פרק 132 – התחת של קווין קוסטנר

בעזרת הפודקאסט הזה, אנחנו יכולים להיות… גיבורי-על! אבל קודם…
מדברים על "דדפול", נזכרים ב"המסכה" ומספיילרים את שניהם על הדרך.

פרק 131.5 – שלושה גברים ואוסקר

רק השבוע, מבצע מיוחד של שורה שניה באמצע: שני פרקים במחיר אחד. למרות שההאזנה לכל הפרקים היא בחינם. דורון פישלר מתארח לפרק מיוחד לקראת טקס האוסקר הקרב ובא.

פרק 131 – הזעם נגד המכונה

כסף מסובב ת'עולם, סובב ת'עולם, סובב ת'עולם. הצטרפו לאנליסטים של שורה שניה באמצע שיסבירו לכם האם כדאי להשקיע כעת ב"מכונת הכסף" ומה למדנו מהנסיון של "וול סטריט".

ספוילרים בסיכון גבוה.

ביקורת: ברוקלין

 

הרבה פעמים, אלא אם מדובר ברשימה טובה במידה יוצאת דופן, תמצאו בין המועמדים לאוסקר סרט אחד שלא כל כך ברור מה הוא עושה שם. הוא סרט חביב, אפילו טוב, אבל לא מאלה שדברו עליהם בתור אחד ההשגים הקולנועיים החשובים של השנה. מצד שני, זה סרט שאם מפרקים את העלילה שלו לפרטים, שמים לב שהוא מכיל הרבה מהדברים שהייתם מצפים למצוא בסרט אוסקר. התקופה בה הוא מתרחש, הקשיים שהדמות הראשית צריכה להתגבר עליהם, סיפור האהבה המתבקש, הדרמה המשפחתית, דמויות המשנה המבדרות. כאילו מישהו נסה להרכיב את סרט האוסקר האולטימטיבי, רק שכח להוסיף משהו מעבר לנוסחה הרגילה.

כזה הוא "ברוקלין", סרט בלתי מזיק שלא הכה גלים כאשר יצא, אבל איכשהו, הופיע בהרבה תחזיות כמועמד אפשרי לאוסקר. המבקרים אוהבים אותו, למרות שרק השחקנית הראשית שלו זוכה בעקביות בפרסים והקהל די מודע לקיומו. 33 מיליון דולר בארצות הברית בלבד זה לא רע, למרות שתתקשו למצוא מישהו שזה הסרט הראשון שימליץ לכם עליו, במיוחד בתקופה העמוסה שלפני האוסקר. אני וחברה שלי היינו כנראה האנשים הצעירים ביותר באולם מלא ברובו ושנינו נולדנו כשמנחם בגין עוד יצא מהבית, כך שאולי זה פשוט עניין של קהל יעד שאנחנו לא חלק ממנו.

באמצע המאה העשרים, מחליטה אייליש לייסי להגר מאירלנד לארצות הברית. כומר שחי באמריקה סדר לה מגורים באכסניה ועבודה בחנות ודאג שהמסמכים הנחוצים יאושרו, כך שרק נותר לעלות על ספינת ולבוא. אייליש משאירה מאחור חברים, זכרונות, עיירה בה כולם מכירים את כולם ואת אמה ואחותה, שיזמה את המעבר. כמה שקשה לעזוב הכל, האישה הצעירה מרגישה שאין לה מה לחפש במולדתה ושמעבר לים, תוכל ללמוד מקצוע אמיתי ולהתפרנס בכבוד.

אייליש מגיעה לברוקלין, שם היא פוגשת חברות חדשות באכסניה והופכת לאיטה מנערה אירית שמרנית ושקטה לאישה אמריקאית שמרנית ושקטה. לא הרבה משתנה, רק דברים קטנים, בגדים חדשים ובחור ממוצא איטלקי שמחזר אחריה. נראה שכולם חוץ ממנה יודעים בדיוק מה צריך לעשות על מנת להשתלב בהווי המקומי, השונה כל כך מהפשטות העממית של הבית ואייליש מוכנה ללמוד, כל עוד זה לא סוטה מהערכים עליהם גדלה.

זה לא שברוקלין הוא סרט גרוע, או משעמם במיוחד. הוא פשוט סתם עוד סרט. אין בו כמעט הפתעות ואלה שכן, לא באמת משפיעות על הדמות הראשית. היא עושה מה שמצפים ממנה לעשות ונכנסת להלם כשנדרשת ממנה חשיבה מחוץ לקופסה. אייליש היא דמות מאוד פרווה, מהסוג שבסוף הסרט, אפילו לא בטוחים איך קוראים לה, כי עסוקים מדי בגירויים אחרים מסביב.

סירשה רונאן שחקנית טובה ועל כן, חבל שהבמאי ג'ון קראולי לא הצליח להוציא ממנה הופעה יותר חיה. אייליש עוברת תהפוכות משמעותיות, אבל רונאן מביעה אותן בסוג של "מה" חסר רגש ועוברת הלאה. לא רואים התפתחות אמיתית לאורך זמן, אף על פי שזה בדיוק מה שהיה עושה את הסרט למרתק. במקום, מקבלים דמות לא מעניינת, ששחקנית מוכשרת לא זוכה לשום הכוונה כיצד להפוך אותה למישהי שיהיה אכפת ממנה.

התחושה שכבר ראיתי את הסרט הזה מלא פעמים, מתחזקת דרך דמויות המשנה. שותפה לתא בספינה שאוהבת לבלות עם החברה הגבוהה ויודעת בדיוק מה צריך לעשות בכל סיטואציה. ילד בן שמונה שאומר את מה שהמבוגרים מנומסים מכדי לומר ולא באמת נענש על כך. בעלת האכסניה המבוגרת שלא מוכנה לשום התנהגות לא מוסרית תחת הגג שלה, אבל נראית חסרת כל יכולת למנוע זאת. הבחור האיטלקי הוא הדמות היחידה שאינה קלישאה, אם מתעלמים לרגע מהמבטא הבלתי נמנע. באופן אירוני, דווקא הוא מתואר כקלישאה של גבר ניו יורקי. אולי הסיבה שהוא מעניין יותר מדמויות אחרות, היא כי במקרה שלו, הסרט מכיר בכך שמדובר בשבלונה ולכן, מנסה לשבור את התבנית על מנת להעניק לו מימדים נוספים. משום מה, הגישה הזו לא מתקיימת אצל אף דמות אחרת וכולן עוסקות בלעמוד בציפיות בחוסר יצירתיות.

התסריט של ניק הורנבי, על פי ספרו של קולם טויבין, מכיל כמה שורות שנונות וכמה סיטואציות מבדרות. מנגד, הרבה מהטקסט לא נשמע כמו משהו שבני אדם אמיתיים היו אומרים, אלא כאילו הדמויות מקריאות בעצמן את הספר ומנסות להבין מה משמעות המילים שהרגע יצאו מפיהן. שוב, הייתה כנראה בעיה עם הדרכת השחקנים, כי במאי מתאים היה יכול להפוך חלק מהסצנות למאוד מהנות, או מרגשות, גם עם הצוות הנוכחי. אף על פי שרוב הדיאלוגים הם מלאכותיים באופן מורגש, הם לא כתובים רע. הם רק לא הועברו בצורה נכונה מול המצלמות.

ברוקלין מנסה להיות הסרט שכולם ידברו עליו. הוא מנסה לקלוע לטעם של קהל רחב ולשחק על הנוסטלגיה של הוותיקים שבו, לצד הסקרנות וההרפתקנות של הצעירים. למרבה הצער, כפי שציינתי קודם, את הקטגוריה השניה של הצופים הוא לא מושך. אולי זה משהו בשיווק, אבל עובדה שראינו את "דדפול" עם אולם מלא בקהל נלהב ולמחרת, צפינו בברוקלין עם ההורים שלהם. על פי סקרים שונים, רוב חברי האקדמיה הם מעל גיל שישים, כמו רוב הקהל באולם בו ברוקלין הוקרן. אם אי פעם היה סרט שהרגשתי שמדבר לדור ותיק יותר של צופי קולנוע, זה זה. אין פה אפילו חיתוך, רצינו לראות אותו רק כי הוא מועמד לאוסקר ולא משום סיבה אחרת. בלי האובססיה שלי לראות את המועמדים לפני הטקס, יש מספיק סרטים שהיינו בוחרים ללכת אליהם לפניו.

לפני שנה, היה "משחק החיקוי". לפני שנתיים, "פילומינה". הסרטים האלה שמועמדים לאוסקר מבלי לעורר הרבה עניין ציבורי, אבל מכילים את כל המרכיבים הנכונים. הם נשכחים במהרה, אבל יש בדיוק את קבוצת הגיל שתראה אותם ותגיב ב"אהה" ו"אווו" ברגעים הנכונים. אם הייתי חבר אקדמיה, ברוקלין לא היה מתקרב אפילו לרשימת הנבחרים שלי, אבל אני לא חבר אקדמיה והדעה שלי לא מונעת מסרט בלתי מזיק, אך חסר כל יחוד, מלהיות אחד משמונה שמועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר. לא חושב שמגיע לו, אבל מי אני שאתווכח עם דור הג'ינס?

ביקורת: דדפול

 

זו הולכת להיות ביקורת על "דדפול". מתבקש לכתוב את הביקורת באופן מודע לעצמו ופוסטמודרני כמו הסרט והקומיקס עליו הוא מבוסס, אבל זה די נדוש לחקות סגנון של יצירה רק כדי להדגים את חוויית הצפיה. מה גם שזה ממש צפוי ובטח כל מי שבא לכתוב על דדפול, שוקל בעצמו לכתוב בסגנון הזה. לא קראתי את הביקורות שלהם, כי הם נוטים להתעסק בדברים הלא חשובים, כמו מקומו של גיבור-העל במציאות הקפיטליסטית של אחרי קריסת שוק הנדל"ן, או יצוג יחסים אסורים בין הורים לילדיהם שהפך תנאי הכרחי לקבלת כוחות-על, אבל אני בטוח שגידי אורשר ואורי קליין מה זה שנאו את הסרט.

יש גם את כל הגיקסטרים שישנאו את הסרט כי הוא לא מספיק דומה לקומיקס, כלומר בתלת-מימד, עם קול ושחקנים. או כל מיני שדרני רדיו מודאגים שלא מבינים למה כתוב "גיבור מזויין" על השלט, בלי לטרוח בכלל לבדוק מי זה הספיידרמן האדום שעושה תנועות מגונות לעבר המצלמה ומגולם בידי שחקן בינוני שבמקרה, לוהק לתפקיד לעיבוד כושל של וולברין לפני עשור, אז לא היה להם נעים לא לקחת אותו גם הפעם, למרות שהוא מספיק מבוגר בשביל להיות האבא המתעלל של עצמו הצעיר.

בכל אופן…

 

וייד וילסון, שם אופייני לגיבור-על, היה חייל בכוחות המיוחדים שנסע מסביב לעולם במטרה להרוג חבר'ה רעים. הוא שוחרר בנסיבות לא נחמדות והחל לעבוד בשוק האזרחי, בלהרוג חבר'ה רעים. טוב, לא להרוג, אבל לפחות להפחיד אותם מספיק בשביל שלא יקבלו את הרושם שמותר להם להמשיך להסתובב באותה עיר. באחד הערבים בפאב של חברי הגילדה (או איך שלא קוראים להסתדרות המאיימים של אמריקה), וייד פוגש את ונסה, נערה עובדת שמבטיחה לו בילוי נעים תמורת תשלום. הבילוי נמשך מעבר לאותו הלילה והשניים מתאהבים.

מאחר ולהיות מאוהב במלווה מקצועית זה לא כח-על, וייד זקוק לטוויסט עלילתי שיגרום לו לעבור טיפול חודרני במיוחד, שיעורר בו את הכוחות שבני אדם רגילים אינם משתמשים בהם. הוא נעשה בן אלמוות ולוחם מיומן, אבל עם פרצוף של פיצה דה האט, אחרי שהותקף מינית בסמטה חשוכה בידי ברוטוס "הספר" ביפקייק. אם לא הבנתם את הרפרנסים האלה, יש סיכוי שההורים עדיין מסיעים אתכם למסיבות שכבה.

דדפול הוא לא סרט גיבורי-על שגרתי. קודם כל, הוא לא סרט על גיבור-על. דדפול לא מנסה להציל את היום, או ללמד ילדים איך למחזר. הוא משתמש בכוחות שלו על מנת לנקום ולהשיג משהו שנלקח ממנו. הוא חולק עולם עם אקס-מן, שרוצים לגייס אותו לשורותיהם, אבל האופי שלו אינדיבידואלי מדי ובאמת שאין לו רצון לשים בצד את הוונדטות האישיות שלו על מנת למנוע מניצול שואה זקן לגרום לפוליטיקאים גזענים לעשות בחירתה של סופי.

הדבר השני שלא שגרתי בדדפול, הוא המודעות המלאה שלו להיותו דמות בדיונית. הוא שובר את הקיר הרביעי מדי פעם כדי לזרוק איזו התחכמות, או להסביר לצופים איך הגיע עד כאן והוא לחלוטין מכיר בקיומם של סרטי וספרי גיבורי-על, כולל אחד שהשתתף בו לפני עשור, למרות שאין שום קשר עלילתי בין הסרטים. זה לא איזה כלל של העולם בו דדפול קיים, הוא היחיד שעושה את הדברים האלה. שאר הדמויות מתנהגות כאילו אין משהו מעבר למציאות סביבן והן כל כך גנריות, שהדבר הופך לבדיחה בכתוביות הפתיחה.

הנבל בסרט הוא אולי הגנרי מכולם. אם דמויות אחרות, כמו האהובה עם החיים הקשים, או החבר העוקצני, מגולמות בידי שחקנים שיודעים להעניק להן תחושה של הגדרה עצמית, האיש הרע הוא בדיוק מה שהכתוביות טוענות שהוא. בדיחה מודעת לעצמה שעדיין מוצגת כאיום אמיתי. הדבר חיוני על מנת שהדמות הראשית תעבוד. דדפול כל כך צוחק על חשבון העולם, שהוא צריך להיות מוקף בדיוק באנשים שמצפים למצוא בסרט שכזה על מנת שיתנו לו חומר ללעוג לו. היחידים שמפרים את תכניותיו הם נציגי האקס-מן שלא היו מספיק מוכרים בשביל לקבל תפקידים רציניים באחד מסרטי החבורה. הם מנסים להוציא ממנו את הצד שהוא לא רוצה להראות, מה שמוביל גם להתנגשות משעשעת בין תפיסות עולם וגם לקטעי אקשן מוצלחים, בהם דדפול מנסה לנצח על תזמורת שמשתמשת בכלים שונים מאלה שהביא מהבית.

בגדול, האקשן מבויים היטב, אם כי הוא חוטא, כמו סרטים רבים בז'אנר, בקלוז-אפים לא מתאימים. אני לא מתכוון לצילום של המפשעה של דדפול, כי זה חלק מהאופי של הדמות. אני מתכוון לחיתוכים מהירים בין זוויות צילום שלא מאפשרים להבין מה קורה על המסך, חוץ מזה שמישהו מרביץ ומישהו מורבץ והיי, הנה ראש מתגלגל. רוב הזמן, הצילום יציב יחסית ומשחק יפה עם המוזיקה ברקע ועם השטח הקטן יחסית בו קרבות מתנהלים. אל תצפו פה להרס של גשר שער הזהב, את זה כבר נסו בסרט שאסור לציין את שמו, אבל הוא מתחרז עם "פקס-מן 3: המבצר האחרון". דדפול מודע לכך שהוא סרט צנוע יחסית ומתרכז יותר בגיבור שלו מאשר בנסיונות להרשים עם מחזות של הרס בקנה מידה שטרם נראה לפני כן.

הערת אגב: לפני הסרט, הוקרן טריילר של "באטמן נגד סופרמן". אני מתחיל לתהות למה מישהו טורח בכלל לבנות ערים חדשות בעולם של DC, במקום לחזור למערות יציבות ולא מתפוצצות.

בין כל האלימות, השפה הגסה, הבדיחות על תרבות הפופ וסיפור האהבה, דדפול הוא סרט מאוד מבדר. יש לו את הארסיות הנחוצה לעיבוד נאמן של הדמות וראיין ריינולדס מראה שאחרי עשור של הפסקה, הוא רק השתפר בתפקיד. במאי הסרט, טים מילר, ושני התסריטאים, הבינו את מה שיוצרי "גרין לנטרן" לא הבינו כשלהקו את ריינולדס לתפקיד הראשי. גיבור, או לצורך העניין, דמות ראשית עם כוחות-על, לא צריך רק להיראות טוב בלי חולצה ולומר את שורת המחץ הנכונה בזמן עימות מול אויבו המושבע. הוא צריך אופי, מותר לו להיות פגום ואף מעצבן. זה למעשה רצוי, כי איזה אדם נורמטיבי ילך להיות גיבור-על, במיוחד ביקום בו העלילה של "איירון מן 3" למעשה התרחשה?

ראיין ריינולדס, שגם לו יש שם של גיבור-על, מקבל כאן את החופש להיות קרציה, להיות מרוצה מעצמו ולהיות מודע עד כמה כוחות-על הם גם קללה. בתור גרין לנטרן, הגבילו אותו לנוסחה מוכרת מדי של גיבורים, מה שמנע מהסרט עצמו להתרומם מעבר לעוד אחד בז'אנר שבנוי על קלישאות. בדדפול, הוא מצדיק את הליהוק שלו כשילוב בין מישהו שרוצים להכניס לו אגרוף בפנים, למישהו שרוצים שיהיה זה שיכניס את האגרוף. הוא דמות דו-קוטבית, לא במובן הרפואי של המושג, אלא מבחינת היחס שלו לכל השאר. במקום להיות נייטרלי שחי באמצע, וייד וילסון מתמחה ביצירת אויבים וידידים במקומות לא שגרתיים והתמדה ביחס שלו אליהם. הוא לא מזגזג בין נחמד ללא נעים רק כי האולפן רוצה למכור יותר צעצועים. אין לו בעיה להיות דוגמה רעה, כי הוא לא חושב שתפקידו להיות נחמד ולחתום למעריצים. הוא נאמן לעצמו וזה הדבר שהכי מבדיל אותו מגיבורי סרטים אחרים בסגנון.

דדפול הוא מקרה נדיר של סרט קומיקס שלמעשה עומד בציפיות. הוא מצחיק, מכיל אקשן טוב (למרות שיש מקום לשיפור. אולי בסרט ההמשך.), נותן תחושה שמארוול לא גמרו את הסוס והשחקן הראשי הוא ליהוק מעולה. צריכים מישהו עם לשון מהירה ופרצוף דורש כאפה כמו ריינולדס, שיכול גם לסחוב על כתפיו את המטען הרגשי של הסרט, על מנת שדדפול יצליח. הסיפור שלו מעורר הזדהות, ההתנהגות שלו מיועדת לעורר אנטגוניזם. אחרי לא מעט נסיונות כושלים לעבד לקולנוע דמויות על כוחות-על שאינן נופלות לתבנית הגיבור שמציל את היום, דדפול הוא מהבודדים שעומדים במשימה בכבוד.

פרק 130 – אף בדיחה על טומי וייסו

מתברר שלהעביר את החיים במקום מבודד מהעולם החיצון וללמוד את עובדות החיים דרך הטלוויזיה, זה לא רעיון טוב כמו שנשמע. מתחילים עם "חדר" וממשיכים ל"להיות שם", בפרק קלאוסטרופובי מהרגיל.

ספוילרים, גם למי שראה את הטריילר של חדר.

ביקורת: ארץ פצועה

 

כשהייתי בקורס בצבא, נתנו לנו מדי ערב לראות את מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה. הזמנים היו זמני אינתיפאדת אל-אקצה, בלי שום פתרון באופק, כאשר אזרחי המדינה הלכו והתרגלו לשגרה של פיגועים ודיווחים מוטים לרעתנו בתקשורת העולמית. היה לנו ראש ממשלה שלא מציע שום דבר פרט לצעדים חד-צדדיים ומנגד, יושב ראש הרשות הפלסטינית שהציע אפילו פחות.

באופן מוזר, החדשות היו חצי שעה של אסקפיזם. אחרי יום שלם של לימודים ונקיונות ולפני לילה של שמירות בקור של אפס מעלות, עצם זה שאפשרו לנו לעשות משהו שלא קשור לצבא, היה מרענן, גם כשמדובר בסיכום המאורעות הקשים של אותו יום. זה הגיע למצב בו כולנו חיכינו לדיווחים של סלימאן א-שאפעי, רק כדי שנוכל לומר יחד איתו "חדשות ערוץ 2, עזה". סוג של קאלט בזעיר אנפין.

עברו מאז 15 שנה. אנחנו שוב בתקופה של פיגועים וללא פתרון נראה לעין, אבל משהו שונה. האנשים קשים יותר, הצדדים מפולגים יותר, הפוליטיקאים מעודנים פחות ונראה שכולם מבולבלים לגבי מה שעומד לקרות. אחרי האינתיפאדה של תחילת המאה, נראה שאנחנו מקבלים את קיומם של גלי טרור כחלק עצוב, אך בלתי נפרד מחיינו. משהו שלא ניתן לעצור, למרות שהוא אוכל את הארץ מבפנים, לפחות עד שהוא מכה קרוב באמת.

"ארץ פצועה" מתחיל עם שני שוטרים שבאים לעצור משלוח של מכולות בנמל. הם לא יודעים בוודאות מה יש בפנים, אבל משוכנעים שזה לא טוב. מפקד התחנה, יהודה נוימן, מורה להם לעזוב ללא הסבר. הוא מודיע לאחד השוטרים, קובי עמר, שמחר יפגשו עם אבנר. אם אתם לא יודעים מי זה אבנר, תמשיכו ככה. קובי, קרוע בין חברותו עם נוימן ויושרו המקצועי, מעורב בנסיון לתפוס את הבכיר בפרשה שעשויה לטלטל את כל מחוז חיפה. הנסיון מתעכב כאשר נשמע פיצוץ.

למרות ההתחלה כמותחן על שחיתות במשטרה, ארץ פצועה עוסק ברובו בנסיון לשמור על סדר בבלגן שאחרי פיגוע. קובי אחראי על שני שוטרים ששומרים על המחבל בזמן שרופאים נאבקים על חייו, בעוד מחוץ לחדר, נמצאים נפגעי הפיגוע ומשפחותיהם, שמאוד יכעסו אם יגלו שהמחבל זוכה לטיפול לפני יקיריהם. ככל שהזמן עובר, המתיחות בתוך בית החולים גוברת וקובי מנסה לאזן בין מחוייבותו כשוטר, לבין דאגה לאנשים אותם הוא מכיר.

הסרט עובד טוב מאוד כשזה מגיע לבניית מתח. גם כשאנחנו יודעים שעומד לקרות משהו רע, האווירה נעה לקראתו לאט ובמריתת עצבים, כשכבר כוססים ציפורניים מתוך המתנה לגלות מה יקרה. בנוסף, יש כאן עיסוק חריג במורכבותו בתחושות הקשות הנוצרות אחרי פיגוע, במיוחד כשהגיבור צריך לחצוץ פיזית בין מחבל לבין האנשים שרוצים את ראשו. יש התייחסות חכמה להתלהבות של התקשורת מכל פיסת מידע ולמקומה של גזענות בעיר מעורבת שידועה דווקא בדו-קיום ולא במהומות ופשעי שנאה.

מצד שני, ארץ פצועה לא מסתדר עם דברים אחרים שהוא מנסה לעשות. הכאוס בבית החולים מוצג יפה בהתחלה, אבל אין בו עקביות. אני יודע שמצחיק להתלונן על דבר כזה במצב של בלגן, אבל זה מגיע לרמה בה חלקים גדולים מהמבנה מתפנים באורח פלא בלי הסבר, למרות הטענות המתמשכות על מחסור בכח אדם ועבודה נגד השעון. כשהבמאי ארז תדמור רוצה ליצור סיטואציה של אחד על אחד, הוא נוטה להתעלם מהנתונים שהציג לפני כן, על מנת לקצר את הדרך לפואנטה שהוא מנסה להעביר.

בנוסף, הסרט מאוד שטחי באופן בו הוא מציג קונפליקטים. למרות ששחקנים כמו דביר בנדק ואייל רוזלס מיטיבים לגלם דמויות מורכבות שמתמודדות מול מצבים שלא ידעו כיצד להתכונן אליהם, התסריט די מחפף בכל הנוגע לטיפול בהן. נוימן מוצג בתחילת הסרט כסוג של נבל-על, שמעשן סיגרים בבית גדול ומעודד את הבן שלו לרמות בגרסה עם המון חופש אמנותי של ג'ודו. עם הזמן, התפקיד שלו בעלילה משתנה, אבל כמה שבנדק מוצלח, זה לא שידעתי על נוימן בסוף הסרט משהו שלא ידעתי מחמש הדקות הראשונות. קובי עמר, בגילומו של רועי אסף, מייצג אלף ואחת התחבטויות מוסריות, אבל שוכח לציין בפני דמויות אחרות פרטים מאוד חשובים כשהתסריט מנסה לבנות דרמה. כמה שהשחקנים יהיו טובים, דרמה אמורה להיווצר מתוך התנגשות בין דמויות עם אופי שונה ולא מתוך ירידה פתאומית באינטליגנציה ואת זה, הסרט מפספס שוב ושוב.

יש בארץ פצועה הרבה נקודות שהיו מטופשות, או סתם לקוחות בברור מסרטים אחרים. מילא אם זה היה קורה לעתים רחוקות, בנסיון מודע לחקות סגנון מסוים, אלא שבסרט הזה, כמעט כל סצנה מכילה קלישאה או קבלת החלטות לא הגיונית שפוגעות בריאליזם של הסיטואציה כולה. ארץ פצועה אמור להיות קרוב למציאות, הוא מציג דיווחי חדשות אמיתיים וז'רגון משטרתי שנשמע מקצועי. רק שהוא מפשל בכתיבת בני אדם אמינים וגורם לדמויות להתנהג בצורה שהופכת הכל למרוחק יותר, במקום להשיג הזדהות עם מצבן.

פתחתי את הביקורת בזכרון מהצבא. לא סתם החדשות נראו אז כמו אסקפיזם, כי הן למעשה גרסה בידורית יותר של סיפורים אמיתיים. האופן בו בוחרים על מה לדווח ועל מה לא והעריכה המגמתית של הכתבות, כמו גם ליהוק המגישים האלגנטיים והנעימים לעין, הם לחלוטין הפיכת המציאות לתכנית מתוסרטת. לוקחים משהו שקרה בעולם האמיתי, מפרקים אותו ומרכיבים מחדש עם עטיפה שתספר סיפור מאוד ספציפי, תוך משחק על הרגש של הצופה. עורכי החדשות ונותני החסות הם בעלי זכות וטו אם ידיעה לא מוצאת חן בעיניהם ואם תסתמכו רק על ערוץ 2, או על עיתון כזה או אחר כמקור לידע על העולם, גם אתם תחיו בסרט.

בזמן הצפיה בארץ פצועה, הרגשתי כאילו אני צופה במהדורת חדשות. ידיעה קצרה על חשד לשחיתות במשטרה, נגיעות של סיפור משפחתי קורע לב, אלימות בבתי חולים והידיעה המרכזית: פיגוע בחיפה. הסרט מטפטף לאט לאט פרטי מידע, תוך שהוא מתעכב לרגעים על משהו שמהווה נושא שיחה אקטואלי. יש הרבה רגעים שהיה ניתן לוותר עליהם בכדי ליצור סיפור מהודק יותר, אבל ארץ פצועה בנוי כך שיכיל מספר נושאים שנמצאים בכותרות, מבלי להרחיב על אף אחד מהם מעבר למסגרת זמן מאוד מצומצמת. הוא אמנם מורכב יחסית באופן בו הוא מציג את הפרטים הטכניים של ארוע רב נפגעים, אבל מסתפק בדמויות סמליות שעושות בדיוק את הפעולה עליה ידברו בהמשך ולא שום דבר מעבר.

קובי הוא יוצא הדופן. הנוכחות שלו היא מה שמניע את הסיפור וכשהוא לא נמצא, דברים משתבשים. למה? כי קובי שוטר גרוע. הוא לא מוצג כשוטר גרוע, אבל קבלת ההחלטות שלו, במיוחד מתוך רגשנות, גורמת מדי פעם להחרפת המצב, במקום להרגעתו. ברור שעובר עליו יום קשה במיוחד, אבל שוטר טוב יודע מתי להעביר סמכויות למישהו אחר, במקום לנסות ללהטט בין שתיים או שלוש זירות במקביל.

זהו סרטו הרביעי באורך מלא של ארז תדמור והראשון שהוא מביים לגמרי בעצמו. ישנם חלקים מאוד מותחים שגורמים לי לרצות לראות את תדמור עוסק יותר בז'אנר היחסית לא מפותח בקולנוע הישראלי. מנגד, התסריט שכתב עם שלמה אפרתי לא מצליח להחליט במה יותר חשוב לעסוק ויוצר דמויות לא עקביות וחורים עלילתיים שכל מטרתם היא לשרת את המתח. זה צריך להיות הפוך, מתח שנוצר מתוך תסריט מהודק ולא תסריט שמגשר בצורה רעועה בין רגעים מותחים. כמה שארץ פצועה חזק מבחינת עלילה, נדרשת תוספת כח לחלקים היותר אנושיים שלו, כי חצי מהזמן, הוא יותר מלאכותי מאשר ריאליסטי.

מה אם הגודל כן קובע?

לאורך 88 השנים בהן טקס האוסקר נערך, התקבעה בתודעה התחושה שהזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הוא גם זה שמשיג הכי הרבה מועמדויות. יש בזה הגיון, מאחר וכל ענף באקדמיה מצביע בנפרד לתחום שלו, בנוסף על קטגוריית הסרט, אז נראה שככל שמגוון רחב יותר של חברי אקדמיה בחר את הסרט כאחד המצטיינים בתחומו, יותר מהם גם יצביעו לו בקטגוריה הגדולה מכולן.

אלא שלא תמיד זה המצב. נכון שהרבה פעמים, הסרט הזוכה הוא גם זה עם הכי הרבה מועמדויות באותה שנה, אבל בהחלט לא נדיר שסרט אחד, שיוצא בלי הפרס הגדול, מוביל את הרשימה. סרט שלא בהכרח נחשב פייבוריט לזכיה, אבל הצליח להזדחל ליותר חמישיות סופיות מכל אחד אחר באותה שנה. החלטתי לבדוק מה היה הסרט עם הכי הרבה מועמדויות בכל אחד מטקסי האוסקר והאם הייתה משמעות מיוחדת אם היה קוטף את פרס הסרט במקום הזוכה האמיתי.

 

 

1927/8 – הרקיע השביעי (5 מועמדויות, 3 זכיות) – בגדול, טקס האוסקר הראשון נחשב קצת טריקי. היו שני פרסים שיכולים להיחשב מקבילים לסרט הטוב ביותר, אולם הנטיה כיום היא להתייחס ל"כנפיים" כאל הזוכה הגדול. בכל מקרה, הרקיע השביעי לא זכה באף אחת משתי הקטגוריות האלה, אבל השיג את מספר הפרסים הגבוה ביותר, עם זכיות על בימוי בסרט דרמתי (הפעם היחידה בה קטגוריית הבימוי פוצלה), שחקנית ראשית ותסריט מעובד. כמו כנפיים, גם הרקיע השביעי הוא סרט אלם, כך שפרט הטריוויה לפיו זהו טקס האוסקר היחיד בו זכה סרט שאין בו בכלל קול, היה נשאר על כנו. מה שכן היה שונה הוא אם כבר על הטקס הראשון, הסרט הטוב ביותר היה יוצא עם ארבעה פרסים תחרותיים, שליש מכלל אלה שחולקו. אנחנו רגילים כיום שיש לפעמים זוכים הסוחפים את התחרות, אבל אם זה היה קורה על ההתחלה, אולי האקדמיה הייתה מכניסה שינויים מסויימים בכדי לעשות את התחרות צמודה יותר. כמו כן, כנפיים היה בזמנו אחד הסרטים היקרים ביותר בהיסטוריה, עם תקציב מפלצתי של 2 מיליון דולר (אלה היו זמנים אחרים). בהתחשב ביוקרה של זכיה באוסקר בתור הזהב של הוליווד, בהחלט יתכן והפסד של כנפיים היה גורם לאולפנים להסס יותר לפני שהיו מוציאים סכומים שכאלה.

1929 – הפטריוט (5 מועמדויות, זכיה 1), באריזונה הישנה (5 מועמדויות, זכיה 1) – האם היה לנו תיקו כבר בשנה השניה לקיום הטקס. זה בהחלט היה מציג באור אחר את היוקרה של זוכה בודד. טקס האוסקר השני היה מצומצם וחריג. שבעה פרסים התחלקו בין שבעה סרטים שונים, כאשר "מנגינת ברודוויי" זכה רק בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. הזכיה שלו נחשבת חשובה, כי למרות שהסרט עצמו די נשכח, זו הייתה המועמדות הראשונה של סרט מוזיקלי לאוסקר ופריצת דרך באופן בו המיינסטרים מקבל את הז'אנר. זכיה של הפטריוט הייתה יכולה להיות פיקנטית במיוחד, מאחר ולא ידוע על אף עותק שלם של הסרט ששרד עד ימינו. כאילו לא מספיק שאין את האפשרות להתרשם מהסרט המקורי, היה עוד יותר מתסכל לדעת שזכה באוסקר סרט שלא ניתן לראות ולהשוות לזוכים ומועמדים אחרים.

1930 – מצעד האהבה (6 מועמדויות, 0 זכיות) – רק לחשוב על מצב בו "במערב אין כל חדש" לא זוכה באוסקר, כאשר מדובר באחת הזכיות שנחשבות הכי מוצדקות בתולדות הטקס. אם מצעד האהבה היה זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, האקדמיה הייתה מאבדת את אחד הטיעונים החזקים ביותר לרלוונטיות שלה. מצעד האהבה הוא סרט מוזיקלי תקופתי, מהסוג שהייתם לראות מועמד לאוסקר. הנקודה החיובית בזכיה שלו, הייתה שהוא בויים בידי ארנסט לוביטש, שביים גם את "הפטריוט" שנה לפני כן. היינו יכולים לחיות במציאות בה "במערב אין כל חדש" אמנם לא זוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל שני סרטים של לוביטש זוכים ברצף.

1931 – סימארון (7 מועמדויות, 3 זכיות) – זכה באוסקר.

1932 – האלוף (4 מועמדויות, זכיה 1), ארוסמית (4 מועמדויות, 0 זכיות) – מאחר והאלוף הוא זה מבין שני הסרטים שזכה באוסקר כלשהו (שחקן ראשי), אתייחס אליו כאל זה שגם היה זוכה בפרס הסרט. טקס האוסקר החמישי זכור בזכות הזכיה של "גרנד הוטל", שלא היה מועמד באף קטגוריה פרט לסרט הטוב ביותר. בתקופה בה עוד לא נוצרו הנורמות של מינימום שלושה פרסים לזוכה הגדול, התרחיש הזה נראה סביר. האלוף אמנם אינו מצויד באותו הרכב שחקנים נוצץ ולמען האמת, מדובר בסרט די קלישאתי, אבל עם מועמדות לסרט הטוב ביותר, נראה שמספיק חברי אקדמיה אהבו אותו. יעברו עוד 44 שנים עד שסרט על אגרוף יזכה באוסקר על אמת.

1933 – קאבלקייד (4 מועמדויות, 3 זכיות), הקץ לנשק (4 מועמדויות, 2 זכיות), ליידי ליום אחד (4 מועמדויות, 0 זכיות) – קאבלקייד זכה.

1934 – לילה אחד של אהבה (6 מועמדויות, 2 זכיות) – הטקס הזה מפורסם בעיקר בזכות הזוכה האמיתי שלו, "זה קרה לילה אחד" של פרנק קפרה, שהיה לסרט הראשון שקוטף את חמשת הפרסים הגדולים: סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקנית ראשית, תסריט. אלה גם כל הקטגוריות בהן היה מועמד, מה שהפך אותו לזוכה הגדול בתולדות האוסקר עד לאותה נקודה ולסרט בעל אחוזי ההצלחה המרשימים ביותר. לו היה מפסיד רק את פרס הסרט הטוב ביותר ללילה אחד של אהבה (במיוחד אם חברי האקדמיה היו מתבלבלים בין השמות), "זה קרה לילה אחד" עדיין היה מחזיק בשיא הזכיות, אבל המיוזיקל האופראי של ויקטור שרצינגר היה משתווה למקום השני. לילה אחד של אהבה זכה באוסקר לפסקול מוזיקלי ולסאונד, שתי קטגוריות בהן סרטו של קפרה לא היה מועמד. אם מספר המועמדויות היה מנבא את זהות הזוכה, היינו צריכים לחכות עד שנות השבעים בכדי שסרט כלשהו יזכה בחמשת הגדולים.

1935 – המרד על הבאונטי (8 מועמדויות, זכיה 1) – זכה באוסקר, אגב קביעת מספר שיא של מועמדויות והפיכה לאחרון שזוכה רק בפרס הסרט ולא בשום קטגוריה אחרת.

1936 – זיגפלד הגדול (7 מועמדויות, 3 זכיות), אנתוני אדברס (7 מועמדויות, 4 זכיות), דודסוורת' (7 מועמדויות, זכיה 1) – זיגפלד הגדול זכה.

1937 – חייו של אמיל זולא (10 מועמדויות, 3 זכיות) – זכה באוסקר וקבע שיא מועמדויות חדש.

1938 – הן לא תקחהו עמך (7 מועמדויות, 2 זכיות) – זכה באוסקר.

1939 – חלף עם הרוח (13 מועמדויות, 8 זכיות) – זכה באוסקר וקבע שיא מועמדויות ושיא זכיות חדשים.

1940 – רבקה (11 מועמדויות, 2 זכיות) – זכה באוסקר.

1941 – סרג'נט יורק (11 מועמדויות, 2 זכיות) – אחרי תקופה בה הסרטים עם מרב המועמדויות אכן זכו באוסקר, הגיע הטקס הידוע לשמצה הזה. גם אם סרג'נט יורק, שנחשב לקלאסיקה וקטף את הפרסים לשחקן ראשי ועריכה, היה מנצח את "מה יפית עמק נאווי", עדיין היה מתמודד מול זעמם של סינפילים עד סוף הזמנים. הסיבה שהטקס הזה נחשב לנקודת שפל של האקדמיה, היא שאחד המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, הוא "האזרח קיין", שנחשב בעיני רבים לסרט החשוב והמשפיע בכל הזמנים ולא זכה בפרס הגדול. סביר להניח שזכיה של סרג'נט יורק הייתה מתקבלת קצת יותר טוב, כי גם לסרט הזה יש מעמד מכובד, אבל אין מה לעשות. כל זוכה שאינו "האזרח קיין" היה שם את האקדמיה במצב מביך.

1942 – גברת מיניבר (12 מועמדויות, 6 זכיות) – זכה באוסקר.

1943 – השיר של ברנדט (12 מועמדויות, 4 זכיות) – אם חשבתם שלנצח את "האזרח קיין" זה רע, האקדמיה חמקה מקליע כשלא בחרה בהשיר של ברנדט, או כל מועמד אחר, על פני "קזבלנקה". בעולם בו זה היה קורה, השיר של ברנדט היה כנראה מוזכר כאחד מאותם מקרים בהם האקדמיה מפגינה קוצר ראיה משווע ובוחרת בסרט אסקפיסטי, במקום אחד שעוסק בנושא אקטואלי. "קזבלנקה" גם הוכיח שסרט שיצא ממש בתחילת השנה, יכול לזכות באוסקר, בניגוד לסרטים כמו השיר של ברנדט שהגיע לאקרנים רגע לפני חג המולד. גם בלי פרס הסרט, השיר של ברנדט זכה בהכי הרבה פרסים באותו ערב, אבל זכיה בפרס הנחשב ביותר בנוסף לכך, הייתה נראית בדיעבד כתעודת עניות לאקדמיה.

1944 – הולך בדרכי שלי (10 מועמדויות, 7 זכיות), וילסון (10 מועמדויות, 6 זכיות) – הולך בדרכי שלי זכה. זהו הטקס הראשון בו מספר המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר נקבע על חמישה, מה שהיה המצב במשך 65 שנים רצופות. בשל פרצה בחוקת האקדמיה, היה בארי פיצג'רלד מועמד על תפקידו בהולך בדרכי שלי גם כשחקן ראשי וגם כשחקן משנה (הקטגוריה בה זכה). תקנון האוסקר עודכן בעקבות זאת, אולם לו הייתה האקדמיה דואגת לכך לפני כן, הייתה לסרט מועמדות אחת פחות, מה שהיה הופך את וילסון לסרט היחיד שמועמד בעשר קטגוריות. וילסון נחשב לכשלון מסחרי ולמעשה, עד היום לא החזיר את ההשקעה בו במלואה. זה היה יוצר מצב מעניין, מאחר ועד לאותו הזמן, "סימארון" היה הזוכה היחיד בפרס הסרט שלא נחשב להצלחה כלכלית. בינתיים, הולך בדרכי שלי היה הסרט המכניס ביותר בארה"ב באותה שנה.

1945 – הפעמונים של סנט מארי (8 מועמדויות, זכיה 1) – עד כמה שחבל לי לדמיין מצב בו סרט של בילי ויילדר, במקרה הזה "סוף השבוע האבוד", לא זוכה באוסקר, זכיה של הסרט עם הכי הרבה מועמדויות הייתה יכולה להיות מאוד מסקרנת במקרה הזה. הפעמונים של סנט מארי הוא המשך לזוכה השנה שעברה, "הולך בדרכי שלי". לו היה זוכה באוסקר, היה הפעמונים של סנט מארי הופך לסיקוול הראשון שזוכה בפרס, כמעט שלושים שנה לפני ש"הסנדק 2" עשה זאת במציאות.

1946 – שנות חיינו היפות ביותר (8 מועמדויות, 7 זכיות) – זכה באוסקר.

1947 – הסכם ג'נטלמני (8 מועמדויות, 3 זכיות) – זכה באוסקר.

1948 – ג'וני בלינדה (12 מועמדויות, זכיה 1) – קשה לומר מי היה הפייבוריט באותה שנה. קראתי שהיו לא מעט שהופתעו ש"המלט" זכה, כנראה מתוך ציפיה שעם 12 מועמדויות, ג'וני בלינדה יזכה במשהו חוץ משחקנית ראשית. שני המועמדים שיותר זכורים כיום, "הנעליים האדומות" ו"האוצר מסיירה מדרה", לא זכו בפרס הסרט וסביר להניח שזכיה של ג'וני בלינדה, הייתה מכניסה אותו לרשימת הזוכים הלא מוצדקים בעיני רבים.

1949 – היורשת (8 מועמדויות, 4 זכיות) – עם המספר הגבוה ביותר של מועמדויות וזכיות באותה שנה, היורשת הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר ל"כל אנשי המלך". במבט לאחור, אני מניח שלא מעט סינפילים היו מעדיפים זכיה של היורשת, שהיה הופך לזוכה השלישי בבימויו של ויליאם ויילר, עשור לפני ש"בן חור" עשה זאת. זו לא הייתה שנה של שמות גדולים, גם לא בקופות.

1950 – הכל אודות חוה (14 מועמדויות, 6 זכיות) – זכה באוסקר וקבע שיא מועמדויות שטרם נשבר.

1951 – חשמלית ושמה תשוקה (12 מועמדויות, 4 זכיות) – הכל היה מוכן לדו-קרב בין חשמלית ושמה תשוקה לבין "מקום תחת השמש", שתי מלודרמות עמוסות כוכבים שקטפו ביחד 10 פרסי אוסקר. האקדמיה דווקא הלכה לכיוון אחר ובחרה ב"אמריקאי בפריז" הקליל. חשמלית ושמה תשוקה עשה היסטוריה כשהיה לסרט הראשון שזוכה בשלושה אוסקרים על משחק. את פרסי התסריט והבימוי הפסיד ל"מקום תחת השמש", אבל איזה סיום דרמתי היה יכול להיות לו היה צוחק את הצחוק האחרון וקוטף אוסקר לסרט הטוב ביותר.

1952 – בצהרי היום (7 מועמדויות, 4 זכיות), מולן רוז' (7 מועמדויות, 2 זכיות), האיש השקט (7 מועמדויות, 2 זכיות) – ברשימות זוכי האוסקר הטובים בכל הזמנים, "ההצגה הגדולה בתבל" נמצא לרוב בתחתית, מתחת לקו האדום. מעבר לעניין של טעם, כנראה שהעובדה שגבר על בצהרי היום ועל האיש השקט, מוסיפה לחוסר החיבה כלפיו. כאמור, אם תנצח באוסקר את הסרט הלא נכון, לא ישכחו לך את זה. קיימות שלוש השערות נפוצות מדוע בצהרי היום לא זכה: התמימה יותר היא שמערבונים נחשבו בשלב הזה לז'אנר נחות וחברי אקדמיה רבים לא חשו בנוח להעניק לאחד את הפרס הכי יוקרתי בתעשיה. אפשרות נוספת היא שהסרט הוא משל למקארתיזם והרבה מהמצביעים העדיפו שלא לבחור בו מטעמים פוליטיים. ג'ון ויין אפילו הפיק את "ריו בראבו" כתשובה פטריוטית לסרט, אותו מאוד העריך פרט למסר. זכיה של בצהרי היום, הייתה נותנת לאקדמיה משהו להתגאות בו לאחר שעידן הרדיפות הפוליטיות הסתיים. עם זאת, רבים מאמינים שהסיבה האמיתית לזכיה של ההצגה הגדולה בתבל, היא שהאקדמיה ראתה בכך הזדמנות לתת פרס לססיל בי. דה-מיל הוותיק, אף על פי שכבר זכה שנתיים לפני כן באוסקר על מפעל חיים.

1953 – מעתה ועד עולם (13 מועמדויות, 8 זכיות) – זכה באוסקר.

1954 – חופי הכרך (12 מועמדויות, 8 זכיות) – זכה באוסקר.

1955 – מרטי (8 מועמדויות, 4 זכיות), Love Is a Many-Splendored Thing (8 מועמדויות, 3 זכיות), השושנה המקועקעת (8 מועמדויות, 3 זכיות) – מרטי זכה באוסקר.

1956 – ענק (10 מועמדויות, זכיה 1) – למרות שהוביל מבחינה כמותית, ענק זכה רק בפרס אחד, על הבימוי. "מסביב לעולם ב-80 יום" (שזכה במציאות) ו"המלך ואני", קטפו חמישה אוסקרים כל אחד. שנות החמישים התאפיינו בזוכי אוסקר שהותירו חותם, גם בזכרון הקולקטיבי וגם בטורי הסטטיסטיקה. אפוס עטור כוכבים כמו ענק היה משתלב מצוין ברשימה, אף על פי ש"המלך ואני" ו"עשרת הדברות", שגם היה מועמד באותה שנה, הם השניים שיותר נחשב כיום לקלאסיקות. בכל אופן, מסביב לעולם ב-80 יום הוא בהחלט לא הסרט המפורסם ביותר שהיה מועמד באותה שנה.

1957 – סאיונרה (10 מועמדויות, 4 זכיות) – טקס האוסקר ה-30 נשלט בידי מפגשים בין אמריקאים ויפנים. סאיונרה קטף ארבעה פרסים, כולל שניים על משחק, אבל לו היה זוכה גם בפרס הסרט, היה זה אחד מהטקסים הידועים לשמצה בהם האקדמיה לא בוחרת בסרט שנחשב בברור לטוב יותר. למזלה של האקדמיה, הזוכה האמיתי היה "הגשר על הנהר קוואי", בחירה שאני בהחלט מסכים איתה.

1958 – ז'יז'י (9 מועמדויות, 9 זכיות), הנועזים (9 מועמדויות, 2 זכיות) – ז'יז'י זכה באוסקר וקבע שיא זכיות חדש.

1959 – בן חור (12 מועמדויות, 11 זכיות) – זכה באוסקר וקבע שיא זכיות שטרם נשבר.

1960 – הדירה (10 מועמדויות, 5 זכיות) – זכה באוסקר.

1961 – סיפור הפרברים (11 מועמדויות, 10 זכיות), יום הדין בנירנברג (11 מועמדויות, 2 זכיות) – סיפור הפרברים זכה באוסקר.

1962 – לורנס איש ערב (10 מועמדויות, 7 זכיות) – זכה באוסקר.

1963 – טום ג'ונס (10 מועמדויות, 4 זכיות) – זכה באוסקר.

1964 – מרי פופינס (13 מועמדויות, 5 זכיות) – אחרי שש שנים רצופות בהן הסרט עם מרב המועמדויות גם זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, טקס האוסקר ה-37 דחק אותו למקום השני, לטובת מה שהפך לאחת מהקלאסיקות הגדולות של הסרטים המוזיקליים ושל ז'אנר הפנטזיה. למרות שלזוכה האמיתי, "גברתי הנאווה", היו 12 מועמדויות, האומנת המכושפת הצליחה לדחוק אותו למקום השני. לו הייתה זוכה גם בפרס הסרט, הייתה נעשית היסטוריה כאשר האקדמיה מעניקה את הפרס לסרט פנטזיה, כמעט ארבעים שנה לפני "שר הטבעות: שיבת המלך". בנוסף, מתוך עשרות המועמדויות שלו לאורך השנים, זו הייתה הפעם היחידה בה וולט דיסני קבל מועמדות כמפיק בקטגוריית הסרט הטוב ביותר וזכיה שלו הייתה מלווה בצביטה בלב בהתחשב בכך שנפטר פחות משנתיים לאחר מכן.

1965 – צלילי המוזיקה (10 מועמדויות, 5 זכיות), דוקטור ז'יוואגו (10 מועמדויות, 5 זכיות) – צלילי המוזיקה זכה באוסקר.

1966 – מי מפחד מווירג'יניה וולף? (13 מועמדויות, 5 זכיות) – אמצע שנות השישים התאפיינו בתחרויות צמודות יחסית באוסקר, אם כי הבריטים בהחלט היו האומה השולטת, כפי שניכר מזכייתו של "אדם לכל עת" בפרס הסרט הטוב ביותר בשנה זו. בניגוד לארבע השנים הקודמות, מי מפחד מווירג'יניה וולף לא רק הוביל במספר המועמדויות, אלא גם עשה זאת בפער ניכר, עם חמש מועמדויות יותר מ"אדם לכל עת" ו"חלוקי הנחל". למי מפחד מווירג'יניה וולף גם היה השג מיוחד, כאשר כל ארבעת השחקנים המופיעים בו עם קרדיט, היו מועמדים לאוסקר. באופן אירוני, זכיה באוסקר כנראה גם הייתה הופכת אותו לסרט עם צוות השחקנים הקטן ביותר שקטף את הפרס.

1967 – בוני וקלייד (10 מועמדויות, 2 זכיות), נחש מי בא לסעוד (10 מועמדויות, 2 זכיות) – טקס האוסקר ה-40 היה מהיותר איכותיים בעיני. ארבעה מבין חמשת המועמדים לפרס הסרט הם סרטים משפיעים שנחשבים כיום קלאסיקות (יסלח לי "דוקטור דוליטל") והתחרות ביניהם הייתה צמודה. "כחום הלילה" היה הזוכה האמיתי, עם חמישה פרסים, בעוד "הבוגר" זכה רק בפרס אחד, על הבימוי (למייק ניקולס, שביים שנה לפני כן את "מי מפחד מווירג'יניה וולף?"). בניגוד לשנים קודמות, אני לא יכול לומר שאחד מהשניים שהובילו את רשימת המועמדים היה בברור חזק יותר ולכן, אלך כאן על תיקו ואני לא יודע אם שנה בה חוסר הכרעה היה נראה טוב יותר. בוני וקלייד ונחש מי בא לסעוד הם שניהם סרטים שאפשרו לאקדמיה להציג צד נדיר, פתוח יותר לאלימות על המסך ולדיונים על מוסר וגזענות. הזכיה האמיתית של "כחום הלילה" היא שילוב של השניים, כך שקשה לבוא בטענות.

1968 – אוליבר! (11 מועמדויות, 5 זכיות) – זכה באוסקר.

1969 – אן של אלף הימים (10 מועמדויות, זכיה 1) – לעומת מה שהיה שנתיים לפני כן, מזלה של האקדמיה שלא בחרה הפעם בסרט עם הכי הרבה מועמדויות. אן של אלף הימים הוא מסרטים הנדירים שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, למרות שקבלו בעיקר ביקורות שליליות. אולי זה עניין של פוליטיקה פנימית, אולי בתקופה של תהפוכות חברתיות, הרבה חברי אקדמיה נמשכו דווקא לאפוס היסטורי מסורתי יותר. בכל מקרה, בלי מועמדות על בימוי, זכיה של אן של אלף הימים בפרס הסרט על חשבון מועמדים כמו "קאובוי של חצות" (שזכה במציאות), "קיד וקסידי" ו-"Z", הייתה מציבה אותו בצמוד ל"ההצגה הגדולה בתבל" ברשימת זוכי האוסקר הגרועים ביותר.

1970 – פטון (10 מועמדויות, 7 זכיות), שדה תעופה (10 מועמדויות, זכיה 1) – פטון זכה באוסקר.

1971 – הקשר הצרפתי (8 מועמדויות, 5 זכיות), כנר על הגג (8 מועמדויות, 3 זכיות), הצגת הקולנוע האחרונה (8 מועמדויות, 2 זכיות) – הקשר הצרפתי זכה באוסקר.

1972 – הסנדק (10 מועמדויות, 3 זכיות), קברט (10 מועמדויות, 8 זכיות) – הסנדק זכה באוסקר. קברט קבע שיא זכיות ללא פרס הסרט הטוב ביותר, שטרם נשבר.

1973 – העוקץ (10 מועמדויות, 7 זכיות), מגרש השדים (10 מועמדויות, 2 זכיות) – העוקץ זכה באוסקר.

1974 – הסנדק 2 (11 מועמדויות, 6 זכיות), צ'יינה טאון (11 מועמדויות, זכיה 1) – הסנדק 2 זכה באוסקר.

1975 – קן הקוקיה (9 מועמדויות, 5 זכיות) – זכה באוסקר. הסרט השני שזוכה בכל חמשת הגדולים.

1976 – רוקי (10 מועמדויות, 3 זכיות), רשת שידור (10 מועמדויות, 4 זכיות) – רוקי זכה באוסקר.

1977 – ג'וליה (11 מועמדויות, 3 זכיות), נקודת מפנה (11 מועמדויות, 0 זכיות) – עד לטקס הזה, שנות השבעים הראו נטיה חזקה לטובת הסרטים עם מרב המועמדויות. זו השנה הראשונה בעשור זה שהזוכה בפרס הסרט לא הוביל מבחינה מספרית. למעשה, השנה הזו זכורה בזכות שני סרטים: "הרומן שלי עם אנני" (שזכה באוסקר) ו"מלחמת הכוכבים". שאר המועמדים, כולל ג'וליה שהיה זוכה לו מספר המועמדויות היה קובע, די נשכחו. זכיה של ג'וליה לא הייתה רק גורמת מבוכה בדיעבד, אלא נותנת תחושה שהאוסקר חזר להיות השטח הביתי של הפקות היסטוריות גדולות. הזכיה של "הרומן של עם אנני" התחברה לזו של "רוקי" שנה קודם לכן, כאשר האקדמיה החלה להעדיף סיפורים קטנים על אנשים פשוטים, במקום אפוסים גדולים מהחיים. זכיה של ג'וליה הייתה הורסת את הרצף.

1978 – צייד הצבאים (9 מועמדויות, 5 זכיות), השמיים יכולים לחכות (9 מועמדויות, זכיה 1) – צייד הצבאים זכה באוסקר.

1979 – קריימר נגד קריימר (9 מועמדויות, 5 זכיות), כל הג'אז הזה (9 מועמדויות, 4 זכיות) – קריימר נגד קריימר זכה באוסקר.

1980 – השור הזועם (8 מועמדויות, 2 זכיות), איש הפיל (8 מועמדויות, 0 זכיות) – הגענו לעוד טקס ידוע לשמצה. השור הזועם נחשב כבר אז לסרט מעולה שראוי להפוך לקלאסיקה. איש הפיל קצת פחות, אבל הוא בהחלט היה מראה שונה בנוף האוסקרי. האקדמיה בחרה להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר ל"אנשים פשוטים", סרט בכלל לא רע, אבל כזה שהשפעתו על תולדות הקולנוע לא באמת מורגשת. אם השור הזועם היה לוקח את הפרס, זו בהחלט הייתה מהבחירות היותר מוערכות של האקדמיה, ציון דרך חיוני בהתחשב בחלק מהזוכים האחרים לאורך שנות השמונים. למרבה הצער במקרה הזה, אוסקר מחלקים רק פעם בשנה והטקס ה-53 במספר, לא יזכר בזכות סיום מוצלח.

1981 – אדומים (12 מועמדויות, 4 זכיות) – מאחר ולא היה אינטרנט באותה תקופה, קשה לברר את אמיתות הדבר, אבל קיימת טענה נפוצה לפיה אדומים נחשב לפייבוריט הברור בתחילת הטקס והפסדו היה הפתעה גדולה. אני לא בטוח, כי זה היה טרם זמני, אבל עם 4 זכיות, כולל לבימוי הטוב ביותר, אני בהחלט יכול להאמין שהאפוס של וורן ביטי על שורשי המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, משך הרבה תשומת לב מצד המהמרים. הזוכה האמיתי היה "מרכבות האש" שבדומה ל"אנשים פשוטים" שנה לפני כן, אינו סרט רע, אבל קשה להבין מה האקדמיה מצאה דווקא בו. אדומים היה נותן לפחות תחושה שהאקדמיה חוזרת לקולנוע גדול מהחיים, מה שמקבל חיזוק לאור המועמדות של "שודדי התיבה האבודה" (המועמד שהפך לקלאסיקה הכי גדולה מאותה שנה). במקום, הזוכה האמיתי היה סרט היסטורי ללא תחושה אפית, שמאוד קשה להגדיר מה מיוחד בו. אולי האשמה היא בפוליטיקה. קומוניזם מעולם לא היה נושא אהוד באמריקה והעיסוק של אדומים בו מנקודת מבט אנושית, בוודאי עלה לסרט בכמה קולות.

1982 – גנדי (11 מועמדויות, 8 זכיות) – זכה באוסקר.

1983 – תנאים של חיבה (11 מועמדויות, 5 זכיות) – זכה באוסקר.

1984 – אמדאוס (11 מועמדויות, 8 זכיות), המעבר להודו (11 מועמדויות, 2 זכיות) – אמדאוס זכה באוסקר.

1985 – זכרונות מאפריקה (11 מועמדויות, 7 זכיות), הצבע ארגמן (11 מועמדויות, 0 זכיות) – זכרונות מאפריקה זכה באוסקר.

1986 – פלאטון (8 מועמדויות, 4 זכיות), זכרונות אהבה מפירנצה (8 מועמדויות, 3 זכיות) – פלאטון זכה באוסקר.

1987 – הקיסר האחרון (9 מועמדויות, 9 זכיות) – זכה באוסקר.

1988 – איש הגשם (8 מועמדויות, 4 זכיות) – זכה באוסקר.

1989 – הנהג של מיס דייזי (9 מועמדויות, 4 זכיות) – זכה באוסקר.

1990 – רוקד עם זאבים (12 מועמדויות, 7 זכיות) – זכה באוסקר.

1991 – באגסי (10 מועמדויות, 2 זכיות) -שנות השמונים לא היו עשור תחרותי במיוחד מבחינת האוסקר, כאשר כמעט תמיד זכה הסרט עם מרב המועמדויות. גם שנות התשעים נפתחו עם זוכה צפוי, אבל טקס האוסקר ה-64 הביא שינוי חד-פעמי מרענן. על סמך תשעת הטקסים הקודמים, באגסי היה אמור לקחת את הפרס בהליכה. היו לו הכי הרבה מועמדויות, תאריך יציאה בסוף השנה, במאי ושחקן ראשי שבעצמם זכו באוסקר לפני כן, כל מה שצריך בשביל לזכות באהדת האקדמיה. לשמחת רבים, הזוכה האמיתי באותה שנה היה "שתיקת הכבשים", שהלך לחלוטין נגד אותה נוסחה. היו לו רק 7 מועמדויות, הבמאי שלו לא באמת מוכר ולמרות שחקנית זוכת אוסקר בתפקיד הראשי, הסרט היה בן יותר משנה כאשר הוענק לו הפרס, מצב שלא קרה מאז "קזבלנקה". "שתיקת הכבשים" גם הפך לסרט השלישי והאחרון נכון לעכשיו, שזכה בכל חמשת הפרסים הגדולים. אם מספר המועמדויות היה קובע ובאגסי היה זוכה, היה נמנע מאיתנו אחד מזוכי האוסקר המוערכים ביותר וסרט שהגדיר מפנה בבחירות האקדמיה לעבר סרטים אפלים ובוגרים יותר.

1992 – בלתי נסלח (9 מועמדויות, 4 זכיות), אחוזת הווארד (9 מועמדויות, 3 זכיות) – בלתי נסלח זכה באוסקר.

1993 – רשימת שינדלר (12 מועמדויות, 7 זכיות) – זכה באוסקר.

1994 – פורסט גאמפ (13 מועמדויות, 6 זכיות) – זכה באוסקר.

1995 – לב אמיץ (10 מועמדויות, 5 זכיות) – זכה באוסקר.

1996 – הפצוע האנגלי (12 מועמדויות, 9 זכיות) – זכה באוסקר.

1997 – טיטאניק (14 מועמדויות, 11 זכיות) – זכה באוסקר. השווה את שיא הזכיות של כל הזמנים ואת שיא המועמדויות. שבר שיא במספר הקטגוריות בהן היה מועמד (14 המועמדויות של "הכל אודות חוה" התחלקו בין 12 קטגוריות).

1998 – שייקספיר מאוהב (13 מועמדויות, 7 זכיות) – זכה באוסקר.

1999 – אמריקן ביוטי (8 מועמדויות, 5 זכיות) – זכה באוסקר.

2000 – גלדיאטור (12 מועמדויות, 5 זכיות) – זכה באוסקר.

2001 – שר הטבעות: אחוות הטבעת (13 מועמדויות, 4 זכיות) – כפי שניתן לראות, עשרים השנים הקודמות נשלטו כמעט תמיד בידי הסרט עם הכי הרבה מועמדויות. טקס האוסקר ה-74 היה הראשון מזה עשור שבו פרס הסרט הטוב ביותר לא הלך לזה שזה שהוביל במספר הקטגוריות. הזכיה של "נפלאות התבונה" הביאה לתגובות לא אוהדות שדחפו את האקדמיה להקדים את תאריך עריכת הטקסים העתידיים ולשנות את הכללים לגבי קמפיינים המיועדים ישירות למצביעי האוסקר. כל זה לא היה קורה באותה שנה אם הזוכה היה אחוות הטבעת. עוד דבר שכנראה לא היה קורה, הוא הזכיה של "שר הטבעות: שיבת המלך" כעבור שנתיים, מאחר והזכיה שלו באוסקר נתפסת עד היום כפיצוי על הפסד שני החלקים הראשונים בטרילוגיה. סרט אחר, סביר להניח "מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד היה זוכה במקום, מה שאולי היה מונע את הזכיה של "מיליון דולר בייבי", גם הוא של איסטווד, שנה לאחר מכן. בניגוד לרוב הסרטים שזכיה שלהם הייתה משמעותית רק באותה שנה, נצחון של אחוות הטבעת היה משפיע על התוצאות לפחות שלוש שנים קדימה. מצד שני, לולא התגובות לזכיה של "נפלאות התבונה", יתכן והקמפיינים עדיין היו מתנהלים בשיטות האגרסיביות הישנות.

2002 – שיקגו (12 מועמדויות, 6 זכיות) – זכה באוסקר.

2003 – שר הטבעות: שיבת המלך (11 מועמדויות, 11 זכיות) – זכה באוסקר. השווה את שיא הזכיות של כל הזמנים וקבע שיא חדש למספר זכיות ללא אף הפסד.

2004 – הטייס (11 מועמדויות, 5 זכיות) – זו הייתה הפעם הראשונה בה עקבתי אחר המרוץ מתחילת השנה. התחושה במשך חודשים הייתה שהטייס הוא הזוכה ההגיוני ביותר. אפוס היסטורי הנוגע גם להוליווד, מלא שחקנים מוכרים, בבימוי מרטין סקורסזה שטרם זכה באוסקר משלו והאקדמיה בטח תחליט שהגיע זמנו לזכות. "מיליון דולר בייבי" הגיח בשלב מאוחר יחסית, לאחר שהפצתו הוקדמה מתחילת 2005. אם הטייס היה זוכה, הייתה נוצרת תחושה שלמרות שינויים בכללי הקמפיין והקדמת זמן הטקס וההצבעה על המועמדים, זה עדיין משחק של גדולים ואין לסרטים קטנים ואפלים סיכוי לזכות. הזכיה של "מיליון דולר בייבי" סמנה את המעבר לעידן חדש, בו האוסקר נמשך דווקא להפקות יותר צנועות ולא למשהו שהתקציב שלו נמדד בתשע ספרות. בנוסף, רבים הרגישו שסקורסזה זכה באוסקר על "השתולים" שנתיים לאחר מכן, כפיצוי על הפסדי העבר. זכיה של הטייס בפרס הסרט (ואולי גם הבימוי), הייתה כנראה מביאה להמלכת זוכה אחר במקום "השתולים".

2005 – הר ברוקבק (8 מועמדויות, 3 זכיות) – אולי ההפתעה הגדולה ביותר שהייתי עד לה בתולדות האוסקר, היא הזכיה של "התרסקות" בפרס הסרט הטוב ביותר, במקום הפייבוריט הברור הר ברוקבק. כשניסו להסביר את התוצאות, עלו שתי טענות: האחת היא ש"התרסקות" זכה בפרס האנסמבל של גילדת שחקני המסך ועל כן, יש להתייחס אליה יותר ברצינות מאשר גילדות אחרות בכל הנוגע לחיזוי הזוכים באוסקר. טענה שניה, שהופרכה בשנה שעברה, הייתה שסרט חייב להיות מועמד על עריכה על מנת לזכות בפרס הגדול. חלק הבחינו שהר ברוקבק לא מועמד על עריכה ונזכרו שמאז "אנשים פשוטים", לא זכה באוסקר סרט שלא נכלל גם בקטגוריה זו. זכיה של הר ברוקבק לא הייתה משנה את ההיסטוריה, פרט לתחושה שחברי האקדמיה פתוחים יותר לסרטי להט"ב, אבל היא הייתה חוסכת את הכללת "התרסקות" ברשימת זוכי האוסקר הגרועים ביותר.

2006 – נערות החלומות (8 מועמדויות, 2 זכיות) – זה מצב מעניין, מכיוון שנערות החלומות לא היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. זכיה שלו הייתה אומרת שאחד מחמשת המועמדים האמיתיים, היה מוצא עצמו מחוץ לרשימה. ראוי לציין גם שהסרט היה עושה היסטוריה אם היה הופך לזוכה הראשון באוסקר לסרט הטוב ביותר שרוב השחקנים בו הם אפרו-אמריקאים. אם להתקטנן, שלוש מהמועמדויות של נערות החלומות היו על שיר מקורי, כך שהוא למעשה היה מועמד רק בשש קטגוריות, אותו מספר כמו "בבל" (עם 7 מועמדויות בסך הכל, כולל שתיים על שחקנית משנה). זכיה של "בבל" הייתה הופכת אותו לזוכה הראשון שרובו בשפות שאינן אנגלית. זו גם הייתה זכיה של סרט בבימוי אלחנדרו גונזלס איניאריטו שמונה שנים לפני "בירדמן".

2007 – ארץ קשוחה (8 מועמדויות, 4 זכיות), זה יגמר בדם (8 מועמדויות, 2 זכיות) – ארץ קשוחה זכה באוסקר.

2008 – הסיפור המופלא של בנג'מין באטן (13 מועמדויות, 3 זכיות) – אחרי ארבע שנים של זוכים צנועים ותחרויות צמודות יחסית, "נער החידות ממומביי" סחף את טקס האוסקר כשזכה בשמונה פרסים. אם הסיפור המופלא של בנג'מין באטן היה זוכה, אולי היינו מקבלים עוד טקס כמו זה שבו "הסנדק" גנב ל"קברט" את התהילה ברגע האחרון. בתור חובב של דיוויד פינצ'ר, זה הסרט הפחות מוצלח שלו בעיני. אני חושב שהייתי מתבאס אם דווקא זה היה זוכה ולא אחת היצירות היותר אופייניות לסגנון הלא מתפשר של פינצ'ר. התגובות הקשות לרשימת המועמדים, הביאו את האקדמיה להרחיב את הרשימה מחמישה לעשרה החל מהשנה הבאה, אולם הדבר לא קשור לזהות המנצח, אלא לכמה מהסרטים שלא קבלו מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, כמו "האביר האפל" ו"וול-E".

2009 – מטען הכאב (9 מועמדויות, 6 זכיות), אווטאר (9 מועמדויות, 3 זכיות) – מטען הכאב זכה באוסקר.

2010 – נאום המלך (12 מועמדויות, 4 זכיות) – זכה באוסקר.

2011 – הוגו (11 מועמדויות, 5 זכיות) – עד כמה ההיסטוריה החלופית עמוקה כאן? אם "השתולים" לא היה זוכה חמש שנים לפני כן, הוגו היה הופך לסרט הראשון של מרטין סקורסזה שזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. אם אנחנו מדמיינים מצב בו עד לרגע זה, ההיסטוריה זהה למציאות, הוגו הוא סרטו השני של סקורסזה שזוכה. בכל אופן, הוא כבר בהחלט לא הלוזר של האוסקרים. רוב הזוכים באוסקר, נחשבים סרטים למבוגרים, בעוד הוגו הוגדר כסרט לכל המשפחה, אז הנה עוד משהו שהיה הופך אותו לזוכה חריג. הוא גם היה הופך לסרט הראשון שצולם בתלת-מימד וזוכה בפרס. במציאות, "הארטיסט" לקח את פרס הסרט הטוב ביותר ועשה היסטוריה משלו, כסרט הראשון שהופק במלואו במדינה שאינה דוברת אנגלית וזוכה בפרס (אם כי שפת הסרט היא אנגלית). הפסד להוגו, היה משאיר את היוקרה בידיים אמריקאיות ובריטיות בלבד.

2012 – לינקולן (12 מועמדויות, 2 זכיות) – בשלב הזה, היו לסטיבן ספילברג כבר שני פרסי אוסקר על בימוי, אבל הוא נחשב בעיני רבים לפייבוריט לזכות גם הפעם. ההימורים על ספילברג גברו כשהתברר ש"ארגו", הזוכה האמיתי בפרס הסרט, לא מועמד בקטגוריית הבימוי. העובדה שהגברת הראשונה, מישל אובמה, הכריזה על הזוכה, הראתה שמפיקי הטקס קוו לסמליות היסטורית. בסופו של דבר, אנג לי הפתיע עם זכיה כבמאי הטוב ביותר על "חיי פאי" ולינקולן הסתפק באוסקרים לשחקן ראשי ולעיצוב אמנותי. לו לינקולן היה זוכה, ההשפעה ההיסטורית היחידה שניתן לחשוב עליה, היא ש"הנהג של מיס דייזי" היה נותר הסרט היחיד מאז שנות השלושים שזכה באוסקר ללא מועמדות לבמאי, כי ארגו לא היה מצטרף אליו.

2013 – כוח משיכה (10 מועמדויות, 7 זכיות), חלום אמריקאי (10 מועמדויות, 0 זכיות) – קודם כל, זכיה של חלום אמריקאי הייתה יכולה להפוך אותו לסרט הראשון מאז "המרד על הבאונטי" שזוכה רק בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ולא באף פרס אחר. עם זאת, על פי חוקי הפוסט, כוח משיכה מקבל קדימות כי למעשה זכה באוסקרים. זכיה של כוח משיכה הייתה עושה סוג של היסטוריה, כי הוא היה נחשב לסרט המדע בדיוני הראשון (אף על פי שאני לא חושב שהוא מתאים להגדרות הז'אנר) שזוכה בפרס הגדול. גם היה נוצר מצב נדיר בו הזוכה הוא סרט שאין בו אף גבר בתפקיד הראשי ולמעשה, צוות השחקנים שלו מתבסס ברובו על דמות אחת. מצד שני, כמו שמנחת הטקס אלן דג'נרס עצמה אמרה, "יש שתי אפשרויות: או ש-12 שנים של עבדות זוכה, או שכולכם גזענים."

2014 – בירדמן (9 מועמדויות, 4 זכיות), מלון גרנד בודפשט (9 מועמדויות, 4 זכיות) – בירדמן זכה באוסקר.

2015 – האיש שנולד מחדש (12 מועמדויות, ? זכיות) – נכון לכתיבת משפט זה, עוד לא ידוע מי הזוכה של טקס האוסקר ה-88. האיש שנולד מחדש לא מוביל בקרב המנחשים, אבל זכיה שלו תהפוך את אלחנדרו גונזלס איניאריטו לאדם הראשון אי פעם שמביים שני זוכי אוסקר לסרט הטוב ביותר ברצף, כלומר שנה אחר שנה. זה מעולם לא קרה והסיכוי שיקרה הפעם, נראה סביר יותר בעולם בו מספר המועמדויות קובע את זהות המנצח, מאשר בעולם האמיתי. מצד שני, אחרי שזכה בפרס גילדת הבמאים, יתכן והמרוץ יותר פתוח משנדמה בהתחלה.

פרק 129 – דוב לי על הלב

לאונרדו דיקפריו גדל בהרים ועוזר לאנשים לצאת משם. רוברט רדפורד מגיע להרים כדי להתבודד ומאותו רגע, לא מפסיק לפגוש אנשים. בונוס: דוב לא אכפתי לי. "האיש שנולד מחדש" ו"ג'רמיה ג'ונסון" בפרק שמבוסס חלקית על ספר ששואב השראה מסיפור אמיתי.

הזהרו מספוילרים.

ביקורת: מכונת הכסף

 

לפני ארבע שנים, יצא סרט בשם "התמוטטות", אותו כתב וביים ג'יי.סי. צ'אנדור. הסרט, העוסק ברגעים שלפני המשבר הכלכלי של 2008, קצת נעלם מתחת לרדאר, אבל הצליח להשיג מועמדות לאוסקר על תסריט (ולזכות בפינגווין הזהב בקטגוריה זו). על סמך שני הסרטים הבאים שביים, צ'אנדור הולך ומסתמן כאחד הקולנוענים המעניינים והמוכשרים של העשורים הקרובים, אולם הקהל הרחב נותר אדיש לקיומו.

בינתיים, אדם מק'קיי המשיך כהרגלו לשתף פעולה עם ויל פרל בקומדיות ומערכוני אינטרנט שזוכים לפופולריות רבה, אף על פי שאינם מגלים יצירתיות, או חדשנות כלשהי. רוב הקריירה של מק'קיי קשורה בקומדיות לא הכי מוערכות ביקורתית, אבל הוא קשר עצמו לאנשים הנכונים שיודעים לפנות לקהל הרחב ולהביא פרנסה קבועה. לפתע, אנחנו בשנת 2016 ואדם מק'קיי מועמד לאוסקר על "מכונת הכסף", סרט שעוסק באותו משבר כלכלי ש"התמוטטות" עסק בו. בעוד צ'אנדור מתקשה לפרוץ למיינסטרים ולהרשים מישהו פרט למבקרים, מק'קיי נמצא בעמדה טובה לזכות בפרס היוקרתי ביותר בתעשיית הבידור.

העולם לא צפוי לפעמים.

 

באמצע העשור הקודם, דוקטור מייקל ברי, המנהל קרן גידור, חושד שמשהו רע עומד לקרות לכלכלה האמריקאית. הוא יודע שאם לא לומדים מההיסטוריה, היא עתידה לחזור ומחפש בדו"חות אחר סימנים להתמוטטות אפשרית של הבנקים, חברות ההשקעה, המסחר בבורסה וכו'. בהתאם לחשדותיו, הוא מבחין בסימנים לכך ששוק הדיור אינו יציב כפי שמנסים להציגו ומחליט להמר ולקנות חוזי החלף לסיכוני אשראי, מה שיכניס לו הרבה מאוד כסף אם תחזיות יום הדין שלו יתבררו כנכונות.

אנשים רבים שומעים על פעילותו החריגה של ברי, אולם רק ארבעה מהם מאמינים שעלה על משהו. בעוד בעלי ההשפעה מביעים בטחון ביציבות המערכת, סוחר בדויטשה בנק, מנהל השקעות בוול סטריט ושני משקיעים צעירים, מחליטים כולם לבחון יותר מקרוב את ההימור של ברי ומבינים שיש דברים בגו. הם מתחילים לראות את מה שגדולי המומחים מסרבים להכיר בו – שוק הדיור הוא שוק של אשליות והקלות המטורפת בה נלקחות משכנתאות ללא יכולת להחזירן, עומד להרוס את חייהם של הרבה מאוד אנשים.

אנחנו, שיושבים לנו שמונה שנים לאחר מכן, יודעים טוב מאוד האם התחזיות של ברי התגשמו או לא. הדמויות בסרט לא יודעות זאת ועל כן, נדרשים טיפוסים מעט חריגים על מנת לראות את מה שרוב המשקיעים ולקוחותיהם עוורים אליו. מייקל ברי מתקשה באינטראקציה מול אנשים ולא תמיד יודע מה הדבר הנכון לומר. הוא גם מגיע לעבודה בסנדלים ומתופף לצלילי רוק כבד בכדי להתרכז. לחלוטין לא מה שמצפים ממנהל קרן גידור. סטיב קארל מגלם את מארק באום, שנוטה להשתלט על שיחות של אחרים ואז לעזוב בפתאומיות, מבלי לחכות לתשובה. ראיין גוסלינג מגלם את ג'ארד ונט, שנראה כאילו הגיע מאודישן ל"הזאב מוול סטריט", רק בלי הסמים והחקירות הפליליות. נוסף על כך, שני המשקיעים הצעירים מגייסים לעזרתם בנקאי בדימוס, אותו מגלם בראד פיט, שחרף היותו אידאליסט שמתעב את מה שנהיה ממקצועו לשעבר, עוזר להם לחפש את הנתיב להתעשרות מהירה דרך חוסר מזלם של אחרים.

כריסטיאן בייל, המגלם את מייקל ברי, הוא הבולט מצוות השחקנים. כהרגלו, ההכנה לתפקיד כללה ירידה משמעותית במסת השרירים בגוף, אולם הוא בהחלט מעביר יפה גם את אופיה המוזר של הדמות. בתור היחיד ששמו לא שונה בעיבוד לסרט (שאר התפקידים מבוססים על אנשים אמיתיים, בשינוי שם), אפשר בהחלט להבין למה היה קשה לאנשי מקצוע לקחת את ברי ברצינות. הוא לא מתנהג כמו בנקאי, הוא לא נראה כמו בנקאי, הוא לא יוצר קשר עין ומחליק את הלקוחות כמו בנקאי ולמעשה, אין לו אפילו הסמכה רשמית כבנקאי. תואר הדוקטור שמופיע לפני השם שלו, מתייחס לדוקטור ברפואה, לא בכלכלה. מייקל הגיע לעולם הכספים כאאוטסיידר מוחלט ועכשיו מנסה להסביר לכולם שהשיטה רקובה מהיסוד. למה שיקשיבו לו כשגדולי העסק טוענים את ההפך?

בעיה אחת שהייתה לי לכל אורך הצפיה בסרט, היא שחצי מהזמן לא לגמרי הבנתי מה אומרים. הסרט מנסה לפשט מונחי יסוד בכך שהוא מביא מפורסמים מדרג ב שיסבירו אותם, אבל מעבר לגישה המזלזלת במי שלא למד את הז'רגון, ההסברים האלה בעצמם מבלבלים ולא באמת עוזרים למישהו כמוני, שעד היום לא מצליח להבין מה ההבדל בין אג"ח לניירות ערך. נזרקים פה הרבה מונחים מקצועיים, אף על פי שמובהר לנו כבר מהתחלה שבנקאים וסוחרים משתמשים במונחים אלה רק כדי להישמע יותר מתוחכמים. זה שמציינים את הפרט הזה ומדי פעם, מקפיצים הסבר בלי עזרים חזותיים, או הבהרה של מושגים אחרים בהם נעשה שימוש, לא באמת הופך את הדיאלוגים למובנים יותר.

למען האמת, אין בכלל צורך בהסברים האלה. זה גימיק נחמד בשביל לשבור לרגע את רצף העלילה, אבל פחות חשוב לי להבין מונחים כמו "סאב פריים" ו-"CDO" ויותר לראות איך זה משפיע על הדמויות ועל התמונה הגדולה. בסופו של דבר, מדובר בסרט עלילתי, עם דמויות וסיפור, לא בהרצאה בקורס מבוא לכלכלה. מכונת הכסף מבוסס על ספר של מייקל לואיס, שכתב גם את "מאניבול". בעיבוד הקולנועי ל"מאניבול" יש המון מונחי בייסבול מקצועיים ודיבורים על אלגוריתמים שאני לא מכיר, אבל הבנתי את הסרט כי הוא העביר בצורה נוחה למעקב את ההשלכות של בחירות שונות שנעשות במהלכו. מכונת הכסף מנסה להיות מובן בעזרת הערות שוליים חפוזות, במקום לאפשר לדמויות להגיב בצורה אנושית יותר. הוא לא סתום לחלוטין ואפשר להבין בגדול למה דברים התגלגלו כפי שהתגלגלו, אבל יש סצנות שלמות שממש קשה להתרכז בהן מרוב שהולכים לאיבוד בין שלל המונחים המקצועיים.

חלק גדול מהאשמה, נופל על כתפי העורך. האנק קורווין זכה למחמאות ופרסים על עבודתו בסרט, אבל אני הרגשתי שהוא אחראי לקצב מאוד לא נוח לצפיה. הסרט נע בין סצנות דיבור אינסופיות שמתמקדות באנשים שאומרים משהו שרק מישהו מהתחום שלהם יכול להבין, לבין קאטים מהירים וחסרי מנוחה שמראים את הזמן העובר, או מהווים שלט ענק מניאון למי שבמקרה, פספס את המסר. אני רואה שהדמויות נמצאות בלאס וגאס ומדברות על לקיחת סיכון, לא צריך לחתוך לצילום של מכונת מזל בשביל שאבין את הסאבטקסט ההו כה מעודן. יש גם תופעה מוזרה של סצנות שמסתיימות שניה לפני שדמות גומרת משפט, כאילו נחתכו בטעות והחלק שהוסר מהחומר המקורי אבד. תוסיפו לזה צילום שפעמים רבות יוצא מפוקוס, או נכנס לקלוז אפ בלי סיבה מיוחדת, והתוצאה היא סרט מאוד תזזיתי וקשה למעקב, שאיכשהו עדיין מצליח להיות איטי להחריד חלק מהזמן.

כשעריכה וצילום כל כך לא עקביים מלווים סרט לכל אורכו, קשה להיכנס אליו ולהתחבר לסיפור. הדמויות מעניינות והתסריט עצמו שנון ובונה יפה את תחושת הציפיה לסוף העולם, אבל בלי האפשרות להתמקד כמו שצריך בדמויות בזמן שהן מדברות, חלק מהדברים הטובים הולכים לאיבוד והסרט יוצא הרבה יותר משעמם ממה שיכול להיות. זה מאוד שונה מדברים אחרים שאדם מק'קיי עשה ואני בהחלט שמח לראות שיש לו ראש יצירתי ומגוון, אבל כמה שהוא עושה עבודה טובה כתסריטאי, אני מרגיש שהסרט היה משתפר משמעותית לו היה משאיר את הבימוי למישהו עם חוש קצב יותר מדויק, שהיה גם נמנע מלנסות לדחוף מסר בעוצמה של חמישים ג'יגה טון אחת לכמה סצנות.

בתור הסבר על האנשים שחזו אסון מתקרב ולא שמעו להכחשות המומחים, כמו גם ביקורת על ההתנהלות הכושלת של הבנקים באמריקה, מכונת הכסף הוא שעור יעיל ומעניין. כשהוא מתמקד בדמויות, קל יותר להבין את המשמעות של פעולותיהן ומה דעתו של אדם מק'קיי בנושא. דווקא ברגעים בהם מנסים לתת הסבר להדיוטות, הסרט הופך לשטף של טכנובאבל קשה למעקב ומסתבך עם לא מעט סצנות שלא ברור מה הייתה התרומה שלהן לסיפור, גם אחרי תום הצפיה. הטון בתחילת הסרט ובסופו, מוצלח בהרבה מהאמצע, שנע בחוסר שקט בין קפיצות לזחילות ולא מצליח להחליט האם הוא רוצה להדגיש את הגיחוך שבשיטה, או לספר עליה בטון רציני.