עוד מעט יעלה פרק סיכום השנה של הפודקאסט שורה שניה באמצע ואחריו, פוסט בו אני בוחר את מצטייני השנה שלי בקטגוריות שונות – פינגווין הזהב.
רגע לפני כן, חשיפה של חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר. אם אתם רוצים לגלות אותם ואת הדרוג שלהם דרך הפודקאסט, הפסיקו לקרוא כעת. אם אתם מעדיפים חפירה קטנה בכתב, רגע לפני החפירה הגדולה, הנה הם, בסדר אלפביתי:
זה יותר מסרט על צבא, זה סרט על קיום לא מספק, על ציפיות לא ממומשות, על מסגרת שנכפית על האנשים הלא מתאימים. הסיבה שיש לסרט הביכורים של טליה לביא אפיל בינלאומי, היא שגם אם השפה וחוסר ההגיון צה"ליים למהדרין, תסכול הוא תחושה אנושית בסיסית. אפס ביחסי אנוש הוא קומדיה עצובה שמפלגת את הקהל בין מי שלא מפסיק לצחוק לבין מי שמנסה שלא לבדוק מרוב הזדהות עם חוסר התועלת הצבאית ושמחת החיים ההולכת ומתרוקנת מנשים צעירות שממש לא רוצות, או צריכות, לבזבז את זמנן בעבודה משרדית מטמטמת. מי ששרת אפילו יום אחד בצה"ל, יודע כמה המוסד הזה מבולגן ומתסכל. אפס ביחסי אנוש קולט זאת בצורה מצוינת וגם ברגעים הפחות הגיוניים שלו, מצליח לתפוס כל כך נכון את המציאות.
אפרופו תסכול, אין מי שמתמחים יותר בלתסכל את הצופה ועדיין לגרום לו להנות, מאשר האחים כהן. הדרמה-קומדיה המוזיקלית עוסקת בדבר אחד שבוודאות לא השתנה בחמישים השנים האחרונות: מאוד קשה להתפרנס מאמנות. הסרט מציג את ההתלבטות של מוזיקאי לא מוכר בין להתמסחר ולקוות לפרנסה טובה, לבין להישאר נאמן לאמנות שלו, גם אם היא לא כזו מי יודע מה. פסקול יפה, צילום מהמם ומשחק טוב של כל המשתתפים, מביא את התחכום הכהני לטריטוריה חדשה ושובת לב מרוב שהיא מסרבת ללכת עם הזרם. בתוך לואין דיוויס חורג מחוקי העלילה הרגילים, אבל עדיין מעביר את סיפורה של הדמות הראשית באופן מושלם.
מדע בדיוני לא חייב להיות מנקר עיניים. הוא יכול להיות פשוט, רגוע ולהתבסס על רגש יותר מאשר על אינטלקט או על פיצוצים מרהיבים. היא לוקח רעיון לא מסובך מבחינה עלילתית, אבל מותח אותו לדיון מרתק בנושא מה זה בכלל להיות אנושי. באיזו נקודה מכונה דומה מדי לבני אדם והאם מה שאותו אדם מרגיש כלפיה, הוא בכלל אמיתי, או תגובה אוטומטית לקוד שהמתכנתים הצליחו לפצח? ספייק ג'ונז לקח את חואקין פניקס, אחד השחקנים הטובים בעולם והציב אותו בסיטואציה בה הוא נדרש להביע בשפת גופו רגשות בשביל שתי דמויות, אחת מהן מופיעה רק בקולה. העתיד הלא מופרך שמוצג בסרט, כל כך קרוב למסלול אליו המציאות מובילה, שעוד יקראו לו נבואי בלי שמץ של אירוניה.
יש לי יחסי אהבה-שנאה עם סרטיו של מייק לי. כשהוא יוצר דרמה עכשווית, עם המון אלתורים של שחקנים ומעט מאוד עלילה, אני לא אוהב את זה. אני מרגיש כאילו קבלתי מוצר לא שלם ולאף אחד לא היה את האומץ להעיר לבמאי על כך. לעומת זאת, כשמייק לי יוצר סרט היסטורי, הוא משקיע בכל פרט קטן. החל מהשפה ועד למיקומם של גרגרי אבק בפינת החדר. מר טרנר הוא סיפור חיים של אדם שכבר הספיק להתפרסם לפני שהסרט התחיל, אבל עוד יש הרבה מה לחקור אודות דמותו ויחסיו עם האנשים האחרים בחייו. טימותי ספול לא מקבל הרבה תפקידים גדולים, אבל כשכן, הוא עושה איתם דברים נפלאים. עם צילום שהופך שוטים רבים ליצירות אמנות בפני עצמם, מייק לי עלה על שילוב מנצח של משחק, סיפור אנושי, יכולות טכניות ודקדוק מדהים בפרטים.
כנראה הסרט הכי מעורר מחלוקת ברשימה. דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים האהובים עלי ורמת השליטה שלו במותחן המשובח הזה, היא תזכורת למה אני תמיד מתרגש לקראת סרט חדש שלו (גם אם לפעמים יוצא איזה בנג'מין באטן). בן אפלק נראה כמו ליהוק מוזר לתפקיד הראשי, אבל כשנכנסים לראש של הסרט, הוא מוצדק לחלוטין. רוזמונד פייק בכלל מרשימה והסיפור עצמו, עדיף שלא לפרט יותר מדי כדי לא להרוס. אמרו שהסרט מיזוגיני, מתאמץ, לא אמין, נעזר באמצעים זולים על מנת למכור סיפור. לא אתווכח עם שטוען זאת, כי אני בהחלט מבין מה מוביל לטענות אלה. מצד שני, אני חושב שנעלמת הוא חכם, מותח, משוחק היטב, מבוים במצוינות ומפתיע בדיוק במידה הנכונה.
בשביל הזהב 