נבואה לאוסקר: 31.5.2016

סרט

מצדיעים לך, בילי לין!

הולדתה של אומה

דיפווטר הורייזן

המייסד

הבחורה על הרכבת

לה לה לאנד

לאבינג

מנצ'סטר ליד הים

דממה

חסרי משקל

 

בימוי

אנג לי – מצדיעים לך, בילי לין!

נייט פרקר – הולדתה של אומה

ג'ף ניקולס – לאבינג

מרטין סקורסזה – דממה

טרנס מאליק – חסרי משקל

 

תסריט מקורי

נייט פרקר – הולדתה של אומה

רוברט די. סגל – המייסד

דמיאן צ'אזל – לה לה לאנד

ג'ף ניקולס – לאבינג

קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

 

תסריט מעובד

סיימון ביופוי, ז'אן-כריסטוף קסטלי – מצדיעים לך, בילי לין!

ארין קריסידה וילסון – הבחורה על הרכבת

ג'ון קמרון מיצ'ל, פיליפה גוסלט – איך לדבר עם בנות במסיבות

דרק צ'יאנפרנס – אור בין אוקיינוסים

ג'יי קוקס – דממה

 

שחקן ראשי

קייסי אפלק – מנצ'סטר ליד הים

ג'ואל אדג'רטון – לאבינג

מייקל קיטון – המייסד

ויגו מורטנסן – קפטן פנטסטיק

נייט פרקר – הולדתה של אומה

 

שחקנית ראשית

אמילי בלאנט – הבחורה על הרכבת

סאלי פילד – שלום, שמי דוריס

רות נגה – לאבינג

אמה סטון – לה לה לאנד

אליסיה ויקאנדר – אור בין אוקיינוסים

 

שחקן משנה

כריסטיאן בייל – חסרי משקל

וין דיזל – מצדיעים לך, בילי לין!

לוקאס הדג'ס – מנצ'סטר ליד הים

סטיבן הנדרסון – גדרות

ליאם ניסן – דממה

 

שחקנית משנה

רבקה פרגוסון – הבחורה על הרכבת

ניקול קידמן – איך לדבר עם בנות במסיבות

רוני מארה – חסרי משקל

קריסטן סטיוארט – מצדיעים לך, בילי לין!

רייצ'ל וייס – אור בין אוקיינוסים

 

סרט אנימציה

קובו ושני המיתרים

מוצאים את דורי

הנסיך הקטן

הצב האדום

זוטרופוליס

 

צילום

ג'ון טול – מצדיעים לך, בילי לין!

פיליפ רוסלו – חיות הפלא והיכן למצוא אותן

נטשה ברייר – שד הנאון

רודריגו פרייטו – דממה

עמנואל לובצקי – חסרי משקל

 

עריכה

טים סקוירס – מצדיעים לך, בילי לין!

קולבי פרקר ג'וניור – דיפווטר הורייזן

ג'ולי מונרו – לאבינג

תלמה סקונמייקר – דממה

בריאן ברדן, איי.ג'יי. אדוורדס, קית' פראזה – חסרי משקל

 

פסקול מקורי

הנרי ג'קמן – הולדתה של אומה

ג'יימס ניוטון האוורד – חיות הפלא והיכן למצוא אותן

קרטר ברוול – המייסד

ג'סטין הורביץ – לה לה לאנד

אלכסנדר דספלה – אור בין אוקיינוסים

 

עיצוב אמנותי

הולדתה של אומה

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

המייסד

נוסעים

דממה

 

עיצוב תלבושות

אליס מבעד למראה

הולדתה של אומה

לאבינג

המעון לילדים משונים של גברת פרגרין

דממה

 

סאונד

מצדיעים לך, בילי לין!

דיפווטר הורייזן

לה לה לאנד

דממה

חסרי משקל

 

עריכת סאונד

מצדיעים לך, בילי לין!

דיפווטר הורייזן

דוקטור סטריינג'

ספר הג'ונגל

נוסעים

 

אפקטים חזותיים

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

דוקטור סטריינג'

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

ספר הג'ונגל

נוסעים

 

איפור ועיצוב שיער

הולדתה של אומה

המעון לילדים משונים של גברת פרגרין

יחידת המתאבדים

מודעות פרסומת

ביקורת: בלשים בע"מ

nice-guys-poster-lg_resize.jpg

 

קיים אפקט מעניין בתרבות המערבית, שגורם ליוצרים להביט בנוסטלגיה בדיוק שני עשורים לאחור. יש כרגע הרבה השפעה משנות התשעים, בין אם מדובר בקולנוע, מוזיקה, או אופנה. אני לא יודע איך, אבל שוב הצליחו לשכנע בני נוער להסתובב עם ג'ינסים קרועים ולהאזין לבקסטריט בויז בצורה לא אירונית. מה גם שהרבה משחקי מחשב נוצרים במכוון עם גרפיקה וסאונד שמחכים את הסגנון של לפני עשרים ומשהו שנה. אולי כדאי שאחפש את אוסף הפוגים שלי, יש לי הרגשה שגם הם עומדים לחזור.

באותה מידה, כשהייתי ילד, היה רטרו רציני לשנות השבעים. לא נולדתי כשהדבר האמיתי שלט בעולם התוכן, אז עיקר הידע שלי התבסס על קליפים ב-MTV שלקחו השראה מסרטי בלאקספלוייטשן ו"שגעון המוזיקה" וסדרות כמו "מופע שנות ה-70", שהשתדלה להשחיל לתסריט כל התייחסות אפשרית לאיקונים תרבותיים מאותו עשור, עד שהחליטו למעשה להתמקד בדמויות ובעלילה, במקום להיות רק קרנבל רפרנסים.

מתברר שאחרי שגל הנוסטלגיה שכך, המבט לאחור נעשה הרבה יותר קודר. העשור שתמיד אמרו שהיה מלא במסיבות, קומיקאים גאונים, עליה של תנועות לזכויות אזרח, טלוויזיה פורצת גבולות ועוד מסיבות, מוצג בשנים האחרונות כנקודת שפל מוסרית בחברה האמריקאית. סרטים כמו "מידות רעות", "חלום אמריקאי", "חוקי הפשע" ואפילו "והרי החדשות" הקליל, מציגים את שנות השבעים כזמן הרבה פחות מהנה, במיוחד אם אתה אדם ממעמד הפועלים שצריך להתפרנס בכלכלה דפוקה ואווירה של שחיתות פוליטית. באופן מוזר, זה קרוב יותר לאיך שהתקופה נתפסה בזמן אמת, אבל ענני הנוסטלגיה שבאו בסופה, גרמו לאנשים לשים את הביקורת בצד ולחשוב לזמן מה על תקופה תמימה ומהנה בהרבה. "בלשים בע"מ" הוא אולי נקודת השיא בהגדרה מחדש של שנות השבעים כעשור מחורבן שאת תוצאותיו ההרסניות מרגישים עד היום. השג לא רע בשביל קומדיה.

בלוס אנג'לס של 1977, ג'קסון הילי הוא איש זרוע שנשכר בידי בחורה בשם אמיליה בכדי לאיים על מי שמנסה לאתר אותה. הולנד מארץ' הוא בלש פרטי שמתחקה אחר אמיליה בשל מעורבותה האפשרית במותה של כוכבת הפורנו מיסטי מאונטנז, אותה נשכר לאתר בידי דודתה הקשישה. שני הגברים מוצאים עצמם מסובכים באותה תעלומה, כאשר אנשים רעים מחפשים את אמיליה ומוכנים לאיים על כל מי שצריך על מנת לאתרה.

העלילה של בלשים בע"מ אינה מסובכת יתר על המידה, אבל עדיין דורשת יכולת לעקוב אחר פרטים קטנים. כמתבקש מסיפור חקירה, כל דמות בעלילה מתחברת בשלב מסוים לתעלומה הראשית ואוסר לפספס אף פרט, במיוחד כאשר מדובר בעניין של חיים ומוות. לצערם של הגיבורים, מדובר בעניין שכזה לעתים קרובות, כך שכל צעד שהילי ומארץ' עושים, עלול להוביל למותם, או למותו של האדם הלא נכון, במידה ולא למדו בזמן על מי צריך להגן ואת מי צריך לעצור.

שני הגיבורים הם לא צדיקים. השם המקורי של הסרט, The Nice Guys, מבהיר את הנייטרליות המצפונית שלהם. שניהם יעשו דברים מטרידים ולא חוקיים אם ידרשו, אבל יפעלו יותר מתוך רצון לעזור לזולת מאשר ממניעים אנוכיים. הם לא חבר'ה טובים ולא חבר'ה רעים. בעולם של תוהו ובוהו ושפל מוסרי, הילי ומארץ' הם הטיפוסים היותר נחמדים שאפשר להיתקל בהם, במיוחד כי הם ירגישו קצת רע אם ישתמשו בכח כשלא חייבים, בעוד רוב האנשים בהם הם נתקלים, תמיד נהנים להרגיש חזקים יותר מהסביבה.

לוס אנג'לס של הסרט היא הגיהנום. אולי לא באופן מילולי, אבל העיר מוצגת כבור ניקוז של רוצחים, סוחרי סמים, פדופילים, סרסורים ואנשי עסקים מושחתים, כאשר האוויר כל כך מזוהם מעשן מכוניות, שהוא הורג ציפורים ואולי גם בני אדם. הדברים היחידים בסרט שמוצגים באור חיובי, הם הדאגה לחלשים והאחדות המשפחתית. הקשר בין הולנד מארץ' ובתו, גם שאינו מושלם, מוצג כדבר טוב וטהור, במיוחד כאשר הוא נמדד במקביל לקשר אחר בסרט בין הורה וילד. בינתיים, המעשה הלא אנוכי ביותר שג'קסון הילי עשה, העניק לו רגע של פרסום חיובי ומקור לגאווה בתוך קיום שבנוי מאיומים תמורת כסף. יש כאן מספר דמויות של נערות ונשים צעירות שגם כאשר הן מעצבנות, מוצגות כמי שיש להקשיב להן. הסרט נפתח בטענה שילדים בתקופה הזו יודעים יותר מדי, רמז לכך שהמבוגרים מדרדרים את העולם לתוך תהום.

כמה שנים אחרי הדחת ניקסון ומלחמת ויטנאם, שני ארועים שהפכו את כל אמריקה לפחות תמימה, בלשים בע"מ שם את המושכות בידי שני טיפוסים שהאינטראקציה שלהם עם צעירים, עוזרת להם לראות עד כמה הדור הוותיק הורס את העולם ודרושה גישה רעננה בכדי להציל את המצב. זה לא סרט על מודעות סביבתית, או על פוליטיקה, אבל הוא נעזר בדוגמאות מהתחומים האלה על מנת להבהיר עד כמה הילי ומארץ' פועלים במציאות בה חייבים לשלוף אקדחים ולשבור עצמות בכדי להשיג תשומת לב, כי העולם מסביב לא מבין דבר פרט לאיומים ישירים.

שני השחקנים הראשיים, ראסל קרואו וראיין גוסלינג, מגלים כימיה מפתיעה לטובה על המסך. זה לא סוד שכל אחד מהם שחקן טוב בפני עצמו, אבל לא זה הליהוק הראשון שהייתי חושב עליו בתור צמד קומי. שניהם מגיבים היטב לתסריט והבימוי של שיין בלאק ומספקים הופעה משעשעת, מבלי להגחיך את עצמם יתר על המידה. אפילו ברגעים בהם נראה שגוסלינג מתעל את רוחו של לו קוסטלו, זה לא מוגזם ומשתלב יפה מול דמות הסטרייט מן של קרואו. באופן אירוני, דווקא הילי הוא בעל יכולת הסקת המסקנות וקור הרוח, בעוד מארץ' הבלש מרבה לשפוט לא נכון מצבים ואנשים ויותר נתקל ברמזים מאשר מוצא אותם בכוונה.

השילוב בין השחקנים, לבין הביקורתיות הארסית שנחשפת דרך התסריט, יוצר עולם בו בריון להשכרה ואלכוהוליסט טיפש, הם הדמויות שהקהל יהיה בעדן. שני טיפוסים שהיו יכולים להיות העוזרים של הנבל בסרט אחר, הם מי שאנחנו רוצים שינצחו, כי הם היחידים בעלילה שהצלחה שלהם תביא לסגירה כלשהי ולא תחמיר את המצב. כאמור, לכל אחד מהם יש נקודת אחיזה אחת שהופכת אותו לדמות חיובית ובזכותה, מספיק אכפת מהגיבורים בכדי שנרצה לדעת איך הסיפור נגמר.

אנטי-גיבורים בעולם מושחת הם המומחיות של שיין בלאק. לאורך שלושים השנים האחרונות, חדד את חיבתו לדמויות כאלה כתסריטאי ("נשק קטלני") וכבמאי ("קיס קיס בנג בנג", "איירון מן 3"). בסרטו השלישי בסך הכל בעמדת הבימוי, בלאק כבר שולט בצדדים הטכניים של יצירת הסרט ומשלב אותם היטב בתסריט מושחז ופרוע בדיוק במידה הנכונה. הוא מבין בבניית דמויות ואחרי שני סרטים מבדרים, אך מפוספסים, הצליח להבין איך באמת לתרגם את החזון שלו לשפה ויזואלית. בלשים בע"מ הוא גם מהנה, גם מותח, גם מכיל אקשן טוב וגם נותן לצופים מספיק קרדיט שיצליחו להתמודד עם סיפור מקורי ודמויות ראשיות מתוסבכות.

יש לסרט כמה רגעים בהם ההגיון הפנימי חורק, כולל סצנת סיום שלא באמת קשורה לכלום, אבל ברובו המוחלט של הזמן, הוא מצליח בכל תחום בו הוא מבקש לעסוק. ראיין גוסלינג נותן הופעה מעולה והתקשורת שלו עם ראסל קרואו מחזיקה היטב לכל אורך הסרט. כמו שמל גיבסון ודני גלובר היו שילוב מנצח וכפי שרוברט דאוני ג'וניור וואל קילמר ידעו לקרוא היטב אחד את השני, שיין בלאק מצליח שוב לזווג שני תפקידים ליצירה שחייבת את הניגוד ביניהם על מנת לעבוד. בלשים בע"מ אולי ציני ומעוות בכוונה את המציאות על מנת ליצור תמונה קשה יותר של התקופה (השוט הראשון מראה את שלט הוליווד ההרוס, כמו אנדרטה לחלומות שלא התגשמו), אבל הוא עושה זאת בהרבה הומור ומתוך אהבה למעט הדברים הטהורים שנותרו בעולם.

9 דברים שלמדנו מפסטיבל קאן 2016

כמות לפני איכות – זה לא חדש שהתחרות בקאן נוטה לטובת שמות מוכרים. זה גם לא חדש שבמשך שבוע, העיתונאים מדווחים בהתלהבות על סרט אחד, בעוד השופטים מחליטים להעניק את הפרס לסרט אחר. עם זאת, רשימת הזוכים בפסטיבל השנה חשפה עד כמה הפערים בין הדיווחים בתקשורת וטעם השופטים יכולים להיות גדולים. "אני, דניאל בלייק" של קן לואץ', קטף את פרס דקל הזהב. זה בסדר, מדובר באחד הסרטים שזכו לתגובות היותר טובות השנה. אלא ששני סרטים נוספים, עליהם הורעפו לא פחות שבחים, יצאו בידיים ריקות. "טוני ארדמן" של מארן אדה ו"פטרסון" של ג'ים ג'רמוש נתפסו בעיני רבים כלא פחות פייבוריטים לזכיה מסרטו של לואץ'. התחושה הייתה שחבר השופטים יחלק את הפרסים בין שלושתם והשאלה היא רק מי יזכה בבכורה ויקטוף את התואר הגבוה ביותר. לבסוף, רק "אני, דניאל בלייק", סרטו ה-15 של לואץ' שמתחרה על דקל הזהב, קבל משהו. אדה, שזוהי השתתפותה הראשונה בתחרות, נשארה רק עם מחמאות. ג'רמוש אמנם אינו חדש לפסטיבל, אבל השופטים העדיפו להעניק את הפרס הגדול לקן לואץ' בפעם השניה בחייו, מאשר לתת אותו לראשונה לג'רמוש.

כל זה היה בסדר, לולא פרסים אחרים היו מוענקים לשניים מהמועמדים הפחות חביבים על המבקרים בפסטיבל. קסבייה דולאן עוד לא בן שלושים, אבל הוא כבר שם קבוע בתחרות הראשית. השנה, קטף את פרס הגראן פרי (הפרס השני בחשיבותו) על "זה בסך הכל סוף העולם", מה שנחשב לסרטו החלש ביותר. מרגיז מכך, פרס הבימוי נחלק בין קריסטיאן מונג'יו, שכבר זכה בעבר בדקל הזהב, לבין אוליבייה אסייאס, שסרטו "קניינית אישית" התקבל בקריאות בוז. לא רק שמארן אדה וג'ים ג'רמוש לא זכו באף פרס, הם גם נאלצו לראות שני סרטים שנקטלו בידי המבקרים, קוטפים תארים בטקס הסיום של הפסטיבל.

 

לאבינג נכנס למרוץ לאוסקר – עוד סרט שזכה למחמאות, אבל לא לפרסים, הוא "לאבינג" של ג'ף ניקולס. יש לי חיבה אישית לבמאי/תסריטאי שסרטיו מגשרים יפה בין נושאים מיינסטרימיים לבימוי וכתיבה מלאי עומק. רוב התגובות ל"לאבינג" חיוביות, אם כי יש כאלה שהתאכזבו מכך שאינו נועז מספיק. בהתחשב בנטיה של סרטים שמתחרים בפסטיבל קאן להיות נועזים עד כדי טעם רע, יש סיכוי שלא מספיק נוגז זו בכלל מחמאה. "לאבינג" עוסק בזוג מעורב שנרדף בידי הרשויות משום שעבר על החוק והתחתן בתקופת הסגרגציה הגזענית בדרום ארצות הברית.

סרטיו של ניקולס לא מרוויחים הרבה כסף, אבל יש להם את הפוטנציאל להגיע לקהל רחב, אם רק יזכו לאמון המפיצים. התגובות הטובות מקאן, לצד סיפור שקל להזדהות איתו ושבחים לשחקנים הראשיים, ג'ואל אדג'רטון ורות נגה, יקלו לדחוף את "לאבינג" לקראת האוסקר. תאריך הפצה בנובמבר, הישר לתוך עונת פרסי סוף השנה, רק מחזק את האפשרות שלצד "הולדתה של אומה" של נייט פרקר, האקדמיה תספק הרבה יותר מגוון אתני בטקס האוסקר הבא.

 

מצבו של הקולנוע הישראלי טוב, תודה – אם נבהלתם מהמחסור בסרטים ישראלים מדוברים בשנה שעברה, 2016 מספקת בינתיים הרבה ציפיות. אחרי ההצלחה של "סופת חול" בפסטיבל סאנדאנס, נרשמו עוד שני סרטים שיעשירו את הקיץ. "שבוע ויום", סרט הביכורים של אסף פולונסקי, זכה להרבה מחמאות בעקבות הקרנתו בשבוע המבקרים וכבר נרכש להפצה בחו"ל. שבוע המבקרים אמנם אינו יוקרתי כמו מסגרות אחרות בפסטיבל קאן, אבל הוא בהחלט נתן במה למי שכבר לפני שלוש שנים, זכה לתשבוחות בזכות סרט הסטודנטים "סמננג".

עוד ישראלי שקבל בקאן גושפנקה לפתוח את המרוץ לפרס אופיר, הוא ערן קולירין. לפני תשע שנים, פרץ קולירין לתודעה עם "ביקור התזמורת", שהפך לאחד הסרטים הישראלים המצליחים בהיסטוריה. סרטו החדש, "מעבר להרים ולגבעות", משך גם הוא את עיני המבקרים והמפיצים ולפחות כרגע, נראה כמו המתחרה העיקרי של "שבוע ויום" על פרס אופיר השנה. כמובן, יש לזכור שבשנים האחרונות, המצביעים לפרס אופיר הצליחו להתעלם מכמה מההצלחות הישראליות הגדולות ביותר בחו"ל, לטובת דרמות משפחתיות שכשלו למצוא קהל גם בארץ.

נוסף לפולונסקי וקולירין, שתי במאיות ישראליות מתחילות זכו לדקה באור הזרקורים. אחת אפילו זכתה ביותר מזה. סרטה של אור סיני, "אנה", זכה בתחרות סרטי הסטודנטים, מה שמבטיח בכורה עולמית בפסטיבל קאן לסרטה הראשון באורך מלא, לכשיהיה מוכן. "עניינים אישיים" של מהא חאג' פחות משך תשומת לב, אבל עצם העובדה שסרט שלה התקבל לתחרות מבט מסוים, מראה ששווה לעקוב אחר המשך עבודתה.

 

שד הנאון הוא סרט ממש טוב, או ממש גרוע – אני לא מעריץ של ניקולס וינדינג רפן. הבמאי הדני אוהב לביים סרטים אלימים ואיטיים במיוחד וזה לא ממש הסגנון שלי. עם זאת, מארגני פסטיבל קאן מאוד מחבבים אותו והכניסו סרט שלישי שלו ברציפות לתחרות הראשית. התגובות לסרטו החדש היו מאוד קיצוניות, תלוי בהקרנה. מתברר שבהקרנה אחת של "שד הנאון", המבקרים קראו בוז ורבים עזבו באמצע, תוך שהם מדווחים שוינדינג רפן אבד את זה. בהקרנה אחרת של הסרט, הוא דווקא התקבל בתשואות ובמחיאות כפיים ממושכות. אותו סרט, שתי תגובות שונות לחלוטין.

מה זה אומר? קודם כל שלא תמצאו את "שד הנאון" מועמד להרבה פרסים בסוף השנה. סרט שחצי מהצופים בו שונאים אותו, לא יצליח לצבור מספיק תמיכה מצד תאי עיתונאים וגילדות הוליוודיות. דבר שני, וינדינג רפן מסתמן כבמאי שלעולם לא תהיה הסכמה מלאה סביב סרטיו. כמו לארס פון טרייר ועבדלטיף קשיש, נראה שגם וינדינג רפן לא יצליח אף פעם לסחוף קהל שלם בעקבותיו. תמיד יהיו כאלה שחושבים שהוא גאון, לצד כאלה שחושבים שהיה עדיף שיעבוד בזבל.

 

וודי אלן הוא אדם מעורר מחלוקת – לא נרשמה התלהבות מיוחד מסרטו החדש של וודי אלן, "קפה סוסייטי". הדיבורים היותר חמים סביבו, עסקו בהאשמות בתקיפה מינית שעלו לפני שנתיים וחצי. נראה שיש מי שלא מאמינים שאלן חף מפשע ואף נצלו את הבמה בכדי לבקר אותו בפומבי. וודי אלן לא התרגש, אבל מעניין שבפסטיבל שעבודות מעוררות מחלוקת הן חלק בלתי נפרד ממנו, הפולמוס הגדול נסוב סביב מי שביים את אחד הסרטים הפחות יוצאי דופן שהוקרנו.

 

נעלי עקב הן האויב – אפרופו שערוריות, לפני שנה היה מיני-סקנדל כאשר התברר שמארגני פסטיבל קאן לא מאפשרים כניסה לשטיח האדום לנשים בנעליים שטוחות. מתוך נסיון להעניק לארוע יוקרה, המארגנים דורשים קוד לבוש קפדני מהאורחים. בעוד מדובר בנוהג מקובל בפסטיבלים, טקסי פרסים וערבי גלה, הדרישה מנשים לבוא בנעלי עקב לא נוחות, או לוותר על השטיח האדום, עוררה לא מעט זעם.

קריסטן סטיוארט, שמופיעה בשני סרטים שהוצגו השנה בפסטיבל, אולצה להחליף נעליים על מנת לקבל אישור כניסה לארוע הפתיחה. היא חשבה שמדובר ברעיון מטופש, אבל שתפה פעולה עם כללי הלבוש. מי שפחות קבלה בשקט את העניין, היא ג'וליה רוברטס, שהגיעה לשטיח האדום יחפה, במחאה על חוק העקבים. רוברטס טענה שהחוק שוביניסטי ופוגע בנשים עם בעיות גופניות שנעילת נעלי עקב רק תחמיר. ככל הידוע לי, ג'וליה רוברטס לא התבקשה לעזוב, אבל המסר בהחלט עבר.

 

יש למירי רגב סטייליסט מעולה ו… זהו – אתרי החדשות בישראל דווחו על ביקורה של שרת התרבות מירי רגב בפסטיבל קאן. רגב הגיע בכדי להביע תמיכה בקולנוע ישראלי ואף נשאה נאום בו היא מבטיחה העברת תקציבים נוספים לתעשיה. לרוע המזל, לאף אחד לא היה אכפת. התקשורת העולמית לא טרחה לסקר את הגעתה של השרה הזוטרה והבמאים הישראלים שסרטיהם הוקרנו במסגרת הפסטיבל, העדיפו לקדם אותם בעצמם, מאשר לעמוד לצד הפוליטיקאית שיצאה כנגד רבים מעמיתיהם בפומבי.

מה שכן, בתור מי שאוהבים להציג כחסרת קלאסה, מירי רגב נראתה מעולה על השטיח האדום. מי חשב שיש לה טעם כל כך טוב בביגוד?

 

שום דבר מעניין מחוץ לתחרות – חמישה סרטים חדשים הוקרנו בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות, בהם "קפה סוסייטי" של וודי אלן ו"הקינה" של נה הונג-ג'ין שלא הותירו רושם מיוחד. "בלשים בע"מ" של שיין בלאק השיג ביקורות טובות, אבל ההתעסקות סביבו הייתה יותר בכמה שראיין גוסלינג וראסל קרואו, כוכבי הסרט, נראים כאילו ממש לא בא להם להיות שם ולקדם אותו. השניים היו גסי רוח, הבריזו מארועים ובאופן כללי, לא יצרו תחושה שסצנת הפסטיבלים באה להם טוב.

שני הסרטים ההוליוודיים הנוספים שהוקרנו מחוץ לתחרות, הם "העי"ג" של סטיבן ספילברג ו"מפלצת הכסף" של ג'ודי פוסטר. העי"ג הוגדר בידי המבקרים כסרט נחמד, אבל חסר יחוד. כזה שאפשר ללכת עם הילדים לראות, אבל לא יזכר כאבן דרך בקריירה הארוכה והמפוארת של ספילברג. מפלצת הכסף, כפי שכבר אולי שמעתם, הוא לא סרט טוב. יש מבקרים שאהבו אותו, אבל הרבה חושבים שמדובר בבזבוז של זמן וכשרון. לשם השוואה, בשנה שעברה הוקרנו מחוץ לתחרות "הקול בראש" ו"מקס הזועם: כביש הזעם", שניים מהסרטים המוערכים והמדוברים ביותר של 2015.

 

לפול ורהובן ופדרו אלמודובר עדיין יש את זה – ורהובן רגיל להיות מעורר מחלוקת. אם אתם חושבים שהתגובות ל"שד הנאון" מפלגות את הקהל, נסו לנהל עם סינפילים דיון על "גברים בחלל". סרטו החדש, דובר הצרפתית, "אל", זכה בעיקר לתגובות חיוביות. גם פה ורהובן הרשה לעצמו לשחק על גבול הטראש, אבל נראה שרוב המבקרים מסכימים שמדובר באחד מסרטיו הטובים ביותר. בהתחשב בכך שהפחית את קצב העבודה שלו בעשור האחרון, טוב לשמוע שפול ורהובן עוד מסוגל לבדר.

פדרו אלמודובר יצא מתקופה לא טובה. "חולייטה" שלו אולי לא יהיה אחד הסרטים החשובים של השנה, אבל גם הוא התקבל באהדה בידי הקהל בקאן. אחרי עשור בו נאבק למצוא שפה נכונה, המבקרים מתארים את חולייטה כמפתיע לטובה ושינוי סגנון מרענן מצד הבמאי הוותיק.

ביקורת: מפלצת הכסף

Money-Monster-Poster-2_resize.jpg

 

אין לי שמץ של מושג בכלכלה. אני יודע איך להפקיד צ'קים ומשתדל שהמינוס בבנק לא ידגדג את תקרת האשראי, אבל אין לי באמת מושג איך פעולות שאינן חיבור וחיסור עובדות בעולם הפיננסי. מסיבה זו, נמנעתי מאז ומתמיד מלהשקיע במניות. כן, אפשר לעשות ככה כסף בלי מאמץ, אבל תהרגו אותי אם אני מבין מה זה אומר שהדאו ג'ונס יורד, או שהמסחר נסגר בעליות שערים. בכל פעם שיועצת ההשקעות מהבנק שואלת, אני מבקש להתמיד בדברים כמה שיותר סולידיים, כי אין לדעת מתי מניה או קרן נאמנות מבטיחה תתרסק ותקח איתה הרבה מהכסף שלי. במיוחד בהתחשב בכך שאם דבר כזה יקרה, לא אבין את ההסבר למה.

סרטים כמו "התמוטטות", "הזאב מוול סטריט" ו"מכונת הכסף", השתדלו להסביר קצת איך הדברים האלה עובדים, אבל זה לא עזר. הדבר היחיד שלמדתי מהם, הוא לא לשים את כל הביצים בסל אחד ואם אפשר, להתרחק מסוכני מניות, סיכון גבוה, משכנתאות קלות מדי ואנשים שמשליכים גמדים בזמן העבודה. כמה דברת שתהיה בסרטים האלה, החינוך הכלכלי שלי עדיין בחיתוליו ואני צריך מישהו שיאיית לי כל מילה ויפנה אותי להגדרה במילון פעם בדקה, על מנת שבכלל אצליח לעקוב אחרי מה שהוא אומר.

"מפלצת הכסף" יודע את זה והוא יודע שהרבה אנשים רק עושים את עצמם מומחים להשקעות כשבמציאות, הם פשוט עוקבים אחר מילות באזז ואנשים שנראים טוב בחליפה. לי גייטס התפרסם בזכות האמון העיוור הזה. הוא מנחה את תכנית הטלוויזיה היומית מפלצת הכסף, בה הוא מסביר לצופים בשפה של הדיוטות על הטרנדים החמים במשק. לי נעזר בשלל הסחות דעת אודיו-ויזואליות, משל היה זה "עולמו של ביקמן", בכדי להיראות לא רק מבין עניין, אלא גם כבעל בטחון שמי שלא שומע לו, לא מבין מהחיים שלו.

אדם אחד ששמע ללי גייטס ומצטער על כך, הוא קייל. הוא לקח את עצתו של לי והשקיע את כל כספו במניות של חברת אייביס. כמו רבים אחרים, גם קייל אבד את הונו כשתקלה באלגוריתם בעזרתו אייביס חוזה את התפתחויות השוק, גרמה לצניחה חדה בערכה. אלא שבניגוד לרוב האנשים, שסתם כעסו על ההפסד, קייל חודר לאולפן מפלצת הכסף ומחזיק את לי ואת אנשי הצוות, בהם הבמאית פאטי פן, בני ערובה בעזרת מטען חבלה ואקדח. הוא דורש שהשידור ימשך בכדי שיוכל לקבל תשובות לעיני האומה על התקלה הלא צפויה באלגוריתם ופאטי מחליטה שאם כבר משדרים, היא תמשיך לביים את התכנית עד שימצא פתרון.

כמה שהאנשים מאחוריו היו רוצים שהקהל יקח את מפלצת הכסף ברצינות, מאוד קשה לעשות זאת. קודם כל, התכנית שלי גייטס מנחה היא בדיחה לא מעודכנת. אם יש בה נסיון להוות פארודיה או סאטירה על משהו, הרי שאלה היו רלוונטיות לאחרונה כששי אביבי היה מנחה בערוץ הילדים. תכניות כלכליות אמנם נוטות לשטח רעיונות מורכבים בשביל רייטינג, אבל לא ברמה שמוצגת בסרט. תכנית אמיתית שהייתה מתנהלת ככה, הייתה אולי הופכת לקאלט בזכות רמות הביזאריות שלה, אבל היא יותר מדי מזלזלת בצופים מכדי לזכות לכבוד מצדם.

דבר שני, הטיפול במשבר המתרחש בשידור חי לא ממלא את מטרתו הדרמתית. כאשר מנסים לביים הכל כמו תכנית לכל דבר, עם הקפדה על זוויות צילום, סאונד איכותי, שיחות דרך לווין וגרפיקות צבעוניות המוצגות על מסכי פלזמה, משהו בכל רעיון הדחיפות והלחץ הולך לאיבוד. אם יקרה משהו כזה בתכנית אמיתית, אפילו אם הרשת מסכימה, איכשהו, להמשיך בשידור החי, לאף אחד לא יהיה רצון לשמוע את מה שיש למחבל לומר והסיקור התקשורתי יתמקד בנסיונות לחסל אותו, או לתת לו את מבוקשו. במפלצת הכסף, לא רק שהשידור ממשיך עם כל השטיקים הרגילים, אלא גם אין כמעט התעסקות במה שקורה מחוץ לאולפן. אנשים עוקבים אחר השידור, אבל תמונות במקביל של הערכות המשטרה, מציגות את כחולי המדים כחסרי תועלת שלא יצליחו לחלץ אפילו חתול מעץ.

יש בסרט שחקנים טובים והם עושים כמיטב יכולתם להישאר מקצוענים מול תסריט מאוד לא עקבי. ג'וליה רוברטס טובה כבמאית העובדת תחת לחץ, ג'ק אוקונל אמין בתור לוזר שמחליט לעשות צעדים דרסתיים וג'ורג' קלוני מתעל את הקרי גרנט הפנימי שבו בכדי להציג מנחה שחצן וכריזמטי שחייו האישיים הרבה פחות זוהרים מתדמיתו הציבורית. עד שהתסריט מחליט להפוך את הדמויות ולגרום להן להתנהג בצורה שונה לחלוטין. פאטי היא לפעמים קרת רוח ומקצוענית ולפעמים אידאליסטית רגשנית. קייל הוא לפעמים לא יוצלח חסר תועלת ולפעמים גאון אסטרטגי שמקדים את כולם. לי לפעמים מסתיר את החיים האישיים שלו מאור הזרקורים ולפעמים עוסק בהם כאילו מדובר בדבר הידוע לכולם. לפני שהתרגלנו למהפך באופיין של הדמויות, התסריט מחזיר אותן למצב הקודם וחוזר חלילה. הן מוצגות בצורה כל כך לא עקבית, שהמניות של אייביס נראות יציבות ביחס אליהן.

ג'ודי פוסטר, שביימה את הסרט, לא הצליחה להחליט מה לעשות איתו. יש בו רצון לאמירה חשובה על עולם ההשקעות, כמו גם על קפיטליזם ועל האופן בו חדשות נתפסות כצורת בידור בימינו, אבל הרעיונות האלה סתם מסתבכים זה בזה ולא עושים רושם על אף אחד כשהעלילה נעשית מטופשת להחריד. אמור להיות אלמנט של מתח בכל מצב ההשתלטות על האולפן, אבל בתור מי שהשתתפה ב"האיש שבפנים", אחד מסרטי השוד הטובים בכל הזמנים, פוסטר אמורה לדעת שיש דרכים הרבה יותר מוצלחות להציג משבר של בני ערובה מאשר לגרום להם לדבר בלי סוף ולהתעלם מדבריהם של מומחים לטיפול במצב.

הרגעים היחידים בהם מפלצת הכסף עובד, הם כאשר הוא רוצה להצחיק. אין הרבה רגעים כאלה, אבל מדי פעם, אחת הדמויות תפלוט משפט שנועד לשעשע, בניגוד לרוב המשפטים שמשעשעים בלי כוונה, וזה יביא לתגובה הרצויה מהקהל. ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני, רציניים ככל שיהיו בסרט, ידועים גם בתור אנשים בעלי חוש הומור מפותח ובהחלט מסוגלים לגרום לסצנה קומית לעבוד. זה לא בדיוק מה שג'ודי פוסטר תכננה, אבל אם הסרט היה זונח כיוונים אחרים ומבוים כקומדיה שחורה, יש סיכוי שהיה ממש מהנה.

מאחר והעלילה, מתחילתה ועד סופה, אינה הגיונית ומתבססת בעיקר על טיפשות של דמויות, היה עדיף לא לנסות לשכנע בכל מחיר שמדובר בסרט חשוב. אפשר להציג סיפור על בני ערובה ואפשר להציג סיפור על משבר כלכלי שדפק מיליוני משקיעים. אפשר גם להתמקד בחייו המתפרקים של מגיש של התכנית הכי מתלהבת מעצמה בטלוויזיה. אפשר לעשות הרבה דברים, אבל כשדוחסים הכל בשעה וחצי ומוסיפים דמויות משנה מוקצנות, נוצרת קומדיה בין אם מתכוונים לכך או לא. אם ג'ודי פוסטר הייתה מתעוררת בזמן, מפלצת הכסף היה יכול להיות סאטירה נושכת על אחד מהנושאים הנ"ל. מאחר ופוסטר נרדמה בשמירה, יצא לה קווץ' שמדי פעם, מספר בדיחה שאשכרה עובדת ורוב הזמן סתם לא הגיוני.

הרבה סרטים לא עומדים בציפיות של ההפקה, אחרת לא היו מופקים כל כך הרבה כשלונות. במקרה של מפלצת הכסף, הוא הרוויח לא רע בסוף השבוע הראשון שלו בארה"ב וזכה לסיקור נאה מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן. מכל בחינה, התחזיות צפו שזהו סרט עם סיכון נמוך, שכדאי להשקיע בו. דווקא הבמאית שלו האמינה שהיא עובדת על סרט הרבה יותר מורכב ומעורר מחלוקת מכפי שהוא באמת. כל המסרים שנדחפים בלי עידון, לצד טכניקות בימוי שחוקות (שלא אציין מפאת ספוילרים), הביאו לכך שמפלצת הכסף נע בין קומדיה לבין קומדיה בטעות. לא קומדיה של טעויות, אלא קומדיה שנוצרה בטעות. שום צד אחר בסרט, פרט לקומי, לא עובד וככל שהעלילה מתקדמת, כך היא נעשית יותר מגוחכת והדמויות פחות אמינות.

אני עדיין לא מבין בכלכלה. נראה שגם האנשים מאחורי מפלצת הכסף לא מבינים בשוק ההון, או בהתנהלות של רשת טלוויזיה, או בעבודת משטרה, או אפילו במחשבים. הדבר היחיד שהם כן מבינים בו זה למה אסור להקשיב לתכניות שמנסות לדחוס את כל עולם ההשקעות למסגרת קצרה בזמן, שמתייחסת לצופים שלה כמו לילדים בגן. לי גייטס הוא ליצן והתכנית שלו היא קרקס. הסרט כושל כמעט בכל תחום, אבל הוא לפחות מבין שאנשים זקוקים לפעמים לבידור על מנת לשים לב לפרטים החשובים. חבל שפוסטר ושותפיה לא הבחינו בפרטים האלה בעצמם, התפספסה פה הזדמנות לסרט הרבה יותר טוב, בין אם כמותחן, או כקומדיה.

ביקורת: הרס

Demolition_poster_goldposter_com_2_resize.jpeg

 

אני מסווג את עולם הקולנוע לשלושה סוגים עיקריים של סרטים: סרטי הממ, סרטי או וסרטי אה. סרטי הממ גורמים לצופה לחשוב עליהם ולנתח את הרבדים החבויים בתסריט, תוך שכל אחד הופך לרגע למרצה לתולדות הקולנוע. סרטי או הם מרגשים ופועלים במיוחד על קהל מבוגר יחסית, שמחפש סיפור נוח למעקב עם סוף מספק. סרטי אה נבנים לקראת פתרון, בין אם הוא הגיוני או לא, כאשר מטרתם היא לגרות את הצופים לרצות לדעת מה יקרה ולעקוב אחר כל פרט קטן, בתקווה להגיע לפתרון לפני שהדמות הראשית תעשה זאת.

יש גם סוגים פחות דומיננטיים, כמו סרטי מה, סרטי אוי נו וסרטי נה. "הרס" הוא סרט נה, כזה שיש לו צוות שחקנים מוכר חלקית וכל מיני רעיונות שלא נחקרים לעומק, בבימוי במאי שמתמחה בסרטים מסוג זה. סרטים שרוצים לעניין ולרגש, אבל כשמסיימים לראות אותם, בעיקר חושבים "נה" והולכים לאכול משהו.

דיוויס הוא אלמן טרי שאבד את אשתו ג'וליה בתאונת דרכים. הוא גם עובד בחברת ההשקעות של אביה של ג'וליה, כי נפוטיזם הוא מודל עסקי שאף פעם לא גורם בעיות. התגובה של דיוויס למות אשתו מפתיעה את הסביבה, בכך שהיא לא רגשנית במיוחד. ברור שעובר עליו משהו, אבל הוא מסתיר את זה, ממשיך לבוא לעבודה כרגיל, מתעלם מהרצון של הבוס לפתוח מלגה על שם ג'וליה ומתעסק יותר בפירוק של דברים על מנת ללמוד כיצד להרכיבם מחדש.

בנוסף למטאפורה המאוד מעודנת הזו של בניה עצמית, דיוויס מחליט לספר את מה שעובר עליו במכתב לחברה שמכונת החטיפים שלה גנבה ממנו כסף. הוא לא מתקשר להתלונן, או שולח מייל כמו אדם בן זמננו, אלא פורש על פני סדרה של מכתבים את מחשבותיו וקורותיו, לטענתו בכדי לספק תמונה רחבה יותר של הרקע לתלונה. המכתבים מגיעים לקרן, אם חד-הורית שעובדת במחלקת שרות הלקוחות של החברה. היא מחליטה ליצור קשר עם דיוויס, מכיוון שהמכתבים שלו לא מצביעים בעיניה על אדם מעורער בנפשו או מישהו שלוקה בפוסט טראומה, אלא על טיפוס מרתק שתשמח להכיר ולהכניס לחייה.

יש בהרס כל כך הרבה כיוונים אליהם העלילה מתחילה למשוך ואז מפסיקה. דיוויס מתמודד עם אבדן, דיוויס מגלה את עצמו מחדש, דיוויס תוהה על טיבה של אהבה, דיוויס כילד נצחי, דיוויס כמצפן מוסרי של החברה סביבו. כל זה, מבלי להתמקד ברעיון אחד ולהתמיד בו. במקום לבחור הבט מסוים של התמודדות עם מוות של אדם קרוב, הסרט מנסה כמה אפשרויות ולא מקדיש לאף אחת מהן מספיק זמן מסך בכדי שתהפוך לפואנטה של הסיפור.

התוצאה היא הרבה רגעים שהיו יכולים להוביל למשהו מעניינים, אבל פזורים כמעט באקראיות, כשהסובלנות של הסביבה תלויה באיזה רעיון אנחנו בוחנים עכשיו. הרס מנסה להציג סיפור ליניארי, אבל הוא כל כך לא החלטי לגבי הרעיון המרכזי אותו הוא רוצה להעביר, שאין בשום נקודה תחושה שהעלילה בכלל מתקדמת. ברוב הסרטים העלילתיים, יש יעד שמבינים בשלב מסוים שהסיפור שואף להגיע אליו. במקרה של הרס, לא רואים שום אינדיקציה לאן המסע אמור להגיע, כך שגם לא ברור באיזה חלק של הסיפור נמצאים. האם זה האמצע? האם מתקרבים לסיום? האם נשאר עוד טוויסט גדול שישנה את כל התמונה? אי אפשר לדעת, כי הסרט לא מספק מספיק ראיות לחלק של העלילה בו נמצאים.

אפשר להנות מזה חלק מהזמן. לא כל הסצנות עובדות, אבל אחוז ניכר מהן עשויות מספיק טוב בשביל לבדר לרגע. אם התסריט היה יותר עקבי, לפחות בבניית הדמות הראשית, או בתגובות אליה, היה אפשר גם לחבר סצנה לסצנה ולראות משהו מעניין הולך ונטווה. דיוויס חווה זעזוע על ההתחלה, כך שכמעט כל העלילה מתרחשת בתקופה שאחרי. כשהסרט מתמקד בפן הזה, הוא לפחות מציע איזו שהיא התקדמות. לרוע המזל, הבמאי ז'ן-מרק ואלה מאוד רוצה להעביר מסר על משהו גדול יותר. אולי זה מסר על החיים, או על התבגרות, אני לא בטוח. יש קטעים בסרט בהם קל לשכוח שדיוויס אלמן, כי הוא בעצמו בקושי מתייחס לכך.

אולי הבעיה הגדולה היא בליהוק. ג'ייק ג'ילנהול שחקן טוב, אבל קשה לקנות אותו בתור עובד בחברת השקעות ששכל את אשתו ויוצא לסוג של מסע לגילוי עצמי, מבלי לצאת מהעיר בה הוא גר. זה כאילו ג'ילנהול קבל הוראה לגלם טיפוס נטול רגשות, רגע לפני שהוא אמור להיות במרכזה של התרחשות דרמתית. הוא נראה כמו מי שעושה כושר שלוש פעמים בשבוע, למרות שהסרט לא מראה אותו עושה פעילות גופנית כלשהי שאינה כוללת הריסה של דברים. אם דיוויס היה דמות משנית והפוקוס היה על מישהו אחר שמתמודד עם המוות מג'וליה, או דמות לא קשורה שדיוויס הופך במקרה לחלק מהחיים שלה, זה היה עובד. הבעיה היא שדיוויס נראה כמו כוכב ולא כמו אדם רגיל שהחיים שלו מתהפכים בבת אחת ומתחיל להעלות תובנות על התבגרות בעולם המודרני. אין לי סיבה מיוחדת להזדהות עם מישהו שמגלח את שיער הגוף שלו מבלי שיש לכך התיחסות כלשהי בעלילה, או שיש לו תקציב בלתי מוגבל שמאפשר לו לחיות ברווחה מבלי לעשות שום דבר שמזכיר עבודה אמיתית. בכל פעם שהוא מגיע למשרד, זה רק כדי שלא יהיו מרוצים מזה שהוא שם ובכל פעם שהוא לבד בבית, זה רק כדי שהצופים לא יהיו מרוצים מזה שהוא שם. אם המטרה של דיוויס היא לייצג תסכולים ולבטים של אדם נורמלי, היו צריכים ללהק שחקן שנראה ומתנהג יותר כמו אדם נורמלי.

זו בעיה חוזרת בסרטים האחרונים של ואלה. מתיו מקונוהיי לא נראה כמו רדנק הולל שנדבק באיידס. ריס וית'רספון לא נראית כמו מישהי מבית מפורק שכופה על עצמה מאמץ פיזי על מנת להתמודד עם העבר. הבעיה היא לא שהאנשים המלוהקים הם כוכבים שנראים טוב, אלא שלא נעשה שום מאמץ לגרום להם להראות כמו משהו אחר. הם אמורים להיות אנשים שסובלים ומתמודדים עם קשיים שהצופה יזדהה איתם, או לפחות ירחם על הדמויות. זה לא מתאפשר כשמי שמציג את הסבל הזה נראה כאילו הוא מלווה בצוות של מאפרים ומלבישים. הדבר הראשון שרואים בהרס הוא את ג'ייק ג'ילנהול בחליפה, מדבר על השקעות. זה לא אמין, הוא יותר מדי נראה ומתנהג כמו שחקן מכדי שאאמין שהוא ואני התפתחנו מאותו מרק קדמוני.

הרס רוצה להיות סרט חשוב שגם ירגש. הוא רוצה להיות סרט הממ שהוא גם סרט או. הוא אפילו זורק מדי פעם נסיונות להיות סרט אה. מרוב רצון וחשיבות עצמית, הוא סרט נה. תשכחו ממנו די מהר ולא תרגישו בחסרונו כשירד מהאקרנים. יש לו נקודות שהיה אפשר לפתח באופן נפרד, אבל כמה פעמים כבר ראינו סרט על מבוגר שרוצה להיות צעיר שוב, או מישהו שהסביבה לא מבינה את צורת ההתמודדות הלא שגרתית שלו עם אבדן? בחייכם, הבן אדם ראה את אשתו נפגעת בתאונת דרכים קטלנית, תנו לו קצת זמן לעכל. אולי אם הדמויות היו כתובות טוב יותר ולא כיצוג של רעיונות, הייתי מתחבר למרות הבלגן העלילתי. במצב הנוכחי, הרס הוא בעיקר רצף של קטעים שלא ראיתי את עצמי משתקף בהם ולא חשתי מספיק עניין בכדי לרצות לגלות לאן הם מובילים.

ביקורת: אנגרי בירדס

ab_1sht_fnl_in3drd3d_resize.jpg

 

לאחרונה, התחלתי לתהות האם אפליקציית משחק נחשבת למשחק מחשב. סרטים המבוססים על משחקי מחשב ידועים לשמצה בנטיה שלהם להיות בינוניים ומטה. מפתחי המשחק אולי משקיעים חודשים ארוכים של עבודה בבניית עולם ועלילה, אבל כשהזכויות עוברות לידיו של אולפן קולנוע, המפיקים ינסו לרוב לפרק את המשחק לגורמים ראשוניים, לאבד את הוראות ההרכבה ולהדביק מחדש בעזרת מסטיק לעוס. סרטים כמו "האחים סופר מריו" ו"סטריט פייטר" הם מהדוגמאות היותר מפורסמות של משחקים מצליחים שהנסיון לתרגם את ההגיון שלהם לסרט קולנוע, יצר משהו שונה לחלוטין באופיו.

"מורטל קומבט" נחשב בעיני רבים לסרט הטוב ביותר שמבוסס על משחק מחשב והציון שלו ברוטן טומייטוז עומד על 33% טריות. כלומר, רק שליש מהביקורות של סרט מצטיין בז'אנר, הן חיוביות. "הנסיך הפרסי: חולות הזמן" נראה טוב יותר, עם 50% טריות, אולם הוא נשכח במהרה, כך ש"מורטל קומבט" עדיין נתפס כדוגמה המוצלחת ביותר. במילים אחרות, עדיין מחכים לעיבוד מוצלח של המדיום המשוחק למדיום הנצפה.

"אנגרי בירדס" היא אפליקציה שפותחה בידי חברה פינית בשם רוביו. באפליקציה זו, משחקים ציפורים שמושלחות באמצעות רוגטקה ענקית לעבר מבנים בהם נמצאים חזירים ירוקים, במטרה להרוג את כל החזירים לפני שנגמרות הציפורים. המשחק לא רק משעשע, אלא גם ממכר והפך במהרה לאימפריית מוצרים נלווים. ההחלטה לעבדו לסרט אנימציה באורך מלא לא מפתיעה, חוץ מזה שהסרט יוצא איזה שלוש שנים אחרי שהמשחק היה בשיא הפופולריות שלו.

באי של ציפורים חסרות מעוף, רד הוא ציפור אדומה בעלת בעיות לשמור על קור רוח. ויכוח עם הורים ששכרו אותו למסיבת יום ההולדת של בנם, מוביל אותו להתפרצות אלימה בעקבותיה הוא נידון ללכת לסדנה לשליטה בכעס. בסדנה הוא פוגש את צ'אק, ציפור צהובה עם מהירות-על, בומב, ציפור שחורה שמתפוצצת בסיטואציות מלחיצות, וטרנס, ציפור ענקית שעדיף לא לדעת מה עשתה שהוביל אותה לבית המשפט.

בעוד רד מרגיש שהוא ושלושת האחרים מבזבזים את זמנם בסדנה, מגיעים לאי אורחים לא קרואים. חזירים ירוקים עוגנים בחוף ומציעים מבחר מתנות וטכנולוגיות מרשימות, אותן הציפורים לא ראו מעולם. חרף גישתם הידידותית, רד חושד שיש לחזירים מניעים נסתרים, אולם אף אחד לא מקשיב לו, כי מדובר באותו אחד שעבר מבחירה לגור מחוץ לכפר הציפורים ומאמין שהעיט הגדול שומר מלמעלה.

כל מי ששחק באנגרי בירדס, יודע לאן הסיפור יוביל. זה משאיר את היוצרים עם המשימה לבצע את המעבר בצורה שתתאים להגיון הפנימי של הסרט, מה שמאתגר במיוחד בהתחשב בכך שהוא מבוסס על משחק נטול הגיון. הציפורים בסרט לא יכולות לעוף, אבל יש לרבות מהן יכולות מיוחדות. אין הסבר לקיומן של היכולות האלה, הן פשוט התפתחו ככה. הסרט מנסה להביא את הבסיס המאוד לא מציאותי הזה למסך ואיכשהו, לטוות סביבו סיפור עקבי.

חלק מהזמן, זה עובד. אפילו שהעלילה צפויה לחלוטין, אנגרי בירדס מוצא תרוצים לשלב כל מיני פרטים מהמשחק, גם כאלה שאין שום סיבה לקיומם מלכתחילה. הסרט מלא בבדיחות קטנות והיוצרים שלו בברור העבירו ימים ארוכים מול האפליקציה בנסיון לקלוט את כל האביזרים הלא קשורים של החזירים והסוגים השונים של הציפורים, גם הפחות מפורסמות שבהן. בעוד קשה למתוח קו עלילתי הגיוני מנתוני הפתיחה של המותג, יוצרי הסרט, בעזרת התסריטאי המנוסה ג'ון ויטי, הצליחו לנצל את הקלישאות לטובתם. זה לא סרט חכם או מפתיע במיוחד, אבל לפחות הוא נכתב ובוים בידי אנשים עם נכונות להשקיע.

ההשפעה של ויטי בהחלט ניכרת. לאחר שנים של כתיבה לסדרות כמו "משפחת סימפסון" ו"המלך היל", אנגרי בירדס מכיל כמות לא צפויה של בדיחות למבוגרים. לא רק רפרנסים לסרטים וסדרות שילדים לא מכירים, אלא הומור כחול של ממש. זה מצונזר, בעזרת כל משחק מילים אפשרי על ציפורים וחזירים, אבל יש רגעים בהם הסרט פשוט מדבר ישירות על הציפורים והדבורים.

הומור כזה, בסרט שמשווק בעיקר לקהל צעיר, יוצר דיסוננס מוזר. העלילה נכתבה לילדים ומכילה מסרים פשטניים ונוחים להעברה. ההומור, לעומת זאת, מתאים בחלקו לסדרה של סת מקפרלן ולא למשהו שלוקחים את האחיינים לראות. עבורי, רוב הבדיחות עובדות. יש רגעים בהם הסרט פונה לסלפסטיק מאולץ, כזה שלא משרת שום מטרה חוץ מלהראות דמות חוטפת מכות. הרגעים האלה, לא עבדו לי. הם מאולצים מדי וכאילו מנסים להצחיק בכל מחיר, גם כשאין מאחוריהם שום תרומה לעלילה. מנגד, דווקא הבדיחות המילוליות הן אלה שהצחיקו אותי ועזרו לי להתמודד עם הכאוס מסביב. התסריט מפתיע לעתים עם שנינויות שלא היו עובדות לולא כל המותג היה מבוסס על נונסנס מוחלט.

אנגרי בירדס מפלג את דעת המבקרים. חצי חושבים שהוא טוב וחצי חושבים שהוא גרוע. אני מסכים שיש בו פגמים רבים. העלילה צפויה מתחילתה ועד סופה. המדובבים עושים עבודה טובה, אבל אף אחד מהם לא נשמע כאילו הוא מתאמץ מעבר לשטיקים הרגילים שלו. אין כמעט שימוש אמיתי בכעס של רד כאלמנט עלילתי וגם נראה שהעצבים שלו מוצדקים בהתחשב בנסיבות. להוציא קושי מדי פעם לשלוט בעצמו, רד מתעצבן על דברים שגם האדם הממוצע יתרגז עליהם. שאר הציפורים נאיביות להפליא ומאמינות שהן חיות בסוג של גן עדן. אין לדמויות עומק, הן פשוט ממלאות את תפקידן בקידום העלילה וזה פספוס רציני בהתחשב בזמן המסך שניתן להן.

למרות זאת, נהניתי מהסרט. הדביליות המובנית של המשחק עליו הוא מבוסס, מאפשרת לסלוח על עלילה מטופשת במיוחד. אם לא הייתי משחק בו, אולי היה לי קשה יותר להתחבר לסיפור, כי הוא היה נראה כמו אוסף של פרטים שפשוט נזרקו יחדיו בדרך אגב. לשמחתי, ההכרות עם המקור, תורמת ליכולת שלי לעקוב אחר הנעשה על המסך ולדעת בדיוק לאן הכל מוביל.

אנגרי בירדס הוא משחק מטופש שמצליח להיות מהנה בזכות המוזרות והפשטות שלו. מהבחינה הזו, הסרט מעביר היטב את רוח האפליקציה. הוא מוזר, צוחק על עצמו, נטול מורכבות וקל להיכנס אליו בכל שלב, גם אם מתחילים לצפות באמצע. זה לא כיף כמו לשחק באפליקציה, אבל צחקתי יותר משצחקתי ברוב הקומדיות שיצאו בשנים האחרונות. לא כל הבדיחות תואמות את קהל היעד, אבל הן ספקו לי איזון טוב מול העלילה חסרת התחכום. עדיין לא נוצר סרט מבוסס משחק מחשב שאפשר להגדיר כיצירת מופת, אבל אם מכניסים אפליקציות לקטגוריה, אנגרי בירדס הוא מהיותר מבדרים ברשימה.

המתחרים בפסטיבל קאן 2016

מחר (11.5) יצא לדרך פסטיבל הסרטים ה-69 של קאן. למרות השינויים שעולם הבידור עובר, זהו עדיין הפסטיבל היוקרתי ביותר של השנה וזה שמזהה יוצרים פורצי דרך וסרטים שמהווים איזון מעניין לקולנוע המסחרי. בעוד אני לא מרבה להסכים עם טעמם של מארגני הפסטיבל, אני בהחלט מעריך את הדבקות שלהם בגישה לפיה קולנוע הוא אמנות והבמאי הוא יוצר. מסיבה זו, הסרטים המתמודדים בתחרות הראשית (שהפרס הגדול בה הוא דקל הזהב) כולם מייצגים מגע אישי יותר, סרטים שהיו נראים לחלוטין אחרת אם היו נוצרים בידי במאי/ת אחר/ת. אולי אפילו בכלל לא היו נוצרים. מתוך כבוד וסקרנות, אנסה לספק סקירה שטחית של סרטי התחרות.

שתי הבהרות חשובות:

  1. אחד מתנאי ההשתתפות בפסטיבל קאן, הוא שהסרטים לא יוצגו לפני כן מחוץ למדינתם ושלא יחשפו באף פסטיבל אחר טרם הבכורה הרשמית בקאן. מסיבה זו, לא ניתן למצוא עדיין ביקורות על הסרטים המתחרים. זה מאוד מגביל את היכולת שלי לספר על הסרטים ועל כן, אתמקד יותר בהיסטוריה של היוצרים שלהם.
  2. אני מתייחס בפוסט זה רק למשתתפים בתחרות הראשית. ישנן תחרויות ומסגרות נוספות בפסטיבל קאן, אולם הן מיועדות בעיקר לבמאים פחות מוכרים, מה שאומר שעוד יותר קשה למצוא מידע רלוונטי אודותיהם. כך למשל, אפשר למצוא ברשת מידע על סרטו החדש של ערן קולירין "מעבר להרים ולגבעות", אשר מתחרה במסגרת Un Certain Regard. מנגד, יש כל כך מעט מידע על הישראלית הנוספת בתחרות, מהא חאג', שאני אפילו לא בטוח אם כך יש לאיית את שמה. בכל אופן, אני מאחל בהצלחה לשניהם, בתקווה שיספקו לנו המשך שנה מעניין בקולנוע המקומי.

המתחרים:

דבש אמריקאי – סרטה הרביעי של הבריטית אנדראה ארנולד. סרט מסע המתרחש ברחבי ארצות הברית, בו נערה מתלווה לצוות מכירות של מגזין. השם המסקרן ביותר בהפקה הוא שיה לה-באף, שהופעתו האחרונה בפסטיבל קאן זכורה כביזארית במיוחד. בכלל, בשנים האחרונות, לה-באף הפך את עצמו לפרויקט אמנות לא ברור, שנראה על הקו שבין ביקורת חברתית לבין טירוף אמיתי. יהיה מעניין לראות איך יתנהג בפסטיבל השנה. אנדראה ארנולד מוכרת בעיקר מהסרט "מחוץ למים", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ב-2009. אני לא חובב גדול של סרטי מסע, אבל זה בהחלט עשוי להיות מתחרה משמעותי על דקל הזהב.

אקווריוס – סרטו השלישי של הברזילאי קלבר מנדוצ'ה פיליו. מבקרת מוזיקה אלמנה היא הדיירת האחרונה בקומפלקס מגורים שכל שאר הדירות בו נמכרו לחברה עם תכניות להרוס אותו. היא נשבעה להישאר בדירה עד מותה. אפשר לעשות הרבה עם סיפור כזה, אבל ברוח פסטיבל קאן, אני מניח שזה יהיה יותר סרט מהורהר ושקט, עם פסקול טוב, מאשר דרמה מרגשת. אני לא יודע כמעט כלום על הבמאי. לאחר שנים של יצירת סרטים קצרים, סרט תעודי אחד וסרט עלילתי אחד, זו הפעם הראשונה בה הוא מועמד בפסטיבל קאן. עם זאת, סרטו הקודם, O Som ao Redor, עשה סיבוב בפסטיבל רבים ברחבי העולם.

היא – סרטו ה-16 של ההולנדי פול ורהובן. סרט דובר צרפתית על מנהלת חברת משחקי מחשב דורסנית שמותקפת בביתה בידי גבר מסתורי. אין שום קשר לסרט של ספייק ג'ונז בעל אותו שם. בניגוד לשניים הקודמים ברשימה, ורהובן הוא במאי שאני בהחלט יכול להביע עליו דעה אישית. הוא אחראי לסרטים איקוניים כמו "רובוקופ", "זכרון גורלי" ו"אינסטינקט בסיסי" וגם לאחד הסרטים השנואים בהיסטוריה, "נערות שעשועים". ורהובן הוא גם התשובה לשאלת הטריוויה מי האדם הראשון שהגיע בכדי לקבל את פרס הראזי שהוענק לו. קצת מוזר לי לראות אותו מועמד בפסטיבל קאן, כי למרות שתחילת דרכו מכובדת, הוא נעשה בעשרים השנים האחרונות מזוהה יותר עם קולנוע סוג ב', שרק מעטים מוצאים בו ערך מעבר לנסיון לעורר פרובוקציות. מארגני הפסטיבל הם צרפתים ועל כן, נוטים לשלב סרטים דוברי צרפתית ברשימה, מה שבוודאי נתן ל"היא" כמה נקודות אצלם. מתיאור העלילה, אני מניח שפול ורהובן מקבל הזדמנות להיות גס ואלים כפי שהוא אוהב. קשה לי לראות את הסרט הזה זוכה להצלחה בקרב השופטים והקהל, אבל הופעה חזקה של איזבל הופר תוכל להשפיע על דעתם לטובה.

מהארץ לירח – סרטה השמיני של הצרפתיה ניקול גרסיה. אישה הנשואה לאדם שעזר למשפחתה במלחמת העולם השניה, מתאהבת ביוצא צבא אותו היא פוגשת בספא. הסרט מבוסס על הספר "מחלת האבנים" מאת מילנה אגוס. ניקול גרסיה הייתה מוכרת במשך שנים כשחקנית, עד שחצתה בסוף שנות השמונים את הקו והחלה גם לביים. היא לא משתתפת בסרט, אבל להקה לתפקיד הראשי את מריון קוטיאר, חביבת המבקרים והקהל. מי יודע, אולי נזכה לראות עוד הופעה מהוללת שלה. זו הפעם הרביעית שסרט של גרסיה מתחרה בפסטיבל קאן, לאחר "Quinze aout" שהתחרה במסגרת הסרטים הקצרים ו"היריב" ו"צ'רלי אומר" שהתחרו בתחרות הראשית.

סיום לימודים – סרטו החמישי של הרומני קריסטיאן מונג'יו. דרמה הסובבת סביב משפחתו של רופא בעיירה קטנה. זה כל תיאור העלילה שהצלחתי למצוא ואם לשפוט ממה שראיתי מעבודתו של מונג'יו, יש סיכוי שהתיאור הזה מכיל פרטי עלילה מתקדמים. מונג'יו מוכר בעיקר כבמאי "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" שאו שחשבתם שהוא יצירת מופת, או ששרפתם בזעם את החדר בו הסרט הוקרן. מונג'יו אינו חובב גדול של עלילות מורכבות וטוויסטים מפתיעים, הוא יותר בעניין של אווירה. בפסטיבל קאן אהבו את זה מספיק בכדי לו את דקל הזהב ב-2007. באקדמיה ההוליוודית לא התרשמו מספיק בכדי להעניק לו מועמדות לאוסקר לסרט בשפה זרה. לאחר הזכיה, מונג'יו התחרה עוד פעמיים בפסטיבל קאן. פעם אחת כחלק מקבוצת במאים על "סיפורים מתור הזהב", ופעם נוספת בתחרות הראשית על "מעבר לגבעות" (שום קשר לסרט החדש של ערן קולירין), שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר. מעט מאוד אנשים הצליחו לזכות פעמיים בדקל הזהב וקריסטיאן מונג'יו עשוי להצטרף לרשימה הזו.

המשרתת –  סרטו ה-11 של הדרום קוריאני פארק צ'אן-ווק. אישה נשכרת כמשרתת בביתה של יורשת עשירה אותה היא מנסה לרמות. הסרט מבוסס על הספר "Fingersmith" מאת שרה ווטרס, אבל מעתיק את העלילה מאנגליה הוויקטוריאנית לקוריאה ויפן של שנות השלושים של המאה ה-20. פארק צ'אן ווק מוכר בעיקר בזכות טרילוגיית הנקמה, שהחלק האמצעי בה, "שבעה צעדים", נחשב בעיני רבים לאחד הסרטים הטובים ביותר של המאה הנוכחית (וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן). אני לא שותף לדעה זו, אבל מה חדש? פארק צ'אן-ווק התחרה שוב בתחרות הראשית ב-2009, עם הסרט "צמא", שחלק את פרס חבר השופטים עם "מחוץ למים" של אנדראה ארנולד. למרות שמדובר בבמאי המזוהה עם סרטים אלימים וקשים לצפיה, "המשרתת" אמור להציג צד יותר מאופק שלו.

אני, דניאל בלייק – סרטו ה-28 של הבריטי קן לואץ'. מערכת יחסים נוצרת בין נגר בגיל העמידה ואם חד-הורית המנסים לקבל סיוע רפואי לו הם זכאים מהמדינה, מול ביורוקרטיה אכזרית. קן לואץ' הוא מהבמאים האהובים על מארגני פסטיבל קאן. יותר ממחצית מסרטיו השתתפו בתחרויות השונות, כאשר השיא היה זכיה בדקל הזהב על "כשהרוח נושבת", שנה לאחר שהוענק לו פרס על מפעל חיים. הוא ידוע גם בהתבטאויותיו הפוליטיות מעוררות המחלוקת ובתמיכה שלו בחרם על ישראל. סביר להניח שגם הסרט החדש בבימויו מייצג עמדות רדיקליות באופן חסר עידון. לואץ' הוא טיפוס מפלג לא רק בשל דעותיו, אלא גם בשל סגנון הבימוי הנטורליסטי שלו, שרבים רואים אותו כאנטי-קולנועי וכנסיון ליצור בכוונה סרטים שיגרמו לאי-נוחות.

זה בסך הכל סוף העולם – סרטו השישי של הקנדי קסבייה דולן. סופר שנתק קשר עם בני משפחתו, חוזר כעבור 12 שנים בכדי לבשר להם שהוא גוסס. בדומה לקן לואץ', גם קסבייה דולן הוא במאי שמארגני פסטיבל קאן אינם מסתירים את חיבתם אליו. אלא שבעוד לואץ' מדגדג את העשור התשיעי לחייו, דולן חגג לא מזמן יום הולדת 27. הוא נחשב לילד פלא בעיני רבים, כאשר כל סרטיו פרט לאחד, התחרו בפסטיבל קאן. האחרון שבהם, "מאמי", זכה בפרס חבר השופטים לפני שנתיים. אין לי הרבה מה לכתוב על דולן עצמו. לא ראיתי אף אחד מסרטיו וההתאמה המיידית שלו לקאן, מעלה את התחושה שגם לא הייתי מתחבר לסגנון שלו. בסרטו החדש משחקים וינסנט קאסל, נטלי ביי, לאה סיידו ומריון קוטיאר שהולכת להיות מאוד עסוקה בשבועיים הקרובים. אני לא חושב שזה יקרה השנה, אבל עם כמות המועמדויות שלו, סביר להניח שלא רחוק היום בו דולן ישים ידיו על פרס דקל הזהב.

חולייטה – סרטו ה-20 של הספרדי פדרו אלמודובר. אלמנה טריה יוצאת לחפש את בתה המתבגרת שברחה מהבית. פדרו אלמודובר אוהב לביים סרטים על נשים. לאורך מרבית הקריירה שלו, הוא מתחבר אליהן הרבה יותר מאשר לדמויות גבריות. הייתה לו תקופת שפל בעשור האחרון, עם כמה סרטים שגרמו לפיצול בקרב מבקרים, בין אלה שמאמינים שהוא אחד הבמאים והתסריטאים הטובים בעולם, לבין אלה שמרגישים שאבד את המגע היחודי שלו, בהנחה שאי פעם היה לו כזה. "חולייטה" הוא סרטו החמישי של אלמודובר שמתחרה בקאן, לאחר שקטף פרסים שונים כמעט בכל הופעה קודמת שלו בפסטיבל. סביר להניח שהמוניטין שלו משחק תפקיד גדול בהחלטה לשבץ את סרטו השנה. עכשיו נותר לראות האם נשאר בו משהו פרט לשם.

הפרצוף האחרון – סרטו החמישי של האמריקאי שון פן. מנהלת סוכנות סעד בינלאומית ורופא נפגשים באפריקה על רקע תהפוכות פוליטיות. שון פן מוכר יותר כשחקן, אפילו שחקן טוב מאוד, כפי ששני האוסקרים שברשותו יכולים להעיד. הוא ממעט לשלוח יד בבימוי. הפעם האחרונה שעשה זאת, הייתה ב-2007. עם זאת, סרטיו זוכים לתגובות חיוביות בעיקר. הוא זכה בפרס לשחקן המצטיין בפסטיבל קאן על הופעתו ב"היא כל כך יפה" והיה מועמד לדקל הזהב על "שבועה" בבימויו. יצא לו אף לשמש פעם אחת כנשיא חבר השופטים בתחרות הראשית. הוא ידוע כפעיל חברתי ולעתים מעורר מחלוקת בשל תמיכה בשליטים הנתפסים כרודנים, או התבטאויות חסרות טאקט. יש בעברו גם מאסר על הכאת אשתו לשעבר, מדונה. בסרטו החדש, משחקים חוויאר ברדם ושרליז ת'רון, לה פן היה מאורס בזמן הצילומים. השניים הודיעו מאז על פרידה.

לאבינג – סרטו החמישי של האמריקאי ג'ף ניקולס. זוג נשפט למאסר בווירג'יניה של סוף שנות החמישים, בשל חוק האוסר על נישואין בין-גזעיים. מבין כל הסרטים המתחרים השנה, זה האחד שאני הכי מצפה לו. שני הסרטים הקודמים של ניקולס שראיתי, "הסיפור של מאד" ו"Midnight Special", היו מוצלחים בעיני והעידו על במאי/תסריטאי שאני בהחלט מסוגל להתחבר לסגנון שלו. מסיבה זו, אני סקפטי לגבי האפשרות שיזכה בדקל הזהב. לא משנה מי יושב בחבר השופטים, הם כמעט אף פעם לא בוחרים בסרט שאני אוהב (הפעם האחרונה הייתה "בין הקירות" לפני שמונה שנים). עם תאריך הפצה בנובמבר בארצות הברית, זהו בעל הסיכויים הגבוהים ביותר מבין סרטי הפסטיבל להתחרות על האוסקר בתחילת השנה הבאה. לא רק שהסגנון של ניקולס נוטה לגשר בין המיינסטרים לביזארי, הוא גם ממש טוב בכתיבת דמויות. אני מאוד מקווה ש"לאבינג" לא יאכזב וימשיך את המומנטום של ניקולס, אחד מהשמות החשובים בדור הבא של הבמאים הגדולים מבחינתי.

מה רוסה – סרטו ה-16 של הפיליפיני ברילנטה מנדוזה. אם לארבעה נעצרת לאחר שסחרה בסמים בכדי לפרנס את משפחתה. בתגובה, הילדים שלה מנהלים מאבק לשחרורה מול המשטרה המושחתת. אני לא באמת יודע משהו על ברילנטה מנדוזה. הוא בהחלט חביב על מארגני הפסטיבל, בהתחשב בכך שזו הפעם הרביעית בה סרט שלו משתתף. הוא זכה בפרס הבימוי על "קינאטאי" ב-2009 ובפרס מיוחד בשנה שעברה על "טאקלוב". אני לא יודע אם אפילו אחד מהסרטים שלו הופץ בישראל ואני לא מצפה ש"מה רוסה" ישבור את המסורת. ההספק של מנדוזה מדהים, עם ממוצע של סרט וחצי בשנה. הוא כבר עכשיו עומד לצלם את סרטו הבא, שאמור לצאת עד סוף השנה. קשה להיות במאי טוב בלי להשקיע כמה שנים בפיתוח סרט, אבל בקאן אוהבים את המיוחדים והיצירתיים. לא באמת אכפת להם כמה זמן ההפקה נמשכת, העיקר שיהיה מעניין.

שד הנאון – סרטו העשירי של הדני ניקולס וינדינג רפן. דוגמנית צעירה מגיעה ללוס אנג'לס על מנת להתפרסם, אבל מגלה עולם של נשים מרושעות שיעשו הכל בכדי לעצור אותה. זהו סרטו השלישי ברצף של ניקולס וינדינג רפן שמתחרה בפסטיבל קאן, כאשר יש באמתחתו כבר זכיה בפרס הבימוי על "דרייב". הטריילר לסרט נראה נהדר, אבל על סמך עבודותיו הקודמות, כנראה שהסרט מצולם נפלא, אבל מאוד קשה לצפיה. לא רק בגלל החיבה של וינדינג רפן לאלימות גרפית, אלא גם כי הוא נוטה לביים סצנות ארוכות ואיטיות שמעמידות במבחן את הסבלנות של הצופה. אנשים רבים כעסו על כך שהטריילר ל"דרייב" יצר רושם של סרט אקשן מהיר ולא של יצירה פילוסופית מהורהרת עם כמות לא בריאה של דם. אני מנחש שאותו הדבר יקרה עם "שד הנאון" שהטריילר שלו ערוך כנראה בצורה מטעה לחלוטין.

פטרסון – סרטו ה-14 של האמריקאי ג'ים ג'רמוש. סיפור על נהג אוטובוס ומשוררת. ג'ים ג'רמוש נמנע מלחשוף פרטים אודות עלילת הסרט, פרט לכך שיהיו בה אלמנטים קומיים. עם אדם דרייבר וגולשיפטה פראהאני בתפקידים הראשיים, אני לא חושב שהקהל יתגלגל מצחוק בזמן ההקרנה. מבין כל הבמאים ברשימה שראיתי יותר מסרט אחד שלהם, ג'רמוש הוא הפחות צפוי. לפעמים, אני מוצא את סרטיו משעממים וטרחנים, לפעמים מותחים ולפעמים משעשעים. זה לא שהוא כזה מגוון, כמו שבאמת אי אפשר לדעת למה לצפות ממנו. סמל לקולנוע העצמאי של שנות השמונים והתשעים, ג'רמוש מגיע לפסטיבל קאן כשם ותיק ומוכר. לא אתפלא אם יצא עם פרס כמעין מחווה לכלל עבודתו. הוא זכה בתארים שונים בקאן לאורך השנים, אבל דקל הזהב תמיד חמק ממנו. אולי הפעם, למרות שאני בספק אם "פטרסון" יהיה הסרט שכולם ידברו עליו בטקס הנעילה.

קונה אישית – סרטו ה-15 של הצרפתי אוליבייה אסיאס. אמריקאית שעובדת בעולם האפנה של פריז, נתקלת ברוחות רפאים. אוליבייה אסיאס פעיל מאז 1978, אולם רק כעבור יותר מעשרים שנה, התחרה לראשונה על דקל הזהב. מאז, היה מועמד עוד מספר פעמים, מבלי לזכות. ב"קונה אישית", המסתורי מעט, הוא חוזר לשתף פעולה עם קריסטן סטיוארט, אותה ביים ב"העננים של סילס מלייה". בעוד כמה עשורים, סטיוארט כנראה תביט על אסיאס כמי שהציל את הקריירה שלה ונתן לה תפקידים מוערכים לאחר שמכרה את נשמתה לסדרת דמדומים. היא הפכה לשחקנית האמריקאית הראשונה אי פעם שזוכה בפרס סזאר מטעם האקדמיה הצרפתית לקולנוע, כך שמה שלא תהיה הדעה הרווחת לגבי סרטו החדש של אסיאס, ברור שהצרפתים מאמינים שסטיוארט היא ליהוק ראוי.

הסוכן – סרטו השביעי של האיראני אסגאר פרהאדי. היחסים בין בני זוג מתחילים להתדרדר בזמן שהם מופיעים בהצגה "מותו של סוכן". אסגאר פרהאדי זכה לתהילת עולם בזכות סרטו זוכה האוסקר "פרידה", הידוע גם בתור הסרט שנצח את "הערת שוליים" בארוע הפומבי האחרון בו ישראלי ואיראני התחרו זה מול זה מבלי שאחד הצדדים נאלץ לפרוש. לאחר נסיון פחות מוצלח עם "העבר", פרהאדי חוזר לביים בפרסית. הסרט עוסק במשבר בזוגיות, מה שמסתמן כנושא החביב על פרהאדי. הוא נבדל מבמאים איראניים אחרים שהתחרו בפסטיבל קאן בכך שהסרטים שלו נגישים לקהל מיינסטרימי ומאופיינים בערכי הפקה וגישה מערביים ופחות אמנותיים. אני די מסוקרן לגבי "הסוכן", שעשוי לצאת מהפסטיבל עם פרס כלשהו. הסרט לא נכלל ברשימת המתחרים המקורית, אבל נוסף אליה כעבור שבועיים, מה שמעיד על הרצון של מארגני הפסטיבל להיות אלה שמספקים לו חשיפה ראשונה.

להישאר אנכי – סרטו השביעי של הצרפתי אלן גירודי. במאי מגדל לבדו את בנו, בעודו מחפש רעיונות לסרטו הבא. גירודי מוכר בארץ בעיקר בזכות סרטו הקודם, "זרים על שפת האגם", שהוגבל לצפיה למבוגרים בלבד. הסרט גם זיכה אותו בשני פרסים בפסטיבל קאן, אולם השנה היא הפעם הראשונה בה הוא נכנס לתחרות הראשית. העלילה נשמעת כמו שילוב בין "קריימר נגד קריימר" לכל סרט במאי חסר כיוון שהוסרט אי פעם. לא יודע אם יש למה לצפות, אבל זה הסרט שיקבע האם גירודי ישאר בתודעה כבמאי דומיננטי, או שהיה לו מזל חד-פעמי.

סיירהנבדה – סרטו החמישי של הרומני קריסטי פויו. נוירולוג מצליח מגיע לארוחה משפחתית לזכר אביו שנפטר לאחרונה. זו הפעם הראשונה בה קריסטי פויו מתמודד בתחרות הראשית, לאחר שזכה פעם אחת והיה מועמד פעם נוספת במסגרת Un Certain Regard. סרטו "אורורה" עשה קצת קולות של הקרנות בארץ, אבל חוץ מזה, פויו לא מוכר במיוחד מחוץ למולדתו. "סיירהנבדה" הוא הפקה משותפת של חברות מרומניה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה ומקדוניה, אבל כיאה לסיפור שעוסק במשפחה, המפיקה העיקרית שלו היא אנקה פויו, אשתו של הבמאי. בתור מדינה שעד לפני עשור, נחשבה שולית בתחום הקולנוע העולמי, הרנסנס הרומני זוכה השנה לתהודה עם שני נציגים בתחרות.

סלאק ביי – סרטו השמיני של הצרפתי ברונו דומון. בקיץ 1910, שני שוטרים חוקרים את העלמותם של מספר נופשים בחוף התעלה ומעריכים כי התעלומה קשורה למקום הנקרא סלאק ביי ולכפר דייגים מבודד בקרבתו. ברונו דומון הוא עוד אחד מאותם במאים שמגיעים באופן כמעט קבוע לפסטיבל קאן, אבל יוצאים רק עם פרסים משניים. "סלאק ביי" אמור להיות קומדיה, מושג שבצרפתית, משמעותו כואב מרוב שזה לא מצחיק. אני לא רוצה לשפוט את הסרט מבלי לראות אותו, אבל קומדיות הן לא ז'אנר שמארגני הפסטיבל ידועים בחיבתם אליו, אז אני מנחש שהסרט הזה לא יחצה בקלות פערים תרבותיים.

טוני ארדמן – סרטה השלישי של הגרמניה מארן אדה. גבר מזדקן מנסה להתחבר מחדש עם בתו בעזרת שורה של מתיחות. מארן אדה היא הפחות מנוסה מבין הבמאים בתחרות הראשית. היא גם בין היחידים שלא התחרו בה בעבר. אני לא יודע אם מדובר בסרט קומי, או בדרמה מרגשת. בכל אופן, "טוני ארדמן" נשמע כמו סרט שצופים מבוגרים יתחברו אליו. לא מהסוג שזוכה בפסטיבל קאן, אבל בהחלט מהסוג שמושך קהל לאורך זמן. הייתה לי הרגשה טובה לגבי סיכוייו של הסרט, אבל לאור התחרות והשמות המוכרים יותר בה, נראה לי שאדה תסתפק בכבוד.

הנערה האלמונית – סרטם ה-15 של הבלגים ז'אן-פייר ולוק דרדן. רופאה מנסה לגלות את זהותה של אישה צעירה שמתה לאחר שסרבה לניתוח. האחים דרדן הם שמות מוכרים למי שעוקב אחר פסטיבל קאן. פרט לכך שחלק ניכר מסרטיהם התחרו במסגרת הפסטיבל, הם בין המעטים שזכו בדקל הזהב פעמיים. הסרטים שלהם אהובים על מבקרים, אם כי לא על הקהל הרחב. יש להם סגנון מינימליסטי מהסוג ששוכני פסטיבלים מעדיפים. סביר להניח ש"הנערה האלמונית" לא שונה בהרבה. אני מניח שהדרדנים לא יעשו היסטוריה ויהיו לראשונים שזוכים בדקל הזהב בפעם השלישית, אבל תמיד רצוי לקחת אותם בחשבון.