חממו את הגיים ג'יני ושננו את כל הקומבואים הנכונים כי אנחנו נכנסים לעולם המפוקפק של סרטים בהשראת משחקי מחשב. ב"פרא", דויין ג'ונסון מנסה לסחוט רגש מחברות בין אדם גדול לקוף אדם גדול (מאוד) ו-"סטריט פייטר" הוא קומדיה מוזרה שבה אף אחד לא נלחם ברחוב אבל ואן דם וראול ג'וליה כן מנהלים קרב אובר אקטינג רציני.
ספוילרים! ראונד טו! פייט!
אי שם בתחילת שנות התשעים, הייתי בבית של חברים של המשפחה וכפי שתמיד עשיתי במצבים כאלה, רציתי לדעת אלו משחקים יש להם במחשב. שדכו אותי לצאצא הקרוב ביותר לגילי והוא עבר איתי על רשימת המשחקים בדוס, אף אחד מהם כמובן אינו העותק המקורי. האינטרנט אולי הביא הרבה דברים חדשים לחיינו, אבל הוא בהחלט לא המציא את הפיראטיות.
המשחק שהכי תפס את תשומת לבי באותו יום, היה "Rampage", בו משחקים מפלצות שצריכות להרוס בניינים בתוך עיר בזמן שהצבא מנסה לחסל אותן. היה משהו כיף במידה יוצאת דופן במשחק הזה. אולי ההזדמנות לשחק מפלצת כמו בסרטים, או התחושה שממש לא צריך להכיר איזה סיפור רקע בשביל להבין מה קורה ומי נגד מי. לא הייתי טוב במיוחד במשחק, נפסלתי די מהר למעשה, אבל עד היום אני זוכר שרציתי לנסות שוב ושוב, בתקווה שהפעם, המסוקים המעצבנים האלה לא יפריעו יותר מדי.
עברו יותר משלושים שנה מאז יצא Rampage המקורי והנה מגיע סרט המבוסס עליו, עד כמה שאפשר לבסס סרט באורך מלא על משחק בלי עלילה. אני יודע מה אתם חושבים, מעולם לא יצא סרט מוצלח המבוסס על משחק מחשב. אפילו חסידי "מורטל קומבט" יודו שהוא לא הכי מחזיק מעמד ברגע שעוברים את גיל 12. עדיין, הטריילר של "פרא" נראה מהנה ולא כבד מדי, אז החלטתי לתת לו הזדמנות.
בעקבות ניסוי שמשתבש בתחנת חלל פרטית, נוחתים בכדור הארץ שלושה רסיסים בהם פתוגנים שפותחו במעבדה. הנדסה גנטית נחשבת לנשק לא קונבנציונלי בעולם החלופי בו הסרט מתרחש (זה אפילו לא העתיד, סתם עולם עם לוח זמנים קצת שונה), כך שהחברה שיצרה את הפתוגנים מעוניינת להעלים אותם כמה שיותר מהר מבלי למשוך תשומת לב מיותרת. הם שולחים כח משימה מיוחד לוויומינג, שם נחת רסיס אחד, מאחרים לסן דייגו, שם נחת שני ולא טורחים בכלל להגיע לפלורידה בעקבות השלישי. זה מה שקורה כשתאגיד השווה מיליארדים מנוהל בידי אח ואחות שאני נשבע שראיתי באחד הפרקים הפחות מוצלחים של "קפטן פלאנט". הם עסוקים מדי בלחרוש מזימות במקום לדאוג לבצע אותן כמו שצריך.
הפתוגנים גורמים לשינוי גנטי מהיר ההופך שלושה בעלי חיים שנחשפים אליהם למפלצות ענקיות בעלות יצר הרסנות בלתי נשלט. אחד מבעלי החיים האלה הוא ג'ורג', גורילה לבקן החי בגן החיות בסן דייגו ומתקשר בשפת הסימנים עם המטפל שלו וחברו הטוב, הפרימטולוג דיוויס אוקויה. מכיוון שדיוויס מגולם בידי דוויין ג'ונסון, אדם ששרד מספר לא ידוע של כסאות לראש בטרם הפך לשחקן, המבנה הגופני המאוד שרירי שלו מוסבר בכך שהיה בעבר חייל בכוחות המיוחדים והציל את ג'ורג' כשזה היה תינוק מידי ציידים. אלא שגם הידידות המופלאה בין דיוויס לג'ורג' לא מספיקה כאשר הפתוגן מתחיל לעשות שמות בגנום של הגורילה ולהפוך אותו לגרסה גדולה ואלימה בהרבה של עצמו (או לחלופין, גרסה מוקטנת של קינג קונג).
קשה להצביע על הסיבה המדויקת לכך שסרטים המבוססים על משחק מחשב נוטים להיות מאיכות ירודה. זה שילוב בין זלזול של המפיקים בקהל, בחירה במשחקים שאינם כתובים בצורה קולנועית, ונסיון להוציא מהם בכח כל שארית של הגיון משחקי מחשב, על מנת שיראו מציאותיים. למה? אם כל משחק מחשב היה צריך להיות מציאותי בכדי למצוא קהל, מריו עדיין היה מתקן צינורות באיטליה הקטנה וסוניק מעולם לא היה פוגש בשועל מעופף עם שני זנבות. פרא מבוסס על משחק מטופש, שלחלוטין מודע לכך שהוא מטופש ולא אמור להיות משהו מעבר. זה משחק שחלק מהכיף בו, הוא ביכולת לפעול על פי קונספט של בי-מובי זול מבלי לחשוב על ההשלכות שבאכילת עוברי אורח והרס בנייני מגורים.
שכחו לומר את זה ליוצרים של הסרט. מישהו החליט שפרא צריך להיות סרט אקשן רציני, שיש בו אמנם רגעים של הומור, אבל הם נדירים ביחס לפעמים בהן הסרט מותח עד הסוף את דרוג הגיל שלו. במקום לצחוק על הנסיונות של המפלצות לאכול אנשים ועל הנסיונות הנואשים של הצבא לעצור אותן, פרא פשוט מראה אנשים נטרפים מדי פעם, בעוד מפקדי הצבא מתווכחים עם דיוויס ועם הסוכן מהארגון הממשלתי החשאי על עוצמת הנשק בה מותר להשתמש. במילים אחרות, פרא הוא לא סרט מהנה, הוא סרט אסונות ממוצע לחלוטין שמצליח איכשהו להוציא את הכיף ממשחק בן 32 שנים עליו הוא מבוסס.
עדיין, הייתי יכול לזרום עם הכיוון האפל של הסרט אם לפחות היה עשוי טוב. יש שלוש מפלצות שנעות לנקודה מסוימת בגלל תרוץ שהתסריטאים שלפו מתוך כובע. אפשר להראות את המסע שלהן לעבר המטרה, את הנסיונות לעצור אותן בדרך ואת ההבנה האיטית של דיוויס שחברו הפך למפלצת שחייבים להרוג לפני שתביא למותם של מיליונים. אפשר, אבל זה לא מה שהסרט עושה. המפלצות והדמויות פשוט גומאות מרחקים ללא הפרעה ומופיעות בנקודות הדרושות בתזמון מושלם. שני הנבלים נשארים הרבה יותר מדי זמן בבניין ריק מאדם והסוכן עסוק יותר בלנסות להישמע כמו סם אליוט מאשר לשדר איזושהי דחיפות.
אני לא מצפה לתסריט גאוני כשמדובר בסרט מפלצות, או אפילו לאפקטים הכי טובים בעולם, אבל אני כן מצפה שלפחות יהיה לי עניין כלשהו בסיפור. פרא לא מספק את זה, כי לא רק שלוקח נצח עד שמתחיל האקשן האמיתי, גם האקשן הזה כל הזמן נעצר בידי דמויות אנושיות משעממות. אני מזכיר שבמשחק Rampage משחקים את המפלצות, בעוד בני האדם הם או אויבים, או משהו שאוכלים בשביל נקודות בריאות. זה מה שהופך אותו למהנה כל כך, שהוא מאפשר להיות היצור הרע בלי לפחד ממה שיקרה. הסרט ניגש מהכיוון הנגדי ומנסה ליצור הזדהות עם דמויות אנושיות שטחיות, בזמן שג'ורג' הוא המפלצת היחידה שבכלל טורחים לתת לה שם.
דוויין ג'ונסון מנסה לקחת את הנטל הרגשי של הסרט על כתפיו ובעוד מדובר בכתפיים מאוד רחבות, דיוויס רחוק מלהיות דמות מעוררת חיבה. הוא לא מסתדר עם בני אדם, כי סיבות, אבל לא יעזור כמה פעמים הוא צועק שג'ורג' חבר שלו, יגיע השלב בו אדם צריך להודות שהחבר שלו הוא גורילה ענקית שאוכלת אנשים ומשמידה בלוקים שלמים במרכז אחת הערים הצפופות באמריקה. לא קל להודות בזה, בדיוק כמו שקשה להכיר בכך שהחבר הכי טוב שלך רואה "סברי מרנן" לא באירוניה, אבל זה משהו שצריך לקרות והסרט מפחד להגיע אליו. הסוף של הסרט אפילו שונה לסוף גרוע יותר כי ג'ונסון לא אהב את הגרסה המקורית. הוא למעשה מציג התפתחות בתור שחקן וכמעט משכנע ברגעים דרמתיים, אבל כשהכוכב של הסרט מסרב לצלם משהו כי הוא חושש שהסצנה תהיה מורכבת מדי רגשית בשביל הקהל, זה סימן לסדר עדיפויות בעייתי.
פרא הוא תאונת מעבדה שתישכח עד שיצא הסרט הבא של דוויין ג'ונסון (שכבר היה טריילר שלו לפני ההקרנה של פרא). זה לא שחומר המקור היה מתוחכם במיוחד, אבל הוא היה שטותי ולא התבייש בכך. יוצרי הסרט לא הפנימו את זה שהמשחק הצליח כי המפלצות היו הגיבורים בו, ועשו את אותה טעות שנעשתה עם סרטי הרובוטריקים – יותר מדי דגש על בני אדם ולא מספיק על יצורים ענקיים שזורעים הרס. נכון שגם הרובוטריקים וגם פרא הם סרטים מצליחים כלכלית, אבל עם גישה שונה, פרא היה יכול להיות גם מהנה לצפיה. במקום לנסות להפוך רעיון מטופש לאפל וריאליסטי, אבל להשאיר בתסריט בדיחות גסות בתזמון גרוע ונבלים שכאילו יצאו מהצגת ילדים, הייתה צריכה להגיע יד מכוונת שתקבע את הטון עבור הסרט כולו, במקום ליצור מישמש לא משכנע.
אתם מתבקשים לשמור על דממה כשאתם מאזינים לפרק השבועי. ב"מקום שקט" משפחה אחת מנסה לשרוד מפלצות שצדות על פי צליל וב- "Deafula" יש ערפד שמדבר בשפת הסימנים.
ומה הקשר בין שני אלו לעלילה הסודית של "תירס חם"?
שששששש….. יהיו ספויילרים
לפני כחודש, היה אמור לעלות לאקרנים בארץ סרט בשם "Annihilation", או כפי שנחסך מאיתנו שמו העברי המזעזע, "העולם שאחרי: הכחדה". אין שום קשר לסרט המושמץ עם ויל סמית', או לכל סצנריו שבו העולם נמצא אחרי שלב מסוים, אבל זה לא באמת משנה, כי הסרט הופץ בסוף בלעדית בנטפליקס. משום כך, לא כתבתי עליו ביקורת ואני קצת מצר על זה, כי מדובר בסרט אימה שלמעשה אהבתי. אחרי סרטים מוערכים יתר על המידה בעיני כמו "תברח" ו"זה", או סרטים עם מאפיינים של אימה, אבל נסיון להיות משהו אחר לחלוטין כמו "אמא!" ו"הפיתוי", נחמד לראות סרט אימה שלא מסתמך רק על שטיקים מוכרים ולמעשה הולך עד הסוף עם האווירה שיצר. אז זו ההזדמנות שלי להמליץ על "Annihilation", סרט שמצליח להיות מותח ומפחיד מבלי לוותר על תחושה של מסתורין או ליפול לתוך מערבולת של חוסר עקביות.
סרט אימה אחר, שכן הגיע לקולנוע, הוא "מקום שקט", בבימוי ג'ון קראסינסקי שגם משחק בו, השתתף בכתיבת התסריט ועשה מאמצים עילאיים לגרום לאנשים לא להריץ בראש ציטוטים מ"המשרד" בזמן הצפיה. במקרה הזה, המפיצים קלעו עם השם המעוברת, שהוא תרגום ישיר של שמו המקורי של הסרט. למרות שמבחינת העלילה, זה בהחלט הסרט שיותר מתאים לו להתייחס לעולם שאחרי הכחדה המונית.
העלילה מתרחשת כשנה וחצי לאחר הופעה של רצחניים שטבחו בבני האדם והביאו את המין האנושי עד סף הכחדה. אין ליצורים האלה שום דרישה פרט לבשר והם ציידים מהירים וחסונים במיוחד שמסתמכים על חוש השמיעה לשם איתור טרף. לפחות, אני חושב שזו הסיבה שהם הורגים כל יצור שמשמיע קול, לא מדובר ביצורים קומוניקטיביים במיוחד. הם עוורים ותתרנים, כאשר שמיעה חדה במיוחד היא מה שמאפשר להם לאתר ביעילות כל אדם שלא מצא לו מסתור אטום לרעש.
לי ואוולין אבוט הצליחו לשרוד עד כה. הם מגדלים שלושה ילדים, פלוס רביעי בדרך, בעולם כמעט ריק מבני אדם. יש להם חוה בה הם מגדלים מזון והנהר הסמוך מספר להם דגים. להוציא גיחות לשם השגת תרופות וציוד אלקטרוני, משפחת אבוט ממעיטה בלקיחת סיכונים ונשארת באיזור המוגן. הבת הבכורה חרשת, מה שהעניק למשפחתה יתרון השרדותי מפתיע מכיוון שכולם מסוגלים לתקשר בשפת הסימנים ואינם צריכים להשמיע קול.
ברוב המקרים, הייתי מתלונן על שימוש מרובה בהקפצות ואפקטים קוליים בסרטי אימה, אבל במקרה של מקום שקט, הם נחוצים. הסרט מתנהל ברובו בדממה, כאשר רק רעשי רקע עמומים ולחישות נשמעים. ג'ון קראסינסקי לקח ברצינות את האתגר ויצר תחושה אמיתית של עולם בו הדבר היחידה לשרוד היא לא להשמיע קול. בני המשפחה הולכים יחפים לכל מקום, מתרגלים הסתתרות ושימוש ברעשים מרוחקים לשם הסחת דעת, מפזרים חול בדרכם בכדי לא לדרוך על משהו שעלול להתנפץ ונמנעים מהרמת קול, גם כשנדמה שהשטח נקי.
זה מחזיק בערך חצי סרט. בחציו הראשון, מקום שקט מנצל היטב את הדממה לטובתו. העולם הפוסט-אפוקליפטי מוצג ביעילות, ללא צורך בסצנות קרב גדולות, או תפאורות מרשימות. הדמויות משתדלות להיות בשקט ולהקטין ככל הניתן סימנים להמצאותן. אין צורך לצאת מהבועה הקטנה של משפחת אבוט בכדי להעביר את מה שמבינים ממבט אחד על לוח מחיק בחדר העבודה של לי. גם היצורים מפחידים יותר כי הם נותרים בצללים וקופצים משום מקום.
באיזור נקודת האמצע, הסרט עושה פניה חדה והופך ממותחן אימה יעיל ומורט עצבים, לאוסף מבולגן של שטויות וחוסר עקביות. קראסינסקי שוכח פתאום איך היצורים אמורים להתנהג ומה החולשות והכוחות שלהם. בני המשפחה לא מצליחים להחליט האם הם זקוקים זה לזה בכדי לשרוד, או שסיכוייהם גוברים דווקא כשהם בנפרד. כשההריון של אוולין, שמתגלה כהרבה יותר מתקדם מכפי שנראה, הופך לחלק משמעותי בעלילה, הנאמנות שלי התחילה לעבור לצדם של החייזרים. הדמויות האנושיות נוהגות בכזו טיפשות ובחוסר אחריות בשלב הזה, שבאמת נראה שעדיף כבר שהמין יכחד והצופים יוכלו ללכת הביתה מוקדם.
בעוד לאמילי בלאנט, המגלמת את אוולין, יש נסיון קולנועי בהתמודדות עם חייזרים קטלניים (ועם מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה"), בעלה ג'ון קראסינקי נכנס פה לשטח לא מוכר. אחרי שנים של תפקידים קומיים ודרמתיים אותם ניתן להגדיר כאדם פשוט בעולם מורכב, קראסינסקי מגלם פטריארך שיעשה הכל בכדי להגן על משפחתו. הוא לא הקשוח במשפחה, או אפילו השני בסדר הקשיחות, אבל נדרש ממנו טווח רגשות רחב מהרגיל בסרט בו הוא, אולי לראשונה בחייו, מגלם דמות מפוחדת באמת.
זה לא ממש מצליח לו. ג'ון קראסינסקי מאוד מנסה ואפילו דאג לגדל זקן כדי להיראות יותר רציני, אבל מראיונות שנערכו איתו, הוא אדם פשוט בעולם מורכב גם בחיים האמיתיים. הוא לא רגיל לגלם משהו אחר והמבחן שהחליט להעמיד בו את עצמו, גדול עליו, לפחות כרגע. אמילי בלאנט אמינה בתור אם שמנסה להגן על משפחתה ועל עצמה כאשר הסיכויים הולכים ונוטים לרעתה, ושומרת על אמינות גם כאשר התסריט זונח לחלוטין כל נסיון להיות עקבי. מיליסנט זימונדס, המגלמת את הבת הבכורה, מראה סימנים של עתיד בתור שחקנית, והיא בהחלט מבינה טוב יותר מהבמאי/שחקן המגלם את אביה כיצד אמורים לשחק התמודדות מול סכנה.
עריכת הסאונד בסרט משחקת תפקיד חשוב. היא מבהירה עד כמה ההבדל בין חיים למוות תלוי בעוצמת הקול שמשמיעים. נקודת ההנחה היא שהיצורים תמיד נמצאים בסביבה ועל כן, אסור להשמיע רעש חריג. יש כמה טריקים שמאפשרים לשחקנים להרים קול מדי פעם מבלי להיאכל, אבל רוב הסרט מתנהל ללא קול חזק יותר מלחישה. זה אמנם מוביל גם לחור ענק לקראת סוף הסרט, אבל לפחות מבחינה טכנית, השמירה על ווליום נמוך היא הכלי החשוב ביותר שיש לקראסינסקי בבניית העולם שאחרי הכחדה (רואים? זה מתאים).
לרוע המזל, מקום שקט הוא רק חצי סרט ראוי לצפיה. החצי השני כל כך מטופש ונטול הגיון, שגם 90 דקותיו נראות כמו מתיחה. ג'ון קראסינסקי צריך למצוא כותבים טובים יותר לעבוד איתם, כי המהירות בה המתח האיטי מתמוטט ומוחלף בסצנות מרדף שמזלזלות באיטנליגנציה בלי בושה, היא מדהימה. אני לא זוכר מתי ראיתי סרט שעשה כזה סוויץ' חד באופיו מבלי להוסיף שום דבר לסיפור. זו אותה עלילה בדיוק, רק שפתאום היא מסופרת בצורה דבילית להחריד. אם הייתי יכול להמליץ רק על חצי סרט, אז החצי הראשון של מקום שקט בהחלט ראוי לצפיה, במיוחד אם נדמה לכם שיוצרים של סרטי אימה הפסיקו לנסות להיות יצירתיים. עם החצי השני, עדיף שלא תטרחו, כך שגם אם תצאו מהסרט באמצע, לפחות תצאו עם טעם טוב.
סרט על גיימרים שנראה כאילו נוצר בידי מישהו שלא מבין גיימרים, ואחריו סרט על האקרים שנראה כאילו נוצר בידי מישהו שחושב שאנטי-וירוס זה משהו שלוקחים אחרי האוכל. מתחילים עם "שחקן מספר אחת" ועוברים משם ל"טרון" הראשון.
ספוילרים וירטואליים.
ארבעה גברים נכנסים לשטח פראי ומלא סכנות, שני גברים מקליטים על זה פודקאסט. מתחילים עם "בחזרה מטואיצ'י" וממשיכים עם "גברים במלכודת".
ספוילרים בקצב הבנג'ו.
סטיבן ספילברג עורר לאחרונה תגובות שליליות כאשר אמר בראיון כי אין לדעתו להתיחס לסרטים של נטפליקס כאל שווי ערך לסרטי קולנוע. לדבריו, מדובר בהפקות שנועדו לטלוויזיה ועל כן, מקומן בתחרויות על פרסי טלוויזיה ולא בקרב המועמדים לאוסקר. אמירה זו הפתיעה אנשים רבים, לא רק כי חלק מסרטי נטפליקס, כמו "פרחים בבוץ" ו"העולם שאחרי: הכחדה" הופקו כסרטי קולנוע והוחלט להפיצם בסטרימינג רק לאחר סיום הצילומים, או כי מרטין סקורסזה, חברו הטוב של ספילברג, עובד כרגע על אחד הפרויקטים היותר שאפתניים שנטפליקס עמדה מאחוריהם. ההפתעה הגדולה נובעת מכך שסטיבן ספילברג נחשב למי שתמיד התעניין בעתידנות ובטכנולוגיה חדשה ודווקא אמור לקדם בזרועות פתוחות שינויים בצריכת הבידור. לא חושבים עליו בתור מי שיאמץ עמדה שמרנית לא פופולרית.
אלא שאם מסתכלים יותר מקרוב, ספילברג תמיד היה מושפע יותר מהעבר מאשר מהעתיד. "מלתעות" עוסק בפחד מהטבע, הדבר הקדמון ביותר שיכול להרוג אותנו ושהדרך היחידה להתמודד מולו היא בקרב פנים אל פנים. "מפגשים מהסוג השלישי" לא עוסק במה שתרבות חייזרית מתקדמת יכולה ללמד את המין האנושי, אלא במה שלקחו מאיתנו בעבר. "אי.טי." מכיל יצוג שגוי לחלוטין של משחק מבוכים ודרקונים שמתבסס על שמועות של גורמים שמרנים ולא על הכרות עם המשחק עצמו. סרטי אינדיאנה ג'ונס הם מחווה לקולנוע של שנות השלושים (וגם "מלחמת הכוכבים" בו ספילברג רק השתתף קצת בהפקה). "פארק היורה" הוא סרט פורץ דרך בתחום האפקטים החזותיים, שעלילתו מסתמכת כולה על טכנופוביה ועל כך שאסור לאדם להתערב בטבע. "AI" ו"דו"ח מיוחד" שניהם נוצרו כמחווה לסטנלי קובריק ולא מתוך מוחו הקודח של ספילברג, "מלחמת העולמות" שוב הציג חייזרים כמי שרק לוקחים ולא נותנים שום דבר בחזרה, וכל סרט שספילברג ביים מאז, מתרחש לפחות שלושים שנה בעבר. כל סרט, חוץ מ"שחקן מספר אחת", שמתרחש בעתיד הלא רחוק.
בשנת 2045, העולם המערבי שקוע בתוך כלכלה ממוטטת, פערים חברתיים עצומים והעדר חוק וסדר. רוב האנשים מוצאים מקלט ב"אואזיס", עולם מציאות מדומה הבנוי מאינספור משחקים, סיידקווסטים, מקומות בילוי ודמויות שלקוחות מעולם הפופ של סוף המאה העשרים. הסיבה להתמקדות דווקא בתקופה הזו, היא שיוצר אואזיס, ג'יימס האלידיי, היה אובססיבי כלפי המשחקים, הסרטים והמוזיקה שאהב בילדותו. כאשר האלידיי נפטר, השאיר אחריו שלושה מפתחות המוסתרים בתוך משחקים שונים באואזיס. לדבריו, מי שימצא את כל השלושה, יזכה בכמות נכבדת של מטבעות וירטואלים לחשבונו ובבעלות מלאה על אואזיס, ששווה גם לא מעט כסף לא וירטואלי.
שחקנים מכל רחבי העולם מנסים לאתר את המפתחות, אבל כעבור חמש שנים, לא נמצא אפילו אחד. וייד ווטס, המוכר בתוך אואזיס בכינוי פרזיבל, מחשיב עצמו מומחה לחייו של האלידיי, אבל גם הוא אובד עצות לגבי מיקום המפתחות. בעולם האמיתי, וייד חי בסלאמס בקולומבוס, אוהיו, בדירה של דודתו, אבל באואזיס הוא לוחם נועז, נהג מרוצים מצטיין ובעל חברים טובים אותם לא פגש מעולם מחוץ לעולם המדומה. במהלך אחד המרוצים, פרזיבל פוגש את ארטמיס, גיימרית מפורסמת שבעצמה מנסה למצוא את המפתחות. בעוד הם שוברים את הראש בחיפוש אחר רמזים, נמצא בתחרות גם התאגיד Innovative Online Industries, או בקיצור IOI (מעודן משהו). מנהלי החברה מעוניינים להשיג את הבעלות על אואזיס ומוכנים להשקיע את כל המשאבים הדרושים לכך, כולל חוות נאמנות בהן אנשים החבים להם כסף, מחזירים את חובם בעבדות וירטואלית.
את הקרדיט על התסריט לשחקן מספר אחת חולקים זאק פן וארנסט קליין, שעל ספרו הסרט מבוסס. סרטו של ספילברג שונה מהותית מהסיפור המקורי, כך שלא ברור לי עד כמה קליין היה מעורב בכתיבת התסריט הסופי. יתכן שכמו דאגלס אדמס, גם הוא מעדיף לספר סיפור קצת שונה בכל עיבוד. יתכן גם שכמו סופרים רבים לפניו, קליין בעיקר ישב בצד והביט בחוסר אונים כאשר עוד פרט ועוד פרט עוותו לטובת מוצר ידידותי יותר לקהל הרחב. השינויים כה רבים, שבעוד המשבר הכלכלי העולמי נגרם בספר בגלל מחסור בדלק מאובנים, בסרט הוא נגרם בגלל מחסור בסירופ תירס, מה שנשמע כמו בדיחה, אבל היה אמור כנראה להילקח ברצינות.
ואולי צריך לתת חלק מהקרדיט גם לספילברג עצמו? זאק פן הוא מסוג האנשים שמלווים פרויקט חלק מהזמן, או בכתיבת הגרסה הראשונית לתסריט, או בליטושים המאוחרים יותר. הוא מעולם לא השלים סרט עלילתי ככותב יחיד, ותמיד צורף אליו כותב נוסף. בהתחשב בחיבה של סטיבן ספילברג להביא כותבים משלו לתסריטים שכבר כמעט מוכנים להפקה, אני תוהה איך קרה ששני גיקים חובבי משחקים כמו פן וקליין, הוציאה תחת ידיהם תסריט כל כך אמביוולנטי מבחינת היחס שלו למשחקים ולאנשים שמתמסרים אליהם.
מצד אחד, אואזיס מוצג כמקום שבו פרזיבל ושחקנים אחרים יכולים להגשים חלומות, להיות מי שתמיד רצו להיות, להכיר חברים, להתחיל זוגיות ולרכוש מיומנויות שהעולם האמיתי לא מאפשר. מצד שני, הוכנס לסרט מסר לפיו צריך לחיות גם את המציאות וגיימרים רק ירוויחו אם יתנתקו מהמשחק מדי פעם. הגרסה העדכנית הזו של לצאת החוצה עם כדור במקום לשבת בבית מול הטלוויזיה, היא חלק מראיה שגויה של העולם המקוון. גם האופן בו ג'יימס האלידיי מוצג הוא די סטראוטיפי. האלידיי הוא לא פילנתרופ כמו ביל גייטס, כריזמטי כמו סטיב ג'ובס, או בעל יזמה כמו מארק צוקרברג. הוא יותר החנון הסטראוטיפי שמתבייש להתחיל עם בנות, חושב שכולם חולקים את התחביבים שלו ולפחות בצורה סמלית, חי בעליית הגג של ההורים שלו. זה לא שדמות כזו לא יכולה להתקיים וליצור מוצר כל כך פופולרי, אבל הבחירה לאפיין את האלידיי ככזה, היא בעצמה קולבק מכאיב לשנות השמונים.
שחקן מספר אחת הוא סרט מהנה רוב הזמן. העלילה שלו מלאה בחורים ומנציחה שמרנות משונה שדי מתעלמת מכל בניית היקום בו הוא מתרחש, אבל הוא מעביר שעתיים בכיף. ועוד עשרים דקות במריחה מיותרת של העלילה, אבל זה לא סרט של ספילברג בלי זה. כמויות הרפרנסים לתרבות הפופ נותנת פייט רציני ל"סרט לגו", כאשר ברקע מסתתרות מאות דמויות מוכרות ממשחקי מחשב, סרטים וסדרות טלוויזיה. יש כל כך הרבה פרטים ששווה לחפש בסרט, שקצת הצטערתי שלא הגיע עם אפשרות לעצור ולסרוק היטב את התמונה לפני שאלחץ שוב על פליי. אתם יודעים, כמו בנטפליקס, אותו שירות שספילברג מחשיב ללא קולנועי.
האקשן נע בין עשוי היטב, לבין מבלבל ומלא בזוויות צילום לא ברורות. הטון הרציני של הסרט נרגע מדי פעם לטובת בדיחה או קריצה ישירה לקהל והפסקול הוא שילוב מהנה בין להיטי אייטיז, לבין מוזיקה מקורית שחבר אלן סילבסטרי, כולל רפרנס לעצמו. אואזיס עשוי כולו באנימציית מחשב, אבל הרגעים בהם הוא משתלב עם תמונות מהעולם האמיתי, הם המקום בו צוות האפקטים הציג את מרב כוחו. העיצוב של שני העולמות מעניין ויצירתי, כאשר "הערמות" בהן וייד מתגורר הן למעשה מגדלים של קרוואנים המונחים זה על גבי זה. קשה לומר שהסרט מציג חזון אמין לגבי העשור החמישי של המאה הנוכחית, אבל השילוב בין עולמות מרוחקים, משכנות עוני צפופים ורטרו לסוף המאה העשרים, זכה לטיפול מוצלח מצד הצוות הטכני.
עם זאת, יש בסרט כמה בעיות שאני לא יכול להתעלם מהן:
קודם כל, אולי הדבר הבולט ביותר, הוא שג'יימס האלידיי אינו היחיד כאן שאובססיבי לגבי שנות השמונים והתשעים. גם הדמויות בסרט, כולל כאלה שעוד לא נולדו נכון לעכשיו, לא ממש מתיחסות למשהו מאוחר יותר. הסרט מכיל בדיחה על "משתגעים על מרי", סרט שחוגג השנה יום הולדת עשרים. אני אמור להאמין שגיימר שצפוי להיוולד רק ב-2027 לא יכיר שום סרט שיצא לאחר מכן?
דבר נוסף הוא ששחקן מספר אחת בברור לא הונפש בידי מישהו שמבין בגיימינג. אני לא מתכוון לתסריט, מאחר ושני הכותבים החתומים עליו בהחלט הפגינו ידע בתחום ביצירות קודמות שלהם, או אפילו לספילברג, שידוע כאספן משחקי ארקייד ישנים. הכוונה היא למראה החזותי של אואזיס. נראה שג'יימס האלידיי היה אולי מתכנת גאון, אבל גם מעצב גרפי די גרוע. זה ההסבר היחיד לכך שהאנימציה הממוחשבת בסרט נראית כאילו נוצרה לפני עשור לפחות. אם ראיתם משחק כלשהו שנוצר אחרי 2008 בידי חברה בעלת תקציב מכובד, תשימו לב עד כמה הדמויות בו מסוגלות להיראות דומות לאנשים אמיתיים. זה עדיין לא ברמה שאי אפשר להבדיל בין אדם חי ונושם לבין דמות ממוחשבת, אבל בוודאי עד שג'יימס האלידיי ימות, יעשו עוד לא מעט קפיצות בגרפיקה ממוחשבת. למעשה, יש סצנה אחת שמבהירה שאפשר די בקלות ליצור הדמיה שתראה ממש כמו המציאות, אז מדוע לא מיישמים את הטכנולוגיה הזו בתוך אואזיס, שתקוע על גרפיקה של פלייסטיישן 3?
יש גם את עניין האקשן הלא אחיד שהזכרתי. רוב הזמן, הסרט לא מוצג מנקודת המבט של פרזיבל, אבל גם כשהוא מנסה לעשות זאת, התוצאה היא משהו שמזכיר סצנת מעבר מוזרה במיוחד. אין סיכוי שמישהו יצליח באמת לשחק ככה, כשהוא בקושי יכול לראות נגד מה הוא נלחם. אני מבין שזה נראה אחרת למי שמרכיב את משקפי המציאות המדומה, אבל החוויה שלי כצופה נפגעת כאשר אני מתקשה להבין מהם חוקי המשחק ואיך השחקן חווה אותו.
בעיה אחרונה נוגעת לליהוק. בעוד הסרט קלע בבחירת בן מנדלסון לתפקיד הנבל, הגיבורים הם די מה שמצפים מסרט ממוצע בימינו. טיי שרידן, המגלם את וייד, נראה בסדר בסך הכל. לא חתיך הורס, אבל בהחלט מישהו שעובר מסך בקלות. כאשר נחשפת זהותם האמיתית של שחקנים אחרים, חלקם מפתיעים, אבל דווקא האחת שאומרת שהמראה האמיתי שלה יאכזב, נראה די דומה לאווטאר שלה ובאופן כללי, מוצגת כדמות יפה. הייתה לספילברג הזדמנות ללהק לתפקיד שחקנית בעלת גזרה פחות דקיקה, או עם פנים פחות נוחות לשיווק, או אפילו לשחק עם הגיל, המוצא האתני והמגדר של הדמות, אבל הוא הלך על הליהוק הכי צפוי ולא מאתגר שאפשר. זה לא היה כזה מפריע, לולא הסרט היה מציין בעצמו עד כמה אנשים עשויים להיראות אחרת במציאות מהיצוג הווירטואלי שלהם.
עושה רושם ששחקן מספר אחת היה צריך להתבשל במשך יותר זמן ואני לא מתכוון רק לאנימציה המיושנת. סטיבן ספילברג ידוע בקצב העבודה המהיר שלו. הוא למעשה ערך את הסרט הזה בזמן שעבד על "העיתון", מה שגורם לי לתהות אם לא היה עדיף להשאיר את מלאכת הבימוי בידי מישהו אחר. עם כל הכבוד לספילברג, ויש לי המון כבוד כלפיו, לא נראה שהוא מבין מה מושך אנשים לאהוב משחקי מחשב מודרניים. יש לו את ההיסטוריה שלו עם סיוע בפיתוח משחקים ואיסוף מכונות ארקייד ישנות, אבל הוא מעולם לא הבין שחקנים שאינם הוא עצמו. הבן אדם אפילו מצוטט כמי שמשבח את "אי.טי." לאטארי, משחק כל כך גרוע, שזאק פן ביים סרט תעודי על הנסיון למצוא את האתר בו אטארי קברה את כל העותקים שלו. עושה רושם שהדמות איתה ספילברג הכי מזדהה בסרט היא ג'יימס האלידיי, מי שנועד להיות טיפוס מוזר ומרוחק שדפק את שותפו לעסקים והפך את הנוסטלגיה לאורח חיים. ספילברג מציג את האלידיי כסטראוטיפ, אך גם כמי שמוסיף לכוון את העולם שיצר מעבר לקבר. מישהו שרק מחכה לשחקנים שיבינו את הראש שלו בכדי למנוע אסון ובטוח שהפתרון טמון לא בטכנולוגיה עתידנית, אלא דווקא בנוסטלגיה. זה מקסים בדרכו, אבל לא פעם הולך לאיבוד בים של מחוות ורפרנסים.
בשביל הזהב 