פרק 206 – גשר צר מאוד

כל העולם עדיין שמח שבעלות הברית נצחו במלחמת העולם השניה. לפי שני הסרטים עליהם אנחנו מדברים השבוע, הנצחון הזה לווה באפילו יותר מכשולים ממה שחשבנו, במיוחד כשהבריטים היו אחראים על התכנון. מתחילים עם מבצע חילוץ ב"דנקרק" וממשיכים למבצע כיבוש ב"גשר אחד רחוק מדי".

ספוילרים לשני הסרטים.

מודעות פרסומת

ביקורת: חולי אהבה

The-Big-Sick-poster_resize.jpg

 

יש שחקנים שנראים מוכרים מאיזה מקום, אבל נורא קשה להיזכר מאיפה. חלק מהמקרים קלים יחסית, אני רק צריך שמישהו יפנה את תשומת לבי לכך שאני רואה את ג'יימי לי קרטיס על המסך, אבל לא זיהיתי אותה כי אני לא רגיל לראות אותה עם שיער ארוך. מצד שני, ישנם מקרים בהם גם חיפוש בויקיפדיה וב-IMDb לא עוזר, כמו עם ג'ורג' מ"דנקרק" שנראה כל כך מוכר, אבל לא מצאתי ברשימה שום דבר בהשתתפותו בו גם צפיתי.

קומייל ננג'יאני הוא מקרה שלישי. אני יודע טוב מאוד שהוא משחק ב"עמק הסיליקון", אחת הסדרות האהובות עלי כרגע, ושהוא מתארח מדי פעם בפודקאסט של דן הרמון, לו אני מאזין בזמן מרתונים של עבודה. עדיין, אני כל כך יודע מי הוא ואיפה נתקלתי בפרצופו ובקולו בעבר, שבכלל לא חשבתי לבדוק קצת יותר אחורה ולקלוט שהיה לו תפקיד קבוע ב"פרנקלין ובאש", סדרה מטופשת ובלתי מזיקה שצפיתי בכמה פרקים שלה.

העניין שננג'יאני הוא אדם ממש מצחיק כשמאפשרים לו לדבר, אז די הדחקתי את התפקיד הלא מעניין שהיה לו ב"פרנקלין ובאש". הוא הופיע בעוד הרבה מקומות כשחקן ומדובב, אבל באמת שמבחינתי, הבן אדם כאילו נברא לפני ארבע שנים וכל דבר שעשה לפני כן, לא באמת נחשב. מהסיבה הזו, הייתי קצת יהיר לקראת הצפיה ב"חולי אהבה", המתאר את תחילת הקשר בינו לבין אמילי גורדון. אני מכיר את הסיפור, הם הרי ספרו אותו אצל דן הרמון. תכלס, אם חולי אהבה לא היה מעורר כזה באז, לא בטוח שהייתי טורח לצפות בו, כי מה כבר אפשר לחדש?

מתברר שהרבה. קודם כל, כי יש דברים שהם לא אמרו בפודקאסט ועושה רושם שהיו די משמעותיים עבורם. חוץ מזה, הסרט מבוסס רק בצורה חלקית על הסיפור האמיתי של השניים. הרבה פרטים נוספו בשביל לייצר סיטואציות דרמתיות וקומיות שלא היו במציאות. ישנם גם פרטים שלא ממש ברור למה בחרו להמציא אותם, כמו זה שקומייל היה נהג אובר ב-2007, שנתיים לפני שהחברה בכלל נוסדה. זה לא באמת מתקשר לעלילה, אז אני מנחש שיוצרי הסרט פשוט חשבו שעדיף לתת לו עבודה נוספת כדי שילדים שצופים בסרט לא יחשבו בטעות שסטנדאפ זה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו.

קומייל ננג'יאני, בתפקיד עצמו, הוא סטנדאפיסט שחולם להצליח בתחום, אבל מופיע בינתיים במועדון קטן לצד שותפו לדירה ושני חברים נוספים. באחד הערבים, בחורה בקהל בשם אמילי תופסת את תשומת לבו והוא נגש לדבר איתה אחרי ההופעה. השניים מבלים את הלילה ביחד ולמרות הצהרותיהם כי אינם מחפשים עכשיו דייטים, נפגשים שוב ושוב ושוב, עד שאמילי מגלה שקומייל הסתיר ממנה פרט מאוד חשוב על חייו.

בתור בן למשפחה פקיסטנית מוסלמית שומרת מסורת, מצופה מקומייל להתחתן עם בחורה מאותו מוצא ובת לאותה דת. הוריו מכירים לו נשים צעירות ש"במקרה עברו בסביבה" במהלך ארוחת הערב והוא אמור לבחור מישהי מהן שתהיה לו לכלה. כך נהוג כבר 1400 שנה ואין שום סיבה לשנות עכשיו. הבעיה היא שאמילי היא בחורה לבנה, לא מוסלמית ואם זה לא מספיק, גם לא נבחרה עבור קומייל בידי הוריו. ההתנגשות בין החיבה של קומייל כלפיה, לבין החשש שלו להיות מנודה בידי משפחתו, מעלה את היחסים על שרטון, אולם התדרדרות פתאומית בבריאותה של אמילי, מחזירה אותה לחייו של קומייל ללא ידיעתה.

חולי אהבה עוסק במספר נושאים, אולם נראה שהוא בעיקר מציג תהליך התבגרות שקומייל עובר. הוא לומד להעריך מחדש את יחסיו עם שאר העולם כאשר נדרש ממנו להפסיק להסתתר מאחורי שקרים ולבחור דרך חיים אחת. בעוד הסרט עוקב רק בחלקו אחר סיפורם האמיתי של קומייל ואמילי, אשר גם כתבו את התסריט, השניים העידו שהבסיס הרגשי מאחוריו, זה שגרם להם לתובנות שקשר אחר כנראה לא היה מקדם באותה מהירות, אכן קיים גם בחיים האמיתיים.

כתוצאה מכך, חולי אהבה הוא לא קומדיה פרועה ומשתדל דווקא להישאר ריאליסטי ככל הניתן. רוב הבדיחות הן מילוליות ואף דמות אינה מוקצנת לרמה בה קשה להאמין שאדם כזה קיים במציאות. זאת בניגוד לסרטים כמו "החתונה היוונית שלי" שאמנם שואבים השראה מחייהם של היוצרים, אבל מביאים חלק מהדמויות לכדי גרוטסקיות למען הקומדיה. חולי אהבה הרבה יותר ישיר בטיפול שלו באנשים אותם קומייל ואמילי מכירים במציאות. השותף של קומייל קצת פתטי ולא באמת מצחיק כמו שנדמה לו, אבל הוא עדיין מוצג בהרבה אהבה כחבר תומך שמפחד לקחת בעצמו צעדים גדולים. המשפחה של קומייל נראית בהתחלה כקלישאה של משפחה מסורתית לחוצת חתונה, אבל ככל שהסיפור מתקדם, היחסים בין קומייל להוריו ואחיו נעשים מורכבים ומייצגים טוב יותר את הקונפליקט הקיים בין הדורות ובין אדם ליברלי למסורות שמרניות.

הוריה של אמילי מוצגים כדמויות הרבה יותר עמוקות מכפי שהורים בקומדיה רומנטית אמורים להיות בדרך כלל. שניהם פגיעים ומאוד מגוננים, אבל בו זמנית מפתיעים עם תצוגות של בטחון שרק הורה מודאג באמת מסוגל להן. אף על פי שהיה מאוד קל להפוך אותם, או כל דמות משנית בסרט, לקריקטורה שממצה את הבדיחה סביבה בתוך חצי דקה, ננג'יאני וגורדון השכילו לתת לכל דמות את הכבוד הראוי לה ולא להגחיך אף אחד עד לרמה בה לא יראה אנושי.

קומייל ננג'יאני הוא סטנדאפיסט מעולה ושחקן בינוני. מול קהל חי, הוא מצטיין כסטרייט מן שמבחין בדברים מוזרים סביבו מבלי לצאת מתנשא. דמות המהגר המופלה לרעה כל חייו הבוגרים, מאפשרת לו לעורר חיבה, גם כאשר הוא צוחק על דברים שאמורים להיות טבו. כאשר עליו לעבוד עם תסריט מול שחקנים אחרים, הוא חביב, אבל לא בדיוק הבשורה הגדולה של עולם המשחק. הוא מצליח להעביר רגעים דרמתיים בצורה יעילה, במיוחד אלה בהם הוא היחיד שמקבל את רשות הדיבור, אבל משהו בו עדיין תקוע כאשר נדרשת אינטראקציה עם האנשים סביבו.

הכח האמיתי של הסרט טמון בשחקני המשנה. ריי רומנו והולי האנטר מגלמים את ההורים של אמילי בצורה אמינה ויש בין שלושתם כימיה טובה, עד כמה שלרומנו יש כימיה עם בני אדם בהכרה. קולו העמוק והמבט האובד תמיד משווים לו מראה לתרגי, אבל זה עובד די טוב כשהוא נדרש להיות אחת הדמויות היותר מתקשות חברתית בסרט. האנטר יוצרת את הקשיחות השברירית לה הייתי מצפה ממי שהבת שלה מאושפזת והבחור ששמעה עליו בעיקר דברים רעים, הוא היחיד שנמצא לידה באותו הזמן. היא מתקרבת לפעמים למשחק מוגזם, אבל מצליחה לתקן את עצמה רגע לפני שתאבד אמינות.

בהחלטה מעניינת, בחרה אמילי גורדון האמיתית לא להשתתף בסרט. בעוד קומייל מגלם את עצמו, אמילי החליטה שמספיק לה להיות מאחורי הקלעים והפקידה את גילום דמותה בידי זואי קאזאן. באופן כללי, מדובר בליהוק משובח. קאזאן היא שחקנית טובה שיכולה לגלם אישה צעירה עם הרבה מטען רגשי, אבל בדיוק מספיק מוזרות בשביל שהסביבה לא תבחין בכך ותאמין שמדובר בכלל במישהי מאושרת ולא מתוסבכת. היא גלמה תפקיד דומה ב"רובי ספארקס" לצד בן זוגה במציאות פול דנו וכמו שם, גם בחולי אהבה קאזאן משכנעת כמי שאפשר להתאהב בה בקלות. עם זאת, משהו לא לגמרי עובד בינה לבין קומייל, אולי בגלל כישורי המשחק הפחות מלוטשים שלו, או כי אמילי האמיתית הסתובבה על הסט והשניים לא חשו מספיק בנוח בשביל להתנהג כמו זוג אמיתי. הדבר קשור גם לקושי של הסרט למצוא קצב נכון. תחילת הקשר נראית מואצת וקשה להבין מה בעצם מושך את קומייל ואמילי זה לזו. גם מאוחר יותר, כאשר קומייל עובר התבגרות רגשית, נראה שהתהליך נעשה יותר מחוץ לסרט מאשר מול המצלמות. מנגד, באורך של שעתיים, קיימת תחושה שאמצע הסרט די נמרח ומציג שתיים או שלוש סצנות שלא באמת מקדמות את העלילה.

מעבר לבעיות הקצב, חולי אהבה מצליח לאזן יפה בין קומדיה ודרמה. התובנות שלו אמנם שטחיות, אבל הדמויות מעוררות חיבה וכיף לעקוב אחריהן. אם קראתם את הביקורת שלי על "לילה קשוח", אתם יודעים שאני פחות או יותר מאמין שג'אד אפטאו הוא האנטיכריסט. אני מאשים אותו בהרג אכזרי ומתמשך של הקומדיה האמריקאית והצבת סטנדרטים שמקדמים פרובוקציות בדולר ומתיחת בדיחות עד שאינן מצחיקות יותר, על חשבון שימוש חכם באלמנט ההפתעה ובכשרונם של השחקנים המעורבים. לשמחתי, אף על פי שאפטאו חתום כמפיק על חולי אהבה והסרט נפתח עם הלוגו של חברת ההפקות שלו, בזאת מסתיימת המעורבות שלו ביצירה. חולי אהבה הוא סרט שמצחיק כשצריך, מרגש כשנדרש ולא מתאמץ להסביר כל דבר עשר פעמים למקרה שמישהו בשורה האחרונה באולם לא הבין. קומייל אפילו עוקץ לרגע אנשים שמסבירים בדיחות, שזה קצת כמו לבוא למשרד של הבוס, לעשות צרכים על השולחן שלו ואז להוכיח שהערמה המצחינה על השולחן יותר מתוחכמת מכל מה שהבוס עשה בעשור האחרון.

מצטער, קצת נסחפתי לתוך שנאת אפטאו, במקום לדבר על אהבת קומייל.

 

מה שטוב בחולי אהבה, זה שגם כשהוא קצת קיטשי ומתקתק, הוא עושה זאת במספיק חן בשביל שיהיה אפשר לסלוח לו. גם כשהוא קלישאתי ולא הכי אמין, הוא דואג שהתגובות יהיו אמינות ויחזירו את האמון באינטליגנציה של הקהל. למרות שקומייל ננג'יאני אינו במיטבו כאשר נדרש ממנו לחרוג מהפרסונה הקומית שלו, צוות השחקנים סביבו מפצה על כך ועוזר גם לקומייל עצמו להיראות יותר אנושי. חולי אהבה אינו קומדיה שמתגלגלים בה מצחוק בלי הפסקה, אך הוא מכיל מספיק רגעים משעשעים בשביל לצאת ממנו עם תחושה טובה. אפשר לומר שזו אחת הקומדיות האמריקאיות המצחיקות ביותר של השנים האחרונות, למרות שהתחרות כל כך לא מרשימה, שאני לא בטוח עד כמה מדובר בהשג. בכל אופן, הסרט מספיק חכם ורגיש בכדי להתגבר על המגרעות שלו וגם אם אינו מפוצץ בבדיחות, מצליח להעלות לפחות חיוך עם כל נסיון.

ביקורת: דנקרק

dunkirk-poster_resize.jpg

 

כמעט לכל מדינה בעולם יש את הטראומה הצבאית שלה. כשלון שהכה במידה כל כך לא צפויה, שהוא חייב שינוי מוחלט של תפיסת המצב והביא לסדרה של ארועים היסטוריים שהכתיבו את המציאות כפי שהיא מוכרת כיום. לישראל יש את מלחמת יום כיפור, שהביאה לתהליך שלום מול מצרים ולמהפך פוליטי בעקבותיו הליכוד עלה לראשונה לשלטון. לארצות הברית יש את המתקפה על פרל הרבור שלא רק גרמה לאמריקאים להתייחס יותר ברצינות ליפן ככוח לוחם, אלא גם הביאה לכניסתה למלחמת העולם השניה ולחיזוק משמעותי של בעלות הברית. לבריטניה יש את קרב דנקרק.

פחות מחודש לאחר כניסתו של וינסטון צ'רצ'יל לתפקיד ראש הממשלה, נתקל באתגר שערער לחלוטין את השאננות הבריטית וגרם לשינוי תפיסתי לגבי ההכנות למערכה מול גרמניה הנאצית. לאחר נסיון כושל להדוף את הנאצים על ידי שליחת מאות אלפי חיילים בריטים שילחמו לצד כוחות צרפתים, מצאו עצמם חיילי הממלכה מוקפים בכוחות גרמנים, כאשר דרך היציאה היחידה היא מתעלת למאנש. הם נדחקו לעבר חוף דנקרק, 72 קילומטר מהנקודה הקרובה ביותר של האי בריטניה כשהגיעה הפקודה להתפנות. זו הייתה אמנם פגיעה קשה במורל הבריטי, אולם צ'רצ'יל הבין שיזדקק לכל הכוחות שיוכל במגרש הביתי, כי לשם הגרמנים יגיעו בהמשך.

"דנקרק" לא עוסק בצד הדיפלומטי, או בתכנונים האסטרטגיים של בכירי השלטון והצבא הבריטיים. בשביל זה, יש את "Darkest Hour" שיצא בעוד כמה חודשים. דנקרק מראה את הנעשה בשטח, מנקודת המבט של המעורבים במבצע הפינוי. הוא מביא שלוש נקודות מבט. האחת מציגה את השבוע המתוח שעובר על החיילים הממתינים לפינוי ליד שובר הגלים, כאשר מטוסים גרמניים מפגיזים אותם מדי פעם וכוחות יבשתיים עלולים לפרוץ מעבר לגבעה הקרובה בכל רגע. הנקודה השניה היא יום על סירתו של מר דוסון, קפטן של ספינה אזרחית, אחת מבין מאות שגויסו על מנת לסייע בפינוי, כאשר איתו נמצאים על הסיפון בנו, חברם הצעיר ג'ורג' וטיס בעל הלם קרב שממש לא היה רוצה לחזור לאיזור הלחימה. נקודת המבט השלישית היא שעה במהלכה מנסים שלושה טייסי חיל האוויר המלכותי למנוע ממקביליהם הגרמנים לפגוע בכלי השיט הבריטיים ובחיילים שעל החוף. משימה מאתגרת במיוחד מכיוון שלאחד מהטייסים נשבר מד הדלק והוא לא בטוח כמה זמן בדיוק נותר לו באוויר. יבשה, ים, שמים. שבוע, יום, שעה.

כשאתה כריסטופר נולאן והשנה היא 2017, אתה יכול לעשות פחות או יותר מה שבא לך. יש לנולאן ברזומה מספיק שוברי קופות ויכולת למשוך שמות גדולים שיעבדו איתו, בכדי שלא ישאלו שאלות בטרם קונים את זכויות ההפצה על סרטיו. גם הקהל סומך עליו שיוציא את המיטב מהסרט וישתדל לא רק לבדר, אלא גם לגרום לצופים לחשוב ולהטיל ספק באפשרות שהם יודעים הכל על העולם בו אנו חיים.

רוב הפרטים בפסקה האחרונה אינם תקפים לגבי דנקרק, מה שהופך אותו לבחירה מאוד לא שגרתית עבור נולאן. קודם כל, הההחלטה לביים את הסרט דווקא עכשיו מפתיעה. נולאן חלק את ילדותו בין אנגליה לארצות הברית, אבל להוציא את סרט הביכורים הלא ממש מוכר שלו, "Following", הצד האמריקאי שלט באופן מורגש ביצירתו. גם כאשר להק לתפקידים הראשיים שחקנים בריטים או אוסטרלים, הם גלמו דמויות אמריקאיות שהיה משהו מאוד אמריקאי בהתנהגות שלהן. לאונרד מ"ממנטו" ובאטמן מייצגים את לקיחת החוק לידיים כאשר האכזבה מהרשויות מתערבבת בטרגדיה אישית, כמו גדולי סרטי האקשן של ארצות הברית, מפול קרסי ועד ג'ון וויק. "יוקרה" ו"התחלה" הציגו את הנכונות לכופף את הכללים ואף לרמות על מנת להיות צעד אחד לפני התחרות. "אינסומניה" ו"בין כוכבים" התמקדו בדמויות שלא מוותרות וממשיכות לנסות למרות שכל בר דעת היה מזמן נכנע ומקבל את המציאות כפי שהיא.

דנקרק הוא התעוררות מאוחרת של הצד הבריטי אצל נולאן. סרט שלא רק עוסק באחד הארועים המשפיעים בתולדות הממלכה, אלא גם מדגיש את רוח הלחימה השיתופית של הבריטים, זו שגם במקום הכי זר ומסוכן, תשאב עידוד מכוס תה וביסקוויט ליד. אם זה היה סרט מוקדם יחסית של נולאן ורק אז היה עובר להפקות הוליוודיות על אבירים אפלים ועל פורצי חלומות, המעבר היה הגיוני. זה היה מקרה בו במאי בריטי אלמוני עושה סרט פטריוטי על מאורע היסטורי שיחסית אינו מוכר מחוץ לאירופה, ונשכר לאחר מכן לעבוד על עיבוד לאחד מגיבורי-העל המפורסמים בעולם. אלא שנולאן עשה מסלול הפוך ורק לאחר שבסס עצמו כמייצג פופולרי במיוחד של הרוח האמריקאית ותרבות הפופ הנלווית, חזר לארץ הולדתו בכדי לעשות משהו שהבנים בבית יאהבו.

עוד הבדל בין דנקרק לבין רוב סרטיו של נולאן, הוא הליהוק. יש כאן שחקנים מוכרים, אולם אף אחד מהם אינו בתפקיד ראשי. קנת' בראנה מעורר השראה כקצין בחיל הים שמפקד על הפינוי מצד היבשה, מארק ריילנס אנגלי מהרגיל בתור מר דוסון, קיליאן מרפי מטריד כהלום הקרב וטום הרדי חושף מדי פעם את פרצופו מבעד למסכת הטיס. זה לא חריג שנולאן מלהק הרבה שמות גדולים לתפקידי משנה, אבל כאן התפקיד הראשי הוענק דווקא לשחקן לא מוכר. פיון וייטהד נבחר בסיומו של הליך אודישנים ממושך, לגלם את טומי, הדבר הקרוב ביותר לדמות ראשית בסרט. מעבר לכך ששם הדמות הוא גם כינוי נפוץ לחיל בריטי גנרי, טומי הוא זה שעובר הכי הרבה תלאות בסרט. הוא מתחיל אותו כאשר הגרמנים בעקבותיו, ממשיך לנסיונות לעלות על הספינה ללא רשות, מוצא עצמו שוב ושוב במקומות הגרועים ביותר להיות בהם והיחיד שבכלל זוכר את פניו, הוא חיל שקט בשם גיבסון, שלא יכול באמת לשנות משהו. טומי וגיבסון הם השניים היחידים על החוף שאינם חלק ממחלקה מאורגנת, מה שמביא לכך שהם שוב ושוב נדחקים במורד שרשרת המזון וצריכים להמתין לתורם בכדי להתקדם לעבר חוף מבטחים.

דבר אחד בו דנקרק בכל זאת מזכיר סרטים קודמים של נולאן, הוא המשחק בזמנים. אני לא מתכוון למהירות המפתיעה בה דמויות מגיעות ממקום למקום בטרילוגיית האביר האפל, אלא לחיבה של נולאן להצגת סיפור באופן לא ליניארי. הוא עשה זאת בצורה נפלאה ב"ממנטו" והשתעשע שוב עם הגדרת מימד הזמן ב"בין כוכבים". הגישה של דנקרק שונה. במקום שהעלילה תנוע לאחור, או שהסרט ידון בהגדרתו הפיזיקלית של זמן, כל נקודת מבט בדנקרק נפרשת על פני פרק זמן שונה. המעבר בין שלושת המקומות מראה עד כמה הזמן עובר בצורה שונה עבור הדמויות בהם. על החוף, ישנם מאות אלפי אנשים ושיקולים לוגיסטיים משפיעים על קצב קבלת ההחלטות. בסירה, המסע לדנקרק ובחזרה אורך כשעתיים לכל כיוון, אבל הקרבות מסביב מאריכים משמעותית את הדרך. במטוס, כל שניה היא קריטית, במיוחד כאשר הדלק הולך ואוזל ומטוס אויב עשוי לירות בכל רגע.

שלושת קווי העלילה האלה נעים לעבר נקודה משותפת, אבל לקח לי קצת זמן להבין איך בדיוק עובד יחס הזמן ביניהם. היו רגעים שעוד תהיתי איך בשובר הגלים כבר לילה, כשהמטוס בברור טס כאשר השמש במרכז השמים. כתוביות בהתחלה מסבירות את ההבדל, אבל ההסבר לא באמת ברור, מה שיוצר בלבול לאורך חלקים מהסרט. גם כאשר היה כבר ברור מה מתרחש מתי, הסרט עדיין קשה למעקב עבור מי שאינו בריטי. קשה להבחין מרחוק בין מטוסים בריטים לגרמנים, לא ברור בשום שלב כמה כלי שיט אזרחיים נמצאים בדרכם לדנקרק ואלא אם יש לכם ידע מוקדם בנושא, סביר להניח שלא לגמרי תבינו למה חיילים מבעלות הברית נדחקו ככה במקום להתקדם לתוך היבשת ולהדוף את הנאצים לאחור.

כמתבקש מנולאן, הרמה הטכנית של הסרט מאוד גבוהה, האפקטים משכנעים והבחירה לצלם את הסרט בחוף דנקרק האמיתי, תורמת לתחושת האותנטיות. מצד שני, כמו בסרטים קודמים שלו, גם כאן נראה שהוא לוקה בדמיון לא עשיר בכל הנוגע לעיצוב. החוף, הים והשמים כולם די ריקים. אין תחושה של דחיפות, כי לא ברור מה המרחק בין הדמויות השונות והעדר פרטים מסביב, או אפיון דמויות עמוק יותר, מקשה על הזדהות עם המצב והבנת הקשיים. לא שחוף ים אמור להיות מלא בפרטים, אבל יש שם 400,000 חיילים שממתינים לפינוי. מישהו בטוח הביא איתו איזה לוח שחמט או מפוחית פה שיעזרו להעביר את הזמן.

מנגד, דנקרק בהחלט מצליח להעביר את תחושת היאוש של החיילים החבוטים. אם סרטים אמריקאים על מלחמת העולם השניה נוטים להתמקד בנצחונות ובגבורת היחידים, כמו ב-"12 הנועזים", "פאטון", "להציל את טוראי ראיין" ו"ממזרים חסרי כבוד", בריטים חשים הרבה יותר בנוח להציג את הכשלון כחלק מהמלחמה. הדבר נראה, בין השאר, בסרטים כמו "49th Parallel", "הגשר על הנהר קוואי", "גשר אחד רחוק מדי" ו"כפרה". דנקרק מוסיף למסורת הבריטית של הצגת החיילים כנערים מבולבלים שנקלעו לגיהנום וכעת מחפשים דרך לצאת ממנו. אף על פי שנולאן מאוד רחמן בביקורת שלו כלפי התנהלות מקבלי ההחלטות שהובילה למצבם של החיילים בחוף דנקרק, הסרט מעביר היטב את תחושת היאוש שאוחזת בהם ואת ההקלה הזהירה שגורם כל סיכוי לפתרון. לעתים, אפילו לא נדרשות מילים להעברת התחושה, כמו בסצנה בתחילת הסרט בה גיבסון נועל את נעליו של חיל שהרגע קבר, כי הוא צריך נעליים. מה אתם הייתם עושים במקומו?

החלק החלש של דנקרק הוא זה שעוסק בתרומה האזרחית. בעוד הצבא נחלק בין טייסים לוחמים בשמים לחיילים שנאבקים לשרוד על החוף, כל החלק בסירה של מר דוסון נוטה להגזמה. דוסון עצמו יודע יותר מדי בשביל אזרח פשוט ובאופן קצת מרגיז, אף פעם לא טועה. הוא פחות דמות ויותר אמצעי של התסריט להסביר לצופים מה קורה. ג'ורג' נמצא על הסירה רק בשביל רגע דרמתי מאוד ספציפי והתרומה שלו לעלילה היא אפסית בסופו של דבר. הסרט גם מרפה בשלב מסוים מעיסוק בקשיי ההשרדות לטובת מפגן פטריוטיות מלאכותי. אני יודע שלא הוגן מצדי לשפוט אנשים במצב בו החיילים בדנקרק נמצאים, אבל נולאן מציג את רובם כרובוטים חסרי דעת שפשוט הולכים לאן שאומרים להם וגאים בכך. גם המסר לפיו הממלכה המאוחדת תמשיך לעמוד מול כל איום, נדחף בכח ולא ממש רלוונטי בימינו. קשה להאמין שמישהו יצפה בסרט בלי לדעת את תוצאות המלחמה, כך שמסרים פטריוטיים בסגנון שנות הארבעים נראים בעיקר מביכים כיום.

בסופו של דבר, דנקרק הוא סרט טוב. הוא מושקע מבחינה טכנית ומעביר היטב את תחושת ההשפלה והיאוש שאוחזת בחיילים התקועים על החוף. ישנן נפילות פה ושם, בעיקר כאשר נולאן מנסה ליצור תחושה של משהו גדול מהחיים, אף על פי שלא עשה הכנה ראויה לכך. מדובר בסרט שאינו מאיים על "ממנטו", "האביר האפל" ו"התחלה" בתור הטוב ביותר שנולאן יצר, אבל בהחלט מספר סיפור בצורה מקורית ומעניינת.

פרק 205 – קופיקו ותעלומת הגלדיאטור הנעלם

"כוכב הקופים: המלחמה" הזכיר לנו הרבה סרטים אחרים, אז הייתה התלבטות ממושכת למה להשוות אותו. בסופו של דבר, בחרנו לדבר על "ספרטקוס" מ-1960, כי בשניהם יש דמויות בשם סיזר. אוקי, לא רק בגלל זה.

אני ספוילר! לא, אני ספוילר!

פרק 204 – הכניסיני תחת כנפך

או שאתה מת גיבור, או שהסדרה שלך נעשית כל כך מטופשת שצריכים לעשות ריבוט. "ספיידרמן: השיבה הביתה" מנסה לתקן את הנזק שגרמו קודמיו. יותר מעשור לפני כן, "באטמן מתחיל" עשה דבר דומה. אנחנו מקדישים פרק לשני הנסיונות לשנות גישה עם גיבור-על מוכר היטב.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: כוכב הקופים: המלחמה

apes-war-srgb_dc-1_resize.jpg

 

בתקופה בה רוב החידושים לסרטים קלאסיים נשכחים במהרה, גרסה נוספת לכוכב הקופים, נראתה בהתחלה כרעיון מיותר. הטריילר נראה בסדר, אבל התחושה הייתה שאם טים ברטון לא הצליח להוציא מהזכיון הזה משהו מרענן, רופרט ואייט, מי שזה לא יהיה, לא צריך אפילו לטרוח. בטח נקבל סתם גרסת אקשן מביכה, עם אפקטים ממוחשבים בולטים מדי ואפס תחכום, לסיפור שאף אחד לא מחכה שיספרו אותו מחדש.

זה מה שחשבתי ב-2011, לפני שצפיתי ב"כוכב הקופים: המרד". כמה חודשים לאחר הצפיה, הוא היה מועמד לסרט השנה שלי. זו הייתה הפתעה נעימה, הסרט היה הרבה יותר מסתם קופים נגד אנשים וההחלטה להציג את הסיפור מנקודת המבט של שימפנזה ולא של האדם המגדל אותו, שפכה אור חדש לחלוטין על המותג. מה גם שהסרט לא עסק באסטרונאוטים מהעתיד כמו גרסאות קודמות, אלא ברצף הארועים שאפשרו את קיומם של הספר של פייר בול והסרט הקלאסי המבוסס עליו.

לצערי, התחושה הזו לא לוותה אותי בזמן הצפיה בסרט ההמשך, "כוכב הקופים: השחר". פתאום, הדמויות העמוקות הוחלפו בפלקטים נטולי אופי, הנבל היה גנרי לחלוטין ולמרות שהאקשן והאפקטים עדיין הרשימו, נראה שהסרט לא ידע מתי לקחת הפסקה ולתת לעלילה להתפתח. את רופרט ואייט החליף בכס הבמאי מאט ריבס, במאי "קלוברפילד", סרט שדווקא אהבתי, אבל ריבס לא הצליח להציג את אותו חוש להפתעה ולמסתורין שעטף את סרטו הגדול הקודם. בסופו של דבר, "כוכב הקופים: השחר" בעיקר התיש אותי. חשתי שאין לי באמת רצון לראות את הפרק הבא בסדרה, כי כמה כבר אפשר לעקוב אחרי אותו שימפנזה שהפך מאסיר למלך, לפני שהרעיון יתחיל למצות את עצמו.

זוכרים מה קרה בפעם הקודמת שהגעתי עם ציפיות נמוכות?

 

למי שלא עוקב, סדרת הסרטים מתרחשת בעתיד הקרוב, כאשר המין האנושי נמצא בסכנת הכחדה בעקבות התפשטות נגיף קטלני. במקביל, נוצרו במעבדה זנים חכמים במיוחד של קופי אדם, המסוגלים לא רק להבין את שפת בני האדם במלואה, אלא גם לתקשר ביניהם בעזרת שפת סימנים. חלקם, כמו השימפנזה סיזר, פתחו גם את היכולת לדבר באנגלית, אולם הרוב עדיין מתבטאים בעיקר בתנועות גוף. בעוד קופי האדם רק רוצים מקום לחיות בו בשקט, בני האדם החרדים לעתיד רדפו אותם ואף פתחו במלחמה כנגד שבטו של סיזר, בתקוה שאולי יצליחו ככה לשמור לעצמם סיכוי להישאר הגזע השלט בפלנטה, או לפחות לא להוריש אותה לגזע אחר.

"כוכב הקופים: המלחמה" מתחיל כאשר יחידה צבאית בפיקוד קולונל אכזר תוקפת את קופי האדם. טעות בזיהוי מביאה לטרגדיה קרובה במיוחד ללב, בעקבותיה סיזר יוצא למסע נקמה אישי נגד הקולונל, בעודו מורה לשאר השבט שלו לנוע לעבר שטח רחוק יותר, בו יהיו בטוחים. חרף רצונו לצאת לבד, מתלווים אל סיזר חברו הטוב רוקט, מוריס האורנגאוטן החכם ולוקה הגורילה הקשוח, בדרכם אל בסיס הצבא של בני האנוש.

ההפתעה הראשונה בסרט, ממש מהשניה הראשונה, היא עד כמה התלת-מימד בו מוצלח. אני לא חובב של הטכנולוגיה הזו. היא נוטה לגרום לתנועה של דמויות להיראות פחות חלקה, לטשטש חלק מהתמונה וליצור תחושה שצופים באחד מאותם ספרים בהם תמונות גזורות קופצות בעת הפיכת דף, במקום בהפקה קולנועית. באופן לא שגרתי, כוכב הקופים: המלחמה נותן תחושה אמיתית של עומק ושל מסע בכוכב לכת שנראה חרב עבור בני האדם, אבל הולך ונעשה גן עדן עבור זנים אחרים. למרות שכמעט ולא מנצלים בצורה מעניינת את המימד השלישי מעבר לעשר הדקות הראשונות, הפגמים הרגילים כמעט ואינם קיימים. יתכן מאוד והסיבה לכך היא ריבוי הדמויות הממוחשבות על המסך. אני מניח שהרבה יותר קל לרנדר דמות מונפשת שנוצרה באמצעות לכידת תנועה, מאשר יצור חי.

עוד הפתעה היא שבניגוד לקודמו בסדרה, כוכב הקופים: המלחמה לוקח את הזמן ולא מזנק מסצנת אקשן אחת לשניה. ישנם רגעי אקשן, והם לא רעים בכלל, אולם ההתקדמות לקראתם מדודה וסבלנית. רובם מרוכזים בתחילת ובסוף הסרט, כאשר המערכה האמצעית סבלנית להפליא בבניית העולם והסברת המצב הקיים בין אדוני העולם הקודמים למחליפיהם. אין לחימה רק לשם הלחימה, או פיצוצים מתוך מטרה לבדוק שהקהל עוד ער. כוכב הקופים: המלחמה עושה עבודת הכנה מצוינת לקראת רגעי השיא שלו, תוך שהוא בונה את סיזר כדמות מורכבת יחסית.

זה לא משהו שניתן לומר על רוב הדמויות האחרות. בעוד סיזר נאבק בינו לבין עצמו על חשיבותה של נקמה אישית לעומת מחויבויותיו כמנהיג, בני הלוויה שלו נותרים שטחיים לכל אורך הסרט. גם דמויות המצטרפות בהמשך, של ילדה אלמת שקופי האדם מחליטים לרחם עליה ושימפנזה פחדן שמשמש הפוגה קומית, לא באמת מפותחות מעבר למה שידוע ברגע ההכרות איתן. שאר השבט של סיזר וחייליו של הקולונל נותרים שמות חסרי אופי שכל תפקידם הוא להיות באחד משני צדי המאבק. הסרט מרמז בתחילתו על חיל אנושי שיגלה רובדים נוספים בהמשך, אולם גם הוא אינו זוכה ליחס מיוחד מצד התסריט ואפילו נעשה דמות פחות מעניינת ככל שהזמן עובר. אפילו ה"חמורים" – קופי אדם שנלחמים כסיירים ונושאי כלים לצד בני האדם – אינם מוצגים כבעלי דילמות או משבר זהות של ממש.

מנגד, הקולונל הוא הדמות הטובה ביותר בסרט. אף על פי שכל פעולה שלו זועקת שמדובר בנבל קולנועי, הסרט מעניק לו את הבמה להציג את עמדותיו ולתהות ברצינות האם מישהו היה נוהג אחרת במקומו. הדבר מתאפשר בזכות הופעת משחק מצוינת של וודי הרלסון. אף על פי שלשחק אדם קשוח עם שריטות עמוקות זה משהו שהרלסון מסוגל לעשות מתוך שינה, הוא בהחלט משקיע בגילום הקולונל כמי שמוכן לסכן את עצמו ואת אנשיו לשם נצחון, גם כשהסיכויים אינם לטובתם. בנאום אחד הוא מצליח להיות גם מצביא חסר רחמים שמאמין שהכל כשר במלחמה, וגם להעביר שברון לב שגורם לו להיראות כמעט שפוי לרגע. כל פעולה שהוא עושה, בין אם בשדה הקרב או כמנהל של מחנה שבויים, מדגישה את רצונו להתבדל ולהיות נאמן למטרה שרבים כבר זנחו. הוא אפילו מגלח את ראשו לעיני חייליו, באקט סמלי המבדיל אותו מקופי האדם השעירים ומדגיש את נאמנותו לטוהר האנושי אותו נדמה לו שהוא מייצג.

כוכב הקופים: המלחמה מזכיר את הסרט הראשון בסדרה בכך שהוא משתמש בטריק מאוד פשוט על מנת לגרום לצופים אנושיים להזדהות דווקא עם קופי האדם. הוא מתיחס לשימפנזים, הגורילות והאורנגאוטנים כמו לבני אדם. אין נסיון להפוך אותם לחמודים או פראיים במיוחד, או להדגיש דווקא את ההתנהגויות המבדילות אותם מאיתנו. קופי האדם משתמשים באותו עולם מושגים כמו בני האנוש, מביעים רגשות אנושיים לגמרי, מתכננים אסטרטגיה של צבא אנושי ורוכבים על סוסים ונושאים נשק בדיוק כמו בני האדם. ההליכה שלהם אמנם שונה מעט משלנו והם גם נשמעים אחרת וחזקים בהרבה, אבל בכל הנוגע לכתיבתם כדמויות, הם אנושיים לחלוטין. זה עבד ב"כוכב הקופים: המרד", ומצליח גם כאן.

140 דקותיו של הסרט מלאות בתוכן, עד כדי כך שהוא מחליף את הנושא בו הוא עוסק בתדירות גבוהה למדי. הוא מאוד טוב בשאילת רעיונות מסרטים אחרים, בין אם מדובר ב"מקם הזועם", "ספרטקוס", "הגשר על הנהר קוואי", או אפילו "עולם המים". בשלב מסוים, ההקבלה בין סיזר לבין צ'רלטון הסטון חורגת מתחומי כוכב הקופים והסיפור שואב אלמנטים מיציאת מצרים. ישנם כמה רגעים מתים בים הרעיונות הנזרקים לאוויר, אבל הם מעטים והסרט מצליח להישאר מעניין רוב הזמן.

בעוד הוא אינו מגיע לעומק הרגשי וליצירתיות של הסרט הראשון בסדרה, כוכב הקופים: המלחמה הוא שיפור ניכר לעומת השני. סיזר מוצג כדמות שמסוגלת לטעות, בכדי שנדע להעריך אותו כאשר הוא מנסה לתקן את הנזק שנגרם. הקולונל הוא נבל מאוד קלישאתי, אבל וודי הרלסון מצליח להוציא ממנו רגעים של אנושיות שמוסיפים עניין ליריבות בין הזנים. בעוד לא יצאתי מהסרט עם הרצון לראות עוד ועוד סרטי המשך, בהחלט הייתי מרוצה יותר מאשר בפרק שעבר.

ביקורת: ספיידרמן: השיבה הביתה

ono08hbmbeny_resize.jpg

 

בקיץ 2002, הלכתי לקולנוע לצפות בסרט המדובר ביותר של השנה. לא "שיקגו" זוכה האוסקר, "הפסנתרן" כמעט זוכה האוסקר, או "דבר אליה" שהוקרן בארץ במשך משהו כמו חצי שנה. הלכתי לראות את "ספיידרמן", הגרסה של סם ריימי לסיפורו של אחד מגיבורי-העל הפופולריים ביותר שטרם נראו על המסך הגדול. אוקי, יש את הסרט היפני ההוא מסוף שנות השבעים, אבל הוא מעולם לא הופץ מחוץ ליפן, אז קשה להחשיב אותו כבכורה קולנועית.

"ספיידרמן" של ריימי היה טוב, לפחות לזמנו. קטעי האקשן היו עשויים היטב, הדמות הראשית קבלה מספיק זמן להיבנות כמו שצריך, סיפור האהבה לא נראה מואץ מדי, הנבל זכה לעומק מפתיע וזוויות הצילום החריגות בהחלט נתנו ביטוי לכוחות היחודיים של איש העכביש, המסוגל לטפס על קירות ונעזר בחבלים עשויים קורים על מנת לנוע מהר יותר ברחבי העיר. ב-2002, זה היה ממש מרענן.

הבעיה התחילה כש"ספיידרמן" הפך לסטנדרט לפיו נוצרים סרטי גיבורי-על אחרים. בין אם מדובר בהאלק, ארבעת המופלאים, דרדוויל, או הלבוי, סרטי גיבורי-העל (להוציא את סרטי אקס-מן) נקלעו לתבנית שחזרה על עצמה יותר מדי. חמש שנים לאחר שספיידרמן הוכיח שיש טעם להשקיע בהפקת סרטים שכאלה, הוא גם קבר את הז'אנר עם "ספיידרמן 3" הבזוי. בשלב הזה, נראה שגם לסם ריימי נגמרו הרעיונות וסרטי גיבורי-העל החלו להימאס גם על הקהל.

זו הייתה התחושה בזמנו, אבל למארוול היו תכניות אחרות ובעזרת "איירון מן", שברו את התבנית המוכרת ויצרו סרט גיבורי-על שאמנם הסתמך על עלילה בסיסית של גיבור המגלה כוחות בעקבות חוויה לא מתוכננת ונאלץ להגן על היקרים לו בעזרת התמודדות מול אויב קרוב, אבל הציע מספר טוויסטים מרעננים לבניית הדמויות ויחסן לפרסום. משם, כידוע, התפתח היקום הקולנועי של מארוול שמוסיף לגדול גם היום. "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא לא רק נסיון להחיות מחדש את המותג (דבר שכבר נעשה לפני כן עם "ספיידרמן המופלא"), אלא גם לשלב אותו כחלק מהיקום שמכיל בתוכו את כל צוות הנוקמים, שומרי הגלקסיה, סוכני ש.י.ל.ד ומצטרפים מאוחרים יותר כמו דוקטור סטריינג' והפנתר השחור. השם הוא רמיזה ישירה לכך שספיידרמן חזר לידיה של החברה שהייתה צריכה להפיק את סרטיו מלכתחילה. סוני אפשרה למארוול ליצור בעצמה את הסרט ובכך, להפוך את צמד המילים "השיבה הביתה" לא רק להתיחסות לנשף בבית הספר התיכון בו חלק מהסרט מתרחש, אלא גם להצהרה על כך שספיידי נמצא סוף סוף בידיים בטוחות.

סיפור הרקע כה מוכר שמארוול לא טורחים להתעכב עליו. פיטר פרקר הוא תלמיד תיכון שננשך בידי עכביש רדיואקטיבי ומאז נעשה מדליק, מהיר וחזק. הוא עוטה תחפושת ומציל אנשים, בעודו שומר על זהותו הנוספת מפני אנשים, כולל הדודה מיי שמגדלת אותו וחברו הטוב נד. היחיד שיודע על זהותו האמיתית של ספיידרמן הוא טוני סטארק, איירון מן בשבילכם, שמגייס אותו לעמוד לצדו בקרב נגד קפטן אמריקה ומעניק לפיטר את המבחן האמיתי הראשון שלו כגיבור-על.

כל זה כבר הוצג בקצרה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". השיבה הביתה מראה את מה שקרה אחרי אותו קרב. טוני סטארק לוקח את פיטר הצעיר תחת חסותו ומספק לו חליפה מתוחכמת שתעצים את יכולותיו, כמו גם השגחה מצד הפי, עוזרו הצמוד של טוני. פיטר הנלהב רוצה להוכיח שהוא מספיק טוב בכדי להיות חלק מצוות הנוקמים, אבל נאלץ להמתין בסבלנות ולהסתפק בינתיים בהתמודדות מול פושעים קטנים כמו גנבי אופניים ושודדי בנק ולעזור לאנשים למצוא את דרכם ברחובות ניו יורק. הוא ספיידרמן השכונתי הידידותי, אבל חולם על אתגרים גדולים יותר.

אתגר שכזה הולך ומתגבש בדמותו של אדריאן טומס, אדם שהפסיד הרבה כסף לאחר ארועי "הנוקמים" ב-2008 ומצא שהדרך היחידה לשרוד היא במכירת נשק המבוסס על טכנולוגיה חייזרית שנמצאה בין חורבות העיר. תשע שנים לאחר מכן, פיטר מגלה על הפעילות הלא חוקית של טומס ומחליט לעצור אותו, חרף אזהרותיו של טוני שלא להתערב בדברים גדולים ממנו. טומס הוא אדם חכם ובעל תושיה ובעזרת צוות מצומצם, מצליח לא רק להישאר עם הראש מעל המים ומתחת לרדאר של הרשויות, אלא גם ליצור לעצמו חליפת כנפיים שהופכת אותו לוולצ'ר, איום אמיתי לכוחותיו של פיטר.

ספיידרמן שונה מגיבורים אחרים בעולם של מארוול. בניגוד אליהם, הוא אינו מזדהה בפומבי ואינו מאמץ מעמד ידוען. סטארק רואה את הנוקמים כמותג יוקרה, אבל פיטר פרקר עדיין לומד בתיכון וחושש מהדברים שעלולים לקרות לקרובים אליו אם תתגלה האמת על האלטר-אגו המחופש שלו. לפיטר, בניגוד למרבית הנוקמים, יש מה להפסיד. הוא עדיין מתמודד עם בעיות של מתבגרים, כמו בחינות, או נערה עליה הוא דלוק, אבל מפחד לדבר איתה. עד כמה שהוא מפגין בטחון בקרב ומקפיד להקניט את אויביו ולמשוך את האש לעברו במקום לעבר בני אדם חסרי כוחות, פיטר הוא עדיין חנון רגיש שמתקשה בסיטואציות חברתיות.

מצד שני, הוא לא החנון הסטראוטיפי שסובל כל היום מהצקות מצד בריונים. פיטר לומד בתיכון טוב שמעודד השגיות וכולם בו גיקים במידה כזו או אחרת. הוא מספר לאחרים שקבל התמחות בתעשיות סטארק על מנת שלא יחשדו כאשר הוא מבריז מאימונים לקראת קרב-רב בטריוויה בין בתי ספר. סביר להניח שגם אם לא היה מקבל כוחות-על, פיטר עדיין היה מוצא קריירה טובה בתחום ההייטק, כי הסרט דואג להבהיר עד כמה הוא חכם ומוכשר גם בלי החליפה.

הדבר היפה הוא שהנתונים האינטלקטואלים של פיטר משחקים תפקיד גם כאשר הוא מנסה להציל את היום. ספיידרמן לא נעזר רק בכח פיזי על מנת לגבור על אויבים, או להציל אנשים מסכנה. הוא משתמש בידע אישי בפיזיקה וכימיה, בטכנולוגיה שטוני סטארק מספק לו, בתכסיסים ובפסיכולוגיה על מנת לפתור בעיות. כשצריך, גם השרירים לוקחים חלק במשימה, אבל ספיידרמן של השיבה הביתה הוא לא רק מישהו בטייטס שהולך מכות ויורה קורים. הוא ממש מוצג כאדם חושב.

הסרט משתדל להעניק גם לשאר הדמויות עומק. אדריאן טומס הוא לא סתם נבל גנרי, אלא מישהו שבאמת מאמין שרק כך יצליח לפרנס את משפחתו. הוא מוכן לעשות דברים איומים, אבל המניעים שלו אינם אנוכיים ויש לו טיעונים מוצדקים לגבי האופן בו העשירים דופקים את מעמד הפועלים מבלי לחשוב על ההשלכות. למרות שהוא לא מאוד נוכח לאורך רוב הסרט, השימוש בו במערכה האחרונה מאפשר למייקל קיטון להציג רגעים של מורכבות שהרבה נבלים קולנועיים אינם זוכים להם.

הליהוק של קיטון משקף בצורה מוזרה את הקריירה הקולנועית שלו. הוא מיישם את המשפט הידוע מ"האביר האפל" – או שאתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן בשביל לראות את עצמך הופך לנבל. קיטון היה בסוף השמונים ותחילת התשעים באטמן בסרטיו של טים ברטון והעניק לדמות צל אפל שהיה חסר בגלגולים מצולמים קודמים שלה. שני עשורים לאחר מכן, עשה קאמבק עם "בירדמן", שם הוא מגלם שחקן שהתפרסם כאשר גלם גיבור-על וכעת נאבק להשתחרר מצלה של הדמות ולהמציא עצמו מחדש. כעת הוא וולצ'ר, נבל בסרט גיבורי-על אחר לחלוטין אליו הוא מביא את גווני האפור שאפיינו את דמותו כבאטמן / ברוס ויין.

דמויות משנה נוספות הזוכות לעומק הן נד, אותו מגלם ג'ייקוב בטלון כנער ששואף להיות מקובל, ומתפקד בו זמנית כאיש סודו וכמעריצו הגדול ביותר של פיטר. הוא לא מעריץ אותו רק בגלל הכוחות שמביאים איתן אחריות גדולה, אלא גם כי פיטר הוא הפתח של נד לחיי חברה פיטר הוא האדם היחיד איתו יש לו שפה משותפת ומי שהחיבה שלו לתלמידה בבית הספר, היא הדבר הכי קרוב שהיה לדייט עבור נד. מריסה טומיי מגלמת את הדודה מיי, הדואגת לפיטר כמו אם, אבל בו זמנית מנסה להיות הדודה המגניבה שמלמדת אותו איך לרקוד במסיבות ולא להיות לחוץ כל הזמן. כמו גרסה בוגרת למונה ליסה ויטו אותה גלמה ב"בן דודי ויני", טומיי של השיבה הביתה היא ניו יורקרית שרואה דברים בצורה חיובית, אבל נאחזת בכח במה שנותר ממשפחתה. אמנם הפעם היא מקווינס ולא מברוקלין, אבל יש משהו בעיר הזו שמוציא מטומיי חמימות הנעדרת ממרבית תפקידיה.

הדמות היחידה שספיידרמן: השיבה הביתה כושל בפיתוחה, היא ליז, מושא האהבה של פיטר. לורה הרייר לא רעה בתפקיד, אבל יש לה מעט מאוד שורות בסרט ורוב זמן המסך שלה מנוצל להצגת נקודת המבט של פיטר. אולי זו רמיזה למה שיתרחש בסרטי ההמשך, אבל השיבה הביתה לא באמת מסביר למה פיטר חושב שליז כל כך מיוחדת. מעט השיחות שלהם אמנם מקסימות בדרכן מלאת המבוכה, אבל אי אפשר לשאוב מתוכן הרבה מידע על הדמות עצמה, או על הסיבות שהגיבור שלנו רוצה דווקא אותה.

קיימת בנוסף על כך בעיה הפוכה עם האופן בו טוני סטארק מוצג בסרט. ברור שטוני משמש תחליף אב לפיטר, במיוחד כאשר הדוד בן שהופיע בעיבודים הקודמים לקומיקס, כלל אינו מוזכר בהשיבה הביתה. יוצרי הסרט החליטו לחסוך מאיתנו הפעם את סיפור הרקע הטראגי כיצד מיי נעשתה אלמנה ומלאו במקום זאת כל הופעה של טוני בסרט בהתנהגות אבהית מופגנת. פיטר שואף ללכת בעקבותיו ולהוכיח לו שהוא ראוי, אבל טוני חושש מדי לשלומו של פיטר ומכך שאינו מוכן עדיין, מכדי לתת לו את חופש הפעולה שפיטר רוצה. אפילו התכנית הבסיסית בחליפה של ספיידרמן מכילה את המילה "תינוק", כסמל לתחושת האחריות של איירון מן כלפי הגיבור הצעיר. כל זה מוצג בצורה יותר מדי גלויה. אף על פי שדי לחכימא ברמיזא, השיבה הביתה שותל בפיו של טוני סטארק את ההשוואות לאביו ולנסיונות לעשות עבודה טובה יותר עם פיטר. למרות הרעיון המוצלח, הביצוע שלו יותר מדי בוטה ולא מותיר מקום לחשוב לבד.

בכל הנוגע לאקשן, ספיידרמן: השיבה הביתה מצליח חלקית. מצד אחד, חלק מסצנות הפעולה עשויות היטב ומציגות בצורה חכמה את מגוון היכולות שהחליפה מעניקה לפיטר, לצד הכישורים הטבעיים שלו. מצד שני, קטעים מסוימים, כולל סצנת האקשן הגדולה לקראת הסוף, לוקים בתסמונת המצלמה הרועדת, שאינה מאפשרת לעקוב כראוי אחר הפרטים על המסך ויותר מסתירה את הפעילות מאשר חושפת אותה. זה מפתיע בהתחשב בכך ש"Cop Car", סרטו הקודם של הבמאי ג'ון וטס, הציג צילום יציב ודאג שתמיד יהיה ברור היכן בדיוק הדמויות נמצאות אחת ביחס לשניה.

בעולם שאחרי "דדפול", היו לספיידרמן שני כיוונים אפשריים להתבלטות. הוא יכול להיות מודע לעצמו יותר מכל סרט אחר בסדרת הנוקמים, או להיות רציני ואפל במיוחד, כמו "לוגאן". כל בחירה אחרת, הייתה מותירה את השיבה הביתה כעוד סרט גיבורי-על חסר אופי. ג'ון וטס וצוות התסריטאים של הסרט בחרו באפשרות הראשונה והתמקדו בחוסר הבשלות של פיטר פרקר. הדבר מביא ליותר סיטואציות קומיות מהמקובל בז'אנר ולדמות ראשית מעוררת הזדהות. פיטר אינו מושלם, הוא עושה טעויות ומשלם עליהן. עם זאת, תמיד יש לו הזדמנות לתקן, שזה מה שאני רוצה לפעמים לראות אצל הגיבורים שלי. לא פשלה אחת וכדור הארץ נכבש בידי חייזרים, או תזמון לא נכון ודמות אהובה מתה. יש מקום גם לדברים האלה, אבל ספיידרמן: השיבה הביתה עדיין לא נזקק להם. הוא סרט שמבין עד כמה מוסריות היא דבר גמיש ואין באמת צד אחד שתמיד צודק, אבל עדיין מאמין שעדיף לכוון לתוצאה האופטימלית במקום להתפשר. לא סתם קפטן אמריקה, מי שהמוסר הגמיש הנחה את שני סרטיו האחרונים, מוצג פה רק כחלק מבדיחה חוזרת. השיבה הביתה לא מחפש למוטט את תפיסת העולם של הצופה או לגרום לו לחשוב שהכל אבוד, אלא חוזר לאותה גישה איתה גם איירון מן התחיל, לפיה הגיבור הוא קודם כל אדם ורק אחר כך אמצעי להצלת העולם.

פרק 202 – אוכל, שתיה, רובוט, אישה

לפעמים קורים בחיים דברים משונים. למשל, את מתעוררת עם הנגאובר ומגלה קשר מסתורי למפלצת שהורסת עיר בצד השני של העולם. או שאתה מוצא במקרה שער לראשו של שחקן חצי מפורסם. אם זה לא מספיק, אתם גם מנסים להתמודד עם משבר בזוגיות ומחזרים לא רצויים. את הפרק החדש אנחנו מקדישים ל"קולוסאל" ול"להיות ג'ון מלקוביץ'" המוזר לא פחות.

ספוילרים ספוילרים, ספוילרים? ספוילרים.