חוק לא כתוב בקולנוע: אם הסרט מתחיל עם חללית שנמצאת בדרכה בחזרה לכדור הארץ, זה לא יגמר טוב. אחת הדרכים היותר נפוצות להציג פולש לא רצוי שמגיע לכדור הארץ, היא לפתוח את הסרט בהצגת הכלי איתו נחת בכוכב הלכת שלנו. ראינו את זה עם "פרא", "ונום", "הטורף" וזה רק מהשנים האחרונות. "ספוטניק" משתמש באותה קלישאה, אבל האופן בו הסיפור מתפתח, שונה מהסרטים הנ"ל.
ב-1983, חוזרים שני קוסמונאוטים ממשימה בחלל. הכל מתנהל כשורה עד שתקלה מסתורית משבשת את הליך הנחיתה ואחד הטייסים נמצא מת באתר הנחיתה, בעוד השני מתבוסס בדם. בנסיון לחקור מה בדיוק קרה, מגייס קולונל סמירדוב את טטיאנה קלימובה, פסיכיאטרית העומדת לשימוע בעקבות גישתה המסוכנת לריפוי. סמירדוב מחליט שהחשיבה של טטיאנה מחוץ לקופסה היא בדיוק מה שחסר בחקירה של קונסטנטין, הקוסמונאוט ששרד, ומזמין אותה להתלוות ליחידתו במתקן צבאי סודי.
טטיאנה מראיינת את קונסטנטין, מנסה להבין מה כל כך מיוחד במקרה שלו, אבל לא מזהה משהו יוצא דופן. התגובות שלו הגיוניות עבור אדם ששהה במצב לחץ וכעת מוחזק בבידוד מהעולם החיצון ואפילו לא יכול להתקשר לאמא שלו ולהודיע לה שהוא בסדר. לא רק זה, גם קונסטנטין יודע שהוא נחשב בזכות הטיסה לחלל לגיבור העם הסובייטי ומתגאה בחוסן הפיזי והנפשי שלו שמבלבל את הרופאים. הכל משתנה במהלך הלילה, כשטטיאנה מגלה לראשונה שהקוסמונאוט חזר ללא ידיעתו עם טפיל לא רצוי בתוכו, טפיל שמתחזק את בריאותו של המארח, אבל לאף אחד בכדור הארץ אין מושג מה כוונותיו, למה הוא מסוגל והאם מדובר בסכנה לשלום הציבור.
התיאור הנפוץ של ספוטניק כסרט אימה הוא שגוי. נכון יותר להגדיר אותו כמותחן מד"ב מכיוון שהוא פחות עוסק בהפחדות ויותר בסיפור שהולך ומתגלגל. טטיאנה והצופים מתחילים את הסרט בלי שום תשובות ומקבלים אותן בהדרגה, כאשר חלקן משתנות בדיעבד בעקבות חשיפת מידע חדש. זה פחות סרט שעוסק בקרב הישרדות נגד אויב מסוכן במיוחד, ויותר דיון מתמשך על אתיקה מקצועית ומידת הסיכון שצריך לקחת בכדי להסיר את הערפל מעל התעלומה. ההכרות הראשונה שלנו עם טטיאנה היא כאשר ועדה מתשאלת אותה על הליך רפואי מעורר מחלוקת שלטענתה היה הדרך היחידה להציל את המטופל. עם הזמן, המשחק של טטיאנה על הקו שבין מקצוענות לבין אינטואיציה הופך למנוע העיקרי של העלילה.
לצד השאלות על אתיקה, שעולות לגבי כל הפעילות הסודית ולא רק כלפי התנהלותה של הדמות הראשית, דמויות בסרט מרבות להשתמש במילה "גיבור". קונסטנטין הוא גיבור כי טס לחלל, הקוסמונאוט השני מת כמו גיבור לפי סמירדוב, טטיאנה מזכירה נושאים אישיים כואבים כדרך להעלות סימני שאלות כלפי מה שבאמת הופך אדם לגיבור. יוצרי הסרט נהנים מהמרחק מימי הקומוניזם בכדי לבקר באופן ישיר את הממשל של אותם ימים. הסתרת גורלם האמיתי של הקוסמונאוטים מהציבור מוצג בצורה פשוטה ויפה, באופן המתנגש עם רצונו של קונסטנטין להנות ממעמד הגיבור. איום שלילת הרשיון שטטיאנה מתמודדת איתו בתחילת הסרט הוא דבר שאיש צבא מספיק בכיר יכול להפוך על ידי הפעלת קשרים וכל העיסוק במה מותר לצבא לעשות בכדי לחקור גורם חייזרי ועד כמה הממשל בכלל מודע למתרחש, הם דברים שמאפיינים מעצמה בשלבי הפירוק הסופיים שלה. ברית המועצות של ספוטניק היא מקום מבולגן ונטול בעל בית שבו יספקו לך חדר עם טלוויזיה על חשבון הצבא, אבל את האנטנה צריך לאלתר לבד.
רוב הזמן, ספוטניק מצליח לשמור על מתח וכל אמת חדשה שנחשפת אכן נראית כמו גילוי משמעותי. זה עובד יותר טוב בחצי הראשון של הסרט, כאשר עדיין יש המון מסתורין סביב מצבו של קונסטנטין וטטיאנה רק מתחילה להתעמק בחקירה. החצי השני מאופיין בקצב מהיר יותר ובהרבה טוויסטים עלילתיים שמקשים לעקוב אחר הפרטים. די קל ללכת לאיבוד במערבולת הפרטים שהסיפור זורק פתאום כשמתקרבים לסופו. כל דמות משנה את אופן ההתנהגות שלה לפחות פעם אחת במהלך הסרט וחלק מהתשובות שניתנות רק מקשות עוד יותר למצוא סיום שיסגור את הסיפור כמו שצריך. בנוסף, הסרט קופץ מדי פעם לקו עלילה משני המתרחש בבית יתומים ומשמעותו מתבררת רק אחרי שהסיפור הראשי כבר הסתיים. חבל שלא הצליחו לשמר את הקצב המתון והמותח של החצי הראשון, כי הוא זה שמבדיל את ספוטניק מעוד מותחן גנרי.
יאמר לזכות אוקסנה אקינשינה המגלמת את טטיאנה, שהיא מצליחה להישאר הקול היציב בכל הבלגן. למרות שגם הדמות שלה עושה כמה תפניות במהלך הסרט, אפשר תמיד להבין מה עומד מאחורי מעשיה ואקינשינה מעבירה היטב את תחושות הגילוי של משהו שנדמה היה כלא אפשרי עד לאותו רגע. היא דמות מורכבת שמשדרת קרירות וריחוק כלפי חוץ, אבל מסוגלת להביע חמלה ואמפתיה כשמסתכלים יותר מקרוב. בעוד הדמויות סביבה מתפזרות לפעמים ומתנהגות באופן לא עקבי, אקינשינה שומרת על טטיאנה אנושית ואמינה חרף הטלטלות המתוסרטות.
מבחינה טכנית, מדובר בסרט מרשים. לא כל כך יצא לי לראות סרטי מדע בדיוני רוסיים מהמאה הנוכחית, כך שאני לא בטוח מה הסטנדרטים בכל הנוגע לאפקטים, אבל האחראים על התחום בספוטניק עשו עבודה טובה יותר מרוב ההפקות האמריקאיות שנעשות בתקציב דומה. האפקטים הממוחשבים משתלבים היטב בעיצוב המינימליסטי (בכל זאת, ברית המועצות) של הסביבה וכמעט שלא מרגישים מתי משהו באמת נמצא מול המצלמה ומתי נוסף בשלב מאוחר יותר. האפקט המרשים ביותר הוא דווקא פשוט יחסית לביצוע, כאשר החללית נקלעת בתחילת הסרט לסחרור בדרכה חזרה לכדור הארץ. הסצנה מצולמת כולה מתוך החללית, כך שהעין מתמקדת בשני הקוסמונאוטים המנסים להתמודד עם התקלה ולא בנוף המתחלף בחוץ. זה טריק של מתחילים, אבל הוא עובד מצוין ועוזר להישאב בקלות לתוך הסיפור כי השניים אכן נראים כמו טייסי חלל במצוקה.
ספוטניק שייך לאותה קטגוריה כמו "ארץ אחרת", "מלנכוליה", "ירח", "אקס מכינה" ו"Annihilation", כולם סרטי מדע בדיוני צנועים יחסית שנוצרו לא כחלק ממותג או סדרה, אלא עומדים בפני עצמם. ספוטניק אמנם לא מוצלח באותה מידה, אבל הוא יוצא מנקודת ההנחה שסרט שיש בו את המילה חייזר לא חייב להיות סרט אימה או אקשן שעוסק באיום על גורל המין האנושי. הבמאי איגור אברמנקו מצליח לשמור רוב הזמן על קצב טוב שמאפשר לסיפור להתפתח מבלי לחשוף יותר מדי בבת אחת. הוא מאבד אחיזה לקראת סוף הסרט והעלילה מתחילה להתפזר, אבל עדיין מובילה למסקנה שלא מזלזלת בצופה. חשוב שיהיה אפשר להבחין בין סרטים כאלה לבין סרטים מסחריים יותר, שמנסים להפוך כל דבר לרגע החשוב ביותר בתולדות הקולנוע. אין שום דבר רע בבלוקבאסטרים גדולים, אבל לפעמים צריך סרט שמשאיר את הצופים באפלה יותר זמן ממה שרגילים ויודע שגיבורים הם לא בהכרח אלה שנמצאים בקדמת המערכה, אלא לפעמים מי שבוחרים להישאר מאחור ולנסות גישה אחרת.
בשביל הזהב 