ביקורת: מלקולם ומארי

יש דברים שמבקר עושה באופן לא מודע. עד כמה שאני משתדל לבדוק את הפריווילגיות שלי לפחות כל חצי שנה, מה שאני והרקע בו גדלתי תמיד ישפיעו על האופן בו המוח שלי מנתח סרט. מדי שנה, אני מקדיש קטגוריה אחת בפינגווין הזהב לא לפרגון, אלא לפריקת עצבים. אני בוחר את הסרט הכי מוערך יתר על המידה של השנה ומעניק את התואר לאחד שיש את הפער הגדול ביותר בין האופן בו התקבל בקרב מבקרים וצופים, לבין מה שאני הרגשתי כלפיו. חשוב לי בכל פעם להדגיש שלא מדובר בהכרח בסרט שנוא עלי, אלא בכזה שהקונצנזוס החיובי סביבו הכי מבלבל אותי.

ארבעת הסרטים האחרונים שזכו בתואר המפוקפק הם "תברח", "הפנתר השחור", "מילים נרדפות" ו"הזהב של נורמן". רק אחד מהם בוים בידי אדם לבן ועוסק בדמויות לבנות, והסיבה שבחרתי דווקא אותו היא שאני מכיר את הנושא שלו טוב יותר מרוב המבקרים בעולם. "מילים נרדפות" עוסק בישראלי שמנסה לפתוח דף חדש באירופה ומעבר לכך שיש לי כמה חברים שעשו את המעבר לחו"ל בתור מבוגרים, אני גם יודע עד כמה האופן בו ישראלים מוצגים בסרט אינו מייצג את המציאות. חשתי שהסרט מזלזל בי על ידי הצגת קריקטורה של ישראלים כאוסף של קרביים סופר מורעלים שמחפשים באובססיביות אחר גילויי אנטישמיות ברגע שהם יוצאים מגבולות הארץ. גם ידעתי, למרות השרות הקצר והמאוד לא קרבי שלי, שהאופן בו יחידות לוחמות בצה"ל מוצגות בסרט הוא מטופש אפילו ביחס למציאות (וצה"ל ידוע במתיחות גבולות המטופשות) ושמבחינה כרונולוגית, אין סיכוי שגיבור הסרט נלחם בלבנון כדבריו.

לגבי שלושת הסרטים האחרים, לא הרגשתי את זה. הרגשתי שמוכרים לי סרט ז'אנר חסר יחוד במסווה של אמירה חברתית ("תברח" ו"הפנתר השחור"), או שהפוליטיקה מאחורי הסרט גורמת לאנשים להתעלם מכמה שהוא בעצמו גזעני ושוביניסטי ("הזהב של נורמן"). בשלושתם אני מודע לכך שכגבר לבן, אני לא באמת מבין איך זה בשביל אדם שחור לראות סרט גנרי עם אנשים שנראים כמותו ולא כמוני בתפקידי המפתח. אני לא באמת מתחבר לחוויה של להציג לראווה מורשת שנדחקה לשוליים בספרי ההיסטוריה, גם אם העלילה עצמה לא מבריקה. אני יודע שיש מי שמרגיש ככה, אבל אין לי את הרקע המתאים בשביל לחלוק את אותה תחושה. אז אני שופט את הסרטים כמו שהם: אוסף של קלישאות שמתלהבים מהן בעיקר מסיבות פוליטיות. זה פספוס של הפואנטה, אני מודה, אבל מאחר והבחירות בפינגווין הזהב הן אישיות לחלוטין, לפעמים הפספוס הזה הוא ההבדל עבורי בין סרט באמת טוב לסרט מוערך יתר על המידה.

איך כל זה קשור ל"מלקולם ומארי"? נגיע לזה בהמשך.

מלקולם הוא במאי שנמצא על סף פריצה. הבכורה לסרטו החדש הייתה הערב המאושר בחייו, כולם מהללים אותו על העבודה המשובחת והדרך להצלחה פתוחה בפניו. רק למארי מפריע משהו. מלקולם שכח להודות לה בזמן הנאום שלו ובעוד זה משהו שלרוב אפשר לפתור בהתנצלות כנה, מחווה רומנטית וציוץ בטוויטר, אצל מלקולם ומארי זה לא עובד ככה. הם ביחד כבר חמש שנים, חיים בבית גדול ומבודד בלי שום הסחות דעת. הוא לא מפסיק לדבר על עבודה, היא ותרה על חלומה להיות שחקנית ובחרה בחיים איתו. כפי שניתן לנחש, מצב כזה יוצר הרבה מתח.

זה לא רק שמארי חושבת שמלקולם לוקח אותה כמובן מאליו. היא גם מאמינה שהדמות במרכז הסרט, זה שמלקולם מוכן עכשיו לקצור עליו שבחים מפה ועד האוסקר, מבוססת עליה. היא לא סתם נמצאת שם איתו ותומכת בו בזמן שהוא עובד כמו חמור כדי להפוך רעיונות למציאות. הוא ממש לקח משהו ממנה, שם אותו על המסך מול קהל ולא זכר אפילו להודות לה. ככה לפחות היא רואה את הדברים. מלקולם חושב קצת אחרת והקצת אחרת הופך להרבה אחרת וההרבה אחרת הופך לתסכול בן חצי עשור שנבנה ועומד להתפרץ. הם רבים, משלימים ושוב רבים וחוזר חלילה.

למלקולם ומארי היה יופי של רעיון למערכה הראשונה. יום חג הופך בהדרגה לזירת קרב ואין מי שיתערב או יפשר, אלה רק שניהם עם הדברים שרצו לומר כבר מזמן. ג'ון דיוויד וושינגטון וזנדאיה ממלאים היטב את התפקידים ולא נראה שחסר להם משהו לומר אפילו לרגע. הבעיה היא שלא היה רעיון להמשך הסרט, אז הוא נמתח באופן רפטטיבי לאורך 106 דקות. יש הפסקה אחת למונולוג על משהו שלא קשור לזוגיות, אבל שאר הזמן הוא אותו הדבר שראינו בחצי השעה הראשונה, שוב ושוב ושוב. זה נעשה מתיש בשלב מסוים. הדמויות לא מתפתחות, העלילה לא זזה ואפילו בתור מריבה זוגית שמוצגת בזמן אמת, אין בניה הדרגתית לעבר אסקלציה שאחריה רגיעה והגעה למסקנות. יש רק מריבות והשלמות שמתחילות להימאס באמצע הדרך.

זה היה עובד מצוין כסרט קצר. הבימוי יצירתי, הצילום בשחור-לבן מנצל היטב את השטח המוגבל ושני השחקנים מתואמים ביניהם לגבי השינויים בטון. כסרט באורך מלא, חסרים כמה דברים. זה כמו לצפות בכל העונה הראשונה של "חזרות", אבל רק ברגעים הדרמתיים. זה מתאים כששוברים את השגרה הקלילה רוב הזמן, אבל לא יכול להחזיק סיפור שלם בלעדיה. גם ככה יש המון קווי דמיון בין הסרט לבין "חזרות". חבל לראות שרק בסדרה הבינו שסתם לחזור על אותו שטיק זו לא התפתחות.

עדיין, אם דברתי קודם על סרטים מוערכים יתר על המידה בעיני, את מלקולם ומארי הייתי מגדיר דווקא כאנדרייטד. יש לו את הפגמים שלו, אבל נראה שהתגובות אליו הרבה יותר שליליות מכפי שהוא ראוי לקבל. יתכן והמונולוג החריג שהזכרתי הוא חלק מהעניין. מלקולם מדבר על כך שבתור אדם שחור, תמיד יחפשו את הפוליטיקה בסרטים שלו, גם אם הסיפור נועד להיות אוניברסלי, אבל בתור גבר ישפטו לחומרה את האופן בו הוא מציג דמויות נשיות. זה נשמע כמו זעקה כנה של יוצר שתמיד מסתכלים על עבודתו דרך פילטרים במקום לשפוט אותה בזכות עצמה. אני סקרן לבדוק רגע מי הבמאי האפרו-אמריקאי שמייצג בקול כזה את התסכול שציפיות כאלה יוצרות ממנו, עד לרמה שחלק מהמבקרים האמיתיים פשוט נעלבו מכך שהציבו מולם מראה כשהם במערומיהם. נראה רגע מי ביים את הסרט…

סם לווינסון. הבן של בארי לווינסון. הוא לבן.

אוקי, אני חוזר בי. מלקולם ומארי הוא לא זעקה כנה וגו', הוא נסיון של גבר לבן להצדיק דרך שתי דמויות שחורות את הזכות שלו לכתוב ולביים סרט שמדבר בשם גבר ואישה לא לבנים. זה די מתוסבך. אציין לזכות לווינסון שהסדרה "אופוריה" שיצר (כלומר, שרון לשם יצר וסם לווינסון אחראי על הגרסה האמריקאית שלה) מתכתבת עם הנסיון האישי שלו כמתבגר מכור לסמים. לא אקח ממנו את זה. רק שמלקולם ומארי לא עוסק בהתמכרות וגמילה מסמים, הוא עוסק במי שעשה סרט על דמות שנגמלת מסמים ומתווכח במשך שעה ושלושת רבעי על זכותו ליצור סרט שאין לו הרבה במשותף עם הדמות הראשית בו. כשאני מתלונן על כך שסרט מסוים זוכה ליחס לא פרופורציונלי בגלל המוצא או המגדר של השחקנים.ות חרף היותו גנרי לחלוטין, אני לפחות מכיר בכך שהנתונים האישיים שלי מונעים ממני להתחבר לסרט כמו מישהו.י דומה יותר לדמויות. אני לא כותב ומביים בתגובה סרט שבו 50 אחוז מהקאסט נואם על כך שמחפשים בכח פוליטיקה בגלל המוצא של היוצר, תוך שאני מזכיר שמות של עיתונים ואתרים אמיתיים בהם הביקורת עשויה להתפרסם. כמו שאמר המשורר היידי הנודע איציק מאנגר, "ביץ' בי האמבל".

מלקולם ומארי הוא כבר עכשיו סרט בעל חשיבות היסטורית. זה הסרט ההוליוודי הראשון שהופק לחלוטין תחת מגבלות הקורונה. הוא צולם במקום מרוחק מריכוזי אוכלוסיה, עם צוות מצומצם ששהה בבידוד שבועיים לפני ושבועיים אחרי הצילומים והקפיד למדוד חום מדי יום. מהבחינה הזו, מדובר בסרט בעל ערך רב. מבחינות אחרות, הוא לא מכיל מספיק שינויים וניואנסים בשביל להיות יותר ממחזה מצולם בן מערכה אחת, שאיכשהו ניסו למתוח על פני זמן של שלוש מערכות וחצי. אפשר לראות אותו עד הסוף ואפשר להפסיק אחרי פחות משעה. תצאו עם אותן תובנות בדיוק, רק אולי פחות שחוקים. הדיון לגבי יחוס כוונה נוספת ליוצר בשל המוצא שלו הוא חשוב, אבל עדיף שיוצג באופן פחות אפולוגטי ויותר כן. אם כבר החלטת לצאת בפומבי כנגד הממסד הביקורתי, לפחות אל תעשה את זה כשאתה מסתתר מאחורי מישהו שאתה חושב שהמבקרים יקשיבו לו יותר.

נבואה לאוסקר: 14.2.2021

סרט

הזהב של נורמן

האבא

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

מינארי

חדשות העולם הגדול

ארץ הנוודים

צעירה מבטיחה

משפט השבעה משיקגו

בימוי

ספייק לי – הזהב של נורמן

דיוויד פינצ'ר – מאנק

לי אייזק צ'ונג – מינארי

פול גרינגראס – חדשות העולם הגדול

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

תסריט מקורי

דני בילסון, פול דה מאו, ספייק לי, קווין וילמוט – הזהב של נורמן

ג'ק פינצ'ר – מאנק

לי אייזק צ'ונג – מינארי

אמרלד פנל – צעירה מבטיחה

ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו

תסריט מעובד

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האבא

צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה

לוק דיוויס, פול גרינגראס – חדשות העולם הגדול

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

קמפ פאוורז – לילה אחד במיאמי

שחקן ראשי

ריז אחמד – צלילי המטאל

צ'דוויק בוזמן – הבלוז של מא רייני

אנתוני הופקינס – האבא

דלרוי לינדו – הזהב של נורמן

גארי אולדמן – מאנק

שחקנית ראשית

ויולה דיוויס – הבלוז של מא רייני

סידני פלנגן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

ונסה קירבי – קרעים של אישה

פרנסס מקדורמנד – ארץ הנוודים

קרי מאליגן – צעירה מבטיחה

שחקן משנה

סשה ברון כהן – משפט השבעה משיקגו

דניאל קאלויה – יהודה איש קריות והמשיח השחור

ג'ארד לטו – הדברים הקטנים

לזלי אודום ג'וניור – לילה אחד במיאמי

פול ראסי – צלילי המטאל

שחקנית משנה

מריה בקלובה – בוראט 2

אוליביה קולמן – האבא

אמנדה סייפריד – מאנק

יא-ג'ונג יונג – מינארי

הלנה זנגל – חדשות העולם הגדול

סרט אנימציה

הקרודים: עידן חדש

מעל ומעבר לירח

נשמה

משפחת וילובי

מוליכי הזאבים

סרט בינלאומי

עוד סיבוב (דנמרק)

שתינו (צרפת)

לה יורונה (גואטמלה)

קולקטיב (רומניה)

קומרדים יקרים! (רוסיה)

סרט תעודי

עד הסוף: הקרב על הדמוקרטיה

מדינת הבנים

קולקטיב

שנים

ציידי הכמהין

צילום

מרסל רב – מלקולם ומארי

אריק מסרשמידט – מאנק

מרטין רוהה – שמי חצות

דריוש וולסקי – חדשות העולם הגדול

ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס – ארץ הנוודים

עריכה

אדם גוף – הזהב של נורמן

יורגוס למפרינוס – האבא

קירק בקסטר – מאנק

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

אלן באומגרטן – משפט השבעה משיקגו

פסקול מקורי

וולקר ברטלמן, דסטין או'הולורן – אמוניט

בנג'מין וולפיש – בלתי נראה

גבריאל יארד – כל החיים לפניו

ג'יימס ניוטון האוורד – חדשות העולם הגדול

ג'ון בטיסט, טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

שיר מקורי

Husavic – תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

Fight for You – יהודה איש קריות והמשיח השחור

Io Si (Seen) – כל החיים לפניו

Rain Song – מינארי

Hear My Voice – משפט השבעה משיקגו

עיצוב אמנותי

אמה

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

חדשות העולם הגדול

עיצוב תלבושות

אמה

הבלוז של מא רייני

מאנק

חדשות העולם הגדול

משפט השבעה משיקגו

איפור ועיצוב שיער

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

יומני האפלצ'ים

הבלוז של מא רייני

מאנק

פינוקיו

סאונד

הבלוז של מא רייני

חדשות העולם הגדול

נשמה

צלילי המטאל

טנט

אפקטים חזותיים

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

שמי חצות

איוון האחד והיחיד

טנט

ברוכים הבאים לצ'צ'ניה

ביקורת: חדשות העולם הגדול

יש להוליווד כמה חוקים לא כתובים הנוגעים לליהוק. אחד מהם, שהתפרסם בעקבות "רעם טרופי", הוא אף פעם לא ללכת פול-ריטרד. כלומר, אם שחקן מפורסם מגלם אדם בעל מוגבלות שכלית, הוא צריך לגלם אותו ברמת תפקוד מספיק גבוהה בשביל לזכות בפרסים. חוק פחות מפורסם הוא שעדיף לגרום לאדם צעיר להיראות זקן, מאשר לגרום לאדם זקן להיראות צעיר (למרות שהטכנולוגיה הולכת ומאזנת את המצב). לאחרונה, הבנתי שקיים עוד חוק, ותיק במיוחד, שלא חשבתי עליו לפני כן: לא מלהקים קאובוי לתפקיד ראשי במערבון.

תחשבו על כמה מכוכבי המערבונים הגדולים ביותר: קלינט איסטווד גדל בקליפורניה, לי ואן קליף בניו ג'רזי ואלי וולך הוא בכלל יהודי מברוקלין. הנרי פונדה למד עיתונאות, צ'רלס ברונסון גדל בפנסילבניה בבית של מהגרים מליטא, ג'ק פלנס נולד כמה מאות קילומטרים משם למשפחת פלניוק האוקראינית, ויול ברינר הגר לארצות הברית בגיל עשרים. לגרי קופר היה נסיון עם חיים בחווה, לפני שהוריו שלחו אותו ללמוד באנגליה, כדי שיגדל להיות ג'נטלמן. אפילו ג'ון ויין, עם המבטא הבלתי ניתן להסתרה של יליד איווה, גדל בקליפורניה וחלם בכלל להיות שחקן פוטבול.

עולה בראש השאלה שמלווה עד היום עמודי טריוויה על הסרט "ארמגדון", לא היה קל יותר ללמד אסטרונאוטים לקדוח מאשר לבזבז זמן יקר ולאמן קודחי נפט להיות אסטרונאוטים? ובכן, הוליווד תמיד העדיפה לחפש שחקנים לבוקרים מאשר ללהק אנשים עם נסיון של ממש ברכיבה על סוסים ושימוש בלסו. הסיבה לכך היא פשוטה: בוקרים הם לא שחקנים מיומנים. סלים פיקנס ובן ג'ונסון אמנם השתתפו בעשרות סרטים וזכו בפרסים על כך, אבל אף אחד לא היה מלהק אותם לתפקיד שאינו מצריך את המבטא הכבד וההליכה היחודית שלהם. הם אותנטיים, אבל הוליווד לא רוצה אותנטי, היא רוצה כוכב.

היא רוצה את טום הנקס.

בשנת 1870, זמן לא רב אחרי מלחמת האזרחים, נוסע קפטן ג'פרסון קייל קיד ברחבי המערב במסגרת עבודתו החדשה. הוא מביא עמו עיתונים מרחבי ארצות הברית ומעבר ומקריא ידיעות מתוכם בפני קהל תמורת עשרה סנט לאדם. לפעמים הקהל מתעניין יותר בחדשות מקומיות, לפעמים רוצים דווקא לשמוע על מה שמעבר למישורים המוכרים. לפעמים הידיעות שמחות ולפעמים מעוררות זעם שמבעבע מאז ההפסד במלחמה. הקפטן לא כותב את החדשות, הוא רק מקריא אותן וזה הכי הרבה בידור שחלק מהאנשים האלה ראו כבר הרבה זמן.

במהלך רכיבה שגרתית, נתקל קיד בילדה בלונדינית לבושה בגדים אינדיאנים ובגופה של חיל שחור שנעשה בו לינץ'. בדיקה במסמכים חושפת ששמה של הילדה הוא ג'והאנה לאונברגר והיא בתם של מהגרים גרמנים. ג'והאנה לא מדברת אנגלית, או גרמנית. השפה היחידה שהיא מכירה היא שפת הקיווה, שבט ילידי שהיחסים בינו לבין הממשלה מאוד מתוחים כרגע. כאשר מתברר שהפקיד הצבאי המקומי לא פנוי לסייע, קפטן קיד מחליט לקחת בעצמו את הילדה למשפחתה הלבנה.

טום הנקס הוא בהחלט לא קאובוי. הוא יליד קליפורניה שלמד במגמת תאטרון, מצא עבודה כקומיקאי והפך עם השנים לאחד השחקנים האהובים בכל הזמנים. הוא גלם ילד בגוף של מבוגר, חולה סופני, גיבור מלחמה בעל אינטליגנציה נמוכה, גיבור מלחמה בעל אינטליגנציה גבוהה, אסטרונאוט, מאפיונר, קפטן של ספינת מטען, טיס… אבל רק עכשיו, ב"חדשות העולם הגדול", יצא לו סוף סוף לגלם קאובוי. טוב, קאובוי לא מונפש.

בתור מבחן ראשון בז'אנר, הנקס עושה עבודה טובה. הוא מגלם את קיד כאדם קשוח ועצור רגשית שמעדיף להימנע מעימותים, אבל ידע טוב מאוד מה לעשות במקרה ויקלע לאחד. זה הגיוני בהתחשב בכך שמדובר ביוצא צבא שהעביר חצי מהעשור הקודם בלחימה נגד בני ארצו בגלל מטרה שהוא לא באמת מאמין בה. אין בדמות שלו רמז לעמדות גזעניות והיחס שלו לג'והאנה אינו מזלזל או מתנשא בגלל החינוך האינדיאני שקבלה. הוא גם לא חושב שבהכרח יהיה לה טוב בקרב אנשים לבנים, אבל זה הפתרון הבטוח ביותר בהתחשב במתיחות הנוכחית.

העלילה היא קצת היפוך של "המחפשים" הקלאסי של ג'ון פורד, בו יוצאים הבוקרים להציל נערה לבנה שנחטפה בידי אינדיאנים. פול גרינגראס, במאי חדשות העולם הגדול, מודע לדמיון ואף כלל בסרט שוטים המזכירים רגעים מסרטו של פורד. זהו גם הסרט הכי קל לצפיה שגרינגראס ביים עד כה. הבמאי הבריטי מפורסם בזכות שני סוגי סרטים: סדרת ג'ייסון בורן בהם המצלמה רועדת בלי הפסקה, וסרטים כמו "בלאדי סאנדיי", "טיסה 93" ו"קפטן פיליפס" המצולמים בסגנון שמזכיר סרט תעודי. בחדשות העולם הגדול, המצלמה יציבה רוב הזמן ואין את תחושת האימה המזדחלת כמו בסרטים מהסוג השני. אפילו שקיד וג'והאנה נמצאים פעמים רבות בסכנה מיידית, משהו בצילום בעזרת חצובה והעריכה הרגועה יחסית, לא מאפשר לסרט להגיע לאותן רמות חרדה שהסרטים על חטיפות מטוס וכלי שיט הביאו את הצופים אליהן. אולי גרינגראס נסה בכוונה להתאים לקהל רחב יותר בגלל גילה הצעיר של אחת הדמויות הראשיות, ואולי הוא פשוט רצה לצלם מערבון בטכניקה יותר הוליוודית מסרטיו הקודמים.

הבדל נוסף בין חדשות העולם הגדול לסרטים קודמים של גרינגראס הוא בנבלים. עד כה, גרינגראס הקפיד להראות איך אנשים רגילים יכולים להפוך לרוצחים, מחבלים או חוטפים, ואיך מי שמולם עשוי להפוך לגיבור לא צפוי מתוך נסיבות שלא נמצאות בשליטתו. הוא הציג את המהירות בה משימה פשוטה יכולה להשתבש ולהפוך למשבר בינלאומי, או באיזו קלות רוצחים יכולים להסתובב בחברה מבלי לעורר תשומת לב. בחדשות העולם הגדול, אין יותר מדי ספק לגבי מי החבר'ה הרעים. לא רק שכולם מכוערים ולבושים ברישול, הם גם לא מבזבזים זמן ומצהירים כמעט מיד על כוונותיהם. קפטן קיד ממש לא צריך לחשוב פעמיים כדי לזהות ממי צריך לשמור מרחק.

במידה מסוימת, מדובר באכזבה. הסרט עצמו טוב, אבל מגרינגראס אני מצפה ליותר. אני מעדיף את הבימוי הריאליסטי, אפילו שהסיפור מתרחש לפני המצאת הקולנוע, ואת בניית המתח האיטית לקראת התנגשות בלתי נמנעת בין צדדים עוינים. משהו מתפספס כשהוא חתום על סרט שמתנהל כמו תסריט הוליוודי ישן, כמו מערבון מפעם. אולי זו הייתה הכוונה שלו, אבל יש הרבה במאים שיכולים לביים מערבון מבלי לשבור אף מוסכמה. יש רק פול גרינגראס אחד שיכול לעשות זאת בסגנון מקפיא דם ועדיין לרגש. לצערי, הגרינגראס הזה לקח הפעם חופשה.

יש לי בעיקר דברים חיוביים לכתוב על הסרט. הנקס מצוין בו כהרגלו, הלנה זנגל הצעירה שעשתה את הטעות הקלאסית של לצאת למסע עם דמות של טום הנקס (זה אף פעם לא הולך חלק), מפגינה יכולת מרשימה לעורר אהדה בעזרת מעט מאוד מילים. ההופעות הקצרות של תומס פרנסיס מרפי ומייקל קובינו אמנם מוגזמות, אבל משרתות היטב את העלילה. השחזור התקופתי כמובן מרשים, כמו גם ההתיחסות למורכבות הפוליטית של התקופה. חמש שנים אחרי מלחמת האזרחים, המערב מאוכלס בשילוב של תומכי קונפדרציה ממורמרים, חיילים חסרי סבלנות מהאיחוד, עבדים משוחררים, מהגרים שמחפשים קרקע חדשה להתישב בה ואינדיאנים שהמלחמה על הבית עדיין נמשכת מבחינתם. כומר שנשמע ברקע מטיף לאחדות, או מיליציה גזענית שמקשיבה רק למנהיג העליון, מזכירים תמונות מאמריקה של השנים האחרונות, מה שיוצר חיבור בלתי נמנע בין התקופות.

בתור חובב מערבונים, אני מניח שתמיד תהיה לי פינה חמה בלב למי שמנסה להפוך את המערב הישן לאמיתי ככל הניתן על המסך. מצד שני, כמי שאהב את סרטיו הפסאודו-תעודיים של פול גרינגראס, אני לא יכול שלא להתאכזב מכך שבחר לביים בצורה יותר סטנדרטית הפעם. חדשות העולם הגדול הוא מהסרטים היותר טובים שיצאו מאז תחילת השנה, אבל עדיין אני חייב לציין שציפיתי ליותר.

ביקורת: החפירה

זוכרים את הביטוי "סרטים של קולנוע לב"? אם שכחתם, או שסתם לא יצא לכם להשתמש בזה, הכוונה היא לסרטים שנראים כאילו הופקו במיוחד בשביל למלא אולמות בקהל שפחות נמשך לשוברי הקופות הגדולים והרועשים. קהל שבמקום סרט על מוטנטים שמצילים את העולם, מעדיף לראות סיפור אהבה בין חקלאי בגיל העמידה ואשת עסקים רצינית שלומדת להעריך את הדברים הקטנים ולהאט את הקצב, או דרמה על נסיונו של מחזאי ביסקסואלי באנגליה הוויקטוריאנית לשנות את פני התאטרון לעד, או מסעה המוזר והארוטי של אישה צעירה ממילאן למינסק. לרוב יהיו שם שניים-שלושה שחקנים מפורסמים והתסריט יהיה מבוסס על סיפור אמיתי ו/או ספר מצליח. רוב הסיכויים גם שהופק מחוץ לארצות הברית.

זה לא שאין לקולנוע לב הצע מגוון, אבל ההתמחות של הרשת בסרטים מסוג זה הפכה אותם לסטראוטיפ שלה. כמו שבסינמטק אנחנו אוטומטית מניחים שיוקרן סרט שהוצג במלא פסטיבלים, דובר שפה שעד לאותו הרגע בכלל לא ידעתם על קיומה ועוסק כנראה באדם שחושב שהוא סוס. זה ממש לא כל מה שיש שם, אבל זו האסוציאציה הראשונה של הרבה אנשים. את "החפירה" מפיצה נטפליקס, חברה שדווקא צברה לעצמה מוניטין כנועזת יותר מהאולפנים היותר ותיקים, למרות ש"סרט של נטפליקס" הפך בשנה האחרונה יותר לשם גנאי מאשר לתואר חיובי. למרות זאת, מספיק מבט מהיר בהחפירה בכדי להבין שמדובר בסרט שעוקב אחד לאחד אחרי המאפיינים המוכרים של סרט קולנוע לב.

וואו, אני ממש שורף פה גשרים ועוד לא התחלתי את הביקורת עצמה. רק אוסיף שיש לי הרבה הערכה כלפי שתי החברות, כמו גם למפיצים אחרים בישראל שמנסים כרגע לשרוד את המשבר הגדול ביותר שתעשיית הקולנוע ידעה ואני מאוד מקווה שנוכל בקרוב לצפות בסרטים על מסך ענק באולם יעודי ולא רק בבית אחרי שהילדה הולכת לישון.

החפירה מתרחש ב-1939, במזרח אנגליה. אדית פריטי, אלמנה שחיה באחוזה עם בנה הצעיר וצוות משרתים מצומצם, רוצה לגלות את טיבם של תלים עתיקים הנמצאים באדמתה. היא שוכרת את בזיל בראון, ארכאולוג צנוע אך מגובה בהמלצות חמות, שיחפור את התלים ויגלה מה מסתתר בתוכם. לאחר תקופה שבה בזיל מנהל את החפירה בעצמו, מגיע לאזור צוות בהנהגת צ'רלס פיליפס שמשתלט על האתר בפקודת משרד העבודות הממשלתי.

בין האנשים המשתתפים בחפירה נמצאים גם רורי, אחיינה של אדית. הוא מתעד את העבודות במצלמתו ומתכונן ליום בו יקרא ללשכת הגיוס בעקבות המלחמה הקרבה עם גרמניה. מצטרפים אליהם גם סטיוארט פיגוט ואשתו פגי, שנשכרת בעיקר בגלל משקלה הקל יחסית שפחות מאיים על הממצאים העדינים. בזמן שהלחץ לסיים את החפירות לפני פרוץ המלחמה גובר, גם הזוג פיגוט נמצא בנקודת משבר בנישואיו.

מבין שתי הפסקאות האחרונות, אחת מכילה בעיקר שקרים. לא שקרים שלי, אלא כאלה שנוספו לתסריט מטעמים דרמתיים. נראה שהתסריטאית מוירה בופיני והבמאי סיימון סטון הרגישו שאין מספיק עניין בסרט שעוסק בעיקר בחפירות, והשניים לקחו הרבה חופש אמנותי עם כל מה שקורה מסביב. מצד אחד, אני מבין אותם. שניהם באים מרקע של תאטרון והאינסטינקט שלהם הוא להפעיל את השחקנים ולתת להם לעשות דברים שהקהל יגיב אליהם. מצד שני, אם אתה לא יכול לגרום לסרט על חפירות ארכאולוגיות להיות מעניין, אולי אתה לא קולנוען כזה מוצלח. לא כל ארכאולוג צריך להיות אינדיאנה ג'ונס. למעשה, רצוי שרובם לא יהיו אינדיאנה ג'ונס על סמך כמות ההרס שהוא משאיר אחריו, אבל זה לא אומר שהמאבק סביב השאלה האם הממצאים שייכים לבעלת הקרקע או לאומה הבריטית, לא מעניין.

חסר גם הסבר טוב יותר לגבי טיב הממצאים. עבור מי שעוסק בתחום, החפירות בסאטון הו היו עניין רציני, ששנה לחלוטין תפיסה בה החזיקו במשך מאות שנים לגבי ההיסטוריה של האזור. עבור צופה הדיוט, חפרו כמה דברים, הארכאולוגים התלהבו, וזה בערך כל המידע שאנחנו מקבלים מעבר לתארוך הממצאים וההנחה הקודמת שהם מאתגרים. יש סיפור מרתק שמסתתר כאן, אבל סטון ובופיני לא חושבים שהוא יעניין את הקהל. פה הם טועים, כי את מה שלדעתם יותר מעניין, ראינו כבר מיליון פעם בסרטים אחרים, בעוד החלקים עליהם עוברים ברפרוף טומנים בחובם מקוריות לא מנוצלת.

קרי מאליגן ורייף פיינס מצוינים בתפקידים הראשיים. שלא תהיה טעות, עד כמה שהתסריט של הסרט בעייתי, הוא מועבר בעזרת שני שחקנים משובחים שמוסיפים כאן עוד נדבך לרפרטואר המגוון שלהם. מאליגן אמנם מושכת כרגע יותר תשומת לב בזכות תפקידה הנועז ב"צעירה מבטיחה", אבל היא מראה בהחפירה שיש לה את היכולת לגלם בצורה אמינה אישה שמרנית בעלת בריאות לקויה שלא מעוניינת לחלוק עם שאר העולם את בעיותיה האישיות. פיינס גלם לאורך הקריירה שלו פושע מלחמה נאצי, קוסם אפל ומאפיונר ששולח אנשים לחופשה לפני שהוא מורה על חיסולם. נחמד לראות אותו מגלם תפקיד שונה לחלוטין כבזיל השקט והצנוע שרק רוצה לעשות את מה שנכון ובאופן המקצועי ביותר. שני השחקנים הראשיים הם הסיבה העיקרית לצפות בסרט, אפילו שליוצרים שלו אין אמון בסיפור האמיתי.

הועלו טענות כלפי הליהוק של קרי מאליגן בת ה-35 לגילום אישה בשנות החמישים לחייה. בעיקר התלוננו על כך שמאליגן אמנם שחקנית טובה, אבל קשה לנשים מעל גיל מסוים למצוא תפקידים מאתגרים, אז היה ראוי לתת את התפקיד של אדית פריטי לשחקנית מבוגרת יותר. אני מסכים שזו אכן בחירה בעייתית, בעיקר לאור העובדה שהתפקיד יועד במקור לניקול קידמן (בת 53) שוותרה עליו לבסוף. במקום לפנות לשחקנית אחרת מאותה קבוצת גיל, ההפקה פנתה למישהי צעירה בהרבה שקצת איפור גורם לה להראות בערך בת ארבעים, אבל ודאי שלא בגיל שנמצא מעבר למה שמפיקים מאמינים שהוא תאריך התפוגה של שחקניות.

כמו בתל ארכאולוגי, גם הליהוק של מאליגן חושף עוד ממצאים ככל שחופרים לעומק. בעוד ההפקה העדיפה שחקנית צעירה לתפקיד של אדית, בחירה מעוררת מחלוקת אבל כזו שניתן להסביר בכישוריה של השחקנית עצמה, נראה שמונהג מוסר כפול בכל הנוגע לליהוק גברים. את פגי פיגוט שהייתה אז בת 27, מגלמת לילי ג'יימס בת ה-31. את סטיוארט פיגוט שהיה מבוגר רק בשנתיים מאשתו, מגלם בן צ'פלין שהופיע לראשונה על המסך כאדם בוגר כשג'יימס הייתה עדיין בגן. מקרה דומה נעשה עם הליהוק של קן סקוט בן ה-66 לתפקיד צ'רלס פיליפס, אף על פי שפיליפס האמיתי היה בשנות השלושים לחייו בשנה בה הסיפור מתרחש. מסיבה כלשהי הוחלט שהגברים המקוריים לא מספיק מבוגרים בשביל הסיפור, אבל הנשים צריכות להיות בעלות עור חלק ככל הניתן.

עוד קצת חפירה מגלה שג'ון פרסטון, על ספרו מבוסס הסרט, הוא אחיינה של פגי פיגוט האמיתית וכתב את הספר על סמך עדויות של דודתו. למרות זאת, בחרו סטון ובופיני לצמצם את תרומתה החשובה של פגי לכדי מישהי שלא שוקלת יותר מדי והגיעה בעקבות בעלה המנוסה ממנה בהרבה. זה גם נכון שהזוגיות שלהם נקלעה לקשיים, אבל הדבר קרה שנים לאחר החפירות בסאטון הו. ב-1939, הם עדיין היו מאוד מאושרים ביחד. שכבה נוספת של חפירות חושפת שהדמות של רורי מומצאת לחלוטין ומי שבאמת צלמו את התמונות מהעבודות באתר כלל אינם מוזכרים בסרט. לבסוף, מתגלה שהספר והסרט אמנם מבקשים לעשות כבוד לבזיל בראון, שנשכח לאורך השנים, אולם על הדרך מתעלמים כמעט לחלוטין מתרומתו של גאי מיינרד, בלעדיו בראון היה כנראה מוותר בשלב מוקדם על הפרויקט.

ציינתי יותר מפעם אחת בעבר שאני לא אוהב כשסרט מתיימר להיות מבוסס על סיפור אמיתי, בעודו ממציא חצי מהדברים המתרחשים על המסך במטרה להגביר את הדרמה. זה במיוחד מפריע לי כשהדרמה כבר קיימת במציאות, אבל יוצרי הסרט מזלזלים ביכולת של הקהל להבין אותה וזורקים עליו קלישאות במקום. החפירה אינו סרט רע, אבל הוא הרבה פחות טוב מכפי שיכול היה להיות והסיבה העיקרית לכך היא בדגש על החלקים הלא נכונים בסיפור. הייתי מבין אם ג'ון פרסטון היה מנפח את התפקיד של דודתו כי היא זו שספקה לו עדות ישירה מהעבודות. פחות ברורה לי ההחלטה של יוצרי הסרט להשתמש בפגי כמוקד לקו עלילה בדיוני שלא קשור בכלל לסיפור המרכזי ולא מוסיף לסרט כלום פרט לאורך.

לסרטים היסטוריים תוצרת בריטניה יש נטיה להתחלק לשתי קבוצות. יש את הסרטים המדויקים עד לרמת צורתו של כתם על הקיר, ויש את אלה שלפחות חצי מהם מומצא לחלוטין. החפירה משתייך לסוג השני, הפחות חביב עלי. כמובן שמותר לקחת חרות אמנותית בשביל להפוך סיפור למעניין יותר, או נגיש יותר לקהל. גם אין לי בעיה שמעוותים את המציאות כל עוד מודים בכך (מתברר ש"ממזרים חסרי כבוד" אינו מדויק היסטורית). מפריע לי כשהסיבה לכך היא זלזול בחומר המקור וביכולת של הצופים להבין מורכבות. החפירות בסאטון הו מכילות בתוכן סיפור מרתק, שעשה היסטוריה תרתי משמע, אבל עד שהסרט הגיע לידיה של נטפליקס, הוא כבר היה מקרה אבוד.

אם משתמע מהביקורת שיש לי משהו נגד "סרטים של קולנוע לב" או נגד "סרטי נטפליקס" או נגד אנשי תאטרון, אני מתנצל, כי זה ממש לא המצב. מה שאני מתכוון זה שבזמן צפיה בהחפירה, הרושם המיידי שלי היה שזה משהו שהייתי רואה את הטריילר שלו בקולנוע לב, בזמן שמישהי בשורה מאחוריה אומרת לחברתה "אה, הוא שחקן מפורסם" והזוג שקבעו איתו נכנס לאולם עשר דקות אחרי תחילת הסרט ומסנוור את כולם עם אור מהמסדרון. תאמינו או לא, אני למעשה מתגעגע לזה.

מאה הגדולים: מקומות 20-11

20. בלתי נסלח (ארה"ב, 1992)

במקור: Unforgiven

במאי: קלינט איסטווד

תסריט: דיוויד וב פיפלס

שחקנים: קלינט איסטווד, ג'ין הקמן, מורגן פרימן, ג'יימז וולווט, ריצ'רד האריס, סול רובינק

מה קורה כאן: שנים לאחר שזנח את דרכיו הרצחניות, מחליט אקדוחן מזדקן בשם ויל מאני לקבל על עצמו עבודה אחת אחרונה. הוא יוצא עם שותפו הוותיק נד לוגן ועם בוקר צעיר ונלהב המכנה את עצמו סקופילד קיד, לנקום את השחתת פניה של זונה בביג ויסקי, ויומינג. הזונות האחרות בבורדל מציעות פרס כספי למי שיהרוג את שני הגברים שתקפו את חברתן, אולם לשריף המקומי אין שום כוונה לראות מתנקשים פועלים בעיירה והוא פועל בתוקף נגד כל מי שרק ינסה להיכנס לשטחה חמוש.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה אנשים מתייחסים לבלתי נסלח כרקוויאם למערבונים. התואר הזה נובע מכך שלא רק שהוא מציג את האקדוחן שרודף אחר פרס כספי כטיפוס רצוץ מנטלית שזנח את דרכיו בזקנתו, אלא גם מכך מי שביים את הסרט ומגלם את הדמות הראשית הוא אחד מהשחקנים הכי מזוהים עם ז'אנר המערבונים. איסטווד מזוהה עם טרילוגיית האיש ללא שם של סרג'יו ליאונה, בה גלם תמיד את הגיבור. אמנם גיבור שיורה כדי להרוג, רודף אחר בצע כסף ומסכסך בין יריביו לשם הפקת רווח אישי, אבל גיבור בהעדר מישהו אחר שימלא את התפקיד. אם מסתכלים על המיקום של כל דמות בסקלת השמירה על החוק, ויל מאני הוא נבל והשריף, ליטל ביל, הוא הגיבור האמיתי שמנסה לשמור על ביג ויסקי בטוחה. בלתי נסלח הופך את התפקידים. הרוצח השכיר שבא להטיל עונש לא פרופורציונלי הוא הדמות מעוררת ההזדהות, בעוד איש החוק הוא האנטגוניסט המסוכן. הסרט בונה את עצמו סביב רשימה ארוכה של קלישאות, רק כדי לפרק אותן ולהראות עד כמה הן לא תואמות את המציאות. יש כאן לעג לאגדות המערב שמנופחות לשם מכירת ספרות זולה, לצד הכרה כנה בכך שלהרג יש מחיר, לא רק על הקרבן, אלא גם על הרוצח. בתחילת הסרט, ויל נמצא לאחר תהליך ממושך של חזרה בתשובה והפיכה לאיש משפחה, רק כדי שמצוקה כלכלית תאלץ אותו לחזור לדרך אותה נשבע לעזוב ועלולה לבטל עשרות שנים של עבודה קשה. אין פה שיר הלל ליורה המהיר ביותר או לגיבור היום. מי שנוקט באלימות, האלימות היא שתקבע את גורלו.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן משנה להקמן, עריכה), זוכה 2 פרסי גלובוס הזהב (במאי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לשחקן משנה, זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה, מועמד לפרס גילדת המפיקים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, זוכה פרס חוג המבקרים של ניו יורק לשחקן משנה

19. הסיפור שאינו נגמר (מערב גרמניה, 1984)

במקור: Die Unendilche Geschichte / The NeverEnding Story

במאי: וולפגנג פטרסן

תסריט: וולפגנג פטרסן, הרמן ויגל

שחקנים: בארט אוליבר, נואה האת'וויי, תמי סטרונך, אלן אופנהיימר, תומס היל

מה קורה כאן: בזמן שהוא נמלט מבריונים, נכנס בסטיאן בן העשר לחנות ספרים. הוא מוצא שם ספר בשם "הסיפור שאינו נגמר" ולוקח אותו איתו לבית הספר, שם הוא מעביר את המשך היום בקריאה בעליית גג חשוכה. הספר עוסק בממלכת פנטזיה, ההולכת ונעלמת בגלל הופעתו של לא כלום הרסני. לוחם צעיר בשם אטריו יוצא למסע מסוכן למצוא תרופה עבור הקיסרית הילדה, בתקווה שהחלמתה תביא לעצירת הלא כלום.

למה הסרט הזה ברשימה: חרף כעסם של מעריצי הספר עליו הוא מבוסס, אני חושב שהסיפור שאינו נגמר הוא אחד מסרטי הפנטזיה המותחים והמרגשים ביותר שהופקו אי פעם. ההפקה הגרמנית דוברת האנגלית אמנם נטולת כוכבים גדולים, אולם כסף רב הושקע באפקטים ובעיצוב העולם הדמיוני הנוצר בראשו של בסטיאן בעודו קורא את הספר. למרות אופיה האפל של העלילה וקיומן של כמה סצנות מפחידות באמת (ולא רק מנקודת מבט של ילד), הסרט עשיר בדמויות אהובות כמו פלקור דרקון המזל, הנוגס בסלעים והמדען הזקן ואשתו. נמצא גם זמן לאחת הסצנות העצובות בתולדות הז'אנר והצופה מקבל מהבמאי קרדיט כאשר יש צורך להפעיל את הדמיון כדי להבין למה הכוונה בלא כלום. זה לא כח מוגדר שהורס את כל הנקרה בדרכו, אלא עצם הרעיון שדבר שהיה איננו עוד, מה שמתקשר לצורך של בסטיאן להתמודד במקביל עם מותה הטרי יחסית של אמו. הסיפור שאינו נגמר לוקח את הצופים למסע רגשי לא פשוט בכלל, בזמן שהוא מציג את נקודת המבט ההולכת ומתאחדת של הגיבור הספרותי, הקורא הקולנועי והצופה החיצוני. שנות השמונים היו תור הזהב של סרטי פנטזיה לכל המשפחה והסיפור שאינו נגמר הוא אחת מנקודות השיא של תקופה זו.

פרסים בולטים: זוכה פרס הקולנוע הגרמני לעיצוב תפאורה, זוכה פרס האקדמיה למדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן צעיר (האת'וויי)

18. אמריקן ספלנדור (ארה"ב, 2003)

במקור: American Splendor

במאים: שארי ספרינגר ברמן, רוברט פולציני

תסריט: שארי ספרינגר ברמן, רוברט פולציני

שחקנים: פול ג'יאמטי, הופ דיוויס, ג'ודה פרידלנדר, ג'יימס אורבניאק, ארל בילינגז

מה קורה כאן: הארווי פיקאר הוא פקיד מתוסכל וגרוש פעמיים שמתחיל לכתוב קומיקס המבוסס על החיים האמיתיים. הקומיקס, הנקרא "אמריקן ספלנדור", זוכה להצלחה בקרב חובבי תרבות שוליים ומביא לשינויים בחייו האישיים של פיקאר, לצד הפיכתו לאישיות ציבורית. הסרט משלב בין שחקנים הממחישים סיפורים מתוך הקומיקס, לבין ראיונות וקטעי ארכיון אמיתיים בהשתתפות פיקאר ואנשים נוספים בקרבתו.

למה הסרט הזה ברשימה: אמריקן ספלנדור הגיע לקולנוע בזמן שהוליווד התחילה להבין איך ליצור רצף של שוברי קופות המבוססים על קומיקס. סצנת הפתיחה ממחישה עד כמה הארווי פיקאר שונה מגיבורי הקומיקס האחרים, לא רק כי הוא אדם אמיתי, אלא גם כי אין לו שום כוחות מיוחדים, אישיות כובשת, משפטי מחץ, או יכולת כלשהי להציל את העולם. למרות זאת, ההצלחה לא עולה להארווי לראש והוא ממשיך לראות בעצמו פקיד אפור שתקוע בעבודה לא מעניינת, מתמודד עם משברים וקשיים כמו כל אדם ומכיר בהיותו בן תמותה. ההצלחה של הקומיקס משקפת את השינויים בעולם המערבי, כאשר התקליטים הישנים שהארווי אוסף מתחלפים בראיונות אצל לטרמן, ספיישלים של MTV וצפיה בקומדיות קולג' בעלות מוסר מפוקפק. כשבעולם האמיתי, נשבר המונופול של חברות ההוצאה הגדולות עם הופעתן של חנויות המתמחות בקומיקס, אמריקן ספלנדור הפך מתופעה עלומה לסדרה זוכת פרסים שבסופו של דבר, עובדה לסרט. זו תמונת מראה לחברה שמוצאת יותר זמן לפנאי ולתחביבים שאינם מוכתבים מלמעלה, אבל עדיין מושכת את עיניהם של בעלי ההון. הארווי פיקאר, כפי שמשתקף בראיונות איתו, אינו רודף תהילה ואינו מסוגל להסביר את המשיכה הגדולה בכתביו, פרט לכך שהוא כן ומנסה לכתוב בגובה העיניים. הוא עדיין קמצן ומתקשה למצוא את האושר, אבל לאט לאט גם לומד להעריך חלק ממה שיש לו. הקסם של הסרט זה שהוא כל כך אנושי, למרות שחלק מהדמויות בו נראות מוגזמות לחלוטין. כשקולטים שמדובר באנשים אמיתיים שהקומיקס אפילו קצת מעדן את אישיותם, מבינים עד כמה החיים של הארווי פיקאר בעצם מרתקים ומיוחדים, גם אם הוא עצמו לא מודה בזה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, מועמד לגלובוס הזהב לשחקנית משנה (דיוויס), זוכה פרס National Board of Review להופעה פורצת דרך (ג'יאמטי), זוכה פרס אגודת המבקרים הלאומית של ארה"ב לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר

17. כלבי אשמורת (ארה"ב, 1992)

במקור: Reservoir Dogs

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: טים רות', הארווי קייטל, מייקל מדסן, סטיב בושמי, כריס פן, לורנס טירני

#haidagiffare from Hai da spicciare?

מה קורה כאן: שישה אנשים נשכרים בידי הגנגסטר ג'ו קבוט ובנו אדי לביצוע שוד. השישה אינם מכירים זה את זה וכל אחד מהם מזוהה בשמו של צבע במקום שם אמיתי. לאחר שהשוד משתבש, מר אורנג' מגיע מדמם למקום המפגש, בעוד מר וייט הוותיק, מר פינק החשדן ומר בלונד הפסיכוטי מנסים לברר מה קרה והאם יש ביניהם שתול שהודיע למשטרה מראש על השוד.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו ידוע בכך שהוא שואל רעיונות מיצירות של אחרים ומשלב אותם בסיפורים מקוריים משלו. במקרה של כלבי אשמורת, טרנטינו לקח מוטיבים מסרטים של קובריק, קראבוצ'י ורינגו לם, הכניס הכל תחת כותרת שהיא שיבוש שמו של "להתראות ילדים"… אבל זה עדיין נראה כמו סרט שרק טרנטינו היה מסוגל ליצור. הרבה דברים שנעשו מזוהים איתו בהמשך, כמו שיחות על תרבות הפופ שאינן קשורות לעלילה, אבל מספקות עומק לדמויות, צילום מתוך תא מטען של מכונית, שילוב שירים ישנים בעלילה מודרנית, גנגסטרים בחליפות כל אלה מופיעים כאן וימשיכו ללוות את המשך קריירה שלו. הסרט אלים, אבל זו לא אלימות לשם האלימות, אלא לשם הדגשת שברירותו של הקיום. כן, טרנטינו מצלם אלימות בסטייל, אבל אף פעם לא חוגג אותה. כלבי אשמורת מציג גם בסיס רגשי מרשים, כאשר אנשים שלא אמורים להכיר זה את זה אפילו על בסיס שם פרטי, הולכים ונהפכים לחברים קרובים או לאויבים מרים בהתאם לנסיבות. הפרטים הקטנים שמשובצים לאורך הסרט נותנים לו נופך יותר מציאותי. טרנטינו בעצם עונה על השאלות שמעסיקות אותו בתור צופה בסרטי פשע. האם כולם מרוצים מהכינויים שלהם? מישהו בטוח מתבאס מכך שהכינוי המגניב הוענק למישהו אחר. על מה הם מדברים כשלא מדברים על השוד? על מדונה? על מדיניות השארת טיפים? כלבי אשמורת הוא החשיפה הראשונה של טרנטינו לקהל הרחב ותחילתה של קריירה מהחשובות בתולדות הקולנוע העכשווי.

פרסים בולטים: זוכה פרס המבקרים הבינלאומי, זוכה פרס אינדיפנדנט ספיריט לשחקן משנה (בושמי)

16. אד ווד (ארה"ב, 1994)

במקור: Ed Wood

במאי: טים ברטון

תסריט: סקוט אלכסנדר, לארי קרזבסקי

שחקנים: ג'וני דפ, מרטין לנדאו, שרה ג'סיקה פרקר, פטרישה ארקט, ביל מארי, ג'פרי ג'ונס, ליסה מארי, ג'ורג' סטיל, וינסנט ד'אונופריו

מה קורה כאן: סיפורו של אדוארד ווד ג'וניור, מי שנחשב כיום לאחד הבמאים הגרועים בהיסטוריה. הסרט מתמקד בקשר שלו עם כוכב העבר בלה לוגוסי והנסיונות להשיג מימון לסרטים חרף חוסר המקצועיות של ההפקה. בין השאר, אד ווד גם מגייס כשותפים קבועים את חברתו דולורס, המתאבק המקצועי תור ג'ונסון, מגישת הטלוויזיה ומפירה והמדיום קריזוול המדהים.

למה הסרט הזה ברשימה: למרות שירד מגדולתו בעשר השנים האחרונות, טים ברטון הספיק לביים כמה סרטים שתמיד ישארו אהובים עלי. אד ווד הוא הפחות ברטוני שבהם ואחד הבודדים שעוסקים בסיפור אמיתי. קל לראות כיצד הסרטים של ווד השפיעו על ברטון שמעולם לא הסתיר את חיבתו לבי-מוביז שמדגישים את הביזאר על פני דברים שהצופים יותר מורגלים אליהם. גיבור הסרט משווה את עצמו לאורסון ולס כי שניהם מביימים, כותבים ומשחקים בעצמם. הוא רק לא מבין את מה שהקהל יודע היטב, שלאורסון ולס, בניגוד לאד ווד, היה כשרון. באופן כללי, זה תמיד סיכון לשים את כל הביצים בסל אחד ועל כל צ'רלי צ'פלין או לורנס אוליבייה, יהיה גם טומי ויזו או ניל ברין שהסרטים שלהם מהנים לצפיה, אבל לחלוטין לא מהסיבה שהתכוונו אליה. אפילו בתור מעריץ, ברטון מכיר בכך שהסרטים של אד ווד הם זבל. הוא מעריץ את האדם שנלחם שוב ושוב ליצור בתנאים שלו ולקדם נושאים ודמויות שלא היו מקובלים באותה תקופה, אבל מודה שאורסון ולס הוא לא. המדהים הוא שסרט העוסק בבמאי כל כך ידוע לשמצה, שדורות של צופים לועגים לפועלו, הוא אחת מתצוגות הכשרון הגדולות של שנות התשעים בעיני. טים ברטון בשיאו, צילום נהדר של סטפן צ'פסקי בשחור לבן (ברוח התקופה בה העלילה מתרחשת), מוזיקה של האוורד שור ששואבת השראה מבי-מוביז, עיצוב אמנותי שמשחזר בצורה מרשימה את הסטים המקוריים מסרטיו של ווד. מעל הכל, משחק נהדר של ג'וני דפ בתפקיד הבמאי הנלעג, מרטין לנדאו בתפקיד לוגוסי השחוק והמכור לסמים ושאר הצוות שמשלב בין מוזרות לבין חום אנושי שלמפיקים מאותה תקופה לא הייתה סובלנות כלפיהם.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (שחקן משנה ללנדאו, איפור), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרס גילדת השחקנים לשחקן משנה, מועמד לפרס גילדת התסריטאים של אמריקה, מועמד לשני פרסי באפט"א, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן

15. ביטלג'וס (ארה"ב, 1988)

במקור: Beetlejuice

במאי: טים ברטון

תסריט: מייקל מקדואל, וורן סקארן

שחקנים: אלק בולדווין, ג'ינה דיוויס, וינונה ריידר, מייקל קיטון, ג'פרי ג'ונס, קתרין אוהרה, גלן שיידיקס, סילביה סידני

מה קורה כאן: זוג צעיר, אדם וברברה, נהרג בתאונת דרכים במהלך נסיעה הביתה. כשהם מגיעים סוף סוף הם מגלים שהבית נמכר למשפחת דיץ בעלת הטעם המזעזע ושאדם וברברה הם כעת רוחות רפאים התקועות שם עד שישלימו את הליך קבלתם לעולם הבא. הם מנסים לגרום לדיירים החדשים לעזוב על ידי שכירת שרותיו של ביטלג'וס, מגרש חיים שמופיע ברגע ששמו נאמר שלוש פעמים. המצב מסתבך כשלידיה, הבת המתבגרת לבית דיץ, מתחבבת על הזוג המת.

למה הסרט הזה ברשימה: אחרי שהרשים את האולפן עם סרט הביכורים שלו "ההרפתקאה הגדולה של פי וי", הוחלט להעניק לברטון תקציב גבוה ויותר חופש אמנותי בתקווה שיביים את הלהיט הבא שלו. זה עבד וביטלג'וס אכן היה להצלחה מסחרית גדולה, שהניבה גם סדרת אנימציה פופולרית, שלושה משחקי מחשב והפכה את הדמות של מגרש החיים לחלק קבוע מתרבות הפופ. נוסף על כך, הסרט קבע את הטון לגבי הסגנון המזוהה עם סרטיו של ברטון, כולל העיסוק בנושאים מורבידיים, העיצוב המעוות בכוונה, המראה הגרוטסקי של חלק מהדמויות וחליפת הפסים בשחור ולבן שהדים שלה נקלטים בכל סרט של ברטון מאז. ביטלג'וס הוא מה שקומדיה שחורה צריכה להיות. ארועים טרגיים משמשים בסיס לבדיחה כי המוות כאן הוא רק התחלת הסיפור, מייקל קיטון מרגיש בנוח בתפקיד הכי הפוך שאפשר מברוס ויין (אליו הגיע בעקבות שיתוף הפעולה הזה עם ברטון) והצבעוניות של הרקע נוגדת בצורה חכמה את האפלוליות של העלילה. כמה שהוא נמשך לדברים עצובים, ברטון הוא קולנוען אופטימי להפליא שמאמין באהבת אמת ובמשפחתיות כערכים עליונים על פני מסחריות ונצלנות. ברגע שביטלג'וס מתגלה כיותר צרה מאשר ברכה, גם הסרט משנה כיוון ומתחיל לכמוה לעבר האפשרות שיהיו חיים בבית במקום שיאוכלס אך ורק במתים. נוסף על כל זה, ההומר בסרט מחזיק מעמד לאורך השנים. השימוש במוזיקה מוכרת כחלק מהדגמת כוחן של הרוחות יצר סצנה בלתי נשכחת שמראה מה טים ברטון מסוגל לעשות כשדעתו לא מוסחת בידי המציאות והוא פשוט נותן לדמיון שלו לרוץ חופשי.

פרסים בולטים: זוכה פרס אוסקר לאיפור, מועמד לשני פרסי באפטא (איפור, אפקטים מיוחדים), זוכה פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לשחקן (קיטון)

14. דוקטור סטריינג'לאב (בריטניה, 1964)

במקור: Dr. Strangelove or: How I Learned to Stop Worrying and Love the Bomb

במאי: סטנלי קובריק

תסריט: סטנלי קובריק, טרי סאות'רן, פיטר ג'ורג'

שחקנים: פיטר סלרס, ג'ורג' סי. סקוט, פיטר סלרס, סטרלינג היידן, פיטר סלרס, סלים פיקנז, פיטר בול

מה קורה כאן: בעיצומה של המלחמה הקרה, בריגדיר גנרל ג'ק די. ריפר משתגע ומוציא לפועל משימה להטלת פצצת אטום בשטח ברית המועצות. כאשר נשיא ארה"ב שומע על כך, הוא מכנס את חדר המלחמה ועושה מאמצים להחזיר את המפציצים בזמן ולפייס את מקבילו הסובייטי. לרוע המזל, הקוד לביטול נמצא אצל ריפר והיחיד שנמצא איתו בחדר הוא קפטן מנדרייק הבריטי שמנסה להרגיע את הגנרל המשוגע ולהעביר הלאה מידע על מה שקורה בבסיס.

למה הסרט הזה ברשימה: סטנלי קובריק הוא לא שם שמזוהה בדרך כלל עם קומדיות פרועות, אבל כשהחליט לביים סרט כזה, להק את אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים שיסחוב את שאר הצוות על כתפיו. פיטר סלרס מגלם כאן שלוש דמויות מאוד שונות זו מזו: קפטן מנדרייק הבריטי והמאופק, הנשיא האמריקאי מאפלין שמנסה נואשות לא לאבד את קור רוחו, ודוקטור סטריינג'לאב הגרמני שיותר מתעניין ביצירת גרעיני רביה מאשר במניעת מלחמה גרעינית. רוב השחקנים לא ידעו בכלל שמדובר בקומדיה וצלמו את תפקידיהם ברצינות המתבקשת מסיפור על חורבן קרב. רק סלרס ידע את הסוד, שקובריק מתכוון לערוך את הסרט מתוך הטייקים בהם הורה לשחקנים להשתחרר ולהתפרע בכדי להתמודד טוב יותר עם התסריט הרציני. כמה שג'ורג' סי. סקוט, סלים פיקנז, סטרלינג היידן ופיטר בול מצחיקים על המסך, אף אחד מהם לא ידע שהוא משתתף בקומדיה. אפשר לתהות לגבי המוסריות של הבחירה (וזה משפט שנכון לגבי הרבה החלטות של קובריק כבמאי), אבל התוצאה היא סאטירה יעילה שלועגת לאיום שהיה קיים בזמן הצילומים על העולם כולו, מבלי להפחית מהאפשרות שיקרה במציאות. המלחמה הקרה הייתה מאוד קרובה לצאת משליטה, כפי שהתברר שנתיים לפני כן בעת משבר הטילים בקובה ואפילו אסקפיסט כמו קובריק לא הצליח להתחמק ממחשבות על כך. הבחירה לערוך את דוקטור סטריינגל'אב כקומדיה נבעה גם מהצורך להבדיל את הסרט מ"אל-כשל", סרט של סידני לומט שעסק בסיפור מאוד דומה והופק, כמו סרטו של קובריק, בידי אולפני קולומביה. למה קברניטי האולפן החליטו להוציא באותה שנה שני סרטים עם רעיון כל כך דומה? לא ברור, אבל קובריק הבין שהוא צריך להבדיל את הסרט שלו מזה של לומט ובחר לעשות זאת על ידי הגחכה של הקונפליקט, במקום העצמת הדרמה שבו. פיטר סלרס קבל חופש לאלתר על הסט והניסוי התגלה כמוצלח. בעוד "אל-כשל" הוא סרט טוב בפני עצמו, הוא לא התבגר טוב כמו דוקטור סטריינג'לאב. אין בו דמויות שנשארות בזכרון, או רגעים שרוצים לחזור אליהם ודווקא ההגזמה של קובריק מאפשרת לשתף יותר אמת כואבת.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן ראשי לסלרס), זוכה 4 פרסי באפט"א (כולל הסרט הטוב ביותר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לקומדיה אמריקאית, זוכה פרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

13. בני וג'ון (ארה"ב, 1993)

במקור: Benny & Joon

במאי: ג'רמיה אס. צ'צ'יק

תסריט: ברי ברמן, לזלי מקניל

שחקנים: ג'וני דפ, מרי סטיוארט מסטרסון, איידן קווין, ג'וליאן מור

מה קורה כאן: בני ואחותו ג'ון גרים בבית פרטי, אבל מצבה הנפשי של ג'ון מביא את בני לשקול את העברתה למוסד בו תזכה לטיפול מסביב לשעון. בזמן שהוא מתלבט, ג'ון מפסידה במשחק פוקר ונאלצת לקחת הביתה את סם, בן דודו של אחד החברים של בני. סם הוא טיפוס חברותי ושקט שאוהב לחקות סצנות מתוך סרטים אלמים ובאופן כללי, די מוזר. אחרי התחלה לא מוצלחת, ג'ון מתחילה ממש לחבב את הדייר החדש וחשה רגשות כלפיו, למורת רוחו של בני המגונן.

למה הסרט הזה ברשימה: אם נשים רגע בצד את מה שידוע על חייו הפרטיים, ג'וני דפ הוא שחקן מצוין. בן אדם בעייתי, אבל שחקן מצוין. לא סתם יש בעשיריה הזו שני סרטים בהם הוא בתפקיד ראשי. אד ווד וסם, אותם גלם בסך הכל בהפרש של שנה זה מזה, חולקים אהבה לסרטים ואת תפקיד האאוטסיידר בחברה, אולם הם מאוד שונים באופיים. אד שופע בטחון, נלחם כנגד הסיכויים ונטול מודעות עצמית. סם הוא בישן, בורח לתפקידים אלמים כחלופה לשיחה רגילה עם בני אדם ולמרות שבני רואה בו פוטנציאל למופע שימשוך קהל, זה לא באמת מה שסם רוצה. אם אומרים לו ללכת לדירה של אנשים זרים, הוא ילך. אם אומרים לו לחכות בחוץ, הוא ישב על תיבת דואר ויחכה. אם אומרים לו להכין פירה, הוא ישתמש במחבט טניס כי ג'ק למון לא היחיד שיודע למצוא שימוש במטבח לחבטת הגשה. בני וג'ון הוא סרט שכולו טוב. מאין קדימון ל"בנות גילמור" עם הדמויות המוזרות שחיות בפרברים ומתעסקות ברפרנסים לתרבות הפופ ובשיחה על רגשות בזמן שהדיינר המקומי סוגר יום. יש פה אהבת אדם כנה, אבל לא ברמה של קיטש. יוצרי הסרט מודעים לכך שהמציאות מורכבת ושסיפור הרקע של הדמויות אפל, אולם הם לא נותנים לטון השלילי להשתלט. השיר "I'm Gonna Be (500 Miles)" שמלווה את כתוביות הסיום מבטא את הרעיון מאחוריו, שלמרות הקשיים שבדרך, מה שחשוב זה להביט לאחור ולראות את המרחק שכבר נעשה. אולי זו פרשנות קצת מעמיקה לשיר פופ פשוט, אבל הוא מנוגן בסוף סרט שמבקש לחשוב על נושאים מורכבים בצורה ישירה, אז קצת מתערבבים לי דברים. אם בני וג'ון היה יוצא כיום, הוא היה נראה כמו קלישאה של מתחרה בפסטיבל סאנדאנס. מאחר והופק לפני קרוב לשלושים שנה, הוא מתקיים מעבר לאופנות וחיקויים ונראה מקורי ממש כמו הסרטים הישנים שסם כל כך אוהב.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לשחקן בסרט קומי/מוזיקלי (דפ), מועמד ל-3 פרסי MTV (צמד על המסך, הופעה קומית, שיר מתוך סרט)

12. אלאדין (ארה"ב, 1992)

במקור: Aladdin

במאים: ג'ון מאסקר, רון קלמנטס

תסריט: ג'ון מאסקר, רון קלמנטס, טד אליוט, טרי רוסיו

שחקנים: סקוט ויינגר, רובין ויליאמס, לינדה לרקין, ג'ונתן פרימן, גילברט גוטפריד, דאלגס סיל, פרנק ולקר

מה קורה כאן: אלאדין הוא גנב צעיר בעיר אגראבה שחברו היחיד הוא הקוף אבו. יום אחד, נערה יפה שהוא מציל מתגלה כנסיכה ג'סמין שיצאה במסווה לראות את החיים מחוץ לארמון. השניים מתאהבים, אולם מופרדים מיד בידי הווזיר הרשע ג'פאר שמשכנע את אלאדין להשיג עבורו מנורת קסמים. המנורה נשארת לבסוף אצל אלאדין שמגלה שכאשר משפשפים אותה, יוצא מתוכה ג'יני המגשים שלוש משאלות לבעל המנורה. מאחר ולא ניתן לבקש לגרום למישהו להתאהב, אלאדין מחליט להשתמש במשאלות על מנת להפוך לנסיך ולחזר אחר ג'סמין בהתאם לחוקי הסולטנות.

למה הסרט הזה ברשימה: קורה שרימייק גורם הערכה מחודשת דווקא לסרט המקורי. במקרה של אלאדין, שגם ככה היה סרט האנימציה האהוב עלי והסרט האהוב עלי של דיסני בכל פורמט, ההשמטות שנעשו ברימייק גורמות למקור להיראות גאוני. הסרט מ-1992 עשיר בנגיעות קטנות שהיו הופכות גם סרט לא מצויר לטוב יותר. הניגוד המוחלט בין הנסיכה שמתחזה לעניה והעני שמתחזה לנסיך, או האופן בו הוא מתרשם מהארמון והיא מתרשמת מכל מה שמחוץ לארמון, מביעים בלי מילים את הפער שצריך לגשר עליו. החשיבות בכך שהנבל ישוחק בצורה מוגזמת על מנת שהמשאלות שלו יתאמו את אישיותו מורגשת במערכה האחרונה. בניית הקשר בין הג'יני ואלאדין כך שהם לא רק נעשים חברים, אלא גם יש לג'יני אינטרס של ממש לשמור על אדונו בחיים מעניק לדמויות עומק שחסר בחידוש הלא מצויר. הסרט היה מוצלח גם בלי הדברים האלה, אבל הם מעלים אותו רמה מעל סרט הפנטזיה הממוצע והופכים אותו ליצירה שזורה בקפדנות המכילה רבדים שהעין מפספסת. כמובן שאי אפשר לדבר על אלאדין בלי להזכיר את הליהוק של רובין ויליאמס לתפקיד הג'יני. הבמאים מסרו לוויליאמס תסריט, אבל בעיקר נתנו לו לזרום עם איזה רעיון שעולה לו בראש. התוצאה היא דמות שאומרת כל משפט בהתאם לאסוציאציה אחרת וגם אם זה מוזר שכמעט כל הרפרנסים של הג'יני הם לדמויות תרבותיות מהמאה העשרים, יש בכך הגיון מסוים. מעבר לצורך לשמור על הקהל של תחילת הניינטיז משועשע, הגילוי המאוחר (לקח שנים עד שהבמאים אשרו את התאוריה הזו) שהמספר בתחילת הסרט הוא הג'יני בדמות אדם, מצביע על כך שהצופים הם חלק מהסיפור ולכן הוא מספר אותו במונחים שהם יבינו.

פרסים בולטים: זוכה בשני פרסי אוסקר (פסקול מקורי, שיר מקורי), זוכה ב-3 פרסי גלובוס הזהב (פסקול מקורי, שיר מקורי, פרס מיוחד לרובין ויליאמס), מועמד לשני פרסי באפט"א, זוכה פרס אני לסרט האנימציה הטוב ביותר, זוכה פרס MTV להופעה הקומית הטובה ביותר (ויליאמס)

11. מועדון קרב (ארה"ב, 1999)

במקור: Fight Club

במאי: דיויד פינצ'ר

תסריט: ג'ים יולס

שחקנים: אדוארד נורטון, בראד פיט, הלנה בונהם קרטר, מיט לוף, ג'ארד לטו

מה קורה כאן: עובד בחברת רכב (גדולה) הולך לקבוצות תמיכה לחולים סופניים על מנת להילחם בנדודי השינה שלו. ההרגל המשונה מצליח, עד שאישה בשם מרלה מתחילה להופיע באותן הקבוצות ולטרוד את מנוחתו. גורלו משתנה כאשר פיצוץ בדירה שלו מביא אותו להתקשר לטיילר דרדן, יצרן סבונים אותו פגש במקרה בטיסה. השניים עוברים לגור ביחד ומתחילים לנהל מועדון קרב מחתרתי בו גברים מתוסכלים בני דור האיקס הולכים מכות זה עם זה על מנת לפרוק תסכולים ולחוש חלק ממשהו גדול מהם.

למה הסרט הזה ברשימה: זו אמנם עברה על החוק הראשון, אבל בואו נדבר על מועדון קרב. דיוויד פינצ'ר ביים את הסרט הזה בסגנון שאני מכנה "פופ סינמה" (לא מונח רשמי). זה סגנון שבו המציאות משתנה בהתאם לסיפור, הקיר הרביעי מעשית לא קיים, הפסקול מגוון ומשתנה ללא הרף, זוויות הצילום מתמקדות במיוחד בפנים, העריכה מהירה ופחות או יותר כל דבר שנאמר במהלך הסרט גם מוצג על המסך. יש מעט מאוד מקום לסודיות והכל גלוי. פינצ'ר לא המציא את הסגנון הזה, יש לפחות סרט אחד בין מאה הגדולים שלי ("טריינספוטינג") שהשתמש באמצעים דומים עוד לפניו. מצד שני, מועדון קרב הוא הסרט שהפך את הסגנון למפורסם ואולי הראשון שמבוים ככה מתחילתו ועד סופו. הוא אמנם נחשב לאכזבה בקופות, אבל הגידול הפתאומי במכירות מכשירי DVD באותה שנה, הפך אותו ללהיט קאלט. צופים בבית, כולל עבדכם הנאמן, חרשו את האינטרנט בחיפוש אחר מידע על פרטים קטנים שמתפספסים בצפיה ראשונה, כולל כאלה שניתן להבחין בהם רק אם עוצרים את הסרט בשניה הנכונה. דיוויד פינצ'ר הוא פרפקציוניסט וזה אומר שבסרט שמכיל כמות בלתי נתפסת של פרטים, כולל טוויסט שמעודד לצפות בסרט שוב בכדי להבין אותו מנקודת מבט שונה, אין פגמים. לפחות לא פגמים טכניים. אין בסרט הזה שום דבר שפינצ'ר לא תכנן שיופיע על המסך ובעוד הוא עצמו לא ביים עוד סרטים בסגנון הזה, במאים כמו אדגר רייט, אדם מק'קיי וטוד פיליפס בהחלט הושפעו. הופעות מצוינות של צוות השחקנים מוסיפות לסרט הכל כך טכני את הרגש הנחוץ, כאשר למרות כל הדברים הרעים שהם עושים, למעשה אכפת לנו מהמספר חסר השם וממרלה הניהיליסטית. הסרט בנוי כאזהרה מפני כתות והקלות בה הן יכולות להיווצר. הוא נראה מוגזם, אבל אז קוראים על אוסף של טראמפיסטים שטופי מוח שמסתערים עם כלי נשק על הקפיטול והמשטרה לא מנסה לעצור אותם. לפעמים הגזמה היא רק רעיון שהמציאות עוד לא הספיקה להדביק.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על עריכת סאונד, מועמד לפרס MTV לקרב הטוב ביותר