30. סקוט פילגרים נגד העולם (ארה"ב/בריטניה/יפן, 2010)
במקור: Scott Pilgrim vs. The World
במאי: אדגר רייט
תסריט: מייקל באקול, אדגר רייט
שחקנים: מייקל סרה, מרי אליזבת וינסטד, קיירן קלקין, אלן וונג, סטיה באבה, כריס אוונס, ברנדון ראות', מיי ויטמן, שוטה סאיטו, קייטה סאיטו, ג'ייסון שוורצמן, ברי לרסון
מה קורה כאן: סקוט פילגרים הוא בחור בן עשרים וקצת מטורונטו שמנגן בלהקה ויוצא עם תיכוניסטית. הוא מחליט להיפרד ממנה לאחר שהוא נדלק על בחורה מסתורית בשם רמונה פלאוורס. רמונה נענית לחיזוריו, אבל מזהירה אותו שאם הוא רוצה לצאת איתה, יצטרך להילחם בשבעת האקסים המרושעים שלה.
למה הסרט הזה ברשימה: נתחיל עם השאלה למה הסרט ברשימה תחת השם הזה ולא השם איתו הופץ בישראל. ובכן, למרות שאני נוטה להשתמש כאן בשמות ההפצה הרשמיים בארץ, אין שום סיכוי שאני ברצינות מתייחס לסקוט פילגרים נגד העולם בתור "האקסים של החברה שלי". לא רק שהשם הזה יוצר רושם מטעה כאילו מדובר בקומדיה רומנטית שגרתית ולא בקומדיית אקשן מוזיקלית שמתנהלת לפי חוקים של משחק ארקייד, גם סביר להניח שהרבה מהאנשים שאוהבים את הסרט בכלל לא מכירים את השם העברי שלו. בפעם הראשונה שצפיתי בסקוט פילגרים, היה לי ברור שאני רואה את העתיד של הקולנוע. לא בהכרח מבחינה טכנית או תוכנית, אבל כן מבחינת הקו המנחה את הבמאי. אדגר רייט כבר התחיל לבסס לעצמו מוניטין של גאון קומי והסרט הזה דרש גאון בכדי לעבוד. הוא מבוסס על קומיקס שבעצמו מלא במחוות למשחקי ארקייד מתחילת שנות התשעים ומציג את הסיפור מנקודת המבט של מוזיקאי שנאבק לא רק על לבה של אישה, אלא גם על המקום של להקתו בתרבות מלאה היפסטרים ופוזרים. אדגר רייט רצה לשקף את זה בצורה האופטימלית והצליח על ידי כמות מטורפת של קאטים ואפקטים שמשמרים את תחושת העולם בתוך עולם, כמו גם שפע בדיחות הרקע והרמזים המטרימים בהם הוא מתמחה. התוצאה היא סרט שלמרות שהדמות הראשית בו היא לא אדם טוב או אפילו רומנטי במיוחד, עדיין מספק לגיבור מסע רווי אתגרים ולקחים שמבססים אותו בתור המנצח האפשרי היחיד. אם סקוט לא שורד את כל המשימות וגובר על הבוס הסופי, המסע לא שווה כלום. בין הסגנון הצבעוני, הפסקול המשובח, ההגיון הפנימי שעובד מכיוון שכל הדמויות מכירות בו כהגיוני והבדיחות המוצלחות, זהו סרט שבמאים מתחילים צריכים ללמוד אותו. גם אם הם לא מתחברים לסגנון או לסיפור, הם צריכים ללמוד איך נראה סרט שהבמאי שלו יודע בדיוק איך הוא רוצה שיראה.
פרסים בולטים: בעוד הסרט לא היה מועמד לאף אחד מהפרסים הגדולים של התעשיה, או זכה ליחס של ממש מצד פסטיבלים שאינם מתמחים בקולנוע מז'אנר מסוים, הוא היה מועמד לעשרות פרסים של תאי מבקרים מקומיים, איגודים מקוונים ולפרסי הוגו וסאטלייט
29. שיר אשיר בגשם (ארה"ב, 1952)
במקור: Singin' in the Rain
במאים: סטנלי דונן, ג'ין קלי
תסריט: בטי קומדן, אדולף גרין
שחקנים: ג'ין קלי, דבי ריינולדס, דונלד אוקונור, ג'ין הייגן, מילרד מיצ'ל
מה קורה כאן: דון לוקווד ולינה למונט הם הזוג הנוצץ של הוליווד, התקשורת מתעסקת באובססיביות בהם ובסרט החדש בכיכובם. הבעיה היא שהשניים אינם זוג אמיתי ולמעשה, דון ממש מתעב את לינה במציאות. כשהסרט הבא בכיכובם מומר לסרט מדבר בכדי לעקוב אחר הזמנים המשתנים, דון וחברו הטוב קוזמו מציעים להפוך אותו לסרט מוזיקלי על מנת לפצות על התסריט הגרוע. אלא שללינה יש קול בלתי נסבל ודון מחליט ללהק את חברתו קתי שתדבב את לינה ללא ידיעתה של הכוכבת התככנית.
למה הסרט הזה ברשימה: שיר אשיר בגשם הוא אולי הסרט המוזיקלי המפורסם בכל הזמנים, לפחות בכל הנוגע לסרטים שהשירה והריקוד הם המאפיינים הבולט בהם. הכריזמה הטבעית של ג'ין קלי מתווספת לכשרון הריקוד יוצא הדופן שלו, לתזמון הקומי המצוין של אוקונור והייגן, ליכולת של ריינולדס לגלם דמות שלא הושחתה בידי עולם הזוהר ולאוסף שירים שרובם נכתבו עבור סרטים אחרים, אבל זכו להכרה נרחבת דווקא כאן. זה סרט שהוא בידור נטו, עם חלוקה ברורה לטובים ורעים, אבל בלי לאבד פרופורציות. אף אחד פה לא מעמיד פנים כאילו אוסף של שחקנים ומוזיקאים הולכים להציל את העולם, רק לצאת על הצד המנצח בסכסוך פנים-ביצתי. ההפקה לא חסכה בעיצוב האמנותי, מה שמאפשר להליכה דרך במות הקול השונות של האולפן להיראות כמו סיור אמיתי בין הפקות, או לריקוד בגשם להיראות כאילו באמת צולם ברחוב באמצע החורף. זה סרט עם סיפור קטן שמוצג באמצעים גדולים. מכתב אהבה להפקות הבומבסטיות של הוליווד של שנות העשרים, לצד ביקורת על היותה פס יצור של סרטים בינוניים שנוהלו יותר בידי משקיעים ורואי חשבון מאשר בידי אנשים עם ראיית עולם אמנותית.
פרסים בולטים: 2 מועמדויות לאוסקר (שחקנית משנה להייגן, פסקול לסרט מוזיקלי), זוכה גלובוס הזהב לשחקן בסרט קומי/מוזיקלי (קלי), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס
28. הטוב, הרע והמכוער (איטליה, 1966)
במקור: Il Buono, Il Brutto, Il Cattivo
במאי: סרג'יו לאונה
תסריט: אגה & סקראפלי, לוצ'יאנו וינצ'נזוני, סרג'יו לאונה
שחקנים: קלינט איסטווד, לי ון קליף, אלי וולך
מה קורה כאן: שלושה אקדוחנים מנסים, כל אחד בדרכו, להתעשר במערב הפרוע. אנג'ל אייז הוא שכיר חרב שמחפש אחר מטרה ששווה הרבה כסף. טוקו הוא שודד שנרדף בידי ציידי ראשים ומגיע לעסקה עם אדם המוכר רק בכינוי בלונדי. לאורך רצף של בריתות ובגידות, השלושה נעים לעבר נקודה משותפת בחיפוש אחר אוצר קבור.
למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הקסם של שני הסרטים האחרונים שהזכרתי היה בחלוקה הבלתי מתפשרת בין טובים לרעים, דווקא הטוב הרע והמכוער, חרף שמו, לא עושה זאת. הוא מתנהל בתוך לימבו שבו האל היחיד הוא הזהב והסיבה היחידה לעשות דברים היא כדי לשרוד. כולם רוצחים, כולם מחושבים, כולם מחפשים להתעשר. ההבדל הוא בגישה. הטוב הוא זה שלא הורג אם אינו חייב, הרע הוא זה שכן והמכוער הוא זה שמשנה את עורו בכל הזדמנות. באופן אירוני, למרות שסגנון הבימוי של לאונה הוא מאוד אנטי-הוליוודי, במאים הוליוודיים שגדלו על סרטיו רק מחפשים הזדמנות לחקות אותו. כשאתה שונה, יותר שמים לב אליך וכשאתה גם ממש טוב, זוכרים אותך לא פחות מהמחוות. לאונה שכלל כאן את הכלים שפתח בשני המערבונים הקודמים שביים בכיכובו של איסטווד. ההמתנה לפני שאקדחים נשלפים, המוזיקה המהפנטת של אניו מוריקונה, העריכה שהולכת ומצמצת את המרחב עד להתנגשות בלתי נמנעת, הדמויות העגולות והתחושה כאילו גם הצופה נמצא תחת השמש הקופחת בזמן הצפיה. סרג'יו לאונה אהב בעצמו לחקות אחרים, אבל בדומה למעריץ הנלהב שלו קוונטין טרנטינו, גם אצל לאונה לחקות זו צורה של אמנות כשמשלבים את כל מה שלומדים לכדי שפה אישית. הטוב הרע והמכוער הוא סרט שמגשר בקלות בין הומור, מתח ורגש, תוך שהוא שומר על כל הדמויות קשוחות ומסוכנות ולא נותן אפילו לרגע את התחושה שמישהו מהם לא שייך לסיפור.
פרסים בולטים: זהב, אם תצליחו להגיע אליו ראשונים. כמו לא מעט קלאסיקות שהלכו נגד הזרם, גם הסרט הזה הוכר כיצירת מופת רק שנים אחרי צאתו.
27. הרומן שלי עם אנני (ארה"ב, 1977)
במקור: Annie Hall
במאי: וודי אלן
תסריט: וודי אלן, מרשל בריקמן
שחקנים: וודי אלן, דיאן קיטון, טוני רוברטס, קרול קיין, כריסטופר ווקן
מה קורה כאן: אלבי זינגר הוא קומיקאי יהודי מניו יורק שהתאהב בשחקנית צעירה בשם אנני. השניים יצאו לתקופה, אבל הקשר לא החזיק מעמד. למרות נסיונו של אלבי להמשיך בחייו, גם מבחינה רומנטית וגם מבחינה מקצועית, הוא לא מצליח להשתחרר מהשאלות סביב אותה מערכת יחסים. מה היה כל כך מיוחד באנני? מה הוא מצא דווקא בה? מה היא מצאה בו? למה זה נגמר?
למה הסרט הזה ברשימה: הרומן של עם אנני הוא בו זמנית הבסיס לרוב סרטיו של וודי אלן מחוץ לתחום הקומדיה הפרועה שאפיינה אותו לפני כן, וגם הסרט היחיד בו הוא באמת שופט את עצמו. עד כמה שהנוירוטיות של אלן והרחפנות של דיאן קיטון מבוססות על התכונות האמיתיות שלהם (התסריט שואב השראה ממערכת היחסים שהייתה להם במציאות), הסרט מאפשר מספיק ריחוק בשביל שכל צופה יוכל להזדהות עם אחד הצדדים. חלק יזדהו עם הגבר חסר הבטחון שרוצה שהכל יקרה בהתאם לציפיות שלו, בעוד אחרים יזדהו עם האישה שעדיין מחפשת את עצמה ומנסה לחלץ רגעים של ספונטניות והרפתקנות במערכת יחסים שמבוססת על קביעות. הרבה לפני שהתחילו לחשוב על וודי אלן בתור עבריין מין פוטנציאלי, הוא הצליח להביע בצורה מדויקת את חוסר היכולת להחליט מה עדיף, מערכת יחסים מבוססת דחפים שלא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן, או קשר ארוך ויציב שדורש מכל אחד מהצדדים לעשות ויתורים כואבים. תוצאה של מצב דומה נראתה לאחרונה גם בסרט "סיפור נישואים" של נואה באומבך, שבדומה לאלן, בחר את החוף המזרחי והחוף המערבי של ארצות הברית כמטפורה לפערים הרגשיים בין בני הזוג. ההבדל בין הסרטים הוא שהרומן שלי עם אנני הוא קומדיה שבה וודי אלן שובר את הקיר הרביעי ללא הרף, כולל הסצנה המופלאה עם מרשל מקלוהן, שואב השראה מימיו כסטנדאפיסט ומשלב עריכה לא שגרתית בכדי להראות כיצד הקשר עם אנני מהדהד בנסיונות למצוא קשרים אחרים. זהו סרטו הכן והחשוף ביותר של במאי שגם ככה רואה בקולנוע סוג של טיפול פסיכולוגי מתמשך עבור עצמו.
פרסים בולטים: זוכה ב-4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקנית ראשית לקיטון), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית בסרט קומי או מוזיקלי, זוכה 5 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, שחקנית, עריכה), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקנית משנה (קיטון) ואחד מעשרת סרטי השנה
26. מוכרים בלבד (ארה"ב, 1994)
במקור: Clerks
במאי: קווין סמית
תסריט: קווין סמית
שחקנים: בריאן או'האלורן, ג'ף אנדרסון, מרילין ג'יליוטי, ליסה ספונאוור, קווין סמית, ג'ייסון מיוז
מה קורה כאן: דנטה מגיע לעבודה במכולת ביום החופש שלו כדי לחפות על עובד אחר שלא מגיע. למרות שהוא לא אמור להיות שם בכלל, עובר על דנטה יום מלא התרחשויות הכולל מפגשים עם טיפוסים הזויים הפוקדים את החנות. חברו לצרה הוא רנדל, העובד בספריית הווידאו הסמוכה ושונא את הלקוחות. במהלך היום, דנטה רב עם חברתו מתוך קנאות ושוקל להחיות את הקשר עם אקסית שחוזרת במקרה לאזור. ג'יי וסיילנט בוב, שני סוחרי סמים בטלנים ששוהים מחוץ למכולת, מוסיפים מדי פעם את הגיגיהם לאופן בו דנטה מצליח שוב ושוב לסבך את עצמו.
למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהרחיב אותו ליקום קולנועי שאיכויותיו אינן עקביות, מוכרים בלבד היה הסרט שהציג לעולם את קווין סמית. הסגנון הישיר שלו, שאינו מצנזר דבר, השתלב בטבעיות באותו נוף קולנועי בו "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו היה לאחד הסרטים המדוברים של השנה, והפתיחות שלו לגבי מיניות לא פחות משמעותית מזו של "פריסיליה, מלכת המדבר". סמית נודע מאז בתסריטים הבוטים שלו, בדמויות הצבועות שיצר, בהומור הסטלנים ובכמות הרפרנסים התרבותיים שאף חבר בדור האקס אינו שלם בלעדיהם. מוכרים בלבד מצליח להיות בו זמנית מצחיק מאוד, וכן ברמה שרוב הקומדיות הרומנטיות, בטח אלה שנוצרו עד לאותה נקודה בזמן, לא מרשות לעצמן להיות. לא שזו קומדיה רומנטית, אבל זו קומדיה והיא רומנטית בדרכה המאוד לא משויפת. התקציב הנמוך אלץ את סמית לצלם בשחור לבן במהלך הלילה (לכן התריס של המכולת תמיד סגור) ולהיעזר במכרים ובשחקנים לא מוכרים לגילום התפקידים השונים. התוצאה היא סרט אינדי שעם כל ההקצנות שבו, עדיין נראה ונשמע כמו העולם האמיתי, רק בלי צבע. אין פה מסר חברתי על היחס לאדם העובד, על נגע הסמים בקרב הנוער, או אפילו על יחסי הכוחות בין המגדרים. מה שכן נמצא פה, הוא מבחן הבגרות של דנטה, שצריך להכריע בין התפשרות למען מערכת יחסים רצינית, לבין הארכה מלאכותית של ימי הנעורים. משפט אחד על לזניה מעביר בצורה מדויקת את אחד המסרים היותר חכמים שנתקלתי בהם בסרט כלשהו.
פרסים בולטים: זוכה פרס בפסטיבל סאנדאנס, זוכה שני פרסים בפסטיבל קאן ומועמד לפרס מצלמת הזהב, מועמד ל-3 פרסי אינדיפנדנט ספיריט, מועמד לפרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי חדש, נבחר ב-2019 לשימור בידי ספריית הקונגרס
25. האלמנט החמישי (צרפת, 1997)
במקור: The Fifth Element
במאי: לוק בסון
תסריט: לוק בסון, רוברט מארק קיימן
שחקנים: ברוס ויליס, מילה יובוביץ', גארי אולדמן, איאן הולם, כריס טאקר, צ'רלי קריד-מיילס, טומי "טייני" ליסטר ג'וניור, טריקי, מייוון
מה קורה כאן: בשנת 2263, מאיים כח רשע מהחלל להשמיד את העולם. הנשק היחיד נגדו היא חייזרית דמוית אישה בשם לילו, שחוזרת לכדור הארץ על מנת לאחד את חמשת האלמנטים ולהציל את היקום. לשם כך, היא זקוקה לעזרתו של כומר בשם קורניליוס ונהג מונית עם עבר צבאי בשם קורבין דאלאס, שמגויס למשימה. האיום העיקרי עליהם הוא תעשיין עשיר בשם זורג ששולח בעקבותיהם צבא של שכירי חרב מתוך מטרה להשיג את האלמנטים.
למה הסרט הזה ברשימה: כשקוראים את תקציר העלילה, האלמנט החמישי לא עושה רושם טוב יותר מהבי-מובי הממוצע שזוכה בסופו של דבר לככב בפרק של MST3K. מתישהו, כנראה באזור הצפיה העשירית ומעלה, כשמצוטטים דיאלוגים שלמים בעל פה, מחקים את הקולות המשונים שכריס טאקר עושה, יודעים בעל פה את השיר הבלתי אפשרי של הדיווה ומצליחים להבין את מה שלילו אומרת כשהיא מדבר בשפה השמימית, מבינים שהסרט הזה הוא אופרת חלל מהסוג המהנה ביותר. ההומור והאקשן משתלבים עם עיצוב צבעוני שמבוסס באופן חלקי על נובלות גרפיות צרפתיות ותלבושות שעוצבו בידי ז'אן-פול גוטייה. כל זה בליווי משפטי מחץ ופסקול אלקטרוני שנוכח לאורך 90% מהסרט, כמות גבוהה ביחס לרוב סרטי הקולנוע. כל הדברים האלה מתאחדים לסרט שרק נעשה סוחף יותר ויותר עם כל צפיה. כזה שכמה פגמים שלא מוצאים בו, עדיין קשה לנתק ממנו את העיניים. הוא נע על גבול לא החלטי שבין פרודיה לבין ניסוי ויזואלי והתוצאה מרהיבה לעין, לא פחות משהיא מהנה.
פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לעריכת סאונד, זוכה פרס באפטא על אפקטים מיוחדים, מועמד לפרס הקולנוע האירופי לסרט השנה, זוכה שלושה פרסי סזאר (במאי, צילום, עיצוב אמנותי), מועמד לפרס MTV לקרב הטוב ביותר
מנגד, מועמד גם לשני פרסי ראזי
24. שבעה חטאים (ארה"ב, 1995)
במקור: Se7en
במאי: דיוויד פינצ'ר
תסריט: אנדרו קווין ווקר
שחקנים: בראד פיט, מורגן פרימן, גווינת' פאלטרו
מה קורה כאן: דיוויד מילס הוא בלש צעיר וחם מזג שעבר לאחרונה עם אשתו לעיר חדשה. הוא מתחבר לבלש הוותיק ויליאם סומרסט שנמצא על סף פרישה. שני מקרי רצח בעלי אופי דומה מביאים את השניים לאחד כוחות בחיפוש אחר רוצח סדרתי השואב השראה משבעת החטאים הקטלניים של הנצרות.
למה הסרט הזה ברשימה: שבעה חטאים הוא התיקון של דיוויד פינצ'ר להתחלה הפחות מוצלחת של הקריירה הקולנועית שלו. אחרי ש"הנוסע השמיני 3" התיש גם אותו וגם את הקהל, פינצ'ר פנה לסיפור מקורי, בלי ציפיות מוקדמות, בו הצליח להפגין באמת את יכולותיו. כמו הרוצח החמקמק המוכר רק בתור ג'ון דו (פלוני אלמוני), פינצ'ר הקפיד שלא יהיה שום פרט מיותר בסרט. הכל מדויק, השחקנים מבינים היטב את התפקידים שלהם, אין שום גילוי שבא בזמן לא נכון. בניגוד לסרטי משטרה אחרים, כאן עבודת הבילוש מוצגת כאיטית ומלאה בפרטים טכניים, לצד הגמשה לא רשמית של החוק. לא כל הצעדים שמילס וסומרסט נוקטים בהם קבילים בבית משפט, אבל הם יודעים איך להצדיק אותם במידה ומישהו שואל. עד כמה שהסרט גרפי וקשה לצפיה, יש בו אסתטיקה שיוצרת אווירת אימה במקומות הכי שגרתיים למראה. בנוסף, רגע של מוזיקה קלאסית בספריה מראה את הצדדים הפחות קשוחים של השוטרים, בעוד ביקור בבית הזוג מילס חושף את ויליאם ודיוויד שמחוץ לשעות העבודה כשני אנשים שיכולים להיות חברים בלי קשר. הדינמיקה ביניהם היא מעבר לקלישאה של הבלש הוותיק ומחליפו הצעיר ובזכותה החקירה מרתקת כל כך. בלי הרבה רגעים של תגליות דרמתיות, שבעה חטאים כתוב ומבוים בקפידה כך שגם מבוי סתום בחקירה יראה כמו שיא המתח.
פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על עריכה, מועמד לפרס באפטא לתסריט מקורי, זוכה 3 פרסי MTV (הסרט הטוב ביותר, השחקן הנחשק ביותר לפיט, הנבל הטוב ביותר)
23. אמדאוס (ארה"ב, 1984)
במקור: Amadeus
במאי: מילוש פורמן
תסריט: פיטר שאפר
שחקנים: אף. מארי אברהם, טום הולס, ג'פרי ג'ונס, אליזבת ברידג'
מה קורה כאן: לאחר שהמלחין אנטוניו סליירי מנסה להתאבד, הוא מתוודה בפני כומר כי הוא הרג את מוצרט. סליירי מספר כיצד עשרות שנים לפני כן קנא בוולפגנג אמדאוס מוצרט כאשר הגיע לארמון הקיסר בווינה. בתור נוצרי אדוק שגזר על עצמו נדר התנזרות כהוקרה על הכשרון שהעניק לו האל, סליירי לא מסוגל להבין כיצד חוטא ילדותי וגס רוח כמו מוצרט מסוגל להלחין יצירות כה מופלאות. הקנאה גורמת לו לנסות ולחבל בקריירה של עמיתו הצעיר.
למה הסרט הזה ברשימה: למרות שהדמויות והארועים ההיסטוריים המתוארים בו אכן התקיימו במציאות, אמדאוס אינו מבוסס על סיפור אמיתי. פיטר שאפר העניק לעצמו הרבה חופש אמנותי כאשר חבר את המחזה אותו גם עבד בעצמו לסרט, על מנת להפוך את התחרות בין שני מלחינים כה שונים באופיים לשאלות אודות טיב האמונה ועצם קיומה של סיבה לכל דבר. סליירי של הסרט מתענה וכל מערכת האמונות שלו נסדקת כשהוא לא מצליח להסביר לעצמו מדוע אלוהים בחר במוצרט ככלי קיבול לכשרון שמימי. זאת בעוד המלחין הצעיר בכלל לא מודע לכך שסליירי מתעב אותו ורואה בו בכלל סוג של חונך בדרכי החברה הווינאית. סליירי ירא החטא נוהג בשלב מסוים כשטן המנסה לפתות את אמדאוס ואשתו לחטוא, או לפחות כשליח מטעם עצמו של האל שמעוניין להכשיל את מוצרט על מנת לשמור על הגיון בעולם. תצוגת המשחק המדהימה של אף. מארי אברהם החל מסצנת הפתיחה ועד סוף הסרט מצליחה למכור את רגשות האשם ככנים ולייצר סימפתיה כלפי מי שהכריז על עצמו כרוצח. הדבר המרשים ביותר הוא שהסרט מעביר את גאונותו של מוצרט דווקא דרך הקריינות של סליירי, שכמומחה למוזיקה מבין מה מייחד את יצירותיו של אמדאוס מכל מה שקדם לו. זה הופך את הסיפור כולו לעמוק וסבוך יותר, מכיוון שהוא מסופר מנקודת המבט של מי ששונא את אותו אדם שעבודתו גורמת לו הנאה מרובה.
פרסים בולטים: זוכה 8 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן ראשי לאברהם, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, סאונד, איפור), זוכה 4 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט, שחקן בדרמה), זוכה 4 פרסי באפטא (צילום, עריכה, סאונד, איפור), זוכה פרס גילדת הבמאים, נבחר ב-2019 לשימור בידי ספריית הקונגרס
22. חנות קטנה ומטריפה (ארה"ב, 1986)
במקור: Little Shop of Horrors
במאי: פרנק אוז
תסריט: האוורד אשמן
שחקנים: ריק מורניס, איילין גרין, לוי סטאבס, סטיב מרטין, וינסנט גרדיניה, ביל מאריי
מה קורה כאן: סימור קרלבורן עובד בחנות הפרחים של מר מושניק. הוא מאוהב באודרי העובדת לצדו, אבל מתבייש לעשות משהו לגבי זה. בנוסף, אודרי יוצאת עם רופא שיניים סדיסט שאוהב להתעלל בה ובמטופלים שלו. יום אחד, סימור מוצא צמח מסתורי שניזון מדם ומעניק לו את השם אודרי 2. כאשר הצמח מתחיל לגדול, גם גורלו של סימור משתנה לטובה, אם כי דרישות ההאכלה של אודרי 2 הולכות ונעשות קשות לסיפוק.
למה הסרט הזה ברשימה: חנות קטנה ומטריפה הוא עיבוד קולנועי למחזמר המבוסס על סרט באותו שם מ-1960, שהיה כנראה נשכח לחלוטין לולא גרעין מעריצים קטן והדוק, בהם האוורד אשמן שהחליט להוסיף לו שירים ולהעביר אותו לבמה. למעשה, אשמן הכניס הרבה שינויים לסיפור במהלך כתיבת המחזמר ואז הוסיף עוד כמה עבור הגרסה של פרנק אוז. הקרנות המבחן השליליות הובילו לאפילו יותר שינויים בכדי להפוך את הסרט לפחות אפל. הסוף המקורי התגלה מחדש בזכות יוטיוב והושב לחלק מההוצאות היותר מאוחרות, אולם רוב מי שצפה בסרט, ראה את הגרסה בה החלום האמריקאי הוא דבר בר השגה וסימור הוא גיבור יותר מובהק. אישית, אני מחבב את שתי הגרסאות, אבל ככל שעובר זמן, מרגיש שהסוף המקורי מתאים יותר למסר של הסיפור (וגם תואם את זה של המחזמר) לפיו אודרי 2 מייצג את תאוות הבצע ההולכת וגדלה של סימור והאנשים סביבו ואת הקושי לעצור ברגע שעוברים סף מוסרי מסוים. סימור לא רוצח כמו בסרט משנות השישים ולמעשה, אשמן ואוז משתדלים להבהיר שהוא אחראי למוות של אחרים רק בעקיפין. עם זאת, הסוף היותר הוליוודי שנכפה על ההפקה גם פוטר את כולם מאשמה יותר מדי בקלות. עדיין, עם שירים סוחפים, צוות שחקנים בעל תזמון קומי מצוין, אפקטים שנראים טוב גם כיום והעובדה שפשוט אי אפשר שלא לחבב את ריק מורניס, חנות קטנה ומטריפה עובד בכל גרסה, אפלה או ידידותית לקהל הרחב.
פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (אפקטים, שיר מקורי), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, פסקול מקורי), מועמד לפרס באפטא לאפקטים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים
21. גבעת חלפון אינה עונה (ישראל, 1976)
במאי: אסי דיין
תסריט: אסי דיין, נפתלי אלטר
שחקנים: גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, ניצה שאול, מיקי קם, טוביה צפיר, ראובן דיין, משה איש כסית, אושיק לוי, חנה לסלאו, מנחם זילברמן
מה קורה כאן: בימים המתוחים שאחרי מלחמת יום הכיפורים ולפני חתימת הסכם השלום עם מצרים, סמל ראשון מוקד, המכונה "ג'ינג'י", מאתר את סרג'יו קונסטנצה שהתחמק עד כה משרות מילואים ולוקח אותו לבסיס בסיני. על הדרך, ג'ינג'י מבקש להציע נישואין לחברתו יעלי, אולם אביה ויקטור מסרב לחתן אותה לפני שימצא חתן עבור אחותה הגדולה. שלושת הגברים, ויעלי המסתננת בתוך מזוודתו של סרג'יו, מגיעים לבסיס. ויקטור רודף אחרי סרג'יו שחייב לו כסף, בזמן שג'ינג'י מחפש את ויקטור לחיל על מנת שלא יעצר על כניסה לשטח צבאי ללא אישור ויעלי מתחפשת לבדרנית על מנת להסתתר מאביה.
למה הסרט הזה ברשימה: בתודעה הישראלית, קיימים רק שני סוגים של קולנוע מקומי. האחד הוא דרמות זוכות פרס אופיר שאף אחד לא מדבר עליהן אחרי הזכיה, והסוג השני הוא סרטי קאלט. גבעת חלפון אינה עונה הוא מלך סרטי הקאלט הישראלים. הוא מזקק לשעה וחצי את מהות הישראליות, כולל פערי הדורות, הקונפליקט בין מסורת לבחירה אישית, הצבא ככור היתוך, מדיניות הקומבינה ושליפת הקשרים בכל פעם שמשהו לא עובד חלק, חיפוש אחר עושר מהיר על חשבון עבודה קשה ומאבק תמידי על עמדת מקבל ההחלטות. עם זאת, מכיוון שמדובר בישראליזם, הכל נעשה בתוך חמימות משפחתית ועם הרבה הומור. אסי דיין, בנו של רמטכ"ל ושר בטחון לשעבר שעתיד להיות אחד ממהנדסי הסכם השלום עם מצרים, יצר סרט אנרכיסטי בו אין לדרגה או נאמנות למולדת משמעות אמיתית. הקובע הוא זה שמכריז על עצמו ככזה והמנצח הוא זה שמתחמן את השאר. שלישיית הגשש החיוור, בשיא כוחה, גלמה שלוש דמויות איקוניות שדקלמו במיומנות את משחקי המילים והרפרנסים התרבותיים והפוליטיים שדיין ואלטר הניחו בפיהם והסרט הפך במרוצת השנים לאהוב והמצוטט ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. אפילו השם שלו הוא פרודיה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט שנועד לשווק לעולם את הציונות ואת מדינת ישראל הצעירה כצד הצודק בסכסוך. גבעת חלפון, שצולם אחרי משבר האמון הציבורי בממשלה בשנות השבעים, לא מנסה למכור כלום לעולם. הוא מדבר בשפה שרק קהל מקומי יבין במלואה וקורץ לעבר פינות קטנות מכדי שבארצות אחרות יבחינו בהן. זה סרט ישראלי שנוצר עבור ישראלים ונשאר איתם הרבה אחרי שהאידאליזם של דור הפלמ"ח החל לדהות.
פרסים בולטים: בעוד הסרט לא היה מועמד לאף פרס בזמן אמת, הוא נבחר בסקרים שונים לסרט הישראלי האהוב בכל הזמנים.
בשביל הזהב 