ביקורת: טאר המנצחת

ישנו סיפור, כנראה אמיתי, לפיו התנגש קונצרט בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין הגדול עם טיסות מצריות במהלך מלחמת העצמאות. לטענת עדים, נאלץ ברנשטיין להפסיק קונצרט בתל אביב לפחות עשר פעמים בשל הופעת מטוס סיור מצרי בשמי העיר, מה שגרם שוב ושוב לפינוי כל הנוכחים באולם למקלט סמוך. למרות זאת, התעקש ברנשטיין לחזור ולנצח על התזמורת הפילהרמונית חרף האיום, עד שיסיים כראוי את הסימפוניה השישית של בטהובן.

ככה זה, מנצחים יכולים להיות אנשים קצת מוזרים.

"טאר המנצחת" בהחלט מחזיק בגישה הזו. הדמות הראשית לא סתם מחויבת לתפקיד שלה, אלא חיה ונושמת אותו כמעט בכל רגע נתון. היא לא רוצה לחשוב בכלל על לפספס חזרה, או לקחת יום מחלה. מצדה, שכל חילות האוויר יפציצו את האולם, התזמורת תמשיך לנגן.

לידיה טאר מוצגת באופן מתאים כבת טיפוחיו של ליאונרד ברנשטיין, שהגיעה לרמתו ויש שאף יאמרו שהתעלתה עליו. היא זוכת EGOT, מלחינה ומרצה מבוקשת למוזיקה, מרואיינת מושחזת ודמות נערצת בעולם המוזיקה הקלאסית. בשגרה, היא המנצחת הראשית של הפילהרמונית של ברלין, ועורכת ביקורים במקומות שונים בעולם על מנת להשתתף בקונצרטים מיוחדים ולקדם את ספרה האוטוביוגרפי. בתחום האישי, לידיה נשואה לשרון והשתיים מגדלות ילדה מתוקה בדירה המשותפת שלהן בברלין, שם השם טאר יכול לפתוח כמעט כל דלת.

משהו עומד להפר את האידיליה. פרנצ'סקה, העוזרת האישית של לידיה, מקבלת הודעות מטרידות ממישהי שהשתיים מכירות מהעבר וגם מאסטרו טאר מבינה שיש שם סיפור נפיץ. במקביל, ההכנות לפתיחה המחודשת בברלין לאחר הסרת מגבלות הקורונה, מובילות את המנצחת לערבב בין העדפות אישיות לבין החלטות מקצועיות שמעוררות מחלוקת מאחורי הקלעים.

לוקח לסרט זמן להתחיל. הוא מתחמם עם כתוביות פתיחה ממושכות, לפני שמתחיל רצף של סצנות ארוכות ומרובות מלל. בסצנות האלה, לידיה פורשת את משנתה בפני קהל מסוקרן, בעודה עונה על מספר שאלות לא פשוטות. בין אם זה בראיון אחד על אחד, או סדנה בג'וליארד, יש עליה הרבה עיניים ואוזניים קשובות. בחלק הזה של הסרט, נזרקים לאוויר הרבה מונחים ושמות, אבל לא צריך להכיר את כולם בכדי לעקוב. אפילו לא משנה מה מכל זה מדויק (יש הערה אחת מפוקפקת לגבי הפילהרמונית הישראלית), מה שחשוב זה לשמוע את לידיה טאר מדברת. יש לה הרבה מה לומר והיא עושה זאת בטון דיבור שניכר בו זיוף מכוון על מנת להביע בטחון ועליונות תרבותית.

לידיה האמיתית היא טיפוס מורכב. צריך להיות אדם מיוחד בכדי לעמוד מול תזמורת ולכוון אותה כך שתבטא בדיוק את הפרשנות הרצויה ליצירה שנכתבה לפני מאות שנים. צריך להיות אדם מיוחד גם בכדי להיות קונצרט שלם עם הגב לקהל ועדיין לגרום לו להתרגש. יחד עם זאת, צריך להיות אדם חזק בכדי לעשות את כל זה ולנהל חיי משפחה תקינים, תוך שמירה על קשרים מקצועיים במקומות הנכונים.

אחרי ששמענו את הגרסה שלה כמעט ללא הפרעות, זה הזמן של לידיה הפחות מלוטשת להופיע על המסך. זו שלא תמיד עושה את הבחירה הנכונה, שמכעיסה אנשים בלי כוונה, שיודעת לאיים מבלי למצמץ. מניפולטורית שגורמת לכולם לעקוב אחר השרביט שלה בעודה מנתבת אותם למקום המתאים ביותר לצרכיה. לא הייתי אומר שהיא אדם רע, אבל קיים פער משמעותי בין הגאונה שהיא מתת האל לעולם המוזיקה כפי שמציגים אותה בתקשורת, לבין מי ששומעת רעשים חשודים בלילה, מנסה להדחיק רגשות אשם וצריכה להסביר לשכנה שלא לקחה את העיתון שלה. לאף מורה או מדריך רוחני אין מה ללמד אותה בשלב הזה בכל הנוגע למוזיקה. עם זאת, כל מה שקורה החל מהמערכה השניה מרמז שלא יזיקו לה כמה קורסים בקריאת אנשים.

הסרט נפתח בשליטה מרשימה של הבמאי טוד פילד בקהל. סצנות שלא קורה בהן כלום ועדיין מרתקות לצפיה. אנחנו לאט לאט מגלים מי זו לידיה טאר ולמה צריך להיות לנו אכפת ממנה. במערכה השניה, הסצנות מתחילות להתקצר, עד שהן מגיעות לאורך המקובל יותר בקולנוע מודרני. ככל שמתקרבים לסוף, כך נראה שהתרחקנו מהאחיזה האיתנה במושכות של המערכה הראשונה ועברנו לרכיבה על סוס רודאו משתולל. רק שהשינוי הזה אינו לטובה. ככל שלידיה מאבדת שליטה, גם פילד נעשה פחות מעודן והתסריט מתמלא חורים. בשלב מסוים, לידיה טאר, האישה המתוחכמת, השולטת בכל מצב, נעשית פשוט טיפשה. היא מתעלמת מפתרונות פשוטים לטובת הסתבכות חסרת טעם ומקבלת החלטות גרועות בלי הסבר מספק. איכשהו, היא אמורה להיות בו זמנית גם מניפולטיבית וגם נאיבית להחריד.

הסביבה משתנה בהתאם, אבל זה דווקא מכוון. כבר בסצנה השניה או השלישית בסרט (כלומר, בערך עשרים דקות מהפתיחה), מבקש טוד פילד לאתגר את פוליטיקת הזהויות השולטת כיום בתקשורת. לידיה מבקרת את מי שאינם מזדהים עם מלחינים קלאסיים בגלל היותם גברים לבנים סיסג'נדרים. אפשר לבנות מזה דיון מעניין, אבל סיומה הדרמתי של הסצנה הוא רמז מטרים לאופן בו כל הסרט ישליך מהחלון את העידון בשלב מסוים. מגיע הרגע בו זה כבר לא סרט על מנצחת שמתיחסת לאנשים בחייה באותה גישה בה היא מתיחסת לתווים ולכלי נגינה. רגע שבו זה נהיה סרט על שיפוט מהיר והשלכותיו.

זהו סרטו השלישי של טוד פילד כבמאי, והראשון שלו מאז 2006. אני צופה במסך וחושב "באמת? זה מה שגרם לך לחזור לביים אחרי 16 שנה? זו הגבעה שבחרת למות עליה?". האופן בו מדיה חברתית משפיעה על התפיסה הקולקטיבית הוא מרתק וראוי לסרטים רבים שיעסקו בו. עם זאת, מכיוון שאנחנו חיים בעולם האמיתי, הנושא ראוי לטיפול פחות שטחי מזה שטאר המנצחת מציע. במקום תהליך הנבנה בסבלנות, ויש כמעט שעתיים וחצי לעשות זאת, הסרט נופל לאוסף של טרופים מוכרים ולא מותיר מקום לחשיבה עצמאית. אפילו לא בטוח שפילד מתנגד כל כך למה שמוצג, כפי שהוא לא מאפשר שום מרחב תמרון בין שחור ללבן.

זה מאוד חבל, כי טאר המנצחת מתחיל ממש טוב. לקצב האיטי יש אפקט שמדמה אותו ליצירה קלאסית. לכל סצנה יש מוטיב ואנחנו נעים בקצב מדוד לאורך סיפור שהולך ונטווה לו בסבלנות. אז מגיע קרשנדו המגביר את הקצב בדיקנות, לעבר מה שאמור להיות פינלה סוחף… כאשר מישהו מפיל את דף התווים. המערכה האחרונה היא בלגן צורם שאינו תואם את הרמה של השתיים שקדמו לה. אני יכול לקבל שסרט הולך ומתקדם לעבר סוף בלתי נמנע. אהבתי את זה ב"ברבור שחור", ב"כוכב נולד" (לפחות בחצי מהגרסאות) וגם "רוחות אינישרין", עליו כתבתי בשבוע שעבר, מציג התדרדרות חד-סטרית כדבר שניתן להתחקות אחריו. טאר המנצחת מנסה לעשות זאת, אבל מבצע קפיצה גדולה מדי בין התחלה טובה ואמצע מותח, למערכה אחרונה שטחית.

קייט בלאנשט שחקנית נהדרת, אתם לא צריכים אותי כדי לדעת זאת. היא מגובה כאן בצוות מצוין של דמויות משנה בגילום נינה הוס, נואמי מרלן, סופי קאואר, ג'וליאן גלובר ואלן קורדונר. אהבתי במיוחד את מרלן בתפקיד פרנצ'סקה, שתמיד נראית כאילו יש לה הרבה מה לומר, אבל מחזיקה את עצמה כדי לשמור על מקצועיות. היא הדמות היעילה ביותר בסרט וזו שמסוגלת להניע דברים מבלי שדמויות אחרות יהיו מודעות לכך. צוות השחקנים הזה הוא הסיבה העיקרית שטאר המנצחת עובד כל כך טוב בקטעים שמורכבים בעיקר משיחות, ומתפרק דווקא ברגעים בהם בלאנשט היא הפעילה היחידה על המסך. לידיה טאר אינה דמות מרשימה כפי שהיא רוצה שיחשבו, וזה מודגש בחוסר היכולת שלה לעשות דבר בלי להפעיל מישהו אחר. הנקודה הזו מחזיקה מעמד לכמה רגעים, אך פוגעת בסופו של דבר בסרט שמאבד כיוון לחלוטין ברגע שטוד פילד מפסיק לכתוב תסריט מעודן ומתחיל לצעוק בכיכר העיר את המסר של הסרט.

ביקורת: רוחות אינישרין

בפולקלור האירי, באנשי היא יצור קסום דמוי אישה שמבשר על מוות. לפי המסורת, הבאנשי מופיעה כאשר מישהו עומד למות, או כאשר אדם שאינו נוכח נמצא בסכנת חיים. לפי גרסאות מסוימות, היא מופיעה ישירות מול מי שחייו עומדים להסתיים, בעוד סיפורים אחרים גורסים שהיא באה להזהיר את קרוביו. בכל אופן, להיתקל בבאנשי זה אף פעם לא מאורע משמח. היא יכולה לצרוח צווחה נוראית, או לבוא בתור מקוננת. אין טעם לנהל איתה משא ומתן כי אין לה שליטה על המוות, היא רק מודיעה שהוא מגיע.

בהעדר מילה מקבילה בעברית, נאלצו מפיצי סרטו החדש של מרטין מקדונה להתפשר ולקרוא לו בישראל "רוחות אינישרין". זה רחוק מלהיות תרגום מדויק, אבל השפה האירית כל כך עשירה ברעיונות ויצורים שאין להם מקבילה בתרבויות אחרות, שאני לא מאשים אותם. כמה צופים בישראל יודעים בכלל מה זה "באנשיז". כמה מכם ידעו זאת בלי ההסבר שכתבתי בפסקה הקודמת? באנשי אינה רוח, היא יותר סוג של פיירי ולהסביר מה זה בדיוק אומר, יקח פוסט שלם בפני עצמו. זו לא פיה, זו לא מכשפה, זו גם לא בת אנוש או התגלמות של מלאך המוות. זו באנשי ותשמחו שהצורך הראשון שלכם להשתמש במילה הזו היא כשאתם מחפשים להוריד כתוביות.

עלילת הסרט מתרחשת באינישרין, אי קטן מול חופי אירלנד. בעוד באירלנד עצמה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם, באינישרין לא קורה הרבה. יש פאב אחד, חנות אחת, שוטר אחד, חמור מיניאטורי אחד וכל התושבים מכירים זה את זה וחיים את חייהם. בין הגבעות הירוקות, ופיינטים של גינס, זה בערך המקום הכי אירי שיכול להיות.

השלוה מופרת כאשר פאדריק, חוואי תושב האי, מגלה שחברו הטוב קולם לא רוצה לדבר איתו יותר. פאדריק לא זוכר שרבו ומנסה לברר מה פשר הניתוק, אולם ההסבר הטוב ביותר שהוא מסוגל לקבל זה שקולם מוצא אותו משעמם ושאינו רוצה לבזבז את שארית חייו בשיחות בטלות איתו. זה נשמע קיצוני לכל אדם נורמטיבי, אך קולם מסרב לפשרות. פאדריק רוצה לגשר, מחפש דרך לתקן את היחסים שנהרסו ללא ידיעתו, אך ללא הועיל. כאשר הוא מרגיש שחברו לשעבר לא מבין את המסר, קולם אף מאיים לפגוע בעצמו על מנת שפאדריק יניח לו לנפשו.

אם לתאר את סגנון הכתיבה של מרטין מקדונה במילה אחת, היא תהיה טרגיקומי. לפעמים נוטה יותר לכיוון הקומי ("ברוז'", "שבעה פסיכופטים"), במקרה הזה יותר לטרגי, אבל יש תמיד מיקס של שני הצדדים. רוחות אינישרין מכיל כמה רגעים מאוד משעשעים, כמו החנוונית שמחפשת נואשות אחר רכילות טובה שתוכל להעביר הלאה, או שני האנשים בפאב שחוזרים אחד אחרי דברי חברו כאילו היו דמויות בסרט של אדגר רייט. עם זאת, הוא בנוי מתחילתו ועד סופו כטרגדיה. הבאנשי נוכחת לא רק בכותרת, אלא גם כחלק מהעלילה, גם אם רשמית היא לא מזוהה ככזו. בכל פעם שנדמה שאולי נמצא פתרון, התסריט מכה עם התדרדרות שמדגישה עוד יותר כמה יש דברים שעדיף פשוט להניח להם ברגע שמישהו מבקש.

אלא שזה לא כזה פשוט להניח. לרובנו יש לפחות אדם אחד שהיה חלק משמעותי מחיינו וכשהקשר איתו הפסיק, חשנו פתאום הקלה. מין חופש לעשות דברים שפחדנו או לא מצאנו להם זמן עד עכשיו כי אותו אדם שאב מאיתנו את הכוחות לעשות זאת. זה מה שפאדריק עבור קולם, אבל המצב אינו הדדי. קולם יכול לשעשע את עצמו ואת הנוכחים בנגינה בכינור, ללמד תלמידים שמגיעים מהאי המרכזי, או פשוט לנהל שיחה עם אנשים שכן מעניינים אותו. לפאדריק אין את האפשרות הזו. חוץ מאחותו ומדומיניק, בחור צעיר ולא מבריק ואפילו די מטריד, אין לפאדריק עם מי לדבר. הוא הבחור הנחמד של הכפר, שכולם כמעט מחבבים, אבל קולם הוא היחיד שראה בפאדריק חבר. בלי הקשר הזה, פאדריק לא יודע מה לעשות עם עצמו. השקט אליו קולם שואף, הוא הסערה שמתחוללת בתוך פאדריק כאשר אין לו את האפשרות למלא את יעודו כחבר הכי טוב.

בעיר גדולה, אולי אפילו בינונית, זו לא הייתה בעיה. יש שם מספיק הסחות דעת וחלופות שיאפשרו להקטין אינטראקציה לא רצויה. בכפר קטן על אי מבודד, שאפילו לא מחובר עדיין לחשמל, מאוד קשה לא להיתקל באדם שרמס לך את הלב. יש בדיוק מקום בילוי אחד בכל האי והשבילים השונים מתחברים זה לזה. מעבר לים יש מלחמה וממילא לאף אחד מהגברים באי אין כרגע סיכוי למצוא עבודה נורמלית במקום אחר. חרף לוח הזמנים הגמיש והנופים המרהיבים, יש מצבים בהם יותר רעש רקע היה יכול רק להועיל. זה ההבדל בין סדרות המתרחשות במקום קטן ושקט כמו "חשיפה לצפון" ו"בנות גילמור" (סליחה, הרפרנסים שלי לעולם הטלוויזיה קצת מיושנים), לבין סרטים כמו "שוקולד", "כמו בגן עדן" או אפילו "מכוניות". בסדרת טלוויזיה, קורה משהו מעניין בכל פרק. יש תפקידי אורח, יש ארועים חברתיים שממלאים את הזמן, העיקר שבכל שבוע יש משהו שמעורר את הצופים ומניע את העלילה. בסרטים לעומת זאת, קיימת תמיד מתיחות מאוד קשה בתוך הקהילה ומה שמשפיע עליה, בדרך כלל לטובה, זו כניסה של גורם חיצוני. דמות שלא גדלה במקום המבודד ולא מכירה היטב את המקומיים, מעוררת את סקרנותם ומביאה לעולמם גישה שלא היו רגילים אליה לפני כן. לא כולם מסכימים עם הגישה הזו, חלק אפילו מגיבים אליה באלימות, אבל כולם מושפעים ממנה.

רוחות אינישרין מראה מה קורה כשהעלילה מתרחשת כולה בתוך קהילה מבודדת, ללא גורם חיצוני שיעורר שינוי. כשכל מה שיש אלה אותם האנשים שוב ושוב, עם הגינס, הלימון והספרים הישנים. אפשר להשתגע מזה. תחשבו כמה קשה היה בסגר בזמן התפרצות הקורונה ואז דמיינו שזה לא מצב זמני, אלא כל החיים שלכם. למעשה, זה אפילו יותר גרוע כי אמנם אפשר לפגוש אנשים, אבל אין אינטרנט שמאפשר לדבר עם מישהו שנמצא מחוץ לאי, ואין שליחים שיכולים להביא עד פתח הבית דברים שיעזרו לטפח תחביבים חדשים. אתם תקועים בדיוק באותו מצב עד להודעה חדשה.

כשמסתכלים על זה ככה, יותר קל להבין מה מניע את הדמויות ברוחות אינישרין. הן לא מתנהגות בצורה סבירה, אפילו דומיניק מבין את זה, אבל בין הבידוד למלחמה, קשה שלא לפנות לאמצעים נואשים. קולם מתוודה בפני הכומר שהוא חש יאוש כבר תקופה. דרך אחרת לראות זאת היא דכאון. הסרט לא מספק אבחון רפואי, אבל בהחלט נראה מההתעסקות של קולם במוות והאיום לפגוע בעצמו אם לא יתאפשרו תנאים מסוימים, שאין לכומר את הכלים לטפל בו. פאדריק חושב שיש לו, אבל לפעמים הדבר הכי בריא לעשות למישהו שאוהבים זה לשחרר, ופאדריק לא מסוגל כי אז הוא זה שתקוע על אי מבודד בלי חברים. הוא אוהב להיות הבחור שכולם מחבבים, אבל נוראי עבורו להיות הבחור שבן אדם אחד לא מחבב.

יש לי הרבה הערכה כלפי מרטין מקדונה כמספר סיפורים. הם תמיד מתחילים במצב לא שגרתי ועדיין מצליחים להפתיע לאחר מכן. כשמביטים לאחור בסוף הסיפור ומחברים את כל הנקודות, זה נעשה פתאום מאוד הגיוני. ברמה של לראות שיחה אקראית כביכול כבעלת השפעה קריטית על סצנה מאוחרת יותר, או לחשוב שוב למה דמות מסוימת עמדה ברקע בלי שתהיה לה השפעה ישירה על קדמת התמונה. מקדונה לא יכול שלא לכתוב בדיחות פה ושם ולמרות שחלקן לא תואמות את האווירה הקודרת שמלווה את רוב הסרט, הוא בהחלט היה פחות מוצלח בלעדיהן. הן מספקות אוויר לנשימה עבור הקהל שאחרת היה סופג אך ורק רוע מהעלילה. לנו, הצופים בסרט, יש את שבירת השגרה שלדמויות אין. אנחנו מקבלים מדי פעם בדיחה שמוציאה אותנו מהאפלה, הן לא. מקדונה מרבה לעסוק בנושאים כמו דכאון, מוות ואנשים החיים בבועה. ב"ברוז'" זה היה בעיקר מצחיק, ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זה היה בעיקר עצוב. פה, זה עדיין עצוב, אבל מקדונה חס עלינו עם הפוגה מזדמנת לצחוק משחרר.