המועמדים לפינגווין הזהב 2014

עוד מעט יעלה פרק סיכום השנה של הפודקאסט שורה שניה באמצע ואחריו, פוסט בו אני בוחר את מצטייני השנה שלי בקטגוריות שונות – פינגווין הזהב.

רגע לפני כן, חשיפה של חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר. אם אתם רוצים לגלות אותם ואת הדרוג שלהם דרך הפודקאסט, הפסיקו לקרוא כעת. אם אתם מעדיפים חפירה קטנה בכתב, רגע לפני החפירה הגדולה, הנה הם, בסדר אלפביתי:

אפס ביחסי אנוש

זה יותר מסרט על צבא, זה סרט על קיום לא מספק, על ציפיות לא ממומשות, על מסגרת שנכפית על האנשים הלא מתאימים. הסיבה שיש לסרט הביכורים של טליה לביא אפיל בינלאומי, היא שגם אם השפה וחוסר ההגיון צה"ליים למהדרין, תסכול הוא תחושה אנושית בסיסית. אפס ביחסי אנוש הוא קומדיה עצובה שמפלגת את הקהל בין מי שלא מפסיק לצחוק לבין מי שמנסה שלא לבדוק מרוב הזדהות עם חוסר התועלת הצבאית ושמחת החיים ההולכת ומתרוקנת מנשים צעירות שממש לא רוצות, או צריכות, לבזבז את זמנן בעבודה משרדית מטמטמת. מי ששרת אפילו יום אחד בצה"ל, יודע כמה המוסד הזה מבולגן ומתסכל. אפס ביחסי אנוש קולט זאת בצורה מצוינת וגם ברגעים הפחות הגיוניים שלו, מצליח לתפוס כל כך נכון את המציאות.

large_Zero_Motivation_web_3

בתוך לואין דיוויס

אפרופו תסכול, אין מי שמתמחים יותר בלתסכל את הצופה ועדיין לגרום לו להנות, מאשר האחים כהן. הדרמה-קומדיה המוזיקלית עוסקת בדבר אחד שבוודאות לא השתנה בחמישים השנים האחרונות: מאוד קשה להתפרנס מאמנות. הסרט מציג את ההתלבטות של מוזיקאי לא מוכר בין להתמסחר ולקוות לפרנסה טובה, לבין להישאר נאמן לאמנות שלו, גם אם היא לא כזו מי יודע מה. פסקול יפה, צילום מהמם ומשחק טוב של כל המשתתפים, מביא את התחכום הכהני לטריטוריה חדשה ושובת לב מרוב שהיא מסרבת ללכת עם הזרם. בתוך לואין דיוויס חורג מחוקי העלילה הרגילים, אבל עדיין מעביר את סיפורה של הדמות הראשית באופן מושלם.

Inside-Llewyn-Davis-10_resize

היא

מדע בדיוני לא חייב להיות מנקר עיניים. הוא יכול להיות פשוט, רגוע ולהתבסס על רגש יותר מאשר על אינטלקט או על פיצוצים מרהיבים. היא לוקח רעיון לא מסובך מבחינה עלילתית, אבל מותח אותו לדיון מרתק בנושא מה זה בכלל להיות אנושי. באיזו נקודה מכונה דומה מדי לבני אדם והאם מה שאותו אדם מרגיש כלפיה, הוא בכלל אמיתי, או תגובה אוטומטית לקוד שהמתכנתים הצליחו לפצח? ספייק ג'ונז לקח את חואקין פניקס, אחד השחקנים הטובים בעולם והציב אותו בסיטואציה בה הוא נדרש להביע בשפת גופו רגשות בשביל שתי דמויות, אחת מהן מופיעה רק בקולה. העתיד הלא מופרך שמוצג בסרט, כל כך קרוב למסלול אליו המציאות מובילה, שעוד יקראו לו נבואי בלי שמץ של אירוניה.

Her 2_resize

מר טרנר

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם סרטיו של מייק לי. כשהוא יוצר דרמה עכשווית, עם המון אלתורים של שחקנים ומעט מאוד עלילה, אני לא אוהב את זה. אני מרגיש כאילו קבלתי מוצר לא שלם ולאף אחד לא היה את האומץ להעיר לבמאי על כך. לעומת זאת, כשמייק לי יוצר סרט היסטורי, הוא משקיע בכל פרט קטן. החל מהשפה ועד למיקומם של גרגרי אבק בפינת החדר. מר טרנר הוא סיפור חיים של אדם שכבר הספיק להתפרסם לפני שהסרט התחיל, אבל עוד יש הרבה מה לחקור אודות דמותו ויחסיו עם האנשים האחרים בחייו. טימותי ספול לא מקבל הרבה תפקידים גדולים, אבל כשכן, הוא עושה איתם דברים נפלאים. עם צילום שהופך שוטים רבים ליצירות אמנות בפני עצמם, מייק לי עלה על שילוב מנצח של משחק, סיפור אנושי, יכולות טכניות ודקדוק מדהים בפרטים.

mr turner_resize

נעלמת

כנראה הסרט הכי מעורר מחלוקת ברשימה. דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים האהובים עלי ורמת השליטה שלו במותחן המשובח הזה, היא תזכורת למה אני תמיד מתרגש לקראת סרט חדש שלו (גם אם לפעמים יוצא איזה בנג'מין באטן). בן אפלק נראה כמו ליהוק מוזר לתפקיד הראשי, אבל כשנכנסים לראש של הסרט, הוא מוצדק לחלוטין. רוזמונד פייק בכלל מרשימה והסיפור עצמו, עדיף שלא לפרט יותר מדי כדי לא להרוס. אמרו שהסרט מיזוגיני, מתאמץ, לא אמין, נעזר באמצעים זולים על מנת למכור סיפור. לא אתווכח עם שטוען זאת, כי אני בהחלט מבין מה מוביל לטענות אלה. מצד שני, אני חושב שנעלמת הוא חכם, מותח, משוחק היטב, מבוים במצוינות ומפתיע בדיוק במידה הנכונה.

gone girl_resize

מודעות פרסומת

ביקורת: אידה

Ida_(2013_film)_resize

לא גדלתי במשטר קומוניסטי. חייתי כל חיי בישראל ולמרות שהיא מתנהלת לא פעם כמו מדינת חסות של ברית המועצות בשנות השבעים של המאה שעברה, אין לי את הנסיון של מי שגדל תחת דגל אדום המטיל את צלו על פני אומה שלמה. אולי זו הסיבה שסרטים וסיפורים המתרחשים במדינה כזו, מדכאים אותי במיוחד. אני רואה את האפרוריות והחשדנות ולא מבין איך אפשר לגדול באווירה כזו ולא לשקוע בדכאון עמוק. "המוות והפינגווין", ספר שמתרחש באוקראינה שאחרי נפילת הקומוניזם, גרם לי לא לרצות לבקר אי פעם במדינה (לא שחסרות כרגע סיבות להתרחק מאוקראינה).

"אידה" לא עוסק בקומוניזם, אבל הוא מתרחש בפולין שאחרי מלחמת העולם השניה, כאשר צניעות ועוני היו נורמה ולפחות לעיניים קפיטליסטיות זרות, זה נראה כמו אחד המדורים הפחות מושקעים של הגהנום. לא אקרא לזה אירוניה, כדי לא לעשות שימוש לרעה באחת המילים החביבות עלי, אבל מעניין שזה מה שהרגשתי כלפי סרט שמתחיל במנזר.

אנה גדלה כל חייה בידיעה שהיא נוצריה. היא התחנכה בבית היתומים של המנזר ובהגיעה לבשלות, היא מתכוננת לומר את נדריה ולהפוך לנזירה מן המניין. יש רק דבר אחד שהיא חייבת לעשות לפני השלמת התהליך. עליה לבקר את דודתה ונדה, קרובת משפחתה החיה היחידה, המסרבת בתוקף להגיע בעצמה למנזר. בלית ברירה, נוסעת אנה לעיר הגדולה ופוגשת את האישה היחידה שיודעת משהו על תחילת חייה.

מהר מאוד, מתברר שאנה היא בכלל לא אנה. היא נולדה בשם אידה לבנשטיין למשפחה יהודיה שנרצחה בשואה. ונדה אמנם שרדה והפכה לתובעת ראשית ולשופטת בשרות המפלגה, אולם היא היחידה שזוכרת את אחותה ובעלה ואת הילד הקטן שלא ניצלו מהטבח. היא יוצאת עם אנה/אידה לחקור קצת אודות מקום קבורתה של המשפחה, דבר שהנזירה לעתיד מרגישה שחובה עליה לעשות בטרם תשוב למנזר.

בתור סרט שמשלב בין כמה נושאים מאוד טעונים, אידה רגוע להפליא. מצד אחד, הוא מדבר על השואה ועל השתמדות עצמית על מנת לשרוד. מצד שני, הדמות הראשית היא נציגה של מוסד דתי במדינה שדחקה את הכנסיה לשולי החוק והחליפה אותה בפרשנות לאומנית לתורה סוציו-אקונומית שכופה חילונות על כל מוסדות המדינה. זאת חרף היותו של אחוז עצום מהאוכלוסיה דתי.

עם שני הדברים האלה, הסרט בקושי מנסה להתמודד. הוא מתרכז ביחסים בין אנה/אידה לבין ונדה במקום. האחת טהורה, שקטה, מאמינה בישו וחסרת נסיון בעולם החטאים. השניה יהודיה חילונית, חסרת סבלנות, שתיינית, מעשנת בשרשרת וחובבת בילויים ומסיבות. בניגוד לרוב המשפחות, כאן הצעירה היא השמרנית, בעוד המבוגרת נוטה לפזיזות וחוסר אחריות. הדרך מביאה אותן לשהות זו במחיצת זו, לאחר נתק מוחלט שנמשך כמעט כל חייה של אנה/אידה. כשהן פוגשות אדם חדש, לכל אחת יש הבנה שונה לחלוטין לגבי מה מותר לעשות איתו וכמה רצוי שיתקרב. ורנה מצליחה להתאפק מספיק בכדי לא לעקוץ את אחייניתה על כך שמנהגיה הנוצריים הם שקר, אבל מוציאה קיטור על מי שמזכיר לה את שיתוף הפעולה של פולנים רבים עם הכובש הנאצי בזמן המלחמה. מנגד, המילה "שואה" כלל אינה מוזכרת בסרט, היא פשוט מובנת מאליה כאשר לוקחים בחשבון את גילה של אנה/אידה, את זמן התרחשות הסיפור ואת הדברים שמשפחתה נאלצה לעבור.

לצערי, אידה סובל מעצירות קשה. עד כמה שהוא יכול לעסוק בנושאים מעניינים ובמסע הרגשי ששתי הנשים עוברות, הוא בעיקר עסוק בצילומים יפים ובסיפוק מידע שאפשר להבין לבד. לא צריכים שיחה בה אחת הדמויות מדגישה את ההבדל בין הנזירה והחילונית, אנחנו מבינים את זה לבד. לא צריכים הסבר שמשהו מפתה, כי זה ברור מעצם העובדה ששמו אישה צעירה שמעולם לא ידעה פיתויים, באמצע סיטואציה חילונית לגמרי, כאשר המקבילה שלה מתהוללת קלות. הסרט מוותר יותר מדי על מתן ביטוי לרגשות של הדמויות ופשוט נותן להן לדבר במונטוניות.

לכאורה, מדובר בגישה מוצדקת. אחרי הכל, נזירות אינן ידועות בהתפרצויות הקולניות שלהן והסיטואציה מאוד מבלבלת עבור שתי הנשים. אלא שכאן הסרט שוכח שאנה/אידה היא לא עוד נזירה. היא מגלה שניצלה בזמן השואה על ידי התחזות לנוצריה ושכל חייה היו שקר. היא מגלה שהאישה היחידה שיודעת משהו על עברה, מנסה שוב ושוב את סבלנותה בעידוד יצרים. אם הדמויות עוברות תהליך רגשי בסרט, הוא תמיד מואץ ושקט באופן מלאכותי. אם הכוונה של הבמאי פאבל פאבליקובסקי הייתה לייצג את השתיקה הנובעת מבושה בעקבות פשעי מלחמה, הוא עושה זאת בצורה שטחית ותוך התעלמות מאנושיותה של הדמות הראשית. אם רצה לשקף את הריחוק בין הכנסיה למציאות בשטח, הבחירה להסביר במילים יבשות במקום להראות תהליך פנימי, פוגעת באפשרות ליצור אכפתיות כלשהי כלפי הנושא. הייתה לי פעם חולצה שכתוב עליה "פולנים סובלים בשקט" והסרט הזה ממחיש עד כמה מדובר ביותר מבדיחה. מרגישים משהו? תחזיקו את זה בפנים כי הבמאי לא אוהב התנהגות טבעית.

אפשרות שלישית, שיכולה לשמש לסנגוריה על הסרט, היא שהוא בכלל לא על זכר השואה, או על התנגשות בין אמונות. אולי האיטיות והעצירות הרגשית באו לייצג תקופה. כאמור, לא גדלתי באווירה המאיימת והנדחפת של משטר קומוניסטי מזרח אירופי. אני לא יודע כמה היה מקובל להתרגש באותם ימים והדמות היחידה שמציגה יותר מתכונת אופי אחת, עושה זאת בסיטואציה קיצונית במיוחד. בהחלט אפשרי שמבלי לחוות באופן אישי את התקופה, אני מפספס משהו בסיסי בבחירה של הבמאי להחליף אישיות בדיבורים יבשים.

זה לא יגרום לי להמליץ על אידה. אם צריך לחיות במקום מסוים בזמן מסוים בכדי לרדת לסוף דעתו של הבמאי, אין טעם לזייף התלהבות. מה גם שלמרות הפרשנות המקלה, אני עדיין לא אוהב את האנמיות של הדמות הראשית ואת ההאכלה בכפית של הניגוד בינה לבין דודתה. הצילום מרשים ועושה דברים שלא ידעתי שאפשר בכלל לעשות בשחור ולבן, אולם צורה לא צריכה לבוא על חשבון תוכן. המסר של הסרט כל כך אוניברסלי, שהוא שכח לעצור לביקור על סט הצילומים. במקום סיפור מעניין, או דמויות מורכבות, מוצגת בפנינו רשימת נושאים טעונים שהסרט מתחמק מלעסוק בהם. הוא נותן פתק עם נושא לשיחה ומשאיר לצופים לעשות את העבודה לאחר היציאה מהאולם. לפעמים זה טוב, הפעם זה משעמם. אני לא חושב שצריך לכפות רגש על עלילה, אבל שתקנות מלאכותית מקומה במנזר.

ביקורת: התיאוריה של הכל

The-Theory-of-Everything-Poster-2_resize

 

אם הייתי מפיק קולנוע, היה כנראה קשה למכור לי את "התיאוריה של הכל". משהו ברעיון מאחורי סרט ביוגרפי על סטיבן הוקינג, לא נשמע קולנועי במיוחד. אם אי פעם ראיתם תמונה של הוקינג, או שמעתם אותו מדבר, אתם יודעים שאין מקום להפגין קשת רחבה של רגשות. השחקן שיקבל את התפקיד יצטרך לא רק להיראות לא אטרקטיבי, אלא גם להסתפק בתזוזה מינימלית ודיבור דרך אמצעי חיצוני, מה שיצור ניכור מצד הקהל. בנוסף, התאוריות של הוקינג כל כך מורכבות ומתקדמות, שאין דרך להציג אותן בצורה מכובדת בפורמט חזותי, מבלי שהפרופסור עצמו יעביר הרצאה מול המסך, או יקריא קטעים מספריו.

טעיתי לגבי אחת מההנחות האלה וכמו פיזיקאי, אני מודה שבהינתן הוכחות מספקות, נקודת המבט שלי יכולה להשתנות.

 

הסרט מתחיל בסצנה הכי בריטית בתולדות הקולנוע. סטיבן הוקינג הצעיר וחברו הטוב, רוכבים על אופניים ברחבי קיימברידג' ומתגרים זה בזה בכינויים עוקצניים כמו "איש זקן". זמן קצר לאחר מכן, פוגש הוקינג את ג'יין ויילד, סטודנטית חביבה שמתעניינת בבחור הממושקף המרבה לדבר על פיזיקה ואסטרונומיה. השניים מתאהבים, חרף חילוקי הדעות התאולוגיים ביניהם (היא מאמינה אדוקה באלוהים, הוא מאמין שאלוהים זה שם זמני למשהו שטרם התגלה) והעתיד נראה בהיר. זאת עד שסטיבן מאובחן כחולה בטרשת אמיוטרופית צידית, המוכרת גם כמחלת לו גריג, או אם יצא לכם להסתובב בפייסבוק בשנה האחרונה, ALS.

משמעותו של האבחון הוא אובדן הדרגתי של היכולת להשתמש בשרירים, עד כדי העדר אפשרות לנשום, לבלוע מזון או ללכת ללא סיוע. אם זה לא מספיק נורא, הרופאים מנבאים לסטודנט המבטיח תוחלת חיים של לא יותר משנתיים, במהלכן יסבול מהתדרדרות גופו. חרף הבשורות הרעות, נוכחותה של ג'יין בחייו נותנת לסטיבן את כח הרצון להשלים את לימודיו ולהמשיך ולחקור את נסתרות היקום.

נשמע כמו אחלה רעיון לסרט. השאלה היא לאן לוקחים את העלילה מכאן. האם לכיוון הענייני, חשיבות המחקרים של פרופסור הוקינג והסיבות שהוא מוזכר כיום בנשימה אחת עם אייזק ניוטון ואלברט איינשטיין ככוכב הרוק של עולם הפיזיקה? אולי לכיוון האישי יותר, איך זה לקיים זוגיות עם מחלה חשוכת מרפא שמצריכה תשומת לב תמידית לצרכיו הבסיסיים ביותר של הלוקה בה? נגיד את זה ככה: התיאוריה של הכל מבוסס על ספר וזה לא "קיצור תולדות הזמן".

הסרט מבוסס באופן חופשי על האוטוביוגרפיה של ג'יין, המתמקדת בחייה עם סטיבן הוקינג. גם אם נהלו אלפי שיחות על עבודתו והתווכחו מיליון פעם על אמונותיה, מוקד הסיפור לא יהיה פיזיקה. התיאוריה של הכל עוסק יותר בזוגיות כנגד כל הסיכויים, מאשר בסיבה לכך שאחד הצדדים נעשה מפורסם כל כך. ברור שסטיבן הוקינג מפורסם גם בגלל מחלתו, אבל הוא היה זוכה לאותה הערכה מצד הקהילה המדעית, לו הייתה בריאותו תקינה לחלוטין.

זו הבעיה הגדולה שיש לי עם הסרט הזה. הוא לא רע בתור סרט על יחסים וכנראה יעיל יותר בהסבר על ALS מאשר כל האנשים ששפכו על עצמם דלי קרח כי מישהו אתגר אותם, אבל לא צריך את סטיבן הוקינג בשביל זה. הוא היה יכול לשמש רק השראה לסיפור על מישהו שלא נותן למחלה לעצור את רדיפתו אחר פרויקט חייו, או לדרמה על זוג שמושפע עמוקות מנכות קשה של אחד הצדדים. סטיבן הוקינג עשה הרבה מעבר ללהיות חולה ולמצוא בת זוג בקולג', אבל הפוקוס של הסרט הוא דווקא על החיים האישיים של מי שמנסה לפרק ולהרכיב מחדש את התפיסה של המין האנושי כלפי היקום כולו. זה כמו שיעשו סרט על אחד המתמטיקאים המשפיעים במאה השנים האחרונות ויתמקדו בעיקר בהיותו סכיזופרן. רגע…

עוד דבר שהציק לי בזמן הצפיה, הוא הליהוק. אין לי תלונות כלפי המשחק עצמו (אליו אגיע בהמשך). יותר הפריעה לי האובססיה של הבמאי ג'יימס מארש עם אסתטיקה אנושית. בהתחשב בדברים שהוקינג עצמו עבר, מדהים איך הוא וג'יין נראים באותו גיל לאורך שנים ארוכות. אפילו הפרופסור שסטיבן לומד אצלו בקולג', לא טורח להזדקן. זה כאילו הוקינג כזה גאון, שהסרט שנעשה עליו למעשה יצר קרע בזמן שגורם לדמויות להישאר באותו גיל במשך עשורים. זה מבלי להיכנס לכך שהאנשים בסרט יפים בצורה לא מציאותית. מילולית. במציאות, ג'יין לא נראית בשום צורה כמו פליסיטי ג'ונס. השחקנית יפה, רזה ונמוכה בעוד ג'יין ויילד האמיתית נראית כמו… אישה רגילה. לא יפה או מכוערת במיוחד. בעלת מבנה גוף ממוצע ובאותו גובה כמו בעלה. במילים אחרות, היא לא נראית כמו שחקנית.

ההתעלמות מאנשים לא חתיכים כה עמוקה, שאפילו הניצבים כולם רזים ונעימים למראה. זה אירוני בהתחשב בכך שמארש מוכר יותר כבמאי של סרטי תעודה, אבל נראה שהמציאות לא מספיק יפה בעיניו, אז הוא חש צורך להסיר ממנה חורים שחורים שעלולים למנוע מהזוהר להתפשט על המסך.

חרף הביקורת שלי על מראה השחקנים, רובם עושים עבודה טובה. אדי רדמיין, שהיה ממש מעצבן ב"עלובי החיים", זוכה למחילה בזכות תצוגה נפלאה בתפקיד סטיבן הוקינג. לא חכמה לקבל מחמאות על חיקוי פיזי של הוקינג. לא נדרשת הרבה השקעה בהבנת מגבלות התנועה של הפרופסור. הגדולה של רדמיין בתפקיד היא שהוא מצליח להביא לתוכו הרבה רגש, מבלי לגרום להוקינג להיראות פחות מתוחכם. נכון שבמציאות, הוקינג נמנע מלהביע את רגשותיו בפומבי, אולם הסרט לא מדבר על דמותו הציבורית, אלא על חייו הפרטיים. אדי רדמיין מצליח להעביר במבט אחד את כל התחושות הדרושות לאותו רגע ויוצר חיבור רגשי לאדם שהיה מעדיף לדבר על חלקיקים וירטואליים מאשר על איך בבית.

זה הדיסוננס שהתיאוריה של הכל מייצר אצלי. מצד אחד, הוא משוחק היטב, במיוחד מצדו של אדי רדמיין שנותן הצדקה מלאה לבחירה בו. מצד שני, נראה כאילו סטיבן הוקינג הוא רק תרוץ לתסריטאי שרצה לכתוב דרמת יחסים על התמודדות של זוג עם מחלה ופיזיקאי מפורסם הלוקה ב-ALS, התאים בול לתבנית שהוכנה מראש. לא שהכל פה רע, או שהסרט מעוות לחלוטין את סיפורם של ג'יין וסטיבן. זה פשוט שהוא כל כך מתמקד בצד הצהוב של חייהם, שאני באמת לא מבין מה הוקינג קשור, חוץ משם מפורסם שאפשר לשווק בעזרתו את הסרט.

התיאוריה של הכל מרגש, מעניין רוב הזמן (קצת נמרח לקראת הסוף) ומסביר יפה על הקשיים לתפקד מול מחלה ניוונית. זה רק לא סרט למי שרוצה ללמוד את העובדות היבשות. הוסיפו הרבה צבע ושנו כל מיני פרטים, כך שהסיפור יתאים לקהל רחב ככל הניתן. התוצאה היא דרמה על חייו האישיים של גאון, כפי שתורגמו ממקור חיצוני, בלי להיכנס לעובי הקורה בכל הנוגע לעבודתו. משהו שלא מצריך הרבה מחשבה וחבל שכך, בהתחשב במושא הסרט.

פרק 69 – בשבילה גיבורים עפים

במסגרת נדודי הפודקאסט מהדירה של תום לשלי, נתקלנו בקצת בעיות הסתגלות, אולם הצלחנו להקליט פרק (כמעט) שלם על גיבורי-על מונפשים. "6 גיבורים" החדש יבדר אתכם במחצית הראשונה ואז יעלה ויבוא "משפחת סופר-על".

ספוילרים מעופפים ויורים קרני חום לשני הסרטים.

נבואה לאוסקר – 14.12.2014

סרט

בירדמן

התבגרות

פוקסקצ'ר

נעלמת

מלון גרנד בודפשט

משחק החיקוי

מר טרנר

סלמה

התאוריה של הכל

וויפלאש

 

בימוי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו – בירדמן

רי'צרד לינקלטר – התבגרות

מורטן טילדום – משחק החיקוי

מייק לי – מר טרנר

דמיאן צ'אזל – וויפלאש

 

תסריט מקורי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ניקולס ג'יאקובונה, אלכסנדר דינלריס, ארמנדו בו – בירדמן

וס אנדרסון, הוגו גינס – מלון גרנד בודפשט

מייק לי – מר טרנר

פול וב – סלמה

דמיאן צ'אזל – וויפלאש

 

תסריט מעובד

ג'ייסון דין הול – צלף אמריקאי

ג'יליאן פלין – נעלמת

גרהם מור – משחק החיקוי

פול תומס אנדרסון – Inherent Vice

אנתוני מקארטן – התאוריה של הכל

 

שחקן ראשי

בנדיקט קמברבאץ' – משחק החיקוי

סטיב קארל – פוקסקצ'ר

מייקל קיטון – בירדמן

אדי רדמיין – התאוריה של הכל

טימותי ספול – מר טרנר

 

שחקנית ראשית

מריון קוטיאר – יומיים ולילה

פליסיטי ג'ונס – התאוריה של הכל

ג'וליאן מור – עדיין אליס

רוזמונד פייק – נעלמת

ריס וית'רספון – הולכת רחוק

 

שחקן משנה

רוברט דובאל – השופט

אית'ן הוק – התבגרות

אדוארד נורטון – בירדמן

מארק רופאלו – פוקסקצ'ר

ג'יי.קיי. סימונס – וויפלאש

 

שחקנית משנה

פטרישה ארקט – התבגרות

ג'סיקה צ'סטיין – שנה אלימה ביותר

קירה נייטלי – משחק החיקוי

אמה סטון – בירדמן

מריל סטריפ – אל תוך היער

 

סרט אנימציה

שישה גיבורים

הקופסונים

הדרקון הראשון שלי 2

סרט לגו

שירת הים

 

סרט בשפה זרה

כח עליון (שבדיה)

אידה (פולין)

לויתן (רוסיה)

מנדרינות (אסטוניה)

סיפורים פרועים (ארגנטינה)

 

צילום

עמנואל לובצקי – בירדמן

ג'ף קורננוות' – נעלמת

דיק פופ – מר טרנר

ברדפורד יאנג – סלמה

רוג'ר דיקינס – לא נשבר

 

עריכה

דאגלס קרייז – בירדמן

סנדרה אדאיר – התבגרות

ויליאם גולדנברג – משחק החיקוי

ג'ינקס גודפרי – התאוריה של הכל

טום קרוס – וויפלאש

 

פסקול מקורי

אנטוניו סנצ'ז – בירדמן

אלכסנדרה דספלאט – משחק החיקוי

ג'ון פאוול – הדרקון הראשון שלי 2

גארי ירשון – מר טרנר

יוהאן יוהאנסון – התאוריה של הכל

 

שיר מקורי

America for Me  – שנה אלימה ביותר

Everything is Awesome – סרט לגו

Glory – סלמה

Let Me in – אשמת הכוכבים

Mercy – המבול

 

עיצוב תלבושות

אקסודוס: אלים ומלכים

משחק החיקוי

שנה אלימה ביותר

סלמה

לא נשבר

 

עיצוב אמנותי

בירדמן

מלון גרנד בודפשט

משחק החיקוי

מר טרנר

סלמה

 

סאונד

אנני

בירדמן

אל תוך היער

סלמה

לא נשבר

 

עריכת סאונד

צלף אמריקאי

שומרי הגלקסיה

ההוביט: קרב חמשת הצבאות

משחק החיקוי

בין כוכבים

 

אפקטים חזותיים

אקסודוס: אלים ומלכים

שומרי הגלקסיה

ההוביט: קרב חמשת הצבאות

בין כוכבים

המבול

 

איפור ועיצוב שיער

שומרי הגלקסיה

אל תוך היער

סלמה

ביקורת: מר טרנר

AGGTlYe_resize

 

יש שחקנים שעשו קריירה מגילום דמויות משנה. לפעמים זה מבחירה, כי התפקידים עצמם מאתגרים ומעניינים, אבל פעמים רבות, מדובר בחוסר ברירה בגלל העדר מראה של כוכב. שמות גדולים כמו פיטר לורה, אדוארד ג'י רובינסון וסטיב בושמי, זכו לתפקידים ראשיים רק בסרטים עצמאיים, או כגנגסטרים קשוחים. טימותי ספול הוא שחקן נהדר נוסף שמעביר את רוב ימיו בגילום עורך דין טיפש במקרה הטוב ועוזר לנבל במקרה הפחות מכובד. הוא עושה לרוב עבודה נפלאה, אבל עם פרצוף של בולדוג בריטי, נגזר עליו להיות תמיד זה שמוכר מאיזה סרט, שם הופיע על המסך למשך כמה דקות ולא זוכרים את שמו.

פה נכנס מייק לי, במאי שעבורו, אסתטיקה קיימת רק ברקעים דוממים ולא בפני השחקנים. לי הוא יוצר ותיק ומוערך שסרטיו עוסקים יותר בדמויות ופחות בעלילה. הוא ידוע ביכולתו להוציא הופעה משובחת משחקנים ובהקפדה על פרטים טכניים, תוך סרוב להיצמד לתסריט כתוב. אין כזה חופש אלתור ב"מר טרנר", מאחר והסיפור מצריך דיוק היסטורי בשפה המילולית והפיזית, אולם כיאה למייק לי, הוא בחר לתפקיד הראשי את השחקן המתאים ביותר בעיניו ולא בעיני מעצבי הפוסטרים.

הסרט מתרחש במחצית הראשונה של המאה ה-19, תקופה בה כבר נחשב ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר לאחד הציירים הגדולים של זמנו, לפחות בבריטניה. הוא נוהג לטייל ברחבי אירופה לשם מציאת השראה ואז מקשט את הקנבס בתמונות עזות של שקיעות וזריחות, אוניות נטרפות וארועים היסטוריים. מעולם לא היה קל להתפרנס מאמנות, אולם טרנר זכה להיות מיחידי הסגולה שיכולים להתקיים אך ורק מיצירתם ולא נאלצים להתפשר עבור הקהל חסר ההשכלה.

בשובו הביתה, מוצא מר טרנר את הדיירים הרגילים. אביו הזקן המשמש לו כעוזר ומדריך רוחני והמשרתת הנאמנה האנה. מלבד שני אלה, אין לטרנר משפחה שהוא מכיר בה בפומבי. יש לו שתי בנות ונכד הדורשים יותר התיחסות, אולם בעיני הציבור, מדובר ברווק חסר ילדים שאהבתו היחידה היא לציור. אנשים שונים מגיעים לביקור בבית בכדי לראות את הציורים שטרם נרכשו או הועברו לתערוכה וטרנר עצמו אורז מדי פעם את מטלטליו ויוצא למצוא השראה בחדר מול הים.

כרגיל בסרטים של מייק לי, העלילה משנית לדמויות. עם זאת, היא בהחלט קיימת הפעם. אם היה ספק מה בכלל הפואנטה של סרטים כמו "חופשיה ומאושרת" ו"וירה דרייק", מר טרנר מציג את הדברים פחות או יותר כפי שקרו. גיבור הסיפור לא היה מעורב בשום קרב, אולם הוא מצייר אותם בפרטי פרטים. הוא לא עמד למשפט או עורר מחלוקת, אולם מכירים בו כגאון פורץ דרך. חייו האישיים נותרים פרטיים וגם אם יש פה ושם דרמות, הוא נוהם לעברן ונותן להן לחלוף. הקצב נינוח, אבל לא איטי מדי, כמו לחוות את התמימות של התקופה, הנעה בין שמרנות לבין הצפה של תגליות וחידושים מדעיים.

טימותי ספול נבלע ביעילות לתוך דמותו של מר טרנר. בתחילה, קשה להתעלם מהמבט הזועף, ההליכה המגושמת, הצרידות הקבועה והנהמות בהן הוא משתמש במקום מילים. נדמה כאילו הלבישו מגדל חזירים בחליפה מחויטת וזרקו אותו הישר אל דיון אקדמאי בתולדות האמנות. הוא בולט בשטח ולפעמים קצר רוח, אבל כולם מתיחסים אליו כאל ג'נטלמן מושלם, כי כך נהוג בחברה הגבוהה. ספול לוקח את הנתונים הפיזיים הלא מחמיאים שלו ומייצר מהם דמות עמוקה ומלאת רגש, אשר לעולם אינו נחשף ברבים. אם ספול הוא נראה עצור בתחילה, זה כי הוא יודע היטב באיזו תקופה טרנר חי וכשהוא נראה כאילו פשוט לא אכפת לו איך הוא נתפס בעיני זרים, זה מכיוון שהוא מבין את ההתבגרות שטרנר עובר ככל שהמחמאות על עבודתו גדלות והאנשים סביבו נעשים מלוקקים ומחונחנים.

כיאה לסרט העוסק באמנות, הצילום מתחזה מדי פעם לגרסה חיה של יצירת אמנות על בד. מייק לי מדגיש עד כמה במאי דומה לצייר בכך שהוא מודע לצורך באור הנכון, בזווית המתאימה ובכמות המדויקת של דמויות ועצמים בתמונה. בעזרת הצלם דיק פופ, הוא מייצר שוטים רבים שהצבעים והאוביקטים בהם כאילו צוירו על קנבס. תמונות יפהפיות שנדרשת שניה להבין שמוצגים בהם דברים אמיתיים ולא ציור, מופיעות בכל כמה זמן ומזכירות עד כמה יפה העולם מנקודת מבטו של מי שיודע להנציח זאת.

באופן מעניין, מייק לי לא מחקה דווקא את סגנונו של טרנר, הנוטה לקווים עמומים והתרחשויות סוערות, במסורת הזרם הרומנטי. הוא מזכיר יותר את החדות והמינימליזם של רמברנדט והעמדת התמונה של ורמיר, כאשר כל הפרטים ברורים ונוצרת מסגרת להתרחשות באופן כמעט בלתי מורגש.

פרט לטימותי ספול, המשחק הטוב ביותר בסרט הוא של דורותי אטקינסון, המגלמת את האנה. יש לה מבט חסר תחכום וצליעה המעידה על שנים ארוכות של עבודות בית ללא מנוחה ראויה ועורה הולך ומתכסה פריחה לא נעימה למראה, אולם היא כנראה אחת הדמויות החכמות ביותר בסרט. היא מבינה את טרנר יותר טוב מהמומחים המנתחים את יצירותיו ופונה לעיתים להומור או התחצפות על מנת לחפות על פגיעה אמיתית הנגרמת מפער המעמדות ביניהם. טרנר אמנם לא רואה עצמו כנעלה מעם, אבל חייו כאמן מפורסם הביאו אותו בכל זאת להיפרד ממעמד הפועלים ולראות בהאנה מישהי שאינה ראויה לו, עד כמה שהייתה אולי רוצה.

יש לי חולשה לסרטים היסטוריים, במיוחד אלה שעושים את המאמץ הנוסף להקפיד על הפרטים הקטנים. השפה במר טרנר שונה מהאנגלית המוכרת כיום, באוצר המילים וגם בתחביר. הנורמות החברתיות, במיוחד אלה הנוגעות לנאמנות בתוך המשפחה והחופש שאדם נוטל לעצמו למתוח ביקורת על יצירה, שונות לחלוטין ועשויות להיראות פרימיטיביות לאדם בן ימינו הרגיל שכל שמוק עם מקלדת נעשה מבקר. עם זאת, לא נראה שיש בסרט שורה אחת של טקסט, או קמט אחד בשמלה שלא נבדקו היטב ונמצאו מתאימים לתקופה. איני מומחה להיסטוריה של אנגליה הויקטוריאנית, אולם מייק לי כה קפדן שאפילו הנהמות חסרות הרגש של טרנר מגיעות תמיד בדיוק בנקודה הראויה על פי כללי החברה. יש כמה קלישאות של סרטים תקופתיים, כמו סצנה הנפתחת בסוס וכרכרה, או נערות המצחקקות במעלה המדרגות, אולם התחושה הכוללת, בסיוע נדיב של הצילום הנפלא, היא של סיור בסביבתו של טרנר האמיתי ולא בסט של סרט.

גם אם אני לא משתגע על הסגנון שלו לרוב, מייק לי יצר הפעם את אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. כמו ב"טופסי טרווי", הוא מוכיח שהחיבה שלו לריאליזם תהפוך סרט תקופתי לחי וצבעוני כל כך, שלא משנה כמה הוא דל בעלילה. אפילו שהסרט ארוך יחסית (שעתיים וחצי), הוא מהנה ומרתק בזכות העושר שלו. כל אדם בנוי מהיסוד כך שיתאים לבן דמותו התקופתי וכל תמונה של טרנר, מקבלת משמעות כאשר לומדים את נפשו ואת יחסיו עם הסביבה. בהתאם לקלישאה, זהו סרט אנושי וככל שהוא נע לאורך ציר הזמן, נדמה שהוא עוסק יותר ויותר בחייו של אדם המזוהה עם תקופה אחת ומתקדם בלית ברירה לעבר תקופה אחרת, בה המוניטין שלו מהלך מרחק קלימוטרים רבים לפניו.

שנה מבולגנת ביותר

בכל שנה, דצמבר הוא החודש המבולגן ביותר עבור חזאי אוסקר. עד סוף החודש, יהיו ביקורות ונתוני קופות לכל הסרטים הכשירים להתמודד על הפרס בטקס הקרוב, כאשר כל איגוד מבקרים אמריקאי שמכבד את עצמו ויש לו אתר אינטרנט, מכריז על הזוכים בפרסי סוף השנה שלו.

אי אפשר להדגיש בצורה חזקה מדי שפרסי המבקרים אינם מנבאים בדייקנות את תוצאות האוסקר. אף אחד מהפרסים האלה אינו מוענק בידי חברי אקדמיה ונאלץ להמתין עד לפרסי הגילדות בינואר ופברואר על מנת לקבל תמונה ברורה של הרכב המתחרים על הפרס הנכסף. מדי שנה, אנשים נותנים משקל גדול מדי לתאי המבקרים השונים ושוכחים שגם אם לחברי האקדמיה יש משיכה לקולנוע איכותי, הם עדיין מייצגים חתך אוכלוסיה מאוד ספציפי ורואים דברים בצורה שונה מאנשי איגוד המבקרים של בוסטון, או של וושינגטון די. סי.

אז למה פרסי המבקרים מושכים כל כך הרבה תשומת לב? קודם כל, כמו כל דבר בהוליווד, כסף. כל תואר או מועמדות שאפשר לשים על הפוסטר (להוציא את פרסי הראזי), מושך את העין וגורם לקונה הכרטיסים הפוטנציאלי להתייחס לסרט המפורסם כראוי יותר לצפיה. גם המבקרים מרוויחים מכך פרסום על חשבון האולפנים המפיצים. נוסף על כך, זו העונה בה כולם רוצים לדעת מה מעמדם בדרך לאוסקר וחותמת איכות בדמות פרס מבקרים, היא משהו שחברי האקדמיה יהיו מודעים אליו ויקחו בחשבון בבואם לבחור את סרטי השנה שלהם. אמנם אף סרט לא יהיה מועמד לאוסקר רק כי כמות מסוימת של עיתונאים חושבת שהוא הכי טוב של השנה, אבל יש השפעה פסיכולוגית לתארים מסוג זה והאופן בו זוכרים סרט עשוי להתעצב בהתאם לתשבוחות אותן אסף ממביני דבר.

שוב, מדובר בגופים נפרדים לחלוטין, אלה שמעניקים פרסי מבקרים ואלה שמעניקים פרסים מתוך התעשיה. הדוגמה הבולטת ביותר לפער הזה מהשנים האחרונות, היא כמות הפרסים האדירה בהן זכה "הרשת החברתית" מתאי העיתונאים והמבקרים השונים, לעומת השליטה המוחלטת של "נאום המלך" בפרסי הגילדות ובאוסקר של אותה שנה. עד היום, קשה להסביר איך סרט שנחשב בינוני ונטול חדשנות היה לזוכה הגדול, אבל זו הרי לא הפעם הראשונה בה האקדמיה הראתה טעם שמרני יותר מזה של המבקרים.

 

בואו נבחן את הזוכים בפרסים הראשונים של השנה. פרסי גותהאם פתחו רשמית את המרוץ כשבחרו ב"בירדמן" יקיר הפסטיבלים לסרט הטוב ביותר. זה כנראה הכי קרוב שהפרס, המוענק בניו יורק לסרטים עצמאיים, אי פעם יגיע לקשר אמיתי לבאטמן. "בירדמן" עוסק בכוכב עבר שהתפרסם בגילום גיבור-על ומנסה להחיות את תהילת העבר דרך הפקה בברודוויי. את התפקיד הראשי מגלם מייקל קיטון, שתפקידו הגדול האחרון היה בתור איש העטלף. "בירדמן" בהחלט מפיח רוח חדשה בקריירה של קיטון, שקטף באותו טקס את פרס השחקן הראשי הטוב ביותר. ג'וליאן מור נבחרה לשחקנית המצטיינת בזכות הופעתה ב"עדיין אליס" כאישה המתחילה לפתח אלצהיימר בגיל צעיר. זו זכיה מעניינת, מכיוון שהיו דיבורים על כך שמור תהיה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"מפות לכוכבים", עד שהפצתו של זה נדחתה בארצות הברית לתחילת 2015. "עדיין אליס" היא הסיכוי הטוב ביותר של ג'וליאן מור לאוסקר מזה יותר מעשור.

גם הפרס הבא הגיע מניו יורק, מחוג המבקרים המקומי שמעניק את פרסיו מאז שנות השלושים. הפעם זכה "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר שגם זכה בפרס הבמאי המצטיין. פטרישיה ארקט הצטרפה לחגיגות עם פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר. את פרס השחקנית הראשית קבלה מריון קוטיאר, בזכות הופעתה בשני סרטים שונים (מהדברים שיכולים לקרות בפרסי מבקרים, אבל לא באוסקר): "המהגרת" ו"יומיים ולילה". את פרס השחקן הראשי הטוב ביותר קבל טימותי ספאל על "מר טרנר" ולשחקן המשנה הטוב ביותר הוכתר ג'יי.קיי. סימונס על הופעתו ב"וויפלאש". לתסריט הטוב ביותר נבחר "מלון גרנד בודפשט", סרט האנימציה הטוב ביותר הוא "סרט לגו" והסרט הטוב ביותר בשפה זרה הוא "אידה" הפולני.

עברה עוד יממה ו-National Board of Review חשפו את הזוכים שלהם. בעבר היו NBR הראשונים לחלק פרסים בסוף השנה, אולם שינויים בלוח הזמנים של טקסים אחרים דחקו אותם למקום השלישי בתור. עדיין, הפרס שלהם משמעותי יותר מבחינת יחסי ציבור מכיוון שהם נוטים לטעם קרוב יותר לזה של האקדמיה ופחות לטובת קולנוע חוץ-הוליוודי. מאז 2001, כל סרט שנבחר בידי NBR לסרט הטוב של השנה, היה מועמד לקטגוריה המקבילה באוסקר, גם אם סיכוייו נראו נמוכים בטבלת ההימורים.

הזוכה השנה בפרס הסרט הטוב ביותר של NBR הוא "שנה אלימה ביותר", סרט המאפיה של ג'יי.סי. צ'נדור, אחד הבמאים הצעירים החביבים עלי. מאוד אהבתי את סרטיו הקודמים, "התמוטטות" ו"הכל אבוד", כך שהזכיה המפתיעה של "שנה אלימה ביותר" מעוררת בי ציפיות להמשך רצף ההצלחות. הפתעה נוספת שקשורה לסרט היא זכייתו של השחקן הראשי בו, אוסקר אייזק, בתיקו עם הפייבוריט מייקל קיטון. כמו הסרט, גם אייזק לא נחשב לגורם משמעותי במרוץ לאוסקר, אולם הזכיה הזו עשויה להתניע קמפיין מסיבי לטובתו. ג'סיקה צ'סטיין השלימה זכיה שלישית לחבורה של צ'נדור, עם פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר.

ג'וליאן מור הוסיפה לעצמה עוד פרס על משחקה ב"עדיין אליס" ואדוארד נורטון הצטרף רשמית למרוץ לאוסקר עם פרס שחקן המשנה על הופעתו ב"בירדמן". קלינט איסטווד נבחר במפתיע לבמאי הטוב ביותר על "צלף אמריקאי", בעוד פול תומס אנדרסון קטף את פרס התסריט המעובד הטוב ביותר על "Inherent Vice" שטרם נבחר שם הפצה ישראלי עבורו. NBR החליטו שיש מקום לעוד הפתעות והעניקו ל"סרט לגו" את פרס התסריט המקורי הטוב ביותר, בעוד הפרס לסרט האנימציה של השנה הוענק ל"הדרקון הראשון שלי 2". "סיפורים פרועים", נציג ארגנטינה לאוסקר, נבחר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה.

 

כמעט בכל יום מפורסמים עוד מועמדים וזוכים. "התבגרות" הולך ותופס תאוצה כחביב המבקרים, כאשר "בירדמן", "מלון גרנד בודפשט" ובאופן שמטריד אותי אישית, "רכבת הקרח", צוברים פרסים מתאי העיתונאים השונים. "הקופסונים" שהופץ בישראל רק בדיבוב לעברית, מוביל את המועמדויות לפרס האנני, הפרס החשוב ביותר לסרטי אנימציה (חוץ מהאוסקר).

כפי שזה נראה כרגע, מייקל קיטון וג'וליאן מור יגיעו כפייבוריטים ליום הכרזת המועמדים לאוסקר, בעוד המרוץ לפרסי הסרט והבימוי פתוח יחסית. שם שנעדר באופן בולט מרשימות הזוכים עד כה, הוא "משחק החיקוי" שלפני שבוע, עוד נחשב לאחד השמות החזקים במרוץ, אבל לא הצליח עד כה לזכות באף אחד מהטקסים היוקרתיים. מה שבטוח הוא שהעסק עוד פתוח יחסית ושהעדר אחידות בזהות הזוכים, מוסיפה עניין לתחרות שנוטה להיות נטולת הפתעות בדרך כלל.

"לא נשבר" של אנג'לינה ג'ולי ו"עיניים גדולות" של טים ברטון טרם נחשפו למבקרים, אז לא ידוע כיצד התקבלו. פרט לשני אלה, עושה רושם שכל המתחרים הסבירים בדרך לאוסקר ידועים ואפשר להתחיל לדבר ברצינות (ובזהירות) על פייבוריטים וסוסים שחורים.