ביקורת: אד אסטרה

 

Si quid latine scribere, non faciam vos vultus magis sophisticated

(אם תכתוב משהו בלטינית, זה יגרום לך להיראות מתוחכם יותר)

 

מדע בדיוני הוא ז'אנר שבשיאו מכיל יצירות שמנסות לנבא את העתיד או להציג מציאות חלופית בצורה מדויקת ככל הניתן, עם תרחישים שעלולים לקרות או תכנון מורכב של כל הפרטים הקטנים בעולם אותו יצרו. זה כולל חשיבה על הפוליטיקה, המערכת הצבאית, החוקים, הכלכלה, הפערים החברתיים, האופנה והטכנולוגיה שיאפיינו את התקופה והמקום המסוימים בהם בוחר היוצר להתמקד. דוגמה טובה לכך היא "האלמנט החמישי", בו יש תחושה של עולם מלא ופעיל, עם כל הפרטים הקטנים הנלווים. גם ג'ורג' לוקאס דאג לאפיין היטב כל דמות וכל כוכב לכת וחללית בסרטי מלחמת הכוכבים בכדי לשקף את המורכבות של היקום בו הם מתרחשים. אפשר להתווכח על איכות הסרטים (במיוחד אלה שלוקאס ביים בעצמו) או האם הם יותר מד"ב או פנטזיה, אבל קשה להכחיש שכשרואים את לוק סקייווקר בטטואין, מבינים את ההבדל בינו לבין שליחי האימפריה מבלי להתבלבל.

מהצד השני של הסקאלה, יש סרטים שפשוט זורקים כל מיני רעיונות לאוויר, לא טורחים להסביר אף אחד מהם ומקווים שהצופים לא ישימו לב לחיפוף כי השיגו כוכב מפורסם לתפקיד הראשי. סרטים שרמת ההשקעה שלהם בבניית עולם זהה להקלדת משפט בעברית בגוגל טרנסלייט מתוך תקוה שבאמת יצא מזה משהו קוהרנטי אחרי התרגום ולא ג'יבריש שיסגיר את זה שלא באמת בדקת איך כותבים משהו בלטינית.

נחשו לאיזה סוג משתייך "אד אסטרה".

 

מייג'ור רוי מקברייד עובד כאיש תחזוקה באנטנת חלל ענקית. האנטנה היא חלק מפרויקט נרחב שמטרתו לגלות ציוויליזציות חוצניות ואולי ליצור איתן קשר, אבל בינתיים, עוזרת גם לשמור על תקשורת בין כדור הארץ למושבות והבסיסים על הירח ובמאדים. פגיעות של נחשולי מתח מסתוריים מסכנות שוב ושוב את האסטרונאוטים השוהים בחלל ואת הציוד הצבאי היקר. רוי מוזמן לפגישה סודית בה נאמר לו כי חושדים שהנחשולים האלה מגיעים מהחללית בה יצא אביו אל מחוץ לתחומי מערכת השמש בחיפוש אחר חיים תבוניים, ונחשבה אבודה. הסימנים מצביעים על כך שהאב עדיין בחיים ונמצא כעת ליד נפטון, משם מכוונים הנחשולים.

רוי נשלח בטיסה מסחרית לירח, ממנו עליו להמשיך לבסיס תת-קרקעי במאדים. הוא אמור להקליט מסרים אשר ישודרו לכיוון נפטון, בתקווה ליצור קשר עם אביו ולגרום להפסקת הנחשולים. המשימה הפשוטה יחסית (בקיזוז כל מה שנדרש בכדי להגיע מכדור הארץ לשני גופים חלליים נוספים במערכת השמש) הולכת ומסתבכת מאחר והחלל מלא בסכנות. רוי אמנם ידוע בכך שהדופק שלו לעולם אינו מואץ והוא תמיד מסוגל להגיב בצורה שקולה ומחושבת במצבי חרום, אבל פה מדובר בחוויה שונה לחלוטין מכל מה שעבר במסגרת שרותו הצבאי.

באופן מעורר התפעלות, אד אסטרה מצליח להיות לא אמין כבר מהשניה הראשונה. הכתובית שפותחת את הסרט טוענת שהוא מתרחש בעתיד הקרוב, אבל כמות הקפיצות הטכנולוגיות הנדרשות בכדי שאפילו השלד הבסיסי של העלילה יתקיים, רומזות שהוא מתרחש הרבה אחרי תקופת חיינו. כרגע, אין לנו את המשאבים הנדרשים בכדי להנחית אדם על מאדים ולהחזיר אותו משם בחיים. אד אסטרה מתרחש כשטיסה מבסיס במאדים לקצה מערכת השמש אורכת פחות משלושה חודשים. זה בזמן שאיכשהו עדיין לא פגו זכויות היוצרים על סרטים שיצאו אחרי 1935. כנראה שדיסני לוחצים ממש חזק על הקונגרס גם בעתיד.

המישמש הזה של רעיונות וגישות הוא משהו שהסרט נגוע בו מתחילתו ועד סופו. הוא מציג כל מיני רעיונות טכנולוגיים שיכולים להיות מעניינים, אבל לא טורח להסביר אותם. כל מיני קווי עלילה מתחילים ולא מתחברים לשום דבר. יש פיראטים על הירח, מה עושים עם הפיראטים על הירח? שום דבר, כי כבר ראינו פיראטים על הירח פעם אחת, אז לא נדבר עליהם יותר לעולם. דונלד סאתרלנד מגלם דמות חשובה. בעצם לא דמות חשובה בכלל, אז בואו נחליף אותו ברות נגה שגם תופיעה רק לכמה דקות ואז תעלם בלי לתרום שום דבר לעלילה. אתה מתאים למשימה כי אתה אף פעם לא מתרגש, אבל אתה לא מתאים כי יש לך קשר רגשי מדי. אבא שלך היה מדען חשוב, אבא שלך היה מדען מטורף, בעצם חשוב, בעצם מטורף. תראו, קוף!

זו לא רק העלילה שלא סגורה על עצמה, גם הז'אנר אליו הסרט משתייך לא ברור. אוקי, זה מדע בדיוני, אבל בתוך מד"ב יש תמיד מקום לשילוב עם סוגה נוספת. אד אסטרה הוא רוב הזמן איטי ומהורהר, כשלפעמים יש קריינות של בראד פיט שמציגה את המחשבות של רוי, אבל רוב הזמן הדמויות פשוט מסבירות מה קורה. פתאום, יש רגע של אקשן ואימה ואז אף אחד לא מתכוון לדבר על מה שקרה, כי צריך לחזור למצב הרהור. עצם העובדה שרוי מצליח להגיע לאמצע הסרט בלי שישלחו אותו להסגר, או בחזרה לכדור הארץ בגלל שיבושים לא צפויים שאיכשהו תמיד מתרחשים לידו, היא חור עצום בעלילה. אם "כוח משיכה" היה חוק מרפי בחלל, אד אסטרה הוא "מת לחיות" בחלל ולא במובן החיובי. זה פחות ייפי קאיי ייאי ויותר איך אותו חרא יכול לקרות לאותו אדם פעמיים.

הבמאי ג'יימס גריי נגש לסרט הזה ברצינות. הוא כנראה באמת חושב שביים מינימום את "2001: אודיסאה בחלל" החדש. אלא שהתוצאה מזכירה יותר סרטי הרפתקאות מאמצע שנות התשעים, כשאולפנים ישבו על התסריטאי שידאג שכל עשר דקות קורה משהו חדש, גם אם זה בכלל לא קשור למה שהיה עד עכשיו. אני ברצינות לא אתפלא אם באחת הגרסאות של התסריט, בראד פיט נלחם בעכביש ענק. זה הרבה יותר קרוב לסוג הסרטים שארנולד שוורצנגר היה משתתף בהם פעם, כשהדמות הראשית תמיד יודעת מה לעשות, בעוד דמויות המשנה קיימות בעיקר כדי למות בשלל דרכים מיותרות. רק שהסרטים של שוורצנגר מבדרים, בעוד אד אסטרה מצליח בעיקר לשעמם.

אם אעשה רשימה מלאה של הדברים הלא הגיוניים בתסריט של אד אסטרה, אצטרך לפרסם את הביקורת הזו בחלקים. במקום, אציין את הדבר האחד שבו היוצרים של הסרט הצליחו בענק. האפקטים החזותיים מדהימים. אני יודע שהשחקנים לא באמת בחלל, אבל בשום שלב לא הרגשתי את זה. האשליה הייתה מושלמת, האנימציה הממוחשבת אמינה להפליא והרקעים הדיגיטליים בולעים לתוכם את הדמויות בדיוק כפי שצריך. לו התסריט, הבימוי, המשחק והעריכה היו באותה רמה כמו האפקטים החזותיים, היינו מדברים עכשיו על אחד הסרטים הטובים של השנה.

אד אסטרה הוא סרט שאפתני עם יומרות שלא כל במאי מסוגל להצדיק. ג'יימס גריי הוא בהחלט לא במאי כזה, הפרויקט הזה גדול עליו בכמה מידות. במקום דרמת או מותחן מד"ב מרתקים שהיו יכולים להציג חזון עתידני מרשים והופעה מרהיבה בתפקיד הראשי, קבלנו סרט מטומטם שמזלזל בצופים, עושה בניית עולם עצלה בה אין אפילו את ההסבר המינימלי למערכת בה רוי מקברייד עובד או מה יש על הירח ועל מאדים חוץ מהסטים בהם הסרט מצולם, וגם מבזבז את בראד פיט בתפקיד הראשי. אם רציתם גולם עם פנים יפות שעיקר הדיאלוג שלו הוא לציין את המובן מאליו בזמן ששאר הדמויות לא מספיק חכמות בשביל לגלות כישורי השרדות מינימליים, ממש חבל לבזבז כסף על פיט. יש מיליון שחקנים פחות מוכשרים שישמחו למלא את התפקיד והם בטח לא יעלו כל כך הרבה.

כשאני חושב על סרט מטופש עם דמויות משנה שמחסלות את עצמן בצורה שיטתית, דמות ראשית משעממת ואפקטים מדהימים, השמות הראשונים שעולים לראש הם רולנד אמריך ומייקל ביי. אלא שלפחות אמריך וביי יודעים שהסרטים שלו מטופשים ושלא צריך לקחת אותם ברצינות. ג'יימס גריי עשה סרט באותה רמה מבחינה טכנית, אבל איכשהו עם עוד פחות תשומת לב לפיתוח דמויות, מציאת פתרון הגיוני למצבים מסוכנים והקפדה על הפרטים הקטנים.

ביקורת: קצפת ודובדבנים

 

אחת הקלישאות הגדולות בעולם האמנות, היא שיוצר צריך להסתכל על עצמו כאשר הוא נזקק להשראה. החיים הפרטיים שלו, הסביבה בה הוא גדל, הדעות הפוליטיות והחברתיות שלו, הנטיה המינית שלו, המצב הבריאותי שלו, הקבוצה שהוא אוהד, הלהקות שהוא שומע, הסרט שראה הכי הרבה פעמים בחייו, כל אלה אמורים לספק חומר לפרויקט הבא. הבעיה היא שאחרי שאותו יוצר סיים פרויקט, מצפים שיפנה למקורות אחרים בשביל השראה. אז הוא חופר עמוק יותר, לטראומות ילדות, להיסטוריה המשפחתית, לספר שהשאיר בטעות בבית של אקס, למשהו שאמר הירקן שלו לפני שהתפנה לצעוק על כמה ילדים שסחבו גויאבות.

אז יש לך כבר שתי יצירות שהגיעו מהקרביים, אבל מה עם היצירה השלישית? אז הולכים הפעם לדברים קרובים יותר. לביקורות על היצירה הקודמת, לסיבוב הופעות באירופה, לחסות משמחת מאמן אחר, לעלבון לא צפוי מאדם שלא הבין את היצירה, למערכת היחסים הטריה ביותר בזכרון, למוות הקרוב ביותר בסביבה. ומה קורה אחרי שהשלמת את היצירה הזו ומחכים ליצירה הבאה?

נתתי דוגמה קיצונית, אבל הכוונה שלי היא להראות שגם כשמביטים פנימה, אל החיים האמיתיים, בחיפוש אחר השראה, צריך לדעת לצאת מדי פעם, לראות את שאר העולם ולהתנסות בנקודות מבט חדשות. גור בנטביץ' הוא במאי עסוק, שעובד גם בקולנוע וגם בטלוויזיה, מנסה לקיים חיי משפחה עם יותר מחויבות מרבים מעמיתיו לתעשיה, וגם מציע את שרותיו כשחקן מדי פעם. "קצפת ודובדבנים" הוא סרטו העלילתי הרביעי באורך מלא, ובגיל 55, זה נראה כמו הספק דל יחסית. מצד שני, לא כולם ערן ריקליס, שפעם לא הוציא סרט חדש במשך שנה והמוסד התבקש לחקור האם נחטף לדמשק.

כל ההקדמה הזו נועדה להכין את הקרקע לכך שקצפת ודובדבנים הוא לא סתם סרט חצי-ביוגרפי, הוא סרט של במאי בן חמישים פלוס על מה זה להיות במאי בן חמישים פלוס בתעשיה שבה להיות במאי בכל גיל זו אחת העבודות הכי כפויות טובה שקיימות. בלי חוזי הפצה יוקרתיים כמו באמריקה, או תסריטים שרק מתחננים להפוך לסרט עם הכוכבים הכי גדולים. פה הכל נעשה בקטן, בצנעה, ברמה שאתה יכול לשחק בסרט של במאי אחר ורוב הקהל לא יזהה אותך.

צורי שוסטק הוא במאי תל אביבי בן חמישים וקצת שסרטו החדש, קצפת ודובדבנים, עולה לראשונה לאקרנים. צורי וזוגתו ענבל, שגם ערכה את הסרט, מחכים בעצבנות לשמוע את דעת הקהל, אבל יותר מטרידים אותם תרוצים. המקרין שם את הווליום נמוך מדי, מנהל הקולנוע דופק להם את ההפצה, הפוסטר בגובה הלא נכון. ברור שמלחיץ לגלות בפעם הראשונה מה הקהל חושב על הסרט שלך, במיוחד כשיש סיכוי שיעלם בתוך שבועיים מהאקרנים, אבל צורי ממש נלחץ מהאפשרות שכל העבודה שהשקיע בשנים האחרונות, תרד לטמיון. זה למעשה עולה לו בבריאות.

אחרי שענבל חוזרת הביתה, צורי מחליט להישאר במונית ולנסוע לבית חולים. לרוע מזלו של הנהג, אין לצורי כסף עליו והוא נכנס מבלי לשלם. לרוע מזלו של צורי, אותו נהג אוסף אותו גם ביציאה מבית החולים. מכאן מתחיל מסע לאורכה ולרוחבה של העיר בחיפוש אחר אנשים שאפשר לדבר איתם על שיווק הסרט ואחר כסף לשלם על המונית. המונה דופק וכמו עם בריאותו של צורי, החוב הולך ומצטבר.

קצפת ודובדבנים מתרחש ברובו בגובה השטח, במהלך שיטוטיהם של צורי ונהג המונית ומפגש עם הדמויות השונות שמגדירות את חייו של צורי כיום. הוא מחפש את מפיק הסרט, שגר בצהלה, נודד לפלורנטין בעקבות יוטיוברית צעירה, עובר בדרך בנחלת בנימין ובאיכילוב, נפגש עם עוזה, החבר הטוב שעדיין מבלה כמו בשנות התשעים (המאוד מוקדמות). מדי פעם, אנחנו עוברים לטיסה בה צורי עובד על הכתוביות לסרטו האחרון בדרך לערב גאלה חגיגי. ככל שהסרט מתקדם, כך גם טיבה של הטיסה מתברר, אבל אפשר לנחש די בקלות מה תפקידה בסיפור.

לפני הצפיה, התבדחתי עם חבר על זה שגור בנטביץ' בטח עשה סרט על עצמו. הוא יגלם במאי מתוסכל עם בעיות בריאותיות שנמצא בזוגיות עם העורכת שלו, עושה סמים וחושב כל הזמן שהוא צריך להפסיק עם זה. צדקתי בכל הנקודות ולא כי חרשתי את הפילמוגרפיה של בנטביץ' לפני הצפיה, אלא כי זכרתי ראיון איתו שנערך לקידום סרטו הקודם, "לרדת מהעץ". בלי לדעת מראש כמעט כלום על קצפת ודובדבנים, פרט לכך שהדמות הראשית היא של במאי, הבנתי לאן זה הולך. היה לי ברור מאותו ראיון שבנטביץ' לא סיים לספר את הסיפור ויש לו הרבה מחשבות וחוויות שהוא רוצה לחלוק עם הקהל, במיוחד על מה זה ליצור סרטים בתעשיה שתקועה בתוך בועה ולא זוכרת חסד נעורים כמעט לאף אחד. מצבו הבריאותי האמיתי של בנטביץ' גם השפיע על ההחלטה, דבר שבשלב מסוים, כבר נאמר מפורשות בידי חלק מהדמויות.

התוצאה היא סרט שאמנם נוצר כאמירה אישית ויחודית, אבל עדיין חולה בכמה מהבעיות הקבועות של קולנוע ישראלי. אני מאוד מפרגן לסרטים ישראלים שמנסים לעשות משהו קצת שונה, אבל יש דברים שפשוט התקבעו חזק מדי. דמויות לא מתנהגות בצורה טבעית ומאבדות את קור רוחן במהירות שיא בלי שום התגרות, רק כדי להוסיף רגש לסצנה. בינתיים, שיחות בין שני אנשים מתנהלות ממרחק באמצע מסדרון הומה אדם בלי שום רעש רקע. כל העולם משתתק כדי להקל על עריכת הסאונד, במקום לתת תחושה טובה יותר של המרחב בו הסצנה מתרחשת. תל אביב, העיר ללא הפסקה, מתרוקנת בלילה לחלוטין מאנשים שאינם באינטרקציה ישירה עם צורי ומיכו, נהג המונית, כאילו מדובר במושב קטן שבו כולם מכירים את כולם ועובדים באותו משק. חוסר תשומת לב, מהסוג שקורה כשמאיצים בעבודת העריכה במקום לאפשר לעבור על כל הפרטים כמו שצריך, מביא לטעויות המשכיות בולטות, כמו שם שנכתב על מראה בכתיב חסר ורגע לאחר מכן, נוספת לו ו' מסתורית.

הסרט גם נופל לא פעם לאנכרוניזם שהיה ניתן למנוע בקלות. הקרנה של סרט מועברת לאולם קטן יותר במהלך הערב בו הוא מוצג, כאילו אין דבר כזה הזמנה באינטרנט שבה בוחרים את המקום המדויק בו רוצים לשבת. אני גם מכיר את הקולנוע בו הסצנה צולמה מספיק טוב כדי לדעת שכל אולם בו בנוי אחרת, כך ששינוי מיקום ההקרנה בצורה ספונטנית יקריס את השרת ויביא להרבה לקוחות זועמים. צורי מתעקש לשווק את הסרט בצורה אנלוגית במקום ברשתות חברתיות ובתקשורת ואין לי שום בעיה עם זה בתור מאפיין של הדמות והריחוק שלה מהעולם המודרני. יותר מציק לי שמומחית המדיה איתה הוא מדבר פועלת רק בפייסבוק וביוטיוב ולא בשום מקום אחר, למרות ששיווק מודרני חייב לעבור גם באינסטגרם, טלגרם וטוויטר על מנת למשוך מספיק לקוחות אקראיים.

אם קראתם עד כאן ואתם מקורבים איכשהו לגור בנטביץ', או שאתם בנטביץ' עצמו, כי לפי הסרט, נראה שהוא קורא ביקורות על סרטיו, ארגיע אתכם שלא שנאתי את קצפת ודובדבנים. אפילו חשבתי שהוא מהסרטים הישראלים היותר טובים שראיתי השנה. הוא יצירתי, חושב מחוץ לקופסה, מעורר הזדהות ומשוחק היטב, תוך ניצול חכם של המונה הדופק כמוטיב נסתר. אני מציין את זה, כי עכשיו תבוא התלונה הגדולה ביותר שיש לי כלפי הסרט ולמען האמת, כלפי הקולנוע הישראלי המודרני בכלל.

מיכו הוא נהג מונית. יש לו חיים משלו שכללו עליה לארץ מגאורגיה, מערכות יחסים מוצלחות יותר ופחות ושיחות טלפון ארוכות עם אמא. במהלך לילה אחד, עולה למונית שלו טיפוס מזוקן מוזר שמתלונן שקר לו באמצע הקיץ, רוצה שיעבור גם רמזורים אדומים בגלל מקרה חרום ואז גורם לו להסתובב במשך שעות ברחבי תל אביב בחיפוש אחר אנשים עם שמות כמו מושון ועוזה, בעודו מתחמק שוב ושוב מתשלום עבור הנסיעה. יש כאן סרט בפני עצמו, אבל מיכו לא אמור לעניין את הצופים כאדם. מיכו הוא אחד הטרופים השחוקים בקולנוע הישראלי – נהג מונית שמשמש גשר בין הגיבור המיוסר לאדם הפשוט וחסר הדאגות. ראינו את זה עוד ב"שורו" של שבי גביזון שבשנה הבאה ימלאו לו שלושים שנה (לסרט, לא לגביזון) ושם זה היה נהג בשם ג'קי. לא יעקב, ג'קי. כמו שזה לא מיכאל, אלא מיכו, כי לאנשים עממיים אין שם, רק כינוי. זה רק נעשה חמור יותר כשרואים לאלו דמויות בסרט יש שמות מלאים: צורי שוסטר, ענבל קפלן, דנה קמינסקי. לעומת מיכו, עוזה ובילי.

מכיוון שמדובר בסרט שמבוסס על חייו האמיתיים של בנטביץ', טבעי שהדמות הראשית תהיה בעלת שם אשכנזי. גם אם אני הייתי מבסס דמות בסרט על עצמי, היא לא הייתה מעדות המזרח, אבל יש פער בין דמות ראשית אחת אשכנזיה לבין יצירת עולם שבו רק לאשכנזים יש שם משפחה, בעוד למזרחים אין אפילו שם פרטי. זה קטע שבו הקולנוע הישראלי עדיין תקוע בעבר, בתקופה בה מזרחי הוא עממי עם חכמת רחוב ואשכנזי הוא מתוחכם וזר למנהגים הפשוטים של עדות אחרות. גם אם המסר הוא שהאשכנזי יותר אובד עצות מעמיתו המזרחי, זו חלוקה שממש מוזר לראות נעשית עדיין בשנת 2019.

גור בנטביץ' התפרסם בזכות שני סרטי קאלט, "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי". שניהם משחקים על הגבול שבין מציאות והזיה ומצאו את הקהל שלהם בצורה אנלוגית, לפני עידן הרשתות החברתיות. קצפת ודובדבנים אמנם מעוגן יותר במציאות, אבל המערכה האחרונה שלו מערבבת בין החיים האמיתיים לדמיון עד שממש קשה להבדיל ביניהם. זו נקודה לזכות הסרט ובמיוחד לעריכה של מאיה קניג, שמעבירה בצורה טובה את הבלבול בו שרוי צורי בשלב הזה. גם החיבור לקטעי הטיסה נעשה בצורה חכמה ורגישה, להוציא רגע מיני שלא קשור לכלום. בחלק הזה של הסרט, דמותו של מיכו מקבלת רובד נוסף שאינו פותר את הבעיה אליה התייחסתי בשתי הפסקאות הקודמות, אבל לפחות מעניק לסצנות בהשתתפותו יותר עומק.

קצפת ודובדבנים הוא סרט של במאי על במאים והדבר מורגש גם בליהוק. לצד בנטביץ' שמגלם בעצמו את התפקיד הראשי, לוהקו גם שחקנים נוספים להם נסיון קודם בבימוי. דובר קוסאשווילי בתפקיד מיכו מזכיר שהוא בעצם שחקן ממש טוב. מאיה קניג, שבעצמה ביימה את בחיר לבה בנטביץ' ב"אורחים לרגע", מחזירה לו טובה בתפקיד ענבל, הדמות שמבוססת עליה. צחי גראד, ש"ג'ירפות" בבימויו הוא אולי הסרט האהוב עלי שכולל דמות שמעבירה לילה במונית כי אין לה כסף (רגע…), כמעט בלתי ניתן לזיהוי בתור מושון המפיק והדס בן ארויה, שעשתה סיבוב פסטיבלים יפה עם סרטה "אנשים שהם לא אני", מגלם את בילי היוטיוברית.

אין לי באמת תלונות על המשחק, חוץ מזה שמאיה קניג קצת מפחידה אותי, אבל נראה לי שזה מכוון. אלון אבוטבול בתפקיד עוזה אמנם לא ביים אף סרט בעצמו, אבל בתור כוכב סרט הביכורים של בנטביץ', הוא מייצג היטב את עברו הפרוע של צורי ששוקל לעבור שלב ולהכיר סוף סוף בהיותו מבוגר. הסרט מבוים טוב ורוב הזמן גם ערוך טוב. ישנם פגמים של המשכיות והמערכה האחרונה די רפטטיבית. למען האמת, הייתי ממש מופתע כשהסרט הסתיים וגיליתי שעברה רק שעה וחצי. זו בעיה שנובעת מסיפור שאינו מספיק לסרט שלם, אבל נמשך בכח כדי להגיע לציון תשעים הדקות. חבל, כי מהרבה בחינות אחרות, קצפת ודובדבנים עובד מצוין בכל הנוגע לקצב העלילה והעברת דמותו של צורי. המריחה בסוף מקשה על הצפיה ונראה שהיה מקום לעוד דמות אחת, או לאיזה אפילוג שהיו ממלאים טוב יותר את הזמן. למרות זאת ולצד הבעיות הקבועות של סרטים מתוצרת הארץ, גור בנטביץ' הצליח לגרום לי להתעניין בסיפור שלו ובנקודת המבט שסגל לעצמו עם הזמן.

ביקורת: פנים רבות לאמת

 

בואו נעשה הסכם. אם אתם מנסים ללהק שני שחקנים מוכרים ואיכותיים לתפקיד זוג נשוי במצב כלכלי וחברתי מוצלח, אל תלהקו את נעמי ווטס וטים רות'. בלי קשר לעלילת "פנים רבות לאמת", השניים גלמו זוג נשוי גם בחידוש דובר האנגלית ל"משחקי שעשוע" ואני לא יכול לראות אותם ביחד על המסך בלי לצפות שבכל רגע יבוא האדם הלבן ביותר בהיסטוריה ויבקש לשאול ביצים מהמטבח. ברור שיש שחקנים שמלוהקים ביחד ליותר מסרט אחד. למעשה, זה נפוץ למדי ברוב המדינות, רק לא בארצות הברית. בין אם בנבכי הוליווד או בזירה העצמאית, יש באמריקה הצפונית מגוון כל כך גדול של שחקנים, שכאשר שניים מהם מלוהקים שוב ביחד, זה בולט במיוחד. גם אם שניהם בכלל בריטים.

זו לא טענה כלפי פנים רבות לאמת, או למי שאחראי על הליהוק לסרט. סתם משהו שהייתי צריך להוציא מהמערכת. מה שכן, בפעם הבאה שווטס ורות' מלוהקים שוב כזוג נשוי, אני כבר לא אאמין שמדובר בצרוף מקרים.

לוס אדגר הוא נער מושלם. מצטיין בלימודים, מנהיג נבחרת האתלטיקה של בית הספר, נואם מבוקש בכנסים של התיכון ומועמד בטוח להתקבל לאחת האוניברסיטאות הטובות בחוף המזרחי. הוא פופולרי, נחשב לחבר טוב בעיני שותפיו לספסל הלימודים והחיוך שלו כובש את מי שרק חושב לרגע לכעוס. כל זה אינו מובן מאליו מאחר ולוס התחיל את חייו במקום אחר לגמרי. הוא גדל באזור קרבות באריתריאה, שם ילדים מאומנים להיות לוחמים לפני שהם יודעים קרוא וכתוב. בגיל שבע, חולץ ממולדתו ואומץ בידי איימי ופיטר, זוג אמריקאי לבן שהחליט להשקיע את מרב המאמצים בהפיכתו של לוס לאזרח אמריקאי למופת.

היחידה שמטילה ספק ביושרו של לוס, היא הארייט וילסון, המורה להיסטוריה. היא מזמנת את אמו של לוס לשיחה בעקבות עבודה שהגיש, בה הוא כותב מנקודת מבטו של פילוסוף אנטיקולוניאליסט שהטיף לאלימות כאמצעי לשחרור. בחירת הנושא גורמת לגברת וילסון לחשוד שלוס גם מאמין בנקודת מבטו האלימה של מושא עבודתו. בנוסף, במהלך חיפוש בלוקר של לוס, מצאה גברת וילסון שקית נייר ובה זיקוקים לא חוקיים. בעוד החשדות עצמם מוטלים בספק ולוס טוען שהמורה מתנכלת לו באופן אישי, איימי ופיטר צריכים להתמודד עם האפשרות שבנם המושלם הוא אולי לא נשמה טובה כפי שכולם בטוחים.

לכל אורכו, פנים רבות לאמת מבקש לנהל דיון סביב ההאשמות של גברת וילסון וטיבו האמיתי של לוס. הנושא הוא פחות האם תלמיד למופת מסוגל לעשות דברים לא כל כך מופתיים, אלא יותר האם הציפיות ממנו בכלל הגיוניות. לוס עצמו מודה שעצם היותו שחור מביא לכך שאין לו את הפריבילגיה להיות בינוני. הוא צריך להיות יותר טוב מכולם ולשמש אבוקה ששאר התלמידים בני המיעוטים ילכו בעקבותיה, או להפוך לעוד מספר בסטטיסטיקה לא מחמיאה. במילים אחרות, או שיהיה הכי טוב בשכבה, או שילך לחפש את החברים שלו באיזו סמטה מאחורי מועדון חשפנות סליזי.

הדמות שעוברת את המסע הממושך ביותר לאורך הסרט היא איימי, אמו המאמצת של לוס. היא זו שמתמודדת ראשונה מול האשמותיה של גברת וילסון וזו שצריכה לבחור לאיזה נרטיב להאמין: זה שהיא ובעלה השקיעו עשור בקיומו, לפיו בנם הוא הדבר המדהים ביותר בתולדות בית הספר, או זה של המורה שלבדה טוענת כי מדובר באדם אלים מטבעו שמעולם לא השתחרר מהחינוך המיליטנטי לו זכה בטרם הגיע לאמריקה. זה מעניין כי הארייט וילסון הופכת כאן לגרסה מודרנית של טילי מ"נחש מי בא לסעוד" וסטיבן מ"ג'אנגו ללא מעצורים". היא אדם שחור המאשים אדם שחור מצליח יותר בכך שהוא בוגד בגזעו. זו הסתכלות שמעידה על דעה קדומה עצמית, כאילו קיים רף מסוים שאדם שאינו לבן לא אמור לעבור ואם מישהו אפרו-אמריקאי עבר אותו, הוא בוודאי מרמה על מנת לקנות את לב הלבנים.

גם הארייט וילסון היא לא מפלצת. לוס מתאר אותה כמי שמתנכלת לתלמידים שאינם עומדים בציפיות שלה, או הופכת אותם לסמל למשהו שאינם חשים חלק ממנו. הוא מזכיר תלמידה אחרת שהארייט נוהגת לרמוז שוב ושוב לחוויה מינית קשה שעברה כדרך לבודד אותה כסמל למאבק בכוחניות הגברית. זו נקודת המבט שלוס מציג בתור תלמיד, אלא שלהארייט וילסון יש חיים פרטיים שהתלמידים אינם מודעים אליהם. היא היחידה במשפחתה שתומכת באחותה חולת הנפש רוז ואף מביאה אותה שתגור בביתה במקום במוסד סגור. הארייט, למרות הנוקשות שהיא מציגה כלפי חוץ, מאמינה שתפקידה כאשת חינוך הוא לעזור לתלמידים שנפגעו ולהוות דוגמה של עזרה לזולת. היא מנהלת מאבק אבוד מול מנהל בית הספר, המיודד עם משפחת אדגר, על מנת שישמע את גרסתה ולמעשה, לא באמת רודפת את לוס כמו שהיא אומרת דברים שאף אחד לא רוצה להאמין בנכונותם. כולם רוצים שלוס יהיה מודל לחיקוי ורק הארייט וילסון, במעט הזמן הפנוי שיש לה, מנסה להזהיר מפני בועה שלדעתה עומדת להתפוצץ.

אז מי הוא לוס האמיתי? תסריט חד יותר היה משאיר את השאלה הזו פתוחה ורק מפזר רמזים שיאפשרו לצופים לבחור בעצמם את הנרטיב שיותר הגיוני בעיניהם. למרבה הצער, ג'וליוס אונה שכתב וביים את פנים רבות לאמת, החליט שצריכה להיות תשובה חד משמעית. זה מפספס לדעתי את מה שהסרט בונה לקראתו, כי דווקא האמביוולנטיות לגבי האמת והסתירות בין הגרסאות של לוס ושל גברת וילסון, הן מה שמשאיר את הסיפור מעניין. בכל פעם שאונה מתחיל לענות ברצינות על שאלות גדולות, משהו מהתחכום של התסריט אובד והוא נעשה שטחי יותר.

גם לא עוזר שהסרט מלא בקווי עלילה משניים שמתחילים ולא ממש מתקדמים לשום מקום. בין אם זה ההבדל בין סוג המשפחה שפיטר רצה לזו שאיימי רצתה, איומים שגברת וילסון סופגת ממקור מסתורי, או תחרות הדיבייט שלוס אמור להשתתף בה, הדברים האלה לא מתקדמים מעבר לנקודת הפתיחה. לא כל פרט בסיפור צריך להתפתח לסיפור משלו, כך למשל הסיפור של דה-שון שסולק מנבחרת הריצה ומשמש תמונת מראה ליחס שלוס מקבל מההנהלה, מעביר את המסר בצורה ברורה מבלי להסתבך יותר מדי. מצד שני, לקראת סוף הסרט נרמז שיש רובד נוסף לסיפור הזה ואין שום התיחסות מעבר לנקודה זו. עד שיש סיפור משני שלא נמרח סתם, פותחים אותו פתאום מחדש רק כדי לא לעשות עם זה כלום. הבעיה הכי גדולה היא עם דמותה של סטפני קים, תלמידה שהסרט מתנהג כאילו יש סוד אפל שקשור בה ויכול לשנות את הכל, אבל בעצם לא תורמת שום דבר לעלילה. אם היו מוציאים כל אזכור של סטפני מהסרט, ההשפעה היחידה הייתה שהסרט היה קצר יותר בעשר דקות. דמות מיותרת לחלוטין שכל הזמן עושים טיזינג כאילו היא הולכת להפוך את הסיפור על ראשו.

טעות נוספת של ג'וליוס אונה היא בכך שניסה להשתמש בהוריו של לוס כיצוג לנקודת המבט של הקהל. אם כי פה הטעות היא לא בכתיבה, אלא בביצוע. אין בין השחקנים שום כימיה ולמעשה, אני אפילו לא בטוח שקראו את אותו תסריט. נעמי ווטס דרמתית יתר על המידה, מה שגורם לסצנות בהן היא אמורה להיות אם גאה עם חיים מושלמים להפוך ללא אמינות. בינתיים טים רות' כנראה היה מאוד עייף בזמן הצילומים, כי לא נראה שהוא בכלל מנסה לשחק. קשה להזדהות עם נקודת המבט שלהם, כשלא נראה שהשחקנים עצמם עוקבים אחר הסיפור.

קלווין הריסון ג'וניור מוצלח רוב הזמן בתפקיד לוס. התגובות שלו לא תמיד טבעיות, מה שכנראה נובע מהוראות בימוי לא נכונות. הוא מחייך הרבה יותר מדי בזמן עימות ולא מאבד את קור רוחו, מה שהיה יכול לעבוד לולא המטרה של הסרט הייתה להציג סימני שאלה סביב החשדות כלפיו. כשטוענים כלפיך שאתה אדם אלים ומסוכן, מותר להתעצבן או לפחות להראות מוטרד. אוקטביה ספנסר היא השחקנית המצטיינת על הסט והיחידה שנראה שלחלוטין הבינה את הדמות אותה היא מגלמת. היא מציגה את הארייט וילסון בתור אישה דעתנית שמנסה ליצור רושם של עוצמה ושמירה על הכללים כלפי חוץ, אבל נאלצת שוב ושוב להתמודד עם הפתעות לא נעימות ועם העדר תמיכה. היא לא מוצגת כדמות של נבל, אבל הצליחה לגרום לי להיות נגדה באמצעות התנהגות מפוקפקת מבחינה מוסרית. מצד שני, החיים שוב ושוב מערימים עליה קשיים, בין אם דרך המחלה של אחותה, או יחס מזלזל מצד המנהל, וספנסר מעבירה היטב את התסכול שנמצא מתחת לפני השטח.

לפנים רבות לאמת יש רגעים מוצלחים. הסיפור המרכזי בנוי בצורה מעניינת, למרות ריבוי הסחות הדעת לאורך הדרך. הביקורת על הגזענות הממוסדת באמריקה שבוחרת לטפח בני מיעוטים על פי סטנדרטים מסוימים, בזמן שאותם סטנדרטים הם תקרת זכוכית בלתי חדירה עבור אחרים, מוצגת בצורה ברורה. בהחלט מדובר בנושא ראוי לדיון וטוב שהסרט מדבר עליו מבלי להתחמק. האכזבה היא מכך שהדיון הזה לא מספיק עבור ג'וליוס אונה, שהתעקש להעמיס עוד ועוד דרמות ועלילות משנה לא מעניינות, כמו גם ההתיחסות שלו לסיפור כאל סרט מתח עם סוף מוחלט ולא כאל יצירה עם מקום ליותר ממסקנה אחת. בין זה לבין דמויות שמגיבות בצורה לא טבעית לסיטואציות מורכבות, פנים רבות לאמת הוא אמצעי לא משויף להעברת רעיון מרתק. יש הרבה מקום לשיפור, אבל אסור להתעלם מהמסר בבסיסו של הסיפור.