פרק 53 – קפה. שחור. לא מנוער.

פרק סודי ביותר של הפודקאסט, בו אנחנו דנים בשני סרטים על פי כתבי הסופר והמרגל לשעבר (או שמא?) ג'ון לה קארה. מתחילים עם "איש מבוקש מאוד" החדש וממשיכים עם "המרגל שחזר מן הכפור" מ-1965.

ספוילרים לשני הסרטים, אז אל תגלו לאף אחד.

מודעות פרסומת

פרק 52 – אני לא מאמין שאנחנו עושים את זה כבר שנה!

אנחנו מציינים שנה לפודקאסט (העלנו פרק בשבוע במשך 52 שבועות רצופים!) בפרק מיוחד, בו כל אחד מאיתנו בחר את הסרט האהוב עליו כנושא לשיחה. מתחילים עם "הנסיכה הקסומה", הסרט האהוב עלי בכל הזמנים וממשיכים עם הבחירה של תום, "הטוב, הרע והמכוער".

כצפוי, ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: איש מבוקש מאוד

173_resize

קשה לי עם עיבודים לספריו של ג'ון לה קארה. זה לא התוכן שבעייתי לי, אלא הנטיה המשונה שיש לי לנקר בסרטים שמבוססים על כתביו. נכון שבכל פעם, היה מעורב בסיפור מחסור בשעות שינה מהלילה שלפני, אבל עדיין, יש סרטים שמספקים לי די התרגשות בכדי להיות ערני עד סופם ויש עיבודים לספרים של ג'ון לה קארה. זה קרה לי גם עם "החפרפרת" ועם הגרסה מ-1965 של "המרגל שחזר מן הכפור" וזה קרה לי שוב עם "איש מבוקש מאוד". זה לא שהחמצתי חלקים מהסרט, אבל הצפיה עצמה הייתה מלווה בתחושת עייפות בלתי נשלטת.

על כן, אני מתנצל אם הביקורת מושפעת מגורם חיצוני זה, שלפחות על פניו, לא קשור לאיכות הסרט.

בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, עלתה ברחבי העולם המערבי המודעות למעורבותם של מהגרים וקרוביהם בארגוני טרור ג'יהאדיסטים. המבורג במיוחד ספגה סטירה כאשר התברר שמתכנני הפיגוע הקימו בה תא של פעילות. בעקבות זאת, מונה איש הביון גונתר בכמן לנהל חקירות בדבר פעילות טרוריסטית נוספת שעשויה להתרחש בעיר. גונתר הגיע לתפקיד לאחר פאשלה גדולה בביירות ויש הרואים בכך עונש, אולם הוא עדיין נחוש לעשות את עבודתו בצורה היעילה ביותר.

המטרה העיקרית אותה גונתר מסמן, הוא דוקטור פייסל עבדאללה, מרצה מוערך המדבר על כך שהאסלאם הינה דת שוחרת שלום בבסיסה והטרור אינו דרכו של אללה. גונתר חושד שהחזות הנדבנית שוחרת השלום היא בעצם כיסוי לפעילות חבלנית דרך המזרח התיכון ומתמקד במהגר צ'צ'ני חסר כל, בשם עיסא קרפוב, במטרה למצוא את הקשרים הסמויים בין הדוקטור החביב ואל קאעידה.

כיאה לסיפור של ג'ון לה קארה, איש מבוקש מאוד מתנהל כאנטי-סרט ריגול. הוא מתמקד בעבודה הדקדקנית ובפוליטיקה הפנימית שבין ארגוני הביון והחשש ממעורבות אמריקאית שתהרוס הכל, אבל הוא לא קולנועי במיוחד. אין קטעי אקשן מלאי פיצוצים, אין מרדפים מרגשים ברחבי העיר, אין עימות מורט עצבים בין הגיבור הנועז ורב הנבלים אותו יש לעצור. יש הרבה טכניקות מעקב קטנות שאינן בולטות במיוחד. זה הגיוני, כי שיטת ה.י.ד.ר.ה למעקב, הכוללת מרדף מכוניות באמצע כביש סואן וירי בצרורות לכל עבר, פחות עובדת בסרט שמנסה לחקות את המציאות.

זו טעות לצפות לסרט אקשן או למותחן רווי אדרנלין במקרה הזה. הכל מתנהל בשקט ובלי שהצד אחריו מרגלים בכלל ידע מכך, כי ככה נעשית עבודת ריגול אמיתית. אין הגיון בלעורר הרבה רעש ולחשוף את הזהות הסודית שלך לכל רקדנית אקזוטית בה אתה נתקל, אם אתה מנסה להתחקות אחר מהגר שמשתדל לשמור על פרופיל נמוך בכדי שלא יגרשו אותו, או ישליכו אותו לכלא. מעורבותם של עורכת דין אידאולוגית המסייעת למהגרים ובנקאי חשדן, רק הופכת את העסק ליותר רגיש ומצריכה המנעות מרבית ממשיכת תשומת לב.

יש לי חיבה לסרטים שעושים את המאמץ הנוסף להידמות למציאות. אין לי שום בעיה עם תרחישים פנטסטיים שלא יכולים להתקיים בעולם האמיתי, אבל כשסרט אמור לייצג את עבודתם של אנשים הקיימים מחוץ למסך, אני שמח שמקדישים את הזמן לבדוק את הפרטים הקטנים ולעבוד סביבם, במקום לדרוס אותם לטובת תסריט קל יותר לשיווק. קשה להעריך עד כמה איש מבוקש מאוד קרוב למציאות, בהתחשב בכך שהוא עוסק בעבודה שאמורה להישמר בסוד, אבל לא מצאתי בעלילה פרטים שנראו לי לא הגיוניים במיוחד. הבמאי אנטון קורביין נוטה להדגיש מסרים יתר על המידה בסרטיו, אולם הוא הצליח לרסן את עצמו מספיק בכדי שאיש מבוקש מאוד יהיה יצוג ראוי לעלילת ריגול בעולם שמפחד פחד מוות ממהגרים, אבל מנסה להיראות נאור כלפי חוץ.

קשה לפספס את הפרסומים על כך שמדובר בסרטו האחרון של פיליפ סימור הופמן. השחקן נפטר זמן קצר לאחר בכורת הסרט בפסטיבל סאנדאנס ולהוציא את שני חלקי הפרק האחרון של "משחקי הרעב", זו אכן הפעם האחרונה בה נראה אותו על המסך. העובדה שהופמן תמיד השקיע בהכנה לתפקידים מעל ומעבר, ניכרת גם הפעם. זה לא שנדרשת ממנו קשת רגשות רחבה במיוחד לתפקיד גונתר, אבל הוא מוצג כאדם הסובל מעודף משקל ומעשן בשרשרת, דבר המתבטא בקשיי נשימה והימנעות מפעילות מרובה. את המבצעים הדורשים מהירות וחשאיות, עושים בעיקר עובדיו של גונתר, בעוד הוא משתמש בנוכחותו המורגשת כדרך ליצור הסחת דעת או להסיר מעצמו חשד. אחרי הכל, איזה מרגל יפנה לאנשים ישירות באמצע מקום הומה אדם ויזמין אותם למשקה? המגבלות הפיזיות שהופמן מקנה לגונתר, הן תזכורת אחרונה לכך שבין אם אוהבים את המשחק שלו או לא, הוא תמיד התמסר לדמות במלואו.

עוד שחקן שעושה עבודה טובה בסרט, הוא וילם דפו, בתפקיד הבנקאי טומי ברו. המעורבות שלו בסיפור אינה מקרית, אולם הוא לחלוטין לא מצפה לה ועם זאת, שומר על קור רוח ומקצוענות במידה מרשימה. הוא נראה בהתחלה כאדם נתעב, בזכות חוסר טקט בשיחה אודות מהגרים, אולם מהר מאוד מתגלה כדמות היותר מעוררת הזדהות, מכיוון שהוא היחיד שמגיע מעמדה מספיק חיצונית בכדי להעמיד בסימן שאלה את כל הליך איסוף המידע. הוא מטיל ספק הן בזהותו וסיפורו של עיסא והן בטענות אנשי המודיעין שהם עושים את הדבר הנכון. כיאה למי שחונך למקצוע הבנקאות מגיל אפס, טומי ברו רוצה ערבויות לכל הימור שעלול לסבך אותו. וילם דפו נראה טבעי לחלוטין בחליפה היוקרתית ונדמה שהוא יודע שדמותו מסתירה הרבה סודות שלא יתגלו אם אינם רלוונטים לעלילה.

אנטון קורביין חושף בכל סרט פיסה מאירופה. ב"קונטרול", הוא התמקד בסצנת הפאנק והפופ של אנגליה בסוף שנות השבעים. ב"האמריקאי", בחר לצלם באיטליה הכפרית הפסטורלית. איש מבוקש מאוד מתרחש כולו בהמבורג וסביבתה ועושה שרות לעיר. אף על פי שהוא מציג כתם רציני בעברה ורבות מהסצנות מתרחשות בחלקים הפחות מטופחים של המבורג, העיר נראית טוב ומסקרנת וניכר שהבמאי נמנע מלשפוט אותה לזכות או לחובה בדבר היחס למהגרים. הוא משתמש בבניינים הקלאסיים המכוסים בגרפיטי, במסעדות זולות ופאבים מעושנים, בבית קפה עם נוף בגורד שחקים, בנמל העמוס מכולות, כל פינה בעיר מצולמת באופן מסקרן ונדמה כאילו היא מכילה סיפור בפני עצמה. קורביין, שהתחיל כצלם, יודע למצוא אסתטיקה בכל דבר. אף על פי שאינו במאי מוכשר או טכני במיוחד, יש לו חוש מופלא למציאת אתרי צילום והפיכתם למוקד התעניינות ללא מאמץ.

ביחס לסרטים קודמים שראיתי על פי ג'ון לה קארה, איש מבוקש מאוד נוח למעקב. העלילה לא מסובכת ולכל דמות יש תפקיד ברור בעלילה. לצערי, גם הפעם עייפות במהלך הצפיה עלולה להוביל להחמצת פרטים חשובים, מכיוון שבהעדר אקשן, כל סצנות המפתח מוצגות בדיבור בין מקבלי ההחלטות. הם לא בריטים מנומסים מתקופת המלחמה הקרה כמו ג'ורג' סמיילי, אלא גרמנים, רובם מתחת לגיל ארבעים, המתעסקים במהגרים ממרכז אסיה והמזרח התיכון. הקצב לא מהיר, אבל גם לא טורחים להדגיש את הפרטים החשובים בכדי להבדיל אותם מהרקע. נקודת ההנחה צריכה להיות שכל רגע בסרט יכול להכריע את גורל החקירה, מה שמתנגש עם השקט בו העלילה מתנהלת כמעט לכל אורכה.

אם לא מצפים לחיקוי ג'יימס בונד, אלא לסיפור פשוט המתייחס למורכבות הבלתי אפשרית של עולם הביון בימינו, הסרט מעניין ומעורר מחשבה. מצד שני, יש בו מריחות מסוימות, סצנות שהיו יכולות להיות קצרות יותר או אפילו להיערך אל מחוץ לסרט והאווירה לא הייתה נפגעת. השילוב בין קורביין חובב הקצב האיטי לג'ון לה קארה, שסבלנות היא המומחיות שלו, יוצר סרט לא קל לצפיה, אבל אחיד ברמתו. אם מצליחים להתאים ציפיות, הוא אפילו מרתק בדרכו הלא נרגשת.

פרק 51 – כדורים בחלל

ישנם סרטים שעליהם אנחנו מסכימים יותר (שומרי הגלקסיה) וכאלה שעליהם אנחנו מסכימים פחות (מלחמת הכוכבים – פרק 4: תקוה חדשה… ווטאבר). הפרק השבועי של הפודקאסט מוקדש לשתי אופרות חלל, כל אחת מדור אחר, שלקחו את הרעיון של הרפתקאות מחוץ לכדור הארץ למרחקים חדשים.

ספוילרים לשני הסרטים ול"מורטל קומבט", כי מתברר שאפשר להשוות כל סרט למורטל קומבט.

פרק 50 – אטימולוגיה של חמוסים

פרק מספר 50 של הפודקאסט מוקדש לשני סרטים על להקות שאולי ואולי לא נמצאות בדרכן להצלחה, דרך נקודת מבטו של אדם נורמטיבי כביכול. שיחות על "פרנק", "כמעט מפורסמים" מה זה סרט היפסטרי ולמה קמרון קרואו לא הפך לאחד הבמאים הבולטים של דורו.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: שומרי הגלקסיה

GOTG_Payoff_1-Sht_v4b_Lg_resize

תמיד הרגשתי שמה שהכי חסר בסרטי מדע בדיוני, זה הומור. הם לרוב נורא רציניים וכל דבר הוא הכי חשוב בעולם. "מלחמת הכוכבים" משלב כמה בדיחות ו"סטארטרק" מ-2009 כולל רגעים משעשעים בים הרצינות התהומית שלו, אבל מאוד נדיר לראות סרט מד"ב שאינו פארודיה והולך עד הסוף עם הנכונות להצחיק.

אני מניח שהכבדות נעוצה במקורם של סיפורי מדע בדיוני מודרניים, במגזנים זולים שהשתדלו לרגש ולרתק את הקוראים במספר מילים מוגבל ולא תמיד בידי הכותבים הכי מנוסים. התוצאה הייתה הרבה פתוס שנועד להעביר סיפור פשוט יחסית לקורא שרוצה לדמיין עולמות זרים, מסעות בזמן, גזעים חייזריים וכו'. הדרך היעילה ביותר למכור את מה שנחשב באותם ימים לז'אנר לא רציני, הייתה לכתוב אותו ברצינות יתרה. זה משפיע עד היום, כאשר להוציא איזה "הפלישה ממאדים" או "גלקסי קווסט" מזדמנים, אם סרט מתרחש מחוץ לכדור הארץ, הוא לרוב יהיה סופר רציני ויעסוק בגורל היקום. אפילו הקומדיות הקלילות האלה, עוסקות במידה כזו או אחרת של הצלת העולם. מתברר שכאשר יוצאים מחוץ לכוכב הלכת המוכר שלנו, עוברים לעסוק בקנה מידה אחר לחלוטין. לא תמצאו הרבה סרטי מד"ב שהקונפליקט העיקרי בהם הוא להביא פיצה ליעדה בתוך 30 שנה או פחות.

"שומרי הגלקסיה" הוא נסיון לעשות קומדיית מד"ב אמיתית, עם כל המרכיבים המוכרים של סרטי חלל וגיבורי-על. פיטר קוויל, המעדיף בלא הצלחה להיקרא "סטאר לורד", הוא בן כדור הארץ שנחטף בילדותו בידי חייזרים בוזזים, באותו יום בו נותר ללא הורים. הוא גדל בקרב הבוזזים ואמץ את דרכיהם כאמצעי פרנסה. פיטר מגיע לכוכב לכת, מוצא בו פריט מבוקש ומוכר אותו למרבה במחיר, תוך השתדלות לא להיתפס. עבודה שגרתית לכאורה מובילה אותו לנסות לגנוב כדור מתכת מסתורי מפלנטה חרבה. הוא מגלה במהרה שעוד טיפוסים מעוניינים בכדור, בהם רונאן, טרוריסט בין כוכבי שרוצה להשמיד את כוכב הבית של פיטר מתוך התנגדות עקרונית להסכם השלום בין התרבויות.

גאמורה, בתו המאומצת של רונאן, מתנדבת להשיג את הכדור, בעוד שני פורעי חוק, רוקט הרקון וגרוט העץ-אדם, מנסים לתפוס את פיטר בכדי לקבל את הסכום המוצע על ראשו. כל הארבעה מתגלגלים לכלא, בו הם פוגשים בשותף חמישי לדרך, חייזר נטול יכולת להבין מטפורות בשם דראקס, שמעוניין לנקום אישית ברונאן.

אף על פי שתאור העלילה נראה כמו התחלה של קומדיית מרדפים בסגנון המומיה ואינדיאנה ג'ונס, מדובר בסיפור מקור שגרתי למדי. יש גיבורים לא שגרתיים, יש רשע מרושע שהם צריכים לעצור ויש כח מסתורי שמסוגל להשמיד את העולם אם יפול לידיים הלא נכונות. על הדרך, היחסים בין הדמויות מתהפכים יותר מפעם אחת, אבל המטרה העיקרית היא להסביר איך הפכה חבורת הפושעים לגיבורי-העל הידועים כשומרי הגלקסיה.

קשה לומר שההסבר הזה מספק. הסרט ממלא שעתיים בהרבה אקשן, אבל אם תשאלו אותי למה הם הפכו לחבורה המגובשת ששמה מתנוסס על הפוסטר, אין לי הסבר מוצלח. הסרט די מדלג על הצורך לתת נימוקים ויוצא מנקודת הנחה שברור לכולם מי הגיבורים ושהם בצד שלנו. רונאן הוא נבל גנרי שבשום שלב, לא ניתן לו מניע אמיתי לרצון להשמדת עם שלם, פרט לכך שהוא לא רוצה שיחיו. גאמורה צריכה להסביר בעצמה את המניעים של אביה המאמץ ועדיין, לא נראה שהייתה לו תכנית פעולה, או אג'נדה מעבר ל"בו! אני רשע!".

כנקודת איזון, הדמויות הראשיות בסרט בהחלט עשויות היטב. פיטר הוא לא גיבור עשוי ללא חת, אלא עבריין צעצוע שמגלה מדי פעם שלד מוסרי ובעיקר רוצה לחיות את חייו. הוא צמוד לקלטת שאמו הכינה לו, עם השירים האהובים עליה משנות השבעים והשמונים ולקלטת הזו (שכנראה מחזיקה מעמד מעל שני עשורים בזכות טכנולוגיה חייזרית), יש השפעה מרגיעה על מי שקורא לעצמו סטאר לורד. גאמורה קשוחה והחלטית ולא מרשה לעצמה ליפול לחולשות רגשיות, אף על פי שברור שהיא רוצה. המשימה נמצאת בעיניה מעל הכל ורק אחר כך, יהיה אולי זמן להיות אנושית (או זן הוברית). רוקט הוא בו זמנית המח של החבורה ובעל הפתיל הקצר. הוא שונא שמזלזלים בו ותמיד מתלבט בין מה שטוב בשבילו, לבין טובת הכלל, התלבטות שנדיר למצוא אצל דמות חיובית ראשית. גרוט אמנם יודע לומר רק שלוש מילים ותמיד באותו סדר, אבל יש לו לב רחב, יצירתיות בכל הנוגע לקרבות והתגוננות והרבה יותר רגש ממה שמצפים מפיקוס עם פרצוף. דראקס זוכה לפחות זמן מסך, אולם הוא מספק כמה מהרגעים המשעשעים בסרט ולו בגלל הנטיה שלו להבין ביטויים בצורה מילולית.

שומרי הגלקסיה הוא לא קודם כל סרט גיבורי-על, כמו שהוא לא קודם כל קומדיה. הבמאי ג'יימס גאן ושותפתו לכתיבה, ניקול פרלמן, לקחו סיכון כאשר נתנו לסרט להיות הרבה מכל דבר. יש בו רגעים מרגשים, יש בו אקשן גרנדיוזי ויש בו הרבה בדיחות, חלקן ממש לא אופייניות לסיפורים מסוג זה. התוצאה היא בלגן מבדר במיוחד. למרות שקשה לפעמים לעקוב אחר ההתרחשויות ודמויות מסוימות משנות את דעתן בן רגע, אפשר לסמוך על הכתיבה ועל כריס פראט בתפקיד פיטר, שלא יתנו לסצנה להתבזבז. פראט מבין היטב את הדמות ומציג תזמון קומי מוצלח לפחות כמו תפקודו בשדה הקרב.

מצד שני, זה עדיין בלגן. הרבה דמויות שאמורות להיות חשובות, מופיעות רק לכמה דקות וממלאות תפקיד שטחי להחריד בעלילה. נובה פרימה, השליטה העליונה של כוכב הלכת, לא באמת תורמת לסיפור והשוטר החביב שמכיר את כריס בזכות מעצרים מן העבר, נמצא שם רק כדי שיוכלו לסמן וי על עוד דמות מהקומיקס עליו הסרט מבוסס. הסרט מלא בשמות מוכרים, חלקם בתפקידים משניים או אפילו הופעת אורח כה חטופה, שבלתי אפשרי לזהותם. בעוד חמשת הגיבורים הם כולם פרצופים מוכרים, או לפחות קולות מוכרים (וין דיזל ובראדלי קופר משתתפים רק בקולם), הסרט מבזבז כמה הופעות אטרקטיביות בסצנות קטנות וחסרות משמעות, שנועדו רק לספק פריט מידע להמשך העלילה.

כיאה לסרט חלל עמוס אקשן, שומרי הגלקסיה מלא באפקטים ממוחשבים. זה קצת מציק בהתחלה, כשנראה שיש בסרט יותר אנימציה מצילומים של ממש, אבל משתפר כאשר העין מתרגלת לעושר הצבעוני והקצב התזזיתי שמציפים את המסך באינספור דמויות ומבנים דיגיטליים. רוקט נראה טוב במיוחד ואם לא היה רקון סופר אינטליגנטי מדבר מהונדס גנטית, הייתי יכול בקלות להאמין שמדובר ביצור חי ולא בדמות ממוחשבת. מחלקת האיפור הוסיפה עבודה מוצלחת משלה לעיצוב הגזעים השונים המאכלסים את הסרט. אמנם אין הרבה יצירתיות בעיצוב היצורים. רובם נראים כמו בני אדם, אשר לחלקם עור בצבע לא שגרתי, אבל זה נראה טוב. זואי סלדנה, שהולכת וצוברת ותק בסרטי חלל, צבועה כולה בירוק לשם גילום גאמורה ונראית טבעית לחלוטין אחרי אלוהים יודע כמה שעות של איפור מדי יום.

כסרט של מארוול, מתבקש להשוות את שומרי הגלקסיה לסרטים אחרים שנעשו על פי קומיקס של החברה. אני בוחר שלא לעשות זאת, מאחר והוא עומד יפה מאוד בזכות עצמו. זה אולי לא הסרט הטוב ביותר של מארוול, או בכלל בז'אנר גיבורי-העל או הרפתקאות בחלל, אבל הוא בהחלט מהיותר מבדרים שראיתי. חורים בעלילה וקיצורי דרך תסריטאיים לא מצליחים למנוע מהקומדיה לעבוד ומסצנות האקשן להיות מסעירות. גם כשלא לחלוטין ברור מה קורה על המסך, קל לעקוב אחר הסיפור והדמויות הראשיות, בניגוד למשניות, משכנעות ואמינות. בסופו של דבר, שומרי הגלקסיה מוכיח שלא צריכים להיות רציניים מאה אחוז מהזמן כדי ליצור סרט שיקחו ברצינות. הפגמים שלו היו מתקיימים גם לו היה דרמה מהורהרת, כך שהבדיחות למעשה מצילות כמה סצנות מלהיות קיטשיות או מונטוניות מדי. כשיצא הסרט הבא בסדרה, אולי ילך עם הנוסחה המוכרת של אפל יותר, בוגר יותר. אני מקווה שלא, כי סרטי מדע בדיוני אפלים יש מספיק. שומרי הגלקסיה רחוק משלמות, אולם לפחות הוא לא מתיימר להיות משהו שהוא לא.