ביקורת: אפס ביחסי אנוש

תמונה

בשבועות הקרובים, תשמעו הרבה את השם "אפס ביחסי אנוש". זה יהפוך לסרט שכל הזמן מדברים עליו, לנציג אפשרי של ישראל לאוסקר, לנושא ויכוח על יצוג נשים בצבא ובקולנוע וסביר להניח שאנשים המשתייכים לחלק קיצוני מסוים של המפה הפוליטית, מאוד לא יאהבו את האופן בו צה"ל מוצג בו. זה לא סרט על הסכסוך, זו לא סאטירה על ישראל במאה ה-21 ואם קיימת אג'נדה פמיניסטית, היא משנית לעלילה. זה סרט על חוויה שמשותפת להרבה ישראלים, בין אם הם גברים או נשים ובצורה רחבה יותר, גם לאנשים שלא שרתו אפילו יום אחד בצבא, אבל תקועים בעבודה שהם שונאים בכל יום מחדש. זה סרט שמביט למציאות בלי למצמץ ומכריז שג'ובניק זה לא הכי, אחי, אבל זה מה שיש.

בבסיס בדרום משרתות מספר חיילות בתפקידים משרדיים שונים. זוהר היא מש"קית דואר, מה שמאפשר לה להעביר שעות בנסיון לשבור שיא בשולה המוקשים, כי צריך לחלק דואר רק פעם אחת ביום. חברתה הטובה דפי היא מש"קית גריסה, תפקיד שהומצא רק כדי שלא תסתובב בחוסר מעש בשלישות ותגרום יותר נזק מתועלת בגלל חוסר היכולת שלה להבדיל בין גליון אקסל לאננס. תהילה היא חיילת חדשה שהגיעה לבסיס ואין לה תפקיד מוגדר, מה שגורם לדפי להאמין שהיא עומדת להחליף אותה, בעוד דפי תמשיך לתפקיד חלומותיה: מה שלא יהיה בקריה. לא אכפת לה בתור מה ישבצו אותה, העיקר שתוכל לראות את עזריאלי מהחלון.

על השלוש מפקדת רמה, הפאנץ' ליין לכל בדיחה שאי פעם נכתבה על קצינים בצה"ל. היא מלאה בעצמה, מרבה להשתמש לא נכון בשפה גבוהה, מטילה על הפקודות שלה אחריות למשימות מבצעיות כמו הכנת קפה למפקדים הבכירים וניקוי בגדים. היא מתארת את החוצפה של זוהר ואת חוסר היעילות של דפי בקלישאות המשוות אותן לגדלים של איזורים גיאוגרפיים בכדור הארץ ומוכנה לבוא לקראת המש"קיות רק אם הדבר יעזור בקידומה האישי במערכת. בקיצור, בסיס שלישות ממוצע.

מה שלא ממוצע, הן הדמויות בסרט. כל אחת מכילה צדדים טובים ורעים המבדילים אותה בברור משאר החיילים בבסיס. זוהר אנוכית ולא שמה על סמכות ומפקדים. היא רק רוצה להעביר את הזמן עד השחרור ומסתובבת עם מעיל גם כשלא צריך, רק כדי להבדיל את עצמה מאחרות. מצד שני, היא דמות מעוררת הזדהות, כי בתור מי שיש לו בעיה לא קטנה של קבלת סמכות והיה בדכאון רציני במהלך שרותו הצבאי, הבנתי בדיוק איך היא מרגישה. אמנם יש רגעים בהם זוהר מתעלמת במפגיע מקשיים של אחרים, רק כדי להשיג זמן לעצמה, אבל באותו הזמן היא מונעת מחששות וחוסר בטחון שמאפיינים אאוטסיידרית מובהקת בגילה.

דפי לא רק חסרת תועלת בעבודה, היא גם מרבה להתבכיין ולבקש העברה. הנכונות שלה לעשות דברים שלא חשבה עליהם לפני כן בכדי להשיג את המעבר המיוחל לקריה, מרשימה בהתחשב בחוסר היכולת שלה לבצע פקודה פשוטה מבלי להתבלבל. זה לא שהיא טיפשה, או חסרת אחריות במיוחד. יש לה חלום והיא מקובעת עליו, בלי להפנים שצה"ל לא בנוי על חלומות, אלא על עבודה ומשמעת. בשביל דפי, כל מסלול חוץ ממה שהבטיחו לה בתחילת השרות, חייב להיות טעות רישום בדרך למטרה המקורית. היא נעה במהירות בין אופטימיות לפסימיות ומצליחה לעלות לממונים עליה על העצבים בצורה משעשעת.

יש ב"אפס ביחסי אנוש" אמירה ברורה לגבי צה"ל. היא לא נגד צה"ל, אבל בהחלט קיימת בסרט ביקורת כלפי האופן בו האינדיבידואל נבלע במערכת שמעדיפה לדבר בסיסמאות ובדרגות. אנחנו לא נחשפים לקרבות, או לתכנון של פעילות מבצעית חשובה, אלא לקלסרים, מחשבים ואקדחי סיכות. אף דמות בשרות סדיר בסרט אינה הכרחית לפעילות הצבאית השוטפת, אבל את כולן מנסים לשכנע שהן כאלה, כי ביום בו קצין בצה"ל יודה שאין לו מושג מה לעשות עם החיילים שבאחריותו, אבו מאזן יכריז שירושלים היא אוברייטד בטרוף וגם ככה כל האקשן ברמאללה.

הסרט מועשר בצוות שחקניות שמבינות את התפקידים להן לוהקו ומנסות להוציא את המיטב מתוכם. דאנה איבגי קצת מלאכותית בתור זוהר, אבל יש לה את המראה ושפת הגוף של מלכת השביזות. המרדנות הערסית של מתבגרת ששונאת את העובדה שיצאה מהקיבוץ רק כדי להיתקע בתוך קיבוץ סגור יותר ויעיל עוד פחות, היא המניע העיקרי של רוב העלילה. נלי תגר מצליחה להיות מקסימה בתור דפי, תפקיד ששחקנית אחרת הייתה יכולה בקלות לגלם כנערה מעצבנת וסתומה, אבל תגר מוצאת בו את החום האנושי הנדרש בכדי לעורר הזדהות. שני קליין לוהקה כרמה הקצינה ומקשה לשכוח שהסרט אינו תעודי. כל אחד נתקל בקצינים טיפשים שחושבים את עצמם במהלך חייו, אפילו מחוץ לצבא. זו סמכותיות מזוייפת שאנשים שאינם מסוגלים להגדיל ראש מאמצים, על מנת שיראה כאילו הם שולטים במצב וקליין מדקלמת את השורות שלה כמו מב"ס.

מעל כולם מתעלה תמרה קליינגון בתפקיד אירנה הקשוחה שחווה את אחת הסצנות ההזויות בסרט. היא מעבירה כל משפט בדייקנות, אפילו אם מדובר בשורה נדושה שהייתה אמורה לחרב את הסצנה. יש משהו בשילוב בין המבט החודר, הגישה הדוגרית והפנים העדינות שמאפשר לקליינגון לתת לכל מילה שאירנה אומרת משמעות נוספת ולדמות עצמה, אופי אניגמטי. מצד אחד, היא משתמשת בנוכחות המאיימת והכמעט גברית שלה בכדי להציב עובדות בשטח ומצד שני, היא מסוגלת לעדינות ופשטות שסותרות בכוונה את הצד האחר שלה.

בתור סרט ביכורים, אפס ביחסי אנוש מציב ציפיות גבוהות מהמשך דרכה של הבמאית והתסריטאית טליה לביא. היא מפגינה שליטה מרשימה בפרטים הקטנים, עד שחלק מהסצנות נראות כמו צרוף מקרים מוצלח במיוחד ולא כדבר מכוון. שני מטוסים שחגים בשמים בדיוק כאשר הדמויות הולכות לאורך המסך, בלון שיוצא ממנו האוויר ברגע המתוזמן הכי טוב שאפשר, דיבורים ברקע שמוסיפים לאפקט הקומי של סצנה לא פשוטה. טליה לביא לא רק כתבה סרט על בסיס שלישות בצה"ל, היא בראה את הבסיס עצמו. היא נמצאת בכל מקום ועם זאת, מצליחה להיות לא מורגשת. הכל נראה טבעי ולא במובן של קולנוע נטורליסטי שמרשה לצילום לצאת מפוקוס, או לשחקנים לאלתר טקסט שלא קשור לסצנה. להפך, השליטה של הבמאית בהחלט ניכרת, אולם היא מגלה יכולת מרשימה בתזמון, עד שנדמה כאילו הדמויות ולא התסריט, הן אלה שמכתיבות את ההתרחשויות על המסך.

חשוב לציין שאפס ביחסי אנוש, למרות מספר קווי עלילה אפלים ותחושה כללית של שביזות, הוא סרט מאוד מצחיק. אלה הקלישאות שרק קצינים יכולים לדבר בהן. אלה רגעי סלפסטיק קטנים שמוחדרים לסצנה ללא אזהרה. אלה התשובות המתחצפות של זוהר שמייצגות בעצם את מה שעובר לקהל בראש. הרבה דברים בסרט הזכירו את השרות הצבאי הקצר שלי, שהסתיים עם שגרה יומית של משחקי סוליטר, החלפת הרקע במחשב לתמונה של אורנגאוטן, חיפוש אחר הרס"ר שיחתום על פס, תמיכה טכנית לקצין שלישות שלא מבין למה אי אפשר לשחזר את מה שכתב לפני שסגר את המחשב בלי לשמור וביקורים אצל קב"ן בכדי לקדם את השחרור ולהשתחרר מהדכאון שאחז בי מרגע הגיוס.

בטופס השחרור שלי, כתוב שהורד לי פרופיל מסיבות רפואיות. אין פרוט לגבי הנסיבות ולמען האמת, לצה"ל זה גם לא משנה. לא יועד לי תפקיד כשהתגייסתי וגם לא היה לי תפקיד מוגדר כשהשתחררתי. התיחסתי לעצמי כמש"ק סוליטר, כי זה באמת מה שעשיתי רוב היום. אם הייתי נשאר בצבא, סביר להניח שהשגרה שלי הייתה נראית כמו של החיילות באפס ביחסי אנוש. למעשה, מספר שיחות בסרט זהות לכאלה שהייתי מעורב בהן במציאות. ההסכמה הגורפת ביציאה מהאולם הייתה שטליה לביא בהחלט קלעה לבעיות בעודפי כח האדם של צה"ל ובמדיניות השחרורים הלא ברורה שלו. כולם גם מאוד צחקו מהבדיחות והזדעזעו מהרגעים היותר קשים. כמו הצבא, אפס ביחסי אנוש הוא חוויה קולקטיבית וגם אם נכנסים אליו עם רקע וציפיות שונים משאר הצופים, יוצאים ממנו עם תחושה שיש כאן משהו שנוגע לכולם.

פרק 45 – רוקי 7: נקמתו של דראגו

האם דרקונים כשרים? מי צריך להיות היריב הבא של רוקי? למה תום שפירא לא יודע כלום? על חלק מהשאלות האלה, אנחנו עונים בפרק החדש של הפודקאסט שמוקדש לשני סרטי אנימציה על דרקונים: "הדרקון הראשון שלי 2" (עם התייחסויות לקודמו בסדרה) והקלאסיקה המוכרת לישראלים מקבוצת גיל מאוד ספיציפית, "מעוף הדרקונים".

ספוילרים לסרטים הנ"ל וקצת ל"גודזילה".

ביקורת: הדרקון הראשון שלי 2

Image

כש"הדרקון הראשון שלי" יצא לקולנוע, בשנת 2010, לא הלכתי לראות אותו. אני לא זוכר מה הייתה הסיבה המדויקת שוויתרתי על ההזדמנות, חוץ מזה שידידה שלי מאוד רצתה לראות את הסרט כי הדרקון בפוסטר נראה כמו החתול שלה (והיא צודקת). בסופו של דבר, צפיתי בסרט באחד השידורים בטלוויזיה והוא היה נחמד, לא הרבה מעבר. הביקורות עליו היו נלהבות ואנשים שאני מעריך את טעמם, חשבו שמדובר באחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר שאולפני דרימוורקס הפיקו ואני מסכים. בסטנדרטים שדרימוורקס הרגילו אותנו, הסרט היה בהחלט מהיותר מוצלחים ולו כי היה מבוסס על פרנצ'ייז חדש ולא המשך נוסף לשרק, קונג פו פנדה, או מדגסקר.

אבל מעבר לזה? אני חושב שההתלהבות הייתה מוגזמת. סרט הרפתקאות נוסחאתי, עם גיבור סימפתי, דמויות משנה קלישאתיות ודרקון שמתנהג כמו כלב ולא ברור איך נחשב במשך שנים לאימת הויקינגים. הסרט לא הציע שום חידוש, סתם היה נחמד. לא כתבתי עליו ביקורת בזמן אמת, כי לא ראיתי אותו בקולנוע, אבל אם הייתי כותב אחת, זו הייתה השורה התחתונה. סרט צפוי ולא חדשני שההתלהבות ממנו מוגזמת. מבדר ובלתי מזיק בסך הכל.

עברו ארבע שנים ואת סרט ההמשך החלטתי כן לראות בקולנוע. הביקורות שוב נלהבות והמפיצים עשו מעשה נוכלות וקברו הקרנות לא מדובבות בדו-מימד כל כך עמוק, שרק הדלק לישוב בו האולם נמצא יעלה כמו כרטיס נוסף. בלית ברירה, תאלצו לשלם כמה שקלים נוספים עבור עוד מימד שלא בטוח שתרצו, אלא אם תעדיפו לבלות את ההקרנה עם ילדי עם ישראל שבדיוק יוצאים לחופשת הקיץ. בקיצור, לא אידיאלי.

ב"הדרקון הראשון שלי 2", אנחנו חוזרים לברק, כפר הויקינגים המבודד שכעת, כבר אינו מתגאה בציידי הדרקונים שלו, אלא ברוכבי דרקונים. אחרי שנים של מלחמה, למדו בני האנוש והיצורים המעופפים לחיות בשלום ולכל בית יש לפחות דרקון אחד אותו הוא מגדל כשילוב בין חיית מחמד ורכב חברה. היקאפ, בנו של הצ'יף סטואיק הרחב, מעדיף לעוף עם תות'לס, הדרקון הנכה שלו, מאשר לדון בעתידו כמנהיג הבא של הכפר. במהלך אחד השיטוטים, נתקלים היקאפ ותות'לס בשטחים לא מוכרים, שם נמצאים לוכדי דרקונים. הלוכדים מספרים על דברים מוזרים, כמו דרקון יורק קרח, רוכבי דרקונים נוספים ואדם בשם דראגו (רגע של יצירתיות מצד הכותבים), המארגן צבא של דרקונים למטרות לא ידועות.

לאחר חצי שעה של אקספוזיציה, שהיא בעיקר חזרה על קטעים מהסרט הראשון וזריקת שמות כדי שהצופים ידעו איך קוראים לכל דמות, העלילה האמיתית מתחילה. החל מהרגע הזה, מתחיל גם ההבדל הגדול בין הדרקון הראשון שלי 2 לקודמו. הסרט החדש מפעיל הרבה יותר דמיון בבניית העולם, עיצוב זני דרקונים שונים, הענקת עומק לדמויות והסבר איך המח הדרקוני עובד ולמה הם יותר מסתם לברדורים מעופפים. דמויות חדשות נוספות ובניגוד למרבית דמויות המשנה מהסרט הראשון, לכולן יש תפקיד משמעותי בעלילה ובהרחבת הסיפור. אם בסרט הראשון הייתה תחושה שמרבית בני גילו של היקאפ נמצאים רק בכדי לסמן וי על דמויות מתבקשות (החנון השמן, התאומים שכל הזמן רבים, הבריון השכונתי), לאפיון הדמויות החדשות בסרט מספר שתיים, יש מטרה של ממש.

זה לא שהסרט נמנע מקלישאות. כל טוויסט מפתיע כביכול הופיע כבר בהרבה סרטים לפני כן וגם נרמז בכבדות בסצנות מוקדמות יותר. אלא שהפעם, זה פחות הפריע לי. משהו בנכונות לקדם את העלילה אל מחוץ לתבנית הכי פשוטה, גם אם זה אומר להכניס אותו לתבנית אחרת, מאוד תרם לעניין שלי בו. סצנות המעוף כמעט מצדיקות את הצפיה בתלת-מימד והעיצוב היפהפה ונותן לארצות הצפון מראה חי ומגוון. החל ממשטחי קרח של ים קפוא ועד לגן עדן ירקרק, הושקעה מחשבה רבה בהענקת אופי לכל זירת התרחשות.

הפסקול שהלחין ג'ון פאוול מעצים את התחושה האפית בסצנות האקשן ובזמן הופעתה של דמות מרשימה. מנגד, הוא כמעט ולא מורגש בסצנות הרגועות יותר וטוב שכך. יש בסרט שיר שנראה כאילו הוכנס בעיקר כדי להתחרות על עוד קטגוריה באוסקר ולא באמת משתלב בצורה חלקה עם הסצנות סביבו. חוץ ממנו, המוזיקה ממלאת את תפקידה ונותנת את הטון הרצוי בזמן הצפיה.

דבר אחד שאציין לרעת הסרט, כפי שהזכרתי, זה שהוא אמנם פחות קלישאתי מקודמו, אבל עדיין די צפוי. הוא אפל יותר מהסרט הראשון ולמעשה, ממרבית הסרטים המוגדרים לכל המשפחה בימינו, אבל הרגעים שאמורים להיות מאוד עצובים ומסעירים, נוטים לפספס. עיקר הריגוש מגיע מבדיחות קטנות ותצוגת היכולת של הדרקונים ורוכביהם, אבל קטעים מסויימים, כולל אותו שיר מוזר, מזייפים מעט ומחטיאים את המטרה בכמה סנטימטרים. הסרט מנסה לרגש, אבל מצליח בעיקר לדגדג את העור מבלי לחדור לתוך הלב.

להוציא את חצי השעה הראשונה, מדובר בסרט המשך מוצלח. הדמיון זוכה הפעם להרבה יותר חופש וקטעי המעוף והאקשן מושקעים ונותנים תחושה שלרכוב על דרקון זו אכן חוויה מעוררת חושים. הדמויות עמוקות יחסית, פרט לנבל שאפילו משקפיים מיוחדים לא יוסיפו לו מימד. ברשימת הסרטים הטובים של דרימוורקס, הייתי ממקם אותו מעל "הדרקון הראשון שלי" ומתחת לשאר הסרטים המוצלחים בעיני של החברה. הוא לא מציב סטנדרט חדש, פרט להיותו קצת יותר מוצלח מקודמו. עדיין, זה מספיק בשביל לשבת לשעה וארבעים ולהנות, מבלי לחוש שהסיפור נגרר או ממצה את עצמו באמצע הדרך.

פרק 44 – חולית של מייקל ביי ושאר סיפורי אימה

בפרק השבועי, אנחנו יוצאים מרצף של פרקים על סרטי מד"ב ופנטזיה, כדי לעסוק במציאות. הסרט התעודי "חולית של חודורובסקי" – על הפקת הענק המטורפת שכמעט והייתה ולאחר מכן, "לבבות האפלה" – על הפקת הענק המטורפת שכמעט והייתה. ספוילרים לשני הסרטים (עד כמה שאפשר לספיילר את המציאות) ול"אפוקליפסה עכשיו".

פרק 43 – פרק ארררררבעים ושלוש

פרק 43 של הפודקאסט עוסק במכשפות שהן בעצם פיות ופיראטים שהם בעצם אבא של סטיבן ספילברג. דיונים וספוילרים על "מליפיסנט", "היפהפיה הנרדמת" המצויר ו"הוק", פלוס ספוילר קטן ולא מתוכנן ל"סופרמן חוזר".

לא ראיתי סרטים חדשים לאחרונה בגלל עומס בעבודה. מקווה לחזור לכתוב ביקורות בשבוע הבא.

פרק 42 – ביל פקסטון מכה שנית

פרק מספר 42 לא מוקדש למדריך הטרמפיסט לגלקסיה (בעיקר כי קלטנו מה מספר הפרק רק אחרי שסיימנו להקליט), אלא לשני סרטים שמכילים בתוכם נקודת שמירה. הפעם אנחנו מדברים על "קצה המחר" ועל "לקום אתמול בבוקר", עם שיר ישן בלב.

ספוילרים לשני הסרטים וגם ל"משימה בלתי אפשרית 4" ו"אבדון".