצא שלו. אחריו הגיעו אנט-מן, דוקטור סטריינג', ספיידרמן: השיבה הביתה, תור: ראגנארוק וקפטן מארוול ובשלב הזה, מארוול כבר נודעו בתור החברה עם הסרטים הקלילים יותר, לעומת DC האפלים. אלא שגם DC למדו להשתחרר ועם הזמן הגיעו "יחידת המתאבדים" שעבר עריכה מחודשת בכדי להידמות (ללא הצלחה) לשומרי הגלקסיה, ו"שהאזאם" שלמעשה הצליח לשלב קומדיה ומודעות עצמית מבלי שהדבר יהיה מעיק.

 

guardians_resize.jpg

 

כוח משיכה (אלפונסו קוארון, 2013) / בירדמן (אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 2014) / האיש שנולד מחדש (אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 2015)

מבחינת פרסי האוסקר, זה בהחלט היה העשור של שלושת האמיגוס. קוארון, איניאריטו ודל טורו, שלושת החברים המקסיקנים שעובדים גם באנגלית, זכו ביניהם בחמישה פסלוני אוסקר על בימוי בין השנים 2013-2018. שלוש מהזכיות האלה היו על סרטים שצולמו בידי עמנואל לובצקי. מי שעקב אחרי הפילמוגרפיה של קוארון לפני שנעשה חתן פרס האקדמיה, הכיר עוד קודם לכן את שיתופי הפעולה שלו עם לובצקי ב"נסיכה קטנה", "ואת אמא שלך גם", "הארי פוטר והאסיר מאזקאבאן" ו"הילדים של מחר". הוא גם הספיק לעבוד ב"מציאות נושכת" של בן סטילר, "כלוב הציפורים" של מייק ניקולס, "סליפי הולו" של טים ברטון, "עלי" של מייקל מאן ו"העולם החדש" ו"עץ החיים" של טרנס מאליק. בקיצור, לובצקי הספיק הרבה בשלושים השנים האחרונות. עדיין, הייתה תחושה שהאקדמיה מתעלמת ממנו ומעדיפה צלמים שפחות מתנסים עם המצלמה ויותר פועלים לפי המקובל, בלי לגרום לאנשים לצפות שוב ושוב באותה סצנה בנסיון להבין איך עשו את השוט הבלתי אפשרי שהוקרן הרגע.

המצב השתנה ב-2013, עם יציאת "כוח משיכה". עבודת הצילום של לובצקי הייתה כל כך מרשימה שכבר נעשה בלתי אפשרי להתעלם מהאחראי עליה וכולם רצו לדעת את שמו. האפקט הזה חזר גם ב"בירדמן" וב"האיש שנולד מחדש" ובתוך שלוש שנים, עמנואל לובצקי הפך משם שלא אומר כלום לרוב הצופים, לזוכה שלושה פרסי אוסקר שכל במאי היה רוצה לעבוד איתו. כתוצאה מהפיכתו של לובצקי לצלם כוכב, אנשים למעשה התחילו לשים לב יותר לזהות הצלם בסרטים אחרים. לפחות בהקשר של טקסי פרסים, הצלם הוא כבר לא חלק מהצוות, הוא אמן בפני עצמו שראוי להתייחס אליו כאחראי למראה הסופי של הסרט לא פחות מהבמאי. היי, אולי יום אחד יחשבו ככה גם על שאר המעורבים בהפקה. דוגמה אחת להשפעה של הכרות הקהל עם לובצקי, היא כאשר צלם אחר, רוג'ר דיקינס, זכה סוף סוף באוסקר, אחרי 13 נסיונות לא מוצלחים. הזכיה של דיקינס התקבלה באהדה כאילו היה שחקן ותיק או במאי מוערך שהפרס חמק ממנו במשך שנים. כעת, כשמדברים על "1917" שעומד לצאת לקולנוע, מדברים קודם על הצילום ורק אז על הבטים אחרים בסרט, כי זה מה שהכי מושך את העין בטריילר. זו תוצאה של הרצף המוצלח של עמנואל לובצקי, שהסב סוף כל סוף את תשומת הלב אל עבר הצלם עצמו.

 

lubezki_resize.jpg

 

אקס מכינה (אלכס גרלנד, 2015)

האם הופתעתם כאשר אקס מכינה זכה באוסקר לאפקטים החזותיים הטובים ביותר? אחרי הכל, סרט שהופק בתקציב של 15 מיליון דולר גבר על ארבעה מתחרים שכל אחד מהם הופק במספר תשע ספרתי של דולרים. אקס מכינה הצליח, למרות קמפיין אוסקר צנוע יחסית וחשיפה מוגבלת לקהל, לגרום לאליסיה ויקנדר להיראות אמינה בתור רובוט שמועבר גרסה קשה במיוחד של מבחן טיורינג. זה לא רק המשחק המעולה שלה שמחר את הדמות, אלא גם האפקטים. ויקנדר למעשה נראית בסרט כמו רובוט שבנייתו טרם הושלמה ומדהים שהצליחו לעשות זאת ביחסית מעט כסף.

משהו ברגע הזה, בו סרט מד"ב עצמאי זכה להכרה על האפקטים המרשימים שלו, התחיל להזיז דברים. נדמה שמפיצים חשים כעת יותר נוח להשקיע בסרטי מד"ב מתוחכמים שלא עומד מאחוריהם אולפן גדול ושאינם חלק מסדרה מוכרת. בין אם זה "הכחדה", גם הוא בבימוי גרלנד, "המפגש" של דני וילנב, "משודרג" של לי ואנל, "סליחה על ההפרעה" של בוטס ריילי, או "אני אמא" של גרנט ספוטור, יש בחצי העשור האחרון עליה באיכות האפקטים ובניית העולם שסרטים יכולים להציג ברבע מהתקציב שהיה מושקע בסרט אחד בסדרת מלחמת הכוכבים. אקס מכינה לא היה הראשון, אבל ההכרה בו כשווה ערך להפקות ענק מבחינה טכנית, עודדה הפניית יותר משאבים לחברות אפקטים קטנות שלא היו מקבלות הזדמנות לעבוד על סרט באורך מלא לפני כן.

 

ex machina_resize.jpg

 

תברח (ג'ורדן פיל, 2017)

אתחיל ואבהיר שבעוד "אנחנו", סרטו הבא של ג'ורדן פיל, הוא אחד מסרטי האימה האהובים עלי בכל הזמנים, אני עדיין מרגיש שתברח הוא בעיקר אוסף של קלישאות והקפצות צפויות שלא מצדיק את ההייפ סביבו. עם זאת, לא אכחיש שמדובר בסרט משפיע, בעיקר בגלל מה שהוא אומר על הוליווד. אם לשפוט את תברח לפי מדדים של סרט אימה, הוא בינוני במקרה הטוב. סרט שבברור מנסה להיות כמו סרטי אימה אחרים במקום להציע רעיון חדש, ולא מסוגל להבחין בין מתח לבין יבשושיות. אלא שמה שכל כך משפיע בו, קשור להיותו גנרי. בעוד הוא מפחיד בקושי, כולם מדברים על כמה הסרט שונה בגלל צבע העור של הדמויות השונות. תברח מציג את סיפורו של גבר שחור צעיר שיוצא עם אישה לבנה ונפגש לראשונה עם הוריה הלבנים באחד האזורים הלבנים ביותר באמריקה. מוצאן האתני של הדמויות הדגיש את העובדה שכמעט חמישים שנה אחרי "ליל המתים החיים", עדיין ממש נדיר למצוא שחקנים שחורים בתפקיד ראשי בסרט אימה. בעצם, נדיר למצוא אותם בכלל בסרטי ז'אנר. כמה פעמים ראיתם דמות ראשית שחורה בקומדיה רומנטית, או בדרמת מתח, או בסרט אקשן, פנטזיה או מדע בדיוני?

תברח יצא לאקרנים שנה לאחר שקמפיין OscarsSoWhite זכה לחשיפה רחבה. התקשורת המיינסטרימית התחילה לשים לב פתאום לקיומו של "טוויטר השחור", בו משתמשים ממוצא אפריקאי חולקים רבות מהבעיות והיוזמות הקשורות לחיים בעולם לבן. כשסרטו של פיל הגיע אל הקהל הרחב, הוא לא היה רק שובר קופות, אלא גם נתפס כמחאה על מיעוט תפקידים ראשיים לשחקנים שחורים (אני בכוונה לא כותב אפרו-אמריקאים כי השחקן הראשי הוא בריטי). התסריט נכתב כך שהוא עובד רק אם הגיבור מגולם בידי שחקן שחור ורבים מהמבקרים והמפיצים הבינו את הרמז. שנה לאחר מכן, הגיע "הפנתר השחור" שהביא לתגובה דומה כלפי סרטי גיבורי-על, כיצד יתכן שיש כל כך הרבה מהם ורק עכשיו מארוול מתמקדת בדמות אפריקאית? האפקט נמשך כעת גם לגבי יצוג אסיאתים בסרטים אמריקאים, דבר שהוליווד כבר עשרות שנים מתחמקת ממנו, כנראה מתוך אמונה שסרטים כאלה פונים לקהל קטן מדי ולא שווים את ההשקעה. "עשיר בהפתעה" ו"הפרידה" הפריכו את הטענה הזו, עם הצלחה מסחרית מעבר לקבוצה האתנית אליה השחקנים משתייכים. כל זה התאפשר כי תברח אינו סרט אימה מבריק או מקורי במיוחד, אבל הוא ההוכחה שאפשר לבנות סרט סביב דמות לא לבנה ושהתוצאה עדיין תהיה אהובה על הקהל הרחב.

 

get out_resize.jpg

 

וונדר וומן (פטי ג'נקינס, 2017)

בזמן שהרוחות סביב חוסר היצוג של שחורים באוסקר החלו להירגע, התחוללה סערת הארווי ויינסטין שהביאה חשיפה לקמפיין MeToo (שהתחיל למעשה עוד ב-2006, אבל לא זכה להתעניינות ציבורית משמעותית לפני פרשת ויינסטין). וונדר וומן יצא לאקרנים ארבעה חודשים לפני הציוץ של אליסה מילאנו שהתחיל את כדור השלג, אבל הפך בדיעבד סמל לצורך במתן הזדמנות שווה לנשים בתעשיה ולהתנגדות נשית לפטריארכיה. DC, שהיו לאורך העשור כמה צעדים מאחורי מארוול, הצליחו סוף סוף להקדים את יריביהם והפיקו שובר קופות על טהרת הנשיות. פטי ג'נקינס גויסה כבמאית, גל גדות נהפכה במהרה לכוכבת המוכרת בכל רחבי העולם ובתור בונוס, הסרט היה מאוד מאוד פופולרי גם בקרב גברים.

בכלל, וונדר וומן הפך באופן מוזר לסמל לדברים שכבר קרו לפניו. הוא לא שובר הקופות הראשון של העשור בכיכובה של דמות נשית, סרטי משחקי הרעב ו"לשבור את הקרח" קדמו לו (ובעצם גם "אליס בארץ הפלאות" שהזכרתי קודם), והוא גם לא סרט גיבורי-העל הראשון שמציג דמות נשית חזקה. למעשה, "שומרי הגלקסיה 2" ו"קולוסאל" שיצאו באותה שנה עשו עבודה טובה יותר בעיני בהצגת התמודדות מול פטריארכיה (עד כמה שאני מצליח להבין בתור גבר). אלא שוונדר וומן איכשהו הפך להוכחה אליה פונים שאישה יכולה להחזיק על כתפיה סרט שאינו דרמה או קומדיה רומנטית. נראה עוד מהגישה הזו בקרוב עם "ציפורי טרף", אבל כמו ש"תברח" הפך דוגמה לצורך ביותר ביטוי לדמויות שחורות על ידי שימוש בתסריט רווי קלישאות, גם וונדר וומן הוא סרט גיבורי-על שגרתי להחריד, שתפס את תשומת הלב בזכות זה שלמעשה נבנה סביב דמות נשית. מוזר איך מפגני העוצמה המשפיעים ביותר מגיעים לפעמים ממשהו פשוט כמו החלפת צבע העור או המגדר של הדמות הראשית (למרות ש"מכסחות השדים" קצת הרס את המהפכה בזכות היותו סרט איום ונורא).

 

wonder woman_resize.jpg

 

רפסודיה בוהמית (בריאן סינגר/דקסטר פלטשר, 2018)

זה לא סוד שסרטים ביוגרפים הם לא מדויקים היסטורית כפי שרובם מתיימרים להיות. חלק, כמו "המועדפת" או "השמן והרזה", אפילו מרשים לעצמם להמציא סיפור חדש לחלוטין לשם הדרמה. רפסודיה בוהמית לא המציא סיפור אלטרנטיבי לעלייתה של להקת קווין, אבל הופנו כלפיו לא מעט אצבעות מאשימות על סטיות רציניות מהאמת, כולל המצאת דמות שמעולם לא התקיימה והתייחסות אליה כמי ש"יהיה ידוע בתור זה שוויתר על קווין". איך הוא יהיה ידוע בתור משהו, אם מעולם לא התקיים? עדיין, רפסודיה בוהמית היה להיט בקופות, ראמי מאלק זכה לשבחים על גילום פרדי מרקורי והסרט אפילו היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

האמת היא שלקהל זה לא משנה שהסרט מעוות את ההיסטוריה. אנשים הגיעו לסרט, לפעמים יותר מפעם אחת, מתוך אהבה למוזיקה של קווין ומהבחינה הזאת, רפסודיה בוהמית מספק את הסחורה. מעבר לפיזור קטעים מהשירים המפורסמים של הלהקה לאורך הסרט, ישנו שחזור מרשים של ההופעה של בלייב אייד וגם ציניקן כמוני לא נשאר ממורמר בקטע הזה. כמובן שהאולפנים שמו לב לנתוני המכירות וכך יצא שבתוך פחות משנה, רפסודיה בוהמית יצר תת-ז'אנר חדש של ביוגרפיות מוזיקליות. דקסטר פלטשר, שנשכר לסיים את הצילומים אחרי שבריאן סינגר פוטר, עבר לאחר מכן לביים את "רוקטמן", סרט על חייו של אלטון ג'ון שבדומה לרפסודיה בוהמית, מתעלם מדיוק היסטורי ומתמקד בעיקר בשירים המוכרים והאהובים, אותם ניתן לרכוש כחלק מפסקול הסרט. לא רחוק ממנו, הגיע לקולנוע "יסטרדיי" שאינו ביוגרפיה, אבל מוקדש כולו לאהבה לשירי הביטלז. לשלושת הסרטים האלה מכנה משותף מאוד ברור: העלילה נבנית סביב להיטים והקהל יוצא בתחושה טובה בזכות המוזיקה, בלי קשר לאיכות הסרט עצמו. אנשים שצפו ב"ג'ודי" מעידים שגם בו הגישה דומה – המוזיקה באה לפני הסיפור האמיתי, ועוד צפויים לנו בשנים הקרובות סרטים על אריתה פרנקלין, אלביס פרסלי, דיוויד בואי, סלין דיון ואת "בלונד אמבישן", ביופיק על מדונה שהתסריט שלו מסתובב בהוליווד כבר כמה שנים וללא ספק יעבור שכתובים רבים בכדי להתאים לגישה החדשה.

 

Bohemian-Rhapsody_resize.jpg

 

רומא (אלפונסו קוארון, 2018)

רומא דורג במקום הראשון בהרבה סיכומי שנה. הוא זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה, קטף את רוב פרסי המבקרים של 2018 והיה מועמד לעשרה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, מתוכם זכה על הבימוי, הצילום וסרט בשפה זרה. זהו השג חסר תקדים לסרט שרוב הפצתו המקורית נעשתה בסטרימינג ולא בבתי הקולנוע. למעשה, כאשר זכה בפסטיבל ונציה, עוד לא היה ברור האם יהיה כשיר להתמודד על האוסקר, כי נטפליקס עדיין לא פרסמה תאריך הפצה עבורו. הוא נמצא כשיר לבסוף, בזכות סבב הקרנות קצר בבתי הקולנוע בקליפורניה (ועל הדרך, גם במקומות רבים נוספים) ונחשב לאחד המתמודדים החזקים בטקס.

שנה לאחר מכן, אנחנו מדברים על "האירי" ועל "סיפור נישואים" כמועמדים רציניים לאוסקר, כאשר רבים מחשיבים את הראשון פייבוריט לזכיה. גם הסרטים האלה מופצים בידי נטפליקס, רק שהפעם היה ידוע מראש שהם יעברו קודם בבתי הקולנוע בכדי להתמודד על האוסקר. "המכבסה", "קוראים לי דולמייט" ו"האפיפיורים" זוכים לטיפול דומה של הפצה קצרה בקולנוע לפני מעבר בלעדי לסטרימינג (עד כמה שמשהו יכול להיות בלעדי באינטרנט). אין שום נסיון להסתיר את זה, נטפליקס רוצה אוסקר והחמימות בה רומא התקבל בשנה שעברה, נתנה לחברה את התמריץ להשקיע יותר בקמפיינים, אפילו כשהיא נאלצת לקצץ במקומות אחרים משיקולים כספיים. רומא שנה את האופן בו מתיחסים לסרטים המופצים בסטרימינג. זו כבר לא הגרסה העדכנית של "ישר ל-DVD" המעליב, אלא סרטים הנלקחים ברצינות ונהנים מהחופש האמנותי שהריחוק מהאולפנים הגדולים מעניק להם. קשה לומר איך יראה בעתיד היחס בין סרטים כאלה לבין סרטים שמופצים בעיקר בקולנוע. אולי מדובר במגמה ארוכת טווח, ואולי תיעצר בקרוב. מה שבטוח זה שנטפליקס הבינה שהאוסקר הוא מקדם מכירות טוב עבורה בזכות רומא ואין כרגע מניעה משרותי סטרימינג אחרים לנסות את מזלם בליגה של הגדולים.

 

roma_resize.jpg

 

מבקר הנוסטלגיה: החומה (דאג ווקר, 2019)

האתגר בהרכבת רשימה כמו זאת, הוא שהשפעה אמיתית נמדדת לאורך זמן. יכול להיות שסרטים כמו "האירי", "פרזיטים", "היו זמנים בהוליווד" ו"ג'וקר" יתבררו כבעלי השפעה גדולה על העתיד של התעשיה, אבל עוד לא עבר מספיק זמן בכדי לשפוט ברצינות. מסיבה זו, הבחירה היחידה שלי מ-2019 היא לא סרט לפי ההגדרה המקובלת, אבל יש בה עדות למה שעשויה להיות הנורמה בעשור הבא.

אני עוקב כבר שנים אחר מבקר הנוסטלגיה, סדרת הרשת בה דאג ווקר מגלם מבקר עצבני במיוחד שמתמקד בעיקר בסרטים וסדרות משנות השמונים ועד ימינו. ככל שהזמן עבר, גדלו השאיפות של ווקר והביקורות נעשו יותר ויותר מורכבות, עד שחלקן מתאימות יותר להגדרה של סרט קצר מאשר ביקורת וידאו. ווקר הוא הכוכב הגדול של האתר וערוץ היוטיוב צ'אנל אוסום, אותו עזבו רוב יוצרי התוכן האחרים לפני כשנה וחצי, בעקבות תחושה של התנהלות פסולה מצד המנהלים ויצוג לא הוגן ביחס לדגש הניתן לתכניו של ווקר. גם אני התחלתי לעקוב פחות ופחות אחרי מבקר הנוסטלגיה, למרות שעדיין חזרתי אליו מדי פעם.

בספטמבר האחרון, ווקר העלה לערוץ שלו ביקורת על הסרט "פינק פלויד: החומה". הביקורת היא למעשה פרודיה מוזיקלית על הסרט ועל השירים בו, כאשר ווקר מבצע בעצמו את רוב השירים לצד צוות השחקנים הקבוע שלו וסולן סליפנוט קורי טיילור בהופעת אורח. הסיבה ששמעתי על הפרודיה הזו, למרות שהפסקתי לעקוב אחרי הערוץ, היא שהרבה מבקרי רשת אחרים התחילו לדבר עליה. עשרות סרטונים ביוטיוב, לצד פוסטים בבלוגים שונים, קטלו את הפרק של מבקר הנוסטלגיה שלדעתם, היה עשוי בטעם רע. גם אתרים לביקורת מוזיקה קטלו את פסקול הפרק שעלה לספוטיפיי. עכשיו, זה לא חדש שיוטיוברים מבקרים זה את זה, ודאג ווקר הוא כבר שנים מושא לביקורת בגלל הסגנון הצעקני שלו ובגלל המעורבות בצ'אנל אוסום. מה שכן חדש זה שהביקורות הרבות לא היו על ווקר עצמו, אלא על הפרודיה שיצר. "מבקר הנוסטלגיה: החומה" נשפט לפי אותם מדדים שהסרט עליו הוא צוחק היה נשפט בהם. דברו על ערכי ההפקה הירודים, על יכולת השירה המוגבלת של ווקר, על האפקטים שלא משתלבים כמו שצריך ובעיקר, על כך שדאג ווקר לא טרח ללמוד כמו שצריך את חומר המקור (צוחק על שיר שנכתב בשביל להיות מועמד לאוסקר, למרות שהשיר עצמו הקדים את הסרט בשנתיים, חושב שרוג'ר ווטרס משווה את חייו למלחמת העולם השניה בלי לדעת שאביו של ווטרס נלחם בה, מזלזל ב-Another Brick in the Wall כי הוא לא מבין שמערכת החינוך הבריטית של שנות החמישים שונה משמעותית מזו שקיימת כיום). הרבה גם היו מבולבלים מהתלונה של ווקר על כך שסרט של 95 דקות ארוך מדי, בעוד הוא עצמו ביים עבור צ'אנל אוסום סרט שאורכו הכולל מעל שלוש שעות. אלה גם לא בהכרח מעריצים של הסרט המקורי, או של האלבום "החומה" שנעלבו והוציאו את זעמם. רבים מהמבקרים ראו את הפרודיה רק אחרי ששמעו כמה היא גרועה ורצו לראות בעצמם.

אם התגובות ל"מבקר הנוסטלגיה: החומה" מלמדות משהו, זה שבשנת 2019, ביקורת נתפסת בעצמה כיצירה. מעבר לטוקבקים שגם ככה אף אחד לא טורח לקרוא, אנשים רציניים משקיעים בניתוח של מה שעובד ולא עובד בביקורת של מישהו אחר. נכון שמבקר הנוסטלגיה הוא כבר פחות ערוץ של ביקורות ויותר דמות עם יקום משל עצמה, כאשר ידוע שדאג ווקר משתמש בכך כהזדמנות לאתגר את עצמו כבמאי, אבל הוא עדיין על תקן מבקר והטענות שהועלו נגדו לוקחות בחשבון את האיכות של הפרודיה כביקורת על היצירה המקורית. במילים אחרות, אף אחד כבר לא חסין מביקורת. כל דבר שעולה לאינטרנט חשוף לתגובות הציבור וכמות הביקורות המקצועניות והניתוחים שהוקדשו לפרק אחד של סדרת רשת, היא כנראה סימן לבאות. העשור הקרוב הולך למתוח מחדש את ההגדרות שלנו ליצירות ולמי שמתאימים לבקר אותן.

 

nc the wall_resize.jpg

ביקורת: סיפור נישואים

YV5B2F6D45AZ3MN6CPYMXCMIL4_resize_resize.jpg

 

לעולם הקולנוע תמיד הייתה גישה חמקמקה לנושא הגירושין. הוליווד הקלאסית הכתיבה שסוף שמח צריך לכלול חתונה ומקסימום כמה ילדים וכלב לאחר מכן. גם כיום, כמות מפתיעה של סרטים מסתיימים באושר ובעושר, תוך התעלמות מהאפשרות שחיים מחוץ לזוגיות יהיו למעשה טובים יותר עבור הדמויות. מסיבה כלשהי, עדיין צריכים לתרץ את הפרידה במשהו שיתאים לקהל שמרני. אפילו רק איזו שניה של גילוי אודות רומן מחוץ לנישואים, או יציאה מהארון של אחת הדמויות (לרוב הגבר, כי בעיניים המיושנות של הוליווד, הומואים זה קומדיה, לסביות זה דרמה) כדי שאלוהים יאשר את פירוק החבילה. אחרי הכל, התנ"ך רוצה שאמא ואבא יהיו ביחד בלי שום הפרעה, אחרת למה לדרוש מנח לבנות תיבה עם תאים זוגיים?

כל הקומדיות הרומנטיות מראות איך אפשר להתגבר על משבר בזוגיות בעזרת מחווה בודדת שרמזים לקראתה פוזרו לאורך הסרט, ובואו נודה שחלק מהדמויות הראשיות בקומדיות כאלה יהיו מושא לפוסט שיימינג מוצדק לו חיו בעולם האמיתי. לפעמים מגיע סרט כמו "קריימר נגד קריימר" או "לה לה לנד" שמתייחס ברצינות לשאלה מה עושים כשלהיות ביחד זה לא מספיק ולפחות אחד מהצדדים רוצה יותר, אבל סרטים כאלה הם נדירים. ברוב המקרים, האקס או האקסית הם מפלצות שלא ברור מה עשינו איתם ורק התרחקות מהם תביא לסוף המיוחל, או שהפרידה עצמה הייתה טעות והסרט לא יסתיים לפני שאחד הצדדים יוכיח שהשתנה לטובה.

הגישה השטחית הזאת, שכנראה גורמת יותר נזק מתועלת לילדים ובני נוער שלומדים מסרטים איך לנהל מערכת יחסים, היא אחת הסיבות שאני מעריך דווקא את "שקרן שקרן" מכל הסרטים העוסקים בנושא. זו אולי לא הקומדיה הכי מבריקה בהיסטוריה, אבל לפחות מציגים שם את בן הזוג החדש של האמא כאדם טוב שלא מנסה להחליף את האב הביולוגי, אלא מסתפק בלהיות מישהו שהילד יחבב וירגיש נוח בקרבתו. הוא לא יודע לעשות את הטופר, אבל יהיה שם כשצריך אותו. כמי שלא חווה גירושין במשפחה בעצמו, זו כנראה הדוגמה הכי קרובה שהייתה לי בתור ילד למה שבאמת קורה אחרי שההורים כבר לא נשואים.

לנואה באומבך יש התנסות אישית בנושא. ההורים שלו גרושים, מה שנתן לו השראה לכתוב ולביים את "חיים בין השורות" ב-2005. כמה שנים לאחר צאת הסרט נפרד מאשתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי וכמי שעובד בתעשיית הבידור, רבים מחבריו עברו גירושין כואבים יותר ופחות. זה מה שהביא אותו ליצור את "סיפור נישואים", סרט שלמרות שמו, מתחיל בכלל בסוף הסיפור.

צ'רלי וניקול היו ביחד עשר שנים. הם גרים בניו יורק, שם צ'רלי מנהל ומביים להקת תאטרון שניקול חברה בה. לשניים ילד בשם הנרי והם רוצים להתגרש. אולי לא בדיוק רוצים, כי הם מנסים להימנע ככל הניתן מהתסבוכת המשפטית ומכל מה שלא ניתן לפתור בשיחה בארבע עיניים, אבל הם כבר גמרו בדעתם שאין לנישואים שלהם לאן להמשיך והגיע הזמן לפתוח פרק חדש. הבעיה היא שניקול נוסעת ללוס אנג'לס בכדי להצטלם לפיילוט של סדרה ולוקחת איתה את הנרי, בעוד צ'רלי מעוניין להישאר בניו יורק ולנצל הזדמנות לעבוד בברודוויי, מה שמבחינתו אומר שהנרי נשאר איתו.

כל צד מתעקש שהחיים שלו ושל הילד צריכים להתנהל בקצה אחר של היבשת, מה שמביא לכך שלמרות הרצון הראשוני להימנע מצעד שכזה, מערבים בתהליך עורכי דין. ניקול פונה אל נורה פראנשו, עורכת דין ממולחת מקליפורניה, בעוד צ'רלי מתלבט בין עורך דין יקר ונושך לבין עורך דין זול ואמפתי. מאחר והבקשה לגירושים מוגשת בלוס אנג'לס, צ'רלי גם צריך להשקיע זמן וכסף בטיסות מחוף לחוף, בזמן שהוא מנסה להוכיח שהם משפחה שמבוססת בניו יורק ושהבית האמיתי של הנרי הוא אצל אבא.

מעט מאוד אנשים מתחתנים מתוך הנחה שלא יחזיקו מעמד. אחרי הכל, חתונה היא קשר שקשה במיוחד להתיר, אפילו בארצות בהן לא צריכים לעבור ברבנות לשם כך. מי שלא מקווה לפחות לגור ביחד להמשך החיים, כנראה התחתן יותר בשביל העתיד הפיננסי של עצמו ופחות מתוך אהבה. נואה באומבך יודע את זה ולמרות שחווה גם את השלב בו הזוגיות לא יכולה לשרוד יותר, הוא בימים אלה מגדל ילד שני עם זוגתו גרטה גרוויג. ככה זה בני אדם, אנחנו אוהבים לאהוב.

אולי הרומנטיות הטבעית שלו היא מה שהביא את באומבך לנסות ולהציג גירושין באופן כמה שיותר נאמן למציאות. יש התפרצויות כעס, יש מריבות ובכי, יש הרבה מאוד רגעים מביכים של אי-נוחות, אבל את עורכי הדין זה לא מעניין. הם יודעים את העבודה ומבדילים בין דרישות הלקוח לבין הדעות האישיות שלהם. גם אם עורך הדין של צ'רלי לא מסכים איתו, הוא ילחם על צדקתו כי זה מה שמשלמים לו לעשות. גם אם ניקול מודה שצ'רלי יותר נהנה ממנה להיות הורה, היא תאבק על המשמורת כדי שתוכל להשאיר את הנרי במקום בו יש לו חברים ומשפחה ומרחב, כל כך הרבה מרחב.

אני אוהב את האופן שבו הסרט לא מנסה להוציא אף צד כמי שמגיע לו להפסיד. לשניהם יש פגמים, אבל הם יותר מהכל הורים שאוהבים את הבן שלהם ורוצים את טובתו. הקונפליקט הוא בפרשנות השונה לגבי טובת הילד. לא פעם צ'רלי מתכנן את הזמן בו יוכל לבלות עם הנרי, רק כדי לגלות שהנרי עייף או שכבר עשה משהו דומה עם ניקול ועכשיו מעדיף סתם להישאר ולשחק בבית. צ'רלי צריך להחליט האם להתגמש, או להמשיך לפי התכנון מתוך צורך להראות שכל מה שניקול יכולה לעשות, גם הוא יכול. ניקול מציעה יותר מפעם אחת שצ'רלי יעבור לקליפורניה על מנת שיוכל להיות יותר זמן עם הנרי, אבל לצ'רלי יש את החיים שלו בניו יורק. חיים שעבד עליהם במשך עשור וסוף סוף מתחילים להניב פירות. שני הצדדים צודקים והתסריט של באומבך מספיק מעודן בכדי להשאיר לצופה מקום לשפוט בעצמו. אני יודע מה לדעתי ההחלטה הנכונה מבחינת מה שטוב להנרי, אבל בו זמנית מבין את הטיעונים של הצד השני שלא מעוניין לוותר על הזדמנות חשובה, בין אם בתאטרון או בטלוויזיה, רק בשביל להיראות טוב בעיני בית המשפט.

באומבך הוא גבר, כך שבאופן טבעי הסרט מוצג יותר מנקודת המבט של צ'רלי מאשר של ניקול. זה לא מונע מניקול להשמיע את קולה, או מנורה פאנשו לשאת נאום משכנע על מעמדה של האישה בחברה, אבל רוב הגילויים המשמעותיים נעשים דרך עיניו של הגבר. בהתחשב בכך שעברו שלוש שנים מהבקשה של ג'ניפר ג'ייסון לי להתגרש מנואה באומבך ועד שהגירושין הוכרו רשמית, יתכן וסיפור נישואים הוא דרכו של באומבך לא רק לחקור את הנושא, אלא גם להתנצל בפני עצמו ובפני שאר המעורבים על הזמן והאנרגיה שנדרשו לשם סיום הקשר. אחרי הכל, החתונה עצמה היא עניין של כמה דקות, אבל גירושין דורשים תקופה של דיונים על רכוש, אחריות אישית ובמקרים היותר מסובכים, טיפול בילדים. אולי באומבך מראה את צ'רלי כמי שבדרך כלל נמצא צעד אחד מאחורי ניקול כהתנצלות על כך שלא היה מסוגל לסיים הכל הרבה יותר מהר.

הסרט בנוי ברובו כמו מחזה, עם סצנות ממושכות של שיחות בין שחקנים, כאשר חלקם נכנסים ויוצאים מהחדר במהלך דיאלוג. באומבך תמיד אהב לתת לשחקנים לשאת את עיקר העבודה על הסט וסיפור נישואים מביא את חלקם לתצוגות שיא. אדם דרייבר יוצא מהאפתיות האופיינית לו ומפגין יותר רגשות מהרגיל, בעוד סקרלט ג'והנסון מציגה באופן מעורר הזדהות את הסיבות של ניקול לחפש התחלה חדשה, גם במחיר ויתור על חיים נוחים בניו יורק. אפילו שהטון הכללי של הסרט מוציא את ניקול כבעלת יתרון לא הוגן שיצרה לעצמה מול בעלה לשעבר לעתיד, ג'והנסון מעבירה בצורה ברורה ואמינה את הצורך שלה לעקוף בתור מדי פעם, כדי לא לאבד מומנטום. שחקני המשנה המגלמים את עורכי הדין גם עושים עבודה טובה, בין אם זו לורה דרן כמניפולטורית ששונאת להפסיד, ריי ליוטה ככריש חסר סבלנות, או אלן אלדה כמי שרואה בעצמו יועץ לא פחות מנציג משפטי. מריט ויבר קצת מוגזמת כאחותה של ניקול, אבל מספקת כמה מהרגעים הקומיים הטובים ביותר בסרט.

בלי קשר למצב היחסים בו אתם נמצאים כרגע, מומלץ לצפות בסיפור נישואים. הוא לפעמים מתעכב יותר מדי בנסיון להגיע לפואנטה, אבל רוב הזמן עובר בעניין עם שילוב מוצלח בין סצנות דרמתיות והפוגות קומיות. זה סרט שגורם לצופה לתהות מדי פעם האם צ'רלי וניקול הולכים רחוק מדי, רק כדי להיזכר שהפתיחה של הסרט היא כבר אחרי נקודת האל-חזור. זו לא שאלה של האם הם יתגרשו או יחזרו להיות ביחד. הסרט מאוד ברור בכך שהוא מתמקד במצב בו אף אחד לא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה ועכשיו צריך להחליט האם לנסות לצמצם נזקים או להגדיל את ההימור. בשום שלב לא נרמז שגירושין הם דבר טוב או נעים, אבל גם אין נסיון להציגם כרעיון רע. לפעמים זה באמת הפתרון הטוב ביותר, גם עבור הילד. מי כמו נואה באומבך יודע שגירושין הם לא סוף הסיפור, אלא רק סוף הנישואים.

ביקורת: האירי

MV5BMGUyM2ZiZmUtMWY0OC00NTQ4LThkOGUtNjY2NjkzMDJiMWMwXkEyXkFqcGdeQXVyMzY0MTE3NzU@._V1__resize.jpg

 

שמעתם מה מרטין סקורסזה אמר על סרטי מארוול? שמעתם שהוא לא חושב שהם קולנוע ומכנה אותם סרטי לונה פארק? שמעתם שהוא שונא את כל מה שצעיר וזורק שקיות עם שתן מהחלון על ילדים תוך שהוא צועק "קחו את זה, פאקינג מילניאלז!"?

אוקי, אז הדבר השלישי הוא המצאה, אבל הייתה התעסקות קצת חסרת פרופורציות בשניים הראשונים לאחרונה. סקורסזה, במאי עם ותק של יותר מחמישים שנה, שנחשב בעיני רבים לאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים, לא יכול לדבר על הסרט החדש שלו, "האירי", בלי שישאלו מה הוא חושב על ספיידרמן. קשה להתעלם מההערות שלו, שפגעו בלא מעט אנשים שעבורם סרטי מארוול הם פסגת הקולנוע של העשור הנוכחי, וגם מתבקש לשאול את דעתו על סרטי גיבורי-על בעקבות המחוות שנעשו לו ב"ג'וקר", רק שזה לא הדבר הכי מעניין שיש לבן אדם לומר. גם אני חושב שהוא מגזים ושהיחס השלילי שלו כלפי הנוקמים נובע מדעות קדומות וחוסר הכרות עם הסדרה, ואני לחלוטין מסכים עם מי שרואה ביקום הסינמטי של מארוול פרויקט חסר תקדים ששנה לטובה את פני הקולנוע. עדיין, כשאני קורא ראיון עם מרטין סקורסזה, אני רוצה לשמוע אותו מדבר על דברים שקשורים אליו, כמו העבודה עם שחקנים אגדיים והאופן בו היחס הממסדי כלפיו השתנה לאורך השנים.

אז עכשיו שלקחתי את הפיל לחדר אחר ושמתי לו משהו לראות בטלוויזיה, בואו נדבר על האירי. הסרט החדש של סקורסזה הוא שלוש שעות וחצי של סיפור גנגסטרים עם רוברט דה נירו, ג'ו פשי ואל פאצ'ינו. כבר היינו בסרט הזה, כבר שמענו את המבטאים המוגזמים, כבר למדנו בעל פה את מונולוג "אתה חושב שאני מצחיק". מה כבר יש לחדש שסקורסזה לא עשה בסרטי מאפיה קודמים שלו, או בסרטים קודמים בהם הציג איטלקים קשוחים, או אירים קשוחים? מתברר שדי הרבה.

 

בתחילת הסרט, פרנק שירן הזקן יושב בכסא גלגלים ומספר על חייו. הוא נזכר בנסיעה עם ראסל ונשותיהם של השניים לחתונה, במהלכה ערכו לא מעט עצירות. חלקן בשביל שהנשים יוכלו לעשן, וחלקן כי ראסל צריך לבקר כל מיני אנשים. אחת העצירות האלה מזכירה להם איך נפגשו לראשונה וכיצד הפכו לחברים טובים בהמשך.

פרנק עבד בתור נהג משאית אחרי מלחמת העולם השניה. באחת הנסיעות, לאחר שמשאיתו נתקעה, קבל עזרה מאדם מסתורי שידע בדיוק מה התקלה, אבל סרב לגלות את שמו. זה היה ראסל ופרנק למד זאת רק במפגש הבא ביניהם. לנהגי משאיות באותה תקופה היה איגוד מאוד חזק, אבל שכר לא משהו. פרנק מצא דרכים להתפרנס מהצד, כולל עבודות קטנות עבור טיפוסים מפוקפקים בעלי מבטא איטלקי, שיער מסורק לאחור וחליפות יקרות. אחרי שהוא מראה נאמנות מול חברת השליחויות שרוצה לדעת לאן המשלוח נעלם, פרנק נפגש עם בן הדוד של עורך הדין שלו, שהוא לגמרי במקרה אותו ראסל שעזר לו לפני כן. קצת פחות במקרה, ראסל הוא אחד מראשי משפחת הפשע באפאלינו.

מנקודה זו, הסרט מלווה את התחממות היחסים בין פרנק וראסל. פרנק מבצע עבודות שונות עבור המשפחה, כגון איומים, הפחדות, פיצוצים מבוקרים ומדי פעם גם רצח של מישהו שמדבר יותר מדי. אם רוצים לדעת מה בדיוק הוא עושה, אפשר לומר שהוא צובע בתים. אם אתם לא יודעים מה זה אומר, תבינו מהר מאוד. בעוד הדבר פוגע בחיי המשפחה של פרנק ובעיקר מרחיק ממנו את בתו פגי, האמון שראשי המאפיה נותנים בו מוביל את פרנק להתקרב גם לג'ימי הופה, ראש איגוד נהגי המשאיות בכבודו ובעצמו ואחד האנשים החזקים ביותר באמריקה.

האירי, המבוסס על הספר הביוגרפי "שמעתי שאתה צובע בתים", מתמקד בעיקר בקו הזמן השלישי. אנחנו מלווים את התקדמותו של פרנק מנהג פשוט לבריון להשכיר לאיש אמונים של המאפיה לחברו הקרוב של ג'ימי הופה. את כל השלבים האלה, יחד עם הגרסאות היותר מבוגרות של הדמות, מגלם רוברט דה נירו. הסרט נעזר באותה טכנולוגיה בה הצעירו את פטריק סטיוארט בסרטי אקס-מן, את מייקל דאגלס ומישל פייפר ב"אנטמן והצרעה" ואת סמואל אל. ג'קסון ב"קפטן מארוול". סליחה, התחלתי שוב לדבר על מארוול.

גם אל פצ'ינו עובר תהליך הצערה לשם גילום ג'ימי הופה. זה מוביל לבעיה הקבועה עם הטכנולוגיה הזאת: היא יכולה לגרום לפנים של שחקן להראות צעירים יותר, אבל לא משנה את שפת הגוף. דה נירו ופצ'ינו זזים כמו בני שבעים פלוס, גם כשהדמויות שלהם אמורות להיות בשנות הארבעים לחייהן. שני השחקנים עושים עבודה מעולה בגילום התפקידים והצגת ההבדלים ביניהם. פרנק הוא אדם שקול ורגוע שמסוגל להתנתק רגשית באופן מוחלט לצורך ביצוע עבודה, בעוד ג'ימי הופה הוא פקעת של עצבים שסוחף אחריו את הקהל בנאומים נלהבים ותמיד משוכנע שקיימת קונספירציה נגדו. הכל עובר דרך המסך בצורה מושלמת, חוץ מזה שהשניים נראים כמו שחקנים זקנים בתחפושת של צעירים, כי הטכנולוגיה עדיין לא יכולה להחזיר לגוף את הגמישות והמרץ שהיו לפני עשרות שנים. זו בעיה שסקורסזה הודה בעצמו בקיומה ולכן השתדל לצלם את השחקנים בעיקר בסיטואציות שלא דורשות הרבה תנועה לאורך הסט, כדי לא להבליט את גילם האמיתי.

אולי מהסיבה הזו, ההופעה שהכי אהבתי בסרט היא של ג'ו פשי. מעבר לכך שטוב לראות את פשי אחרי שכמעט ולא שחק בעשרים השנים האחרונות, ראסל הוא לכל אורך הסרט אדם מבוגר. אמנם הגיל שלו משתנה, אבל בשום שלב הוא לא נדרש לעשות משהו שאדם בגילו של פשי יתקשה לעשות. נוסף על כך, יש את החביבות הטבעית של פשי, שיושבת בול על הדמות. הרבה מכירים אותו דווקא מהופעות צעקניות בסרטים כמו "החברה הטובים", "שכחו אותי בבית", "בן דודי ויני" וסדרת נשק קטלני. ראסל הוא תזכורת לכך שפשי הוא שחקן בעל מנעד רחב שלא חייב לגלם את הצייצן העצבני כדי למלא את המסך, הוא יכול לעשות זאת רק ממבט ממוקד היטב בשחקן שמולו.

לקח לסקורסזה הרבה זמן לשכנע את ג'ו פשי להצטרף לצוות השחקנים כי פשי שמע את תקציר העלילה והרגיש שכבר עשה מספיק דמויות של מאפיונרים איטלקיים עצבנים. זה גם היה החשש שלי לפני הצפיה, במיוחד בגלל השילוב של רוברט דה נירו, שגלם בחייו כל כך הרבה מאפיונרים, שכבר התחיל בשלב מסוים לגלם גם את הפרודיות על עצמו. לשמחתי (ולשמחת ג'ו פשי), האירי הוא לא עוד סרט מאפיה. נכון, ההתחלה מזכירה את התבנית הרגילה. בחור מתחיל להסתובב עם אנשי הפשע המאורגן, הם רואים שיש לו פטנציאל ומאמצים אותו לחיקם, הוא מתבסס ביניהם בזמן שהחיים הפרטיים שלו הולכים ונהרסים, באדה בינג באדה בום, הוא מבין שמשהו חייב להשתנות. אלא שפרנק שירן לא מרגיש את הצורך בשינוי. טוב לו במה שהוא עושה, כי כמו שהזכיר כאשר נשאל על שרותו הצבאי, הוא חיל. נותנים פקודה והוא מבצע בלי לשאול שאלות. אם משהו בכל זאת מפריע לו, הוא יעלה את זה בפני המפקד הישיר שלו, אבל בטח שלא יפעל נגד מי שגייס אותו. עם הגישה הזו, פרנק נבדל מדמויות שמתחילות מנקודה דומה בסרטי מאפיה אחרים. הוא מתפתח, אבל תמיד נשאר החיל הנאמן שרק ממלא פקודה. בעיניו, אם צריך לפגוע במישהו, זה כנראה מישהו שמגיע לו. ככה נשארים בחיים בעסק כל כך מסוכן. לא לוקחים הימורים מיותרים ולא מפקפקים בהוראות מגבוה.

עוד דבר שהסרט עושה שונה מרוב הסרטים האחרים מסוג זה, הוא להראות את עומק ההשפעה של המאפיה על ההיסטוריה של אמריקה. זו לא סתם מלחמת כנופיות, או פעילות לא חוקית שצריך להסתיר מהמשטרה. הגרסה הזו של המאפיה מתערבת בפוליטיקה, משפיעה על תוצאות בחירות ומנהלת עסקים ישירים עם מנהלי איגודי עובדים חזקים. זה לא סוד שחלק מראשי האיגודים בארצות הברית, במיוחד בשנות השישים והשבעים, נקטו בשיטות של מאפיה נגד יריבים פוליטיים, אבל האירי מציג את זה כשיטות שהמאפיה עצמה עוזרת ליישם. ג'ימי הופה, המוכר כיום בעקבות בגלל המסתורין סביב העלמותו, מוצג כמי שנמצא בקשרים הדוקים עם העולם התחתון וזה כשהוא עדיין נראה מוסרי ביחס ליריבו טוני פרו. אמנם הסרט נוגע לפעמים בתאוריות קונספירציה מיותרות שאין להן ביסוס במציאות, אבל רוב הזמן נעשית עבודה ממש טובה בהצגת המאפיה כמשהו גדול ועמוק בהרבה מכפי שנדמה בהתחלה. אלה לא סתם כמה חבר'ה אלימים שאוהבים אוכל טוב ומצפים שינהגו כלפיהם בכבוד, זה ארגון שגם שלוש שעות וחצי לא מספיקות בכדי להציג את מלוא פועלו. כל העצירות של ראסל בדרך נראות כמו ביקורים פשוטים אצל אנשים שחייבים לו כסף, אבל האופן בו מילה אחת שלו יכולה להפוך החלטה של בעל עסק והוא אפילו לא צריך להרים את קולו או להפוך שולחן לשם כך, מבהיר את כוחו האמיתי של הארגון.

הסרט עושה תפנית מעניינת בחלקו האחרון. בלי להיכנס לפרטי עלילה, נראה שבחלק הזה סקורסזה עושה משהו שהוא לרוב נמנע ממנו בסרטיו – הוא מתחבר רגשית לסיפור. אני לא מכחיש שסקורסזה הוא במאי משפיע וחשוב ושיש לו יכולת טבעית לייצר סצנות בלתי נשכחות. זה פשוט שהוא עצמו תמיד נראה מרוחק מנושא הסרט, כאילו שום דבר ממה שהוא מביים לא נוגע לו אישית. הוא יעשה מחוות לאנשים שהוא מעריץ, או ישלב נושאים שמעניינים אותו, אבל האירי הוא הסרט הראשון בו הרגשתי שמרטין סקורסזה קם מכס הבמאי ונעמד מול המצלמה. לא כהופעת קמאו שקל לפספס, אלא ממש כחלק מהסיפור. בחצי השעה האחרונה של הסרט, הרגשתי כאילו הבמאי הכל כך טכני הזה נפתח לראשונה מול הקהל ומודה בכך שגם הוא אנושי, גם הוא בן תמותה וגם לו יקרה מה שקורה לכל אדם בסופו של דבר. האירי, אחרי שלוש שעות בהן עסק בניתוק רגשי, מחייב את הצופה להכיר באנושיותו ומשאיר את הקהל עם מחשבות, לא רק על המאפיה ועל ג'ימי הופה ועל אנשים שצובעים בתים, אלא גם על הכיוון הבלתי נמנע אליו כולם צועדים בסופו של דבר.

אני לא תמיד מתחבר לסרטים של סקורסזה, חלקם אפילו די מוערכים יתר על המידה בעיני. האירי הוא הפעם הראשונה בה הרגשתי משהו מעבר לרובד הסיפורי אצלו. התסריט של סטיבן זייליאן והופעות המשחק המשובחות עוזרים לסרט הארוך להתקדם בקצב נוח ולא מתיש, עם עלילה שכל הזמן מתפתחת עוד קצת. לאט לאט, נחשף עוד מידע, אבל בשום שלב אין תחושה של עודף פרטים או של חוסר התקדמות. כל זה היה יכול להוביל לסרט פשע ממש טוב ולסגור עניין. חצי השעה האחרונה של האירי מוסיפה עוד משהו, שנמצא כבר מעבר לעלילה עצמה. יתכן שלחלק מהאנשים זה יהיה כבר יותר מדי, אבל אני נשאבתי בסיפוק לתוך פוש אחרון של כנות חסרת תקדים מצד במאי שמבין כיום דברים שלא הבין בתחילת דרכו, ומוכן סוף סוף לשתף אותם עם העולם.

מאה הגדולים: מקומות 40-31

40. הגוניס (ארה"ב, 1985)

במקור: The Goonies

במאי: ריצ'רד דונר

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: שון אוסטין, קורי פלדמן, ג'ף כהן, ג'ונתן קה הוי קוואן, ג'וש ברולין, קרי גרין, מרתה פלימפטון, ג'ון מאטוז'אק, אן רמזי, רוברט דבי, ג'ו פנטוליאנו

 

 

מה קורה כאן: חבורה של ילדים, המכנים עצמם "הגוניס", יוצאים למצוא אוצר של שודדי ים שהוסתר במערכת מערות תת-קרקעיות בסמוך לעיירת מגוריהם. הילדים מוכרים בכינויים מייקי, מאות', צ'אנק ודאטה ומצטרפים אליהם אחיו הגדול של מייקי ושתי נערות נוספות. במקביל, מנסים למצוא את האוצר האחים למשפחת הפשע פראטלי ואמם הדומיננטית. בן נוסף למשפחה, שפניו מעוותות ומוחו תקוע בשלב אינפנטילי, הוא סלות', המתגלה כטוב לב חרף חזותו המפחידה.

למה הסרט הזה ברשימה: במהלך שנות השמונים והתשעים, היו נפוצים סרטי אימה לילדים. בדרך כלל התיחסו אליהם בתור סרטי הרפתקאות, אבל כמה מאיתנו שגדלו בתקופה הזו עדיין לא יכולים לשמוע את השם ארטקס בלי לבכות, לראות עכברוש בלי לתהות אם זה לא ROUS תינוק, או לשמוע תופים ולא לחפש את לוח המשחק הקרוב. אם זיהיתם את כל הרפרנסים האלה, ברכותי, נולדתם בשנות השמונים. הגוניס אינו חוסך מגיבוריו סיטואציות מסכנות חיים ומזכיר לצופה שליציאה מאזור הנוחות יש מחיר. אולי מחכה אוצר בסוף הדרך, אבל יש גם חדרים מלאים במלכודות מוות, מאפיונרים חסרי רחמים ואולי ואולי לא תמנון. לכל אחד מארבעת הילדים שבמרכז הסיפור יש אישיות משלו והניגודים ביניהם הם מה שמאפשר את המשך המסע. מייקי הוא האמיץ שלא אומר די, מאות' יודע לקרוא שפות ולסבך את עצמו, צ'אנק מוצא מכנה משותף מפתיע עם סלות' ודאטה אוהב להמציא תכסיסים. נכון, הילדים די נופלים לסטראוטיפים של השמן אוהב הממתקים והאסיאתי הגאון שמדבר מוזר, אבל כולם דמויות חיוביות וחברים טובים. לכל אחד מהם יש רגעי משבר שמוסיפים לו רובד אנושי ששובר את הסטרואטיפ. הפחד האמיתי שלהם לא נמצא מתחת לאדמה, אלא בכיסו של איל נדל"ן המעוניין לקנות את בתי השכונה ולהפריד בין המשפחות השוכנות שם. אני אהיה האחרון לייחס לכריס קולומבוס חשיבה אנטי-קפיטליסטית, אבל יצאה לו פה ביקורת על הפיתוח המואץ שארצות הברית עברה בשנות השמונים, כאשר בעלי ההון הכתיבו הכל והדרך היחידה להתמודד איתם, היא לחפש אוצר אבוד בין מאות שנים. הרבה סרטים מהתקופה מזדהים עם האדם הקטן שנאבק בעולם המשתנה סביבו והגוניס מציג געגוע חזק לעבר, כשילדים יצאו להרפתקאות במורד הרחוב ואופניים היו אמצעי התחבורה העיקרי. אנחנו רואים את הגעגוע הזה כיום, בסדרות כמו "דברים מוזרים" ו"הגולדברגים", אבל ריצ'רד דונר וכריס קולומבוס, תוך שהם מתבססים על רעיון של סטיבן ספילברג, שלושה אנשים שהקדישו הרבה מזמנם ליצירת שוברי קופות, נתנו ביטוי בזמן אמת לנסיון להיאחז בכל דרך אפשרית בעולם שהולך ונעלם.

פרסים בולטים: נבחר בשנת 2017 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

39. משפט הקופים (ארה"ב, 1960)

במקור: Inherit the Wind

במאי: סטנלי קריימר

תסריט: נדריק יאנג, הרולד ג'ייקוב סמית

שחקנים: ספנסר טרייסי, פרדריק מארץ', דיק יורק, ג'ין קלי, הארי מורגן, דונה אנדרסון

 

 

מה קורה כאן: בשנות העשרים של המאה ה-20, מורה בבית ספר בהילסבורו נעצר לאחר שלמד על תאוריית האבולוציה בניגוד לחוק. פרנסי העיירה מתלהבים מהעניין התקשורתי שהסיפור עשוי למשוך ומזמינים את המועמד לשעבר לנשיאות מתיו בריידי לעמוד בראש צוות התביעה במשפט. העיתון בולטימור הראלד, השולח כתב מטעמו לסקר את המשפט, מחליט לממן את הבאתו של עורך הדין ולוחם זכויות האזרח הנרי דראמונד על מנת שיגן על הנאשם. המשפט הופך במהרה מעניין מקומי למאבק על זכויות הפרט מול חקיקה לא דמוקרטית.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין הבמאים והמפיקים שפעלו בהוליווד אחרי מלחמת העולם השניה, ספק גדול אם היה אחד שיותר עסק בזכויות אזרח ובמאבקים הפנימיים בתוך החברה המשתנה כמו סטנלי קריימר. מה שעל פניו נראה כמו דיון על חוק שאינו רלוונטי יותר ונאכף פעמים בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה, הוא הצגה בפני הצופים של אותה שפה המשמשת סניגורים של זכויות אדם. כפי ש"בצהרי היום" בהפקתו של קריימר הוא משל למקרתיזם במסווה של מערבון ו"נחש מי בא לסעוד" מציג את הצביעות דווקא בקרב האנשים היותר נאורים שצריכים להחליט האם להסכים לנישואי תערובת, גם "משפט הקופים" הוא יותר ממה שנראה. הסרט יצא בתקופה בה רבים  מעמיתיו של קריימר לא הורשו לעבוד בתעשיית הבידור בשל הכנסתם לרשימה השחורה של תומכי קומוניזם. בעוד בימינו רואים ברשימה הזו פשע שגזל את עבודתם של אנשים בשל עמדות פוליטיות חוקיות לחלוטין, ב-1960 עוד היה ויכוח סוער סביב מתן במה לעמדות אלה. קריימר היה מספיק חכם בשביל לבקר את הרודפים מבלי להיות נרדף בעצמו (אם כי יש שיטענו שלא הביע עמדה מספיק נחרצת נגד הרשימה השחורה). "משפט הקופים" אמנם עוסק ישירות בזכות ללמד אבולוציה, מול השתקה בכח של מה שלא מוצא חן בעיני השמרנים, אולם בסאבטקסט ישנו מסר נגד הנסיונות להשתיק כל אדם בידי רשויות שמפחדות מדעה ומחופש המחשבה. שני הפרקליטים, בריידי ודראמונד (הופעות נפלאות של פרדריק מארץ' וספנסר טרייסי), מעריכים זה את זה ואף נוהגים כידידים ותיקים מחוץ לכותלי בית המשפט. עם זאת, כאשר מתקיים ביניהם עימות מול קהל, בריידי מתנהג כמטיף בכנסיה ונהנה מהאספסוף המשולהב החוזר אחר דבריו, בעוד דראמונד מבקר אותם על כך שאינם ראויים לקדמה משום שידחו באופן אוטומטי כל דבר שאינו מחזיק תנ"ך ומדבר במשפטים פשוטים. ג'ין קלי סוטה מתפקידיו הרגילים ומגלם עיתונאי ציני שאינו שותף לאמונו של דראמונד ברוח האדם, אבל מבין את הרצון של רוב הקוראים לחוש נעלים לעומת הדרומיים המיושנים מהילסבורו. באחד הרגעים האהובים עלי בסרט, דראמונד רואה אדם מתקין מיקרופון חדיש שאמור לשדר ישירות אל תחנת רדיו מרוחקת. בזמן שהוא מדבר עם המתקין, מתברר שאסור לומר "אלוהים" או לקלל ברדיו, כי גם הטכנולוגיה הכי מתקדמת עדיין נועדה עבור אנשים עם ערכים מפעם.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (שחקן ראשי לטרייסי, תסריט מעובד, צילום, עריכה), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, שחקן ראשי), מועמד ל-3 פרסי באפט"א (סרט, שחקן זר לטרייסי, שחקן זר למארץ'), נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review

 

 

38. דג ושמו וונדה (בריטניה/ארה"ב, 1988)

במקור: A Fish Called Wanda

במאים: צ'רלס קרייטון, ג'ון קליז (ללא קרדיט)

תסריט: ג'ון קליז, צ'רלס קרייטון

שחקנים: ג'ון קליז, ג'יימי לי קרטיס, קווין קליין, מייקל פיילין, טום ג'ורג'סון

 

 

מה קורה כאן: שני אמריקאים ושני בריטים מבצעים שוד יהלומים בלונדון. הם רוצים להתחלק בשלל, אבל לאמריקאים יש תכניות אחרות. וונדה ואוטו מתחזים לאח ואחות, כאשר הם בעצם זוג. השקר נועד לאפשר לוונדה לפתות את ג'ורג', הבריטי שיזם את השוד ולהטעות את קן, חובב חיות מגמגם שעזר בביצועו. המצב מסתבך כאשר וונדה מסגירה את ג'ורג' למשטרה, אבל מגלה שהוא הסתיר את היהלומים במיקום הידוע רק לו ונתן לקן את המפתח לכספת, על מנת שיסתיר אותו. קן מתבקש גם להתנקש בחייה של אישה זקנה שהייתה עדת ראיה לשוד. וונדה נאלצת להפנות את כישורי הפיתוי שלה גם לעבר ארצ'י ליץ', עורך הדין של ג'ורג', בנסיון לשכנע אותו לגרום לג'ורג' למסור את מיקום היהלומים.

למה הסרט הזה ברשימה: אם הצלחתם להבין מתיאור העלילה מה הולך בסרט, עדיין תופתעו ממידת הטרוף אליה הוא מגיע. ג'ון קליז וצ'רלס קרייטון תכננו את הסרט במשך קרוב לשני עשורים בטרם יצא לפועל. עבר כל כך הרבה זמן מאז הגרסה הראשונה של התסריט, שקרייטון למעשה חזר מפרישה בת 23 שנה רק בכדי לביים את דג ושמו וונדה. האולפן לא לחלוטין סמך על קרייטון הקשיש, שלא היה בקו הבריאות, אז קליז שמש כבמאי נוסף על מנת להבטיח שהכל מבוצע כהלכה. אולי זו הסיבה שהבדיחות עובדות גם בצפיה המי יודע כמה ושהעלילה רוויית הבגידות לא נמאסת. זה סרט שהיוצרים שלו השחיזו שוב ושוב לפני שלב הצילומים, כשהם יודעים בדיוק מה הם רוצים שישאר בתסריט ומה כבר לא נשמע כמו רעיון טוב אחרי עשרים שנה. ג'ון קליז גלם את ארצ'י כאשר יש לו נסיון ממושך כשחקן וככותב קומי במסגרת מונטי פייתון ובסדרת הקאלט "המלון של פולטי". אם מישהו יודע איך לגרום לדמות בעלת פרצוף רציני להצחיק את הקהל, זה הוא. שאר השחקנים גם מבינים היטב את תפקידיהם וקווין קליין אף זכה באוסקר על גילום אוטו, אידיוט חובב נשק ששונא את האנגלים ולא סובל שקוראים לו טיפש. יש כל מיני בדיחות קטנות בליהוק ובשמות הדמויות, עדות נוספת לכך שכתיבת הסרט הייתה תהליך מהנה עבור קליז וקרייטון. ארצ'י ליץ' הוא גם שמו האמיתי של קרי גרנט, כי ג'ון קליז התבדח שהסרט הזה הוא הכי קרוב שאי פעם יגיע ללהיות כוכב קולנוע כמו גרנט. השחקן טום ג'ורג'סון מגלם דמות בשם ג'ורג' תומסון ואת בתו של ארצ'י מגלמת סינתיה, בתו האמיתית של קליז. למרות כמה סצנות שאמורות להיות לא נעימות לצפיה, הטון הקומי של הסרט מצליח להחזיר תמיד את החיוך לפנים. יש פה רגעים של אלימות, סקס ופגיעה בבעלי חיים, אבל איכשהו זה כל כך מגוחך, שאפשר לזרום עם הבדיחה ולרצות לראות איך הכל משתלב בעלילה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (קליין) ומועמד לעוד 2 (בימוי, תסריט מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בסרט קומי/מוזיקלי לקרטיס, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי לקליז), זוכה 2 פרסי באפט"א (שחקן ראשי לקליז, שחקן משנה לפיילין) ומועמד לעוד 7 פרסים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

 

37. גרמלינס (ארה"ב, 1984)

במקור: Gremlins

במאי: ג'ו דנטה

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: זאך גיליגן, פיבי קייטס, הויט אקסטון, פרנסס לי מק'קיין, דיק מילר, פולי הולידיי, קורי פלדמן, קיי לוק

 

 

מה קורה כאן: בילי פלצר מקבל מאביו מתנה מפתיעה לחג המולד, יצור פרוותי ידידותי מסוג מוגוואי. בילי מחליט לקרוא לו גיזמו ומתחייב לשמור על שני הכללים החשובים ביותר בגידול מוגוואי: אסור לתת לו להירטב ואסור להאכיל אותו אחרי חצות. כמובן ששני הכללים האלה מופרים במהירות וכשגיזמו נרטב יוצאים מספר מוגוואי נוספים, פחות חברותיים ממנו. כאשר הם אוכלים לאחר חצות, כל המוגוואי פרט לגיזמו הופכים לגרמלינים ירוקים ומרושעים שנהנים לגרום נזק ולרצוח אנשים בדרכים שונות. בילי וידידתו קייט, השונאת את חג המולד, נאלצים להתמודד בעצמם מול האיום הירוק, בעוד כוחות הבטחון לא יודעים כיצד להגיב.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו "הגוניס", גם גרמלינס הוא דוגמה לסרט אימה לכל המשפחה. כזה שמספיק מפחיד ומודע לעצמו עבור מבוגרים, אבל גם מתבסס על עלילה פשוטה וחלוקה ברורה בין טובים ורעים עבור ילדים. כמו כן, גם בגרמלינס סטיבן ספילברג מעורב מאחורי הקלעים. מה שמייחד את גרמלינס זה כמה הוא לא צריך להתאמץ. יש יצור חמוד שיוצאים ממנו יצורים מרושעים, רק שתי דמויות ראשיות אחריהן אנחנו עוקבים לכל אורך הסרט, ורוב העלילה מתרחשת בלילה אחד. אין תכנית-על להשתלט על העולם, אין סיפור מקור מסובך להחריד, אין כוחות מיוחדים שמתגלים משום מקום. זה אדם נגד הפחד בצורה הבסיסית והמבדרת ביותר. כמובן שבסרט ההמשך, היוצרים פשוט החליטו לעשות את ההפך המוחלט, אבל הוא כל כך מודע לעצמו, שגרמלינס 2 הוא למעשה פרודיה על קודמו. הסרט הראשון הוא אפל, סבלני, מצולם בצורה אווירתית שמזכירה את הבי-מוביז של פעם, אבל איכשהו גם מצחיק כשצריך. הסרט השני הוא פרסה מלאה בהופעות אורח ושבירת הקיר הרביעי שחושפת את הסוד האמיתי מאחורי הסרט הראשון: גם היוצרים שלו לא לוקחים אותו ברצינות. כאשר יש כיום תחושה שגם סרטי אימה וגם סרטים לכל המשפחה לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. גרמלינס הוא תזכורת לכך שאפשר גם אחרת. יש בו רגעים קשים לצפיה והסכנה אמיתית, אבל אז מגיעה הסצנה בקולנוע ואי אפשר שלא לחשוב שגם המפלצת הכי מפחידה צריכה מדי פעם הפסקה מלהשליט הרס ורוצה סתם להנות.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה (סרט האימה הטוב ביותר, במאי, שחקנית משנה להולידיי, מוזיקה, אפקטים מיוחדים)

 

 

36. להיות ג'ון מלקוביץ' (ארה"ב, 1999)

במקור: Being John Malkovich

במאי: ספייק ג'ונז

תסריט: צ'רלי קאופמן

שחקנים: ג'ון קיוזק, קתרין קינר, קמרון דיאז, ג'ון מלקוביץ', אורסון בין

 

 

מה קורה כאן: בובנאי חובב בשם קרייג שוורץ מתחיל לעבוד בחברה שמשרדיה נמצאים בקומה 7 וחצי. הוא מכיר שם עובדת בשם מקסין שלא מחבבת אותו, אבל מוכנה לסבול את נוכחותו. באחד הימים, קרייג מגלה במקרה פתח בקיר המוביל אל תוך ראשו של השחקן ג'ון מלקוביץ'. מי שזוחל לתוך הפתח, יכול לראות את העולם דרך עיניו של מלקוביץ' לזמן קצר, בטרם יפלט החוצה לצד כביש בניו ג'רזי. קרייג ומקסין מחליטים לנצל את הפוטנציאל העסקי שבשער המסתורי, מה שמוביל להתערבות ישירה בחייו של מלקוביץ' ולמשולש (מרובע?) אהבה שכולל גם את לוטי, אשתו של קרייג.

למה הסרט הזה ברשימה: להיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד הסרטים בעלי העלילה המקורית ביותר שנתקלתי בה. יש בו מקום גם למוזרות לא מציאותית וגם לדיונים על מגדר ברמה שהייתה נדירה עדיין באותה תקופה. זה אחד מסרטי סוף המילניום שיצאו בשנת 1999 ומצאו בית חם בקרב הקהל שגלה התעניינות מוגברת בניו אייג', מתוך איזו תחושה שסוף האלף ואימת באג אלפיים המתקרב, יביאו לשינוי משמעותי באופן בו אנו תופסים את המציאות. הם טעו, אבל יצאו מזה כמה סרטים משובחים ולהיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד מהם. זה שיתוף הפעולה הראשון בין הבמאי ספייק ג'ונז והתסריטאי צ'רלי קאופמן, שלשניהם זו הייתה ההתנסות הראשונה ביצירת סרט קולנוע. ג'ונז היה במאי קליפים ופרסומות מוכר ומוערך, כך שהאתגרים הכרוכים ביצירת מציאות הנראית דרך עיניו של שחקן חצי מוכר (מלקוביץ' למעשה נעשה מפורסם יותר אחרי צאת הסרט מאשר לפניו), היו מסוג הדברים שהוא רגיל לשבור את הראש לגביהם. כפי שידוע כיום, ג'ונז הוא הרגוע מבין השניים וקאופמן, שהפך מאז לאחד התסריטאים הידועים בהיסטוריה, הוא זה שנוטה לסבך דברים ולאתגר את שותפיו לעבודה. ג'ון קיוזק וקתרין קינר מציגים כימיה מעולה על המסך וגם מלקוביץ' וקמרון דיאז, שלרוב נוטים להופעות מוגזמות, רוסנו כאן למידה הרצויה. זה אחד הסרטים הראשונים שנחשפו לקהל רחב ועסקו ברצינות בשאלת ההבדל בין מגדר לבין המין המיוחס בעת הלידה, במקרה הזה בעקבות התנסות מגוף ראשון בחילופי זהות. ככל שהכניסות לראשו של מלקוביץ' נעשות תדירות, כך גם החקר של הדמויות את עצמן. קרייג מתגלה כאגואיסט חסר מצפון, לוטי כחולמנית שזקוקה להדרכה, ומקסין כמניפולטורית שהולכת תמיד עם הצד המנצח. אצל קאופמן, נדיר שמישהו יוצא צדיק, אבל תמיד יש משהו מתחת לפני השטח. יחד עם היצירתיות החזותית של ג'ונז, שהראה את יכולותיו גם בלי קאופמן ב"ארץ יצורי הפלא" ו"היא", התוצאה היא קומדיה פסיכולוגית על אנשים שצריכים לזנוח את נקיפות המצפון מאחור בכדי להגיע למשהו בחייהם.

פרסים בולטים: מועמד ל-3 פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לקינר, תסריט מקורי), מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי או מוזיקלי, שחקנית משנה לדיאז, שחקנית משנה לקינר, תסריט), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד ל-3 פרסי גילדת השחקנים (אנסמבל, דיאז, קינר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס הקולנוע של MTV לבמאי חדש, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review.

 

 

35. מרי פופינס (ארה"ב 1964)

במקור: Mary Poppins

במאי: רוברט סטיבנסון

תסריט: דון דה-גריידי, ביל וולש

שחקנים: ג'ולי אנדרוז, דיק ואן דייק, דיוויד טומלינסון, גליניס ג'ונס, קרן דוטריס, מתיו גרבר, הרמיוני באדלי, אד וין

 

 

מה קורה כאן: בלונדון של תחילת המאה ה-20, משפחתם של בנקאי מרובע וסופרג'יסטית חייכנית, מחפשת אומנת חדשה לילדיהם ג'יין ומייקל. הילדים מנסחים בעצמם מודעת חיפוש לאומנת המושלמת, אותה האב קורע ומשליך לאח. עם זאת, המודעה עדיין מגיעה למרי פופינס, אומנת קסומה המרחפת בעזרת מטריה, שרה עם קול של מלאך, מצוידת בתיק בעל קיבולת אינסופית ויודעת לקפוץ לתוך ציורים כאילו היו חלק מהעולם האמיתי. בקיצור, היא מושלמת מכל בחינה. מרי לוקחת את ג'יין ומייקל למפגשים עם ברט, המצייר על מדרכות, הדוד אלברט שמרחף מרוב צחוק, חבורה של מנקי ארובות מרקדים ועוד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם רוצים לבחור סרט אחד ולהגדיר אותו כעל-זמני, זה חייב להיות מרי פופינס. סרט לכל המשפחה שאהוב גם על ילדים וגם על מבוגרים, מתרחש בתקופה שהיא בו זמנית תמימה (לפני מלחמת העולם הראשונה) ואפלה (חלוקה מעמדית ושמרנות מכתיבות את חיי היומיום), מלא שירים אהובים שעומדים במבחן הזמן ואיכשהו, רבים מהאפקטים עדיין נראים ממש טוב, אפילו שעברו כבר 55 שנים. וולט דיסני נאבק במשך שנים להפיק את הסרט הזה, אחד האחרונים בהם היה מעורב ישירות לפני מותו. הוא ידע שיש פה פוטנציאל למשהו גדול באמת שדורות של צופים יגדלו עליו, והיה מוכן לרדת על הברכיים כדי לשכנע את הסופרת פי.אל. טרוורס למכור את הזכויות לעיבוד. טרוורס שנאה את התוצאה הסופית, אבל היא בדעת מיעוט. מרי פופינס היא התגלמות הנימוס הבריטי בשילוב הדמיון ההוליוודי וג'ולי אנדרוז המושלמת מכל בחינה עבור התפקיד. אנדרוז התפנתה לצילומים רק לאחר שלא לוהקה לתפקיד אלייזה דוליטל ב"גברתי הנאווה", תפקיד אותו גלמה במקור על הבמה. המפיקים חשבו שאנדרוז אינה שם מספיק גדול בשביל גרסה קולנועית ולהקו את אודרי הפבורן במקומה. אנדרוז זכתה באוסקר על מרי פופינס והפכה לכוכבת בן לילה. הקסם האמיתי של הסרט הוא ביכולת לשלב בין ספקטקל שנועד למסך הגדול, לבין דמויות אנושיות ומרגשות. מר בנקס לומד מההכרות עם מרי לא פחות משילדיו לומדים וברט רב הפעלים אולי זכה ללעג בגלל המבטא הלא אמין של דיק ואן דייק, אבל הוא מתגלה כבן זוג אפלטוני נהדר עבור האומנת הקשוחה. הנכונות של מרי לשבור מדי פעם את הרצינות לטובת הנאה, רק בכדי לחזור ולהיות מקצוענית כאשר נדרש, היא ביטוי לאופן בו הסרט נהנה להיסחף להרפתקאות קטנות וצבעוניות, אבל מקפיד לא לאבד את הראש ולהישאר ממוקד בדמויות ובאווירה היחודית סביבן.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי אוסקר (שחקנית ראשית לאנדרוז, עריכה, אפקטים חזותיים, פסקול מקורי, שיר מקורי) ומועמד לעוד 8 (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית ראשית בסרט קומי או מוזיקלי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

34. מסע הכזבים של ביל וטד (ארה"ב, 1991)

במקור: Bill & Ted's Bogus Journey

במאי: פיט יואיט

תסריט: כריס מתסון, אד סולומון

שחקנים: אלכס וינטר, קיאנו ריבס, ויליאם סדלר, ג'וס אקלנד, ג'ורג' קרלין, פרנק ולקר

 

 

מה קורה כאן: ביל אס. פרסטון, אסקווייר וחברו טד "תאודור" לוגן הם מנהיגי להקת הרוק ויילד סטליונז. לאחר שבסרט הקודם למדו שהם עתידים להיות המייסדים של חברה אוטופית הבנויה סביב אהבה לרוק ולהיות מצוינים זה אל זה, הם מתכוננים כעת לקראת קרב הלהקות שאמור לסלול את דרכם לפרסום עולמי. צ'אק דה-נומולוס, פושע מהעתיד שמתעב את כל מה שביל וטד מייצגים, שולח אל ההווה כפילים רובוטים של השניים שרוצחים אותם ותופסים את מקומם. ביל וטד צריכים לחזור מן המתים, דרך הגהנום וגן עדן, על מנת להציל את בנות זוגם, את הלהקה (שמורכבת למעשה מהם ומבנות זוגם) ולנצח בקרב הלהקות לפני שהרובוטים המרושעים מהעתיד יהרסו הכל.

למה הסרט הזה ברשימה: הסרט הראשון, "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", היה לשובר קופות מפתיע וקאלט מיידי בארצות הברית. בישראל, זהו דווקא סרט ההמשך שהכיר לקהל את צמד הרוקרים המרבים לנגן על גיטרת אוויר כשהם חשים אושר. למרות שמסע הכזבים התקבל בזמן אמת בקרירות ביחס לקודמו, הוא היותר מוצלח בעיני. זה סרט שנשען על רפרנסים תרבותיים ומשפטים קליטים ובו זמנית גם על הגות פילוסופית ותאולוגית מעמיקה, לצד נגיעות של פיזיקה מתקדמת. הבדיחה המנחה את הסרט היא שגיבוריו נראים טיפשים ושקועים בעצמם, אבל הם בעצם מבינים רעיונות מורכבים במיוחד ומגיבים בצורה רגועה למצבי משבר חסרי תקדים. הם צריכים לגבור על המוות (ויליאם סדלר במחווה ל"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן), לעבור את הגהנום האישי של כל אחד מהם, לעלות לגן עדן בחיפוש אחר גאון טכנולוגי וכל זה בלי להתרגש יותר מדי, אבל גם בלי לזלזל בגדולתו של הרגע. הם צורחים בבהלה בזמן נפילה לתהום, אבל אז מפסיקים ומעבירים את הזמן במשחק ניחושים כי עוד לא נחתו. ביל וטד הם אולי המודל לחיקוי עבור צוותים קומיים שבאו אחריהם, כמו הארי ולויד, ג'סי וצ'סטר ובערך כל צוות השחקנים של סדרת הנגאובר, אבל הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונם. היא גם לא על חשבון הקהל, שנהנה מכך שהאינטליגנציה שלו למעשה מוחמאת בידי תסריטאים שמאמינים ביכולתו לקלוט הומור מתוחכם במסווה של ראשי-אוויר. ביל וטד הם פרודיה על רוקרים משנות השמונים ותחילת התשעים, בדיוק כמו אלה שעליהם מבוסס "עולמו של ויין", שיצא שנה לאחר מכן. כמו ביל וטד, גם ויין וחבריו משלבים בין הומור ילדותי של מעריצים חסרי תחכום, לבין שבירת קיר רביעי, מחוות לגדולי תרבות הפופ והתיחסויות מזדמנות לסרטים אחרים. ההבדל הוא שמסע הכזבים הרבה יותר מהודק כסרט, לא רק ביחס ל"עולמו של ויין" (שהוא בעצמו קומדיה מעולה ופורצת דרך), אלא גם ביחס לשאר הקומדיות המבוססות על טמבלים שנקלעים להרפתקאות לא שגרתיות. מסע הכזבים הולך רחוק יותר עם העלילה, תוך שהוא שומר על הדמויות הראשיות חביבות וטובות לב. כמובן שכמות נדיבה של בדיחות לא מזיקה. חלקן עובדות יותר וחלקן פחות, אבל יש מספיק מהן בשביל שלא תעבור סצנה אחת בלי רגע של צחוק.

פרסים בולטים: זוכה פרס האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן משנה (סדלר)

 

 

33. ממזרים חסרי כבוד (ארה"ב/גרמניה, 2009)

במקור: Inglourious Basterds

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף ואלץ, בראד פיט, מלאני לורן, דיאן קרוגר, דניאל בריהל, אלי רות', מייקל פסבנדר, טיל שווייגר, בי.ג'יי. נובאק

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, ממנה צבא ארצות הברית יחידה בשם "הממזרים", המורכבת מחיילים ממוצא יהודי שמטרתם להסתובב בצרפת הכבושה ולהטיל אימה על הכוחות הנאצים. במקביל, מתכננת שושנה דרייפוס, יהודיה החיה בפריז בזהות בדויה, לנקום בראשי המשטר הנאצי על ידי גרימת שריפה בבית הקולנוע אותו היא מנהלת. האחראי על האבטחה, האנס לנדה, הוא צייד יהודים שהורה על הריגת משפחתה של שושנה לפני מספר שנים, אולם רחם עליה ואפשר לה לברוח. הסיפורים מצטלבים כאשר גם הממזרים מקבלים הוראה להתנקש בצמרת השלטון הנאצית על מנת להביא לסופה של המלחמה.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון, במיוחד בסגנון של סרג'יו לאונה ועם פסקול מקורי של אניו מוריקונה. הוא זכה לעשות את זה, אבל רק אחרי שערך ניסוי כלים בממזרים חסרי כבוד. סצנות ארוכות שבונות מתח לאט לאט, עד לנקודת אין-חזור, הן מה שמבדיל את ממזרים מסרטיו הקודמים של טרנטינו. יש לו סבלנות והוא מבהיר זאת כבר מסצנת הפתיחה, בה צייד היהודים מבקר בחוה מבודדת וגולל בהדרגה את הסיבה האמיתית לבואו. זה קורה גם במהלך ארוחה בה נידונים סידורי האבטחה של הקולנוע, בתחקור השחקנית המעורבת בקונספירציה ובמיוחד במשחק ניחושים בין הממזרים לבין חיילים גרמניים במהלכו הנסיון לנחש לפי רמזים מה השם הכתוב על פיסת נייר, הולך ומתגבש לנסיון לנחש מי באמת האדם היושב לשולחן. כשטרנטינו סבלני, הוא גם מסוגל להיות אלים יותר מבלי להתנצל, כי האלימות היא פורקן שמגיע בתום ההמתנה. מרוב שהמתח נבנה, יש משהו משחרר בלראות איך העימות נגמר. הופעות מדהימות של כריסטוף ואלץ, מלאני לורן ודיאן קרוגר רק מוסיפות לאמינות של דמויות שלפחות חלק מהזמן, מתנהגות בצורה מוקצנת בכוונה. ממזרים חסרי כבוד הוא גם הנקודה על ציר הזמן בה היקום הסינמטי של טרנטינו סוטה מציר הזמן שלנו ומתחיל מציאות חלופית. "היו זמנים בהוליווד" המשיך את הציר החלופי לגרסה אלטרנטיבית משלו לארועים שעצבו את העולם כפי שאנו מכירים אותו. בצעד זה, טרנטינו נתן משמעות נוספת לכל סרט שעשה לפני ואחרי ממזרים חסרי כבוד. תוך כדי שימוש בגישה סיפורית אותה כנה "ג'וספלויטיישן", המציגה עולם בו יש ליהודים כח מאזן מול רודפיהם, טרנטינו מוותר במופגן על הבושה ומשכתב את ההיסטוריה לפי הכללים שלו.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (ואלץ) ומועמד לשבעה נוספים (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרסי גילדת השחקנים לשחקן המשנה ולצוות השחקנים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב

 

 

32. להיות שם (ארה"ב, 1979)

במקור: Being There

במאי: האל אשבי

תסריט: יז'י קושינסקי

שחקנים: פיטר סלרס, מלווין דאגלס, שירלי מקליין, ג'ק וורדן

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהזקן שהעניק לו קורת גג נפטר, נשאר צ'אנס הגנן לבד בבית הגדול. הוא נאלץ לעזוב כאשר הבית נמכר, אולם צ'אנס אינו אדם חכם ומעולם לא נחשף למציאות שבחוץ פרט לצפיה בטלוויזיה. בעודו משוטט ברחובות, הוא נפגע ממכוניתה של איב ראנד, שמיד מציעה לקחת אותו לבדיקה אצל הרופא הפרטי של בעלה, בתקווה למנוע תביעה משפטית. מר ראנד הוא מיליונר הגוסס ממחלה ובעל השפעה בחוגים הכלכליים והפוליטיים הגבוהים ביותר. מאחר וצ'אנס לובש את בגדיו של הזקן, הזוג ראנד מניח שהוא בעצמו אדם עשיר ומבין את שמו בטעות כצ'ונסי גארדנר (במקום Chance the gardner). צ'אנס הופך לבן בית אצל חבריו החדשים, כאשר עוד ועוד אנשים משתכנעים כי הדיבורים הרבים שלו על גינון וציטוטים מהטלוויזיה הם דברי חכמה שכל האומה צריכה להקשיב להם בזמן של משבר אמון בכלכלה ובמנהיגות האמריקאית.

למה הסרט הזה ברשימה: לכאורה, אין דרך פשוטה יותר לייצר סאטירה מאשר לגרום לאדם רפה שכל להישמע כמו פוליטיקאי ממולח. "פורסט גאמפ" הוכיח 15 שנים לאחר מכן שזה עדיין עובד ולא במקרה, גם שם התקופה בה מקשיבים לפורסט היא זו שבה הציבור האמריקאי צמא לכיווני מחשבה רעננים ופתוח לרעיונות לא קונבנציונליים ולגורואים מזדמנים. למעשה, העובדה שדונלד טראמפ הצליח להיבחר לנשיאות דרך שילוב של שיטת אלקטורים מיושנת וגישה שבזה לאינטלקטואל, מראה שלא הרבה השתנה בארבעת העשורים שחלפו מאז להיות שם צולם. הסרט הוא כמו קפסולת זמן המתעדת דרך שידורי הטלוויזיה את מגוון התוכן המוצע באותה שנה, תוך הדגשת הריקנות והנכונות של אנשים לחזור כמו תוכים אחר סלוגנים פשוטים והצעות ללא כיסוי. בקריירה היחסית קצרה שלו כבמאי, האל אשבי הספיק לחקור את אמריקה של שנות השבעים לא מעט, תוך שהוא מבקר את הערכים המיושנים של מיליטריזם ותפיסה מעמדית, ובו זמנית מביע הרבה אהבת אדם. צ'אנס, בגילומו של פיטר סלרס המצוין, לא מבין עד כמה מורכב העסק אליו נכנס, או למה כולם מתעניינים פתאום במה שיש לו לומר. הוא גנן וזה התחום היחיד שהוא מבין בו., אבל לאחרים הוא הדבר הגול הבא. זה לא מונע ממנו לנסות ולתקשר עם חברים חדשים, או לענות על שאלות, הוא פשוט לא מודע להשפעה שיש לכל מילה שלו. התרחיש לא לחלוטין אמין, אבל יותר מנרמז שהבידוד בו צ'אנס חי עד ליציאה הראשונה שלו מחוץ לבית, הביא לכך שאין שום הוכחה שהוא אינו מה שטוענים שהוא. אין הוכחה שהוא אסטרטג מבריק, אבל גם אין ראיות לכך שהוא משהו אחר. היחידה שאומרת משהו על כך היא סוכנת הבית השחורה שעבדה בבית של הזקן וגם היא בעיקר רואה פה הוכחה לכך שכל אחד יכול להצליח באמריקה, בתנאי שהוא לבן.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקן משנה (דאגלס) ומועמד לאוסקר לשחקן ראשי (סלרס), זוכה בשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן ראשי בסרט קומי או מוזיקלי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקן ראשי, נבחר בשנת 2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

31. המפיקים (ארה"ב, 1967)

במקור: The Producers

במאי: מל ברוקס

תסריט: מל ברוקס

שחקנים: זירו מוסטל, ג'ין ויילדר, לי מרדית, קנת מארס, דיק שון, כריסטופר יואיט

 

 

מה קורה כאן: מקס ביאליסטוק הוא מפיק בברודוויי שנמצא בתקופה של מצוקה יצירתית וכלכלית. כאשר רואה חשבון בשם לאופולד בלום מגיע לעבוד אצלו, מתברר שהכשלון האחרון שמקס הפיק הניב רווח בגלל האמונה של המשקיעים כי המחזה לא הכניס כסף. זה נותן למקס רעיון והוא משכנע את בלום להצטרף אליו כמפיק של מחזה שיהיה כשלון בטוח, על מנת להתעשר ממכירה מוגזמת של אחוזים למשקיעים שלא ידרשו כסף בחזרה. השניים מחפשים מחזה גרנדיוזי שאף אחד לא ירצה לראות ונתקלים ב"אביב להיטלר", מחזמר על הפירר שמבקש לנקות את שמו ולהציגו כגיבור לא מובן. ביאליסטוק ובלום יוצאים למצוא את הבמאי הגרוע ביותר והשחקן הגרוע ביותר, שיצטרפו להפקה של המחזה הגרוע ביותר.

למה הסרט הזה ברשימה: זהו הסרט הרביעי של מל ברוקס ברשימה ובניגוד לשלושת האחרים, לא מדובר בפרודיה. ברוקס עבד לפני כן רק בתאטרון ובטלוויזיה והחליט לביים את הסרט בעצמו כדרך לחסוך עלויות. הרבה מפיקים אמיתיים דחו את התסריט מתוך חשש שהקהל לא ירצה לראות את היטלר מוצג באור קומי (למרות שהיטלר הוא רק דמות במחזה בתוך הסרט), כך שחלק ניכר מהתקציב הושג בזכות משקיע פרטי. יצא שחבורה של יהודים, ברוקס על התסריט והבימוי, גלזייר על ההפקה, וולפסון ולווין על המימון, ויילדר ומוסטל בתפקידים הראשיים, הפכו לא רק את היטלר למושא ללעג, אלא גם את כל האוהדים שלו שנים לאחר שגרמניה הנאצית הובסה במלחמה. זה לא נעצר שם. ההשראה לסיפור הגיעה ממספר מפיקים שברוקס הכיר בחיים האמיתיים ובעודו משתעשע עם השם "אביב להיטלר", יצא סאטירה על עסקי השעשועים, עם דגש על הצד העסקי שבהם. הסרט הזה היה יכול להפוך לאסון, במיוחד כל עוד ברוקס התעקש לשמור על השם המקורי. הביקורות היו מעורבות וההכנסות בקושי כיסו את עלויות ההפקה. עם זאת, המפיקים הפך לאורך השנים לאחת הקומדיות המוערכות של המאה ה-20 ואף עובד מחדש כמחזמר שובר קופות. אחת הסיבות לשינוי הגישה כלפי הסרט היא שזה היה הסרט הראשון שברוקס ביים והמבקרים והקהל עוד לא הכירו בזמנו את הסגנון היחודי שלו. כחובב סרטים מצוירים, הדמויות מאופיינות כקריקטוריסטיות והומור סלפסטיק משחק תפקיד לצד משפטים מתוחכמים יותר. זירו מוסטל הונחה לשחק בצורה מוגזמת, מה שבעיני הביא להופעה קומית מרהיבה, אבל נתפס בזמן אמת כבזבוז של שחקן מוכשר. בסופו של דבר, אוהדיו של הסרט קבעו את הטון והוא זכה להכרה כנקודת המוצא לאחת הקריירות המשפיעות והמצליחות בתולדות הקומדיה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט מקורי ומועמד לאוסקר לשחקן משנה (ויילדר), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 1996 לשימור בידי ספריית הקונגרס