פרק 88 – בגן עדן אין פודקאסטים

ברוסיה סובייטית, פודקאסט מאזין לך. אנחנו מדברים השבוע על "ילד 44" ואז מקשרים בין אחת העלילות שלו לזו של "M". ספוילרים לשני הסרטים.

מודעות פרסומת

ביקורת: ילד 44

child44poster_330_resize

נראה שמפיצי הסרטים בארץ מרותקים לאחרונה ממשטרים טוטאליטריים. אחרי אוסטריה הנאצית ב"האישה בזהב" וסין המאואיסטית ב"לחזור הביתה", הגעתי לקולנוע על מנת לראות ולכתוב ביקורת על סרט המתרחש ברוסיה הסובייטית, בעומק המלחמה הקרה. בעצם, אולי אני זה שמרותק ממשטרים כאלה?

הימים ימי סטלין. לאו דמידוב הוא גיבור מלחמה שהתקדם לכדי משרה בכירה ב-מ.ג.ב, המשטרה החשאית הסובייטית. תפקידם של דמידוב ופקודיו לאתר וללכוד אנשים החשודים בבגידה במולדת ו/או בריגול, לעצור אותם, לחקור אותם ולהוציא מהם מידע והודאה באשמה. פחות חשוב אם הם באמת אשמים או לא, מ.ג.ב ידאגו להשיג וידוי.

שם שנחשף במהלך אחת החקירות, מעמיד את לאו במבחן קשה. הממונים עליו לא מרוצים מתפקודו ושולחים אותו לעיירת פועלים נידחת, שם הוא מורד בדרגה לכדי שוטר פשוט במיליציה המקומית. מות בנו של חבר קרוב, המוצג בידי ה-מ.ג.ב כתאונה, מעורר בלאו סימני שאלה אודות הארגון בו היה חבר. הופעת מקרים נוספים, שעל אף ראיות מוצקות, אף אחד מהם לא מוגדר כרצח, מביאה את לאו לחשוד שמאפשרים לרוצח ילדים סדרתי להסתובב חופשי. לרוע המזל, אין מי שיסכים לחקור כיוון שלא אושר בידי הדרגים הבכירים.

אין רציחות בגן עדן. זו המנטרה שחוזרת שוב ושוב ב"ילד 44". הסרט נפתח עם המשפט הזה ודמויות שונות מדקלמות אותו כאילו מדובר בסלנג יומיומי. הכוונה ברורה ומהווה את הקונפליקט הגדול במרכז הסיפור. לפי המדיניות שהכתיב סטלין, רצח הוא תופעה קשה הנגרמת בעקבות השפעותיו ההרסניות של הקפיטליזם ועל כן, לא יתכן ויקרה ברוסיה הסובייטית, המקום המושלם ביותר עלי אדמות.

הסרט מתייחס כמובן בציניות לגישה זו ומאשים אותה במניעת תפיסתו של רוצח ובפגיעה אפשרית בקריירה של כל מי שיחשוב אחרת. לאו נחשף לפערים בין ממצאי נתיחת הגופה לבין הדו"ח הרשמי המוצג בפני משפחת הקרבן וניתן לקשור זאת לעצירת התקדמותו ב-מ.ג.ב. אם הסרט היה יוצא לפני פרוק ברית המועצות, הוא היה מעורר מחלוקת ונאסר להפצה בכל רחבי הגוש המזרחי. עם זאת, מאחר והוא יצא השנה ומבוסס על ספר שפורסם לראשונה ב-2008, ילד 44 לא באמת מספר שום דבר חדש. כמו שזו לא חכמה להציג את הנאצים כרעים, או לבקר את פולחן האישיות והטיהור התרבותי של מאו דזה דונג, גם משטרה חשאית בתקופת סטלין היא מטרה קלה.

האתגר שהבמאי דניאל אספינוזה והתסריטאי הוותיק ריצ'רד פרייס נדרשו לעמוד בו, הוא לקחת את המובן מאליו וליצוק לתוכו מתח אמיתי. ידוע לנו שלאו יסתבך אם יתחיל לחקור את הרציחות בניגוד להוראות, אז כאן יש מקום להציג עבודה חשאית בתוך ארגון חשאי, תוך התחמקות מביורוקרטים חסרי סובלנות לחריגה מהקווים. ידוע לנו שמישהו כנראה מפתה ילדים ורוצח אותם, אז אפשר ליצור מתח סביב זהות הרוצח ולשחק עם האפשרות שמדובר באחת הדמויות המוכרות לנו.

לצערי, ילד 44 מפספס הרבה הזדמנויות להיות מותחן משובח. הוא לא עושה את הדברים שציינתי בפסקה הקודמת וכשמתרחש נסיון מסוים לגשת לכיוונם, מדובר בעיקר בחצאי סצנות שלא בנויים סביב מתח, אלא סביב הצגה של לאו כגיבור. טום הארדי משתדל לתת לדמות הראשית אופי ולהציג צדדים שונים באישיותה, אולם זה קשה כשהתסריט בעיקר דורש ממנו להתכונן ללכת מכות, או לרדוף אחרי מישהו.

זה גם לא סרט אקשן. ישנן מעט סצנות פעולה, אבל הן מצולמות וערוכות בצורה כה מבולגנת, שקשה לעקוב אחר הנעשה ולהבין בכלל מי נמצא כשידו על העליונה. הסרט כולו בנוי כמו נסיון להכניס את ג'יימס בונד לקורותיו של ג'ורג' סמיילי. כוכב אקשן לא הגיוני בעולם של פקידים אפורים וקוסנפירציות. לאו אמור להיות רגיש כלפי פנים ומחוספס כלפי חוץ, אבל מרבה לבלבל בין השניים, מה שפוגע באמינות של הדמות. הוא הגיע למעמד גבוה בזכות צייתנות ושיקול דעת. עם זאת, לאו מעביר את רוב הסרט בזלזול בממונים עליו וביקורת על ה-מ.ג.ב. הוא חוקר מבריק שמצליח לחשוב על דברים שאף אחד אחר לא מתחיל אפילו לקחת בחשבון, אבל קל להפליא להסתיר ממנו מידע קריטי לגבי חייו הפרטיים.

לצד החסרונות האלה, ילד 44 מצליח להיות מעניין לפרקים. פרשת הרצח אמנם אינה תמיד מוקד העלילה, אבל היא כן מסקרנת. הביקורת על התנהלות הממשל לא רלוונטית כבר כמעט שלושה עשורים, אבל מציעה רעיון עלילתי מעניין, כיצד חוקרים רצח במדינה שאינה מודה בקיומן של רציחות בשטחה. הסרט לא מספיק מתעמק באף צד, אבל ישנם רגעים בהם הוא מצליח להפתיע ולהציג את מורכבותו של המצב בו לאו נתון.

אף על פי שהוא מתרחש בברית המועצות, שפתו של הסרט היא אנגלית.  הוא הופק בידי חברות אמריקאיות ובריטיות, מבוסס על ספר של סופר אנגלי, בוים בידי במאי שבדי וצולם בצ'כיה. אין אף שחקן רוסי בצוות, כך שאין לי ביקורת על כך שכל הדיאלוגים הינם באנגלית. יש לי ביקורת על המבטא. תמיד מציק לי כשדמויות מדברות אנגלית במבטא מזויף על מנת ליצור את האשליה שהן משתייכות ללאום אחר. אני יודע שטום הרדי, נומי ראפאס, וינסן קאסל וגארי אולדמן לא רוסים, אז יהיה מאוד קשה להטעות אותי לגבי זה. הנסיון של כל אחד מהם לתת פרשנות משלו לאיך סובייטים נשמעים, מאוד מסיח את הדעת. הייתי מעדיף שהשחקנים יאמצו כולם מבטא בריטי או אמריקאי, בכדי שלא ישמעו כמו מרגלים בעצמם. זה אולי מפתיע, אבל שחקנים המגלמים רוסים שמדברים אנגלית ונשמעים כמו דוברי אנגלית, אמינים יותר מבריטים, אמריקאים, צרפתים ושבדים שמדברים אנגלית במבטא רוסי.

תחת במאי אחר, ילד 44 היה יכול להיות מותחן משובח. יש בסיפור הרבה פוטנציאל, אם יודעים למקד אותו ולהעניק לו את האווירה הרצויה. דניאל אספינוזה לא הצליח ליצור משהו ראוי לציון מכל חומרי הגלם שהוענקו לו. הסרט קופץ בין עלילות, מתקשה להתמקד בעיקר, קלישאתי והכי גרוע, לא באמת מותח. יש כמה הברקות פה ושם, כולל סיום שונה מעט מהספר, אבל בניית הדמויות חסרת תחכום והתחושה שתפיסת העולם של לאו מתנפצת בזמן עבודתו הנאמנה, פשוט לא קיימת. הוא קופץ למסקנות שבמקרה מתבררות כנכונות ותמיד יודע בדיוק מה עומד לקרות, מה שמציב את ה-מ.ג.ב באור עוד יותר בעייתי, כי זה אומר שהם גרועים אפילו בלהיות ארגון חשאי.

ביקורת: הנוקמים: עידן אולטרון

10869325_591589580977275_2778898650041679518_o_resize

לא בטוח אם לביים את אחד הסרטים המצליחים ביותר בהיסטוריה זה דבר מאוד משחרר, או מאוד מגביל. מצד אחד, ג'וס ווידון יכול לעשות כל מה שבא לו במסגרת התסריט ואם יש למישהו בעיה, שיחפשו יוצר אחר ששבר את מחסום מיליארד הדולר במכירת כרטיסים. מצד שני, כזו הצלחה אומרת שהאולפן יצפה לכמות צופים דומה, אם לא יותר ויפחד על כל דבר שעלול להרחיק אותם ולפגוע בהכנסות המותג. תוסיפו לזה את הצורך של האולפן לתחזק עוד שלוש סדרות קולנועיות ושתיים טלוויזיוניות שמתרחשות במקביל ואני מתחיל להתפלא שמישהו נשאר שפוי אחרי עבודה על היקום הסינמטי של מארוול.

עברו שלוש שנים מאז ארועי ניו יורק. הרבה השתנה, כפי שיודע כל מי שעקב אחרי עלילות הסרטים והסדרות שיצאו בינתיים. קבוצת גיבורי-העל והמרגלים, המכונה "הנוקמים", כבר אינם פועלים תחת חסותו הגלויה של ארגון ש.י.ל.ד, אולם הם מוסיפים לפעול כצוות. החבורה כוללת את איירון מן, קפטן אמריקה, האלק, תור, האלמנה השחורה והוקאיי. הם מסתייעים מדי פעם בחברים ובני ברית שאספו בדרך, אבל השישיה שמופיעה על הפוסטרים היא לב לבה של החבורה.

החבורה יוצאת למזרח אירופה, על מנת להשיב את המטה של לוקי מידיו של מדען גרמני שמשתמש בו להעצמת כוחם של תאומים מקומיים. הפשיטה מצליחה, אולם לפני שתור יחזיר את המטה למקומו הראוי באסגרד, טוני סטארק (איירון מן) וברוס באנר (האלק) מנסים לחקור את סודו. הדבר מוביל לפיתוח אינטליגנציה מלאכותית בשם אולטרון שמטרתה להגן על האנושות מפני פלישות עתידיות מהחלל. כצפוי תחת משמרתו של טוני סטארק, הדברים לא מסתדרים כפי שצפו ואולטרון פונה לכיוון עצמאי שכולל את השמדת הנוקמים כחלק מהשגת שלום בימי חיינו.

הסרט פונה ישר לאקשן, בלי הקדמה או הצגה סבלנית של הטובים והרעים. סצנה של שוט רציף, כפי שג'וס ווידון אוהב לשלב בסרטיו, מציגה בפנינו את הדמויות סביבן הסרט יתרכז ומעניקה תזכורת קטנה ליכולות של כל אחת מהן. התוספת למה שהיה ידוע עוד מהסרט הקודם, היא אופי היחסים בין הדמויות. מתברר שיש ביניהן יותר מקשרי עבודה והכימיה בין שני נוקמים, שונה לחלוטין מהכימיה בין שניים אחרים.

יש לא מעט משחק על הציפיות של הקהל מגורלה של דמות אחת, על ידי הצמדת אוסף של קלישאות לסיפור הרקע שלה. מנגד, נעשית בניה לקראת קרע אפשרי שיופיע בסרטים הבאים של מארוול. אנחנו נחשפים יותר מהרגיל לנוקמים כאנשים ולא רק כגיבורים. הבדיחות הפנימיות שלהם, הרגשות החשופים, הנקודות בהן לא רואים עין בעין, אלה לא דברים שנכתבו מתוך נוסחה קבועה מראש. "הנוקמים: עידן אולטרון" הוא סרט שמתייחס לגיבורי-על כמו אל בני אדם, אפילו שאחד מהם הוא בעצם חייזר.

הרבדים הנוספים האלה הם מה שעשה את הסרט הקודם על הנוקמים ליותר מסרט אקשן טוב, אבל שם הדגש היה יותר על הצד המבדר. בעידן אולטרון, הרגישות עולה שלב. ווידון כתב דיאלוגים שלא רק מגלים פרטים חדשים על הדמויות, אלא גם מתכתבים בצורה הומוריסטית עם דיונים בין מעריצי הסדרה, כמו סוכריות שנזרקות לעבר הגיקים היותר כבדים בקהל. מנגד, האווירה הכללית כבדה יותר וגיבורי-העל נראים פגיעים מתמיד.

האתגר הגדול מהבחינה הזו, הוא לא בכתיבת הנוקמים עצמם. לכל אחת מהדמויות היה לפחות סרט קודם אחד דרכו למדנו על אופיה ועל הפחדים והרצונות שלה. ההצלחה האמיתית של עידן אולטרון, היא בשילוב חלק יחסית של דמויות שמופיעות לראשונה. אולטרון עצמו, בדיבובו המשובח של ג'יימס ספיידר, הוא דמות מאוד מורכבת. אין לו הרבה זמן מסך, אבל מה שניתן לו מנוצל היטב. הוא לא מרושע, למעשה מדובר בדמות עם מוסר מאוד גבוה. הבעיה היא שמה שאולטרון רואה כפתרון לבעיות העולם, הוא ההפך הגמור ממה שהנוקמים מקווים להשיג. אף על פי שמוחו ממוחשב וגופו ניתן להחלפה, אולטרון מגיב בצורה שונה לכל סיטואציה ומשתדל לשמור על שיח ענייני. הוא פסיכופת מכני, שמאמין במטרה נעלה והתסריט מצליח איכשהו למנוע ממנו להפוך לנבל קלישאתי.

עם התאומים, היה יותר קשה. סיפור הרקע של השניים מוצג בפזיזות ואין הסבר ממשי לכוחות-העל שלהם, פרט לכך שהם הועצמו במעבדה. מטעמים של זכויות יוצרים, מתיחסים לשניים אך ורק בשמותיהם האמיתיים ולא בכינויים המפורסמים שלהם, מאחר והם מופיעים גם באקס-מן השייכת לאולפן אחר. למעשה, פרט לכוחות, מדובר בדמויות שונות לגמרי, אבל בקומיקס, אותו זוג תאומים מאתגר גם את הנוקמים וגם את אקס-מן בדרכם למטרה.

מבחינת האקשן, עידן אולטרון פחות מלהיב מקודמו. כאמור, הסרט מתחיל עם סצנת פעולה גדולה, אבל יש תחושה שמרוב אפקטים ממוחשבים, לא רואים את היער. ג'וס ווידון יודע לעשות הרבה דברים, אבל קרבות מרובי משתתפים בקנה מידה אפי, הם לא הצד החזק שלו. אפשר לעקוב אחרי מה שקורה, אבל יש סיכוי שמי שלא יודע בדיוק מה היכולות של כל נוקם, ילך לאיבוד בדקות הראשונות. גם בהמשך, עריכה מהירה וזוויות צילום קרובות מדי, יוצרות לא פעם תחושה שהקרב הרבה פחות גדול מכפי שאמור להיות. כשהמצלמה מתרחקת, קורה שהדמויות קופצניות ובולטות לעומת הרקע. לא שהאפקטים גרועים חס וחלילה. כמו בנוקמים הראשון, גם כאן יש יותר אפקטים חזותיים ושמעיים מכפי שניתן למנות ורובם משתלבים היטב לצד השחקנים האנושיים. זה פשוט שכאשר נדרש קצב מהיר, הצוות שעבד על עידן אולטרון לא תמיד מצליח לעמוד בדרישות.

זה מה שמדגיש את החשיבות של תסריט טוב לסרט כזה. נכון שאקשן מסוגנן וקצב מתאים יכולים להציל את הסרט המטופש ביותר, אבל עידן אולטרון מראה שגם ההפך עובד. האקשן לא מוצלח במיוחד, אבל הדמויות כתובות כל כך טוב, שאכפת מכל אחת ואחת מהן, טובה או רעה. "הנוקמים" הראה שחלוקה נכונה של זמן מסך וכתיבה לא מקובעת, יכולות לגרום לרעיון שאפתני כמו הפגשת מספר גיבורי-על מרקעים שונים לסרט אחד, לעבוד. עידן אולטרון משתמש בבסיס הזה על מנת לפתח אותם ליותר מתצוגת כוחות. היה מאוד קל פשוט לכתוב לכל דמות רגע אחד של משבר, לשלב אותו בזמן מנוחה בין קטעי אקשן ולהמשיך בלי שום כוונה לשנות את אופיין. ג'וס ווידון קבל מספיק חופש על מנת ליצור את הנוקמים כדמויות שקיימות מעבר לסרטים עצמם. בין אם מדובר במאבקי אגו ידידותיים, או ברגשות של ממש, אוסף הגיבורים והנבלים שעל המסך אינו נמדד רק בביצועיו בקרבות ובהצלת אזרחים, אלא גם ביכולת להכיל את המתרחש מבלי לרצות לברוח מהכל.

אחרי "הנוקמים" הראשון, סרטי מארוול פנו לכיוון אפל יותר. עידן אולטרון תורם את חלקו לתחושה שאסון במימדים שטרם נראו, הולך וקרב. מהשניה הראשונה, יש הרגשה שסוף העולם הוא בלתי נמנע. אם לא הפעם, אז בעתיד. הנוקמים עושים מה שאפשר על מנת לשמר את קיומו וחרותו של המין האנושי, אבל יבוא היום בו לא יוכלו לאויב שמולם. זו ההרגשה שעידן אולטרון משרה, בין אם באופן מכוון, או לא. הוא מוצלח בתור סרט המשך, מאותה סיבה שהוא מוצלח כחלק מהיקום הקולנועי/טלוויזיוני של מארוול. במקום לחזור על נוסחה קבועה, הנוקמים: עידן אולטרון מגשר בין מה שהיה למה שיהיה. אין פה רק נסיון לשבור שיאי מכירות כרטיסים, אלא כוונה של ממש לספר סיפור על הצד הטוב ביותר.

עידן אולטרון אינו נופל מהסרט הראשון. הוא אמנם פחות מרשים מבחינת האקשן, אבל ההשקעה בפיתוח הדמויות והאנושיות שלהן, מאזנת ויוצרת סרט שבהחלט מומלץ לראות. שני הסרטים האלה הם דוגמה כיצד להשתמש בדמויות איקוניות מבלי שיעלו אחת על השניה. כל אחד מקבל את הזמן שלו, אבל במקום תצוגת שרירים סתמית, מראה את הצדדים החיוביים והשליליים שלו. כשמסתכלים לעומק, אף אחד מהנוקמים אינו דמות טהורה וזה בדיוק מה שאולטרון הבחין בו. לכולם יש דם על הידיים ושדים שרודפים אותם, לפעמים מילולית. הם יותר טובים מהאלטרנטיבה, כי בסופו של יום, הנוקמים שמים את טובת הכלל מעל טובתם האישית, אבל כל אחד מהם יודה שיש מודלים מוצלחים ממנו לחיקוי.

פרק 87 – סודי ביותר

השבוע בפודקאסט, יש לנו בעיות זכרון ולשם שינוי, אנחנו לא מתכוונים לשרת של אייקאסט. מתחילים עם "לחזור הביתה" וממשיכים ל"שמש נצחית בראש צלול".

הפרק מכיל ספוילרים לשני הסרטים ול"סקוט פילגרים נגד העולם", אבל שמענו על דרך יצירתית להתמודד איתם.

ביקורת: לחזור הביתה

Coming-Home-2014-1_resize

מבחינה היסטורית, מהפכות הן לעתים נדירות רעיון שכולם נהנים ממנו. הפורטוגלים קצת הצליחו עם זה פעם והאמריקאים מחזיקים מעמד יפה, אבל באופן כללי, מהפכה נוטה להחליף דבר לא מספק אחד בדבר לא מספק אחר. סין היא הדוגמה המודרנית הבולטת ביותר למהפכה שמעולם לא הסתיימה. המדינה מנוהלת בשיטתיות, בקפדנות וביד קשה, אבל המציאות כופה על מפלגת השלטון לעשות עוד ועוד התאמות שיקרבו, או ירחיקו, את סין מחזונו של האב המייסד מאו דזה-דונג.

בתקופתו של מאו, מהפכות היו רעיון אפילו פחות מוצלח. למרות דמותו הנערצת, יושב הראש מאו אחראי למותם ורדיפתם של יותר סינים מכל צבא זר. הקפיצה הגדולה קדימה הייתה אמורה להביא למהפכה תעשייתית בכפרים, אבל הובילה במקום זה לרעב ולמותם של בין עשרים לשלושים מיליון אזרחים. מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה היא שם מנופח למה שהיה בעצם רדיפה פוליטית של כל סממן קפיטליסטי או אנטי-שלטוני במשך עשור ולשטיפת המח הגדולה ביותר במחצית השניה של המאה העשרים. אל תספרו לסינים, אבל מצבם רק הלך והשתפר מאז שמאו נפטר.

"לחזור הביתה" מתרחש בעיצומה של מהפכת התרבות. המורה יו ובתה דאן דאן מתבשרות שלו, אבי המשפחה, נמלט מהכלא וכי עליהן למסור כל מידע אפשרי אודות מיקומו ולהימנע בכל תוקף ממגע ישיר עמו. לו נעצר במסגרת טיהור שנעשה באקדמיה ואף על פי שהסרט לא מפרט את פשעו, קל להבין שזה לא היה בגלל התחבבות יתר על ראשי המפלגה הקומוניסטית.

דאן דאן, שגדלה בתוך הוי המאואיזם, רואה באביה הנמלט אויב שחובתה כאזרחית שומרת חוק, לסייע בלכידתו. יו, שזוכרת את הימים שלפני המהפכה ואת בעלה, דווקא חושבת אחרת. נסיון כושל למפגש מוביל את יו למצב בריאותי שמונע ממנה לזהות את לו כאשר הוא משתחרר בסיום מהפכת התרבות וההאשמות כנגדו נמחקות. הנסיון שלו לחזור אל החיים שהשאיר מאחור לפני שנים, מתגלה כקשה ביותר עם בת שגדלה מבלי להכירו ואישה שאינה מכירה את דמותו הנוכחית.

לאורך הקריירה שלו, הבמאי ז'אנג יימו משחק על הקו שבין ביקורת כלפי התנהלותה ההיסטורית של סין, לבין ישור קו עם המדיניות המודרנית. זה צעד הכרחי אם ברצונו לקבל תמיכה ממשלתית בסרטיו, במדינה בה המפלגה האחת נמצאת בכל הבט של החיים. הוא מקפיד לא להיות תקיף מדי בלחזור הביתה ודובק בנרטיב המקובל גם על השלטון, לפיו המהפכה התרבותית בוצעה באופן לא מוצלח, אבל מוטב שלא לפרט מדוע. אין הצגה של אכזריות השלטון, אבל רואים עד כמה הרסני הוא כוחה של התערבות פוליטית בחיי המשפחה וכיצד הוא משפיע על כל דמות באופן אישי.

הנסיבות בגינן עוברת יו את השינוי במצבה הבריאותי, אינן נאמרות בצורה ישירה, אבל נראה שהמתיחות שיצרו רשויות החוק קשורה לכך. יש רמיזות קטנות להבדלי הגישה בין הדורות. בסצנה מוקדמת בסרט, דאן דאן ומפקחת מטעם המפלגה עומדות כאשר מאחוריהן פסל של יושב הראש מאו, כמו היו נציגות מאוחדות שלו. כמה סצנות לאחר מכן, יו הולכת עם הפנים לפסל ואז פונה הצידה ומתרחקת ממנו. הבת גדלה לתוך עולם שבו הקומוניזם והאח הגדול הם חלק חיוני מהחיים. האם גדלה במציאות שהשתנתה מול עיניה וזוכרת עולם אחר, חופשי יותר.

יימו נזהר שלא להרגיז אף נציג מודרני של הממשלה. אין בסרט שום ביקורת על הקומוניזם עצמו ומי שפועל לפי החוק, נהנה מחיים יציבים יחסית. מי שסוטה מהכללים, כמו דמות משנית שלא ידוע עליה הרבה בתחילת הסרט, סופו להיענש. מבלי לציין את עמדותיו מעוררות המחלוקת של לו, נאמר לנו ששמו טוהר, מה שאומר לצופה הממוצע בסין שלו בעצם היה תמיד בעד הקומוניזם וגורמים חיצוניים טפלו עליו אשמה בדבר אימוץ עמדות מערביות.

הסרט עצמו הפתיע אותי לטובה. הטריילר לא חשף שום דבר על העלילה ולז'אנג יימו יש נטיה לביים סצנות ארוכות ואיטיות במידה מוגזמת. לחזור הביתה דווקא שומר רוב הזמן על קצב, עד שהעריכה בחלקו הראשון הייתה לי קופצנית מדי פה ושם. בהמשך, ישנם רגעים שקצת נמרחים וחוזרים על רעיון שכבר הובן היטב בשלב הזה, אבל הטמפו הכללי נוח למעקב ושומר על מידה מסוימת של מתח, גם כשלא קורה כמעט כלום.

הסיבה שהסיפור הפשוט עלילתית, אך מאוד מורכב רגשית, עובד, היא השחקנית הראשית. גונג לי כבר ותיקה בעסקי הקולנוע, אולם זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה מגלמת דמות כל כך מאתגרת. יו היא אישה עקשנית ומוסרנית מול בתה, אולם מקפידה על שקט כנוע אל מול נציגי המפלגה, כראוי למי שלא רוצה להסתבך ביותר צרות ממה שהמשפחה כבר חוותה. גונג לי מסתדרת היטב עם הדמות וכאשר עליה לעמוד באתגר נוסף מול דמותו של לו, היא עושה זאת באופן מרשים שפורט בדיוק על המיתרים הרצויים. נראה שהיא מבינה היטב את מצבה המתסכל של יו, מבלי להיסחף להופעה היסטרית יתר על המידה.

גם ז'אנג הויוון, המגלמת את דאן דאן, עושה עבודה טובה. זהו סרטה הראשון ולא מצאתי מידע על גילה המדויק. הדבר סקרן אותי מכיוון שהיא אמינה גם בתור מתבגרת וגם בתור אישה צעירה שהמשיכה הלאה בחייה. היא עוברת משלב הדרמות והטריגרים הקלים, להיות המבוגר האחראי בבית והויוון מסתדרת בטבעיות עם המעבר. צ'ן דאומינג, המגלם את לו, מעורר הזדהות, אבל לא כל כך בזכות יכולת משחק יוצאת דופן, כמו שהמצב בו דמותו נמצאת, מביא לכך שקשה להיות נגדו בשום שלב. כשלוקחים בחשבון ששמו של לו טוהר, נפסלת האפשרות שיציג רעיון שערורייתי כלשהו והקונפליקט בו דמותו נמצאת, מוגבל ישירות לנסיון להשיב עטרה ליושנה בתוך המשפחה.

בעוד אין בו אמירה פוליטית של ממש, לחזור הביתה מעורר מחשבה דרך תרחיש שאנשים מפחדים להכיר באפשרות שיקרה להם. הוא מדבר על זהות, אבל לא כזו שאדם קובע לעצמו, אלא כזו שמוכתבת בידי נסיבות. לו מעביר שנים ארוכות בלהיות אחר ממי שהוא בעיני עצמו. בתחילה בידי הממשלה ולאחר מכן, בידי אשתו. האופטימיות של יו מרשימה בהתחשב בנסיבות, אך היא מובילה לסצנות מרירות שחושפות בפנינו עד כמה חמור מצבה. דאן דאן השלימה בשלב מסוים עם המציאות החדשה, כפי שהשלימה עם המהפכה התרבותית ועם סימונו של אביה כאויב הציבור.

גם בסרטי אמנויות הלחימה שביים, ז'אנג יימו הקפיד להכניס הרבה רגש. בעוד שם, הנטיה שלו הייתה למלודרמתיות שמשתווה לפאתוס העלילתי, לחזור הביתה מתמקד באנשים החיים בצניעות ומתמודדים עם בעיה שמשפיעה רק עליהם. בהתאם לכך, הטון הדרמתי מציאותי יותר הפעם והדמויות משתלבות בתוך תא משפחתי שכל אחת מהן רואה אחרת, על פי המידע שברשותה. גם אם יש פה ושם גרירה של רעיון מסוים מעבר לצורך, הסרט מסתיים בדיוק בסצנה הנכונה ומותיר את חותמו על הלב.

ביקורת: האישה בזהב

Woman in Gold new Poster_resize

כישראלי, אני מתוסכל בכל פעם מחדש כשאני רואה איך ארצי מוצגת בסרטים מחו"ל. לא בקטע פוליטי, אלא הנטיה של המערב לתפוס את ישראל כמדבר ענק, מלא בבדואים, חיילים וחרדים. חלק מהסרטים עד כדי כך לא יקפידו על דיוק גיאוגרפי, שיציגו את ירושלים כמישור, את תל אביב כשכונת פחונים ואת נתניה כעיר שהשפה העיקרית בה היא עברית. דמיינו שפריז הייתה מוצגת כעיירה קטנה בלב היער, או שניו יורק הייתה מכוסה שלג גם באוגוסט. למען האמת, אלה יצוגים יותר מחמיאים מהבצורת האינסופית שישראל שקועה בה לפי הוליווד.

למה נזכרתי בזה בביקורת על סרט שכלל אינו מתרחש בישראל? כי "האישה בזהב" הוא הוכחה עד כמה שטחי האופן בו ערים וארצות מוצגות לשם יצירת אווירה. לעזאזל האמינות, נגרום לכל העלילה להתרחש ברובע ההיסטורי המשופץ ולא נזכיר אפילו לרגע שמישהו בדיוק לא אסף אחרי הכלב שלו. בעצם, בואו בכלל לא נראה כלבים, כי הם לא חלק מהתרבות הקלאסית שאנחנו רוצים שיקשרו איתנו.

עוד אחזור לזה, אבל קודם הסרט.

מריה אלטמן היא יהודיה שנמלטה מאוסטריה בעקבות השתלטות הנאצים על המדינה. היא השתקעה בקליפורניה וחיה שם את שארית ימיה, כמוכרת בבוטיק בגדים. רוב משפחתה נספתה בשואה, אולם הותירה אחריה מזכרת יקרה מפז. ציור של גוסטב קלימט, המוכר בשם "האישה בזהב", מציג את דיוקנה של אדלה, דודתה של מריה. מאז שהוחרם בידי הנאצים והועבר למוזיאון בלוודר בוינה, הפך הציור לאחת היצירות האהובות של אוסטריה ולגאוותה של המדינה כולה.

בעקבות חקיקה המאפשרת בחינה מחדש של יצירות שהוחרמו, מגייסת מריה עורך דין צעיר וחבר של המשפחה, רנדי שנברג, על מנת שיבחן את האפשרות לתבוע את הציור בחזרה. על אף שמריה יכולה לספר בפרוט אודות האישה בתמונה ועל הנסיבות הקודרות בהן הגיעה היצירה לרשות המוזיאון, רנדי מזהיר אותה מראש שממשלת אוסטריה תעשה כל שביכולתה על מנת להשאיר את דיוקנה של אדלה בתחומי המדינה, מאחר ומדובר ביצירה המסמלת את עושרה התרבותי של אוסטריה, שלא הוכתם בידי התקופה הנאצית.

בדיחה ישנה מספרת ששני ההשגים הגדולים בתולדות אוסטריה הם לגרום לאנשים להאמין שבטהובן היה אוסטרי ושהיטלר היה גרמני. זה בערך היה התנאי לצילום מרבית הסרט בוינה. לא מכחישים בשום שלב את חלקו של העם האוסטרי בקבלת הנאצים ואכיפת גזרותיהם כנגד יהודים, או את ההתנהלות המביכה של הממשל בעניין האישה בזהב, אבל מאוד משתדלים שבירת המדינה המודרנית תראה בדיוק כמו שרוצים שתראה. כל סצנה המתרחשת באוסטריה של סוף המילניום, צולמה במבנים היסטוריים, או פלאים ארכיטקטונים מרשימים, במוזיאונים וברחובות נקיים ללא רבב. אין גרפיטי, אין קבצנים, אין אפילו חיות מחמד או מכוניות שנוסעות מהר מדי. כל הסרט נראה כמו תמונת המחשה שמציבים בפני אתר בניה והעלילה מקדישה מספיק זמן על מנת לשכנע שלרוב האוסטרים יש סיבות טובות לאהוב את ארצם, חרף העבר הלא נעים.

בניגוד לגאוות האוסטרים, מריה סרבה בתוקף לשוב למדינה מאז נמלטה ממנה ואף מתעקשת לדבר אנגלית, תוך התעלמות משפת אמה. היא מייצגת את הקורבנות ששרדו וחשים צורך עז להנציח את זוועות העבר, על מנת שלא ישכחו. התחושה שלה, אולי בצדק, היא שדיוקן הדודה אדלה צריך להיות בבעלותה לא בגלל ערכו הכספי הגבוה ולא בכדי לנקום באוסטרים, אלא כי מקומו הטבעי בידי המשפחה. בתור השריד האחרון לבית בלוך-באוור, שהייתה משפחה עשירה ומכובדת לפני המלחמה, מריה היא גם האדם הפרטי היחיד שטוען לבעלות על התמונה.

מעבר להזמנה פתוחה לבקר בוינה, האישה בזהב מתעסק גם בקשר שבין היהודים המודרניים, לדור שכמעט ונכחד באירופה. מריה מאשימה את רנדי שלא אכפת לו מהעבר, בעוד הוא מנסה לזגזג בין התחקות אחר אפשרות לסייע לקשישה, לבין חיי משפחה ועבודה מבטיחה המייצגים את עתידו האישי. הסרט מתרחש ברובו בסוף שנות התשעים, אולם חלק נכבד ממנו מציג את זכרונותיה של מריה מהמשפחה שאבדה. היא נזכרת במסיבת החתונה שלה, בדמותה האצילית של אדלה, באמנים שפקדו את הבית מדי פעם ובימים שאחרי הסיפוח, כשנפלו מראש הסולם החברתי, לתחתית הבור העמוק בתולדות האנושות. לא מוצגות זוועות גרפיות, אבל היחס המשפיל ליהודי אירופה מקבל זמן מסך וגם אם הכל אסתטי ונטול דם, אפשר להבין את רצונה של מריה להתנער מזהותה האוסטרית.

הלן מירן מגלמת את גברת אלטמן ועושה זאת ביעילות האופיינית לה. המבטא שלה אינו נשבר לרגע והיא בהחלט אמינה כאישה גאה ומלאת כעס, שמנסה ליצור סביבה שקט ודייקנות, כי לא נאה להציג עצבים כלפי חוץ. ראיין ריינולדס חביב בתור רנדי, אם כי יש רק סצנה אחת בה הוא שובר את תדמית הנבך שלא ברור אם רוצה בכלל להיות מעורב בסיפור ולמעשה מפגין רגש. קייטי הולמס בתפקיד אשתו של רנדי, מצליחה באופן מופלא להחמיץ שוב ושוב את האופי אותו היא אמורה להפגין וגורמת לכל סצנה בהשתתפותה להיראות כמו אודישן סביר לחוג לדרמה במתנ"ס. לא שהיא אי פעם הייתה שחקנית גדולה, אבל נראה שעדיין לא לגמרי הבינה איך בני אדם מדברים.

מי שמפגינה כשרון משחק ברמה מעל כולם, היא טטיאנה מסלני, המגלמת את מריה הצעירה. מסלני יצרה לעצמה שם כשחקנית מגוונת המסתדרת עם מבטאים שונים בסדרה "אורפן בלאק", אבל מתברר שהיא גם מסוגלת להיות יותר אמינה מהלן מירן. למען האמת, לאוזני הלא מאומנות, היא נשמעת יותר אוסטרית מרוב השחקנים האוסטרים והגרמנים בסרט. הגרמנית שלה שוטפת ולא מפריעה לה להפגין אושר ועצב במידה נכונה ובלי מניירות לא קשורות (הידועות מעכשיו כשיטת קייטי הולמס). אם היה חשד שמסלני טובה רק כשהתסריט בנוי סביבה, הנה הוכחה שהיא משובחת גם כשנדרש ממנה להיות גרסה פחות בשלה של שחקנית ותיקה ומוערכת.

קשה לבקר את האישה בזהב מבלי לרדת על בחירת אתרי הצילום. מצד אחד, אני מבין את ממשלת אוסטריה שהסכימה לסייע תמורת הצגה מחמיאה של וינה והמבנים בה, בלי הלכלוך שנמצא באופן טבעי בכל עיר גדולה בעולם. זה משהו שהייתי ממליץ לממשלת ישראל ליישם על מנת שנפסיק להיראות כמו מגרש האבק הגדול בעולם. למעשה, עיריית ירושלים תומכת כבר כמה שנים בסרטים שמצולמים בשטחה, על מנת לעודד תיירות בעיר. מצד שני, הליטוש המלאכותי יותר מדי בולט בסרט שעוסק בנסיון לחשוף את עברה המכוער של יצירת אמנות כה אהובה.

רוב הסרט מתנהל בקצב טוב, עם כימיה טובה בין מירן וריינולדס ועם סצנות מן העבר שמתעלות על המודרניות ברמת הבימוי והמשחק. בתוספת הפחד הקיומי שמביאים איתם הנאצים, יש גם יותר מתח מאשר בסצנות שברור לאן הן מובילות, כי עובדה שהסרט הזה קיים.

עשר הדקות האחרונות הן נפילה, כאשר התסריט פונה לקלישאות ואף מתעלם ללא הסבר מסצנת מפתח שהוצגה זמן קצר לפני כן. עדיין, הלן מירן וטטיאנה מסלני חולקות בצורה יפה את הדמות שמניעה את הסיפור. היה מאוד קל לתת לתסריט להישען בעיקר על המתחים בין עורך הדין הצעיר לניצולה הזקנה, אבל הבמאי סיימון קרטיס והתסריטאי אלכסי קיי קמפבל היו מספיק חכמים בכדי לבסס את הסיפור על התנהלות משפטית שאינה סוטה מהכללים, במקביל לדגימות של עבר בו כל החוקים המוכרים נשברו. להוציא רגעים בעייתיים לקראת הסוף, האישה בזהב מצליח להיות מעניין ומרגש רוב הזמן.

נבואה לאוסקר – 1.4.2015

זו לא מתיחה לאחד באפריל. קצת יותר מחודש אחרי טקס האוסקר ה-87, הנה נסיון ראשון שלי לנחש את רשימת המועמדים של הטקס הבא. מן הסתם, הרשימה עוד תעבור שינויים רבים לאורך השנה, אבל טוב להתחיל ממשהו. לא כל שמות הסרטים המופיעים כאן הם שמות ההפצה הרשמיים בישראל וחלקם תורגמו בצורה ישירה מטעמי נוחות.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג, שם אפרסם מדי יום במהלך חודש אפריל, סקירה קצרה על אחד מהמועמדים הפוטנציאליים לטקס האוסקר שיסכם את שנת 2015.

הסרט הטוב ביותר

גשר המרגלים

ברוקלין

הבחורה הדנית

הרחק מהמון מתהולל

שמונת המתעבים

אייקון

ג'וי

החוזר מן המתים

אמת

ההליכה

בימוי

סטיבן ספילברג – גשר המרגלים

תומס וינטרברג – הרחק מהמון מתהולל

סטיבן פרירס – אייקון

דיוויד או. ראסל – ג'וי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו – החוזר מן המתים

תסריט מקורי

מאט צ'רמן, איתן כהן, ג'ואל כהן – גשר המרגלים

קוונטין טרנטינו – שמונת המתעבים

ג'ון הודג' – אייקון

אנני מאמולו, דיוויד או. ראסל – ג'וי

ג'ף ניקולס – ספיישל חצות

תסריט מעובד

ניק הורנבי – ברוקלין

לוסינדה קוקסון – הבחורה הדנית

דיוויד ניקולס – הרחק מהמון מתהולל

אלחנדרו גונזלס אינייריטו, מארק ל. סמית – החוזר מן המתים

ג'יימס ונדרבילט – אמת

שחקן ראשי

לאונרדו דיקפריו – החוזר מן המתים

בן פוסטר – אייקון

ג'וזף גורדון לוויט – ההליכה

רוברט רדפורד – אמת

אדי רדמיין – הבחורה הדנית

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – קרול

ג'ניפר לורנס – ג'וי

ג'וליאן מור – פריהלד

קארי מאליגן – הרחק מהמון מתהולל

סירשה רונאן – ברוקלין

שחקן משנה

בנדיקט קמברבץ' – מסה שחורה

טום הרדי – החוזר מן המתים

ג'וד לאו – גאון

מייקל שין – הרחק מהמון מתהולל

קן וואטאנאבה – ים העצים

שחקנית משנה

ג'ניפר ג'ייסון לי – שמונת המתעבים

רוני מארה – קרול

אלן פייג' – פריהלד

אליזבת רום – ג'וי

נעמי ווטס – ים העצים

סרט אנימציה

המקרה של האנה ואליס

בית

הקול בראש

מיניונים

פינאטס

צילום

יאנוש קמינסקי – גשר המרגלים

שרלוט ברוס כריסטנסן – הרחק מהמון מתהולל

דני כהן – אייקון

עמנואל לובצקי – החוזר מן המתים

דריוש וולסקי – ההליכה

עריכה

קלייר סימפסון – הרחק מהמון מתהולל

ולריו בונלי – אייקון

ג'יי קסידי – ג'וי

סטיבן מיריון – החוזר מן המתים

ריצ'רד פרנסיס ברוס – אמת

פסקול מקורי

תומס ניומן – גשר המרגלים

מייקל ברוק -ברוקלין

אלכס הפס – אייקון

מייסון בייטס – ים העצים

אלן סילבסטרי – ההליכה

סאונד

אייקון

גשר המרגלים

שמונת המתעבים

ג'וי

החוזר מן המתים

עריכת סאונד

הנוקמים: עידן אולטרון

גשר המרגלים

שמונת המתעבים

החוזר מן המתים

ארץ המחר

עיצוב אמנותי

גשר המרגלים

ברוקלין

הרחק מהמון מתהולל

ג'וי

אמת

עיצוב תלבושות

ברוקלין

הרחק מהמון מתהולל

שמונת המתעבים

ג'וי

סופרג'יזם

אפקטים חזותיים

הנוקמים: עידן אולטרון

סן אנדראס

מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר

ארץ המחר

ההליכה

איפור ועיצוב שיער

הבחורה הדנית

ג'וי

מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר

ביקורת: שנה קשוחה מאוד

most-violent-year-big_resize

בעולם הפנימי שלי, זה שמוענק בו מדי שנה פרס לקולנוע בצורת פינגווין מוזהב, המבחן החשוב ביותר שיוצר יכול לעבור, הוא מבחן הסרט השלישי. התנאי למעבר הוא פשוט: להתחיל את הקריירה עם רצף של שלושה סרטים שיהיו לדעתי טובים מעל לממוצע. נשמע קל, אלא שמעט מאוד במאים מצליחים לעמוד בו. אדגר רייט וקווין סמית הם שני שמות שעולים לי בראש, אבל אפילו יוצרים אהובים עלי במיוחד, כמו האחים כהן, דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו, מעדו באחד משלושת הסרטים הראשונים שלהם. לא מעידה כואבת, פשוט היו זקוקים לרענון לאחר שמיצו את ההתלהבות בשני הסרטים הראשונים.

"שנה קשוחה מאוד" הוא הסרט השלישי של ג'יי. סי. צ'נדור, שמאוד חבבתי את שני סרטיו הקודמים. "התמוטטות" הפתיע לטובה בעדינות ובתחכום שלו ו"הכל אבוד" היה מותח ונאמן לחלוטין לגימיק של שחקן אחד בלבד על סט מבודד. אחרי שהתחיל עם סרטים די שונים זה מזה, שנה קשוחה מאוד הוא הנקודה שתכריע שני דברים. קודם כל, האם צ'נדור מושך יותר לכיוון הדברת ולוח הזמנים הצפוף של סרטו הראשון, או לכיוון השקט והפשטות של השני. הדבר הנוסף שיוכרע הוא האם ג'יי. סי. צ'נדור נכנס למועדון הסופר אקסקלוסיבי של במאים שכל שלושת סרטיהם הראשונים מצוינים בעיני.

1981 הייתה שנת שיא מבחינת אלימות בעיר ניו יורק. המאפיה אמנם לא השתוללה ברחובות, אבל מספר מקרי הרצח, האונס והשוד המזוין, הגיע לגבהים חסרי תקדים. במציאות הזו, מנסה אבאל מוראלס לבנות את אימפריית הדלק שלו. הוא עדיין שחקן צנוע יחסית בתחום, בעל צי משאיות המובילות דלק ברחבי העיר, אבל יש לו שאיפות להתרחב המתחילות בקניית שטח על גדות נהר ההדסון. אבאל לא גדל במשפחה עשירה, אולם הוא חי על פי האמונה שאם ברצונו להצליח, עליו לרכוש את הדברים בהם הוא משתמש ולא להיות תלוי באחרים.

הקשיים בדרך להגשמת החלום, לא מפסיקים להיערם. אשתו של אבאל, אנה, היא זו שבאמת לובשת את המכנסיים בבית והוא לא מסוגל לעשות צעד ללא אישורה. גם אם הוא מציג חזות של זכר אלפא כלפי חוץ, זוהי בת העבריין לה הוא נשוי שאומרת את המילה האחרונה. התובע המחוזי משוכנע שהתנהלותו של אבאל, כמו של מתחריו, אינה לחלוטין כשרה והוא מחפש איפה שרק יוכל, ראיות שיביאו את המוראלסים לבית משפט. כל זאת בעוד הולכים וגוברים מקרי השוד של משאיות הדלק, מה שגורם לאיגוד הנהגים לרצות ולחמש את חבריו בנשק, גם אם לא בדרך הכי חוקית.

לכל אורך הסרט, עומדת השאלה האם אבאל מוראלס אשם במשהו. ברור שהוא לא ילד טוב ברוקלין ושדרכו להצלחה כללה כמה דברים שהשתיקה יפה להם, אולם הוא טוען בתוקף שידיו נקיות ושכל ההאשמות כנגדו הן חלק ממשחק פוליטי ונסיונות ניגוח מצד המתחרים. הסרט, מצדו, אינו נוקט עמדה ברורה בעניין. דרך עבודתו של אנדרו וולש, יועצו ואיש סודו של אבאל, נרמזת מדי פעם התנהלות שיכולה להיות בעייתית אם תיחשף. עם זאת, לא תקבלו כאן את ההכרעה הסופית האם אבאל הוא פושע, או בעצם איש עסקים כל כך ממולח, שאנשים מתקשים להאמין שעשה הכל במסגרת החוק.

שמו (המקורי) של הסרט מטעה. הוא אמנם מתרחש בשנה האלימה ביותר בתולדות ניו יורק, אבל מכיל מעט מאוד אלימות על המסך. יש איומים, אקדחים שנשלפים, אפילו דם, אבל רוב הסרט מתנהל בדיבורים רגועים יחסית. אבאל מאמין שאם יתרחק מצרות, יצליח בעסקים. חלק מהאנשים סביבו מסכימים, בעוד אחרים מתעקשים שמטרה מקדשת אמצעים. כמעט כל הלבטים והוויכוחים מתנהלים ברוגע ואבאל לא נותן לקשיים לשבור את תדמית המפרנס הקלאסי שהוא מבקש להציג. ישנם סימנים לכך שעסקי הדלק רוויים בטכניקות מהעולם התחתון, אולם מנקודת המבט של אבאל, עדיף לשמור מרחק למקרה שהעסק מתפוצץ בפרצוף של מישהו ומתחילים לעוף רסיסים.

חייו של אבאל מלאים במאבקים. נגד אישום שהתובע עלול לתפור נגדו, נגד אישתו שמנסה להשפיע על מהלכיו, נגד יריבים עסקיים שנדמה שאינם אלא להקת כרישים המחפשת לתקוף עם טיפת הדם הראשונה שמופיעה במים. התסריט נמנע מלהציג את המצבים האלה כדרמות גדולות ומדגיש את הליך החשיבה של הדמות הראשית. כל משבר נדון בצורה שקולה וכשהרגשות מאיימים להשתלט על אבאל, הוא לוקח נשימה עמוקה וחוזר לתכנן את מהלכיו בצורה הטובה ביותר לעתיד החברה.

האמינות של אבאל מתאפשרת בזכות הופעה טובה של אוסקר אייזק. לאחר שפרץ לתודעה בתפקיד הלוזר הנצחי לואין דיוויס, אייזק מגלם הפעם אדם נחוש וכריזמתי שמשוכנע שהעולם מתנהל לפי כללים ברורים וכל חריגה מהם צריכה להיעשות בחכמה ולא מתוך רגש. הוא לא קר לחלוטין, אבל שומר על ריחוק רגשי כשנדרש ממנו לעטות את מסכת איש העסקים. ג'סיקה צ'סטיין מספקת את הניגוד, בתפקיד אנה האימפולסיבית וחסרת הסבלנות. היא המנהלת האמיתית בבית וזו ששולטת בבעלה, אבל לצורך ההצגה, אולי גם בכדי שאבאל ימשיך לפעול בקצב גבוה, אנה תעשה עצמה פגיעה וחסרת הבנה, רק כדי לשמור על סדר הדברים הנכון.

היחסים בין בני הזוג מזכירים קצת את האנדרוודים מהסדרה "בית הקלפים", רק פחות מרושעים. כמו שאר הדמויות בסרט, הם אנושיים ומלאי רגש, אבל נבדלים מסביבתם ביכולת להפריד בין התדמית הציבורית לבין החיים הפרטיים. כשכל הסרט מעורפל לגבי מידת השחיתות שבה אבאל מנהל את עסקיו, היחסים בינו לבין אנה נותנים הבנה טובה יותר לגבי אופיים האמיתי של השניים.

הסרט ציני בדרכו ומזלזל ביצוג החלום האמריקאי כדבר שניתן להשיג אך ורק בעבודה קשה ויצירת קשרים. אבאל נראה כמו דוגמה טובה לכוחו של החלום, בתור אדם ממוצא לא אירופאי שגדל בתנאים פשוטים והפך למנהל מצליח דרך העקרון של לקנות על מנת למנף. עם זאת, צ'נדור דואג להזכיר מדי פעם את קיצורי הדרך שנדרשו על מנת שהקפיטליזם יעבוד לטובת מישהו ולא יקדם אחרים על חשבונו. שנה קשוחה מאוד מקיים חלוקה מעמדית שלא נאה לדבר עליה, אבל הייתה קיימת ב-1981 ועודנה קיימת כיום. אם לא נולדת לעושר, או נישאת לתוכו, האם באמת יש לך סיכוי לעלות למדרגת המס הבאה?

זה לא משל על קפיטליזם, אלא ראיה לא אוהדת של השיטה. התמימות של אבאל, בין אם כנה או לא, היא הדבר שכל אדם באמריקה זקוק לו על מנת להמשיך ולנסות למרות הכל. אפילו אם באמת אין לאן לעלות מעבר למעמד בו נולדים, עדיף להדחיק ולהאמין שהדרך למיליון הראשון עוברת דרך כמה חוקים פשוטים שכל אחד יכול לעמוד בהם. זה מה שאבאל מאמין בו, מבלי להבין שהדבר הופך אותו גם לפגיע.

בזמן הצפיה, שנה קשוחה מאוד עורר בי תחושות מעורבות. לוקח זמן להתרגל לדלילות העלילה ולכך שכמעט כל סצנת דיבורים תוביל לסצנה דומה לאחר מכן. יש התרחשויות, אפילו טיפה אקשן, אבל רוב הסרט רגוע ואמביוולנטי ביחסו כלפי הדמות הראשית. ישנם רגעים מפתיעים לכל אורך הדרך ועם זאת, הסוף נראה צפוי.

האם ג'יי. סי. צ'נדור עומד במבחן הסרט השלישי? כן, אבל זה גבולי. יותר אהבתי את שני סרטיו הקודמים ונראה ששנה קשוחה מאוד נמצא כל הזמן במרחק סצנה אחת מלהפוך לכשלון. למרבה המזל, הסרט נשאר מעניין רוב הזמן ומשוחק היטב לכל אורכו. הוא מתחמק מסטרואטיפים בכך שאנחנו נחשפים לשיחות הרלוונטיות ומבינים דרכן את ההחלטות שמתקבלות. בסופו של דבר, מדובר בסרט טוב שמכבד את הצופים ומשתף אותם בשאלות הנוקבות. הוא נופל מדי פעם למריחות מיותרות ולאשליה עצמית כאילו באמת כל פרט בו הוא בעל חשיבות תהומית. אני קצת חושש שצ'נדור יקלע לתבנית קבועה בעתיד, אבל כרגע, הוא עדיין אחד הקולנוענים היותר מעניינים ומחוברים לעולם שמחוץ למסך שתוכלו למצוא.