בעוד חודש תערך המהדורה ה-77 של פסטיבל הסרטים בקאן, שגם בגילו המתקדם, מצליח להישאר הארוע היוקרתי ביותר בעולם מסוגו. התוכניה השנה מציעה מגוון מעניין של סרטים, גם במסגרת התחרות הרשמית וגם מחוץ לה, כולל כאלה של במאים הוליוודיים ותיקים, שמות עולים בקולנוע העולמי וכמה מחביבי הפסטיבל שנראה שתמיד שמור להם מקום באחד האולמות. למרות שאת חבר השופטים תנהיג השנה גרטה גרוויג, אחד הסמלים הבולטים של הפמיניזם בתעשיית הבידור, רק ארבעה מסרטי התחרות הראשית בוימו בידי נשים. זאת בניגוד להבטחה של מארגני הפסטיבל לפני כמה שנים לפעול ליותר יצוג נשי בהקרנות.
לצערי, זו גם השנה השלישית ברציפות בה אין בפסטיבל אף סרט ישראלי באורך מלא, אם כי יש שני סרטים עם קשר ישראלי שאגיע אליהם במהלך הסקירה. אם זה מנחם, פוסט זה נכתב באותו שבוע בו "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס זכה בפרס הגדול בפסטיבל אחר בצרפת, פסטיבל ריימס פולר. אמנם במה הרבה פחות בולטת מקאן, אבל עדיין השג מכובד.
אז בלי להכביד במילים (כי אני בהחלט הולך להכביד בהן בהמשך), הנה סקירה שטחית של סרטים בולטים שיוצגו השנה בפסטיבל קאן:
התחרות הראשית
המתמחה – סרט מסקרן שיכול להיות להיט ביקורתי, או אסון מוחלט. עלי עבאסי, הבמאי יליד איראן שחי ועובד בסקנדינביה, צבר לעצמו הרבה מעריצים מהתעשיה בשנים האחרונות. בפסטיבל קאן, יש לו כבר זכיה במסגרת מבט מסוים על "גבול" ומועמדות לדקל הזהב על "עכביש קדוש". סרטו החדש, הראשון שלו שכולו באנגלית, עוסק בתחילת הקריירה של דונלד טראמפ, כאשר עדיין היה מוכן לקבל עצות מוותיקים ממנו וטרם העביר את עיקר תשומת הלב שלו לפוליטיקה. סבסטיאן סטן מגלם את טראמפ הצעיר, מריה בקלובה את אשתו הראשונה איוונה ומרטין דונובן את אביו, פרד טראמפ. נראה שגם לג'רמי סטרונג יהיה תפקיד משמעותי בסרט בתור עורך הדין מעורר המחלוקת רוי כהן.
מוטל דסטינו – הנה, לעומת זאת, סרט שמעט מאוד אנשים מצפים לו. "מוטל דסטינו" הוא מותחן ארוטי העוסק ברומן בין גבר צעיר ואישה נשואה שמנסים לחיות נגד כללי החברה. הבמאי הברזילאי קרים איינוז מגיע לפסטיבל קאן בפעם החמישית בחייו, השניה כמתחרה על דקל הזהב.
ציפור – כפי שציינו בעת חשיפת רשימת הסרטים המתחרים השנה, לבמאית הבריטית אנדראה ארנולד יש חיבה לקרוא ליצירותיה בשמות של חיות. אחרי הסרטים הקצרים "כלב" ו"צרעה" (שזכה באוסקר), ביימה גם את "מחוץ למים" (Fish Tank במקור) ואת הסרט התעודי "פרה". עם זאת, סרטה המוכר ביותר הוא כנראה "אמריקן האני". לא הרבה ידוע על העלילה של "ציפור", פרט לכך שהוא מתרחש בקנט ובארי קיוגאן מגלם בו אב לשני ילדים שנשארים לבדם רוב הזמן. הציפור בשם הסרט הוא בירד, דמות בגילום פרנץ רוגובסקי. זהו ביקורה החמישי של ארנולד בפסטיבל קאן, שלושה מסרטיה הקודמים זכו בפרסים שונים במסגרתו.
אמיליה פרז – הבמאי הוותיק ז'אק אודיאר אינו זר לפסטיבל קאן. "אמיליה פרז" הוא סרטו השישי שנבחר להתמודד בתחרות הראשית ואודיאר עצמו זכה כבר בשלושה פרסים, כולל דקל הזהב על "דיפאן". הסרט החדש הוא מחזמר פשע בספרדית, שהופק כשיתוף פעולה צרפתי-מקסיקני ועוסק בעורכת דין שמתבקשת לעזור לראש קרטל לעבור ניתוח להתאמה מגדרית בנסיון לחמוק מהרשויות. צוות השחקנים כולל את קרלה סופיה גסקון, סלינה גומז, זואי סלדנה, אדגר רמירז ומארק איווניר.
אנורה – שון בייקר הוא אחד השמות החמים בקולנוע העצמאי האמריקאי ואחד היחידים מביניהם שעדיין עושים סרטים בתקציב נמוך באמת, עם צוות שחקנים שרובו לא מוכר. "אנורה" הוא סרטו הרביעי ברצף שעוסק בעובדי מין, נושא שבייקר ככל הנראה מרותק ממנו. כמו סרטיו הקודמים, גם פה מדובר בדרמה קומית שתנסה להציג דמויות משולי החברה באור אנושי וחם. זוהי הפעם השניה שבייקר מועמד לדקל הזהב. "אנורה" כבר נרכש להפצה בידי חברת נאון, המתמחה בקידום סרטי פסטיבלים בעונת הפרסים של סוף השנה.
מגלופוליס – אולי הפרויקט המדובר ביותר שמוצג השנה בפסטיבל. פרנסיס פורד קופולה נסה במשך יותר מארבעה עשורים להוציא לפועל את הסרט אודות אדריכל ששואף לבנות מחדש עיר ענקית שהושמדה. קופולה נאבק במשך שנים להשיג תקציב ותמיכה מצד חברות הפקה שראו בפרויקט התאבדות כלכלית. לזכותן יאמר שגם סרטיו היותר מצליחים מסחרית של קופולה התאפיינו בהפקות מסורבלות שחרגו משמעותית מהתקציב ולוח הזמנים. עם זאת, הסרט השאפתני הזה מושך תשומת לב ולו בשביל לגלות האם מדובר ביצירת מופת, או בכשלון מפואר. צוות השחקנים הענק כולל בין השאר את אדם דרייבר, נתלי עמנואל, ג'יאנקרלו אספוזיטו, ג'ון ווייט, לורנס פישבורן, אוברי פלזה, שיה לבאף, דסטין הופמן, ג'ייסון שוורצמן ואמא שלו (ואחותו של הבמאי), טליה שייר. למרות שקופולה זכה פעמיים בדקל הזהב, זה יהיה סרטו הראשון שמתחרה בקאן מאז "אפוקליפסה עכשיו" מ-1979.
התכריכים – מתארים את זה כסרטו האישי ביותר של דיוויד קרוננברג, מה שאני מניח שמתיחס להתמודדות שלו עם מות אשתו לפני פחות מעשור. הסרט עוסק באלמן שבונה מכשיר המסוגל לתקשר עם המתים. ונסן קאסל בתפקיד הראשי, כאשר דיאן קרוגר מגלמת שלוש דמויות שונות. בפסטיבל קאן אוהבים את קרוננברג, למרות שהסגנון שלו מאוד שונה מהסרטים הריאליסטיים שמארגני הפסטיבל נוטים לקדם. זה יהיה סרטו השביעי בקאן.
החומר – אם לא קרוננברג, אז מי שתביא לתחרות השנה את אימת הגוף היא הבמאית הצרפתיה קורלי פרז'ה. סרטה השני באורך מלא, הראשון שמתחרה בקאן, צולם באנגלית ומופץ בידי אולפני יוניברסל, מה שמבטיח שעוד נשמע עליו במהלך השנה. פרטי העלילה נשמרים בסוד, כאשר רק ידוע שהסרט מוצג מנקודת מבט נשית ומככבות בו דמי מור ומרגרט קוולי. ריי ליוטה היה אמור להשתתף בסרט, אבל נפטר בטרם החלו הצילומים ובמקומו לוהק דניס קווייד.
גרנד טור – בכל שנה יש איזה מוטיב שחוזר במידה חריגה בקרב סרטי התחרות הראשית. נראה שהשנה, זה אישה שיוצאת בעקבות אהוב שהנסיבות הרחיקו ביניהם. סרטו החדש של הבמאי הפורטוגלי מיגל גומש מתרחש בבורמה ב-1917 ועוסק באישה שמחפשת את ארוסה שעזב ביום החתונה שלהם. גומש עשה לעצמו שם לפני עשור וקצת עם הסרט "טאבו" והגיע לראשונה לקאן עם סרטו הבא, "לילות ערב".
מרצ'לו מיו – כריסטוף אונורה הוא במאי שנראה שמארגני פסטיבל קאן אוהבים אותו הרבה יותר משאר העולם. זה הסרט החמישי שלו שמתקבל לקאן, אבל קשה לומר שמשהו מהפילמוגרפיה שלו מצלצל מוכר. לא יודע, אולי זה פספוס שלי. "מרצ'לו מיו" הוא סרט שכולו טשטוש בין בדיה ומציאות. צ'יארה מסטרויאני מגלמת גרסה של עצמה שמחליטה לאמץ את ההתנהגות ואורח החיים של אביה המנוח, כוכב הקולנוע מרצ'לו מסטרויאני. גם אמה של צ'יארה, קתרין דנב, מופיעה בתפקיד עצמה וכך גם אנשים נוספים מחייהן האמיתיים. זו בהחלט דרך יחודית של צ'יארה לעשות מחוה לאביה המפורסם ואולי גם ללעוג לתדמית הציבורית שלו.
הדור הרומנטי (Caught by the Tides) – ז'יה ז'נקגה הוא שילוב נדיר בין במאי שעובד בעיקר בסין ומרגיש חופשי יחסית לבקר את חוקי הצנזורה של ארצו. ברוב המקרים, אדם כזה יתקשה למצוא עבודה בתמיכה ממשלתית, אבל ז'יה השיג מעמד דרך פסטיבלים בינלאומיים ומרשה לעצמו לומר דברים שהממשלה פחות אוהבת. "הדור הרומנטי", סרטו השביעי שמוקרן בקאן (והשישי שבתחרות הראשית), עוסק באישה שמחפשת את אהובה שנעלם ללא סימן.
כל מה שאנחנו מדמיינים כאור – למרות אחת מתעשיות הסרטים הפוריות והמצליחות בעולם, הודו אינה זוכה להרבה יצוג בפסטיבל קאן. למעשה, זהו הסרט ההודי הראשון שמתחרה על דקל הזהב מזה שלושים שנה. מה גם שמדובר בהפקה המשותפת למספר מדינות, כולל צרפת, אז הייתה פרוטקציה בקבלה. הסרט עוסק בשתי שותפות לדירה שנוסעות לחוף הים בכדי להתרחק מנוכחותם של מאהבים מההווה ומהעבר. זהו סרטה השני באורך מלא של הבמאית פיאל קפאדיה, שזכתה על סרטה הקודם בפרס לסרט התעודי בקאן.
סוג של חסד – יורגוס לנתימוס הפך בשנה האחרונה לשם מוכר גם מחוץ למעגלים סינפיליים. סרטו "מסכנים שכאלה" קטף את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה וזכה בארבעה פרסי אוסקר, כולל לשחקנית הראשית לאמה סטון. מתברר שבזמן שכל העולם דבר על "מסכנים שכאלה", לנתימוס עבד במרץ בכדי להשלים סרטו הבא בדיוק בזמן לתחרות בקאן. "סוג של חסד" צולם בניו אורלינס ומציג שלושה סיפורים המשתלבים זה בזה. צוות השחקנים כולל את אמה סטון, ג'סי פלמונס, וילם דפו, מרגרט קוואלי והונג צ'או. זהו סרטו הרביעי של לנתימוס שמוצג בפסטיבל קאן והשלישי שמתקבל לתחרות הראשית. אשתו, אריאן לאבד, גם תמודד השנה בקאן, במסגרת מבט מסוים, עם סרטה הראשון כבמאית, "ימי ספטמבר".
לבבות פועמים – פסטיבל קאן לא ידוע במיוחד כמקום אליו באים כדי לצחוק ולמען האמת, גם ההגדרה שלו לקומדיה לא תמיד קשורה למציאות. מצד שני, הפקות צרפתיות תמיד מקבלות הנחה בכניסה. סרטו החדש של ז'יל ללוש (אין קשר לקלוד) מוגדר כקומדיה רומנטית מוזיקלית. במרכז הסיפור, נערה ממשפחה אמידה ונער ממעמד הפועלים שמתאהבים, אבל נאלצים לחכות שנים עד שיוכלו לממש את אהבתם אחרי שהבחור נזרק לכלא. ללוש מוכר בצרפת יותר כשחקן, אולם סרטו הקודם הוקרן בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות והיה מועמד למספר פרסי סזאר.
יהלום פראי – סרט הביכורים היחיד בתחרות הרשמית השנה. אגתה ריידינגר ביימה עד כה סרטים קצרים וקליפים ובפסטיבל החליטו להמר עליה. "יהלום פראי" עוסק באישה צעירה שחולמת להתפרסם ונבחנת לתכנית ריאליטי בתקוה להשיג מטרה זו. רוב השחקנים בסרט לא מוכרים, כולל מאלו חביזי שבתפקיד הראשי.
הו, קנדה – אחד משני הסרטים עם הקשר הישראלי הישיר בפסטיבל השנה. במקרה הזה, מדובר במעורבות של חברת ההפקה הישראלית סיפור בפרויקט, אם כי אף אדם מטעמה לא רשום כמפיק של הסרט. "הו, קנדה" מספר על אדם (ריצ'רד גיר) שנמלט מארצות הברית לקנדה על מנת לחמוק מהגיוס למלחמת וייטנאם. שנים לאחר מכן, הוא גוסס וחושב על הבחירות שעשה בחייו. את הסרט ביים פול שריידר שלמרות חמישים שנות יצירה, החל רק בשנים האחרונות לקבל הערכה כבמאי ולא רק כמי שכתב שניים מסרטיו המוערכים ביותר של מרטין סקורסזה. זו המועמדות השלישית שלו לדקל הזהב.
לימונוב: הבלדה – למרות שהסרט בוים בידי במאי רוסי, ספק גדול אם יוקרן ברוסיה בעתיד הנראה לעין. הסרט עוסק בסיפורו האמיתי של אדוארד לימונוב (בגילומו של בן וישו), משורר רוסי שהגר למערב בשנות השבעים, חזר לרוסיה לאחר התפרקות ברית המועצות והפך לדמות בולטת באופוזיציה לממשל פוטין. גם במאי הסרט, קיריל סרברניקוב, לא אהוב על השלטון בארצו לאחר שהתבטא בפומבי בעד זכויות להט"ב ונגד סיפוח חצי האי קרים. הוא הועמד לדין על מעילה בכספי ציבור, אמצעי סחיטה פופולרי ברוסיה של פוטין והיה מסוגל לעזוב את המדינה רק אחרי שבית המשפט בטל את המגבלות עליו לפני שנתיים. בעוד פסטיבל קאן אינו שותף באופן רשמי לחרם על רוסיה, סרברניקוב הוא הבמאי הרוסי היחיד שסרטיו מוצגים בפסטיבל מאז תחילת המלחמה באוקראינה.
פרתנופה – הבמאי פאולו סורנטינו לא חושף הרבה לגבי עלילת סרטו החדש. כל מה שידוע כרגע זה שפרתנופה הוא שמן של הדמות הראשית, עיר קדומה במיקומה של נאפולי המודרנית ודמות מהמיתלוגיה היוונית. הסרט כנראה יתבסס על קשר ביניהן, אבל סורנטינו שומר את הקלפים קרוב לחזה. לצד צוות השחקנים האיטלקי, יש גם תפקיד שטיבו לא ידוע לגארי אודלמן. זהו סרטו השביעי של סורנטינו שמתרחה בקאן.
הנערה עם המחט – לולא הקורונה, 100% מסרטיו של הבמאי השבדי מגנוס פון הורן היו מוקרנים בבכורה בקאן. אחרי שסרט הביכורים שלו הוקרן במסגרת שבועיים של במאים, סרטו השני היה אמור להשתתף בפסטיבל שבוטל בגלל המגפה העולמית. "הנערה עם המחט" הוא הפעם הראשונה שפון הורן משתתף באופן רשמי בתחרות הראשית ומהתקציר, יש סיכוי שהסרט הזה יפלג את הקהל. העלילה עוסקת בדאגמר אוברביה, רוצחת סדרתית דנית שהפעילה בית יתומים לילדים לא רצויים. חברו לבד את הנקודות לגבי המשך הסיפור.
המטען היקר מכל – סרט אנימציה בבימוי מישל הזאנאוויציוס, העוסק בילדה יהודיה שניצלת ממשלוח למחנה ההשמדה אושוויץ ומסתתרת אצל משפחתו של חוטב עצים. הזאנאוויציוס מוכר בעיקר כבמאי של קומדיות, בראשן "הארטיסט" זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר. עם זאת, הוא נוגע מדי פעם גם בסיפורים רציניים יותר. זהו נסיונו הראשון עם סרט אנימציה ונראה שהוא מגיע בדיוק בזמן בכדי לשמש תשובה לאנטישמיות הגואה ברחבי העולם.
זרע התאנה הקדושה – בעוד השלטון באיראן ידוע בצנזורה הקשה שהוא מפעיל על אזרחי המדינה, לרפובליקה האסלאמית יש דווקא תעשיית סרטים מאוד מכובדת המוערכת ברחבי העולם. בשנים האחרונות, נראה שממשלת איראן מרגישה פחות נוח עם ההצלחה הבינלאומית של במאיה וחלקם נשפטו ואף הושלכו לכלא באשמת פגיעה ברגשות המדינה או הדת. מוחמד רסולוף הוא אחד מהבמאים האלה ואחרי מספר הסתבכויות עם החוק, לא ידוע כרגע האם יורשה לצאת מארצו ולהגיע בעצמו לפסטיבל בצרפת. אין כרגע פרטים על תוכן הסרט, או על מצבו החוקי של רסולוף, שכבר זכה במספר פרסים במהדורות קודמות של הפסטיבל.
שלושה קילומטרים לסוף העולם – באופן נדיר, סרט של במאי שלא היה מועמד בעבר במסגרת פסטיבל קאן. הסיפור עוסק בנער שגר בכפר ליד הדנובה ומותקף לילה אחד ברחוב. לאחר התקיפה, הוא מגלה שהיחס של תושבי הכפר כלפיו משתנה ואינו ידידותי כבעבר. את הסרט, שהופק וצולם ברומניה, ביים עמנואל פרבו.
מחוץ לתחרות
המערכה השניה – סרט הפתיחה של הפסטיבל בבימוי קנטן דופיו, הידוע גם בתור המפיק המוזיקלי מיסטר ווזו. סרטו המפורסם ביותר ברחבי העולם הוא "ראבר" הנסיוני (זה עם הצמיג הרצחני), אבל בצרפת הוא מוכר בעיקר בתור במאי קומדיות. העלילה עוסקת באישה שמאוהבת בגבר שלא מעוניין בה ורוצה לגרום לה להתאהב בחברו הטוב במקום, זאת בזמן שאותה גברת מתכננת להפגיש בין "אהובה" ואביה. זה נשמע כמו תקציר של קומדיה רומנטית משנות התשעים, אבל הסגנון האבסורדי של דופיו כנראה יקח את הסיפור למחוזות לא צפויים.
פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם – לפני תשע שנים (איך כבר תשע שנים?!), ג'ורג' מילר הדהים את העולם עם "מקס הזועם: כביש הזעם" שלא רק זכה לתגובות חיוביות בהרבה ממה שציפו מהמשך לסדרה שכביכול מתה שלושה עשורים לפני כן, אלא גם התגלה כאחד מסרטי האקשן הטובים בכל הזמנים. אחת הסיבות להצלחה, הייתה דמותה של פיוריוסה שבהתאם לשמה, הרגיזה הרבה גברברים שבריריים שלא אוהבים לראות אישה חזקה משחררת נשים פחות חזקות מרודן אכזר. בסרט החדש, אניה טיילור-ג'וי מחליפה את שרליז ת'רון כגרסה צעירה יותר של פיוריוסה, פריקוול שישפוך אור על קורותיה בעולם הפוסט אפוקליפטי שבו מים וגלגלים הם המצרכים החשובים ביותר.
הורייזון: סאגה אמריקאית – הרבה דברים נאמרו על הקריירה של קווין קוסטנר. חלקם חיוביים וחלקם פחות. דבר אחד שנוטים לשכוח לגביו זה שבתור במאי, הוא ממוקד לחלוטין במערבונים. יותר מעשרים שנה מאז שביים סרט בפעם האחרונה, קוסטנר חוזר למערב עם אפוס בשני חלקים (מתוך ארבעה שמתוכננים בסך הכל) על ההתרחבות של ארצות הברית לעבר מערב היבשת, לשטחים המאוכלסים בעמים ילידים שלא בדיוק היו שותפים לתכנון. שני החלקים הראשונים יצאו השנה לקולנוע, כשאני לא בטוח אם שניהם יוקרנו בקאן, או רק הראשון.
היפהפיה מעזה – זה הסרט השני בפסטיבל שיש לו קשר לישראל. הבמאית יולנד זוברמן אמנם אינה ישראלית, אבל היא התחילה את דרכה לצד עמוס גיתאי ומרבה לצלם סרטים תעודיים בארץ. סרטה החדש, שהמנהל האמנותי של הפסטיבל דאג להדגיש שצולם לפני 7 באוקטובר, מלווה את קורותיה של אישה טרנסית מעזה שעברה לחיות בתל אביב, שם היא יכולה להיות עצמה. זוברמן נוהגת לעסוק בנושאים של זהות מינית ומגדרית ובהתנגשות בינן לבין לאומיות ודת, כך שזה נשמע כמו סרט שמתאים בדיוק לתחום העניין שלה.
הפלישה – עוד סרט תעודי טעון, אולי הטעון ביותר מבין סרטי הפסטיבל השנה. הבמאי סרגיי לוזניצה אסף במשך שנתיים חומרים ברחבי אוקראינה על מנת לתעד את ההתמודדות של האוכלוסיה האזרחית עם המלחמה מול רוסיה. לוזניצה מוכר בזכות סרטים שמשלבים בין פטריוטיזם לבין ביקורת על ארצו, מורכבות שהרבה אנשים מתקשים להתמודד איתה. כך למשל, בשנת 2022, פרש מהאקדמיה האירופית בביקורת על היחס הרך שלה לפלישה הרוסית. חודש לאחר מכן, סולק מהאקדמיה האוקראינית אחרי שהתנגד לחרם גורף על סרטים רוסיים בטענה שרבים מהיוצרים ברוסיה מתנגדים למשטר ולמלחמה וצריך לאפשר להם להשמיע את קולם.
שמועות – שמו של גאי מדין מעורר בכם או התרגשות, או חוסר נוחות, או אדישות מוחלטת. הוא מסוג הבמאים שכל הקונספט של קולנוע קצת שונה אצלם מהמקובל. מדין נוהג לביים בסגנון המחקה סרטים ישנים בהרבה, והוא לא עושה את זה בתור ניסוי חד-פעמי. זה הסגנון העיקרי שלו, מה שהפך אותו לבמאי קאלט עבור מי שמצליחים לשרוד את סרטיו עד הסוף. "שמועות" הוא שיתוף פעולה בין מדין לבין האחים אוון וגיילן ג'ונסון ומהמעט שידוע לגביו כרגע, יש סיכוי שזה למעשה כיוון חדש עבור השלישיה. העלילה עוסקת במנהיגי ה-G7 שנפגשים לפסגה משותפת והולכים לאיבוד ביער. צוות השחקנים כולל את קייט בלנשט, אליסיה ויקנדר וצ'רלס דאנס.
הגולש – יש תת-ז'אנר של סרטי פעולה שהולך ותופס תאוצה, בו אדם בעל מקצוע או תחביב מסוים, נקלע לסיטואציה בה עליו להפעיל אלימות קשה במיוחד כלפי מי שפגעו בו. אני לא יודע אם "הגולש" הוא סרט כזה, אבל עם ניקולס קייג' בתפקיד הראשי בתור אדם שמושפל בפני בנו בידי קבוצה של גולשים שמשתלטים על החוף, מותר לחלום. הסרט צולם באוסטרליה ואם קייג' מנסה לדבר לכל אורכו עם מבטא אוסטרלי, זה כבר שווה את מחיר הכרטיס. הסרט בוים בידי לורקן פינגן, במאי שאין לו ברזומה משהו מוכר או מוערך במיוחד.
זה לא אני – לאוס קרארקס מביים סרטים שרק לאוס קראקס מבין מה באמת קורה בהם. הבמאי של "מנועים קדושים" ו"אנט" הוא אורח קבוע בפסטיבל קאן וגם אם הסרטים שלו לא תמיד מתקבלים בצורה אוהדת, הם בוודאות יעוררו דיון. "זה לא אני" מוצג מנקודת המבט של קראקס עצמו, תוך שהוא מתבונן מחדש על הקריירה שלו עד כה. תגיד לי שאתה במאי של סרטי פסטיבלים בלי לומר שאתה במאי של סרטי פסטיבלים. בעצם, עם לומר.
בשביל הזהב 