בשירה ובריקוד, אנחנו מדברים השבוע על שני סרטים מוזיקליים שעושים מחווה לז'אנר. "לה לה לנד" אוהב את המיוזיקלס של שנות החמישים, "פרוטות משמיים" מסתכל בציניות לעבר קלאסיקות משנות השלושים.
ספוילרים שש… שבע… שמונה…
חודש: דצמבר 2016
ביקורת: מיס סלואן
עולם הקולנוע מעולם לא היה חברותי כלפי לוביסטים. הם מוצגים תמיד כטיפוסים חסרי מצפון שיעשו הכל, כולל פגיעה בחפים מפשע והריסת קריירות פוליטיות, רק בשביל להצדיק את תלוש השכר הגבוה שלהם. מ"מר סמית הולך לוושינגטון", דרך "דייב" ו"לכשכש בכלב" ועד "תודה שעישנתם" ו"משחקי שלטון", אם אתם רואים לוביסטים על המסך, הם חלק מקונספירציה גדולה, או פועלים בשם תאגיד מרושע שמוכן לסכן חיי אדם בשביל להחזיק בעמדות הכח שלו בוושינגטון.
זה קצת צבוע כשחושבים על זה. שתדלנות קיימת בהרבה תחומים בחיים, כולל בתעשיית הסרטים עצמה. אולפנים ומפיצים מפעילים כבר יותר ממאה שנה לוביסטים שיעזרו לקדם חקיקה שתסייע בהקלות מס לצילומים במקומות מסוימים, תגביל או תגביר את הצנזורה ואת הגדרות דרוגי הגיל, או תעזור למחירי הכרטיסים להישאר גבוהים ללא הצדקה. למעשה, מה זה המרוץ לאוסקר, אם לא פעולת שדולות שמנסות להשפיע על חברי אקדמיה להצביע לסרט אחד ולא לאחר? אתם חושבים שסתם כל כך הרבה עיתונאים ואנשי תעשיה מצביעים לרשימה כה מצומצמת של מועמדים בסוף השנה? מנווטים אותם לעבר בחירות דומות.
מה גם שלוביסטים לא פועלים רק בשרות התאגידים הדורסניים. מדי יום, מפעילים ארגוני זכויות אדם וגופים הומניטריים שונים, לוביסטים על מנת לקדם חקיקה לטובת האג'נדות בהן הם מאמינים ואם ראיתם פעם רשימת משתתפים של ישיבה בוועדה בכנסת, אתם יודעים טוב מאוד שגם לגופים כמו מועצת יש"ע וצה"ל יש את הלוביסטים שלהם, גם אם לא קוראים להם ככה. "מיס סלואן" הוא אולי הסרט הראשון שלא רק מציב דמות של לוביסטית בתפקיד הראשי, אלא גם מנסה להראות למה שתדלנות יכולה לנבוע, לפעמים, מתוך כוונות טובות.
אליזבת סלואן היא מומחית בתחומה. עובדת בכירה בחברה המציעה שרותי לוביזם בבירת ארצות הברית, שיכולה כנראה לגרום לכל הצעת חוק להשיג את התמיכה הרצויה אם ינתנו לה התקציב והצוות המתאימים. היא עוזבת את החברה כשזו נשכרת למנוע תיקון אשר יגביר את הפיקוח על רכישת ואחזקת כלי נשק בידיים פרטיות, ועוברת לצד השני, לחברה קטנה יותר שמנסה לקדם את התיקון. היא לוקחת איתה חלק מהצוות הישן ומתמקמת בבניין החדש מתוך כוונה להפוך תקריות ירי לדבר נדיר בהרבה.
קשה להגדיר במה בדיוק עוסק הסרט מיס סלואן. הוא לא עוסק בביקורת על לוביסטים יותר משהוא מנהל דיון על חוקי הנשק תחת התיקון השני לחוקה. זמן מה לתוך הסרט, מתקבל הרושם שהנושא האמיתי שלו הוא אליזבת סלואן עצמה. הנכונות שלה לנצח בכל מחיר והמהלכים הלא שגרתיים בהם היא נוקטת בעקבות זאת, מציבים אותה כחריגה גם בקרב הקולגות שלה. היא שוברת את החוקים ששאר הלוביסטים מקדשים ומשלבת טיעונים הגיוניים עם אמירות רגשניות כשעליה לצאת כנגד תומכי המצב הנוכחי. למרבה הסתירה, למרות שמדובר באישה קרת רוח ומחושבת, היא מסוגלת לומר בלי כוונה משהו שיגרום ליריביה להיראות מחוברים יותר למציאות. או שמא?
כמו דוקטור האוס וטיריון לניסטר, אליזבת סלואן אוהבת לדבר ומעדיפה לשמוע אחרים רק כשיש להם מידע חדש. היא מכורה לעבודה, מוותרת בשמחה על שעות שינה, לא מבינה למה אנשים מבזבזים זמן על אוכל מעבר לנחוץ להם לשם קיום וכמו שתי הדמויות הגבריות שהזכרתי (בשלבים מסוימים של חייהן), מעדיפה לספק את יצריה בעזרת שרותי מין בתשלום, מאשר להוציא אנרגיה על מערכת יחסים. אולי יש כאן נסיון להקביל בין עבודת השתדלנות לבין זנות ממוסדת, אבל הסרט לא שם מספיק פוקוס על הרעיון בכדי שיהיה ברור עד כמה ההקבלה מכוונת.
זו בעיה שמלווה את מיס סלואן מתחילתו ועד סופו. הוא מציע כל מיני כיוונים, אבל בשורה התחתונה, לא באמת עוסק באף אחד מהם. תחילת הסרט המגלה כי מחכה לאליזבת שימוע בפני הקונגרס בעתיד, יוצרת את התחושה שמדובר בנקודה אליה העלילה הולכת ומכוונת. כאשר השימוע אכן משתלב, התאכזבתי לראות עד כמה החיבור שלו לשאר הסיפור נעשה בזריזות ובשטחיות. אף על פי שהסרט מציג בפרוט את עבודתם של הלוביסטים, נראה שחוסר הרצון להתחייב לעמדה כלשהי, גרם לו להסתיים בצורה מטופשת ולא הגיונית.
ג'סיקה צ'סטיין היא מקור האנרגיה העיקרי של הסרט. למרות צוות בכלל לא רע של שחקני משנה, ההופעה של צ'סטיין בתור אליזבת היא מה שבאמת מחזיק אותו בחיים. למרות סיפור שנע במהירות בין מרתק לאידיוטי, השחקנית הראשית לא יוצאת לרגע מהדמות. נדמה שלמרות חורים בתסריט, היא תמיד יודעת בדיוק איך מיס סלואן אמורה להגיב. צ'סטיין מבינה היטב שבכדי שהדמות תעבוד, היא חייבת שתמיד יהיה מעליה סימן שאלה. בשום נקודה, לא ברור האם אליזבת היא נטולת רגש שרואה מולה רק את המטרה, או שלמעשה אכפת לה מהאנשים סביבה ומאזהרות הרופא שהיא עובדת קשה מדי. בעוד העלילה העוטפת אותה בעייתית בגלל חוסר יכולת להתחייב לנושא אחד, הדמות הראשית נהנית מהיותה חידה לכל אורך הדרך.
הבמאי ג'ון מיידן והתסריטאי ג'ונתן פררה בחרו בנושא שיפלג את הצופים. פיקוח על נשק הוא פולמוס מתמשך בחברה האמריקאית, שהולך וחודר למדינות אחרות ברחבי העולם. יוצרי הסרט עשו בשכל כשבחרו בזה בתור המשימה שאליזבת מתמודדת מולה, מתוך ידיעה שהנושא יהיה חם גם כשהסרט יצא וסביר להניח שגם בעתיד הנראה לעין. הוא מתאים לאופי השאפתני של אליזבת, שלוקחת על עצמה מה שאחרים רואים כמשימה בלתי אפשרית – לנצח את הלוביסטים של יצרניות הנשק ואיגוד הרובאים הלאומי במגרש הביתי שלהם.
בעוד קיימות תהיות לגביה מניעיה האמיתיים של סלואן, אין ספק לגבי עמדתם של מיידן ופררה בנושא הפיקוח. זה קצת חבל, כי אליזבת הכי מוצלחת כשלא ברור האם היא מונעת מתוך עקרון, או מתוך חמדנות והנטיה הברורה של הסרט לכיוון אחד, הורסת משהו מהיחוד של הדמות. זה שכל כך קל להבין במה יוצרי הסרט מאמינים, גורם לנסיונות שלהם לייצר דיון אמיתי דרך היריבות בין הלוביסטים, להפוך לקל מדי לשיפוט. אם רצו להדגים עד כמה לוביסטים הם גמישים מוסרית, לא זו הדרך, במיוחד כשנראה שאליזבת היא היחידה שחושבת מחוץ לקופסת הטריקים הרגילים ויריביה פשוט עוקבים אחר הנחיות.
בסך הכל, מיס סלואן הוא סרט לא רע. רובו כתוב ומבוים היטב וכולו משוחק נהדר. חוסר עקביות פוגע בנסיונות להציג אמירה, כמו גם בפיתוח של הדמות הראשית, אבל ג'סיקה צ'סטיין לפחות עושה מה שצריך עם תסריט לא אחיד. זהו שיעור מעניין במידת המעורבת האפשרית של לוביסטים במערכת השלטון, אם כי ישנם רגעים, בעיקר לקראת הסוף, שנדמה שהסרט מנסה בכח לייצר אהדה לצד מסוים. יותר מחויבות לרעיון כלשהו, לא מבחינת המסר של הסרט, אלא מבחינת הנושא בו הוא באמת עוסק, הייתה מאוד מועילה כאן.
פרק 174 – לשוט בחסקה
איך אתם מעדיפים לנוע ברחבי פולינזיה? אנחנו מציעים לכם סרט אנימציה מוזיקלי בליווי דמי-אל ותרנגול ב"מואנה", או סרט תעודי בן יותר משישים שנה בליווי נורבגי עם שם של אל ותוכי ב"קון-טיקי".
יש ספוילרים, אין בעד מה.
פרק 173 – כמו בקזבלנקה
אחרי שדברנו כמה פעמים על סרטים ישנים של רוברט זמקיס, הגיע הזמן לדבר על אחד חדש. "בעלי ברית" פותח את הפרק ו"צבא הצללים" ממשיך.
ספוילרים. או שמא?
ביקורת: לה לה לנד
ג'ין קלי, לסלי קארון, פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס, דני קיי, דיק ון דייק, לייזה מינלי, קרמיט הצפרדע. הרבה שחקנים מטפחים גם כשרונות שירה וריקוד, אבל מעטים אלה שמפורסמים בכל התחומים כמו הנ"ל. הייתה תקופה שסרטים מוזיקליים היו ז'אנר מצליח במיוחד, כך שהביקוש עבור כוכבים שיכולים לשיר, לנוע בחינניות ולזכור שורות של טקסט בלי להישמע כמו לינה למונט, הגיע לגובה חסר תקדים. המגמה נרגעה עם הזמן, כשהקהל החל לדרוש סרטים יותר ריאליסטיים ומיוזיקלס הפכו נדירים ונסיוניים יותר. גם כיום, אחרי שסרטים כמו "מולן רוז'", "מכושפת" ו"עלובי החיים" הוכיחו שהז'אנר לא מת, נדיר למצוא כוכבים שמשלבים בין כל המרכיבים הדרושים לסחוב סרט שכזה על הכתפיים ולא פחות חשוב, על הרגליים.
"לה לה לנד" נועד להיות מחווה לסרטים המוזיקליים של פעם. אלה שתמיד התחילו עם נימה אחרת, קסומה יותר, כאילו מה שלא יהיו הקשיים שהדמויות צריכות לעבור, הרבה יותר קל להתמודד איתם בעזרת לחן קליט וכוריאוגרפיה מרשימה. למרות שקיים כלל לא כתוב לפיו כל סדרת טלוויזיה שנמשכת מספיק זמן, תכיל לפחות פרק מיוזיקל אחד, סרטו החדש של דמיאן שאזל הוא הדבר הכי קרוב שראיתי לג'ין קלי בשיאו מאז שביריות הפכו לפריט לבוש המזוהה עם הסגנון. שלא תבינו לא נכון, יצאו סרטים מוזיקליים מעולים בחמישים השנים האחרונות. זה פשוט שעד לה לה לנד, אף אחד לא נסה עד כדי כך להראות כמו הקלאסיקות מאמצע המאה שעברה.
מיה היא בריסטה בבית קפה בהוליווד, שחולמת להיות שחקנית. היא הולכת לאודישנים מתי שרק אפשר, אבל שומעת בעיקר סרובים. בזמן שהיא מגישה לחמניה ללא גלוטן לעובדי האולפנים או לכוכבת מזדמנת, מיה יכולה רק לקוות שבמסיבה הבאה שתוזמן אליה, יהיה איזה מפיק חשוב, או לפחות מישהו עם מספיק קשרים למצוא לה תפקיד שיעבה את הרזומה.
סבסטיאן הוא פסנתרן בבר חשוך בסביבה, שחולם לפתוח מועדון ג'אז משלו. הוא מנגן איפה שיתנו לו, הודף שידוכים שאחותו מנסה לסדר לו ומבזבז את מעט הכסף שלו על חליפות ופרטי אספנות שאולי ואולי לא קשורים למוזיקאים מפורסמים. בזמן שהוא מתווכח עם הבוס שדורש ממנו להיצמד לרשימת שירים מוכנה מראש, סבסטיאן יכול רק לקוות שתגיע הצעת עבודה מספיק מכניסה שגם תאפשר לו חופש יצירתי וגם תעזור לו לקנות מקום שיוכל לנהל, עם איזו מוזיקה שיבחר.
לה לה לנד הוא סיפור אהבה. דרכיהם של שני הגיבורים שלו מצטלבות מספר פעמים לפני שמגיע הצעד הבלתי נמנע והם מתחילים לסבול זה את זו. בלי לבזבז הרבה זמן, הסיפור מתקדם מתחנה לתחנה בחייהם של השניים באל-איי. הסרט מחולק לפי עונות, דבר שקצת מתפספס בהתחשב בכך שלוס אנג'לס נראית אותו דבר כל השנה. הסצנה הראשונה מתרחשת בחורף ומציגה יום שטוף שמש בו אנשים רוקדים בלבוש נוח. אני מעריך את הרצון לסקור שנה שלמה בתוך שעתיים, אבל אם מתעקשים על עריכה כזו, אולי היה עדיף למקם את הסיפור בנקודה על הגלובוס בה יש לעונות עצמן אופי שונה והשפעה על ההתנהגות של האנשים, למשל סטארז הולו.
אז למה דמיאן שאזל בחר למקם את העלילה דווקא בלוס אנג'לס? כי הסרט עוסק בחלומות ובהתנגשות שלהם מול המציאות ואין מקום מתאים יותר מהשכונות הסובבות את הוליווד בכדי להדגיש עד כמה דק הגבול בין חלום ושברו. הסרט מתמקד באנשים רגילים, כאלה שנוסעים כל יום לעבודה וחוזרים הביתה לקראת הערב. אנשים שאף אחד לא עוצר ברחוב כדי לבקש חתימה, או מתקשר בכדי לתאם ראיון. למרות זאת, עבור כל הדמויות בלה לה לנד, התהילה נמצאת מעבר לכביש. רק צריכים להיות במקום הנכון בזמן הנכון ויש סיכוי שהחיים ישתנו מקצה לקצה.
אותה גישה, כפי שהסרט מדגים, נכונה גם לגבי אהבה. בכל רגע נתון, בכל מיקום אפשרי, הכל יכול להתהפך והזוגיות הגדולה הבאה תגיע. אולי זה יתחיל בהתקלות מקרית, אולי בכלל בשנאה הדדית. מה שקובע בסופו של דבר זה הרגע בו דברים מתחברים למסלול הרצוי. כמו תהילה, גם אהבה מתחילה מצעד ראשון אמיץ בכיוון הנכון. מיה וסבסטיאן רוצים דברים דומים, חרף היותם אנשים מאוד שונים. היא חיובית ורגשנית, הוא ציני ונוסטלגי, אבל שניהם מחפשים אותו דבר. הם רק לא לוקחים בחשבון שבדרך ימצאו אחד את השניה.
מתחת לחזות המוזיקלית השמחה, לה לה לנד הוא סיפורו של דור אבוד שגדל על חלומות בלתי ניתנים להשגה, ובו זמנית מחווה לז'אנר ששיאו היה בתקופה בה חלומות תמיד התגשמו בסרטים. לצד ראיה מציאותית של קשיי הקיום עבור אמנים בימינו, הסרט נודד למחוזות בהם לשיר ולרקוד באמצע הרחוב, להביע רגשות בחרוזים לעיני כל, זה חלק הגיוני לחלוטין מהחיים. תקועים בפקק? שירו על זה. לא מצליחים למצוא עבודה? אפשר להוסיף לזה לחן. הדמויות לא מזכירות בשום צורה את הארכיטיפים הפשוטים של תור הזהב של הוליווד, חוץ מהרגעים בהם הן פוצחות בשירה. שאזל גייס את המלחין ג'סטין הורוויץ ואת הכוריאוגרפית מנדי מור (לא השחקנית-זמרת), ליצירת רגעים שכאילו נלקחו מסרט ישן בהרבה.
מן הסתם, לא מדובר בהעתקה אחד לאחד ממיוזיקלס קלאסיים. יש הרבה מחוות מרומזות יותר ופחות, כולל ההחלטה לצלם את הסרט בטכנולוגיית סינמסקופ שאינה שכיחה בימינו, או ההתרפקות הבלתי פוסקת של סבסטיאן על מוזיקה שקדמה לשנת הולדתו. זהו מכתב אהבה לא רק לקלאסיקות קולנועיות, אלא גם למוזיקת ג'אז שרוב הצופים לא מעריכים מספיק, כי התרגלו לתוצרים מעובדים ונטולי נשמה. אם איכשהו נותר ספק בכך אחרי "ויפלאש", דמיאן שאזל מאוד אוהב ג'אז. זה גורם לעובדה שרוב השירים בסרט אינם ג'אזיים, להראות תמוהה במיוחד. "שיקגו" הציג פסקול שלם שמורכב מסגנון המוזיקה הנוסטלגי, לצד שילוב עם ז'אנרים נוספים כמו טנגו ובלוז. לה לה לנד מכיל הרבה ג'אז כמוזיקת רקע, אבל השירים, כמו בימי ג'ין קלי ודני קיי, מותאמים יותר למבצע יחיד עם תזמורת קלאסית, או לבלדות פופ קליטות. אלה שירים טובים, חלקם באמת נפלאים, רק שעם כל ההשתפכות על גדולתו של הג'אז, מוזר שאין לו יותר יצוג בפזמונים שנשארים בראש אחרי הצפיה.
בכלל, לפעמים נראה שיש בסרט יותר דיבורים על מוזיקה מאשר שירים. עובר זמן ארוך בין חלק מהשירים, עד כדי כך ששכחתי לרגעים שמדובר במיוזיקל. הקטעים המוזיקליים יוצרים אווירה מהנה ונוסטלגית, אבל ישנם חלקים בהם הם כה מרווחים זה מזה, שנדמה כאילו אפילו הבמאי שכח מה התכוון לעשות. כאן נמצאת בעיה מהותית בלה לה לנד. רוב הסרטים המוזיקליים נאלצים להקריב עומק עלילתי לטובת סצנות של שירה וריקוד. מעטים הסרטים שכמו "שיר אשיר בגשם" ו"בלוג השירה בציבור של דוקטור הוריבל", הצליחו לשלב בין שירים לבין סיפור מורכב יחסית, במקום לאלץ אותם להתחרות זה בזה (או "מואנה" שעושה עבודה טובה בהצגת קטעי סיפור בצורת שיר, למרות שהעלילה עצמה אינה הצד החזק בו). לה לה לנד נופל למלכודת ומתקשה להציג התקדמות בעזרת משהו פרט לדיבורים. יש בשירים יותר רגש מאשר בקטעים המחברים ביניהם. בהתחשב בזמן שעובר לפעמים בין שיר לשיר, התוצאה היא תסריט שמתקשה לרתק ללא גלגלי עזר מוזיקליים.
ראיין גוסלינג ואמה סטון הם שחקנים מצוינים שמתגלים כעת גם כזמרים מוכשרים. הכימיה עליה יצא להם להתאמן כבר בשני סרטים משותפים קודמים, הופכת את הדמויות שלהם לאמינות, חרף התסריט החלש. גוסלינג הוא מהשחקנים הבודדים שאני מאמין ביכולתם לגלם בהצלחה כל דמות שיציעו להם. סטון קצת יותר מוגבלת ממנו, אבל הדמות של מיה מוציאה ממנה הופעה נפלאה ומלאת אתגר. בעוד הקטעים המוזיקליים לוקים מדי פעם בבעיות טכניות, כמו אפקטים שנראים, כנראה בלי כוונה, כאילו צולמו בשנות החמישים, התיאום בין השניים והכריזמה הטבעית של כל אחד מהם, שומרים את הפוקוס על השחקנים ולא על הרקע המזויף בברור.
אני חש שידרשו צפיות נוספות על מנת שאהנה מלה לה לנד כמו שצריך. יש בו רגעים קסומים, אך ההפרשים ביניהם והבנליות של שאר הסרט, מונעים ממנו להיות סוחף באמת. זה סרט עם סצנות טובות שמזדקרות מדי פעם מתוך הבינוניות שאוחזת ברובו. בזמן כתיבת ביקורת זו, מדברים עליו כעל מועמד מוביל לזכיה באוסקר לסרט הטוב ביותר של 2016. בעיני, לא רק שזהו אינו הסרט הטוב של השנה, לה לה לנד הוא אפילו לא הסרט המוזיקלי הטוב של השנה. "מועדון שנות ה-80" לוקח את התואר הזה בהליכה, בין השאר כי בניגוד לסרטו של שאזל, הוא מגבה את החיבה לסגנון מוזיקלי מסוים בשירים שמייצגים אותו.
סרטים שנעשים כמחווה לז'אנר מסוים, תמיד נמצאים באותה סכנה. ברוב המקרים, הם יותר גימיק מאשר יצירה שעומדת בפני עצמה. לה לה לנד ניצל מגורל זה, בקושי. יש בו יותר חספוס מהמיוזיקלס הקלאסיים ושני שחקנים ראשיים שנותנים את כל כולם לקטעים הדרמתיים לא פחות מאשר למוזיקליים. הצרה היא שחסר לו אופי משלו. הוא לא חיקוי מדויק, אבל כפי שאומרת בעצמה אחת הדמויות בסרט, איך תהיה מהפכן אם אתה כל כך מסורתי?
ביקורת: להילחם על זה
9 בנובמבר 1931. אני חושד שזה היה היום בו עולם הקולנוע התאהב לראשונה בספורט האגרוף. בתאריך הזה, עלה לאקרנים "האלוף", בכיכובו של וולאס בירי כמתאגרף שהתדרדר מאליפות עולם לאלכוהוליזם, וג'קי קופר כבנו המעצבן. הסרט זכה להצלחה קופתית נאה, ביקורות טובות ואף היה מועמד לאוסקר בארבע קטגוריות, כולל לסרט הטוב ביותר. בירי עצמו זכה באוסקר לשחקן הראשי הטוב ביותר, אם כי הוא חלק את הזכיה עם פרדריק מארץ' (שקבל קול אחד יותר, אבל באותם ימים היה נהוג שהפרש כל כך קטן ירשם כתיקו). בקיצור, "האלוף" הותיר את חותמו.
השילוב בין המאבק בשדים פנימיים והספורט האלים, הפך מאז לסטנדרט עבור סרטי אגרוף. תסריטאים אוהבים את הניגוד בין החזות הקשוחה לבין שבר הכלי שמסתתר מאחוריה. אנשים לא מחפשים סרטים על מי שהצליחו פשוט כי היו טובים יותר. הם רוצים לראות סיפור קורע לב על אלוף לשעבר שמחפש קאמבק שיגאל אותו מהבור אליו נפל, או אנדרדוג שאף אחד לא סופר עד הרגע האחרון. הוליווד מלאה בברטון פינקים שרואים קרב בזירה ומחפשים את הזווית האנושית, במקום להתנהג כמו פרשני ספורט שמסתפקים באמירות על ימנית חזקה וכושר. אפילו בקרבות אמיתיים, למדו מהקולנוע איך להדגיש את הקשיים שהמתמודדים עברו, כי זה מושך יותר קהל.
כש"להילחם על זה", המבוסס על סיפור אמיתי, מתחיל, ויני פאזיאנזה כבר בסס את עצמו כמתאגרף. הוא כבר היה אלוף במשקל קל קרוב לשנה ומנסה לזכות בתואר פעם נוספת. כאשר עולים קולות שקוראים לויני לפרוש, השד הפאזמני לא מוכן להקשיב ומתחיל להתאמן עם קווין רוני על מנת לחזור לכושר המתאים לאלוף. קווין מעלה רעיון, לפיו במקום להיאבק על מנת להישאר בקטגוריית המשקל בה התחרה עד עכשיו, ויני יכול לעלות לקטגוריה כבדה יותר ולהתחרות שם. ויני מחליט לקחת את ההימור ומתחיל להתאמן לקראת קרב במשקל בינוני-קל.
הקריירה של ויני נעצרת כאשר הוא נפגע קשה בתאונת דרכים. משטר האימונים הקפדני ביותר וכמות המכות שחטף במהלך הקריירה שלו, לא הכינו אותו ליום בו הצוואר שלו נשבר בהתנגשות בין כלי רכב. הרופאים נותנים לו מספר אפשרויות, אבל מודיעים שקריירת האגרוף שלו כנראה נגמרה.
ספורטאים נפצעים כל הזמן, זה חלק מהעסק. מי שרוצה להגיע להשגים, חייב להעמיד את גופו במצבים מסוכנים ולדעת מתי לקחת הפסקה לשם התאוששות. לא משנה אם מדובר בטניס, כדורגל, התעמלות מכשירים, או אתלטיקה קלה, מתישהו תבוא הפציעה שתסכן את המשך הקריירה. מתאגרפים בכירים מקבלים הרבה מאוד כסף בשביל להעמיד את עצמם בוודאות גבוהה לזעזוע מוח ועצמות שבורות. צריך להיות מוכן לספוג המון כאב בכדי להתקרב בכלל למדרגת שכר שאפשר להתפרנס ממנה.
התאונה שויני פאזיאנזה (או פאז, כפי שהוא נקרא כיום) עבר, היא משהו שלא התכונן אליו. הוא מוצג מתחילת הסרט כעקשן שלוקח סיכונים מיותרים על מנת להישאר בקרב. אין מבחינתו ויתורים, רק הפעמון יכול לגרום לו לנוח. מה שהופך את הפציעה לטראגית במיוחד, זה שהוא יודע להתאגרף ולא שום דבר אחר. אביו הדומיננטי דאג במשך שנים להשקיע בהגשמת החלום המשותף לו ולבנו. הרעיון לפרוש לא עולה על דעתו של ויני, אפילו כאשר לא בטוח אם יוכל בכלל לחזור וללכת.
ויני מוכן לעבוד קשה, ככה הוא מצליח להתקדם בין קטגוריות משקל מבלי לאבד את הדינמיות ורוח הקרב שלו. ברגע שהוא עומד מול האפשרות לוותר, הרעיון לא נתפס מבחינתו. למעשה, היו לו במציאות הרבה יותר השגים בזירה מכפי שהסרט מציג, אבל הבמאי-תסריטאי בן יאנגר החליטו להקטין מעט את סיפור ההצלחה שקדם לפציעה, כנראה בכדי לשחק על קלף האנדרדוג.
אין פה התכחשות לכך שויני פאנזיאנזה מתאגרף מוכשר שהגיע למעמדו גם בזכות כישורים מולדים ולא רק בעזרת עבודה קשה, אבל לא שם נמצאת הזווית האנושית. סיפור הפציעה הוא מכשול קשה יותר מכל יריב מולו ויני התמודד ובו התסריט בוחר להתמקד. הבחירה הזו קצת פוגעת באמינות של הדמות הראשית, כי כל תחילת הסרט היא המתנה למשבר שיגיע בוודאות. אף אדם אינו נשאר כפי שהיה אחרי טראומה כזו, אולם הדמות של ויני היא פחות או יותר אותו דבר לכל אורך הסרט. אמנם יש לו רגעי משבר, אבל נראה שיאנגר בחר להראות כיצד אופי חזק הוא הגורם המכריע בסיפור, יותר מהרפואה המודרנית ומגבלותיה. ויני אינו אנדרדוג בגלל מימדי גופו, או בגלל הרקע הסוציו-אקונומי שלו. הוא אנדרדוג כי היריב העיקרי שלו הוא פציעה גומרת קריירות.
זו התבנית הנהוגה עוד מימי "האלוף". למה שמישהו ירצה לראות סרט על מתאגרף שפורש כי הרגיש שהגיע למיצוי ולבטחון כלכלי מספק? האמת, אני לא חושב שחייבים לחפש את הדרמות הכי קיצוניות וסוחטות דמעות על מנת להציג את רוחו האמיתית של עולם הספורט. משחק הטניס הארוך בהיסטוריה, בין ניקולאס מהאו וג'ון איסנר, הוכתר כדוגמה להתעלות אליה מסוגלת רוח האדם להגיע, מבלי שמישהו מהשניים עבר מסכת יסורים בדרך. הם פשוט המשיכו לשחק עד שהגיעו להכרעה, אבל הצליחו ללכוד את עיני העולם ואף לגנוב לא מעט צופים מהמונדיאל שהתרחש במקביל. אף אחד מהשניים לא הפך לכוכב בעקבות זאת, אבל הם המחישו עד כמה כושר גופני טוב ונחישות יכולים להתחבר לחוויה בלתי נשכחת, בלי התמכרויות ואלימות בתוך המשפחה.
באופן מוזר, להילחם על זה דווקא מרוויח מהתבניתיות בה הוא נוקט. הציפיה לסיפור ידוע מראש, מהסוג שכבר ראינו ב"סינדרלה מן", "פייטר", "מיליון דולר בייבי", "ללא כפפות" וההמשכים הרבים ל"רוקי", מביאה לכך שסרטו של יאנגר מפתיע לטובה. אין בו חדשנות בכל הנוגע לאופן בימוי הקרבות, או אמירה שעוד לא שמענו על הספורט והסיכונים הכרוכים בו. ויני אוהב את החיים הטובים, אבל לא שוכח את הרקע הצנוע ממנו הגיע. המשפחה שלו מעורבת בכל דבר והוא עובד עם מאמן שרבים חשבו שכבר לא יצליח להביא אף אחד לצמרת, במטרה להצליח כנגד הסיכויים. ראינו את הסיפור הזה שוב ושוב, אז להילחם על זה לפחות מקבל קרדיט על כך שהוא לא מנסה להיות משהו שהוא לא. יאנגר יודע שהעלילה צפויה, הוא יודע שממילא אפשר לחפש בקלות את הסיפור האמיתי, אז הוא מתמקד בדברים שיותר קשה למצוא, כמו היחסים בין ויני ומשפחתו, או ההתמודדות מול תקשורת שמצפה לנרטיב מסוים ולא מתעניינת באחר.
מיילס טלר עושה עבודה טובה יחסית בתפקיד הראשי. אפשר לחשוב על שחקנים מוכשרים ממנו שהיו יכולים לגלם את ויני, אבל הוא מספיק טוב לסרט בקליבר הזה. יש לו כריזמה טבעית שנוטה להתערבב עם קול מעצבן והעובדה שאמר כן לתסריט של "ארבעה מופלאים", כך שהוא זקוק לשחקני משנה שיסיחו את הדעת מהחסרונות שלו וידגישו את היתרונות. שני השחקנים שהכי מצליחים במשימה, עד כמה שהתסריט הקלישאתי מרשה, הם ארון אקהארט וקירן היינדס. השניים עברו מטמורפוזה במראה החיצוני, על מנת לגלם את שני הגברים המשפיעים ביותר בחייו של המתאגרף הצעיר.
עבור אקהארט, המגלם את קווין, זו הפעם השניה בשלושת החודשים האחרונים שהוא מגלם אדם אמיתי שעמד לצדו של גיבור מפורסם יותר. כמו במקרה הקודם, ב"סאלי: נס על ההדסון", אקהארט גם מספק את ההופעה הטובה בסרט, בכך שהדמות שלו היא יותר אנושית ופגומה, אף על פי שאין ספק לגבי נכונותו להתייצב לצד הגיבור ברגע האמת. קירן היינדס הוא שם פחות מוכר מאקהארט, אבל התפקיד שלו לא פחות מעניין. הוא מגלם את אנג'לו, אביו של ויני ומי שדחף אותו מילדות להיות אלוף. אנג'לו נראה ומדבר כמו מאפיונר איטלקי סטראוטיפי, אבל מראה דאגה אמיתית לבריאות של בנו ואף מגיע לקראת סוף הסרט להתנהגות שגרמה לי להתבלבל לרגע ולחשוב שמדובר בצילום ארכיון של אנג'לו האמיתי, ולא בקטע מבוים.
עברו שנים רבות מאז וולאס בירי הפתיע את העולם עם דמות המתאגרף השבור. קמו לו חיקויים, וגם להם קמו חיקויים משלהם. ישנם שני רימייקים רשמיים ל"האלוף" ועוד עשרות סרטי אגרוף ששאבו ממנו השראה. להילחם על זה אינו שונה מרוב הסרטים האלה. הוא צפוי, קלישאתי ומעלים פרטים מהסיפור האמיתי שמפריעים להציג את הגיבור שלו כמי שנאבק כנגד הסיכויים. למרות זאת, מקומו במחצית העליונה של סרטי האגרוף. בלי לחדש בשום צורה, הסרט עדיין מרגש כשצריך. הקרבות מוצגים בצורה הרבה יותר מעניינת מקרבות אגרוף אמיתיים (לא שזה כל כך קשה) והדמות הראשית בדיוק מספיק שונה על מנת שיהיה לסיפור יחוד כלשהו. שחקני המשנה מחזיקים את הסרט ואת מיילס טלר על כתפיהם וכמעט אינם מפספסים. אף אחד לא מגיע בימינו לסרטי אגרוף בשביל לראות משהו חדש, אבל הנוסחה של חוזק פיזי כנגד חולשה רגשית עדיין עובדת מדי פעם.
ביקורת: מואנה
חברת וולט דיסני אחראית לאורך ההיסטוריה שלה להרבה דברים מעוררי מחלוקת. החל מהאלימות בסרטונים המוקדמים של מיקי מאוס, דרך עיצוב גזעני של דמויות או התעלמות מהצד הטרגי של העבדות בארצות הברית, עד לפריימים שאולי ואולי לא קיימים של מילים ותמונות גסות בסרטים שנועדו לכל המשפחה. בשנים האחרונות, נראה שהסקנדלים שככו ודיסני נמצאת בידיים בטוחות ופוליטיקלי קורקט שמשתדלות להפיק סרטים עם מסר חיובי ולהימנע מיצוגים בעיתיים של קבוצות אתניות או מגדריות.
יחד עם זאת, דבר אחד בדיסני עדיין מעורר זעם לעתים קרובות. המותג "נסיכות דיסני" מפלג את קהל הצרכנים בין מי שמרגישים שהחברה משמרת חלוקה סטראוטיפית של צעצועים לבנות ולבנים, לבין מי שהבת שלהם ממש רוצה להיות אלזה פורים שלישי ברציפות. למרות שהדמויות הנשיות בסרטי דיסני בהחלט מוצגות כיום כחזקות ועצמאיות יותר מאי פעם, עצם השימוש החוזרת ברעיון הנסיכה, פנטזיה עתיקה מהימים בהם הקונספט של אישה בראש צמרת השלטון, או אישה שאינה עדינה ומטופחת, הרחיק קהל (מזל שאנחנו כבר לא בתקופה כזו). המיתוג הזה נתפס כמעליב, במיוחד כשהוא מגיע מצד חברה פופולרית כל כך. אני די מסכים עם ההתרעמות. במיוחד מפריע לי שמולאן, פשוטת עם שהופכת ללוחמת אמיצה, מוצגת כאחת מנסיכות דיסני, כאשר היא לבושה בדיוק בסוג התלבושות שנאבקה כל הסרט להימנע מהן. מולאן לא נגשה לעסקים בכדי להביס את ההונים, רק בשביל לחזור ללבוש שמלות.
"מואנה" הוא הסרט החדש בדור הנוכחי של דיסני, זה שמתמקד בעיקר בנשים חזקות ובדמויות משנה מגוונות, תוך שילוב כמות גבוהה של הומור ומודעות עצמית. לפי האגדה המועברת מדור לדור, חצי-האל מאווי גנב את לבה של האלה טה פיטי. הוא אבד אותו במעמקי הים זמן קצר לאחר מכן, יחד עם הקרס הקסום שמאפשר לו לשנות צורה לאיזו חיה שיבחר, בעקבות קרב מול שדת הלבה טה קה.
שנים רבות לאחר מכן, מואנה, נסיכ… בתו של הצ'יף העתידה לשלוט באי מוטונואי, מוצאת את הלב. מאז גיל צעיר, היא חשה משיכה בלתי מוסברת לאוקינוס. אף על פי שאביה אוסר על שיט מעבר ללגונה, האוקינוס מביא אליה את לבה של טה פיטי וקורא לה לצאת מהאי. כאשר הצמחים במוטונואי מתחילים למות והדגים מתמעטים, מואנה מבינה שהדרך היחידה להציל את ביתה, תהיה להמרות את פיו של הצ'יף ולהפליג רחוק בחיפוש אחר מאווי, על מנת שישיב את הלב למקומו. או ללמד את כולם לשוט ולחפש אי אחר, תוך שהיא מנצלת את זה שהאוקינוס אמור להגן עליה. אני מניח שעם העקשנות האופיינית להורים חיים בסרטי דיסני, חיפוש בים סוער אחר חצי-אל קדמון שאיש לא ראה מזה אלף שנה, נראה כמו הפתרון הקל.
למרות רקע קצת מורכב, העלילה של הסרט עצמו די פשוטה. כמעט כולו סובב סביב שתי הדמויות הראשיות, מואנה ומאווי, עם ההבדלים והוויכוחים ביניהן, לצד הנסיונות של הנערה לשכנע את חצי-האל לעזור בניגוד לרצונו להישאר לא מעורב. פרט לשניהם ולתרנגול טיפש במיוחד (תהיתי איך אלן טיודיק ישתלב בסרט שרוב המדבבים בו ממוצא פולינזי), אף יצור אינו מופיע על המסך ליותר מכמה דקות. רוב הסיפור התרחש לפני דורות רבים ואנחנו מצטרפים במה שאמור להיות הפרק האחרון שלו, כשמנסים לסיים את הסגה.
הגישה הזו מאפיינת את הסרט כולו. הוא בנוי על דברים שכבר ראינו ולא מנסה לחדש, רק לסיים סיפור. העלילה צפויה מתחילתה ועד סופה, ההתפתחות של הדמויות נעשית בקפיצות במקום בקצב אמין, השירים מגיעים כמו לפי לוח זמנים שהורכב מראש ונדמה שחלקם נמצאים שם רק כי זה מה שהקהל מצפה שיקרה. מואנה חוזר על אותה נוסחה שראינו כבר ב"פלונטר", "לשבור את הקרח" ו"זוטרופוליס" – דמות נשית צעירה ואמיצה מנסה למצוא משהו בעזרת דמות גברית שאינה נלהבת לשתף פעולה, אבל השניים חייבים ללמוד לשתף פעולה בכדי להצליח. אותו רעיון, אותן דמויות, רק רקע תרבותי אחר.
עם זאת, מדובר בסרט מאוד מהנה. רוב הבדיחות מתוזמנות היטב ומשלבות בין עקיצות קטנות, סלפסטיק וכמה רגעים של הומור מטא לא צפוי. דוויין "הרוק" ג'ונסון הוא בחירה מצוינת לתפקיד מאווי שכמו הדמות שיצר לעצמו בזירת ההאבקות המקצוענית, משוכנע שהוא מתת האלים לאנושות (מילולית), אבל בו זמנית מנסה לחסוך לעצמו עימותים מיותרים. הוא מודע לחולשות שלו, אבל הרבה פעמים מעצים אותן בכדי להתחמק ממשהו שסתם לא בא לו לעשות, רגע אחרי שהתרברב על יכולותיו. אאוליאי קרבליו מוצלחת בתפקיד מואנה כי בדיוק כמו דמותה, היא בת עשרה, מה שמעניק לדיבוב שלה תחושה של אותנטיות. אולי מבחינה פיזית, התסריט חותך פינות ומאפשר לבת הצ'יף לעשות דברים לא מתאימים למימדיה, אבל היא מדברת ומתנהגת כמתבגרת עקשנית שחלומותיה טרם הושבתו בידי המסורות של בני עמה.
המוזיקה בסרט מבססת אווירה אקזוטית, עם טוויסט מערבי מודרני. כלי נגינה מסורתיים משולבים עם הפקה מודרנית ליצירת אנכרוניזם מהנה. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהסרט אינו מתרחש בנקודה מוגדרת בהיסטוריה (מתישהו לפני כיבוש האוקינוס בידי האירופים) ושהאחראים על השירים הם ההרכב הניו זילנדי טה ואקה ויוצר המחזמר "המילטון", לין-מנואל מירנדה. אף על פי שתחילת הסרט עמוסה בקטעים מוזיקליים, יש שלושה מהם לפני שמואנה בכלל עוזבת את האי, השירים שמגיעים לאחר מכן, עם ריווח נכון ביניהם, קליטים ומהנים.
מואנה הוא דוגמה כיצד סרט יכול להיות שונה מבלי לחדש שום דבר. הוא מציע הכרות עם מיתולוגיה שאינה מוכרת לקהל מערבי, אבל עשירה במגוון של סיפורים. במציאות, אין באמת אומה פולינזית אחת. מדובר באוסף של תרבויות שונות מרחבי האוקינוס השקט שחלקן הושפעו זו מזו, בעוד אחרות חיו מאות שנים בבידוד משאר העולם. בכדי להתגבר על העניין הזה, הסרט מציג את האוקינוס כישות מיסטית שרוצה שיחקרו אותה ואת האלים כמי שיוצרים דברים בכדי לספק את סקרנותם של בני האדם ומעוניינים שיגלו עוד ועוד. למרות שיש כאן איחוד של תרבויות שונות, זה הכי קרוב שראיתי סרט מיינסטרימי כלשהו מגיע להצבת המסורת של תושבי האיים השונים במרכז, לפחות מאז "לילו וסטיץ'".
האנימציה בסרט יפהפיה ומשלבת בין סגנונות ציור מסורתיים, לבין עבודת מחשב מרהיבה. הסוד ביצירת עולם הוא בפרטים הקטנים ומואנה בהחלט משקיע בהם כשצריך. לא על ידי ריבוי דמויות, אבל כן בעזרת עיצוב מרהיב, בו כל פיקסל מפוסל בהתאם לדרישה. חלק מהסצנות משלבות צבעים חזקים במיוחד ליצירת תחושה של דחיפות, בעוד אחרות שומרות על פלטת גוונים מצומצמת על מנת להדגיש את גודלו של האוקינוס, או את בדידותו של אי שומם.
ככל שהצפיה במואנה התארכה, כך ירדה מידת הציניות שלי כלפיו. זה התחיל עם גלגול עיניים כשהדמויות התנהגו בדיוק לפי הנוסחה הצפויה, והמשיך עם שירים שבאים על חשבון זמן שנדרש לפיתוח עלילה ועם כמה חורים שמאוד קל להצביע עליהם בהתנהלות של הכוחות העל-אנושיים בסרט. עם זאת, שילוב של בדיחות מוצלחות, דמויות מעוררות אהדה חרף היותן קלישאות, שירים קליטים ומראות עוצרי נשימה, הלכו ושינו את הגישה שלי. הפסקתי לכעוס על הזלזול בקהל והתחלתי לחייך למרות הפגמים. הסרט רחוק מלהיות מושלם, במיוחד בכל הנוגע לבניית הסיפור, אבל בהחלט מבדר בסופו של דבר. אני לא חושב שהמודעות העצמית שבו כלפי מותג הנסיכות תשנה משהו כשיגיע הזמן לבחור תחפושות לפורים, אבל לפחות הסרט הכי קלישאתי שדיסני הוציאו מזה שנים, הוא גם הכי מחוצף ובעל הבדיחות הכי לא צפויות בעשור הנוכחי.
פרק 172 – בלדה לבוסטון
היינו בטוחים שיש הרבה יותר סרטים קלאסיים שעוסקים במישהו שמוצא עצמו אחראי פתאום על קרוב משפחה צעיר יותר, אבל כשחיפשנו למה להשוות את "מנצ'סטר ליד הים", הסרט הראשון שעלה לנו לראש היה "המטבח של מרתה".
ספוילרים בתוך המשפחה.
נבואה לאוסקר – 5.12.2016
סרט
המפגש
גדרות
ג'קי
לה לה לנד
סארו – הדרך הביתה
לאבינג
מנצ'סטר ליד הים
אור ירח
דממה
בימוי
דניס וילנב – המפגש
דמיאן צ'אזל – לה לה לנד
קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים
ברי ג'נקינס – אור ירח
מרטין סקורסזה – דממה
תסריט מקורי
טיילור שרידן – באש ובמים
דמיאן צ'אזל – לה לה לנד
קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים
ברי ג'נקינס – אור ירח
מארן אדה – טוני ארדמן
תסריט מעובד
אריק הייסרר – המפגש
דיוויד בירק – היא
לוק דיוויס – סארו – הדרך הביתה
טום פורד – יצורים ליליים
ג'יי קוקס – דממה
שחקן ראשי
קייסי אפלק – מנצ'סטר ליד הים
ג'ואל אדג'רטון – לאבינג
ראיין גוסלינג – לה לה לנד
מייקל קיטון – המייסד
דנזל וושינגטון – גדרות
שחקנית ראשית
איימי אדמס – המפגש
איזבל הופר – היא
רות נגה – לאבינג
נטלי פורטמן – ג'קי
אמה סטון – לה לה לנד
שחקן משנה
מהרשאלה עלי – אור ירח
ג'ף ברידג'ס – באש ובמים
ארון אקהארט – להילחם על זה
לוקאס הדג'ס – מנצ'סטר ליד הים
מייקל שאנון – יצורים ליליים
שחקנית משנה
ויולה דיוויס – גדרות
נעמי האריס – אור ירח
גרטה גרוויג – נשות המאה העשרים
ניקול קידמן – סארו – הדרך הביתה
מישל ויליאמס – מנצ'סטר ליד הים
סרט אנימציה
קובו: אגדה של סמוראי
הנסיך הקטן
מואנה
הצב האדום
זוטרופוליס
סרט בשפה זרה
היום המאושר בחייו של אולי מקי (פינלנד)
ארץ המוקשים (דנמרק)
נרודה (צ'ילה)
הסוכן (איראן)
טוני ארדמן (גרמניה)
צילום
סיימון דאגן – הסרבן
סטפן פונטיין – ג'קי
לינוס סנדגרן – לה לה לנד
ג'יימס לקסטון – אור ירח
רודריגו פרייטו – דממה
עריכה
ג'ו ווקר – המפגש
טום קרוס – לה לה לנד
ג'ניפר ליים – מנצ'סטר ליד הים
ג'וי מקמילון, נט סנדרס – אור ירח
תלמה סקונמייקר – דממה
פסקול מקורי
ג'והן ג'והנסון – המפגש
הנרי ג'קמן – הולדתה של אומה
קרטר ברוול – המייסד
ג'סטין הורביץ – לה לה לנד
וולקר ברטלמן – סארו – הדרך הביתה
שיר מקורי
Angel by the Wings – ציידת העיטים
Audition (The fools who dream) – לה לה לנד
City of Stars – לה לה לנד
Drive It like You Stole It – מועדון שנות ה-80
How far I'll Go – מואנה
עיצוב אמנותי
גדרות
חיות הפלא והיכן למצוא אותן
לה לה לנד
הנוסעים
דממה
עיצוב תלבושות
ג'קי
חי את הלילה
אהבה וידידות
לאבינג
דממה
סאונד
המפגש
פלורנס פוסטר ג'נקינס
לה לה לנד
מואנה
דממה
עריכת סאונד
המפגש
לה לה לנד
ספר הג'ונגל
רוג אחד: סיפור מלחמת הכוכבים
דממה
אפקטים חזותיים
המפגש
דוקטור סטריינג'
חיות הפלא והיכן למצוא אותן
ספר הג'ונגל
רוג אחד: סיפור מלחמת הכוכבים
איפור ועיצוב שיער
חיות הפלא והיכן למצוא אותן
לאבינג
דממה
בשביל הזהב 