אמת היא דבר חמקמק, בעיקר כשאנשים שעשו דברים רעים מנסים להצדיק את מעשיהם. בפרק החדש, אנחנו מדברים על הסיפור הפחות או יותר אמיתי מאחורי "אני, טוניה" ועל ערימת השקרים שהוצגה כביוגרפיה לא רשמית ב"וידויים של מוח מסוכן".
יהיו ספוילרים. או שלא. כנראה שכן.
חודש: פברואר 2018
ביקורת: שעה אפלה
אחרי צפיה בסרט על מאורעות היסטוריים, אני נוהג לקרוא על הסיפור האמיתי כדי להבין עד כמה הסרט היה קרוב למציאות. אני מודה שהדבר עלול להשפיע על הדעה שלי לגבי הסרט עצמו, אבל רק במקרים קיצוניים. אם הוא נאמן להפליא למציאות ומצליח להיות מרתק ומרגש גם בלי להוסיף בכח קווי עלילה שלא היו ("לאבינג" ו"מר טרנר" הם דוגמאות טובות), אני אפילו יותר מעריך את היכולת של היוצרים להעביר סיפור ותחושה של תקופה. אם מנסים בכל מחיר להפוך אדם אמיתי לדמות רעה ("סינדרלה מן", "משחק החיקוי"), או להמציא דמויות שבכלל לא התקיימו כי המציאות לא ספקה קונפליקט מספיק פשטני (כמו ב"מאחורי המספרים"), יש סיכוי שאשפוט בחומרה את חוסר האמון של היוצרים בקהל.
יש גם את האמצע. סרטים שמשנים פרטים לצרכים דרמתיים, אבל שומרים על הדברים הגדולים ללא שינוי. אין לי בעיה שיהיו תוספות, או שיתעלמו מפרטים מסויימים, כל עוד המהות של הדמויות והשפעתן על הסביבה עדיין מיוצגת בצורה טובה. לא מפריע לי ש"אד ווד" מכיל מפגש שלא קרה בין במאים, כי זה מראה בצורה יצירתית את האשליה העצמית של גיבור הסרט. אין לי בעיה ש"דנקרק" נתן קו עלילה שלם לטייס שלא היה קיים, כי הוא עוזר להסביר עד כמה מבצע הפינוי המדובר היה מורכב ומסוכן. זה התחום בו נמצאים רוב הסרטים ההיסטוריים, כאשר אני מתלבט האם "שעה אפלה" לא חורג ממנו מהצד הפחות מוצלח.
בעקבות התקדמותה של גרמניה הנאצית לקראת כיבוש מוחלט של אירופה, מחליט הפרלמנט הבריטי שהגיע הזמן לשינוי קיצוני. האופוזיציה מוכנה להיכנס לממשלת אחדות, בתנאי שראש הממשלה נוויל צ'מברליין יוחלף במנהיג מתאים יותר לשעת מלחמה. ראשי המפלגה השמרנית וגם המלך, רוצים את לורד הליפקס כמחליפו של צ'מברליין, אולם לכולם, כולל הליפקס, ברור שהאופוזיציה תקבל רק מועמד אחד: וינסטון צ'רצ'יל.
בחוסר ברירה, מסכימים הצדדים על שביתת נשק בבית הנבחרים על מנת להתאחד מול האיום הנאצי וצ'רצ'יל ניגש מיד לעבודה החשובה מכולן – הכנת נאום. בתוך המערבולת הפוליטית הגדולה ביותר שבריטניה ידעה לפני המצאת המונח "ברקסיט", צ'רצ'יל נשפט קודם כל על פי יכולתו לשאת נאום שישקף את הגישה הנכונה שהפרלמנט רוצה להציג לציבור, כי אם כבר להיות בריטים, אז עד הסוף. צ'מברליין והליפקס עדיין מפקפקים בהתאמתו של צ'רצ'יל לתפקיד, במיוחד לאור התנגדותו לקרוא למשא ומתן מול היטלר, אבל ראש הממשלה החדש סבור שיש להכין את הציבור לקבל חדשות רעות, בעוד עליו למנוע מפלה צבאית מוחלטת עוד בטרם הספיקו הגרמנים לחצות את התעלה.
בסולם האמינות ההיסטורית, שעה אפלה נמצאים קצת מתחת לאמצע. נעשתה עבודה מאומצת לשחזר את הבונקרים ומשרדי הממשלה בהם צ'רצ'יל ערך פגישות, להתאים ככל הניתן את דמותו הקולנועית לטיפוס המוזר שהיה במציאות וללהק את גארי אולדמן לתפקיד הראשי, כי גארי אולדמן יכול לגלם הכל. עבודת האיפור המרשימה תורמת כמובן, אבל זו ההופעה של אולדמן שעושה את הסרט וכל הפרסים בהם זכה בזכותה, מוצדקים לחלוטין. אולי אני טיפה משוחד, מאחר ומדובר באחד השחקנים האהובים עלי עוד מילדות, אבל הוא כל כך אמין בתפקיד צ'רצ'יל, שנדמה לא פעם שזה אכן ראש הממשלה לשעבר שדופק על שולחנות, נוזף במזכירתו וממלא את החדר בעשן סיגרים והוא נראה ממש טוב בשביל מישהו בן 143.
יחד עם זאת, שעה אפלה מרשה לעצמו יותר מדי בכל הנוגע למשחק עם העובדות. ישיבות הממשלה מתנהלות בבונקר, אף על פי שהגרמנים טרם החלו להפציץ את האי הבריטי, צ'רצ'יל מסוגל לנהל שיחת טלפון טרנס-אטלנטית באיכות קול שלא פותחה עדיין, היחסים בינו לבין המלך היו הרבה יותר מורכבים מכפי שמוצג בסרט, ואני די בטוח שדעתם של חברי המפלגה השמרנית לא הייתה תלויה לחלוטין במיקום המטפחת של צ'מברליין. לפחות לחלקם הייתה גם דעה עצמאית, נאמנות קואליציונית או לא. בנוסף, הסרט מוצג בחלקו מנקודת המבט של אליזבת לייטון, מזכירתו האישית של צ'רצ'יל. במציאות, לייטון התקבלה לעבודה רק כשנה לאחר ארועי הסרט, חריגה משונה בהתחשב בכך שהבמאי ג'ו רייט טרח לציין את התאריך המדויק בו כל סצנה מתרחשת. בחייך, ג'ו, אם כל כך חשוב לך לדייק בזמנים, לא יכולת לפחות לדייק גם בסדר ההתרחשויות?
בעוד רובו של הסרט סביר ושומר על עניין בזכות הופעתו המשובחת של אולדמן, ארבעים הדקות האחרונות מכילות יותר בדיה מנאום ממוצע של תרזה מיי. לאליזבת לייטון יש פתאום קשר אישי לחזית האירופית, קשר שלא התקיים במציאות, אבל ג'ו רייט והתסריטאי אנתוני מקארטן החליטו שלא נבין בלעדיו שלראש ממשלת בריטניה בעל העבר הצבאי העשיר, חשוב לא להפסיד במלחמה. מעבר לכך, הסרט מעביר משהו כמו עשר דקות בסצנה שיש בה משחק של היוצרים בנדמה לי, אבל עסוקה מדי בלעזור לצ'רצ'יל להתכונן לנאום הבא, במקום להיות איכשהו מייצגת של הלך הרוח שהיה קיים בלונדון באותם ימים. אני לא מפרט כי זה ספוילר, אבל אם תראו את הסרט, ישר תבינו איזו סצנה גרמה לי לסנן "בולשיט" בזמן הצפיה.
רוב הזמן, שעה אפלה עושה את המינימום הנדרש. הוא מציג את וינסטון צ'רצ'יל כפוליטיקאי חריג, שהגיע מרקע לא שגרתי ועל כן, היה היחיד שיכול להביא לשינוי המחשבתי הנדרש בזמן מלחמה. זה הרושם שאמורים לקבל, אבל הכל פה נעשה לפי תבניות מוכרות. צ'רצ'יל אינו מצליח בזכות שילוב של כריזמה, חכמה וחשיבה מחוץ לקופסה, אלא בזכות זה שהוא אמור להצליח. התסריט כמעט מציג אותו כלא ראוי לתפקיד, אבל כמובן שמדובר בטעות וצ'רצ'יל כבר יראה לכולם איך צריכה להיראות הפוליטיקה החדשה.
הצילום, העריכה, העיצוב האמנותי ועבודת הסאונד בסרט כולם טובים, כאשר מחלקת האיפור בכלל התעלתה על עצמה והפכה את גארי אולדמן לבלתי מזוהה מבעד לתוספות המלאכותיות. עדיין, כמו ברוב סרטיו של ג'ו רייט, יש תחושה שחסר משהו. הסרט עושה יותר עניין מהכנה לנאום מאשר מתכנון מבצע צבאי מורכב. בעוד אנחנו נחשפים לחשיבות של כל פסיק וכל מרווח בנאום ראש הממשלה, אותו מבצע מורכב שכריסטופר נולאן עשה סרט שלם אודותיו מוצג כמשהו שנעשה בדרך אגב, בעזרת שיחת טלפון קצרה. גם אם פוליטיקאים באמת משקיעים יותר בדיבורים ופחות במעשים, לא זה מה שצ'רצ'יל מפורסם בזכותו. הוא מפורסם בזכות ניהול מלחמה עם הגב לקיר, לא בזכות חברים טלפוניים.
עם כל הרצון הטוב והכשרון שהוכנסו לצילומי שעה אפלה, הוא עדיין נופל בגלל תסריט בעייתי. אין פה דמויות שהומצאו רק בשביל הדרמה, אבל חלק ניכר מהסיטואציות, במיוחד במחצית השניה של הסרט, לא מייצגות את המציאות בצורה נאמנה וגם לא מהוות פרשנות יצירתית עליה. הן שם כי היוצרים של הסרט לא ידעו איך להשתמש במה שיש להם וערבבו בגסות בין דמיון למציאות, תוך שהדמות הראשית סובלת מכך. במקום להבין טוב יותר איך דווקא צ'רצ'יל היה האדם הנכון בזמן הנכון, שעה אפלה יוצר את התחושה שהמלחמה די מתנהלת בלעדיו והוא רק מעכב קבלת החלטות בגלל ויכוחים חוזרים ונשנים עם חברי הקבינט. וינסטון צ'רצ'יל של שעה אפלה הוא לא מנהיג, אלא טיפוס שהתגלגל לתפקיד ובמקרה ענה מספיק פעמים נכון על שאלות כן ולא. סבבה אם זה המסר שכיוונו אליו, אבל אני מאוד בספק לגבי זה.
ביקורת: צורת המים
אם הייתי מספר לכם עליו, על הבמאי ללא סגנון, איפה הייתי מתחיל? גיירמו דל טורו הוא טיפוס מוזר. במאי שבברור אוהב ומושפע מקומיקס ומבי-מוביז ישנים, אבל שואב מהם השראה רק לסיפור המסגרת ולא למראה של סרטיו. הוא לא מנסה לחקות את הסגנון החזותי שלהם, או לעשות להם מחוות, כפי שרוברט רודריגז וטים ברטון מרבים לעשות, אבל תמיד נראה שמתנגן ברקע איזה סרט מפלצות זול בזמן שדל טורו עובד על תסריט חדש.
הוא ביים את "הלבוי", לא כפארודיה אפלה על סיפורים של גיבורי-על סטנדרטיים, אלא כסרט גיבורי-על רגיל לחלוטין. זה עבד, אבל לא ברמה שהיה יכול לו היו מוסיפים לדמות אמירה על הז'אנר. את "פסיפיק רים" הוא בסס על עשרות שנים של קולנוע יפני זול, משחקי מחשב וסדרות אנימציה שהביאו לעולם את הרעיון של מפלצת ורובוט ענקיים הולכים מכות בשטח עירוני, אבל ביים את הסרט כך שחצי מסצנות הקרב חשוכות ולא ברורות. גם הטון הכללי של הסרט רציני מדי בתור משהו שהדגש העיקרי בו היה צריך להיות האקשן. אפילו "המבוך של פאן", ששואב השראה מספרי האיגיון של לואיס קרול, שם יותר דגש על אימה חזותית מאשר על תחושת קסם ודמיון פורה. זה כאילו דל טורו תמיד מנסה להמציא מחדש דברים שעובדים טוב מאוד כמו שהם.
"צורת המים" שואב השראה מסרטי אסונות-בקנה-מידה-קטן-באופן-מגוחך של רוג'ר קורמן. הפחד מקטסטרופה שתווצר בעקבות המלחמה הקרה ומרוצי החימוש והטכנולוגיה שבאו בעקבותיה, בהחלט קיים כאן. רק שדל טורו עשה שני דברים קצת שונים. קודם כל, הוא נתן לסרט קריינות פותחת שיוצרת תחושה של אגדת ילדים. קריינות שאינה חוזרת עד סוף הסרט, מה שמעלה את השאלה למה בכלל לטרוח. הדבר השני שדל טורו עשה אחרת מההפקות מעוררות המחלוקת של קורמן, הוא למעשה לנסות וליצור סרט, עם יומרות אמנותיות ושחקנים רציניים, במקום לנסות לדחוס כמה שיותר ימי צילומים למסגרת זמן מצומצמת כי צריכים את האולפן לעוד שני סרטים בשבוע הבא. האם זה הצליח לו? התשובה מורכבת.
אלייזה "דל טורו ממש רוצה שישוו אותו ללואיס קרול" אספוזיטו היא עובדת נקיון במכון מחקר ממשלתי באמצע המאה שעברה. היא אישה צנועה שאינה מושכת יותר מדי תשומת לב, בין השאר מכיוון שאינה מסוגלת לדבר. היחידים שהיא מתקשרת איתם באופן קבוע הם זלדה, עמיתתה לשטיפת מרצפות, וחברה הטוב גיילס, אמן מזדקן שהתמכרויות העבר הביאו אותו לחפש כל עבודה שיוכל בתחום הגרפיקה. אלייזה וגיילס גם גרים שניהם מעל אולם קולנוע ישן שמושך מעט מאוד קהל.
יום אחד, מגיע למכון המחקר משהו מסתורי. אוקי, אני אדייק מכיוון שזה מכון מחקר סודי למחצה וכל המטרה שלו היא להחזיק ולחקור דברים מסתוריים. מגיע יצור מסתורי. הוא נראה כמו שילוב בין אדם לדו-חי ומוצאו ככל הנראה באמזונס, שם הילידים סגדו לו כאל. אלייזה המסוקרנת מוצאת את היצור מרתק במיוחד מכיוון שכמוה, גם הוא אינו מדבר. אין ספק שמדובר ביצור אינטליגנטי שמסוגל להבדיל בין אנשים ולהבין את כוונותיהם, אבל לא כולם חושבים שעליו לקבל יחס אנושי. האחראי על המחקר הוא איש צבא לשעבר בשם סטריקלנד, שהדרך שלו לחקור את היצור היא לענות אותו ולראות עד כמה הוא עמיד במצבים שונים. אם לא יצא מזה מידע חיוני, לפחות הם השיגו אותו לפני הסובייטים.
אף על פי שיש לצורת המים מראה אחיד לכל אורכו, קשה להגדיר אותו כבעל סגנון מסוים, או אפילו קהל מוגדר. הוא מזכיר, כאמור, סרטי מפלצות זולים משנות החמישים והשישים, כאלה שצופים בהם כיום רק בשביל לצחוק על ערכי ההפקה הדלים. מצד שני, הוא בנוי כמו אגדה לכל המשפחה, עם הגיבורה הלא צפויה שרואה את האנושיות שביצור המוזר. מצד שלישי, יש בסרט התיחסויות מיניות ואלימות פיזית שאינן מתאימות לקהל צעיר. זו ערבוביה של רעיונות שלא בהכרח אמורים להיות תחת אותה קורת גג, אבל גיירמו דל טורו הלך על השילוב המוזר בכל אופן.
התוצאה היא סרט דליל מבחינת עלילה שעדיין נראה שנמשך יותר מדי זמן בגלל עומס הרעיונות שנזרקו לתוכו. זה היה יכול להיות סרט לילדים לולא פרטים שמתאימים אותו למבוגרים בלבד. בניית הדמויות כה פשוטה, שכאשר סטריקלנד מופיע לראשונה על המסך, מתנגנת ברקע מוזיקה של רעים. אין לי דרך אחרת להגדיר את הסגנון הזה, מדובר במוזיקה שכל מטרתה היא להודיע לקהל לא מנוסה שמדובר באיש רע. גם כשנדמה שסטריקלנד מקבל שמץ של אנושיות כאשר אנחנו נחשפים לאשתו ולילדיו זה לא מוביל לשום דבר, כי רגע לאחר מכן, הוא שוב האיש הרע. זה לא "בלתי נסלח", בו החלוקה לגיבורים ונבלים תלויה לחלוטין בנקודת המבט. סטריקלנד הוא הנבל בסרט ולא נעשה שום נסיון להסתיר זאת, או לתת לו מאפיינים פחות חלולים, כי לכל אגדה חייב להיות רשע.
באותה מידה, גיילס הוא העוזר הנאמן שתמיד ניצב לצדה של אלייזה ואף פעם לא מנסה לעצור אותה. גם כאשר היא מסבכת אותו עם בעל הדירה, הוא פשוט מקבל את זה ומאפשר לה לעשות כרצונה. הוא גרסה עצובה לכל אותם בעלי חיים מצוירים שנסיכות דיסני תמיד מסתובבות איתם, רק שגיילס לא נמצא בסיפור בכדי לעודד את אלייזה. היא זו שמעודדת אותו, כי החיים שלו בזבל בלעדיה.
חוסר הנכונות של דל טורו להעניק לדמויות אישיות מורכבת, מביא לכך שהסיפור צפוי ונטול מתח. כולם מתנהגים בדיוק כפי שמצפים מהם, כולל אייב… כלומר, היצור ללא שם שבכלל אינו קשור לאיש הדג שמדבר בקולו של דיוויד הייד פירס ב"הלבוי". בכלל לא דומה. אייב אוכל ביצים משומרות וזה בצורת המים מעדיף אותן קשות. הקשר בינו לבין אלייזה נבנה בבת אחת ואנחנו אמורים פשוט לקבל את זה שהוא קיים עכשיו. אלייזה לא חוששת מהיצור המוזר שמסוגל לפצוע אנשים בקלות והוא אינו חושש מהאישה שעובדת עם מעניו. הם פשוט יודעים שיהיה ביניהם משהו מיוחד, אז עיקר תהליך הבניה של הקשר נותר מחוץ לתסריט.
לא אגזול קרדיט מסאלי הוקינס. בסיפור מבולבל ושטחי להחריד, היא מחזיקה את הסרט על כתפיה. בלי לומר מילה, הוקינס מסוגלת לייצר כמויות אדירות של רגש. משהו בעיניים שלה תמיד אומר יותר מכפי שניתן לגלות במילים. למרות שהסרט משאיר הרבה שאלות ללא תשובה, לפחות אפשר תמיד לדעת מה אלייזה מרגישה. שאר השחקנים נעים בין סבירים (ריצ'רד ג'נקינס, אוקטביה ספנסר) לבין מבזבזים את כישוריהם על הופעה לא אמינה בעליל (מייקל שאנון), לבין נמצאים כאן רק כי יש איזה חוק חדש שמחייב שלפחות פעם בחודש מייקל סטאלברג יופיע בסרט.
אפרופו מייקל סטאלברג, הוא מגלם כנראה את הדמות הכי מורכבת בסרט ועם זאת, הכי מיותרת לעלילה. הסיפור שלו מכיל סודות, מזימות, בגידות ועדיין, העלילה הייתה מתנהלת בדיוק אותו דבר בלעדיו. הוא שם כדי להוסיף הקשר תקופתי, אבל לא באמת משהו מעבר. באופן מוזר, קיומה של הדמות הזו מחזק את התאוריה (המופרכת, אני מקווה) שלי לפיה גיירמו דל טורו כתב את התסריט בזמן שהטלוויזיה הייתה דלוקה ברקע והכניס לסרט כל מיני פרטים ששמע במקרה. כך למשל, אחד מסרטי "בחזרה לעתיד" התנגן ברקע כאשר דל טורו חשב על שמו של סטריקלנד, והוא כנראה צפה ב"המפץ הגדול", כי לדמות של מייקל סטאלברג קוראים דוקטור הופסטטלר והוא מאוד דומה במראהו ובקולו לדוקטור הופסטטר מהסדרה. אולי זה צרוף מקרים, אבל צריך לזכור שלא הייתה לדל טורו שום בעיה להעתיק מעצמו כאשר יצר את דמותו של היצור המימי חסר השם.
יש בצורת המים כמה סצנות באמת טובות. השיחה השניה של גיילס עם המוכר בחנות המאפים השכונתית אמנם קיימת בעיקר בכדי לתת עוד קצת הקשר היסטורי, אבל עשויה היטב ומגלה על גיילס פרט משמעותי שמסביר את היחס של הסביבה כלפיו. ההופעה הקצרה של בעלה של זלדה מתחברת היטב עם כל הדברים שהיא אומרת עליו מאחורי גבו ומספקת קיצור דרך מבורך לקראת סוף הסרט כאשר נראה שזמן המסך מתחיל להתארך יתר על המידה. יש סצנה אחת בין אלייזה לבין היצור בהשראת הסרטים הישנים בהם היא צופה שמספקת הצצה נדירה לתוך ראשה. זו סצנה שבניגוד לשאר הסרט, מרשה לעצמה לצאת מגבולות העולם בו הסיפור מתרחש ולמתוח עוד קצת את אלמנט הפנטזיה. אלה רגעים קצרים ומוצלחים, אם כי לצערי אין מספיק מהם ורוב הסרט חדגוני להחריד.
חדגוניות יכולה להיות דבר טוב כאשר היא ממלאת תפקיד נחוץ. אם זו הייתה הדרך להראות איך אלייזה רואה את העולם אחרת מהסובבים אותה, או איך היצור מוסיף עניין לחייה, הייתי תומך. אלא שבצורת המים, החדגוניות היא פשוט חדגוניות. אין בדירה של אלייזה שום מאפיין שמייצג אותה כדמות נפרדת והחדר של גיילס כמעט זהה לשלה, מהמעט שאפשר לראות. גם כל החדרים במתקן הממשלתי נראים אותו דבר, מה שמקשה להבין איפה בדיוק הדמויות נמצאות, במיוחד לאור הנטיה של דל טורו לצלם אותן מקרוב. ישנו רגע בו זלדה רואה שמשהו השתנה ומעירה על כך, אבל לא רואים מספיק מהחדר בכדי להבין מה השינוי. היא פשוט מגיבה בצורה טיפה יותר חסרת סבלנות מבדרך כלל. זו אותה בעיה שהייתה לי עם "פסיפיק רים": אם אתה כבר רוצה להרשים, לך עם זה עד הסוף. לצלם רובוט ענק ומפלצת נלחמים בעזרת קלוז אפים במקום חשוך, כאשר מים מגיעים להם עד אמצע הגוף, לא הולך להעביר את אותה התרגשות ותחושת אפיות שהייתה מתקבלת מלראות את הצדדים הלוחמים במלואם. במקרה של צורת המים, להראות דמות מגיבה למשהו, אינו מהווה תחליף לצילום של הדבר אליו היא מגיבה. זה כמו שאנשים יוותרו על צפיה בסרט ואז יגידו לאחרים את דעתם על סמך הביקורת שכתבתי. אני לא תחליף לצפיה, אלא רק אחד מני רבים שמנסים לעזור לכם להחליט האם הסרט שווה את זמנכם וכספכם.
אין לי ציפיות מסרט של דל טורו שיהיה רווי הגיון, אבל היה נחמד אם צורת המים היה מספיק מעניין ומקורי בכדי שלא אתעסק בחורים בתסריט במקום בעלילה עצמה. למה יש למנקות גישה חופשית לחדר עם סוד ממשלתי כאשר אין אף אחראי בסביבה? איך חדר האמבטיה של אלייזה נוגד את חוקי הפיזיקה? למה היצור מפגין יכולות מיוחדות רק כשזה נוח לתסריט? איך סטריקלנד אמור לגלות משהו על היצור אם הוא כל הזמן מתעלל בו? למה דמות אחת חושדת שינסו לפגוע בה בכל רגע חוץ מכאשר ברור שהולכים לפגוע בה? אם היצור חי באמזונס, למה הוא צריך מים מלוחים בכדי לשרוד? למה בעל הבית עדיין טורח בכלל להקרין סרטים מדי ערב, אם הוא מתלונן על כמות הצופים הנמוכה? אם אלייזה עובדת בתור מנקה, למה הדירה שלה כל כך מטונפת ומוזנחת?
אני באמת לא אמור להתעסק בדברים כאלה בזמן הצפיה, אבל גיירמו דל טורו מניח שאף אחד לא ישאל שאלות ופשוט מרשה לסיפור להתנהל בלי שום הגיון פנימי. זה לא היה מפריע לי אם צורת המים באמת היה מיועד לילדים, אלא שיש בסרט מספיק דברים שמבהירים שנועד לקהל מבוגר. דל טורו, כאחרוני במאי הטראש שפעלו תחת רוג'ר קורמן, לא מספיק מודע לעצמו בכדי שיראה כאילו הכל נעשה בקריצה. אולי לא אמורים לקחת את צורת המים ברצינות, אבל אם זה המצב, חבל שאף אחד לא עדכן את הבמאי עצמו. הסרט מבוים כמו דרמה אפלה שכולם צריכים להעריך בזכות האמנותיות שלה בלי לחשוב על כך שהסיפור לא עקבי, הדמויות שטחיות והבמאי מתייחס לצופים כמו אל ילדים שצריכים שיפשטו עבורם כל דבר.
פרק 234 – אימת הפאנטום
לרגל צאת "חוטים נסתרים", מה שאמורה להיות הופעתו הקולנועית האחרונה של דניאל דיי לואיס, החלטנו להקדיש לו את הפרק ולדבר גם על "מכבסה יפהפיה שלי", הסרט שפרסם אותו.
ספוילרים דיי לואיס.
ביקורת: חי בסרט
בפסטיבל אייקון האחרון, העברתי הרצאה על הדרכים השונות בהן אנשים ברחבי העולם מנסים ליצור קולנוע כמו בהוליווד, למרות שאין להם את התקציב, ולעתים הכשרון, הנדרש. לאחר שהבאתי דוגמאות בולטות מהודו, ניגריה, טורקיה, מקסיקו ואפילו מישראל, הגעתי לחלק בהרצאה שהוקדש לאלה שמנסים להיות הכל. הם לא עובדים בתוך מערכת אולפנים ממוסדת, או מחוזרים בידי פסטיבלים יוקרתיים וגם לא זוכים להצלחה מסחרית במדינה שלהם. מדובר באנשים ששכנעו את עצמם שיש להם את היכולת גם לכתוב, גם לביים, גם להפיק, גם לגלם את התפקיד הראשי ובמקרים רבים, גם להלחין את המוזיקה ולדאוג לשיווק בעצמם. הקהל היה אדיש כשהזכרתי את אד ווד וניל ברין, אבל צחקק כאשר הזכרתי את "החדר". זה הסרט שכולם הכירו.
לקח ל"החדר" כמה שנים עד שהגיע למעמד קאלט, אבל בזכות האינטרנט ואנשים שמגיעים להקרנות מיוחדות מצויידים בכפיות, הסרט מוכר כיום בקרב חובבי קולנוע רבים, במיוחד אם הם חובבי קולנוע רע. סרטו היחיד של טומי וויסו יצא לקול ענות חלושה בשנת 2003. אני שמעתי עליו בזכות פרק של Nostalgia Critic שצולם שבע שנים לאחר מכן, כאשר "החדר" כבר זכה למוניטין כאחד הסרטים הגרועים בהיסטוריה. זו אמנם לא המתנה ארוכה כמו "הטרמפיסט", שהגיע לידיעת הציבור ולהקרנות שישי בערב כמעט ארבעה עשורים לאחר שנגנז, אבל בהחלט מרתק לחשוב שסרט שאף אחד לא רצה לראות בזמן אמת, הפך לצפיית חובה תחת הטיעון שחייבים לראות בכדי להאמין.
"חי בסרט" מתחיל בסוף שנות התשעים, כאשר גרג ססטרו פוגש את טומי וויסו בסדנת משחק לחובבים. לשניהם יש את אותו חלום, להפוך לכוכבים בהוליווד, אבל הדרך לפרסום ארוכה ומלאה מהמורות. גרג לא יכול להרשות לעצמו לעזוב את סן פרנסיסקו ולשכור דירה בלוס אנג'לס, אבל טומי בהחלט יכול. יש לו כסף ודירה באל.איי. ומכונית יוקרה. רק אל תשאלו מאיפה השיג אותם. או מאיפה הוא בעצם. או בן כמה הוא.
שלושת סימני השאלה האלה הם הסוד המוגן של טומי וויסו. כששואלים על הרקע שלו, הוא טוען שהוא בן גילו של גרג ושנולד בניו אורלינס. זאת למרות שהוא בברור מבוגר מחברו בלפחות עשור ויש לו מבטא מזרח אירופי חזק. אם שואלים לגבי הכסף, טומי פשוט אומר לא לדאוג לגבי זה ומציע ללכת להתמסר עם פוטבול, משחק אמריקאי שמשחקים שני חברים אמריקאים לחלוטין.
כאשר החלום אינו קרב וגרג וטומי מתקשים למצוא עבודה בתור שחקנים, טומי מחליט שאם מוחמד לא יבוא אל ההר, אפשר לשלם למישהו שיבנה לו הר משלו. הוא כותב את "החדר", מה שכיום ידוע לשמצה כאחד הסרטים הגרועים בהיסטוריה. אלא שבזמן אמת, זה נראה כמו רעיון טוב למספיק אנשים בכדי להסכים להשתתף בהפקה, למרות שמוביל אותה טיפוס חסר נסיון ביצירת סרטים שאינו מוכן לדבר על עצמו, אבל משוכנע שהוא עושה דברים כמו בהוליווד. העיקר שהוא משלם על הכל, אל תדאגו לגבי זה.
כשגיליתי שהסרט יופץ בישראל תחת השם "חי בסרט", משהו בתוכי התאבד. חששתי שהשם, בצרוף שמותיהם של האחים פרנקו וסת' רוגן על הפוסטר, יגרור את הקהל הלא נכון. הסרט מבוסס על הזכרונות של גרג ססטרו, אותם פרסם בספר "אמן האסונות". זה שם שמתאר היטב את טומי וויסו, אדם שמתוך יומרנות נטולת גיבוי, הצליח לעשות כל טעות אפשרית בזמן יצירת הסרט. פחדתי שהשם העברי יביא לאולם דווקא אנשים שלא מכירים את "החדר" ויצפו לקומדיה פרועה מלאה בבדיחות גסות והומור סטלנים. עד כמה שאני מעריך את משחק המילים ב"חי בסרט", משהו בשם הזה פשוט צורם לי.
לאחר שלמעשה צפיתי בסרט, אני פחות מודאג. אמנם הוא כנראה יאכזב את האנשים שחשבו ש"משמר המפרץ" הוא פסגת הקומדיה, אבל חי בסרט בהחלט מצחיק. ג'יימס פרנקו, שבאופן מתאים, גם ביים את הסרט וגם מגלם בו את טומי וויסו, מפגין תזמון נהדר ביצירת קומדיה ללא אלמנטים קומיים בולטים מדי. טומי מדבר ונראה מוזר, אבל הוא לא פאנץ' ליין. פרנקו מגלם אותו כדמות עגולה שלמרות התנהגות מחשידה לכל אורך הדרך, מצליחה להציג ניצוצות של אהבה אמיתית לסרטים ולאומנות המשחק. הוא (טומי) אמנם שחקן נוראי, אבל פרנקו מציג אותו כמי שביקורת רעה לא תעצור אותו. טומי וויסו רוצה להיות הגיבור, כמו ג'יימס דין, אותו הוא מעריץ למרות שלא ידע עליו דבר לפני שהכיר את גרג. כשאומרים לטומי שיותר מתאים לו לגלם נבל בסרט אימה זול, הוא באמת נפגע, אבל זה גם מדרבן אותו להוכיח את ההפך. בסופו של דבר, פרנקו הצליח להפוך את טומי וויסו לדמות המורכבת והרגישה שוויסו עצמו לא הצליח להציג על המסך.
עוד הצלחה קומית היא באופן בו מוצג הליך יצירת "החדר". לצד הערות שכל מי שצפה בסרט כבר יודע לדקלם בעל פה, חי בסרט מראה איך ההפקה נפגעה לא רק מהעדר הכשרון של הבמאי והשחקנים, או מהתסריט חסר העקביות, אלא גם מהלחץ הנפשי בו טומי היה נתון. קל לצחוק על הטעויות הטכניות שעשה, אבל חי בסרט מציג אותו כמי שבאמת לא נעים לעבוד לצדו, לא כי הוא אדם רע, אלא כי הוא מנסה בכח להגשים חלום בלתי מושג והיאוש מתחיל לחלחל לעבודתו.
עדיין, הסיבה האמיתית שחי בסרט עובד, היא שעשו אותו באהבה. במקום ללעוג לטומי וגרג ולהציג אותם כשני סתומים שלא קולטים מה קורה סביבם, ג'יימס פרנקו והתסריטאים סקוט נויסטטר ומייקל ובר מגלים חיבה אמיתית כלפי אמן האסונות שמרכז הסיפור. הם מודעים לכך שהוא אדם קשה, אבל הוא עדיין אדם, גם אם הוא משקר לגבי גילו ומוצאו. פרנקו דאג להכיר באופן אישי את וויסו בכדי להבין אותו כיותר מבדיחה. לעשות חיקוי של הדיבור המוזר שלו זו לא חכמה, ג'יימס פרנקו ממש התחבר למושא חיקויו. בהנחה שטרח לקרוא לפני כן את התסריט ואת הספר עליו הוא מבוסס, מדובר בצעד מאוד אמיץ מצד פרנקו, שהרי הסיפור מפרט כיצד עולמו של גרג התהפך בעקבות הכנסת האיש המוזר לחייו, ולא בהכרח לטובה.
ג'יימס פרנקו חולק את המסך עם אחיו הצעיר דייב, שמגלם את גרג. הקשר הטבעי בין השניים מעביר היטב את הקשר הקרוב בין טומי וגרג, כאשר האחד הוא בעל אמצעים שמעודד את השני ללכת בעקבות חלומו ולא לאכול חרא מאף אחד. הדבר מעלה את דייב פרנקו לרמת משחק שטרם הציג ואני מקווה שיוביל אותו לגלם תפקידים מאתגרים יותר מאלה שהוא רגיל אליהם. צוות השחקנים מכיל גם לא מעט פרצופים מוכרים בתפקידים קטנים, כמו אליסון ברי בתפקיד חברתו של גרג, מייגן מולאלי בתפקיד אמו, מלאני גריפית בתפקיד מורה למשחק, שרון סטון בתפקיד סוכנת מפוקפקת, ג'קי וויבר בתפקיד שחקנית בסרט, ג'ייסון מנצוקס בתפקיד אחד מבעלי האולפן, זאק אפרון בתפקיד כריס-אר וסת' רוגן בתפקיד מנהל התסריט. לרוב אני לא משתגע על סת' רוגן, אבל חי בסרט עוקב אחר הכלל שהטווה "סטיב ג'ובס", לפיו רוגן יהיה הכי מוצלח בתפקיד בו לא נדרש ממנו להצחיק.
קשה להעריך עד כמה חי בסרט ידבר אל מי שלא מכיר את "החדר". הוא בברור יהיה מצחיק ומובן יותר למי שראה את סרטו של טומי וויסו, אבל נעשה מאמץ להכיר את הדמות גם לקהל חדש. אין ספק שכדאי קודם לצפות במקור ורק אז לראות את הסרט על מאחורי הקלעים של ההפקה. חי בסרט אמנם מציג סיפור לא פשוט, אבל הוא בברור רוצה שאנשים יכירו ויאהבו את "החדר" על מלוא גריעותו. כמו שטים ברטון ביים את "אד ווד" על מנת לחשוף אנשים לבמאי אותו הוא מעריץ בזכות נחישותו ולא בזכות כשרונו, כך גם ג'יימס פרנקו ביים את חי בסרט כדי לספר את סיפורו של אדם שהוא מעריץ. לא מהסיבות שטומי וויסו חושב שראוי להעריץ אותו, אבל כן מהסיבות שצופה בסרטו של פרנקו יכול להתחבר אליהן.
ביקורת: אני, טוניה
החלקה על קרח איננה אחד מענפי הספורט שאני מתיימר להבין בהם. שיטת הניקוד לא ברורה לי, אני לא באמת צופה בזה מחוץ לאולימפיאדת החורף ואני יודע את שמו של תרגיל אחד בדיוק, וגם זה רק בעקבות הסרט "אני, טוניה". למעשה, טרם הצפיה בסרט, יכולתי למנות שמות של שלוש מחליקות בלבד. כמובן שטוניה הרדינג וננסי קריגן הן השתיים הראשונות שעולות לראש. זה כמו שהראפר הראשון שחושבים עליו יהיה טופאק שאקור. טוב ככל שיהיה, השם שלו קופץ כי הוא קשור גם לדברים שמחוץ לתחום בו התמחה. המחליקה השלישית שאני מכיר היא גלית חייט, כי כאמור, אני צופה באולימפיאדת החורף וזוכר שהייתה לרגע קצר התקווה הישראלית למדליה היסטורית.
לאחר הצפיה ב"אני, טוניה", אני עדיין מכיר רק שלוש מחליקות מקצועיות. הסרט לא הוסיף לי שום מידע לגבי הענף, פרט לכך שבערך הבנתי מה זה קפיצת אקסל ושמדובר בתרגיל קשה במיוחד לביצוע. מה שכן למדתי לעומת זאת, זה עד כמה האופן הנלעג בו הרדינג הוצגה לאורך השנים, מסתיר סיפור חיים קשה במיוחד.
טוניה הרדינג נולדה ב-1970 בפורטלנד, אורגון. מגיל צעיר, הראתה כשרון יוצא דופן להחלקה אמנותית על הקרח ואמה לאבונה השקיעה את מעט כספה במציאת מסגרת אימונים רצינית עבור הילדה. אם נדמה שלאבונה, עשתה זאת מתוך אהבה חסרת גבולות לבתה, יהיה נכון יותר לומר שראתה בכך הזדמנות לטפח אלופה לעתיד שתביא הרבה כסף הביתה. לאבונה נעשית דמות עוד יותר דומיננטית בחייה של טוניה הצעירה לאחר שהאב עוזב את הבית וטוניה נותרת תחת חסותה של אישה אלימה ואכולת קנאה שדוחקת אותה לנצח בכל מחיר.
טוניה אכן גדלה להיות מחליקה ברמה גבוהה, אולם יש לה מספר תכונות שמונעות ממנה להיות הטובה ביותר. יש לה בעיות משמעת, היא תחרותית יתר על המידה, המוזיקה שהיא בוחרת אינה מקובלת על רוב השופטים וזה שלכל מקום מלווה אותה לאבונה הווכחנית, ממש לא מוסיף לה אהדה. בגיל 15, טוניה מוסיפה עוד אדם בעייתי לחייה. היא מתחילה לצאת עם ג'ף גילולי ומתאהבת בו, חרף היותו אלים כלפיה. או שהיא אלימה כלפיו. תלוי את מי שואלים.
אני טוניה מבוסס על סדרת ראיונות שערך התסריטאי סטיבן רוג'רס עם הרדינג, גילולי ולאבונה שנים לאחר התקרית שהפכה את השלושה ידועים לשמצה. כל אחד מהם זוכר את הדברים קצת אחרת ומשוכנע שהוא זה שהיה בסדר בתוך כל הבלגן. טוניה אומרת שג'ף היה מכה אותה בקביעות ושאמה הייתה משליכה לעברה חפצים. ג'ף אומר שאם כבר, הוא זה שסבל מאלימות ועשה הכל כדי לרצות את אהובתו. לאבונה בעיקר יושבת עם פרצוף אמרתי-לכם ומשוכנעת שאמא יודעת הכי טוב. הראיונות האלה משוחזרים מדי פעם מול המצלמה, או מהדהדים כקריינות לסיפור חייה של טוניה, כאשר את המעורבים המקוריים מחליפים שחקנים. הדבר מזכיר את "אמריקן ספלנדור", רק שכאן, גם הראיונות מומחזים.
מרגו רובי הודתה שלא ידעה כי מדובר בסיפור אמיתי כאשר הסכימה לגלם את טוניה הרדינג. מעבר לכך שהרדינג התפרסמה במהלך שנות התשעים בכל כלי תקשורת אפשרי והייתה הפאנץ' ליין להרבה מאוד בדיחות, קשה להאשים את רובי. לצד העדויות הסותרות שהושארו בכוונה כחלק מהתסריט, מדובר באמת בסיפור יוצא דופן. אנחנו רגילים לסרטים על ידוענים שהצליחו להתגבר על המכשולים שהונחו בפניהם ולהגשים את יעודם כנגד כל הסיכויים, אבל אני טוניה נוקט בגישה אחרת. הוא לא רואה בהרדינג גיבורה שעלתה מאשפתות, אלא מישהי מוכשרת בטרוף שגררה את האשפתות בעקבותיה לכל מקום, בין אם במודע או בתום לב. היא הייתה מצליחה בכל אופן בזכות יכולותיה המולדות, אבל לו גדלה בבית אחר, כנראה שההיסטוריה הייתה זוכרת אותה הרבה יותר לטובה. בעוד הסרט מגלה סלחנות מסוימת ונוטה לאמץ את הנרטיב של טוניה יותר מאשר את של האחרים, היא עדיין יוצאת כטיפוס בעל נטיה להרס עצמי, נטיה שחוזקה משמעותית בידי האנשים בחייה. אף אחד מהטיפוסים האלה אינו גיבור. הדבר החיובי ביותר שיש לסרט לומר עליהם זה שאולי היו טיפשים מכדי להבין את ההשלכות האמיתיות של מעשיהם.
הרבה פעמים, גישה כזו הייתה מפריעה לי. אחרי הכל, מה שווה סיפור של דמויות שליליות, אם אין צד חיובי להשוות אליו לשם שמירה על פרופורציות? אלא שאני טוניה מצליח לגבור על הצורך הזה ומספק סיפור מלא עניין מבלי להציע גאולה לאנשים בו הוא עוסק. בין אם מאמינים שטוניה היא פסיוכפתית רודפת פרסום, כמו הפרסונה שנוצרה לה בתקשורת, או שג'ף גילולי נצל את תמימותה בכדי להרוס לה הזדמנויות חשובות, עדיין מדובר בבחירה באור מאוד שלילי להציג בו את הדמויות. גם דיאן רולינסון, מאמנת ההחלקה שנראית לאורך רוב הסרט כקול ההגיון שמנסה להסביר לטוניה ולאבונה את חוקי המשחק, עדיין מתגלה כטיפוס נכלולי בעל מוסר עקום כאשר העניינים מסתבכים. היא עושה את זה אולי מתוך חיבה לטוניה ואולי כדי לא להיגרר בעקבותיה למקומות אפלים, אבל זה עדיין פן באישיותה שמתגלה ברגע המתאים.
כמו מרגו רובי, גם אני התקשתי להאמין לחלק מהדברים המוצגים בסרט. רק שילוב של קטעים מהראיונות המקוריים, ללא שחקנים, הבהירו לי עד כמה מדובר באוסף של אנשים מוזרים שטוב שאין לי הכרות איתם במציאות. שון אקהארט, שומר הראש של טוניה, הוא אולי הדוגמה המדהימה ביותר לאדם שמתעקש על כך שהוא דבר אחד, בעוד הראיות מצביעות על ההפך. לנסות לאמת אותו עם עובדות זה בערך כמו לגרום לדונלד טראמפ להודות בטעות – בלתי אפשרי ומתיש עבור כל הנוכחים מלבדו.
הבמאי קרייג גילספי כבר יצר סרטים על דמויות חריגות בעבר. סרטו המוכר ביותר הוא "לארס והנערה האמיתית", שהצליח איכשהו לגרום למישהו שהיה הנבל, או ההפוגה הקומית המטרידה ברוב הסרטים, להיות טיפוס מובן ומעורר אהדה בתפקיד הראשי. אני טוניה הוא אתגר לא פשוט. מצד אחד, גילספי מנסה להציג את סיפורם של אנשים אמיתיים, על פי התאורים שלהם עצמם. מצד שני, הוא שומר מקום להסתיגות כי בהחלט יתכן ומה שמוצג על המסך שונה מהותית מהמציאות. הסרט מפלס את הנתיב בו הלכו הרדינג וגילולי לעבר התקרית שהפכה אותם ידועים לשמצה, תוך שניתן דגש על כך שהדבר היה בלתי ניתן לעצירה. האחריות מוטלת על אחד מהם, או על שניהם, או על אף אחד משניהם. כל אחד טוען קצת אחרת וגילספי מוצא את הדרך להראות את העובדות לצד הדעות הסותרות מבלי לפגוע בשטף הסיפור.
באופן מתבקש, הסרט נוקט בטון קומי חלק ניכר מהזמן. זו קומדיה שחורה שהמציאות הכתיבה ורוג'רס וגילספי רק עבדו אותה לכרונולוגיה של טרגדיה ידועה מראש. מה שלא נראה משעשע בזמן אמת, מעלה במבט לאחור גיחוך כשקולטים שכן, הדברים האלה למעשה קרו והאנשים האלה למעשה התנערו מאחריות עליהם. עם זאת, לא הכל מצחיק. האלימות בתוך המשפחה, ההתדרדרות המוסרית, התחושה שילדה שהייתה יכולה לגדול נורמלית ומאושרת נשבתה בתוך אורח חיים שהפך אותה לגרסה יותר מפורסמת של אמא שלה, הדברים האלה לא מצחיקים. הם מזעזעים וקשים לצפיה, אבל גילספי היה מספיק חכם להראות אותם כחלק משגרה עצובה במקום לכפות התעסקות בכל פצע פתוח. כשלא מטפלים בפציעות, הן מחמירות, אבל אני טוניה עובד דווקא כי הוא מזניח את הטיפול ונותן לנמק לגדול.
הייתי מאוד סקפטי כשקראתי שמרגו רובי מקבלת מחמאות על הופעתה בתפקיד הראשי. עד כה, היא נראתה לי שחקנית מאוד מוגבלת שאינה מסוגלת לשאת על גבה דמות מורכבת כמו טוניה הרדינג. לשמחתי, נראה שלא הערכתי אותה מספיק. רובי נותנת כאן תצוגת משחק טובה בהרבה מכל מה שעשתה בעבר, כנראה בגלל השליטה שהייתה לה בפיתוח הדמות. עד כה, היא הייתה נתונה להחלטות של מפיקים ובמאים שראו בה בעיקר פרצוף יפה, כאשר באופן מוזר, רק "יחידת המתאבדים" הידוע לשמצה אפשר לה להראות משהו מעבר לכך. את אני טוניה, מרגו רובי גם הפיקה, מה שנתן לה סוף סוף את האפשרות לגלם דמות שמסקרנת אותה אישית ולהחליט מה בדיוק לעשות איתה. נראה שכאשר רובי מקבלת את הקרדיט שריצ'רד קרטיס, מרטין סקורסזה, אדם מק'קיי וטינה פיי לא נתנו לה, היא מתגלה כשחקנית ראויה בהחלט.
אני טוניה לא יגרום לכם להתחיל לחבב החלקה אמנותית על הקרח. למעשה, יש סיכוי שהוא יגרום לכם לחוש בחוסר נעימות בפעם הבאה שתתקלו בשידור של תחרות. הוא לא יוצא כנגד הענף, אבל לצד הנסיונות להבין את התדרדרותה של טוניה הרדינג, מתקבל הרושם שיותר תמיכה מצד הממסד הייתה בהחלט עוזרת לה. זה סיפור של ספורטאית מבריקה שכל תחלואה אפשרית הנובעת ממשפחה בעייתית ועודף תחרותיות, הובילה לכך שנותרה בתודעה בגלל ארוע שהטיל צל על הענף כולו. כיום, היא כבר אפילו לא בדיחה, רק עוד פריט ברשימת "דברים שילדי שנות התשעים זוכרים". הסרט מקדיש רגע קטן ועדין בכדי להזכיר איך בעצם באנו במטרה לראות את אותה תקרית. אף אחד לא נכנס לאולם בציפיה ללמוד על חייה המרתקים של הרדינג, אלא כדי לראות את מרגו רובי מגלמת את הפסיכית על המסך. עצוב שזה מה שמושך אנשים לסיפור, אבל זו גם הסיבה שהסרט עובד כל כך טוב. היוצרים שלו מבינים מה הקהל רוצה לראות ובונה סביב זה את הביקורת שלו לא רק כלפי הדמויות, אלא גם כלפי מי שרואה בהן מופע אימים ושוכח שמדובר באנשים אמיתיים שחייהם השתנו ללא הכר בזמן שרובנו רק קראנו בעיתון או ראינו בחדשות מה קרה.
פרק 233 – הג'וב האיטלקי
"קרא לי בשמך" עוסק במערכת יחסים רומנטית בין שני גברים שיש ביניהם פערי גיל ונסיון. החלטנו לא להשוות אותו לסרט הכי מתבקש. כן, אתם יודעים איזה. במקום, החלק השני של הפרק מוקדש ל"אלים ומפלצות".
ספוילרים במיץ משמשים.
ביקורת: חוטים נסתרים
הי, פול תומס אנדרסון. שנינו אנשים בוגרים, אז בוא נהיה כנים. אני לא מחבב אותך ואתה, אם היית מכיר אותי, כנראה לא היית משתגע עלי. אתה במאי מוכשר בטרוף, עם ראש יצירתי, שליטה טכנית מדויקת ויכולת להוציא משחקנים את המיטב. מצד שני, אין לך אפילו סרט אחד שבאמת אהבתי. אני תמיד משתעמם בסרטיך ומרגיש שיש לך נטיה חזקה מדי לקדם אלגוריות על רעה חולה כזו או אחרת של האנושות על חשבון עלילה והוספת נופך אנושי לדמויות. קשה לי עם החיבה שלך למסרים עגומים ועם הדיאלוגים הישירים מדי שאתה כותב, בלי להשאיר כמעט מקום לסאבטקסט. אני חושב שאתה מאסטר בכל הנוגע למסגור תמונה, בימוי שחקנים ופיתוח בסיס רעיוני, אבל איכשהו התוצאה תמיד שווה פחות מסך חלקיה בעיני. עם זאת, הסרט החדש שלך מועמד לאוסקר ואני תמיד משתדל לראות את כל המועמדים לפני הטקס, אז הנה אנחנו נפגשים פעם נוספת.
את הפסקה הקודמת כתבתי לפני שיצאתי להקרנה של "חוטים נסתרים", סרטו החדש של אנדרסון. מעבר לצורך להוציא מראש כמה דברים שיושבים לי על הלב בכדי שלא אתעסק בהם בזמן הצפיה, חשבתי לערוך ניסוי. אני הולך להתייחס בביקורת לכל אחת מהנקודות שהועלו בפסקה הנ"ל ולראות האם חוטים נסתרים נופל באותן בעיות שסרטיו הקודמים של הבמאי נפלו, או שאפילו אני, סלק חמוץ שכמותי, אסכים שמדובר באחד הסרטים הטובים של הזמן האחרון.
קודם כל, העלילה. בלונדון של אמצע המאה שעברה, ריינולדס וודקוק (הה… הה… וודקוק) הוא מעצב שמלות נחשב המאוד גאה בעבודתו. העיצובים נתפרים לפי הזמנה אישית למי שיכולה להרשות לעצמה את שירותיו של ריינולדס והוא ואחותו סיריל מנהלים את העסק מביתם בלב העיר. ריינולדס מאוד אוהב את שגרת היומיום שלו ואת האפשרות לשקוע לחלוטין בעבודתו למשך שעות, בעוד סיריל דואגת למשק הבית ולכך שאחיה יוכל לעבוד באין מפריע.
יום אחד, מזמין ריינולדס לארוחת ערב את אלמה, מהגרת חביבה שעובדת כמלצרית בבית קפה. בניגוד למהלכה המוחלט של ההיסטוריה האנושית, המלצרית נענית בחיוב למהלכיו של האיש המוזר שיכול להיות אבא שלה, ועד סוף הערב, כבר נשבית לחלוטין בקסמיו. ריינולדס מצדו, נמשך לאלמה בגלל הגוף שלה. לא בקטע שטחי, אלא כי יש לה בדיוק את הגזרה החביבה עליו והוא יכול להלביש אותה בשמלות ללא צורך בתיקונים מעצבנים. השניים הופכים לזוג, כאשר אלמה מקווה להפוך יום אחד ליותר מבת לוויה וממש להיות מרכז חייו של ריינולדס, בעוד הוא חש קשר קוסמי בינו לבין המידות שלה, אבל מגדיר עצמו כרווק מושבע.
נתחיל בטיעון הראשון: אני לא מחבב את פול תומס אנדרסון. זה נכון ואני תמיד חש צורך לציין זאת כאשר אני מבקר סרט של במאי שאין לי רקורד מוצלח עם עבודתו. יתכן ואני מגיע עם דעה קדומה להקרנה בשל כך, אבל אני מאמין (כפי שקרה עם לארס פון טרייר ו"מלנכוליה", או עם דארן ארונופסקי ו"המתאבק") שהדבר רק ידגיש עוד יותר את ההפתעה הנעימה כאשר אותו במאי מוציא תחת ידיו סרט שלמעשה אהבתי. אני משתדל לשמור על ראש פתוח, גם כשהציפיה היא להתאכזב.
פול תומס אנדרסון הוא במאי מוכשר בטרוף. אין לי ספק לגבי זה. חוטים נסתרים, כמו מרבית סרטיו הקודמים, מרהיב מבחינה חזותית ועושה שימוש חכם במסגור של דמויות ובניצבים שעוזרים לספר את הסיפור. אין בסרט סתם דברים שקורים ברקע, כי גם הרקע הוא חלק מהסיפור. הראש היצירתי מתבטא ביכולת לקחת דמות משעממת כמו ריינולדס ולהוציא מתוכה משהו שלא הופיע בתחילה. הוא הופך מאדם מוזר שנראה כאילו אין לו שום עניין במעורבות רגשית, ליצור סובל ונרגש, עם צדדים פגיעים שנדרש טיפול קפדני על מנת למנוע מהם להשתלט עליו סופית.
השליטה הטכנית מיוצגת לא רק במיקום חכם של הדמויות ויצירת תמונות שכאילו צוירו בשלהי תקופת הבארוק, אלא גם בתנועה יציבה של המצלמה שעוקבת אחר הדמויות מחדר לחדר, או נשארת במקום על מנת לתפוס רגע במלואו. פול תומס אנדרסון היה אחראי גם על הצילום, למרות שלא לקח על זה קרדיט, מה שמבטיח שהייתה הסכמה מלאה בין הבמאי לבין הצלם הראשי בסרט. עבודת הסאונד גם מוצלחת ונותנת תחושה טובה של המקום והתקופה, אם כי ישנן כמה בחירות מעוררות מחלוקת. אני מבין את הרצון לגרום לאכילת ארוחת בוקר להישמע כמו רעש בלתי נסבל כחלק מהסיפור (באותה הזדמנות, כדאי שסיריל תבדוק את הטוסטר. נראה לי שהוא חזק מדי), אבל מסיבה רועשת אינה מציפה את החושים כנדרש ואותם ניצבים ששיבחתי על תרומתם לסיפור, נראים פעמים רבות שקטים מדי, כאילו אנדרסון שכח להעניק להם חיים.
היכולת להוציא משחקנים את המיטב נראית מובנת מאליה כשמלהקים את דניאל דיי לואיס לתפקיד הראשי. כמובן שהוא טוב, הוא דניאל דיי לואיס. הוא נכנס כל כך עמוק לתפקידים, שאני חושד שהידיעות על פרישתו ממשחק עם תום צילומי חוטים נסתרים, הן חלק מההכנות שלו לתפקיד שחקן שפורש ממשחק. הוא מבין את ריינולדס, לדעתי טוב יותר מאנדרסון עצמו. דיי לואיס שקוע בתפקיד עד כדי כך, שלפעמים נדמה שהוא מביים את עצמו. לזלי מנוויל מוצלחת בתור סיריל, שלמרות קרירות ואיפוק בלתי פוסקים, מצליחה להביע חמימות מסוימת של אחות ושותפה לדרך. ויקי קריפס פחות מוצלחת בתפקיד אלמה, אבל בכך אני מאשים בעיקר את התסריט. הדמות של אלמה מלאה בסתירות פנימיות וקשה לעקוב אחר הרציונל שלה. נראה שבשלב מסוים, גם הדמויות האחרות מוותרות ופשוט נותנות לה לעשות דברים לא הגיוניים.
אני תמיד משתעמם בסרטים של אנדרסון וחוטים נסתרים אינו יוצא דופן. אמנם היו בו יותר רגעים מעניינים מאשר ב"מידות רעות", אבל כל הקצב לא נכון ואין כימיה אמיתית בין הדמויות. המערכה הראשונה מכילה הרבה רגעים מתים ועריכה שקופצת בזמן הלא נכון מסצנה לסצנה. הסיום, לעומת זאת, מואץ ולא מאפשר להתעמק במה שקורה. רק אמצע הסרט מצליח לרתק מדי פעם, כאשר התבנית נשברת לרגע וריינולדס ואלמה צריכים להתמודד עם אתגר של ממש, למרות שהפתרונות של אנדרסון נוטים להיות פתאומיים ולא סבירים. הייתי צריך לבדוק בוויקיפדיה כדי להיזכר שהוא בזוגיות רצינית, כי שום דבר מהאופן בו הזוגיות במרכז הסרט מוצגת, אינו מעיד על כך. תוספת לקושי להתרכז בסרט, מעניק הפסקול שחבר ג'וני גרינווד, כאילו במטרה להרדים את הצופים ולגרום לתמונות על המסך להיראות חסרות יחוד.
נטיה חזקה מדי לקדם אלגוריות על רעה חולה כזו או אחרת של האנושות על חשבון עלילה והוספת נופך אנושי לדמויות, קיימת גם קיימת בחוטים נסתרים. בעוד הגישה הכללית של הסרט חיובית יותר מרוב סרטיו של אנדרסון, המסר ברור והפתרון שמוצע בסוף אינו נראה כמו משהו שדמויות עגולות היו עושות. אלמה וריינולדס מבצעים דילוג לא הגיוני בנסיון להתמודד עם קונפליקט, במקום לעשות את הבחירה הפשוטה שכל אדם שפוי היה עושה. קשה לי עם החיבה למסרים עגומים ועם הדיאלוגים הישירים מדי שאנדרסון כותב, בלי להשאיר כמעט מקום לסאבטקסט וזה המצב גם פה. בעוד דברים לא תמיד נאמרים כפשוטם, חוטים נסתרים מאוד בוטה עם המסרים שלו לגבי טיבו האמיתי של הקשר בין הדמויות. זה מסר מעניין על הנייר, אבל במקום לאפשר לצופים זמן להבין דברים בעצמם, אנדרסון פשוט פורש בפניהם גרסה משוטחת של רעיון מורכב בהרבה.
פול תומס אנדרסון הוא מאסטר בכל הנוגע למסגור תמונה, בימוי שחקנים ופיתוח בסיס רעיוני, אבל איכשהו התוצאה תמיד שווה פחות מסך חלקיה. זו לא רק העתקה של מה שכתבתי בתחילת הביקורת, אלא גם התחושה שלי לגבי חוטים נסתרים. עד כמה שהוא עשוי טוב מבחינה טכנית, חסר בו משהו מאוד בסיסי שיעשה את הסיפור למעניין. כאשר מדובר במערכת יחסים, אין שום סיבה להאמין מלכתחילה ששתי הדמויות אמורות להיות ביחד. ההתנהגות של ריינולדס כל כך לא קשורה למה שקורה סביבו, שבמהלך הדייט הראשון שלהם, התחלתי לחשוד שהוא עומד להחזיק את אלמה בתוך בור ולהרעיב אותה כדי לתפור מהעור שלה שמלה. זה לא קורה, אבל במקום התחלה של סיפור רומנטי, אנדרסון כתב משהו שמזכיר יותר התחלה של סרט אימה.
הסרט מועמד לאוסקר ואני משתדל לראות את כל המועמדים, לפחות לפרס הסרט, לפני הטקס. אני לא חושב שהייתי טורח לצפות בחוטים נסתרים אחרת. למי שאוהב את פול תומס אנדרסון, יש כאן עוד מאותו הדבר. פחות שנאת אדם מהרגיל, אבל בהחלט אותה ישירות בשיחות ואותה התבססות על רעיון כללי ולא על נרטיב. למי שלא אוהב את הסגנון שלו, אין מה לצפות כאן לחידושים. הסרט קצת יותר נגיש מ"המאסטר" או "מידות רעות", אבל עדיין ממשיך את הקו של העברת רעיון על חשבון התנהגות אנושית אמינה. עד כמה שיש לו יכולות גבוהות כבמאי, אנדרסון לקח על עצמו גם את תפקיד התסריטאי ועשה בעיקר בלגן בתחום הזה. הדמויות לא עקביות, העלילה לא מעניינת והעידון אינו קיים, דווקא בסרט על דמות כל כך עדינה.
ביקורת: קרא לי בשמך
סרטים שעוסקים בדמות המגלה את הזהות המיניות האמיתית שלה, לרוב בהדרכת דמות בטוחה יותר בנטייתה, מתחלקים לשני סוגים. יש את הסרטים שמתרכזים בפן האינטימי, זה שבין שתי דמויות מאוהבות, לעתים עם תאורים די גרפיים של יחסי מין והרבה וידויים מרגשים. זה כולל סרטים כמו "קרול" ו"כחול הוא הצבע החם ביותר", שלגמרי במקרה עוסקים שניהם בזוגות לסביים והם הדוגמה הראשונה שעלתה לי לראש. הסוג השני הוא סרטים שמדגישים יותר את היחס של הסביבה לזוגיות חד-מינית וכיצד היא משפיעה על סיכויי ההשרדות של הדמויות הראשיות. זה כולל סרטים כמו "הר ברוקבק", "לנשק את ג'סיקה שטיין" ו"אור ירח".
"קרא לי בשמך", סרטו החדש יחסית (הבכורה שלו הייתה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה) של לוקה גואדנינו, על פי תסריט של ג'יימס אייבורי הוותיק, נמצא איפשהו באמצע בין שני הסוגים. הוא מראה מערכת יחסים אינטימית, אבל לא גולש יותר מדי לפרטים שפעם היו הולכים לבתי קולנוע מיוחדים בכדי לצפות בהם. מנגד, רוב העלילה עוטפת את הדמויות הראשיות ולא מתמקדת רק בהן, כך שמתקבלת תמונה של הסביבה והתגובות שלה, רק שאלה לא תגובות ששוות קו עלילה משלהן. אם "הר ברוקבק" הראה איך הסביבה מתנגדת בתוקף ליחסים הומוסקסואליים, "לנשק את ג'סיקה שטיין" הראה איך הסביבה מקבלת אותם כמו כל מערכת יחסים ו"אור ירח" הראה איך פחד מתגובה של הסביבה יכול להשפיע על מסלול חיים שלם, קרא לי בשמך בעיקר מראה שלאנשים בסביבה עוד יש דופק.
הסיפור מתרחש בצפון איטליה בקיץ 1983. אליו פרלמן בן השבע עשרה חי עם הוריו בבית דובר אנגלית וצרפתית ומעביר את העונה החמה כמו כל הצעירים בסביבה, קרי בלי חולצה רוב הזמן. יש למשפחה בית גדול ליד מטע משמשים, צוות מקומי שעוזר עם התחזוקה השוטפת, חברים שבאים לבקר ובסך הכל, חיים די טובים. יום אחד, מגיע לבית אוליבר, סטודנט אמריקאי שנסע עד לאיטליה על מנת לעזור לפרופסור פרלמן ולהשלים בכך נקודות נחוצות לסיום התואר. אוליבר הוא חתיך, גבוה, שרירי, בלונדיני, כריזמטי, מוחצן ובעצם, כל מה שאליו איננו. פרט לכך ששניהם מגיעים מבית יהודי, אין להם הרבה במשותף.
למרות זאת, אליו ואוליבר מתחברים בקלות סביב העובדה שאין הרבה מה לעשות בקיץ בצפון איטליה, כמו גם חיבתם לאותן בנות ומאוחר יותר, אחד לשני. אליו מתחיל להודות בפני עצמו בתחושות שעד כה רק חשד בקיומם והתעוררו בזכות נוכחותו של האורח מאמריקה. אוליבר מעודד את אליו ללכת עם לבו, מה שמוביל לקיץ טעון רגשית עבור השניים, בעוד המשפחה והחברים מבחינים בכך שאליו מתנהג מוזר, אבל לא מתערבים.
אני מניח שלא לכך התכוון היוצר, אבל קרא לי בשמך מאוד מזכיר את הקיץ האיטלקי. הוא ארוך, משעמם וצריך להיאחז בכל פיסה של ריגוש על מנת להישאר שפוי. זה לא סרט שסבלתי בזמן הצפיה בו, אבל קשה לומר שהרגשתי משהו חיובי כלפיו. אותה עלילה הופיעה בווריאציות שונות בקולנוע עוד מלפני המצאת הסרט המדבר, וזה ששתי הדמויות במרכזה נמשכות גם זו לזו וגם לנערות מקומיות, היה אמור להוסיף טוויסט מעניין, רק שגואדנינו ואייבורי לא באמת טרחו איתו.
עוד לפני שאליו מבין את מי הוא באמת רוצה, מוכנס לסיפור גורם תחרותי מכיוון שאוליבר משיג בקלות את הבנות שאליו לכאורה מפחד לעשות איתן צעד רציני מדי. זה אמור להפוך את הביסקסואליות של אליו למורכבת יותר, כי יש בה שילוב של קנאה ומשיכה המופנות לאותו מוקד. רק שאין בקרא לי בשמך את התחושה שהקונפליקט בכלל קיים. אליו ישר מתחיל לצאת עם מישהי אחרת וכשהוא מבין שהוא נמשך לאוליבר, הוא פשוט מודה בכך בפניו. אליוט בסדר גמור עם זה, כי אין מבחינתו שום בעיה להיות בקשר סודי עם נער מתבגר חסר נסיון, זה פשוט חלק מהחיים. הרי אין מה לעשות בצפון איטליה בקיץ ויש בקושי סצנה אחת בה נעשית עבודה אקדמית כלשהי, אז אוקי, הוא השיג את מי שרצה. עוד קיץ.
בעיה מאוד מהותית בסרט, היא שאין לדמויות מה להפסיד, כי הן גם ככה לא מסכנות כלום. יש משרתים שדואגים להן, הורים וחברים אוהבים שלא מאיימים בשום תגובה קיצונית ועבודה שנראה שמתבטאת בעיקר בישיבה בגינה עם כוס של מיץ משמשים סחוט. מילולית מהרגע שבו אוליבר מופיע על המסך, הוא מקבל מחמאה על המראה החיצוני שלו. זה הדבר הראשון שאומרים לו. הכל עובד לטובתו גם ככה. כל הנשים רוצות להיות איתו ורוב הגברים רוצים להיות במקומו. שאר הגברים, גם רוצים להיות איתו. הוא מוצג כמי שהחיים נתנו לו את כל הקלפים המנצחים, כך שאף הימור אינו גבוה מדי בשבילו.
התפקיד של אליו הוא לאזן את הבטחון של אוליבר ולספק את הדרמה הנחוצה לסיפור. למרבה הצער, הוא לא עושה את זה. בעוד אוליבר מאופיין לחלוטין במה שדמויות אחרות אומרות, כי התסריט לא טורח לספק לו אישיות משלו, אליו מנסה לתאר מה הוא מרגיש. זה היה אולי עובד עם שחקן שמסוגל ליותר מהבעה אחת, אבל טימותי שאלאמה די תקוע באותו מצב כל הזמן. בין אם הוא אמור להיות מאושר, עצוב, שחצן או מזועזע, זה תמיד אותו הפרצוף עם אותו טון דיבור ואותה שפת גוף. לוקה גואדנינו הגיע למסקנה המשונה שבני נוער מאופיינים באיפוק מרשים ולעולם אינם מביעים בקול רם את תחושותיהם או נוטים להתפרצויות זעם ובכי. אולי הוא עצור בגלל כל המשמשים שהוא אוכל.
בין השטחיות של אוליבר למונוטוניות של אליו, יש מחסור מוחלט בכימיה בין השחקנים. ארמי האמר וטימותי שאלאמה לא משכנעים כיריבים או כמאהבים. אין ביניהם שום ניצוץ שיגרום להם להיראות כיותר משני אנשים שחולקים במקרה חדר אמבטיה. זה שחלק גדול מהתקשורת ביניהם מתבצע על ידי השארת פתקים עם מסרים לקוניים, בטח לא עוזר לחוש שיש לסרט מרכז רגשי. זה גורם לעליות ולמורדות בקשר ביניהם להיראות פחות כמו סערה רומנטית ויותר כמו הקטע ב"אלכס חולה אהבה" בו בן הדוד אהרל'ה ישן עם אלכס באותה מיטה כדי להידבק ממנו באדמת. אין הרגשה של משהו מעבר לסידור שינה זמני.
אותה אגביות שמשתקת את השחקנים, מתבטאת גם בעיצוב. או שלוקה גואדנינו לוקח כמובן מאליו את הנופים עוצרי הנשימה של צפון איטליה ולא טורח בכלל להתעכב עליהם, או האפשרות הסבירה יותר, ההתעקשות להשאיר את העלילה בתחילת שנות השמונים כמו בספר עליו הסרט מבוסס, גרמה לכך שהיו צריכים להיות מאוד זהירים עם זוויות הצילום. בעוד נעשה מאמץ לתלות פוסטרים ולהשמיע ברקע מוזיקה מהתקופה (כמו כן, מתברר שאף אחד באיטליה לא שומע מוזיקה איטלקית), די ברור שלא היה תקציב להתאים כיכר שלמה לשנה בה קרא לי בשמך מתרחש. השחקנים מצולמים כמעט תמיד מקרוב, כאשר המצלמה מרפה מהם רק בזמן הליכה מחוץ לעיר, או לצד מבנה עתיק לשימור שמצולם בלילה. בנסיון ליצור מראה של לפני שלושים וחמש שנה, ההפקה עשתה מאמץ מינימלי בעיצוב הרקעים. זה דבר אחד להביא מחנות יד שניה בגדים שכבר מזמן לא באופנה ולהשיג מכונית ישנה לשעה של צילומים. זה דבר אחר להציג עיר שלמה כאילו כל מה שיש בה זה בית קפה, מטע משמשים, מאגר מים של מטר על שני מטר ואת בית משפחת פרלמן שאפילו הוא מעוצב ללא מאפיינים של התקופה. זה שאליו לובש מדי פעם חולצה של טוקינג הדז (כשהוא בכלל לובש חולצה לשם שינוי), לא אומר שעכשיו נדמיין את שאר העולם עם כריות כתפיים ויותר מדי מוס לשיער. צריכים קצת להשקיע בשביל לקיים אשליה.
זה לא שקרא לי בשמך הוא סרט גרוע, כמו שהוא עצל. הבמאי מציב לעצמו מטרות ולא באמת טורח לכוון לעברן. זה לא מרגש, כי השחקנים הראשיים נטולי כימיה. העלילה לא מעניינת, כי כולם מגיבים במשיכת כתף ואכילת פירות למה שאמורים להיות ארועים דרמתיים. הבימוי מנסה לגרום לעולם להיראות צבעוני ומלא חיים, אבל נתקל במגבלות שאין להן אפילו צידוק עלילתי. שום דבר בתסריט לא היה משתנה אם הסרט היה מתרחש בימינו, אבל התעקשו ללכת עם הראש בקיר ולהוריד את רמת האמינות של ההפקה כולה. בצרוף התגובות הסתמיות של הסביבה למה שאמור להיות קונפליקט רגשי, הדבר היחיד שבאמת זוכרים מהסרט הוא הרגע בו מייקל סטאלברג אומר "מישמיש". כל השאר, אגבי ולא מרגש.
פרק 232 – נערת הנסטי
גרסת לו-טק של הפודקאסט, במחווה נוסטלגית לפרקים המוקדמים. זה, או שהקלטנו על מחשב חלופי בגלל אילוצים טכניים. בכל אופן, יש לנו הרבה מה לומר על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ועל "ילדה רעה" הגרמני מ-1990.
ספוילרים מוערכים בקהילה.
בשביל הזהב 