נבואה לאוסקר: 30.9.2016

סרט

המפגש

מצדיעים לך, בילי לין!

הולדתה של אומה

גדרות

לה לה לנד

אריה

לאבינג

מנצ'סטר ליד הים

חיות ליליות

דממה

 

בימוי

דמיאן צ'אזל – לה לה לנד

ג'ף ניקולס – לאבינג

קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

טום פורד – חיות ליליות

מרטין סקורסזה – דממה

 

תסריט מקורי

נייט פרקר – הולדתה של אומה

דמיאן צ'אזל – לה לה לנד

ג'ף ניקולס – לאבינג

קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

מארן אדה – טוני ארדמן

 

תסריט מעובד

אריק הייסרר – המפגש

סיימון ביופוי, ז'אן-כריסטוף קסטלי – מצדיעים לך, בילי לין!

לוק דיוויס – אריה

טום פורד – חיות ליליות

ג'יי קוקס – דממה

 

שחקן ראשי

קייסי אפלק – מנצ'סטר ליד הים

ראיין גוסלינג – לה לה לנד

ג'ייק ג'ילנהול – חיות ליליות

מייקל קיטון – המייסד

נייט פרקר – הולדתה של אומה

 

שחקנית ראשית

איימי אדמס – המפגש

ויולה דיוויס – גדרות

רות נגה – לאבינג

נטלי פורטמן – ג'קי

אמה סטון – לה לה לנד

 

שחקן משנה

מהרשאלה עלי – אור ירח

ג'ף ברידג'ס – באש ובמים

ארון אקהארט – לדמם בשביל זה

לוקאס הדג'ס – מנצ'סטר ליד הים

ליאם ניסן – דממה

 

שחקנית משנה

לורה דרן – המייסד

ניקול קידמן – אריה

רוני מארה – אריה

קריסטן סטיוארט – מצדיעים לך, בילי לין!

מישל ויליאמס – מנצ'סטר ליד הים

 

סרט אנימציה

קובו: אגדה של סמוראי

מוצאים את דורי

מואנה

הצב האדום

זוטרופוליס

 

סרט בשפה זרה

ארץ המוקשים (דנמרק)

נרודה (צ'ילה)

הסוכן (איראן)

שטפן צווייג: פרידה מאירופה (אוסטריה)

טוני ארדמן (גרמניה)

 

צילום

בראדפורד יאנג – המפגש

ג'ון טול – מצדיעים לך, בילי לין!

לינוס סנדגרן – לה לה לנד

שיימוס מקגארבי – חיות ליליות

רודריגו פרייטו – דממה

 

עריכה

ג'ו ווקר – המפגש

טים סקוירס – מצדיעים לך, בילי לין!

טום קרוס – לה לה לנד

ג'ולי מונרו – לאבינג

תלמה סקונמייקר – דממה

 

פסקול מקורי

הנרי ג'קמן – הולדתה של אומה

קרטר ברוול – המייסד

ג'סטין הורביץ – לה לה לנד

וולקר ברטלמן – אריה

אלכסנדר דספלה – אור בין אוקיינוסים

 

עיצוב אמנותי

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

לה לה לנד

לאבינג

נוסעים

דממה

 

עיצוב תלבושות

הולדתה של אומה

גדרות

אהבה וידידות

המעון לילדים משונים של גברת פרגרין

דממה

 

סאונד

מצדיעים לך, בילי לין!

פלורנס פוסטר ג'נקינס

לה לה לנד

רוג אחד: סיפור מלחמת הכוכבים

דממה

 

עריכת סאונד

המפגש

דוקטור סטריינג'

לה לה לנד

ספר הג'ונגל

רוג אחד: סיפור מלחמת הכוכבים

 

אפקטים חזותיים

המפגש

דוקטור סטריינג'

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

ספר הג'ונגל

רוג אחד: סיפור מלחמת הכוכבים

 

איפור ועיצוב שיער

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

ג'קי

דממה

מודעות פרסומת

פרק 162 – לובי של לובסטרים

השבוע בשורה שניה באמצע, אנחנו בוחנים איך הורים קולנועיים מתמודדים עם מוות כיום ולפני 15 שנה? "שבוע ויום" מביא את הגרסה הישראלית, "בחדר המיטות" את התשובה של מדינת מיין.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: שבעת המופלאים

magnificent-seven-poster-2016_resize.jpg

 

מסופר שכאשר אקירה קורוסאווה ראה את "בעבור חופן דולרים" של סרג'יו לאונה, הבחין בדמיון רב לסרטו שלו, "יוג'ימבו". הדמיון היה כה ברור, שחברת ההפקות של קורוסאווה תבעה את זו של לאונה וזכתה לאחוזים נכבדים מהכנסות הסרט כפיצוי. קורוסאווה אמר לאחר מכן, ספק ברצינות וספק בבדיחות הדעת, שהרוויח מהגרסה של לאונה יותר ממה שהרוויח על הסרט המקורי.

ארבע שנים לפני כן, הבמאי האמריקאי ג'ון סטרג'ס צלם גרסה דוברת אנגלית לסרט אחר של קורוסאווה. כמו סרג'יו לאונה, גם סטרג'ס בחר להעתיק את הסיפור מיפן הפאודלית למערב הפרוע. בניגוד לעמיתם באיטליה, המפיקים של "שבעת המופלאים" דאגו להסדיר מראש את העניינים המשפטיים והצהירו רשמית שהסרט מבוסס על העלילה של "שבעת הסמוראים" היפני. הסרט לא היה להיט גדול בקופות והסתפק במועמדות לאוסקר רק על הפסקול המקורי, אבל הפך עם הזמן לקלאסיקה ואף נבחר לשימור בידי ספריית הקונגרס.

קפיצה קדימה לשנת 2016, אנטואן פאקווה, אחד הבמאים הפוריים ביותר בהוליווד בעשור הנוכחי, ביים גרסה משלו ל"שבעת המופלאים". הסרט החדש מתבסס יותר על המערבון של סטרג'ס מאשר על המקור היפני, אבל קורוסאווה ושותפיו לכתיבה זוכים לאזכור בקרדיטים כהוגי הסיפור. זה כנראה הדבר הנכון היחיד שעשו במהלך ההפקה.

זמן קצר אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית, מערב ארצות הברית הוא ארץ פראית, עם מעט נקודות ישוב והרבה מאוד כלי נשק. תעשיין בשם ברתולומיו בוג רוצה לפנות את תושבי העיירה רוז קריק על מנת להרחיב את עסקי כריית הזהב שלו. בתור אדם עשיר, הוא יכול להציע לתושבים פינוי-בינוי משתלם בהחלט, אבל הם לא קלים לשכנוע ובוג מחליט בכלל לא לאבד פרופורציות ושורף את הכנסיה המקומית. לאחר מכן, רק למקרה שמישהו עוד חושב שאפשר לדבר איתו בהגיון, בוג מורה לאנשיו לרצוח כמה מתושבי העיירה ומשאיר בריונים ושריף מושחת כאחראים על הסדר במקום.

אישה אחת, שהתאלמנה בתקרית הנ"ל, יוצאת לגייס אקדוחנים שיגרשו את בוג ואנשיו ויצילו את העיירה שכוחת האל שתושביה גם ככה בקושי מצליחים להתקיים. היא פוגשת את סם צי'זולם, צייד ראשים במסגרת החוק שמקבל על עצמו את המשימה. הוא מגייס שישה גברים נוספים על מנת לגאול את רוז קריק בכל מחיר: קלפן חובב טריקים של זריזות ידיים, לוחם ותיק שמתקשה לחזור ולירות, חברו הסיני של הלוחם שמצטיין בשימוש בסכין לא פחות מאקדח, מתבודד מגודל וירא שמים שרשומה לזכותו הריגת 300 אינדיאנים, לוחם קומאנצ'י שעזב את השבט כי לא ראה עין בעין עם דרכם, ואדם שהמאפיין היחיד שלו הוא שמדובר במקסיקני. ברצינות, זה כל מה שמבדיל אותו מניצב ממוצע שזכה לומר כמה שורות.

אם ראיתם את שבעת המופלאים מ-1960, בוודאי הבחנתם בלא מעט הבדלים מהסיפור המוכר. הגרסה של אנטואן פאקווה לא חורגת רק מהסרט של קורוסאווה, אלא גם בקושי עוקבת אחר התסריט שסטרג'ס השתמש בו. להוציא כמה ציטוטים ישירים, רוב הסצנות חדשות לגמרי. בהרבה מקרים, שינויים כאלה הם מבורכים, כי הם מעניקים עניין חדש בעלילה ומציעים דרכים רעננות לעקוב אחריה. במקרה הנוכחי, הדבר בעיקר מעלה הרבה שאלות לא פתורות.

הסרט של קורוסאווה מתרחש באיזור הכפר היפני, בעוד זה של סטרג'ס מתרחש בלב השממה המקסיקנית. אלה שני מקומות בהם העדר אכיפה נראה כמו דבר שבהחלט יכול להוביל לבעיה ויש צורך בגיוס ויג'ילנטים על מנת להחזיר את הבטחון לחקלאים שאינם מיומנים בלחימה. שתי הגרסאות האלה גם מציבות כנופיית שודדים שאין להם מה להפסיד בתור הנבלים, כך שאלימות היא באמת הדרך היחידה שלהם להשיג את מבוקשם. אנטואן פאקווה בחר למקם את הסיפור בלב ארצות הברית, בתקופה בה רק אנשי חוק מוסמכים הורשו להסתובב עם נשק ברחובות (חוקי הנשק היו לעתים נוקשים יותר מאשר היום), כאשר הנבל הוא יזם עשיר שירוויח יותר מעסקה עם התושבים, מאשר כניסה למלחמה שתעלה לו בזמן והרבה מאוד כסף וכח אדם. בנוסף, רוז קריק היא אולי מקום קטן, אבל כזה שבברור קרוב מספיק לדרכים מרכזיות בכדי שתושביה יוכלו לעבור בקלות לנקודת ישוב אחרת, או למצוא תעסוקה שאינה מעבודת האדמה (שמעתי שמחפשים עובדים במכרה הזהב הסמוך. התנאים גרועים, אבל לפחות לא יורים בכם).

כל הסרט מתנהל על פס נע. צ'יזולם הוא בעל יכולת שכנוע כל כך טובה, שאנשים מסכימים להצטרף אליו ורק כחצי יום לאחר מכן, טורחים בכלל לשאול מה הם אמורים לעשות. נסו לספור כמה פעמים בסרט דמות שואלת לפרטי המשימה בזמן רכיבה על סוס, או חניית ביניים, במקום ברגע שמציעים לה את העבודה. הסרט גם מכיל טוויסט שגורם לצ'יזולם לקבל עליו את העבודה במחיר מוזל. טוויסט צפוי לחלוטין, אבל עדיין, תרוץ שלא הופיע בגרסאות הקודמות לכך שהדמות הראשית מסכימה למשימת התאבדות.

האגביות בה רוב האנשים בסרט מתייחסים למוות, מתמיהה. אחרי שמישהו מת ביריה, וזה קורה בסרט בתדירות די גבוהה, התגובה של רוב הדמויות היא משיכת כתפיים שקטה. אין התמרמרות על רצח באמצע הרחוב, אין שום מתחים גזעיים מכך שצייד ראשים שחור יורה באנשים לבנים בצהרי היום בעיירה שלהם לעיני חבריהם, אף אחד משבעת המופלאים אינו מבוקש בעוון מהפשעים שעשה לפני כן ורק דמות אחת בכלל מפגינה סוג של הלם קרב. מחיר הדמים שתושבי רוז קריק מוכנים לשלם בשביל לא להתפנות, מגוחך בהתחשב במעט שיש להם להפסיד מכך. זה לא שהם חיו בעיר משגשגת לפני כן, או שאין להם בסיס טוב למשא ומתן מול בוג. אנשים פשוט מקבלים את זה שאף אחד לא ימות בנסיבות טבעיות, אז לפחות לקחת כמה שיותר אויבים בדרך.

הרבה מהדברים האלה היו גם בסרט של ג'ון סטרג'ס. בעוד הוא שמר כמה מהמאפיינים הפציפיסטיים של שבעת הסמוראים, היה לו בערך חצי מהזמן לסיים את הסיפור. הגרסה של פאקווה מצליחה איכשהו להיות ארוכה יותר מזו של סטרג'ס, אבל גם להכיל פחות הסברים למניעים של הדמויות ולחיבור ביניהן. בוג נפגע במיוחד מהחפזון, כאשר נדמה כאילו פיטר סרסגארד היה זמין רק ליומיים של צילומים ועל כן הדמות שלו נטולת עומק ופיתוח כלשהם. הוא עושה דברים רק כי הוא רשע וזה עובד לו, כי לאף אחד בעולם של הסרט אין את היכולת להבין שלא ככה קפיטליזם עובד. אין לבוג שום מניע חוץ מתאוות כח ובצע וגם את אלה הוא מנסה להשיג בצורה נטולת הגיון, כאשר התקשורת מזמן הייתה אמורה לצלוב אותו על פעולותיו.

הדבר החיובי היחיד שאני יכול לומר על שבעת המופלאים החדש, זה שהוא לא משעמם. הסרט מכיל הרבה אקשן וריבוי הדמויות מבטיח דיאלוגים מגוונים. הוא מטופש להחריד, אבל לפחות תמיד יש משהו לבהות בו. מדי פעם, מושחלת איזו בדיחה, או קריצה לעיבוד משנות השישים, אבל האמת היא שרוב הקומדיה בסרט לא מכוונת. ההתנהגות התמוהה של הדמויות, לצד דרמתיות מוגזמת בסצנות מגוכחות להפליא, המשחק המוגזם של היילי בנט ומשפטים סתומים שאיתן הוק זורק לחלל האוויר כאילו הצופים אמורים להנהן בראשם ולחשוב שהוא מלא בחכמת חיים, יוצרים שילוב מבדר. זה לא הופך את הסרט לטוב בשום צורה, אבל לפחות הוא דואג שהקהל ימשיך לעקוב.

אנטואן פאקווה מוציא לאחרונה סרט חדש מדי שנה. אף אחד מהם לא טוב במיוחד, אבל כולם מאוד מנסים להיות מיוחדים. הוא לא סתם במאי להשכרה, אלא כזה שמאמין שיש בסרטיו אמירה אמנותית של ממש. בעיני, הפזיזות בה נוצר שבעת המופלאים, כך שכל פיסה של הגיון נזרקה דרך חלון המסבאה, מעידה עד כמה פאקווה טועה בגישתו. זה לא שהיה במאי מחונן לפני שעבר לעבוד בקצב וודי אלני, אבל דחיסת כל כך הרבה עבודה לכל כך מעט זמן, היא אתגר שגדול עליו. הוא נאלץ לשטח דמויות, ללהק שחקנים לא מתאימים, למלא את העלילה בקלישאות ולפספס חורים ענקיים, רק בשביל לעמוד בלוח הזמנים. עד כמה שמרשים שהוא מצליח ליצור ככה סרטים סבירים מבחינה טכנית, הם גם מיותרים ונשכחים מבחינת תוכן. מעטים הבמאים שמסוגלים לעמוד בקצב כזה ופאקווה אינו חלק ממועדון זה. הוא קופץ מפרויקט לפרויקט וכולם נפגעים כתוצאה מכך, כולל הקהל שסופג את הזלזול באינטליגנציה ישר לפנים.

פרק 161 – כששפם קטן מטיל צל גדול

"סאלי: נס על ההדסון" עוסק בגיבור מהחיים האמיתיים, שרק עשה את העבודה שלו. "גיבור מזדמן" עוסק בגיבור בדיוני, שלא בדיוק מנסה להיות גיבור. הפרק החדש של שורה שניה באמצע עוסק בשני הסרטים האלה, אבל גם בשאלה הגדולה מכולן: האם דסטין הופמן אי פעם גדל שפם?

ספוילרים שנמצאים שם במקרה לשני הסרטים.

ביקורת: סאלי – נס על ההדסון

Sully+poster_resize.jpg

 

בהתחשב בכך שהתפרסם בראשית הקריירה שלו כקומיקאי, נעשה ממש מפחיד לראות את טום הנקס מאז שהחל לקחת על עצמו תפקידים דרמתיים. הוא היה חולה איידס, מפקד מעבורת חלל תקולה, מפקד יחידה  בזמן הפלישה לנורמנדי, סוהר בתאי הנידונים למוות, ניצול תקוע אי בודד, מחסל בשרות המאפיה, מחסל בשרות עצמו וקפטן ספינה עליה משתלטים פיראטים. במילים אחרות, אם אתם עולים על כלי טיס או שיט כלשהו וטום הנקס אחראי, עדיף לרדת לפני שהוא יוצא לדרך.

"סאלי: נס על ההדסון" מצטרף לשורת ההוכחות שטום הנקס ואמצעי תעבורה גדולים לא צריכים להתערבב. אף על פי שהסרט מבוסס על מקרה אמיתי, אי אפשר שלא לחשוד שאם מישהו אחר היה מלוהק לתפקיד הראשי, אולי התסריט היה משתנה מעצמו והטיסה הייתה עוברת בלי שום תקלה.

ב-15 בינואר 2009, יצאה טיסה מספר 1549 של יו.אס. איירווייז לדרכה מניו יורק לשרלוט. זמן קצר לאחר ההמראה, פגעה להקת ציפורים במטוס וגרמה לשיתוק שני המנועים. בלית ברירה, נאלץ הקפטן צ'סלי "סאלי" סאלנברגר לאלתר דרך מיידית להנחית את המטוס בבטחה. האפשרות לחזור לנמל התעופה לה גווארדיה, או לנחות בנמל תעופה אחר בסביבה, נראתה בלתי אפשרית וסאלי קבל את ההחלטה האמיצה להנחית את המטוס על ההדסון. נהר ההדסון. כמו מסלול נחיתה, רק עם מים וסירות מתנפחות. זו הפעם היחידה בהיסטוריה המתועדת שהייתה משמעות לכך שהנוסעים ידעו שהמושבים יכולים לשמש מתקני ציפה.

בעקבות הנחיתה, שהסתיימה ללא אבדות בנפש, הופך סאלי לגיבור בן לילה. התקשורת מתעניינת בהחלטה האמיצה שקבל, הנוסעים ומשפחותיהם מודים לו על שהציל את חייהם, אפילו ראש העיר רוצה לפגוש אותו. הדיווחים בחדשות לא מפסיקים לדבר על מה שקרה ובעוד סאלי מנסה בעצמו לתפוס את גודל המאורע, מחכה לו שימוע לא נעים אצל המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה, שמפקפקת בקבלת ההחלטות שלו ורוצה לחקור את העניין לעומק.

סרטו החדש של קלינט איסטווד משתדל לעקוב אחר הארועים סביב הנס על ההדסון בצורה מדויקת ככל הניתן. התסריטאי טוד קומרניקי חקר לעומק את פרטי המקרה ועיין ברצינות בספר שנכתב על הארוע בידי צ'סלי סאלנברגר עצמו. הפרטים הטכניים מוצגים שוב ושוב וגם אם אין לכם מושג בתעופה, סביר להניח שלא תתקשו להבין את טיעוניו של סאלי בעד נחיתה במים, כמו גם את הספקנות של אנשי המועצה שחוקרים את המקרה.

הדבר היחיד בו הסרט חורג באופן בולט מהמציאות, הוא היחס לחוקרים. הדבר עורר מחלוקת עוד בטרם יציאת הסרט לאקרנים והוא מאוד מורגש בזמן הצפיה. אנשי המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה מוצגים כחבורה של פקידים צרי אופקים שרק מחפשים איך להוציא את סאלי אשם ולהגן על שמה הטוב של חברת התעופה. הם לא רק מציעים את האפשרות שהיה יכול לנהוג אחרת, אלא חוזרים שוב ושוב על כך שזו נקודת המוצא שלהם והמחשב יודע יותר טוב ממנו מה היו תנאי השטח. זה מקרה קלאסי של תסריט שלוקח התרחשות שהיא מספיק דרמתית ומרגשת בפני עצמה ומסיבה כלשהי, מחליט שמה שחסר בה זו דמות של נבל. לא הנבל המרושע שפוגע בחלשים ומנסה להתקדם על חשבון הגיבור, אבל כן הקוץ היחיד באליה שהייתה מושלמת מכל בחינה אחרת. כולם אומרים שסאלי הציל את המצב וראוי לכל המחמאות ואף נותנים לו חיבוקים ומתנות מזדמנות. רק החוקרים הרעים חושבים שאולי נהג בפזיזות והיה פתרון בטוח יותר. כלומר, עושים את העבודה שלהם.

זה החטא הגדול של הסרט. כמה שהוא משתדל לדייק, לא הצליחו להתאפק והיו חייבים לפגוע במוניטין של מי שתפקידם להפוך את התעבורה האווירית האזרחית לבטוחה יותר ולמנוע אסונות עתידיים. מה לעשות שחלק מהתפקיד הוא לשאול שאלות?

פרט לכך, סאלי: נס על ההדסון הוא סרט טוב. לא מבריק בשום צורה, אבל עשוי היטב. טום הנקס יודע את התפקיד שלו ובלי להתאמץ יותר מדי, משכנע בתור טייס ותיק ובטוח בעצמו, שמתמודד לראשונה עם פרסום חסר תקדים לנושא תפקיד זה. הכל מתנפל עליו בבת אחת, למרות שבסך הכל עשה את עבודתו. מבחינתו, צוותי ההצלה וצוות המטוס אחראים לא פחות להצלחה, אולם התקשורת מתעניינת בעיקר בו. ארון אקהארט מוצלח בתור טייס המשנה שאמנם לא זוכה לאותה התעניינות, אבל נמצא לצד סאלי לכל אורך הדרך ומציע לו אוזן קשבת כשנדמה שכל העולם מאבד פרופורציות. אקהארט יעיל גם כסגנו של הנקס ועוזר לבנות את דמותו של סאלי דרך הערות מזדמנות והחיבה הכנה שהוא רוכש לו.

מבחינה טכנית, יש לסרט רגעים של גמגום. האפקטים לא תמיד משכנעים וחלקם פשוט נראים לא גמורים. עם זאת, השחזור של פנים המטוס, לצד העריכה ועבודת הסאונד, מחפים על הבעיות שנגרמות בידי הפעלולים המיוחדים ונותנים את התחושה שככה באמת הארוע נראה מקרוב. טום הנקס גם חזר קצת לימי פורסט גאמפ והושתל ביעילות בקטעי וידאו ותמונות בהם היה מעורב סאלי האמיתי. חבל רק שבצילומי החוץ, הסרט מזכיר יותר שחזור שנעשה לטלוויזיה.

פרט לשאלה האם הנס על ההדסון היה הכרח, או טעות חישוב, הסרט עוסק גם בהתמודדות עם הטראומה שנגרמה למעורבים בארוע. זה נושא שאיסטווד מרבה לעסוק בו בסרטיו. גם ב"בלתי נסלח", "מיסטיק ריבר" ו"צלף אמריקאי", בחן כיצד חוויה מטלטלת משפיעה על אנשים בשארית חייהם. איסטווד לא מסתיר את דעתו על הבחירה של סאלי, אבל משאיר מספיק מקום לשאלה האם עליו בכלל לשוב ולטוס לאחר מכן. גם אם ימצא בשימוע שצדק, איך ממשיכים אחרי שכמעט התרסקת בלב עיר הומה אדם שבעצמה נמצאת כבר עשור וחצי בפוסט-טראומה? הנקודה הזו היא אולי דרך קלה להשיג אהדה מהקהל, אבל חשוב להעלות גם אותה. העיסוק בקשיי ההתמודדות מזכיר לנו מה אנשים צריכים לעבור בכדי להיחשב לגיבורים בכזה קנה מידה.

סביר להניח שסאלי: נס על ההדסון לא יוקרן במהלך הטיסה הקרובה שתהיו בה. תזמון היציאה שלו בתחילת ספטמבר הוא די חסר טאקט, אבל מאפשר לו להיות אחד הסרטים היותר בולטים בחודש שקט יחסית. זה לא סרט שדורש מסך גדול, אז אפשר לחכות איתו לצפיה ביתית. העיקר בו הוא התוכן ולא הספקטקל ולמען האמת, כנראה שתנאים יותר צנועים יסתירו את האפקטים החלשים. להוציא טיפול מעוות בחוקרי הארוע, הסרט מתייחס בכבוד לכל הדמויות שבו ומציג תמונה מרתקת של המיידיות בה אדם נעשה לגיבור מבלי לתכנן שום דבר. מבחינתו, זה היה יום עבודה רגיל, אבל דווקא הוא היה זה שפניו הופיע בחדשות במהדורת הערב.

ביקורת: שבוע ויום

OneWeekandaDay1_resize.jpg

 

המניאק טוב הלב הוא דמות נדירה בנוף הקולנוע. מדובר בטיפוס שאינו מפגין חיבה כלפי סביבתו, אומר דברים מעליבים בלי חשבון, שונא את כללי האטיקט המקובלים, אבל בהינתן דילמה, יבחר תמיד באפשרות המוסרית יותר. מעין ארצ'י בנקר, או ויקטור מלדרו (לחובבי טלוויזיה בריטית). מישהו שאפשר לסמוך עליו, אבל לא כדאי לצפות ממנו שיחייך וישתוק כשאין לו משהו חיובי לומר.

ברוב המקרים, לפחות בקולנוע, נסיונות ליצור מניאק טוב לב מסתיימים בכשלון. הדמות חייבת להיות צינית ככל הניתן, אבל גם לאזן ולעשות את הבחירה הנכונה בזמן האמת. רוב הקולנוענים נוטים לקחת אותה לנקודה קיצונית מדי. או שהדמות פשוט מרושעת, ואז לא הגיוני שתציב אחרים לפניה, או שהיא טובה מדי וההערות העוקצניות שלה לא מתקשרות כמו שצריך לשאר הסרט. "שבוע ויום" מנסה ליצור דמות שכזו בסביבה שלא טובה בלהבחין בין ציניות לבין תוקפנות – ישראל.

בתום השבעה על מות בנם היחיד, מנסים אייל וויקי לשוב לשגרה. ויקי חוזרת לעבודתה כמורה, בעוד אייל מתחמק מעליה לקבר וסידורים נוספים הקשורים במוות, לטובת אסקפיזם. בזמן חיפוש אחר שמיכת פיקה שהשאירו בהוספיס, מתגלגלת לידיו של אייל שקית עם קנביס רפואי, אותו הוא לוקח הביתה. בשל חוסר הנסיון שלו בתחום, הוא מבקש מבנם של השכנים השנואים, משפחת זולר, עזרה בגלגול ג'וינטים. השותפות בין האב השכול וחברו הטוב לשעבר של בנו, מביאה אותם לבלות את היום שאחרי השבעה בהכרות מחודשת עם החיים. בערך.

עם עלילה מאוד פשוטה, שבוע ויום מתעסק במורכבות של התמודדות עם אבדן. הוא מציג דמויות שהדבר החשוב ביותר להן נלקח בטרם עת, אבל לא מוכנות לאפשר לשאר העולם להכתיב להן כיצד לנהוג, אפילו כשנדמה שהחיים שלהן יצאו משליטה. אייל נוטה לריב עם אנשים ולמשוך אש בגלל התנהגותו האנטי-חברתית, אולם כפי שזה מוצג בסרט, רוב הזמן התגובות שלו מוצדקות. זה לא שנהג המונית לא יכול היה להיות יותר נחמד, או שהעובדים בהוספיס לא יכולים להיות יותר זהירים עם רכוש של מאושפזים.

ויקי, בינתיים, צריכה להיות המבוגר האחראי בבית. בתור מורה, היא רגילה להעמיד פנים של מי שהפרעות לא פוגעות בה אישית, מה שמתורגם גם להתמודדות שלה עם העצב. היא לא נותנת שיראו סדקים בחזות הקשוחה, למרות שברור שהייתה רוצה לצרוח מרוב כאב. כשאייל, מי שאמור לתמוך בה ברגעים קשים, מתנהג בעצמו כמו ילד, אין לויקי ברירה אלא להיות מורה גם מחוץ לשעות הלימודים.

הסרט מטפל יפה בדיסוננס בין מה שויקי מרגישה לבין מה שהיא מביעה כלפי חוץ. ברור לה שקשה לאייל ועל כן, היא לא עושה דרמות מההתנהגות הלא אחראית שלו. היא יותר מוציאה את זה על זולר הצעיר, איתו אינה חולקת משבר קיומי. ויקי ואייל הם מהזוגות היותר אמינים שתוכלו לראות בקולנוע. הם בברור עדיין אוהבים, אבל שנים של שחיקה, שרק התעצמה בעקבות הטרגדיה שחוו, הפכו אותו לחסר סבלנות ואותה לקרת רוח. כלפי חוץ, נדמה שאין ביניהם שום כימיה. אלה הרגעים האינטימיים, כשאף אחד אחר לא רואה, שחושפים עד כמה הלב עדיין פועם באותו הקצב אצל שניהם. ניגוד מעניין לעומת הזולרים, שכל השכונה שומעת בדיוק כמה כימיה יש ביניהם.

ויש את זולר הבן. דמות שהייתה צריכה להיות משנית, אבל משתלטת על העלילה. הוא טיפוס די אומלל למראה, עם הרבה שמחת חיים, אבל בלי עתיד ברור. בתור מי שמטיף להשתחרר, הוא נותן דין וחשבון להרבה אנשים. הוא עדיין גר עם ההורים, למרות שאמור להיות מספיק מבוגר בשביל למצוא חדר בדירת שותפים. הוא מגיע לבית של ויקי ואייל באמצע יום עבודה וצריך לתרץ לבוס שלו מדוע לא יחזור עד מחר. הוא תחמן מחושב להפליא בתור מי שאמור לייצג את הספונטניות והקלילות ומתעקש על דברים לא חשובים כמו כללי הפתיחה בדמקה, למרות שכביכול, דרכו אייל לומד להתמודד עם קשיים.

זמן המסך העודף שזולר מקבל, הופך את כל הסרט למבלבל. מה בעצם המסר? בסצנה אחת, אומרים לחיות את הרגע ובזו שאחריה, מראים עד כמה גישה כזו יכולה לפגוע. חוסר הסבלנות שההורים השכולים מפגינים כלפי זולר משעשע בהתחלה, גם אם די גועלי בהתחשב בכך שמדובר בחבר ילדות של הבן שלהם, עד שהם מתחילים להקשיב לו ולאבד את מה שהופך אותם לדמויות מעניינות. הם לא עוברים מהפך מוחלט ונעשים שליחי סושיה חובבי אייר גיטר כמותו, אבל נראה שההשפעה שלו על החיים שלהם עצומה בהתחשב בכך שמדובר בסך הכל ביום אחד. תומר קאפון עושה עבודה טובה בתפקיד, אבל הבמאי-תסריטאי אסף פולונסקי נותן לדמות יותר קרדיט ממה שהיא צריכה לקבל. השיא הוא בסצנה במערכה האחרונה (לא מגלה איזו), בה אייל פשוט עושה את מה שזולר מורה לו לעשות, למרות שיש דרכים הרבה יותר פשוטות והגיוניות להשיג את מבוקשו.

הסצנה הזו מייצגת את הבעיה הגדולה בשבוע ויום. הסרט לא יודע מה הוא רוצה להיות, אז הוא מנסה קצת מהכל. לפעמים הוא קליל, לפעמים ציני, לפעמים מאוד עצוב והכל בקפיצות. זה בסדר לגוון, אבל אמור להיות בין הסצנות קו מקשר שיסביר את השינויים שהדמויות עוברות ופולונסקי פשוט מדלג עליו. כאמור, רוב הסרט מתרחש ביום אחד, אבל הדמויות עוברות בו כמעט כל מצב רוח אפשרי. זה פוגע באמינות שלהן ובעקבות זאת, גם בסיפור.

הנפגע העיקרי הוא אייל. בעוד הסרט מאפשר לשי אביבי להציג את הופעתו הטובה ביותר שלו מאז שאני זוכר, הוא גם כופה עליו סיטואציות שלא מתחברות לדמות המניאק טוב הלב שהפגין בהתחלה. הדמות כתובה ממש טוב רוב הזמן. אלה החריגות לעבר הזולריזם שהורסות את האשליה. זה כמו שבשנות התשעים, שי אביבי היה מנחה בערוץ הילדים ואז התחיל להופיע במערכונים למבוגרים ב"החמישיה הקאמרית". בשניהם הוא היה טוב, אבל מי הוא שי אביבי האמיתי? זה שמציג בחביבות את הפרק החדש של טאזמניה, או זה שמקלל את כל העולם ואחותו הזונה? כך גם הדמות של אייל. הוא טוב גם כשהוא נמנע מקשר עם אנשים וגם כשהוא מנסה לעודד אותם, אבל חסר חיבור בין שני הצדדים שיהפוך את המעבר להגיוני יותר.

בכלל, שבוע ויום סובל מחוסר תשומת לב לפרטים הקטנים. ישנן טעויות המשכיות שלא ברור כיצד נעלמו מעיני העורכת. הסצנה החזקה ביותר בסרט, קצת נהרסת כשהמכשיר הרפואי שמהווה את ההשראה לצילום באותו קטע, לא נמצא בכלל בחדר, אבל קולו עדיין נשמע. אני מנחש שהוציאו אותו כדי שלא יפריע לצלם לעבור, אבל קשה שלא להבחין בחסרונו. תוסיפו לזה עבודת סאונד נוראית שהופכת כל סצנה של אכילה לכמעט בלתי נסבלת והפרטים הקטנים מתחילים להציק במקום להפוך את הסרט לשלם יותר.

העורכת טלי הלטר-שנקר מועמדת לפרס אופיר על עבודתה בסרט, אבל דווקא שני האנשים הכי ראויים בצוות, נותרו מחוץ לרשימת המועמדים. הצלם משה משעלי עושה עבודה נפלאה ומתמודד יפה הן עם האור הקשה שסצנות החוץ כופות עליו והן עם סצנות המתרחשות בתאורה מינימלית. אותה סצנה עם מכשיר רפואי בלתי נראה, משונה ככל שתהיה, עדיין יפה להפליא בזכות עבודתו המרשימה של משעלי. עוד לא הזדמן לו להיות מעורב בהרבה סרטים ואני מקווה שיתפוס לעצמו מקום של כבוד בתעשיה.

השניה שחבל שלא זכתה למועמדות, היא תמר אפק. האקדמיה הישראלית לא נוהגת להפריד בין שירים לבין פסקול מקורי ובמקרה של שבוע ויום, מדובר בהפסד גדול. אפק כתבה עבור הסרט כמה שירים נפלאים, כולם באנגלית, שמכסים את שלל הרגשות המובעים לאורכו. בעוד התסריט לא תמיד קולע למצב הרוח הנכון, תמר אפק כתבה שירים מלנכוליים לצד מקצבים מלאי חיים, הכל בהתאם לדרישות הסיפור.

יש לשבוע ויום את הנתונים להיות סרט בלתי נשכח, אבל הם לא מנוצלים בצורה הנכונה. אסף פולונסקי גייס צוות טוב, עם שחקנים שמבינים את הדמויות ומתחברים אליהן. כל מה שחסר זו שליטה עצמית מצד היוצר. צריך לדעת לוותר על כמה סצנות, או להחליפן בשלבי מעבר ברורים יותר בין מצבי רוח. הסרט מעביר הרבה זמן בהצגת ההבדל בין ההתמסטלות העצלה של אייל, לבין הנסיון של ויקי לחזור כמה שיותר מהר לשליטה מלאה, ואז קופץ למשהו שמציג אותם עושים את ההפך ממה שאמרו. לא ברור מה המסר, או אם פולונסקי בכלל מאמין בו. הדמויות שוכחות לרגעים את עצמן והופכות מעמוקות לטיפשות שעושות דברים בלי הצדקה, אפילו תחת אמתלה של אבל. תנו לפולונסקי עוד קצת להשתפשף ויש סיכוי שנקבל במאי מדהים. הוא עדיין לא שם ובהחלט צריך לעבוד על תשומת לב לפרטים, אך כמו מניאק טוב לב, אולי עוד יפתיע.

פרק 159 – בעוד הסינתיסייזר שלי בוכה בעדינות

ילד אחד יוצא למסע בעולם קסום, מלווה ביצורים מוזרים ונרדף בידי שליחים של ישות על-טבעית. בנוסף, אחלה מוזיקה. הפרק החדש של הפודקאסט מוקדש ל"קובו – אגדה של סמוראי" ול"הסיפור שאינו נגמר". הסרט, לא הספר.

ספוילרים בפח האשפה.