ביקורת: קריד

creedpostersmall_resize

 

אתם מכירים את התמונה הזו, אחת הסצנות המפורסמות בתולדות הקולנוע. סילבסטר סטאלון רץ במעלה המדרגות המוליכות אל מוזיאון האמנות של פילדלפיה. כלי נשיפה הולכים וגוברים מלווים את הטיפוס לעבר הצמרת, האדרנלין זורם, רוקי מגיע לראש המדרגות וחוגג את ההשג המעיד על שילוב מנצח של כושר גופני ונחישות. רוח האדם מתעלה מעל הכל.

גם בתור מי שלא מעריץ את הסרט המקורי, אני לא מכחיש שהסצנה הזו עשויה היטב ומעוררת השראה. היא שמשה מקור לאינספור חיקויים ומחוות והנגינה עצמה היא השניה הכי מעוררת בסדרת הסרטים (כי אין על Eye of the Tiger). זו גם אחת משלוש תמונות שכולם מכירים מהסרט, גם אם לא ראו אותו. רק שבניגוד למה שנוטים לחשוב, כל שלוש התמונות מגיעות בחצי השני של הסרט, אחרי יותר משעה של אקספוזיציה. הרבה אנשים שוכחים שרוב הסרט הוא לא סצנות אפיות ומעוררות השראה, אלא עלילה על חיים נטולי זוהר וההזדמנות הנדירה לצאת מהאשפתות. כשנזכרים ברוקי, חושבים על מנצח ועל מישהו שתמיד יגבר על כל הקשיים. חושבים על השם לפני שחושבים על הסרט עצמו.

אחרי שישה סרטים בהם רוקי היה מרכז הסיפור, מגיע תורו של גיבור חדש. אדוניס ג'ונסון הוא בנו מחוץ לנישואין של אפולו קריד, אגדת האגרוף ויריבו/חברו של רוקי בלבואה. לאחר שנע בין משפחות אומנות, אדוניס אומץ בידי אלמנתו של קריד וזכה להתבגר בתנאים נוחים ומגוננים. למרות זאת, הרצון להילחם זורם בעורקיו ואדוניס חוצה את הגבול מדי פעם, על מנת להשתתף בקרבות אגרוף מחתרתיים במקסיקו, שם הוא מתגלה כמתאגרף בכלל לא רע.

השנים חולפות והרצון ללמוד עוד על שורשיו, מביא את אדוניס לעזוב את עבודתו ולנסוע לפידלפיה בחיפוש אחר האדם שמכיר את סגנון האגרוף של אפולו קריד יותר טוב מכל אחד אחר. הוא מגיע כדי למצוא את רוקי. אדוניס רוצה שרוקי, אגדה בפני עצמו, יאמן אותו בכדי שיוכל להתחרות בזירות הנחשבות ביותר בעולם. רוקי מסרב בתחילה, אבל משתכנע לתת צ'אנס לבחור הנחוש ואולי לסגור מעגל, מאחר ואפולו היה זה שנתן לו את החשיפה הכלל ארצית הראשונה.

הסיטואציה בה "קריד" מתחיל, שונה לכאורה מזו של "רוקי". אדוניס לא מתאגרף מתוך חוסר ברירה, אלא כי הוא מרגיש שזה היעוד שלו. זה מביא לכך שבכל רגע נתון בסיפור, הוא יכול לוותר ולחזור ללוס אנג'לס, שם מחכים לו אחוזה והרבה הזדמנויות תעסוקה. הבחירה של אדוניס להמשיך ועוד לגייס לפינה שלו את רוקי, שם שמושך קהל, מעידה על שינוי גישה לעומת הסרט מלפני ארבעים שנה. הגיבור החדש הוא משכיל, בעל גב כלכלי ושחצן, שלושה דברים שרוקי לא היה אפילו בשיא הקריירה שלו. עם זאת, המסלול אותו אדוניס עובר, מאוד מזכיר את זה של מאמנו הוותיק.

סילבסטר סטאלון קבל החלטה אמיצה, אבל הכרחית, על מנת שיוכל לשוב ולגלם את המתאגרף המיתולוגי. הוא מודה שהזמן נותן בו את אותותיו ובניגוד לסרט הקודם, "רוקי בלבואה", אפילו לא חולם לשוב לזירה בעצמו. בגיל 69, סטאלון ורוקי שניהם עברו הרבה חוויות, טובות ורעות ואבדו אנשים קרובים לאורך הדרך. שניהם היו כוכבים עולים בשנות השבעים והצליחו לשמור על מעמדם, למרות שיש אנשים רהוטים וכריזמטיים מהם. סטאלון מגיע ל"קריד" כשהוא ורוקי שניהם מזדקנים וחבוטים, אבל מאמינים במתלמד הצעיר שמיועד להחליפם.

אני לא יודע אם "קריד" אמור להיות תחילתה של סדרת סרטים חדשה, או צעד רציני לקראת סופה של הסדרה הוותיקה. ברור מהסרט שרוקי לא שוקל קאמבק, אבל נקודות הדמיון בין אדוניס לבין רוקי בתחילת דרכו, מעלות את התהיה האם מעבר להעברת הלפיד הברורה, האולפנים מתכוונים להפוך את אדוניס לדבר הגדול הבא.

מייקל בי. ג'ורדן הוא שחקן עם עתיד מבטיח, שצריך להיות זהיר בבחירת התפקידים שלו, במיוחד כשהוא מחליט לעבוד עם במאים שכבר הכיר. את קריד ביים ראיין קוגלר, שהביא לג'ורדן הרבה שבחים בזכות הופעתו ב"תחנת פרוטווייל". לעומת זאת, ג'ורדן גם הופיע בשני סרטים של ג'וש טראנק שהאחרון בהם הוא "ארבעה מופלאים", לא בדיוק משהו ששחקן צעיר רוצה ברזומה שלו. אם לשפוט על פי קריד, יש לג'ורדן את הפוטנציאל להפוך לכוכב שיהיה אהוב גם על הקהל וגם על המבקרים. רק צריך מישהו שיכוון אותו לפרויקטים הנכונים.

כאן טמון הדמיון הגדול בין ג'ורדן השחקן ואדוניס הדמות. לשניהם יש את הנתונים להצליח, אבל הם צריכים מישהו שיודע לראות את התמונה הגדולה בכדי שימנע מהם להתבזבז. סילבסטר סטאלון הכניס את עצמו למשבצת החשובה הזו, שלב מעניין באבולוציה של רוקי. הוא כבר לא אהבל המוני שחושב רק בקו מחשבה אחד. רוקי בלבואה מודל 2015/6, הוא אדם שקול שיודע להשתמש בנסיון האישי שלו על מנת לטפח את הדור הבא. הוא מבין שכמה שלא יאבק, אי אפשר להחזיר את העבר, אז הוא מנסה לפחות למנוע מאחרים לעשות את אותן טעויות כמותו. כך גם הבחירה בג'ורדן כממשיך דרכו. הוא שחקן טוב בהרבה מסטאלון, אבל זקוק למישהו מבוגר יותר שיצביע על הנתיב החכם להצלחה.

אם זה היה המוטיב העיקרי בקריד, הדעיכה של רוקי מול העליה של אדוניס, אני חושב שממש הייתי אוהב את הסרט. לצערי, התערב בתהליך גורם מפריע. רוקי היה הגיבור במשך שישה סרטים וחלקם הציבו אותו בסיטואציות מגוחכות למדי. בקריד, הוא לכאורה דמות משנית, אבל עדיין הרבה יותר דמות מאשר הגיבור של הסרט. יש לאדוניס תנאים מצוינים בשביל לשכוח את העבר ולהשקיע בעתיד בטוח, אבל הוא רוצה להתאגרף ויהי מה. הנימוק שלו להחלטה, הוא די סתמי ובוודאי שהיה ראוי להרחבה כלשהי. אם לאורך הסיפור ישנו סימן שאלה מדוע אדוניס זורק כל מה שיש לו בשביל הספורט שהרג את אביו, או למה רוקי משתף עם זה פעולה, התשובה לא מספקת. זה מסוג הדברים שאנחנו אמורים פשוט לקבל, כי לפי ההגיון הפנימי של הסרט, כל אחד רוצה להיות מתאגרף, גם אם שוב ושוב מוכח שזו דרך נוראית להתפרנס.

נוסף על כך, ככל שהסיפור מתקדם, ככה "רוקי", הסרט ולא הדמות, הולך ומשתלט. יש פה את אותה בעיה שהייתה לי עם "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". הסרט החדש מתחיל בצורה מעניינת, אבל הופך בשלב מסוים להעתק מלווה ברפרנסים לסרט המקורי, עד שאני מפסיק להבין בשביל מה בכלל טרחו. קריד עשוי טוב מהרבה בחינות ומייקל בי. ג'ורדן הוא יופי של ליהוק, רק שהסרט מסרב להוציא אותו מהצל של קודמיו. מילא שאדוניס חי בצל של אביו, זה הגיוני. בכל זאת, בנו של אחד המתאגרפים הגדולים בכל הזמנים נכנס בעצמו לתחום, מתבקש שזה יהיה נושא לשיחה. רק שצלו של רוקי גם הולך ומכסה את תלמידו, עד שנדמה שסטאלון משתמש בסרט על מנת לתעל את רוקי להופעה בסרטים נוספים, גם כאשר הוא עצמו כבר לא יכול לגלם מתאגרף פעיל.

חבל לי על מה שמסתמן כתופעה מעצבנת בקולנוע. משקיעים בסרט חדש, עם דמויות שעוד לא ראינו, אבל במקום להרחיב את העולם, או להשתמש בפרקים הקודמים כקרש קפיצה לגישה רעננה, נותנים לנו את אותו מוצר, אחרי ליהוק מחדש ורימאסטרינג של הצדדים הטכניים. קריד הוא סרט טוב מהרבה בחינות, אבל הוא לא מספיק מקורי בכדי להיזכר כיותר מעוד פרק בסדרת רוקי. הוא לנצח יהיה ספין-אוף שהתחיל לנוע לכיוון חדש, אבל התחרט באמצע הדרך והחליט לחזור למותג המקורי, כי פחד שלא יאהבו אותו אם יעשה משהו שונה.

אפשר לעשות הרבה עם הדמות של אדוניס ג'ונסון. הוא לא חייב להיות חיקוי של דמות כל כך מוכרת. הוא יכול וצריך לקבל יותר חופש להיות אחר, אבל כל בחירה שהוא מקבל במהלך הסרט, נובעת מהרצון להידמות לעבר. זה בסדר אם העבר הוא איקוני רק עבור הדמויות בסרט, אבל קריד כופה על הצופים השוואה לדמויות איקוניות שהם מכירים וגדלו עליהן. הוא חיקוי לא רע, אבל זה כל מה שהוא.

פרק 123 – ארכנופורדיה

נוכחותו של ג'ורג' לוקאס ניכרת בפרק השבועי של הפודקאסט, כאשר "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", "שודדי התיבה האבודה" והאופן בו לוקאס חושב שפיזיקה עובדת, עומדים לדיון.

כן, יש ספוילרים.

פרק 122 – שואה שניה באמצע

ועכשיו, שורה שניה באמצע מקדישים פרק לסרט המדובר ביותר של השנה: הלובסטר! טוב, אולי לא הכי מדובר, או הכי מופץ בישראל, אבל עדיין שווה דיון והשוואה ל"טעם החיים" של מונטי פייתון.

ספוילרים ובדיחות שואה סרות טעם לרוב.

ביקורת: מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

star-wars-force-awakens-official-poster_resize

 

אני לא אוהב את סרטי מלחמת הכוכבים. אני לא מעריץ, לא של הטרילוגיה המקורית ולא של זו מלפני עשור וקצת. מעולם לא הבנתי את ההתלהבות מהעלילה, הדמויות, או כל דבר פרט לאפקטים ולעריכת הסאונד, שאיכשהו מצליחים להיות מרשימים גם כיום. מבחינתי, סרטי מלחמת הכוכבים נמצאים באותה שורה עם הסנדק והאזרח קיין. אני יודע שכחובב קולנוע אני אמור לאהוב אותם, אבל אני לא יכול להתעלם מכל הפגמים שלהם.

עם הגישה הצינית הזו, הגעתי להקרנת "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", הסרט השביעי ותחילתה של טרילוגיה חדשה, הפעם ללא מעורבות של המנהיג העליון ג'ורג' לוקאס. דיסני קנו את הזכויות על המותג ומינו את ג'יי. ג'יי. אברמס לבמאי ותסריטאי, לצד לורנס קסדן שמתברר שעוד חי (וכתב חלק מהסרטים הקודמים במותג). ידעתי שיהיה לי קשה להתלהב, דמיינתי איך יחזור התרחיש מ-1999, כשכל המעריצים נהרו לבתי הקולנוע, רק כדי לגלות שהסרט החדש לא עומד בציפיות ותהיתי עד כמה אברמס, שכבר נפח חיים חדשים במשימה בלתי אפשרית ומסע בין כוכבים, יעז להתרחק מהמקור ולקחת את הסדרה למחוזות חדשים.

ובכן, הסרט הקודם שאברמס ביים היה "האויב בתוכנו – סטארטרק" וזה היה צריך להיות הרמז הראשון שלי. אברמס אמר בזמנו שהוא לוקח את הדמויות המוכרות לכיוונים חדשים ולא מתכוון לחזור סתם על הסרטים הקודמים בסדרה, אבל עשה בסופו של דבר בדיוק להפך.

הכוח מתעורר מתרחש, איך לא, בגלקסיה רחוקה, שנים אחרי ארועי "שובו של הג'דיי". במקום האימפריה, שולט כעת המסדר הראשון, אשר מונהג בידי דיקטטור מסתורי בשם סנוק. כחלק מהמאבק ברפובליקה שהוקמה בידי המורדים מפעם, יוצא המסדר הראשון לפשיטה על כוכב הלכת ג'אקו, במטרה לאתר את הסוד השמור ביותר ביקום – מיקומו של לוק סקייווקר. לוק נעלם לפני שנים והדרך היחידה למצוא אותו תמונה במפה עליה שומר דרואיד קטן בשם BB-8. לא ידוע מדוע לוק מסתתר, אבל כולם רוצים להגיע אליו ראשונים על מנת להשיג קלף מנצח במלחמה. למרות שאחד הצדדים בברור מסוגל להשמיד את השני גם ככה.

את חיילי המסדר הראשון מוביל קיילו רן, מפקד בעל כוחות ג'דיי שהעולם כבר לא מאמין בקיומם. איש לא יודע איך קיילו רן נראה או נשמע, מכיוון שהוא עוטה מסכה וקולו מעוות… למה זה מוכר לי? סטורמטרופר בודד, המכונה פין, נוטש את החללית ומתרסק על ג'אקו, שם הוא פוגש את BB-8 ואישה צעירה בשם ריי, המתקיימת בזכות איסוף חלקי מתכת ומכירתם תמורת מזון. ריי חושבת שפין חבר במחתרת והשניים מחליטים להביא את הדרואיד החמוד לבסיסו ואם אפשר, פין גם ישמח להתרחק מהמסדר הראשון כמה שיותר מהר.

עד האמצע, הכוח מתעורר הוא סרט לא רע. אמנם מלא בצרופי מקרים לא מוסברים (או שג'אקו כוכב לכת ממש קטן, או שכולם איכשהו נוחתים במרחק הליכה מאותו שוק) ובדמויות לא עקביות (פין אומן כל חייו להיות לוחם, עד שהוא מגיע לקרב אמיתי וחווה הלם קרב שחולף ברגע שהוא מגיע לעוד קרב), אבל הוא מתחיל כסיפור פנטזיה חללית מבדר, עם מנה נאה של מודעות עצמית ותצוגת משחק לא רעה של שחקנים כמו דייזי רידלי, ג'ון בוייגה ואוסקר אייזאק, שכבר מתחיל להיות מיותר לציין שהוא אחד השחקנים הטובים בעולם מתחת לגיל ארבעים.

הבעיות מתחילות כשאברמס ושות' עושים את אותה טעות שעשו ב"האויב בתוכנו". הסרט מאבד את הזהות העצמית שלו ועושה פניית פרסה לעבר חזרה על רעיונות עלילתיים שהופיעו בסרטים קודמים. אז הפעם יש לדמויות שמות אחרים ובמקום אימפריה יש את המסדר הראשון ובמקום המורדים יש מחתרת, אבל מה ההבדל? זו אותה עלילה, רק צפויה יותר, כי ראינו את כל זה בטרילוגיה המקורית. זה דבר אחד לקרוץ למעריצי הסדרה ולהכניס כל מיני התייחסויות לסרטים קודמים, אבל הכוח מתעורר הוא פלגיאט באישור. במקום להציע משהו חדש ולהרחיב את הסגה אל מעבר לששת הסרטים הקודמים, הסרט החדש של מלחמת הכוכבים עושה קופי פייסט לקטעים מפרקים 4-6 ומקפיץ דמויות ותיקות לסיפור, כאילו להדגיש עוד יותר שלא טרחו לכתוב עלילה חדשה.

זה מרגיז במיוחד כי הדמויות החדשות דווקא עובדות, כל עוד לא מאלצים אותנו להשוות אותן לגרסאות הזקנות יותר. הכימיה בין פין וריי מצוינת וחוסר היכולת שלהם לתפוס בהתחלה כמה עמוק הם הסתבכו, הוא דבר שיוצר עניין בפתרונות הפחות מופרכים שהם מוצאים לבעיות. זה שאחת הדמויות אומנה להיות לוחמת, אבל מעדיפה לברוח מעימות, בעוד השניה גדלה בחור הכי מוזנח במערכת השמש ועדיין יכולה לקרוע את הצורה לאויבים, יוצר ניגוד מעניין, רק חבל שאינו מוסבר בשום שלב. רידלי ובוייגה הצעירים מבינים את הדמויות אותן נבחרו לגלם ובאמת שהייתי שמח לראות סרט שמתמקד רק בהן.

אלא שהכוח מתעורר זונח במהרה את הרעיון. הוא מתחיל עם פין וריי כדמויות ראשיות, אבל דוחק אותם יותר ויותר לשוליים ככל שהעלילה מתקדמת, על מנת למחזר שטיקים שכבר ראינו. אותו הדבר קורה למז, דמות אותה מדובבת בכשרון רב לופיטה ניונגו, אשר נראית כאילו יש לה סיפור מרתק, אבל מתברר שאינה אלא כלי לקידום העלילה אל עבר המוכר והלעוס.

כנראה שלמעריץ של מלחמת הכוכבים זה יראה אחרת. מבחינתי, בכל פעם שהופיע על המסך משהו מוכר, אבדתי עוד קצת עניין בסרט. הסיפור המקורי נדחק לטובת צבאות שלא החליפו מדים, רובים, או כלי טיס למרות שחלפו עשורים ומאבק בין מחתרת עם יכולת צבאית לא מבוטלת, לבין ארגון רשע כל כך גנרי, שכמעט לכל החברים בו יש מבטא בריטי. מה המניעים של המסדר הראשון, איך סנוק עלה לעמדת שלטון, או למה הוא משתמש בסטורמטרופרים של האימפריה הישנה? הדברים האלה לא מוסברים.

יתכן וכמו הרבה שאלות, ההסבר יגיע בהמשך הטרילוגיה. עוד שני סרטים צפויים לצאת ב-2017 ו-2019. ריאן ג'ונסון החביב עלי אחראי על הסרט הבא, אבל אני לא באמת מצפה לשינוי. ג'ונסון יקבל הוראות מאברמס שמקבל הוראות מדיסני וכנראה שהעכבר הגדול לא רוצה לסטות מנוסחה מנצחת, גם אם זה אומר שאפשר לנחש בדיוק מה עומד לקרות בכל רגע נתון. אם בתחילת הסרט, זה עוד כיף, כי הפוקוס הוא על דמויות חדשות, עם האפשרות שיתייחסו הפעם לחיילי האימפ… המסדר הראשון כיותר מבשר תותחים שלא יודע לכוון, ההמשך מבהיר שלא באנו ללמוד משהו חדש. נקודת ההנחה היא שאהבתם משהו לפני 38 שנה ותאהבו אותו גם היום.

לפני הסרט הוקרנו טריילרים ל"קריד" ול"סופרמן נגד באטמן". שני הסרטים בנויים סביב דמויות שכמו מלחמת הכוכבים, זכו להצלחה מסחרית אדירה בסוף שנות השבעים. אלא שרוקי ואיש הפלדה השתנו והסרטים החדשים שלהם מאפשרים שילוב של דמויות חדשות והכרה בכך שהקהל מחפש משהו אחר, בין אם מתוחכם יותר, או דווקא יותר ישיר ולעניין. איכשהו, הכוח מתעורר מצליח לא לחדש בשום צורה ועדיין לכבוש קהל חדש. אני לא יכול להסביר למה בדיוק, ממש כפי שאין באפשרותי להסביר מה כל כך הרבה אנשים מוצאים בכל הסדרה. האפקטים מגניבים וכמו כל יצור בעל נשמה, גם אני רוצה עכשיו לרוץ לחנות הצעצועים ולקנות BB-8 משלי, אבל אני באמת לא רואה איך אפשר להתעלם מכך שמדובר בחזרה על אותו הסרט שיצא שנה אחרי שטוביה צפיר אמר בגבעת חלפון "אם הכוח לא יעזור, תעבור לבית"ר". עברו כמעט ארבעה עשורים ואנשים עדיין מתלהבים מאותו סיפור, רק עם כמה דמויות חדשות שממלאות את מקומן של הישנות.

פה המלכוד הגדול שלי כמבקר. אני לא רוצה להמליץ על הסרט למי שאינו מעריץ של מלחמת הכוכבים גם ככה. למעשה, גם למעריצים לא הייתי ממליץ עליו, כי אני טועה לחשוב שהם רואים את הכוח מתעורר מתוך רצון למשהו שונה. רק שהם לא. אם אתם נלהבים לקראת הסרט, זה כי אתם רוצים תוספת, לא חלופה. אתם אוהבים את מלחמת הכוכבים ושום דבר ממה שאכתוב לא ישנה זאת, כמו ששום דבר ממה שיגידו, לא יגרום לי פתאום לחשוב שמדובר ביצירת מופת. אם תשאלו אותי, אז לא, הכוח מתעורר לא שווה את ההייפ. הוא לא שווה אפילו חצי ממנו. סתם עוד סרט עשוי היטב מבחינה טכנית, אבל נדוש לחלוטין מבחינת תוכן.

פרק 121 – המלונות של פולטי

השבוע בשורה שניה באמצע, ראינו את "אנומליסה" בערב הפתיחה של פסטיבל אוטופיה ונזכרנו ב"ברטון פינק" של האחים כהן. למעשה, אנחנו תמיד נזכרים באחים כהן. למעשה, אנחנו האחים כהן.

ספוילרים לשני הסרטים.

חיות ללא קולנוע

הסרט שמעליו תלוי סימן השאלה הגדול ביותר כעת, בכל הנוגע לאוסקר, הוא Beasts of no Nation. אין לסרט שם הפצה עברי כרגע ולמעשה, לא ידוע אם יופץ בקולנועים בארץ, אז מטעמי נוחות אתרגם את שמו ל"חיות ללא ארץ".
ציינתי בפייסבוק שהמועמדות של הסרט לפרס גילדת שחקני המסך מפתיעה. לא כי הסרט לא נחשב ראוי לפרסים. למעשה, מאז נחשף בפסטיבלים בקיץ, חיות ללא ארץ סומן כאחד מחביבי המבקרים של השנה. ברוטן טומייטוז, הוא עומד על 90% טריות, מה שאומר שתשעה מכל עשרה מבקרים שפט אותו לחיוב. גולשי IMDb מעניקים לסרט, נכון לעכשיו, ציון 7.9, מעט יותר מ"קרול" שנחשב מועמד סביר במיוחד לאוסקר. אז למה זו הפתעה?
החברה המחזיקה בזכויות ההפצה של חיות ללא ארץ, היא נטפליקס. זה הסרט הראשון שנטפליקס מפיצה לקולנוע והיא בחרה לעשות זאת בצורה לא שגרתית. כחברה שנשענת בעיקר על השכרת תוכן באינטרנט, נטפליקס הציעה את הסרט לצפיה מקוונת בתשלום, במקביל להקרנתו בבתי הקולנוע. זה אמנם נשמע כמו צעד הגיוני למי שגדל במאה ה-21, אבל מדובר בשבירת ההפרדה המסורתית בין הקרנות קולנועיות להפצה ביתית. אף על פי ששתי דרכי הצפיה הוצעו בתשלום, בעליהן של ארבע מרשתות הקולנוע הגדולות בארצות הברית החליטו שלא להקרין את חיות ללא ארץ, מכיוון שהם ראו בהתנהלות של נטפליקס איום על הפרנסה שלהם והפרה של סטטוס קוו. טענה מובנת, אבל די מנותקת מהמציאות בעיני. לא תמיד יש לאנשים את הזמן להגיע לקולנוע והשכרת הסרט לצפיה ביתית, נשמעת כמו חלופה הוגנת בהחלט.
בניגוד למה שהייתי מצפה במצב כזה, הסיפור לא זכה לחשיפה תקשורתית גדולה. חיות ללא ארץ הופץ במעט קולנועים ובהרבה מחשבים, אבל החרם מצד רשתות הקולנוע לא הביא למחאה, או כותרות זועמות על התעשיה המיושנת שמנסה למנוע מהציבור גישה לסרטים ומאלצת אותם לבזבז זמן וכסף עבור בילוי פשוט וכו' וכו' וכו'. בעוד מבקרים וסינפילים מטעם עצמם שראו את הסרט, שבחו אותו ואף רמזו לקמפיין אוסקר רציני, רוב צרכני הסרטים בארצות הברית (שלא לדבר על שאר העולם), בכלל לא שמעו עליו.
במקביל לחשיפה התקשורתית הנמוכה, הנתונים היבשים יוצרים רושם שחיות ללא ארץ גם גרם לנטפליקס הפסד כספי. היא רכשה את זכויות ההפצה שלו ב-12 מיליון דולר (פי שניים מתקציב ההפקה שנטפליקס לא הייתה מעורבת בה ישירות) ולפי בוקס אופיס מוג'ו, הסרט הכניס פחות מ-100 אלף דולר בהפצה המצומצמת שנכפתה עליו.
אלא שעל פי נטפליקס, לא פחות משלושה מיליון איש צפו בסרט דרך האתר, מה שבחישוב הכולל, הופך אותו לרווחי. אלה חדשות טובות עבור נטפליקס ועבור כל חברה שתבחר בצורת הפצה דומה. רשתות קולנוע גדולות סרבו לתרום להצלחת הסרט, והוא בכל זאת הפיק רווח. יש לנטפליקס כארבעים מיליון מנויים וחיות ללא ארץ הוא סרט כמעט נטול שחקנים מוכרים, שאינו מבוסס על מותג מוכר. דמיינו כמה אנשים היו צופים בו, במחשב או בקולנוע, לו היה בו צוות שחקנים אטרקטיבי, או אם היה עיבוד לספר או סדרת קומיקס פופולריים.
יכול להיות שנטפליקס סוללים פה דרך למהפכה באופן ההפצה של סרטים חדשים. אולי בעוד עשור, הנורמה תהיה להתלבט בין יציאה לקולנוע, לבין שכירת סרט לצפיה ביתית, בתנאים פחות טובים, אבל יותר בזול ובלי תלות בלוח הקרנות ובתחבורה. אני בעיקר מופתע שגילדת השחקנים לא הצטרפה לחרם של בעלי הקולנועים. הוליווד מפחדת משינויים ונטפליקס מנסים להגדיר מחדש את גבולות השוק.
היו מקרים בעבר של סרטים שזכו לתמיכה בסוף השנה מצד התעשיה, לאחר שכבר יצאו לצפיה ביתית. "סלבדור" של אוליבר סטון היה מועמד על משחק וכתיבה, למרות שלא הותיר רושם מיוחד בהפצתו הקולנועית, הרבה בזכות היותו זמין לשידור בטלוויזיה כבר בסוף השנה. "שתיקת הכבשים", "גלדיאטור", "התרסקות" ו"מטען הכאב" זכו באוסקר לסרט הטוב ביותר כשכבר היו זמינים באופן חוקי בוידאו או די.וי.די בעת הכרזת המועמדויות.
עדיין, חיות ללא ארץ נמצא בסימן שאלה. אנחנו יודעים שבקרב השחקנים חברי האקדמיה יש לו תמיכה. עכשיו נשאר לראות מה הבמאים, התסריטאים ובמיוחד המפיקים, אלה שפרנסתם תלויה בהפצה ושיווק נכונים של סרט, יחשבו עליו.

פרק 120 – גשר צר מאוד

המלחמה הקרה מתחממת, כאשר שורה שניה באמצע עוסקים ב"גשר המרגלים" של ספילברג וב"דוקטור סטריינג'לאב" של קובריק, שני במאי העל של עולם הקולנוע.

ספוילרים לשני הסרטים.

 

(תיקון למשהו שנאמר בפרק: האחים כהן צורפו לכתיבת התסריט אחרי מאט צ'רמן ולא להפך.)

נבואה לאוסקר – 7.12.2015

הסרט הטוב ביותר

גשר המרגלים

ברוקלין

קרול

שמונת השנואים

הקול בראש

ג'וי

להציל את מארק וואטני

האיש שנולד מחדש

ספוטלייט

סטיב ג'ובס

 

בימוי

טוד היינס – קרול

דיוויד או. ראסל – ג'וי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו – האיש שנולד מחדש

לזלו נמש – בנו של סול

טום מקרתי – ספוטלייט

 

תסריט מקורי

מאט צ'רמן, איתן כהן, ג'ואל כהן – גשר המרגלים

קוונטין טרנטינו – שמונת השנואים

מג לפוב, ג'וש קולי, פיט דוקטר – הקול בראש

אנני מאמולו, דיוויד או. ראסל – ג'וי

טום מקרתי, ג'וש סינגר – ספוטלייט

 

תסריט מעובד

ניק הורנבי – ברוקלין

פיליס נגי – קרול

דרו גודארד – להציל את מארק וואטני

אלחנדרו גונזלס אינייריטו, מארק ל. סמית – האיש שנולד מחדש

ארון זורקין – סטיב ג'ובס

 

שחקן ראשי

מאט דיימון – להציל את מארק וואטני

לאונרדו דיקפריו – האיש שנולד מחדש

ג'וני דפ – חוקי הפשע

מייקל פסבנדר – סטיב ג'ובס

אדי רדמיין – הבחורה הדנית

 

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – קרול

ברי לרסון – חדר

ג'ניפר לורנס – ג'וי

קרי מאליגן – סופרג'יזם

סירשה רונאן – ברוקלין

 

שחקן משנה

פול דנו – אהבה וחסד

רוברט דה נירו – ג'וי

טום הרדי – האיש שנולד מחדש

מייקל קיטון – ספוטלייט

מארק ריילנס – גשר המרגלים

 

שחקנית משנה

ג'ניפר ג'ייסון לי – שמונת השנואים

רוני מארה – קרול

אליסיה ויקנדר – הנערה הדנית

רייצ'ל וייס – נעורים

קייט וינסלט – סטיב ג'ובס

 

סרט אנימציה

אנומליזה

הילד והעולם

הקול בראש

פינאטס: הסרט של סנופי וצ'ארלי בראון

כשמארני הייתה שם

 

סרט בשפה זרה

המתנקש (טייוואן)

מבוך של שקרים (גרמניה)

ילדות פרא (צרפת)

האם השניה (ברזיל)

בנו של סול (הונגריה)

 

צילום

אדוורד לצ'מן – קרול

רוברט ריצ'רדסון – שמונת השנואים

ג'ון סיל – מקס הזועם: כביש הזעם

עמנואל לובצקי – האיש שנולד מחדש

מאסאנובו טאקאיאנגי – ספוטלייט

 

עריכה

מייקל קאן – גשר המרגלים

פייטרו סקליה – להציל את מארק וואטני

ג'יי קסידי – ג'וי

סטיבן מיריון – האיש שנולד מחדש

טום מקארדל – ספוטלייט

 

פסקול מקורי

מייקל ברוק – ברוקלין

קרטר ברוול – קרול

מייקל ג'יאצ'ינו – הקול בראש

הארי גרגסון-ויליאמס – להציל את מארק וואטני

אלכסנדרה דספלה – סופרג'יזם

 

סאונד

הקול בראש

מקס הזועם: כביש הזעם

להציל את מארק וואטני

האיש שנולד מחדש

סטיב ג'ובס

 

עריכת סאונד

שמונת השנואים

מקס הזועם: כביש הזעם

להציל את מארק וואטני

האיש שנולד מחדש

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

 

עיצוב אמנותי

גשר המרגלים

ברוקלין

קרול

האיש שנולד מחדש

סופרג'יזם

 

עיצוב תלבושות

ברוקלין

הנערה הדנית

שמונת השנואים

מקס הזועם: כביש הזעם

סופרג'יזם

 

אפקטים חזותיים

הנוקמים: עידן אולטרון

עולם היורה

מקס הזועם: כביש הזעם

להציל את מארק וואטני

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

 

איפור ועיצוב שיער

חוקי הפשע

הנערה הדנית

מקס הזועם: כביש הזעם

ביקורת: גשר המרגלים

BOS-1-Sht-v13-sml_resize

 

אני לא זוכר הרבה מהמלחמה הקרה. היא הסתיימה כשהייתי בן שמונה ולמען האמת, השנים האחרונות שלה התאפיינו בעיקר בשקיעת הגוש המזרחי ופתיחתו למערב. יש לי זכרון עמום של נבחרת ברית המועצות משחקת במונדיאל וידיעות על פריצת חומת ברלין, אבל עיקר העניין שלי באותם ימים היה בגבולות החדשים שאצטרך לסמן באטלס והדגלים החדשים שצריך להכיר. היה לי אז קטע עם גאוגרפיה.

זה מדהים עד כמה החלק של המלחמה הקרה שיצא לי לחוות, הוא בלתי מזיק ואף מבדח, ביחס לאופן בו העימות נתפס בעיני הדור הקודם. סרטים, ספרים ומאמרים שונים, מלמדים שבעיצומה, המלחמה כמעט והפכה לחמה, עד כדי כך שאנשים מסויימים זוכים לקרדיט כמי שמנעו ברגע האחרון מלחמה גרעינית כלל עולמית. מיטב הבמאים, מהיצ'קוק לקובריק לקריימר לויילדר, הציגו את התקופה הזו כמאזן אימים בלתי ניתן לפתירה. אם זה לא יגמר בהשמדת המין האנושי, זה לפחות יוביל למעגל אינסופי של ריגול וריגול נגדי וחלוקה של הגלובוס באופן שמזכיר יותר את הספר 1984 מאשר את האטלס הידידותי שלי. באופן אבסורדי, העימות שהאיץ את המרוץ להנחית אדם על הירח, היה קרוב בעיני רבים לסיים את החיים על פני כדור הארץ.

"גשר המרגלים" מתרחש ב-1957, כאשר האמריקאים היו עסוקים בלעשות שרירים ברחבי העולם והסובייטים עבדו על הפתעה שתשוגר לחלל לקראת סוף השנה. מרגל מטעם ברית המועצות, המוכר בשם רודולף אייבל, נתפס בידי ה-FBI ומושם במעצר, כאשר הראיות מצביעות על אשמתו ודעת הקהל רוצה את ראשו של כל מי שמעז להעביר מידע סודי לקומוניסטים. ג'יימס דונובן, עורך דין אמריקאי בעל נסיון בדיני מלחמה, מגויס על מנת שייצג את אייבל בבית המשפט. דונובן לוקח על עצמו את התיק, לא כי הוא מאמין בחפותו של אייבל, או רוצה להעביר מסר פוליטי. כעורך דין ממולח, הוא בכלל לא רוצה לדעת האם הלקוח שלו אשם. הסיבה שהוא מסכים לעבודה, היא האמונה שכל אדם זכאי למשפט הוגן, גם אם הוא מהווה סכנה לדרך החיים האמריקאית.

כשמביטים בו, קשה להאמין שאייבל יכול לסכן מישהו. בניגוד למרגלים קולנועיים למיניהם, לא מדובר בטיפוס כריזמטי וספורטיבי המסתיר מחסן של כלי נשק בבית למקרה שתערך פשיטה. רודולף אייבל הוא מרגל טוב כי הוא משתלב ברקע. הוא אדם בגיל העמידה, לא מרשים מבחינה פיזית, שנוהג לצאת לפארק ולצייר נוף. המבטא המזרח אירופי שלו, מזכיר יותר זקן שמאכיל יונים מאשר את אחד האנשים המבוקשים ביותר באמריקה. למרות זאת, כאשר נודע כי נעצר באשמת ריגול ושג'יימס דונובן מגן עליו מרצונו החופשי, השניים הופכים לדמויות שנואות בכל רחבי המדינה. סמל לבגידה בדרך החיים האמריקאית ולסכנה האדומה האורבת בכל פינה.

הסרט אינו נמנע מביקורת על הצביעות של ארצות הברית. דונובן מגן על אייבל מתוך האידיאל שכל אדם ראוי ליצוג הוגן בפני מערכת המשפט האמריקאית, אולם יותר מפעם אחת מבהירים לו שהמשפט הוכרע בטרם החל. גם עם הסנגוריה הטובה ביותר, אייבל כבר נמצא אשם בעיני הציבור. אפילו השופט אינו מאמין שיש טעם בהגנה, רק לדפוק עם הפטיש ולקבוע תאריך למתן גזר הדין. יותר מכך, הסרט דואג להשוות בין ההתנהלות האמריקאית לזו של הסובייטים, המתגאים גם הם בכוחות המודיעין שלהם ונעזרים בדמויות המרגלים של הצד השני על מנת ליצור רוח של אהבת המולדת והצדקה לכל צעדיהם, מפוקפקים ככל שיהיו. שתי המעצמות לא נלחמות זו בזו ישירות, אבל הן מפזרות קבלני משנה בכל רחבי העולם והזדמנות להשפיל את היריב ולצבור נקודות בעיני העם, היא דבר שלא מוותרים עליו.

מסיבה זו, חבל לי שגשר המרגלים מדלג על מרבית העבודה המשפטית. ג'יימס דונובן אמור להיות עורך דין מבריק שנתקל באתגר הגדול ביותר של חייו, הן כאיש מקצוע והן כאזרח בעל משפחה, אולם הסרט נמנע מלהציג אותו בעבודה. הוא מדבר עם אייבל, מגן על לקוחות בדיונים לא רשמיים ולומד לחשוב על התמונה הגדולה, אולם את הכל הוא עושה מחוץ לתפקיד, כאשר לא מתנהל משפט. היה מרתק אותי לראות כיצד הוא פונה אל חבר המושבעים ובאילו ראיות הוא מנסה לזכות את האדם אותו הוא מייצג, בלי קשר האם הוא מאמין בחפותו, במיוחד כי הדבר היה משמש הכנה טובה להמשך הסרט.

לא אכנס לפרטים, אבל המשפט של אייבל הוא רק ההתחלה. ג'יימס דונובן מוצא את עצמו עם עבודה נוספת, קשה לא פחות, המעניקה לו הזדמנות לשנות את האופן בו הוא נתפס בתקשורת לאחר שהגן על אויב נתעב. הליך הלמידה שלו לא פוסק והסרט אכן מציג אותו כבעל תושיה, אבל כזה שכוחות גדולים ממנו אינם רואים בו יותר מכלי שרת מזדמן.

את התסריט כתב מאט צ'רמן, שהחל להתעניין בדמותו של ג'יימס דונובן בעקבות אזכורו בספר על הנשיא קנדי. סטיבן ספילברג הסכים שמדובר בסיפור מעניין והאחים כהן הובאו על מנת לשייף את התסריט ולהוסיף לו מידה של ציניות ומוזרות שצ'רמן לא הצליח לספק בעצמו. השילוב המוזר הזה בולט לכל אורך הסרט, אשר נע בין שנינות ותחושה של בורג שקולט פתאום שהוא נמצא בתוך מערכת, כנהוג אצל הכהנים, לבין הפומפוזיות והרגשנות שספילברג מעניק לכל סרטיו. לפעמים זה עובד, לפעמים פחות. איני חולק על כך שסטיבן ספילברג הוא רב-אמן בכל הנוגע ליכולות טכניות. הסרט נראה נפלא מבחינה חזותית ויוצר אווירה של פרנויה ומתיחות פוליטית שהדמויות לא יכולות לצאת ממנה. במיוחד ראויה לציון עבודתו של מייקל קאן, העורך הקבוע של ספילברג, שעובר בצורה חלקה ויעילה בין סצנות, על מנת להדגיש את המסר שהבמאי רוצה להעביר.

מצד שני, יעילות טכנית ותחכום מזדמן, אינם מפצים על העדר עידון בשאר הזמן. ספילברג לפעמים סותר את הרגעים החכמים על ידי דחיפת מסר בכח, תוך שימוש ביכולת העריכה הנהדרת של קאן. כששתי דמויות מוצגות בהקבלה מושלמת על המסך, אף על פי שהן בחלקים שונים של העולם, זה עשוי היטב מבחינה טכנית, אבל מזלזל ביכולת של הצופים להבין בעצמם מסר. גם דמותו של אייבל נהרסת במידה מסוימת, כאשר ספילברג מנסה להפוך אותו למשהו שונה ממה שהיה לכל אורך הסרט. אלה הרגעים שמונעים מסרט טוב, להפוך לסרט מצוין.

רוב השחקנים אינם שמות שישר מזכירים תפקידים קודמים וזו בחירה נבונה בעיני. טום הנקס הוא פרצוף שבלתי אפשרי לפספס והליהוק שלו לתפקיד ג'יימס דונובן מדגיש עד כמה רוצים להציג אותו כגיבור שנלחם נגד הסיכויים (דבר המזוהה עם דמויות של הנקס), אבל שאר השחקנים מספיק לא מוכרים בכדי שיהיה ניתן לבלבל אותם עם הדמויות אותם הם מגלמים. אהבתי במיוחד את הופעתו של מארק ריילנס בתפקיד רודולף אייבל. הרבה יותר קל להאמין שהאיש הלחלוטין לא מתבלט ונטול הכריזמה הזה, הוא מרגל, מאשר מישהו שמשאיר אחריו שובל של הרס ויוצא למרדפים בלב ריכוזי אוכלוסיה, תוך שהוא מספר לכולם איך קוראים לו ואת מי הוא מייצג. ריילנס נראה כמו נבך מעורר רחמים וזה בדיוק איך שהסובייטים היו רוצים שהאיש שלהם יראה. כמובן שמעכשיו, לא אוכל לראות אותו בתפקידים אחרים בלי לחשוב על גשר המרגלים, אבל בתור הכרות כמעט ראשונה עם השחקן (מתברר שראיתי אותו גם ב"נערת בולין האחרת"), הוא התמזג בצורה מושלמת לדמותו של אייבל.

בעוד גשר המרגלים הוא סרט טוב שמהווה תזכורת ליכולות הטכניות המרהיבות של ספילברג, הוא גם מכיל כמה פספוסים שבלעדיהם, היה הופך לאחד הטובים של השנה. הוויתור על סצנות המשפט שהיו נותנות יותר רקע על שיטת העבודה של ג'יימס דונובן, לצד תוספות מיותרות ששוברות את הנגיעות המוצלחות של האחים כהן, מונעים מהסרט ללכת עד הסוף עם הרעיונות עליהם נבנה. כן, הוא מבקר את האמריקאים על כך שאינם לוחמי חופש כפי שהיו רוצים להאמין ודמויות המשנה כתובות היטב, תוך הצגה יעילה של המלחמה הקרה כמשהו שנוגע לכולם ולא ניתן לחמוק ממנו בטיעון של נייטרליות. אלא שגשר המרגלים גם דוחף בכח רעיונות שעדיף היה להעביר בצורה מרומזת ומנסה קצת "לתקן" את הרושם הרע על ארצות הברית על ידי יצירת תחושה שהכל נסיבתי. זה מעולה אם המטרה של הסרט הייתה לסנגר על הפרנויה ושנאת הזרים שאפיינו את התקופה, אלא שלא כל כך ברור מה המטרה שלו ועל כן, הוא משאיר טעם קל של החמצה.

סרט טוב בסך הכל, אבל כזה שמרוב מסרים, שוכח מה רצה לומר מלכתחילה.