פרק 262 – קוראים לי מיסטר טי

שוטר שחור ושוטר לבן משתפים פעולה בדרום הגזעני ואנחנו מדברים על כוח לכל האנשים. "שחור על לבן" מזכיר לנו שספייק לי עדיין מאוד עסוק בימינו, בעוד "כחום הלילה" הביא אוסקר לכל מיני אנשים, אבל לא לבמאי נורמן ג'ואיסון.

ספוילרים לשני הסרטים.

מודעות פרסומת

ביקורת: שחור על לבן

812adfed1270a5473c2bcdd263d72a15_resize.jpg

 

ספייק לי עושה את מה שנקרא סרטים חשובים. הוא מביים גם סרטים לשם בידור, אבל התדמית שלו היא של הבמאי של "עשה את הדבר הנכון", "מלקולם אקס" ו"השעה ה-25". הוא עושה עוד דברים, אבל מישהו מכם בכלל טרח לראות את "שי-רק"? זו גרסת גנגסטה מוזיקלית ל"ליסיסטרטה" של אריסטופאנס. נשמע מאוד מעניין, אבל הסרט היה כשלון מסחרי ולא עורר דיון, אז אפילו לא טרחו להפיץ אותו בארץ. למעשה, לי ביים וכתב הרבה סרטים מבדרים, אבל המוניטין שלו כלוחם למען זכויות השחורים באמריקה כל כך חזק, שאנשים נוטים פשוט לדלג על הסרטים הפחות כבדים שלו.

יוצא הדופן הוא "האיש שבפנים", סרט שודים שמשלב בתוכו את המגוון האתני האדיר של ניו יורק, קצת קונספירציות שעדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור ומצליח להיות משעשע כשצריך. אין בו אמירה חברתית נוקבת, פרט לכך שחמש שנים אחרי הפיגוע בתאומים, ניו יורק היא עדיין מטרופולין שוקק חיים שמקבל לתוכו תושבים מכל הגזעים והדתות. זה פשוט סרט טוב שספייק לי חשב שיהיה נחמד לביים. זה גם הסרט האהוב עלי שלו, לא כי אני לא מתעניין בדעות הפוליטיות של הבמאי, אלא כי אני נהנה לצפות בו שוב ושוב בלי קשר למסרים שאולי מסתתרים בתוכו.

"שחור על לבן" הוא, להערכתי, הפעם הראשונה בה ספייק לי הצליח לביים סרט מבדר באופיו, שגם נושא בתוכו משנה פוליטית-חברתית נוקבת ונחשב להצלחה. נאמרות בו מילים שאינן פוליטיקלי קורקט, יש בו דמויות שאת חלקן בהחלט לא הייתם רוצים לפגוש בעולם האמיתי וכשאנשים על המסך מתכוננים למלחמה בין הגזעים, הם באמת מצפים שתפרוץ אחת. מצד שני, הסיפור עליו הוא מבוסס כל כך הזוי, שאין מנוס מכך שיכלול לא מעט סיטואציות קומיות. זה שילוב בין מציאות קשה לאבסורד שחלקו קרה באמת. שילוב מהול בצורה מספיק טובה בכדי שהסרט אפילו יוביל לדיבורים על מועמדות לאוסקר בהמשך הדרך.

בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, מצטרף רון סטולוורת' למשטרת קולורדו ספרינגס והופך בכך לשוטר השחור הראשון שמשרת בתחנה. בתור התחלה, הוא מוצב בעבודה הבטוחה והלא מושכת תשומת לב בחדר הארכיון, אולם רון מרגיש שהוא נועד להיות איש שטח. הוא מבקש להפוך לשוטר סמוי ומפקד התחנה מאשר זאת, מתוך הבנה שהדבר יקל על איסוף מידע אודות האיום הגדול ביותר על שלומה של העיר: סטודנטים. כלומר, סטודנטים שחורים שמארגנים מפגשים עם נואמים שמדברים בעד שוויון זכויות ושחרור מעולו של האדם הלבן.

רון מבצע את העבודה ואף משיג לעצמו פגישה פרטית עם נשיאת איגוד הסטודנטים השחורים, אבל הוא מבין במהרה שלא מדובר בקבוצה רדיקלית מסוכנת, אלא באנשים ששואפים לשוויון בין הגזעים ולהכרה במורשת האתנית שלהם לצד זו של הלבנים האירופיים, לא על חשבונם. בחיפוש אחר חקירה עם יותר בשר, הוא יוצר קשר עם הסניף המקומי של הקו קלוקס קלאן ומציג עצמו כמי שמעוניין להצטרף לארגון. הוא מרשים את איש ה-KKK בטלפון מספיק בשביל שיוזמן לפגישה, מה שיוצר בעיה לאור חוסר החיבה של חברי הארגון לאנשים בעלי גון העור של רון. הוא מגייס לעזרתו את פליפ, השוטר היהודי במחלקה, שישמש בתור הפנים והגוף של רון סטולוורת', המועמד להצטרף לשורות ה-KKK, בעוד רון האמיתי מנהל את שיחות הטלפון עם מנהיגי הארגון.

באופן לא מפתיע, מצב כל כך אבסורדי יכול להיות מבוסס רק על סיפור אמיתי. רון סטולוורת' אכן היה שוטר בקולורדו ספרינגס שחדר לשורות הקו קלוקס קלאן בעזרת שותפו הלבן והם אכן אספו מידע רב אודות פעילי הארגון וקשריהם מחוץ לעיר. מן הסתם, נלקחו לא מעט חרויות אמנותיות בעיבוד לסרט ובכך אני מתכוון שרון האמיתי ראה דברים בצורה מאוד שונה מדמותו הקולנועית. הוא לא נקרע בין זהותו האתנית לבין עבודתו, למרות היחס המזלזל והמתעלל של שוטרים לבנים כלפי השחורים בעיר. סטולוורת' האמיתי היה קודם כל שוטר ושמר בסוד את פרטי המקרה עד לפרישתו, כל עוד היה חסיון על הסיפור.

ספייק לי ושלושת התסריטאים הנוספים של שחור על לבן חשבו שיש כאן בסיס טוב לסרט, אבל הכניסו שינויים שיאפשרו לשים יותר דגש על הסתירה כביכול בהיותו של אדם שחור חבר במשטרה בקולורדו. זו מוצגת כסתירה גדולה כמעט כמו הצטרפותו לארגון הטרור הלבן המפורסם ביותר בארצות הברית, רק שאותם רון לא צריך לפגוש בעצמו. הסרט מאוד ברור בעמדתו כלפי מצבם של השחורים באמריקה באותה תקופה, כאשר החוק פתח בפניהם כביכול את כל ההזדמנויות הקיימות, אבל רוב הלבנים עדיין ראו בהם חבורת פרימיטיבים אלימים שאינם מסוגלים להחזיק בעבודה לאורך זמן, או להימנע מכניסה למעגל הפשע. למעשה, זו אותה גישה שמתקיימת כלפי שחורים, ומיעוטים רבים אחרים, גם כיום. הרוב הלבן לא אוהב שינויים גדולים, כי הם גורמים לו להתחיל לפחד על הדומיננטיות שלו. בתוך גבר יהודי לבן אשכנזי בישראל, אני יודע שהפחד הזה קיים, רק שאני גם יודע שאלה שטויות ושההיסטוריה מלמדת שאינטגרציה מביאה איתה שגשוג כלכלי ותחושה של חופש, לא איום על יציבות החברה.

ה-KKK  לא מאמינים בכך. מבחינתם, השחורים צריכים לחיות כמה שיותר רחוק ולהפסיק להיות מוסתים בידי התקשורת היהודית שמנסה לסכן בעזרתם את קיומה של אמריקה. מזל שאף אחד לא טוען כיום שקבוצה שנואה עליו מסיתה קבוצה אחרת לדרוש שוויון. מה שספייק לי עושה זה לצאת מנקודת ההנחה שכולם יודעים שמדובר בארגון מסוכן שיש למנוע את גדילתו, אז הוא קצת מרשה לעצמו להזדהות איתם. לא עם מטרות הארגון או עם האידאולוגיה שלו, אלא עם האנשים עצמם. בתוך הסניף שרון ופליפ חודרים אליו, יש אנשים חברותיים. הם לא הכי חכמים ויש את כל הקטע שבא להם לירות בשחורים ויהודים ואולי גם כמה קתולים על הדרך רק בשביל להעביר מסר, אבל באופן מוזר, יש נבל שעומד בפני עצמו בתוך הקבוצה. בעוד רוב חברי הארגון, כולל האשף הגדול דיוויד דיוק, מוצגים כיותר מטומטמים מאשר מסוכנים, אחד מהם הוא הנבל שחושד שפליפ אינו מי שהוא טוען שהוא ומוכן לפגוע פיזית בשחורים. בדיוק אדם אחד בכל הסניף מוצג כמי שלא רק מדבר, אלא ממש עשוי להוות סכנה לשלום הציבור, מה שבעצם מנקה את הקלאן מארגון משהו אלים.

הגישה הזו מבלבלת, במיוחד כי ספייק לי יוצר הקבלות בין מפגשי ה-KKK למפגשי הסטודנטים השחורים. בסצנה אחת מתמיהה במיוחד, העריכה מדלגת הלוך ושוב בין קריאות "כוח לבן" לבין קריאות "כוח שחור", מה שדי יוצר את הרושם כאילו הבמאי מגנה את הקיצונים משני הצדדים. זו לא עמדה שאני מסכים איתה, אבל היא הייתה לפחות עובדת אם הסטודנטים השחורים היו מוצגים כמיליטנטים שמתכוננים למלחמה מילולית ולא למאבק אינטלקטואלי. אין ספק מה הדעות של לי כלפי כל קבוצה, אבל הוא עשה בחירה מאוד מוזרה להדגיש את הדמיון ביניהן.

הסרט אינו עוסק רק בהיסטוריה. יש יותר מרמיזה אחת לכך שיושב כרגע בבית הלבן נשיא שהקו קלוקס קלאן מחבבים ואולי אף משפיעים ישירות על מדיניותו בתחומים מסוימים. הסיפור אמנם מתרחש בעידן האפרו והדיסקו, אבל זה לא מקרי שהקרנת הבכורה שלו באמריקה (הבכורה העולמית הייתה בפסטיבל קאן) נערכה ביום השנה לעצרת איחוד הימין בשרלוטסוויל במהלכה הורגשה נוכחות ברורה של ה-KKK, כולל נאום של דיוויד דיוק ופיגוע דריסה שבוצע כנגד מפגינים נגד העצרת. שחור על לבן נועד להיות תזכורת לכך שארבעים שנה אחרי שרון סטולוורת' הפך לשוטר סמוי, גזענות היא עדיין חלק בלתי נפרד מהחיים בארצות הברית ובואו נודה, בעולם כולו.

לצד המסרים הברורים, והדרכים הלא לחלוטין מובנות להעבירם, ספייק לי גם ביים פה סרט די מבדר. ישנם רגעים קומיים לצד דרמתיים ופסקול ועיצוב שחוגגים את התקופה, כנראה עם כמות מוגזמת של תסרוקות אפרו. ההצגה של השחורים היא כמעט סטראוטיפית, אבל פה הבחירה דווקא הגיונית. ספייק לי רצה שהסרט ידבר על ההבדלים בין הגזעים וכיצד המתח ביניהם יוצר פערים שאמורים להיות ניתנים לגישור. כמו שרוב הלבנים בסרט גזענים ורוב חברי ה-KKK הם רדנקים ברמות שונות של טיפשות, כך רוב השחורים הם מאמינים בשחרור שמאמצים ומחצינים את המורשת התרבותית שלהם. אפילו רון, השחור הפחות סטראוטיפי בסרט, מטפח את תלתליו ומדבר באריכות על גיבורי סרטי הבלאקספויטיישן החביבים עליו. הסרט נפתח עם סצנה מתוך "חלף עם הרוח" ומאזכר גם את "הולדתה של אומה", אבל אלה מוצגים כסרטים של לבנים. בעולם של שחור על לבן, הלבנים רואים את הסרטים האלה על הדרום הישן ושומעים מוזיקת קאנטרי, בעוד השחורים מעדיפים את ריצ'רד ראונדטרי ומאזינים לפאנק עם הרבה נשמה.

את רון סטולוורת' מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון (הבן של דנזל), בעוד אדם דרייבר הוא פליפ. שניהם צריכים בעצם לגלם את אותה דמות מול אנשי הקלאן על מנת שהכיסוי יעבוד. זה צד שבו הם קצת מפספסים, כי מאוד קשה להביא למצב בו וושינגטון, שנשמע ממש כמו אבא שלו, ואדם דרייבר, שנשמע כמו צב על סמי הרגעה, ידברו בצורה זהה. הם מוצלחים יותר כאשר הם מגלמים שני אנשים שונים. לרון יש מעורבות רגשית גבוהה יותר במשימה, אבל הוא גם בעל יותר בטחון עצמי ונחישות להוכיח את עצמו. פליפ, לעומת זאת, פשוט רוצה לעשות את העבודה שלו כמו שצריך ולא נותן לרגשות שלו לעמוד בדרך. הוא מצוין בתגובות מהירות וקולט בלי בעיה את צורת השיח של חברי הסניף, מה שמוציא מדרייבר את אחת ההופעות היותר טובות שלו. וושינגטון הוא תגלית מרעננת ומפגין יכולת לשלב הומור והגזמה מבלי לאבד אמינות בחלקים היותר רציניים של הסרט. גם טופר גרייס מוצלח בתור דיוויד דיוק, אדם חברותי, מנומס ושקול להפליא שכמעט גורם לאנשים סביבו לשכוח שהוא עומד בראש ארגון גזעני אלים. מי שגונב את ההצגה הוא יספר פקונן שלמרות מוצאו מפינלנד, מצליח לשכנע עם המבטא הדרומי והמבט מלא החשד של פליקס מהסניף המקומי.

נקודה לרעת הסרט היא בדמויות הנשיות שלו. למעשה, יש רק שתי נשים עם יותר משורה וחצי בתסריט, ושתיהן די נדחקות לשוליים בידי הגברים שלצדן. לורה הרייר מגלמת את פטריס, נשיאת איגוד הסטונדטים השחורים שלמרות תפקידה החשוב בהעלאת מודעות למאבק הקהילה והיותה דמות מפתח בחקירה המקורית של רון, משמשת בעיקר בכדי לאפשר לשוטר להסביר למה לא טוב להיות קיצוני לשום כיוון ושהוא דואג לשלומה. היא גם במקרה מוטרדת בידי שוטר אחר, כאילו יש בכל העיר רק אישה שחורה אחת שראויה לסיפור רקע כלשהו. מולה נמצאת קוני, אשתו של פליקס, עקרת בית חביבה שמאוד רוצה לתרום את חלקה לקלאן, למרות שאינה חברה בו. אשלי אטקינסון עושה עבודה טובה בגילום האישה המתוקה כלפי חוץ שמשגרת שורה של עלבונות גזעניים ומוכנה להרוג את מי שאינו פרוטסטנטי לבן, תוך שהיא מציעה בשמחה לאורחים פרוסת עוגה. גם היא אינה דמות בעלת נפח, אבל לפחות אטקינסון מקבלת הזדמנות להפגין כישורי משחק, בעוד הרייר תקועה עם טקסט מאוד מגביל.

עם כל החסרונות שלו, שחור על לבן הוא סרט מעניין ומהנה. ספייק לי רחוק מלהיות הבמאי הכי מעודן בעולם, ויש רגעים בהם נראה שהוא פשוט מזלזל באינטליגנציה של הצופים, אבל הוא יודע לספר סיפור ולתת מקום לקשיים של בני המיעוט השחור באמריקה וזה מפצה על פגמים אחרים. רוב השחקנים עושים עבודה טובה, התסריט מספק רקע מתאים להבנת הפרטים בעלילה ואף על פי שהקו קלוקס קלאן מוצג כאן בצורה מרוככת, לי דואג להזכיר שלא מדובר בסתם חבורה של שתיינים עם חיבה יתרה לכלי נשק, אלא בארגון ששם לעצמו למטרה לקבל לגיטימציה בעיני מספיק אנשים בכדי שיוכל לקדם את האג'נדה שלו באין מפריע. שחור על לבן הוא נסיון השכמה לעולם האמיתי, תוך שימוש באמצעים בידוריים להעברת המסר. לפעמים זה מבלבל, אבל רוב הזמן זה עובד.

פרק 261 – כל הכלבים הולכים לגן עדן

וס אנדרסון ביים סרט אנימציה על ילד שמגיע לאי מאוכלס בכלבים, והכל מתרחש ביפן. 16 שנים לפניו, יצא סרט אנימציה יפני על ילדה שמגיעה לממלכה המאוכלסת בחתולים. מתחילים את הפרק עם "אי הכלבים" ואז מדברים על "ממלכת החתולים".

ספוילרים לשני הסרטים.

פרק 260 – תוכנית חומש

לרגל חמש שנים לקיומו של הפודקאסט, הקלטנו פרק מיוחד בו אנחנו עונים על שאלות ששלחו לנו מאזינים. הסודות הגדולים נחשפים, המתח המיני מבוזבז. פרק נטול ספוילרים בו אנחנו מדברים על קולנוע כחוויה אישית וציבורית.

ביקורת: אי הכלבים

81X7fJIfs8L._SY679__resize.jpg

 

ישנם במאים שבאמת לא קשה לזהות סרטים שלהם בתוך כמה שניות. טים ברטון חובב בגדים מפוספסים בשחור ולבן, עיצובים ספירליים ודמויות חוורות. קוונטין טרנטינו משריש בפי דמויותיו שיחות מהירות רצופות שפה גסה והתייחסויות לתרבות הפופ. האחים כהן מצלמים סרטים מזוויות שאף במאי אחר לא חושב עליהן והדמויות אינן מגמגמות כמעט אף פעם. לאדגר רייט יש את החיתוך האופייני בתמונה ובצלילים ברקע, וכשמייקל ביי מביים סרט, הגיבורים הם לרוב חיילים, או בעלי נסיון צבאי, שנלחמים באויב אותו קשה לראות מרוב תנועות מצלמה ופיצוצים מסביב.

לכל אלה קמו גם חקיינים שהצליחו להתקרב אליהם בסגנון, אבל אם יש במאי אחד שעוד לא שוכפל ביעילות גבוהה, זה וס אנדרסון. הוא ממקם את הדמויות בדיוק של ננומטר מהמצלמה ומשולי המסך, דואג לסטים מורכבים שנבנים מחומרים פשוטים, חלק מהזמן השחקנים מדברים ישירות אל המצלמה מבלי להיות מודעים לקיומה, המוזיקה תמיד מתגברת בזמן תנועה, ונדמה שכולם החליפו מלתחה בפעם האחרונה כשג'ון פ. קנדי הבטיח לשים אדם על הירח. הסגנון של אנדרסון כל כך דומיננטי, שהוא מופיע לא רק בסרטיו המצולמים, אלא גם בסרטי האנימציה שביים. ראינו דוגמה לכך ב"מר שועל המהולל" וכעת, אנדרסון חוזר לעולם ההנפשה עם "אי הכלבים".

ביפן של עוד מספר שנים, פורצת מגפה בקרב כלבי המדינה. מתוך חשש שהמחלה תעבור גם לבני אדם, חותם ראש עיריית מגסקי סיטי על צו המורה על גירושם של כל הכלבים לאי מבודד, אשר משמש גם לאיסוף פסולת. כל כלב בעיר, ללא יוצא מן הכלל, מועבר לאי בכלוב סגור, שם יהיה עליו לשרוד ללא מגע יד אדם ועם מעט מאוד מזון זמין. הגירוש אינו נובע רק מדאגה לשלום הציבור, אלא גם מיריבות היסטורית בין משפחתו של ראש העיר, משפחת קוביאשי, והכלבים הקדמונים שחיו ביפן בטרם בויתו. מחאותיהם של חובבי הכלבים אינן עוזרות וקוביאשי, הנמצא במהלכה של מערכת בחירות, מוסיף בתעמולה אנטי-כלבית שסוחפת את ההמונים בעקבותיו ונגד ההולכים על ארבע.

רק אדם אחד מגיע מיוזמתו לאי הכלבים. אטארי, אחיינו בן ה-12 של ראש העיר קוביאשי, מתרסק עם מטוסו הפרטי באי בחיפוש אחר ספוטס, הכלב שהובא בכדי לשמור עליו, וגורש לאי בכדי להראות שאין אפליה. אטארי נמצא בידי להקת כלבים, רקס, קינג, בוס, דיוק וצ'יף, המחליטים לעזור לו למצוא את ספוטס ולחזור לביתו. היחיד שמתנגד לרעיון הוא צ'יף, שבניגוד לאחרים, גדל ברחוב ואין לו רגשות מיוחדים כלפי בני האדם. הוא חושב שאטארי, כמו שאר האנושות, אינו שוה את הסיכון שבמסע לאורך האי, אבל נאלץ לשתף פעולה כאשר שאר הלהקה מצביעה בעד.

אי הכלבים נוצר באנימציית סטופ-מושן, הידועה גם בתור הדרך הקשה והמפרכת ביותר שברא השטן ליצירת אנימציה. עדיין, וס אנדרסון התעקש להקפיד על הפרטים הקטנים ביותר, כך שכאשר מופיע על המסך הר של זבל, אפשר ממש לראות את הגרוטאות השונות המרכיבות אותו. כל שערה בגופם של הכלבים נלקחה בחשבון בתכנון התנועה ובמקום לקצר את הדרך עם אפקטים נוספים, גם ענני עשן ואבק עשויים מחומרים כמו צמר גפן ונייר. נראה שאם אנדרסון כבר יוצר עולם דיסטופי המאוכלס בכלבים משוטטים, הוא הולך עם זה עד הסוף.

התוצאה היא גם סרטו הגרפי ביותר של אנדרסון. הוא ידוע בכך שסרטיו נקיים יחסית מדם וממראות קשים. באי הכלבים, האלימות גורמת לפציעות של ממש, כלבים חולים מקיאים כמו שכלבים חולים אמורים להקיא ופעולות כירורגיות מוצגות באופן מפורט. זה אולי הופך רגעים בצפיה לפחות קלים, אבל תורם לאווירה המדוכדכת בה הדמויות מנסות לשרוד. יש לאי הכלבים יופי מכוער שכזה, הוא מרשים מרוב שהוא לא נעים לעין. בשילוב עם מוזיקה יפנית מסורתית בעיבודו של אלכסנדר דספלה, האווירה בסרט מבטאת בצורה מאוד חזקה את התחושה של עולם בו הרעים עומדים להכריז על נצחון.

האווירה העכורה אינה בחירה סגנונית בלבד. הכלבים הם בברור מטפורה לקבוצות של בני אדם שפוליטיקאים נוהגים להאשים בתחלואות החברה וכולאים אותם במחנות מבודדים. עיצובים מסוימים מזכירים מחנות ריכוז מתקופת השואה, אולם המסר נוגע בעיקר למהגרים בימינו, שהיחס אליהם מהווה נקודת מחלוקת קשה באירופה, במזרח התיכון ובמיוחד בארצות הברית, ארץ מוצאו של וס אנדרסון. זה לא שהוא מנסה להסתיר את זה בשום צורה. האופן בו קוביאשי יוצר מצג שוא של דמוקרטיה בעודו עושה דה-לגיטימציה ליריביו הפוליטיים, מוכר מהרבה מקומות בעבר וגם כיום. אם הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל, קוביאשי הוא הנבל הגדול ביותר בקולנוע כרגע.

רק שהוא לא בדיוק נבל. כלומר, הוא כן, הדברים שקוביאשי עושה הם בלתי נסלחים ומהווים אזהרה מפני מנהיגים שרומסים את עקרונות הדמוקרטיה בעולם האמיתי. אלא שאנדרסון בחר לפעול הפוך מהגישה שמייצג ראש העיר, ולהציגו כטיפוס בעל עומק. הוא לא אדם טוב, אבל יש לקוביאשי נקודות תורפה רגשיות שהופכות אותו לטיפוס מורכב יותר משלושת הנבלים הקריקטוריסטיים ב"מר שועל המהולל". דבר זה מאפיין את מרבית סרטיו של אנדרסון. אין אצלו לרוב רשעים מוחלטים, אלא מתחרים שמישהו נכנס להם באמצע המסלול. כמו "מלון גרנד בודפשט", גם אי הכלבים רואה בעליית הפשיזם סכנה שהורסת את כל מה שטוב ותמים בעולם, אבל היא מיוצגת בידי טיפוסים בעלי חולשות אנושיות ולא בידי דמויות וסיסמאות שטחיות.

דווקא את הגיבורים שלו, אנדרסון נוטה לשטח. במקרה הנוכחי, טרייסי ווקר, תלמידה אמריקאית שלומדת ביפן במסגרת חילופי סטודנטים, היא לוחמת צדק חסרת פשרות שמלווה את המתרחש מחוץ לאי בנסיון להפיל את ראש העיר. היא פועלת ללא הפרעה ומגיעה שוב ושוב למסקנות נכונות מבלי שנדרש ממנה זמן רב למחשבה. הדמות הזו בעצם מיותרת מכיוון שדבר ממה שהיא עושה אינו משפיע על הכלבים שמלווים את אטארי, וחופש הפעולה שלה מטשטש את הרעיון לפיו מגסקי סיטי היא דיקטטורה טוטליטרית. נראה שהתפקיד שלה הוא לספק דמות אנושית דוברת אנגלית, מאחר וכל הדמויות היפניות מדברות בלשונן, לפעמים עם תרגום סימולטני ולפעמים בלי. טרייסי אולי מעבירה את הרעיון שהעיתונות החוקרת היא זו שצריכה לחשוב מחוץ לקופסה ולפעול נגד הרודנים, אבל באמת שאין שום סיבה מיוחדת לכך שהדמות תהיה אמריקאית ולא יפנית.

זה מעלה עוד שאלה מהותית לגבי הסרט: למה הוא מתרחש ביפן? היוצר של הסרט אמריקאי, הכלבים מדברים ביניהם באנגלית, הסרט צולם באולפן בלונדון והופק בשיתוף פעולה עם חברה גרמנית. פרט לכמה מדובבים, אף יפני לא היה מעורב ישירות בהפקה, אולם וס אנדרסון החליט למקם את העלילה דווקא בארץ השמש העולה. אני יכול לחשוב על שלוש סיבות אפשריות. קודם כל, כי זה מגניב. התרבות היפנית מכילה עיצובים, מחוות פיזיות, צלילים וטכנולוגיה שנראים אקזוטיים לצופה המערבי ואפשר שאנדרסון פשוט התלהב מזה. סיבה שניה, היא שקיימים ביפן מקומות יחודיים לבעלי חיים מסוימים, כמו כפר השועלים, פארק האיילים ואי הארנבים. כל אלה מקומות אמיתיים שניתן לבקר ביפן וקיימים מסיבות היסטוריות שונות. מהבחינה הזו, יפן היא מיקום הגיוני לאי שיהיה מאוכלס לחלוטין בכלבים.

הסיבה השלישית שאני יכול לחשוב עליה, היא שאנדרסון בכוונה לא רצה למקם את הסיפור במדינה בה קיים היום ויכוח ציבורי לגבי היחס למהגרים לא חוקיים. מן הסתם, גם יפן מתמודדת עם כאלה, אבל המצב שם אינו מעורר כותרות כמו באיטליה, גרמניה, צרפת, בריטניה, ערב הסעודית, טורקיה, שבדיה או ארצות הברית. אם הכלבים אמורים לייצג אוכלוסיית פליטים כלשהי, מיקום העלילה במדינה שאינה מפורסמת בבעיית הפליטים שלה ימנע הסחת דעת מהסיפור עצמו. זו רק השערה, אבל אני בהחלט יכול להאמין שאנדרסון בחר את יפן בכדי להעניק לעלילה מימד יותר גלובלי, במקום להתמקד במשבר הומניטרי מסוים.

וכן, זה קצת צבוע בהתחשב בכמות מחנות הריכוז שהיפנים הקימו בזמן מלחמת העולם השניה, או בכך שממשלת ארצות למעשה בנתה מחנות ריכוז לאזרחים ממוצא יפני.

כצפוי מסרט אנימציה של וס אנדרסון, צוות המדובבים רחב ועמוס בכל טוב. בריאן קרנסטון מוצלח בתפקיד הראשי בתור צ'יף, שנמצא בקונפליקט מתמשך בין עמדותיו כלפי המסע לבין האינסטינקטים שלו ככלב. אדוארד נורטון, בוב באלאבן, ביל מאריי וג'ף גולדבלום עוזרים להבחין בקלות בין ארבעת הכלבים האחרים בלהקה. אני לא מבין יפנית, אבל קוניצ'י נומורה בהחלט משכנע כפוליטיקאי מושחת ורודף כח ששולט בקהל על ידי עידוד דעות קדומות. בין שאר המדובבים ניתן למצוא את גרטה גרוויג, סקרלט ג'והנסון, פרנסס מקדורמנד, הארווי קייטל, פ. מאריי אברהם, טילדה סווינטון, קן וואטאנאבה, לייב שרייבר, רומן קופולה, קארה הייוורד, יוקו אונו בתפקיד מישהי אחרת שנקראת יוקו אונו ולמרבה הביזאר, אנג'ליקה יוסטון בתפקיד פודל אלם. יש בסרט הזה כל כך הרבה מדובבים מפורסמים, שהתחילו לתת להם קרדיט על כך שלא תרמו את קולם.

הבדיחה הקטנה הזו היא תזכורת לכך שלמרות עיסוקו המתמשך בנושאים כמו דכאון, רצון לברוח, אבדן שליטה, אהבה נכזבת ובשנים האחרונות גם פשיזם, וס אנדרסון הוא יוצר אופטימי בבסיסו. הוא מאמין שיצר האדם טוב ורק גורמים שוליים שמנצלים רגע של חוסר ערנות יכולים לשנות הכל לרעה. יש בסרטים שלו משהו שהייתי מגדיר כאופטימיזם פסימי. הוא תמיד שואף לטוב ומעלה את הדמויות החיוביות לרמה של קדושה, אבל מכיר בכך שאם לא יפעלו בזמן, הכל יכול להתחרבש. אי הכלבים פועל מתוך נקודת הנחה שאף פעם לא מאוחר מדי, גם כשנדמה שהכל אבוד. הוא עושה טיזינג למוות של דמויות יותר מפעם אחת, מה שקצת מרגיז. מצד שני, קשה להאשים את אנדרסון על כך שהוא רוצה להשאיר תחושה של אגדה קסומה.

לא כל הדמויות נחוצות לעלילה וישנם כמה כיוונים מיותרים בסיפור, אולם אי הכלבים הוא בסופו של דבר סרט מרשים למראה ומרגש לצפיה. הוא נעשה בברור מתוך אהבה לכלבים ולא רק מתוך רצון להעביר מסר פוליטי. בכל פעם שנדמה שסטופ-מושן היא טכניקה מיושנת שלא תעבוד על המסך הגדול, מגיע סרט כמו זה (או כמו "קורליין", או "קובו אגדה של סמוראי") ומזכיר שאם מישהו מספיק מסור לפרויקט בכדי להשקיע בו שנים של עבודה מפרכת, יש סיכוי טוב שהתוצאה תהיה מרהיבה.

פרק 259 – מסיינטולוגיה, באהבה

לפני כמה שנים, הקלטנו פרק בו סקרנו את כל חמשת הסרטים הראשונים בסדרת משימה בלתי אפשרית. הפרק ההוא אבד למרבה הצער, אבל זה לפחות נתן לנו תרוץ לדבר עכשיו על הסרט השישי, "משימה בלתי אפשרית: התרסקות". ואם כבר סרטי ריגול המבוססים על סדרות טלוויזיה מצליחות, החלק השני של הפרק מוקדש ל"שחק אותה סמארט".

ספוילרים לשני הסרטים.

למה לשים לב בוונציה וטורונטו

הפסטיבלים השנתיים של ונציה וטורונטו פרסמו לפני כשבועיים את רשימות הסרטים שיוצגו במהלכם. סביר להניח שיתווספו עוד כמה שמות עד שפסטיבל ונציה יתחיל בסוף אוגוסט, אבל כבר עכשיו יש פה לא מעט סרטים שמקווים ליצור מומנטום שיקח אותם עד לאוסקר. יחד עם פסטיבל טלורייד, ששומר את רשימת הסרטים המוקרנים בו בסוד כמעט עד הרגע האחרון, הפסטיבלים האלה נעשו במהלך העשור האחרון תחנה חשובה בדרך לאוסקר. אולפנים משתמשים בהם בכדי לבדוק את תגובת המבקרים והקהל לסרטים אותם רוצים להוציא בסוף השנה ורוב הזוכים בפרס האקדמיה מאז 2008 הוקרנו בבכורה עולמית בוונציה, טורונטו, או טלורייד, כולל זוכה השנה שעברה, "צורת המים" (שהבמאי שלו גיירמו דל טורו ישמש השנה כנשיא צוות השופטים בפסטיבל ונציה).

הנה הסרטים היותר מעניינים מנקודת מבט של חזאי אוסקרים:

 

leone-facciata-2x750_resize.jpeg

 

22 ביולי – סרטו החדש של פול גרינגראס עוסק במתקפת הטרור בנורבגיה ביולי 2011, במהלכה נרצחו 77 אנשים בידי מחבל בודד שיצא לפגוע במוסדות הקשורים למפלגת השלטון. גרינגראס ידוע בסגנון הבימוי הכמו תעודי שלו, כאשר המצלמה היא כמעט דמות נוספת בחדר. הוא ביים כך סרטים אחרים שעסקו בטרגדיות, "בלאדי סאנדיי" ו"טיסה 93" ואת "קפטן פיליפס" העוסק בסיפור השרדות אמיתי. גרינגראס גם עשה קולנוע מסחרי עם סרטי ג'ייסון בורן, אבל 22 ביולי כנראה חוזר לסגנון היותר מוכר שלו. השחקנים בסרט נורבגים, אולם הוא נכתב ומשוחק באנגלית.

סיכוי לאוסקר: ככה ככה. על פניו, יש ל"22 ביולי" את מה שצריך בשביל מועמדות, אבל הוא מופץ בידי נטפליקס. בעוד אין לאוסקר מניעה אוטומטית מהענקת מועמדות לסרטים של נטפליקס, להרבה אנשים בתעשיה קשה להתייחס אליהם כאל סרטי קולנוע של ממש.

 

בשערי הנצח – סרטו של ג'וליאן שנבל עוסק בימיו האחרונים של הצייר וינסנט ון גוך ובקשר עם חברו פול גוגן. כמו "התאווה לחיים" מ-1956, רק שלשנבל יש סגנון בימוי שונה משמעותית מזה שאפיין את התוצר ההוליוודי הממוצע. הוא מוכר במיוחד בזכות "הפרפר ופעמון הצלילה", סרט לא הכי מעניין, אבל בהחלט מהיותר חריגים סגנונית שהיו מועמדים לאוסקר על בימוי. השאלה הגדולה לגבי "בשערי הנצח" היא איך מסבירים את זה שווילם דפו בן ה-63 מגלם את ון גוך שמת בשנות השלושים לחייו. אולי יש תרוץ ואולי דפו, שהיה מועמד בשנה שעברה לאוסקר על הופעתו המעולה ב"פרויקט פלורידה", שחקן עד כדי כך טוב.

סיכוי לאוסקר: קשה לחזות. גם "הפרפר ופעמון הצלילה" עורר הרבה שאלות בזמנו, אבל השיג ארבע מועמדויות לאוסקר, אם כי לא לסרט הטוב ביותר. בהעדר תאריך הפצה מסחרי נכון לעכשיו, זה סרט שהמשך השנה שלו תלוי לחלוטין בתגובות שיקבל בפסטיבל.

 

הבלדה על באסטר סקרוגז – האחים כהן קצת ירדו מתחת לרדאר לאחרונה, אבל מתברר שהם עבדו על מיני-סדרה המתרחשת במערב הישן. ממש לאחרונה, נודע שהסדרה נערכה מחדש וכעת היא סרט באורך מלא. שינוי מעניין של הרגע האחרון, במיוחד כי העלילה עדיין אמורה לעסוק בשישה סיפורים שונים הקשורים לאדם בשם באסטר סקרוגז. זו יכולה להיות יצירת המופת הבאה של האחים כהן, וזה יכול להיות גם בלגן שנערך בלחץ ולא עומד בציפיות.

סיכוי לאוסקר: לא ברור. מדובר בהפקה נוספת של נטפליקס והחברה עדיין מתכוונת להיות זו שתציג את הסרט לקהל רחב. אם יוחלט להוסיף במקביל הפצה בבתי הקולנוע, השם של האחים כהן מספיק חזק בכדי לשבור את תקרת הזכוכית שנטפליקס עומדת תחתיה. אם לא, תמיד יש את גלובוס הזהב.

 

המועדפת – אחד הסרטים המסקרנים בפסטיבלים השנה. יורגוס לנתימוס מביים סרט שלא היה מעורב בכתיבתו, לראשונה מאז סרט הביכורים שלו ב-2001. התוצאה, לפי השמועות, היא הדבר הנגיש ביותר לקהל הרחב שלנתימוס חתום עליו. העלילה מתרחשת בחצר המלכה אן, בתחילת המאה ה-18, ומתמקדת ביריבות בין שרה צ'רצ'יל המקורבת למלכה, לבין דודניתה. הטריילר רומז על סגנון קליל יותר מסרטיו הקודמים של לנתימוס, אבל זו יכולה להיות עריכה מטעה.

סיכוי לאוסקר: ממש טוב. אני לא מדבר על מועמדים מובילים לפני שהפסטיבלים המדוברים מסתיימים, אבל עם תאריך הפצה בנובמבר, במאי מוערך מאחורי ההגה, צוות שחקניות מוכשרות (שתיים מהן, רייצ'ל וייז ואמה סטון, זוכות אוסקר) והשקעה מרשימה בעיצוב התלבושות התקופתי, הסרט הזה יצטרך להיות חתיכת נפילה בכדי לפספס מועמדות לאוסקר.

 

האדם הראשון – דמיאן שאזל נמצא כעת בנקודה שמעט מאוד במאים בגילו הגיעו אליה. הוא אהוב על המבקרים, זוכה אוסקר, יצר סרט אחד שהפך לקאלט ועוד אחד שהכניס כמעט חצי מיליארד דולר ברחבי העולם וכל זה לפני גיל 33. הוא אולי לא שם מוכר בכל בית, אבל אם תגידו על סרט שהוא מהבמאי של "לה לה לנד", לא יהיה קשה לקשר בראש. בניגוד לסרטיו הקודמים של שאזל, "האדם הראשון" לא עוסק במוזיקאי ג'אז, אלא בניל ארמסטרונג ובהפיכתו לאדם הראשון שדרך על פני הירח. הטריילר מעיד על סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית, עם ראיין גוסלינג וקלייר פוי בתור מר ומרת ארמסטרונג.

סיכוי לאוסקר: טוב, עם כוכבית. שני סרטיו הקודמים של שאזל היו מועמדים לאוסקר וצברו ביחד תשעה פרסים, כולל אחד על הבימוי. עם זאת, שניהם לא זכו בפרס הסרט הטוב ביותר. אפשר לייחס זאת לקמפיין שעודד הצבעה לסרטים על דמויות לא לבנות, אבל האמת היא שדמיאן שאזל הוא כנראה לא בדיוק כוס התה של חלק משמעותי מחברי האקדמיה. זה בסדר, גם לכריסטופר נולאן לקח להם זמן להתרגל.

 

ההר – אני לא באמת יודע מי זה ריק אלברסון, או למה הסרט החדש שלו תפס את תשומת לבם של מארגני הפסטיבל. אני רק יודע שאם זה דובר אנגלית ומועמד לאריה הזהב, כנראה שעוד נשמע את השם שלו בחודשים הקרובים. בסרט מככב ג'ף גולדבלום שנהנה לאחרונה מפופולריות מחודשת בזכות היותו מם אנושי. גולדבלום מגלם דמות המבוססת על וולטר פרימן, שפעל לקידום שימוש בשוקים חשמליים וכריתת אונה כדרך לטיפול במחלות נפש. אם זה לא יהיה טוב, זה לפחות יהיה בלתי נשכח.

סיכוי לאוסקר: לא כל כך. בתור סרט תקופתי (מתרחש בשנות החמישים של המאה שעברה), הוא יכול להיות מועמד על העיצוב, אבל האקדמיה מעולם לא התלהבה מגולדבלום והמניירות שלו נעשו עוד יותר מוקצנות עם השנים.

 

הזמיר – סרטה השני של ג'ניפר קנט מתרחש במושבת פושעים באי המוכר כיום כטסמניה ועוסק באישה צעירה המחפשת נקמה. קנט זכתה להרבה שבחים (לא שאני מבין למה) על סרט הביכורים שלה "הבאבאדוק" ומגיעה לתחרות בוונציה עם מומנטום חיובי.

סיכוי לאוסקר: נמוך. זה לא שהאקדמיה סולדת מסרטים אלימים, אבל ל"הזמיר" יהיה מאוד קשה למצוא קהל מספיק מגוון בכדי להגיע למועמדות כלשהי. שוב, סרט תקופתי שווה פוטנציאל למועמדות על עיצוב, אבל בלי תאריך יציאה קיים כרגע, בכלל לא בטוח שהסרט יוקרן בארצות הברית השנה.

 

Non-Fiction – אוליבייה אסאייס קנה לעצמו בשנים האחרונות מוניטין של אחד הבמאים הצרפתים היותר מוערכים של דורו. זאת למרות שסרטיו לא זוכים להצלחה של ממש מחוץ לצרפת. עדיין, החיזור שלו על סף דלתה של הוליווד, מביא לכך שהוא תמיד נראה רגע לפני מעבר למגרש המשחקים הגדול יותר. "נון-פיקשן" עוסק בשני מוציאים לאור פריזאים שמתמודדים עם נשותיהם ועם הזמנים המשתנים. זה בערך המשפט הכי פריזאי שאי פעם כתבתי. גיום קאנה וז'ולייט בינוש בין השחקנים.

סיכוי לאוסקר: פרובינציאלי. עדיין אין לצרפת מועמד מוביל לאוסקר לסרט בשפה זרה, אז תגובות חיוביות בוונציה עשויות להכריע את הכף לטובת סרטו של אסאייס.

 

פיטרלו – בצד היותר אופטימי של התוכניה, סרט שיוצא לרגל 200 שנה לטבח פיטרלו, ארוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה בבריטניה. מייק לי נוהג לדלג בין סרטים תקופתיים מדויקים היסטורית במידה מדהימה, לבין סרטים מודרניים בהם הדמויות מדברות או לאט מדי, או מהר מדי ביחס לעולם האמיתי. פיטרלו הוא סרטו ה-13 של הבמאי הוותיק, שאת העבודה הכי פחות מוצלחת שלו, אהבו רק 82% מהמבקרים (לפי אתר רוטן טומייטוז). אל תצפו לראות כאן פרצופים מוכרים, הקאסט של "פיטרלו" מורכב בעיקר משמות עלומים עבור צופה הקולנוע הממוצע.

סיכוי לאוסקר: סביר. בהנחה שהסרט יקבל ביקורות טובות, הוא יכול להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ומייק לי יכול להיות מועמד על כתיבה ו/או בימוי. תאריך ההפצה בארה"ב הוא בנובמבר, בדיוק בזמן להתחרות על פרסים ועם ההשקעה של לי בפרטים הקטנים, סיכוי טוב שיהיה מועמד לפחות על עיצוב אמנותי ועיצוב תלבושות. אם לא, אז גם ככה מייק לי בטח יקבל אוסקר על מפעל חיים בשנים הקרובות.

 

רומה – שם מוזר לכאורה לסרט שמתרחש במקסיקו סיטי, אבל "רומה" לא עוסק בבירת איטליה, אלא בשכונה בה הבמאי אלפונסו קוארון גדל. הסרט שואב השראה מילדותו של הבמאי ומוגדר על ידיו כפרויקט אליו שאף כל הקריירה שלו. חתיכת ציפיות הוא יוצר כאן, במיוחד בהתחשב בכך שזה סרטו הראשון של קוארון מאז זכה באוסקר על בימוי "כח משיכה".

סיכוי לאוסקר: לו רק. "רומה" נראה כמו הימור מעולה למועמדות לאוסקר במגוון קטגוריות, אולם הוא נרכש בידי נטפליקס ולהוציא סבב פסטיבלים, לא מתוכננת לו כרגע הפצה קולנועית.

 

האחים סיסטרז – סרטו הראשון באנגלית של הבמאי הצרפתי ז'ק אודיאר. אחרי שזכה בפרסים רבים בשפת האם שלו, אודיאר מביים מערבון על שני אקדוחנים שרודפים אחר כורה זהב שגנב מהבוס שלהם. נשמע כמו שילוב בין "האוצר מסיירה מדרה" ל"ארץ קשוחה". צוות השחקנים כולל את ג'ון סי. ריילי, חואקין פיניקס, ג'ייק ג'ילנהול, קרול קיין (מתברר שהיא עוד בחיים) וריז אחמד.

סיכוי לאוסקר: לא רע. סרטיו הקודמים של אודיאר לא נחשבים לבידור קל, אולם "האחים סיסטרז" יכול למעשה להיות מספיק נגיש בכדי שחברי אקדמיה רבים יצביעו לו. בנוסף, צוות השחקנים מזמין לפחות מועמדות אחת.

 

שקיעה – סרטו החדש של לזלו נמש, שהתפרסם לפני שלוש שנים בזכות "הבן של שאול", עוסק באישה צעירה שנאבקת על מקומה בבודפשט לקראת מלחמת העולם הראשונה. לתפקיד הראשי לוהקה ג'ולי ג'קב, שחקנית לא ממש מוכרת שזה אמור להיות תפקיד הפריצה שלה. לאור ההשגים והמחמאות של סרטו הקודם, הציפיות מנמש גבוהות במיוחד.

סיכוי לאוסקר: בשפה זרה בלבד. "הבן של שאול" זכה בקטגוריה זו, אז "שקיעה" נראה כמו הבחירה הטבעית לייצג את הונגריה באוסקר לסרט בשפה זרה.

 

סאספיריה: אנחנו רגילים שסרטים שמצליחים בשפה זרה מקבלים רימייק באנגלית בבימוי מישהו שלא קשור להפקה המקורית. מצד שני, זה בדרך כלל לוקח פחות מארבעים שנה. "סאספיריה" הוא גרסה דוברת אנגלית לסרטו מ-1977 של מלך האימה האיטלקי, דאריו ארג'נטו. על בימוי הגרסה החדשה הופקד לוקה גואדניניו, שזה ממש לא מה שציפיתי שיעשה מיד אחרי "קרא לי בשמך". צוות השחקניות כולל את דקוטה ג'ונסון, טילדה סווינטון, ג'סיקה הרפר וקלואי גרייס מורץ.

סיכוי לאוסקר: אה. סרטי אימה מעולם לא היו חזקים באוסקר ואלה שהיו מועמדים, לרוב היו יותר מותחנים מסרטי גור גרפיים. לוקה גאודניניו אמנם ביים סרט שהיה מועמד לאוסקר בשנה שעברה (וזכה על תסריט מעובד באחת השנים הפחות מרשימות של הקטגוריה), אבל אני לא רואה את "סאספיריה" מוצא קהל מספיק רחב.

 

ווקס לוקס – בריידי קורבט לא אמור להיות שם שמצלצל מוכר. לצד הופעות מגיל צעיר בתפקידים די נשכחים, הוא ביים רק סרט אחד בעבר, "ילדותו של מנהיג" הכושל. יותר נכון, כושל בכל מקום חוץ מוונציה. קורבט זכה בפסטיבל של 2015 בשני פרסים, כולל על סרט הביכורים הטוב ביותר. זאת למרות ש"ילדותו של מנהיג", שעלה רק 5 מיליון דולר, לא הכניס אפילו עשירית מזה בקופות. "ווקס לוקס" עוסק בעלייתה של כוכבת פופ בגילומה של נטלי פורטמן, כאשר לצדה מופיע גם ג'וד לאו. אלה לא בדיוק השמות הראשונים שחושבים עליהם בהקשר מוזיקלי, ההקרנה בפסטיבל תחשוף עד כמה זה קריטי.

סיכוי לאוסקר: לא משהו. סרטו הקודם של קורבט לא נחשב לטוב במיוחד ולנטלי פורמן אין תמיד את בחירות התסריטים הכי מוצלחות. יש סיכוי שתקבל מועמדות לאוסקר על משחק אם התפקיד מספיק מאתגר (בריטני ספירס הוגדרה כהשראה לדמות).

 

כוכב נולד – גרסה רביעית לסרט המוזיקלי שהופק בעבר ב-1937, 1954 ו-1976. הפעם, בראדלי קופר מביים וגם מגלם את התפקיד הראשי כזמר שתיין שמגלה זמרת צעירה ומתאהב בה. ליידי גאגא בתפקיד העזר כנגדו, כתבה את השירים ביחד עם לוקאס נלסון.

סיכוי לאוסקר: קשה להעריך. הפרויקט הזה נגרר מתחילת העשור, כך שעבר לא מעט גלגולים. נראה שהוא מופיע בקביעות בתחזיות לאוסקר, למרות שאין טיעון רציני בעדו מעבר לכך שכל שלוש הגרסאות הקודמות היו מועמדות למספר אוסקרים. הטריילר הוריד לי את הציפיות, במיוחד בכל הנוגע למשחק של ליידי גאגא. די בטוח שהסרט של קופר יהיה מועמד בקטגוריות הסאונד והמוזיקה ויש דיבור על מועמדות לסם אליוט הוותיק כשחקן משנה. מעבר לכך, נחכה לתגובת המבקרים.

 

נגרר לאורך בטון – סרטו החדש של ס. קרייג זאלר (שסרטיו הקודמים לא הופצו בישראל) הוא, כצפוי, אלים מאוד. וינס ווהן ומל גיבסון, ליהוק לא פופולרי במיוחד, מגלמים שוטרים אלימים שמושהים מתפקידם בעקבות הפצת סרטון המראה את שיטות הפעולה שלהם. זאלר זכה לאהבת המבקרים עם "Bone Tomahawk" ו"Brawl in Cell Block 99", אך שניהם כמעט ולא הוצגו לקהל מחוץ לפסטיבלים.

סיכוי לאוסקר: לא בזמן הקרוב. סגנון הבימוי של זאלר נוטה להציג אלימות מאוד גרפית, לצד עלילה הנעה בקצב מאוד איטי. הוא לא כוס התה של הרבה אנשים והליהוק של גיבסון בתפקיד הראשי עשוי להרחיק מצביעים נוספים.

 

ילד יפה – הבמאי הבלגי פליקס ון גרנינגן מבצע גיחה ראשונה לעולם האנגלית, עם סרט המבוסס על סיפורו האמיתי של אב המלווה את בנו דרך גמילה קשה מסמים. סטיב קארל בתפקיד הראשי, כאשר טימותי שאלאמה מגלם את הבן המכור.

סיכוי לאוסקר: ממש טוב. יש לסרט הזה את המילה "אוסקר" כתובה לכל אורכו. שני שחקנים שהיו מועמדים בעבר מלוהקים לתפקידים מאתגרים במיוחד, על פי סיפור אמיתי, עם במאי שכבר הוזמן פעם אחת לטקס כשסרטו "המעגל השבור" היה מועמד כנציג בלגיה. קשה להעריך היכן בדיוק ישתלב במרוץ, אבל אם התגובות מההקרנה בטורונטו יהיו חיוביות, צפו לראות את "ילד יפה" מוזכר לא מעט בהימורים.

 

כולם יודעים – בניגוד לסרטים שציינתי עד כה, מדובר בסרט שכבר הוקרן בפני קהל. סרטו החדש של אסגאר פרהאדי פתח את פסטיבל קאן והתקבל בתגובות מעורבות. הסרט, מותחן דובר ספרדית בכיכובם של חוויאר ברדם ופנלופה קרוז, יוקרן בפסטיבל טורונטו בבכורה צפון אמריקאית.

סיכוי לאוסקר: לא טוב. תגובות מקאן לא בהכרח מייצגות את מה שיחשבו מבקרים בהמשך הדרך, אבל נראה שהסרט הזה פשוט לא מספיק טוב בכדי להתחרות על האוסקר. יש שמהמרים עליו כמועמד מטעם ספרד לסרט הטוב ביותר בשפה זרה, אבל הדבר דורש את אישור האקדמיה מכיוון שפרהאדי, שגם ביים וגם כתב את התסריט, הוא איראני ואחראי לשתי הזכיות היחידות של איראן בקטגוריה זו.

 

הגננת – בעוד אין נוכחות ישראלית משמעותית בפסטיבלים השנה (להוציא את עמוס גיתאי, שממשיך להיות מוערך בעיקר בחו"ל), שרה קולנג'לו תציג בטורונטו את הגרסה שלה לסרטו של נדב לפיד מ-2014. "הגננת" המחודש כבר הוצג בפסיבל סאנדאנס וזכה לשבחים. הוא נרכש להפצה בידי נטפליקס, אולם טרם נודע מתי בדיוק יהיה זמין לצפיה.

סיכוי לאוסקר: לא משהו. כאמור, נטפליקס עוד לא הודיעה על תאריך יציאה רשמי לסרט, מה שאומר שגם לא בטוח אם בכלל יוקרן בקולנוע בכדי לעמוד בתקנון האוסקר. אם תהיה הפצה קולנועית, מגי ג'ילנהול עשויה לקבל מועמדות כשחקנית ראשית ושרה קולנג'לו אולי תהיה מועמדת על תסריט מעובד.

 

החיים עצמם – דן פוגלמן מוכר בעיקר כיוצר סדרת הטלוויזיה המופצת בישראל בתור "החיים עצמם", למרות שאין קשר ישיר בינה לבין סרטו החדש. מדובר באוסף של סיפורים הקושרים בין דורות שונים של אנשים בניו יורק ובספרד ומשחקים בו אוסקר אייזק, אוליביה ויילד, מנדי פטינקין, אוליביה קוק, אנט בנינג, אנטוניו בנדרס ובאופן מעניין, סמואל אל. ג'קסון בתפקיד עצמו.

סיכוי לאוסקר: נחיה ונראה. זה נראה יותר כמו משהו שיהיה מועמד לפרס גילדת השחקנים מאשר לאוסקר, אבל תלוי מה יהיו התגובות בפסטיבל טורונטו.

 

הציבור – אמיליו אסטבז לא מופיע בהרבה סרטים בימינו, אבל כשהוא לוקח חלק בהפקה, הוא נוטה לעשות בה כמה שיותר. "הציבור" עוסק בקבוצת הומלסים שמסרבים להתפנות מספריה ציבורית כאשר סופה קשה מתקרבת והמקלטים מלאים עד אפס מקום. פרט לגילום תפקיד משני, אסטבז גם ביים, כתב והפיק את הסרט. צוות השחקנים כולל את אלק בולדווין, כריסטיאן סלייטר, ג'ינה מלון, טיילור שילינג, מייקל קיי. ויליאמס, ג'פרי רייט ועוד רבים.

סיכוי לאוסקר: מפוקפק. אסטבז לא נחשב לבמאי מוכשר במיוחד, אבל הנטיה שלו לשלב הרבה פרצופים מוכרים כבר הביאו לסרטו "בובי" מועמדות מפתיעה לפרס גילדת השחקנים. "הציבור" עשוי להנפיק מועמדות או שתיים על משחק. במיוחד הייתי שם לב לאלק בולדווין ולמייקל קיי. ויליאמס, אבל גם האחרים יכולים לקבל זריקת עידוד.

 

אלמנות – חמש שנים אחרי "12 שנים של עבדות", סטיב מקווין ממשיך להתרחק מהסגנון הלא נגיש שאפיין את סרטיו הראשונים. "אלמנות" עוסק בארבע נשים שבעליהן נהרגו במהלך שוד אותו ניסו לבצע. הנשים מחליטות להשלים את העבודה, כל אחת מסיבותיה. ויולה דיוויס, מישל רודריגז, אליזבת דביקי וסינתיה אריבו בתור האלמנות. ליאם ניסן, מנואל גרסיה-רולפו, ג'ון ברנתל וגארט דילהאנט בתפקיד הבעלים. רוברט דובאל וקולין פארל מגלמים אב ובנו שמוצאים עצמם מסובכים בתכנית השוד.

סיכוי לאוסקר: טוב מאוד. נתחיל עם זה שסטיב מקווין כבר ביים זוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. נמשיך עם טריילר חזק שמבטיח סיפור מורכב ורווי משתתפים כמו שהאקדמיה אוהבת. בנוסף, האקדמיה מתה על ויולה דיוויס שנראית מאוד דומיננטית בסרט. "אלמנות" יצטרך לאכזב בענק בכדי לא להיחשב מועמד חזק לאוסקר השנה.

 

האם תוכלו לסלוח לי? – סרט על פי סיפורה האמיתי של לי יזראל, סופרת כושלת שהחלה לזייף מכתבים של כותבים מפורסמים בכדי למכור אותם. לפי הטריילר, יזראל מוצגת באור אוהד בסרט, מה שאולי יעורר קצת שערוריה. מליסה מקארתי מגלמת את התפקיד הראשי בהופעה דרמתית נדירה מצדה. מריאל הלר ביימה.

סיכוי לאוסקר: אממ… אולי. האקדמיה אוהבת קומיקאים שמגלמים תפקידים דרמתיים ומקארתי נכנסת בדיוק לנישה הזו. עם תאריך הפצה באמצע אוקטובר, נראה שהאולפן בונה על קמפיין לאוסקר, גם אם יתמקד יותר בהופעה של מקארתי מאשר בסרט עצמו.

 

מותו וחייו של ג'ון אף. דונובן – קסבייה דולן הוא אחד הבמאים המוערכים ביותר בעולם מתחת לגיל ארבעים. בניגוד לחלק מבני דורו, כמו דמיאן שאזל וגרטה גרוויג, דולן טרם ביים סרט שהגיע לידיעת הקהל הרחב. הוא בעיקר חביב מבקרים, עם אפיל מוגבל לצופה הממוצע. סרטו החדש הוא אולי נסיון להגיע לקהל חדש, עם סיפור שעוסק בכוכב טלוויזיה שחייו נהרסים בעקבות חשיפת התכתבויות בינו לבין ילד בן 11. קיט הרינגטון, נטלי פורטמן, ג'ייקוב טרמבלי, סוזן סרנדון וקייתי בייטס בצוות השחקנים.

סיכוי לאוסקר: ככה ככה. מצד אחד, צוות שחקנים מרשים ובמאי סופר מוערך. מצד שני, עוד אין לסרט מפיץ מחוץ לקנדה וקסבייה דולן חרג משמעותית מלוח הזמנים המתוכנן כאשר לא היה מרוצה מהסרט לאחר הצילומים. זה יכול לקבל כמה מועמדויות לאוסקר, אבל יותר סביר להניח שיפול בין הכסאות.

 

המועמד המוביל – כמו "המועדפת", גם לסרטו החדש של ג'ייסון רייטמן יש שם שכאילו מתחנן שיהמרו עליו לאוסקר. יו ג'קמן מגלם את הסנטור גרי הארט, שמעורבותו ברומן שערורייתי פגע קשות בנסיונו להפוך למועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1988.

סיכוי לאוסקר: לא הייתי בונה על זה. עבר כמעט עשור מאז המועמדות האחרונה של ג'ייסון רייטמן לאוסקר ומעמדו כאחד מבמאי העתיד של הוליווד נשחק משמעותית מאז. אולי יצא הפעם סרט טוב באמת, אולי רק יו ג'קמן יהיה מועמד על משחק. המגמה בשנים האחרונות היא להתעלם לחלוטין מסרטיו של רייטמן.

 

סיפורו של רחוב ביל – ברי ג'נקינס מוכר בעיקר כמי שסרטו הקודם "אור ירח" חטף את האוסקר במהפך דרמתי שלא נראה לפני כן בכל תולדות הטקס. "סיפורו של רחוב ביל", על פי ספרו של ג'יימס בולדווין, הוא ההזדמנות של ג'נקינס להיות מוכר גם בזכות כישוריו כקולנוען. העלילה סובבת סביב סיפור האהבה בין שני צעירים, שנקטע כאשר הבחור מואשם באונס שלא בצע.

סיכוי לאוסקר: הולך ומשתפר. הייתי סקפטי בהתחלה, אבל הטריילר חשף סרט שלפחות מבחינה טכנית, נראה מעולה. אם התגובות בטורונטו יהיו חיוביות, "סיפורו של רחוב ביל" הוא מועמד פוטנציאלי ברוב קטגוריות האוסקר.

 

חיי פרא – פול דנו וזואי קאזאן ביחד כבר 11 שנים. באופן מפתיע, זה שיתוף הפעולה הראשון שלהם מאחורי הקלעים. סרט הביכורים של דנו כבמאי, על פי תסריט שכתב עם זוגתו, עוסק דווקא בזוגיות שהולכת ומתפרקת, דרך עיניו של נער מתבגר. ג'ייק ג'ילנהול וקרי מאליגן כזוג החווה משבר.

סיכוי לאוסקר: סביר. הסרט כבר הספיק להיות מוקרן בסאנדאנס ובקאן ולקטוף שבחים בשני הפסטיבלים. עם זאת, ההקרנה בטורונטו תעמיד אותו לראשונה לשיפוט בפני מבקרים משפיעים יותר וכנראה תקבע את המשך דרכו. עם הפצה מתוכננת באוקטובר, הוא כנראה מכוון לאוסקר, אבל קשה לי להצביע על משהו מסוים בו שנראה כמו מגנט פרסים.

פרק 258 – כדורי הקסם

שתי קונספירציות עומדות במרכז הסרטים עליהם אנחנו מדברים הפעם, ושתיהן "מבוססות" על סיפור אמיתי. "אנתרקס" נותן לנו טעימה של קונספירציה כחול-לבן, בעוד "JFK – תיק פתוח" מחזיר אותנו לימים בהם אוליבר סטון נחשב שפוי.

ספוילרים לשני הסרטים.