ביקורת: מי שעומד מאחורי

 

יש תחושה מוזרה בכל פעם שמבקרים בבית של משפחה אחרת. הם אולי אנשים מאוד נחמדים, אבל הדברים הקטנים נראים כל כך תמוהים. הם לא אוכלים בשעה שאתה רגיל אליה, אלא חצי שעה מוקדם יותר, כשאתה עדיין לא רגיל לפתח תאבון. יש חדר שאסור להיכנס אליו כי הוא רק להורים, או שצריך להוריד נעליים בכניסה ולהיפרד מהן להמשך הערב, כאילו מישהו באמת מבטיח לך שיהיו שם כשתזדקק להן. הם ממשיכים ביניהם שיחה שלא היית מעורב בתחילתה, כך שאתה יודע את כל הפרטים על החלפת הירך של חנה, אבל אין לך מושג מי זו לעזאזל חנה. יש בכניסה את העיתון המתחרה, זה שההורים שלך לא קוראים, והתפריט בטלוויזיה הוא של החברה שאתה רגיל אליה, אבל מה זה השלט המוזר הזה ולמה יש לו חלק נשלף?

בקיצור, בין אם מדובר בחבר או מאהב, הפגישה הראשונה עם המשפחה היא מביכה, במיוחד כאשר אינה מתבצעת על קרקע נייטרלית, אלא בבית שבו יש יותר צלחות על הקיר מאשר במטבח. אי אפשר שלא לחוש בחוסר נוחות כשלא נמצאים בסביבת המחיה הרגילה וכן, זו הייתה שלילה מרובעת. אתה רוצה לשתות כוס מים, אבל אין לך מושג איך מתפעלים את הברז במקרר. אז אתה מוזג לעצמך מים מהברז ומיד מתחרט כשאתה רואה את הצבע שלהם, במיוחד כשאתה נזכר שלמים לא אמור להיות צבע. אתה רוצה ללכת הביתה, או לפחות להביא חלק מהבית שלך לכאן, כדי להפסיק להרגיש כאילו כולם מסתכלים עליך ולא מבינים את הברברי שדורך על השטיח עם נעליים. אתה רוצה, אבל אי אפשר, כי לא פחות מהרצון לחזור הביתה, אתה רוצה להפוך את המקום הזה לבית השני שלך.

גרייס ואלכס הגיעו לבית הוריו בכדי לקשור עצמם בברית נישואין. ב"בית" אני מתכוון לאחוזה ענקית עם משרתים, מעברים סודיים ודיר עזים, וב"הוריו" אני מתכוון למשפחת לה דומס המפורסמת. בסוף המאה ה-19, החל סבא של סבא של אלכס למכור כרטיסי משחק, עסק שהלך וגדל עם הדורות לכדי אימפריה של משחקים. אלכס, אחיו דניאל ואחותם אמילי הם היורשים של האימפריה וגם אם אינם בקשר הכי טוב זה עם זה, כולם צריכים להיות נוכחים ביום החתונה. אפילו לא חייבים להגיע לחתונה עצמה, רק שיהיו שם בחצות כדי לשחק משחק.

המסורת של בית לה דומס מכתיבה כי בחצות שאחרי החתונה, מוזמנים המצטרפים החדשים להשתתף במשחק עם שאר המשפחה. המשחק נקבע בידי קופסה אותה קבל מייסד השושלת מאדם בשם מר לה בייל זמן קצר לפני שהעסקים החלו לפרוח. גרייס חייבת להשתתף במשחק, איזה שלא יהיה, ולא חשוב כמה היא עייפה מהיום הארוך ורק רוצה לממש את נישואיה עם בעלה החדש. אחרי הכל, מסורת זו מסורת והיא רוצה לעשות רושם טוב על משפחתה החדשה. היא שולפת קלף לפיו עליה לשחק מחבואים. רעיון תמים לכאורה, במיוחד כאשר מבצעים אותו בבית כל כך גדול, אבל רק לאחר שהמשחק מתחיל, גרייס מגלה שזה הקלף היחיד שלא רוצים לשלוף. לפי הנחיותיו של מר לה בייל, מחבואים משחקים כך שהכלה מסתתרת ושאר בני המשפחה מנסים לצוד אותה בעזרת כלי נשק עתיקים על מנת לקיים טקס פולחני לפני עלות הבוקר. אתם יודעים, כמו בכל המשפחות.

"מי שעומד מאחורי" לא מסתיר את זה שהוא סרט אימה. הוא אפילו לא מחכה שניה כדי להראות את בני המשפחה צדים מישהו. המסתורין היחיד שבכלל קיים כאשר גרייס צועדת למזבח (של החתונה, לא השני) הוא למה הם עושים את זה. אלכס מזהיר אותה שהמשפחה שלו בעייתית, דניאל מגיע לחתונה שיכור ואמילי מגיעה באיחור עם שאריות קוקאין על האף, סימן למחיר הנפשי שליל הכלולות עשוי לגבות מכולם. עדיין, סיפור הרקע שמאחורי המרדף הוא הדבר הגדול היחיד שלא ידוע עשר דקות לתוך הסיפור וגם אותו מציגים עוד לפני תום המערכה הראשונה.

מה שמעלה את השאלה, איך סרט יכול להפתיע כשהוא מילולית חושף את הקלפים כבר על ההתחלה. התשובה היא להפוך את המרדף עצמו למעניין. גם "מקס הזועם: כביש הזעם" מגלה כמעט את כל מה שצריך לדעת בחצי השעה הראשונה, אבל הוא מחזיק את הצופים מרותקים למסך כי העיקר הוא המרדף. מי שעומד מאחורי נוצר בגישה דומה, אם כי פחות מסעירה מכביש הזעם ועם פחות גיטרות יורות אש. הוא לא מפחיד או מותח כמו שהוא, באופן קצת מפתיע, מבדר.

למרות התחלה רצינית, ברגע שהמרדף עצמו מגביר הילוך, הסרט מפסיק לחלוטין עם האשליה שהוא משהו מעבר לשילוב של גור והומור שחור. הדרמות המשפחתיות נדחקות לטובת ויכוחים באלו כלי נשק מותר להשתמש, הדמויות המוקצנות משתלבות פתאום בצורה טבעית יותר בסיטואציה ושמלת הכלולות של גרייס הולך ונהרסת ככל שהלילה מתקדם. לפני שהחל המשחק, תהיתי למה היא עדיין לובשת את השמלה כמה שעות אחרי החתונה ולמה, ברגע שהיא יודעת שעליה להסתתר, אינה מחליפה לבגד פחות מסורבל ובולט לעין. מה שנראה כמו חור ענק בסיפור, מתגלה כבחירה סגנונית שאת ההצדקה לה שומרים ממש עד לסוף הסרט. אין סיבה פרקטית לכך שגרייס מסתובבת כל הלילה בשמלה, אבל זו דרך נוחה להראות את התקדמות הזמן ואת המידה בה האשליה של חיים חדשים מושלמים הולכת ונשחקת בעיניה.

מעניין שהבמאים מאט בטינלי-אולפין וטיילר גילט ידעו להשתמש בסימבוליזם חכם יחסית כמו השמלה, או תמונות ברקע שמרמזות על טיבן האמיתי של הדמויות העומדות לפניהן, כי רוב הזמן, הבימוי הוא הסיבה שהסרט לא באמת מפחיד. בסצנות ריצה או קרב, המצלמה רועדת ויוצאת מפוקוס מדי פעם, כך שבלתי אפשרי חלק מהזמן להבין מה קורה על המסך. הצלם גם מחזיק את המצלמה ביד כך שהיא מתנדנדת כשגרייס נמצאת לבד ומנסה להסתתר, או להגיע לנקודה מוגנת בבית. אני לא מבין את הבחירה הזו, כי היא עושה את הנוכחות של הצלם מורגשת, מה שמוריד את אפקט המתח. לו היו נעזרים במצלמה נייחת שמדגישה כמה שטח ריק יש סביב גרייס, גם היה קל יותר לשמור על הספק האם מישהו צופה בה, או מסתתר בצללים וגם היה קל יותר להבין מה המרחק שלה ממקום בטוח. הרבה יותר קשה לחוש אימה כשלא מצליחים למפות את החדר בראש, כי אין תחושה של בטחון שאפשר לנפץ. מנגד, הבמאים גם עשו טעות קלאסית כאשר יותר מפעם אחת מקמו את הדמויות כך שאפשר לראות יותר מדי בקלות את הנקודה בה עומד לקרות משהו. כשבמחצית הימנית של המסך יש מישהי שמנסה להסתתר ובמחצית השמאלית יש דלת, הדבר הכי פחות מפחיד שאפשר לעשות זה שמישהו יפתח את הדלת.

למרבה המזל, התזמון הקומי של מי שעומד מאחורי מציל אותו מלהיות סתם סרט אימה גנרי. זו לא קומדיה לכל אורך הדרך, אבל התסריט עושה עבודה טובה בשבירת השגרה באמצעות רגעים של מודעות עצמית, או סתם אבסורד מרענן. בני משפחת לה דומס הם לא זומבים חסרי מחשבה ואין להם פתאום חסינות מכל מיני דברים רק כי זה נוח לעלילה. הם בני אדם, כל אחד עם אופי משלו, שלמעשה מנהלים ביניהם דיון האם יש טעם בכל המרדף, או שהם עצמם קורבן למתיחה בת יותר ממאה שנה. הם מונעים מפחד, לא מסדיזם או נאמנות עיוורת ובהתחשב בנסיבות, אפשר בהחלט להבין את הדילמה המוסרית בה הם שרויים. אפשר גם לתהות למה אלכס התעקש להתחתן עם גרייס אם ידע שקיימת בכך סכנה. הסרט נוגע לרגע בשאלה הזו, אבל לא מספק הסבר אמיתי.

למעשה, יש הרבה דברים לא מוסברים בסרט. מכוניות שעובדות בצורה לא עקבית, גופות מרקיבות שכבר מזמן היו אמורות להיות לא יותר מערמה של עצמות, היכולת של גרייס להרים את עצמה ממקום קשה במיוחד וחוסר היכולת לעשות זאת שוב כשיש לה יותר תמיכה. מי שעומד מאחורי בהחלט לא חף מטעויות ועצלות תסריטאית. עד כמה שהכתיבה מספקת רגעים קומיים מפתיעים ודמויות עגולות יחסית, היה מקום להעביר את התסריט עוד גרסה או שתיים לפני תחילת הצילומים.

השחקנים בסרט מציגים רמות שונות של כשרון. סמרה ויבינג, המגלמת את גרייס, היא בהחלט תגלית שראוי למצוא ביותר תפקידים ראשיים בעתיד. האוסטרלית בת ה-27, שהופיעה בתחילת דרכה ב"קרוב רחוק", כפי שהחוק באוסטרליה מחייב, נמצאת בתהליך של הפיכה משחקנית משנית למישהי שיכולה להחזיק סרט שלם על כתפיה. בהתחשב בכמות זמן המסך בו ויבינג נמצאת לבד מול המצלמה ובסיטואציות המלחיצות ששאר הדמויות גורמות להן, היה חשוב למצוא מישהי בעלת יותר מהבעה אחת, שמסוגלת להעביר שלבים שונים של כאב ויאוש בלי לציין אותם מפורשות. ויבינג עומדת במשימה ולמרות שעוד יש מקום לשיפור, הסרט לא היה מוצלח באותה מידה לולא היכולת שלה להשאיר את גרייס דמות מעניינת ומעוררת אהדה.

אדם ברודי מוצלח בתפקיד דניאל, שלא בטוח אם יש אפילו שניה אחת בסרט בה הוא לא שתוי ועם זאת, הוא באופן עקבי החד מבין בני המשפחה. ברודי מגלם אותו כאדם חכם בעל ספקנות בריאה, אבל כזה שבמידה מסוימת כבר נכנע לתכתיבי המסורת והבין שאין אפשרות לברוח מהגורל. בשלב מסוים, השטיק שלו מתחיל לחזור על עצמו יותר מדי, אבל הוא מוצלח כל עוד המינון נכון. לעומת זאת, אנדי מקדואל מזכירה שגם בשיא הצלחתה, היא לא הייתה שחקנית טובה במיוחד והנרי צ'רני בתפקיד אב המשפחה הוא בכלל ליהוק לא מתאים (ולא רק כי לקח לי זמן להבדיל בינו לבין ג'ון רלסטון, המגלם את המשרת סטיבנס). ניקי גואדני מגלמת את הדודה הלן והמשחק שלה הוא הדבר היחיד שיותר מוגזם מהתסרוקת שלה. נראה שעד סוף הסרט, הוא לא בטוחה איזה מבטא אמור להיות לה, למרות שמתבקש שזה יהיה אותו מבטא כמו לאחיה.

אחת הקלישאות השנואות עלי בסרטי אימה היא כאשר אדם רגיל לכל דבר נעשה פתאום גיבור פעולה או רוצח מסוכן ללא תהליך שמוביל לכך. מי שעומד מאחורי מצליח להיות בנוי כולו סביב הקלישאה הזו ועדיין לבדר. הגורם המכריע טמון בכך שיוצרי הסרט מודעים לכמה שהוא מוגזם ולא רק שהסרט צוחק על עצמו מדי פעם, הוא גם לא מנסה להיות משהו מעבר לקומדיית אימה. סצנת הפתיחה מבטלת כל אפשרות לטעות ולחשוב שמדובר בדרמה רומנטית שהופכת פתאום לסרט אלר לגמרי. לפעמים דבר כזה גורם לבעיה, כי אלמנט ההפתעה הולך לחלוטין לאיבוד כאשר הטוויסט הגדול נחשף עוד לפני שהסיפור מתחיל. במקרה הנוכחי, מדובר דווקא בהקלה. הסרט לא מוכר לקהל בולשיט ולא מנסה להסתיר את טיבו האמיתי. מדובר בשעה וחצי שרובה סובבת סביב אלימות והומור שחור, כך שטוב לדעת מראש למה נכנסים.

ביקורת: היו זמנים בהוליווד

 

כמה טרנטינו זה יותר מדי טרנטינו? את השאלה הזו כדאי שתשאלו את עצמכם לפני הצפיה ב"היו זמנים בהוליווד". הסרט הזה הוא פחות או יותר הדבר הכי טרנטינואי שקוונטין טרנטינו אי פעם טירנטן. כמעט כל טרופ שהבמאי הפופולרי השתמש בו בעשרים ושבע השנים האחרונות, מצא דרך לסרטו החדש, אפילו אם רק בתור אזכור ברקע. יש אנשים קשוחים לבושים בשחור ולבן, יש מערבונים, יש קונג-פו. למעשה, כל השלושה מופיעים באותה סצנה. יש נאצים מתים בצורה גרפית, יש נשים יחפות, יש קלוז-אפים קצת קרובים מדי על אוכל, יש מוזיקה נוסטלגית ומסעדות מפעם, יש בית גדול בו מתרחש עימות חשוב.

זו תהיה טעות לטעון שטרנטינו לא ממחזר, כי כל הקריירה שלו בנויה על שימוש ברעיונות של אחרים ליצירת סיפור חדש. אף אחד לא עושה את זה טוב כמותו, מה שהופך אותו למעתיקן המקורי ביותר בעולם. התרומה שלו לתרבות הפופ, גם אם היא נסמכת במידה רבה על דברים שנעשו לפניו, כל כך גדולה, שמחוץ לקולנוע בו ראיתי את היו זמנים בהוליווד יש מסעדה איטלקית בשם טרנטינו ולפני ההקרנה, הייתה להקה שנגנה שירים מוכרים מסרטים קודמים שלו. אלא שבעוד אנחנו מחקים את מה שרואים ביצירות שלו, קוונטין טרנטינו יצר יקום סינמטי משלו שדומה לשלנו, אבל משחק לפי חוקים קצת שונים. היו זמנים בהוליווד הוא, נכון לעכשיו, השיא של היקום הזה.

ריק דולטון היה כוכב של סדרת טלוויזיה מצליחה בשנות החמישים, שירד מגדולתו לאחר סוף העשור. הוא גם הופיע במספר סרטי אקשן שהפכו לקאלט, אבל לא עזרו לקריירה שלו לנסוק. נכון לפברואר 1969, דולטון הוא כוכב-עבר שמוזמן להופיע כנבל בסדרות חדשות על מנת לקדם כוכבים צעירים ממנו והסיכוי היחיד שלו לגלם שוב את הדמות הראשית, הוא במערבוני ספגטי ושאר הפקות איטלקיות בבימוי אנשים בשם סרג'יו. בינתיים, ריק לומד את השורות לפיילוט בביתו שבברלי הילס, ממש ליד ביתם של רומן פולנסקי ושרון טייט.

את ריק מלווה לכל מקום כפיל הפעלולים שלו, קליף בות'. מעבר לכך שהקריירה של קליף קשורה בזו של ריק, הוא גם משמש עבורו נהג אישי, תיקונצ'יק ושאר פעולות קטנות ששחקן מכובד לא אמור לעשות בעצמו. בנוסף, קליף הוא איש סודו של ריק, תמיד קשוב ומוכן לתת עצה טובה ומלווה את השחקן השתיין ברגעי המשבר שלו. יתכן וקליף באמת מחבב עד כדי כך את מעסיקו, אבל יכול להיות שהקשר הצמוד ביניהם גם קשור לכך שהרבה מתאמי פעלולים מסרבים לשכור מישהו שהרג את אישתו ויצא זכאי, וריק הוא היחיד שיכול לשכנע אותם לקחת את הסיכון.

כשמביטים לאחור על הפילמוגרפיה של קוונטין טרנטינו, נראה שהוא נטש בשלב די מוקדם את הברומנס כמוטיב מרכזי בסיפור. היה את הקשר בין מיסטר וייט ומיסטר אורנג' ב"כלבי אשמורת", אבל לאחר מכן, אלה יותר קשרי עבודה או גורל כפוי מאשר חברות של ממש. וינס וג'ולס לא יושבים בדיינר כי הם אחוקים, אלא כדי להירגע אחרי יום עבודה לא פשוט. דוקטור שולץ אמנם מתחבב על ג'אנגו, אבל הם נעזרים זה בזה להשגת מטרות שונות כמו שותפים עסקיים. הדמויות השונות ב"שמונת השנואים" עסוקות בפתרון תעלומה, אבל גם אלה שיש ביניהם קשרים מעבר למסבאה בה רוב הסרט מתרחש, אינם קולעים להגדרה המקובלת של חברים.

אולי מהסיבה הזו, כל כך מוזר לצפות בהיו זמנים בהוליווד ולהבין שהסיפור למעשה ממוקד בשתי הדמויות הגבריות האלה. הם לא יוצאים למסע נקמה, מחפשים אוצר, או נרדפים בידי החוק. מדובר בשני גברים מבברלי הילס שמסתדרים ממש טוב ביחד והגורלות שלהם קשורים זה בזה.

או שאולי זו רק מראית עין. בעוד נראה שריק בהחלט רואה בקליף יותר ממישהו שעובד עבורו, ישנם רגעים בהם הבדלי המעמדות ביניהם, בחברה מערבית בה לא אמורים כביכול להיות מעמדות, יוצרים הפרדה. ריק מסיים את היום לבד בבית גדול עם ברכה באזור יוקרתי, קליף מסיים אותו בטריילר צנוע מאחורי דרייב אין, כשהוא מאכיל את הכלבה ורואה קצת שטויות בטלוויזיה. למרות שהם מגיעים ביחד לכל מיני מקומות, יש הרבה פעמים רגע בו ריק נלקח הצידה לשיחה של גדולים, בעוד קליף ממתין מאחורי הקלעים, או על הבר, עם שאר פשוטי העם. נראה ששניהם בסדר עם זה, אולי כי קליף הוא משרת נאמן ששמח שמצא פטרון, וריק שמח שמצא מישהו שלא אומר לו שעבר את השיא ואינו רלוונטי יותר.

זה אחד מהרבדים השונים שמסתתרים בהיו זמנים בהוליווד, סרט שאומר הרבה, אבל צריך כמה שעות, או אפילו ימים, של מחשבה כדי לפרום את הפקעת ולהבין מה בכלל הנקודה שלו. הוא מתרחש במציאות החלופית שהתחילה בסרט קודם של טרנטינו, זו שנראית כמו שלנו, רק שהכל טיפה שונה. רוב הדמויות המשניות בסרט מבוססות על אנשים אמיתיים, מה שמעיד על תחקיר מעמיק אודות הוליווד של התקופה. ריק דולטון אמנם לא קיים במציאות שלנו, אבל הדמות שלו שואבת הרבה השראה מטיי הרדין, כוכב הסדרה "ברונקו" שזוכה לאזכור עקיף בספר אותו ריק קורא על בוקר שזמנו עבר. הקשר בינו לבין קליף מבוסס במידה רבה על הקשר האמיתי בין ברט ריינולדס וכפיל הפעלולים האל נידהם (שהפך בזכות ההכרות עם ריינולדס גם לבמאי). למעשה, הקשר לברט ריינולדס היה אמור להיות אפילו בולט יותר מאחר והשחקן הוותיק לוהק לתפקיד קטן בסרט, אך נפטר לפני הצילומים והוחלף בברוס דרן. אם זה לא מספיק, ג'יימס מרסדן מגלם את ריינולדס הצעיר בסצנה שירדה בעריכה ובוודאי שמורה לאיזו גרסת במאי שתצא בעתיד.

מעבר לדמויות עצמן, טרנטינו משתמש בהיו זמנים בהוליווד גם כקפסולת זמן לסוף שנות השישים. בזמן שהקריאות לשלום ואהבה חופשית הלכו ופינו את מקומן לטרגדיות אמיתיות בהשפעת סמים (כולל האלימות הקשה בפסטיבל אלטמונט והכת של צ'רלס מנסון), טרנטינו מציג שורה ארוכה של טעימות מהתקופה. הסרטים המוצגים בקולנוע, הרכילות העסיסית, ההיפים שמופיעים באמצע הרחוב, המוזיקה ברקע, המסעדות הפופולריות, שערי מגזינים שעוצבו במיוחד כך שיתארו את הקריירה של ריק דולטון. מידת ההשקעה בשחזור התקופתי מדהימה, במיוחד בהתחשב בכך שזו עדיין מציאות חלופית, כך שהיה מקום לחפף פה ושם בתרוץ של קו זמן שונה. אבל לא אצל טרנטינו, הוא רוצה שנראה כל שלט שנדלק בהוליווד כאשר השמש שוקעת ונעקוב אחרי מה שהדמויות שומעות ברדיו בכל פעם שהן ליד מכשיר. כמו "להיות שם" של האל אשבי, שהפך לקפסולת זמן של השנה בה צולם בזכות התמקדות מרובה בשידורי הרדיו והטלוויזיה של התקופה, היו זמנים בהוליווד נותן טעימה מהעולם של לפני חמישים שנה והוא הולך עם זה עד הסוף, לפחות בכל הנוגע לפרטי הרקע.

לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מגלמים את התפקידים הראשיים ובעוד הסרט מאוד מתבסס על הקשר בין ריק וקליף, נראה שכל אחד מהשחקנים חזק יותר דווקא כשהוא נפרד מעמיתו. שלוש הסצנות הטובות בסרט הן כאלה בהן דיקפריו, פיט או מרגו רובי, המגלמת את שרון טייט, נושאים את הסצנה על כתפיהם. עבור דיקפריו, אלה הצילומים של הפיילוט שמוציאים ממנו הופעה נפלאה במהלכה המצלמה עוקבת גם אחר הטעויות של ריק והנסיונות שלו לתקן אותם על הצד הטוב ביותר, כאשר מדובר בצומת דרכים שיכול להרים או למוטט סופית את ההערכה העצמית שלו. עבור פיט, מדובר בסצנה בה קליף מסתובב במתחם בו צולמו בעבר מערבונים ומנסה לאתר את הבעלים של המקום. זו סצנה מורטת עצבים שלא קורה בה הרבה, אבל כל הזמן יש ציפיה לרע ביותר. מרגו רובי, השחקנית בעלת החיוך השובה ביותר בצד הזה של ג'וליה רוברטס, מגלמת את טייט כמישהי שעדיין לא רואה בעצמה כוכבת ומתלהבת מדברים קטנים שמגיעים בעקבות הופעה בסרטים. הסצנה בה היא בודקת אם תוכל להיכנס בחינם להקרנה של סרט בכיכובה, כאשר מנהל הקולנוע מנסה להיזכר מי היא, והמשכה כאשר היא מאזינה לתגובות הקהל לסרט, ממסגרים את טייט כאישה מקסימה ומלאת שמחת חיים. אם אתם יודעים משהו על שרון טייט האמיתית, ברור לכם למה טרנטינו כל כך טרח להציג את הצד הזה שלה. אנחנו לא רוצים שיקרה לה משהו רע, למרות שברור לאן הסיפור מוביל.

יצאתי מההקרנה עם תחושות מעורבות ונדרשו לי לפחות יומיים כדי להצליח ולעשות סדר בראש. ככל שאני משחזר את הסרט בזכרון, ככה הוא נראה יותר עמוק ושלם. זה הגיוני שהרושם הראשוני היה מבולבל, כי טרנטינו יצר עולם שלם עבור 160 דקות שהגיעו בסופו של דבר למסך. כשרואים עולם מלא פרטים, שלכל הערה ותמונה ברקע יש סיפור משל עצמן, זה המון מידע לדחוס בבת אחת. ככל שעובר הזמן ואני מצליח להתמקד מחדש בכל סצנה, אני רואה יותר בברור את סיפור המעמדות, את הנקודות בהן המציאות הזו שונה משלנו, את מקומות החיבור, את הרמזים המטרימים, את הסיבה לכך שהסרט מסתיים כפי שהוא מסתיים ואת ההגיון מאחורי הסצנות המתמקדות בחיי היום יום של שרון טייט לעומת העלמה כמעט מוחלטת של בעלה רומן פולנסקי, אדם שחשיבה עליו מיד תעכיר את האווירה. הסרט מתרחש במה שנתפס כסופה של תקופה ונראה שטרנטינו מנסה כמעט להציל את התקופה הזו ולהראות איך הייתה ממשיכה במציאות שלו.

סרטו הבא של טרנטינו אמור להיות האחרון. בעוד אני לוקח הודעות פרישה בערבון מוגבל (זוכרים שסטיבן סודרברג פרש לפני כמה שנים? גם בנטפליקס שעבורה הוא ביים שני סרטים חדשים השנה לא זוכרים), מעניין אותי לראות לאן הכל מוביל. בהנחה שגם הסרט האחרון שלו יתרחש בטרנטינוברס, זה יהיה הסיכום שלו לסיפור שנמתח למעשה על פני יותר ממאה שנה. אולי יהיה המשך ישיר למאורעות היו זמנים בהוליווד. אולי יקשר אותם לארוע מוקדם יותר, או בכלל יציג הבט חדש של העולם החלופי. מה שלא יהיה, אני כרגע מסוקרן יותר מאי פעם לגבי הצעד הבא של טרנטינו.

היו זמנים בהוליווד הוא סרט שלא מומלץ לראות רק פעם אחת. אם אהבתם אותו, תרצו לצפות בו עוד כמה פעמים כדי לקלוט את כל הפרטים הקטנים והרמזים שמובילים לסופו. אם נמאס לכם כבר מהשטיקים של טרנטינו, עדיף שתסתפקו באפס צפיות, כי הוא מגביר כאן הילוך לקראת הסינגולריות בה הטרופים שלו הם אלה שיכתיבו את התסריט ולא להפך. אחרי הרושם הראשוני המבולבל, נראה לי שאני אוהב את הסרט הזה. יש בו הגיון פנימי מאוד איתן, רק שצריך הפסקה מהצפיה בכדי לפנות בראש מקום להבחין בו. זה לא הסרט הכי שנון או מרגש שטרנטינו יצר, אבל זה בהחלט הסרט שהכי משקף את החזון הפרטי שלו.

ביקורת: פרזיטים

 

החברה הדרום קוריאנית מבוססת במידה רבה על אתיקות חברתיות, מעמדות במקום העבודה וכבוד על בסיס גיל. עבורם, כניסה לבית מבלי לחלוץ נעליים, קבלת מתנה ביד אחת או פניה לאדם בשמו הפרטי מבלי שבקש זאת, נחשבות להתנהגות מאוד לא מנומסת שעלולה אף להוביל לניתוק קשר. בעוד הדרום קוריאנים מרשים לעצמם להתגמש עם משפחה וחברים ומאוד פתוחים להשפעות מערביות, הם עדיין מיחסים חשיבות רבה לטקסים קטנים שעבור הישראלי הממוצע יראו כבזבוז זמן או כחוסר פתיחות.

איכשהו, דרום קוריאה היא גם החברה ממנה יצא בונג ג'ון-הו, אחד הבמאים הפחות צפויים שפועלים כיום. אני לא מעריץ של מר בונג, שני סרטיו הקודמים שראיתי הותירו אותי מבולבל בכל הנוגע לשבחים להם זכו. "המארח" התחיל כסרט אימה סביר ואבד לחלוטין קצב החל מנקודה מסוימת, בעוד "רכבת הקרח" הוא אחד הסרטים היותר מטופשים שראיתי בעשור הנוכחי ובאמת שאין לי מושג איך הוא לא התקבל ביותר זלזול מצד מבקרים וצופים כאחד. למרות זאת, קפצתי על ההזדמנות לראות את סרטו החדש, "פרזיטים", זוכה פרס דקל הזהב ואהובם המיידי של אנשים שאני למעשה מזדהה עם טעמם. נכון, הציפיה שלי מבונג ג'ון-הו היא להתאכזב, אבל כבר ציינתי שמדובר בטיפוס מאוד לא צפוי, אז אולי אופתע לטובה.

משפחת קים חיה בעוני בדירת חצי-מרתף בשכונה עלובה. ההורים מובטלים, לילדים אין כסף ללמוד באוניברסיטה, הם צריכים לגנוב וייפיי מהשכנים, יש שיכור שבאופן קבוע משתין להם ליד החלון, עוד אלמנטים של עוני… בקיצור, המצב לא מזהיר. חברו של הבן קי-וו מציע לו להחליף אותו כמורה פרטי לאנגלית עבור בתה התיכוניסטית של משפחה עשירה. קי-וו מזייף תעודות, מציג עצמו כקווין ומגיע לראיון עבודה בבית משפחת פארק. לאחר שאם המשפחה מרוצה ממנו, הוא מבחין שהילד הצעיר במשפחה היפראקטיבי וממליץ על מתמחה בריפוי באמנות ששמע עליה דברים טובים. גברת פארק לא צריכה לדעת ש"ג'סיקה" המרפאת באמנות שישר מתחברת לילד הסורר, היא בעצם קי-ג'ונג, אחותו של קי-וו.

כך נכנסים בהדרגה ארבעת חברי משפחת קים לביתה של משפחת פארק, במסווה של ארבעה זרים שבמקרה מציעים שירות בתפקיד שבדיוק התפנה. הקימים מנצלים את הנטיה הדרום קוריאנית להסתמך על המלצות של אנשים עליהם סומכים, במקום לבדוק לבד את הרקע של עובדים חדשים, וחווים עליה במדד האושר בזכות המשכורת הנדיבה שהזוג פארק משלם להם.

זו העלילה של הסרט עד לנקודה מסוימת, בה נוסף לסיפור גורם לא צפוי. לא אפרט לגביו, כי זה ספוילר רציני, אבל כן אגיד שהנקודה הזו מחלקת את הסרט לשניים. החלק הראשון הוא קומדיה פשוטה יחסית על משפחה של נוכלים שמנצלת את האתיקות המקצועיות בדרום קוריאה על מנת לצאת ממצב בו מקור הפרנסה העיקרי שלה הוא קיפול קרטונים עבור פיצריה שכונתית. זה החלק היותר שגרתי שאמנם מתבסס יותר מדי על צרופי מקרים, אבל אפשר לקבל את קיומם כחלק מהסיפור. החלק השני הוא זה שבו בונג ג'ון-הו משנה את כללי המשחק ועובר מסאטירה קלילה על החברה הקוריאנית למשהו הרבה יותר מסובך.

סביר להניח שהצופה הדרום קוריאני ימצא בפרזיטים הרבה ביקורת על הכלכלה המקומית ועל הגישה המעמדית. הסרט בהחלט לועג למשפחת העשירים ומציג אותם כנוחים להשפעה, בעודם עוורים לחלוטין לקשייהם של העובדים הזוטרים. זה נראה קצת מוגזם מנקודת מבט חיצונית, אבל עושה רושם שמר בונג הוציא פה הרבה קיטור על החברה הגבוהה במדינתו. לפעמים, נדמה שיצא קצת יותר מדי והדמויות העשירות מאבדות נפח. התכנית של משפחת קים עובדת כי משפחת פארק מתנהגת בדיוק כמו שמצפים ממנה, בלי שום הפתעות. הם מתעלמים מהסברים סבירים לא פחות לדברים שקורים, כי אחרת העלילה לא תתקדם באותה קלות. זה קצת הפריע לי, בעיקר לאור העובדה שבני משפחת קים ממש טובים בעבודות שהם מתחזים למקצוענים בהן. כלומר, יש ביקורת על הצורך בהתחזות לשם קבלה לעבודה, אבל אין שום הונאה או קיצורי דרך במה שהם למעשה עושים. זה גורם לכל המזימה להראות חסרת טעם. למה להיטפל למשפחה אחת מסוימת, במקום להתפרנס ולנצל את הכישורים האמיתיים שלהם בכדי להתגבר על המכשול הכספי?

לכן קראתי קצת על המנהגים והאתיקות המקצועיות בדרום קוריאה והבנתי שאכן, מערכת היחסים בין עובדים ומעסיקים כל כך ממודרת שם, שהחורים בעלילה למעשה מתחילים להיראות הגיוניים. אמנם אני לא קולט כל מיני פרטים שצופה מארצו של מר בונג יבחין בהם, אבל אם יש סרט בו מומלץ לעשות שעורי בית לפני הצפיה, זה זה. הסאטירה נעשית הרבה יותר ברורה ככה.

לעומת זאת, היה לי קשה עם החצי השני של הסרט, בו החורים בעלילה הופכים לקניונים, דמויות משנות את התנהגותן ללא הסבר והנוכלים הסימפתיים הופכים פתאום לסתם מטומטמים. הסיפור מוותר על הפשטות הנעימה לטובת עודף פרטים שרק הופכים את הכל לפחות אמין. מבין הדרכים בהן בונג ג'ון-הו מסוגל להפתיע, הוא עדיין עמד בציפיה אחת: הגיון פנימי לא באמת חשוב לו. פרזיטים אמנם לא מגיע לרמות האבסורד של "רכבת הקרח", סרט שבו שארית האנושות חיה ברכבת שנעה בלופים אינסופיים ויש בה חלוקה מעמדית כל כך נוקשה, שהמעבר בין הקרונות תמיד מרווח ומתאים בדיוק למספר הדמויות הנחוצות לכל סצנה… סליחה, קשה לי להתחיל לחשוב על "רכבת הקרח" בלי למנות את כל הדרכים בהן העלילה שלו לא הגיונית. בכל אופן, פרזיטים לא מגיע לרמות כאלה של חוסר עקביות, אבל השינוי העלילתי הוא די מיותר בסופו של דבר. זו הייתה יכולה להיות קומדיה סאטירית על נוכלים, או להתחיל בתור מה שלא יהיה החצי השני. כשמצרפים אותם אחד לשני כמו שמר בונג עשה, הפואנטה מתפספסת.

עוד בעיה היא שהקצב של הסרט כולו לא אחיד. בעוד יש בניה איטית על מנת שנראה כיצד קי-ג'ונג וקי-וו משיגים עבודה באותו בית, התסריט נוקט בקיצורי דרך די מוזרים בכדי להמשיך את המזימה מהנקודה הזו והלאה. לאחר מכן, הוא שוב נעשה איטי ואז עוד פעם התרחשויות טסות בקצב לא הגיוני. גם יש תחושה של מריחה לקראת הסוף, כאשר התסריט נעשה מאוד עמוס ומר בונג מתעקש לסגור את כל קווי העלילה שפתח, גם אם חלקם לא תרמו שום דבר לסיפור מלכתחילה. בשלב הזה, האמינות כבר לחלוטין אינה חלק מהסרט והדמויות נעשות שטוחות כמו קרטון.

אין לי בעיה עקרונית עם שינויים פתאומיים בקצב ובסגנון. "אנחנו" הוא אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה וכמעריץ של טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, אני מברך על דברים כאלה כאשר הם מתוזמנים נכון. השאלה היא האם השינוי תורם משהו לסיפור או עוזר להעביר מסר. במקרה של פרזיטים, אני חושב שהוא בעיקר מזיק. כל אחד מחצאי הסרט היה יכול להיות חלק מסיפור מוצלח בפני עצמו, אבל החיבור ביניהם מאולץ ומבטל את כל ההשקעה שהייתה לי בדמויות עד לאותו רגע. היה לי פחות ופחות אכפת ככל שהסרט נע לעבר נקודת הסיום. היה פה רעיון טוב. למעשה, היו פה שני רעיונות טובים, אבל בונג ג'ון-הו לא עבד כמו שצריך על האיזון ביניהם, כך שהתוצאה אינה מספקת משני הצדדים.

פרזיטים הוא סרט טוב מבחינה טכנית, עם בימוי שרוב הזמן מראה בדיוק את מה שצריך ובניה מוצלחת של העלילה. רוב השחקנים בסדר ובמיוחד אהבתי את סונג קאנג-הו בתפקיד ראש משפחת קים, אדם נטול תחכום שיודע לנצל את הכבוד שדרום קוריאנים רוכשים למבוגרים מהם על מנת לעקם את הכללים ומאוד אוהב את משפחתו. לצערי, הרצון של בונג ג'ון-הו להפתיע את הקהל עולה לדמויות בזמן לקבל עומק נוסף ודן את העלילה להתפתחויות סביב טריקים זולים וחסרי הגיון במקום סגירה אמיתית שתתן משמעות לכל מה שקרה. זה מאותם סרטים שהייתי מעדיף אם לא היו מנסים להפתיע אותי, אלא ממשיכים במסלול אותו הגדירו מראש, כי הייתי מעדיף לקבל סגירה למה שהתרחש שם, מאשר לסטות פתאום לדרך אחרת בלי סיבה.

נבואה לאוסקר – 5.8.2019

סרט

1917

יום יפה בשכונה

פורד נגד פרארי

הארייט

האירי

ג'וג'ו ראביט

סכינים שלופות

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

הדו"ח

 

בימוי

סם מנדז – 1917

ג'יימס מנגולד – פורד נגד פרארי

מרטין סקורסזה – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

סקוט זי. ברנז – הדו"ח

 

תסריט מקורי

מיכה פיצרמן-בלו, נואה הרפסטר – יום יפה בשכונה

ג'יימס מנגולד, ג'ייסון קלר, ג'ז באטרוורת', ג'ון-הנרי באטרוורת' – פורד נגד פרארי

ראיין ג'ונסון – סכינים שלופות

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

סקוט זי. ברנז – הדו"ח

 

תסריט מעובד

פיטר סטרוהן – החוחית

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

גרטה גרוויג – נשים קטנות

ג'יי.אם. קוטזי – מחכים לברברים

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

טום הנקס – יום יפה בשכונה

איאן מק'קלן – השקרן הטוב

אדם דרייבר – הדו"ח

 

שחקנית ראשית

סינתיה אריבו – הארייט

לופיטה ניונגו – אנחנו

סירשה רונאן – נשים קטנות

מריל סטריפ – המכבסה

רנה זלווגר – ג'ודי

 

שחקן משנה

ג'וני דפ – מחכים לברברים

ג'ון ליתגו – הוגן ומאוזן

אל פאצ'ינו – האירי

מתיו ריס – יום יפה בשכונה

מייקל שאנון – סכינים שלופות

 

שחקנית משנה

אנט בנינג – הדו"ח

טוני קולט – סכינים שלופות

ניקול קידמן – החוחית

מריין פלאנקט – יום יפה בשכונה

אוקטביה ספנסר – לוס

 

סרט אנימציה

משפחת אדמס

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

צעצוע של סיפור 4

ילדת מזג האוויר

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

פדון פאפאמיכאל – פורד נגד פרארי

רודריגו פריאטו – האירי

דיק פופ – ברוקלין היתומה

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

 

עריכה

לי סמית – 1917

אן מק'קייב – יום יפה בשכונה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

גרג אובריינט – הדו"ח

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

מקס ריכטר – אד אסטרה

נייט הלר – יום יפה בשכונה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

 

עיצוב אמנותי

1917

חתולים

פורד נגד פרארי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

1917

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד

מחכים לברברים

 

מיקס סאונד

1917

חתולים

פורד נגד פרארי

היו זמנים בהוליווד

רוקטמן

 

עריכת סאונד

1917

אד אסטרה

פורד נגד פרארי

היו זמנים בהוליווד

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

אפקטים חזותיים

1917

אד אסטרה

הנוקמים: סוף המשחק

איש התאומים

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

איפור ועיצוב שיער

יום יפה בשכונה

ג'וקר

ג'ודי

הארייט

היו זמנים בהוליווד

ונציה וטורונטו 2019 והמשך הדרך לאוסקר

בעשור וחצי האחרון, נעשה מקובל שקמפיין האוסקר מתחיל בספטמבר. כולם מחכים לראות את הסרטים שמוצגים בפסטיבלים בוונציה, טורונטו וטלורייד כדי להחליט מי בפנים ומי בחוץ במרוץ לאוסקר. שמונה מעשרת הזוכים האחרונים בפרס האקדמיה לסרט הטוב ביותר ערכו את הבכורה העולמית שלהם באחד משלושת הפסטיבלים האלה' כך שסטטיסטית, סביר להניח שהזוכה הגדול לשנת 2019 נמצא בתוכניה של פסטיבל ונציה או טורונטו שהוצגו רשמית בשבוע שעבר (מארגני פסטיבל טלורייד מחכים עד הרגע האחרון בכדי לחשוף את שמות הסרטים שיוצגו בו).

כמו בשנים קודמות, גם הפעם אני עובר על רשימת הסרטים המוצגים בחיפוש אחר אלה שיש סיכוי טוב שנראה אותם מתחרים על פרסים בסוף השנה. מדובר בהערכות על סמך נתונים יבשים, מאחר ואיש מחוץ להפקה עוד לא ראה את רוב הסרטים האלה, אבל אפשר להבין פחות או יותר מי ימשיך מכאן לקמפיין יוקרתי ומי יחכה להפצה חסרת ציפיות במחצית הראשונה של 2020. כמובן, תמיד יתכנו טעויות או השמטות מצדי. לפני שנה, למרות שקלעתי לגבי רוב הסרטים בהם נגעתי, פספסתי לחלוטין את קיומו של "הספר הירוק" שזכה בסופו של דבר באוסקר. לא בטוח אם לא שמתי לב לקיומו לפני הפסטיבל, או שהוסף לתוכניה אחרי שפרסמתי את הפוסט, אבל אני מקווה שלא יהיו פאשלות כאלה הפעם.

אז הנה הסרטים הבולטים שצפויים להיחשף בוונציה ובטורונטו השנה והערכה שלי לגבי המשך דרכם.

 

 

האמת – סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה עוסק בכוכבת קולנוע צרפתיה שנפגשת מחדש עם בתה התסריטאית לאחר שנים של נתק, דבר שמוביל להרבה דרמה ורגשות. קתרין דנב וז'ולייט בינוש בתפקידי האם והבת, בסרטו של הבמאי היפני הירוקרזו קורה-אדה, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן בשנה שעברה על "המשפחה שלי".

סיכוי לאוסקר: השילוב בין שתיים מהכוכבות הגדולות בכל הזמנים של הקולנוע האירופי עם אחד הבמאים החמים ביותר בעולם כרגע, נשמע מאוד מבטיח. עם זאת, סיכוייו של הסרט באמריקה תלויים לחלוטין בהפצה, מאחר ויש לו ניחוח של סרט זר מהסוג שהקהל בארצות הברית נוטה להיות חשדן כלפיו.

 

אודות אינסוף – רוי אנדרסון הוא מסוג הבמאים שמפלגים את הקהל. או שחושבים שהוא גאון, או שלא מבינים מה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלנו. כרגיל אצלו, אי אפשר למצוא תקציר שמסביר בצורה ברורה על מה הסרט, אבל די בטוח לשער שהוא מאוד איטי ומהורהר, מלא דמויות גרוטסקיות, מצולם בצורה מרהיבה ולמרות שיגרום לצופים לרצות להתאבד, מבקרים יגדירו אותו כקומדיה.

סיכוי לאוסקר: יותר סביר שיסתפק בפרס הקולנוע האירופי.

 

אד אסטרה – פרויקט שמדברים עליו מתחילת השנה, אבל רק לאחרונה נודע על מה הוא. ג'יימס גריי מביים סרט מדע בדיוני אודות אסטרונאוט שיוצא לקצה מערכת השמש בחיפוש אחר אביו האובד וחושף סודות שיכולים להשפיע על גורל כדור הארץ. אז… אינטרסטלר פוגש את קונטקט? צוות השחקנים כולל את בראד פיט, טומי לי ג'ונס, ליב טיילר, רות נגה, דונלד סאת'רלנד.

סיכוי לאוסקר: ג'יימס גריי הוא במאי בינוני שטרם הצליח לחדור באמת למיינסטרים. מצד שני, הוא יודע לעבוד עם שחקנים והסרט הזה בהחלט עשוי להשיג כמה מועמדויות לפרסים טכניים. בקטגוריות אחרות, האקדמיה לא משתגעת על סרטי מד"ב, אז תלוי עד כמה התסריט מדבר אל קהל של דרמות משפחתיות.

 

אמה – אחרי ההצלחה היחסית של "ג'קי" ואחרי שהביא לצ'ילה את האוסקר הראשון שלה עם "אישה פנטסטית" בהפקתו, היה צפוי שפבלו לראין ישאר בהוליווד. מתברר שלא, מאחר והסרט החדש בבימויו עוסק בזוג צ'יליאני שחייו הופכים לסיוט בעקבות אימוץ ילד בעייתי. קצת נשמע כמו סרט אימה, אבל אני לא חושב שזה הכיוון.

סיכוי לאוסקר: הדלת להוליווד עדיין פתוחה בפני לראין, אבל לא זה הסרט שמחפשים בעיר הכוכבים. מה גם שאמה נרכש להפצה בידי נטפליקס, אז תלוי אם יחליטו להוציא אותו לקולנוע.

 

אורח הכבוד – מפקח מזון מאבד את שלוותו לאחר שבתו, המואשמת בניצול לרעה של עמדתה כמורה בתיכון, מסרבת לפרוש בתנאים שהוצעו לה. אטום אגויאן הקנדי מביים, עם דיוויד ת'יוליס, לייזה דה אוליביירה ולוק וילסון. יש סיכוי שזה יזכיר לאנשים את "ספק" של ג'ון פטריק שנלי. צוות השחקנים כולל גם את רוסיף סאת'רלנד, הבן של זה מ"אד אסטרה".

סיכוי לאוסקר: אטום אגויאן היה מועמד פעם אחת לאוסקר, לפני 22 שנים, על "המתיקות שאחרי". מאז, הוא והאקדמיה לא רואים עין בעין. לכל סרט שלו יש סיכוי להיות מועמד, אבל הוא רחוק מלהיות הימור בטוח.

 

ג'וקר – רוצים לדעת איך הוא קבל את הצלקות האלה? כנראה שהפעם נקבל תשובה. חואקין פניקס הוא האדם הרביעי בתוך שלושים שנה לגלם את אויבו האיקוני של באטמן בקולנוע (חמישי אם כוללים את מארק המיל בתור מדבב), בסרט שאמור להתעלם מכל הגרסאות הקודמות שלו. למרות שהג'וקר הוא לרוב טיפוס מסתורי, הגרסה הזו דווקא תראה את חייו לפני שהפך לנסיך הפשע, כולל היחסים המתוחים עם אמו.

סיכוי לאוסקר: הטריילר נראה מעולה וחואקין פניקס הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בגלקסיית שביל החלב. המכשול העיקרי שלו יהיו ההשוואות הבלתי נמנעות להופעה זוכת האוסקר של הית' לדג'ר. אם אתם מספיק ציניים, אתם מאמינים שלדג'ר זכה באוסקר רק כי מת לפני יציאת הסרט, אבל גם אם זה עזר לרכך את לב חברי האקדמיה, ההופעה שלו כל כך אהובה שפניקס יצטרך להציג פה את המשחק הטוב ביותר שאי פעם נתן. מעבר למכשול הזה, הסרט מבוים בידי טוד פיליפס, המוכר מסרטים כמו "רוד טריפ", "סטארסקי והאץ'" וסדרת הנגאובר. לא בדיוק מישהו שנוהג להתעסק בדמויות אפלות. מצד שני, אם אדם מק'קיי ופיטר פארלי עשו את הקפיצה מקומדיות וולגריות לאוסקר, מי יודע?

 

המכבסה – אישה יוצאת לחופשה ואיכשהו מסתבכת בעולם של העלמות מס והלבנת הון (כן, כזה סוג של מכבסה) שמקורן בחברת עורכי דין בפנמה סיטי. סטיבן סודרברג מביים לפי תסריט של סקוט זי. ברנז, עם הופעות של מריל סטריפ, גארי אולדמן, אנטוניו בנדרס, שרון סטון, דיוויד שווימר, רוברט פטריק… אני נשבע שהסרט הזה לא צולם ב-1998.

סיכוי לאוסקר: קודם כל, הסרט שייך לנטפליקס, אז תלוי איך יחליטו להפיץ אותו. דבר שני, זה נשמע מעניין, אבל סטיבן סודרברג לא ביים אף סרט שהיה מועמד לאוסקר כבר כמעט עשרים שנה. חוץ מהמועמדות היחידה של "הגרמני הטוב" על הפסקול המקורי, סודרברג לא מצליח לקבל אפילו אזכור מהאקדמיה. זה מדהים בהתחשב בכך שזה אותו במאי שהיה מועמד מול עצמו עם "טראפיק" ו"ארין ברוקוביץ'". הסרט מעורר קצת באז, אבל קודם כל שבכלל יקבל הפצה מחוץ לקולנוע הביתי.

 

סיפור נישואין – נח באומבך, אחד מהבמאים האהובים על מישהו שאתם מכירים, אבל לא כל כך קרובים אליו, חוזר עם דרמה על במאי תאטרון ושחקנית שמנסים להתגרש למרות המרחק הפיזי ביניהם. אם קוראים לזה בארץ "גירושין בשלט רחוק", אתם רשאים לשרוף את בית הקולנוע. אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון בתפקידים הראשיים.

סיכוי לאוסקר: יכול להיות. באומבך הוא במאי עם גישה מאוד קודרת. הוא לא בא להצחיק אף אחד ולמעשה, שם לעצמו למטרה להוכיח לעולם שבן סטילר הוא שחקן דרמתי מוכשר. יש לו סיכוי טוב יותר לשכנע עם דרייבר וג'והנסון בסרט שיכול להיות מועמד לאוסקר, אם יקבל את הקידום הנכו… לא משנה, זה של נטפליקס.

 

קצין ומרגל/אני מאשים – הסרט הכי מעורר מחלוקת ברשימה, שעצם הקבלה שלו לפסטיבל ונציה עוררה זעם ברשתות החברתיות. זהו סרטו החדש של רומן פולנסקי, העוסק בפרשת דרייפוס. רומן פולנסקי… פרשת דרייפוס. במאי שאינו רשאי להיכנס לארצות הברית מאחר ונמלט לאחר שהורשע באונס קטינה, מביים סרט על אחד המקרים המפורסמים ביותר של אדם שנמצא אשם על פשע שלא בצע. ג'י, אני תוהה אם יש כאן איזה מסר.

סיכוי לאוסקר: לא. נכון שחשבו שהאקדמיה מוותרת לפולנסקי אחרי שזכה באוסקר על בימוי "הפסנתרן", אבל האווירה השתנתה משמעותית מאז ופולנסקי הוא אחד הבודדים שחברותו באקדמיה נשללה בעקבות עברות המין שבצע. השניים האחרים, אגב, הם הארווי ויינסטין וביל קוסבי. אנחנו לא הולכים לראות את הסרט הזה מועמד אפילו לראזי.

 

מחכים לברברים –  סרטו הראשון באנגלית של הבמאי הקולומביאני צ'ירו גוארה, הוא עיבוד לספרו של זוכה פרס נובל לספרות ג'ון מקסוול קוטזי. העלילה מתרחשת בישוב קטן בו השופט המקומי מתחיל להטיל ספק בממשלה אותה הוא משרת כאשר כח צבאי מגיע למקום על מנת להתכונן למלחמה נגד ברברים מסתוריים. בסרט משחקים מארק ריילנס, ג'וני דפ ורוברט פטינסון.

סיכוי לאוסקר: די טוב. מעבר לבאז שמייצר הסיפור עצמו, שעובד גם לאופרה מצליחה, שלושת השחקנים שהוזכרו נמצאים בתקופה חזקה בקריירה שלהם ונראה שהליהוק של ריילנס מול דפ הוא יצוג מושלם של מוסר נגד צייתנות עיוורת. תמונות ראשונות מהסט מרמזות על מתחרה חזק בקטגוריות העיצוב, אבל ביקורות טובות יכולות בהחלט להתניע קמפיין לפרסים נוספים.

 

מבוגרים בחדר – סרט העוסק בתכנית החילוץ ליוון בעקבות המשבר הכלכלי שמוטט את כלכלת המדינה ב-2009. התסריט מתבסס על ספרו של יאניס וארופאקיס, אותו כתב לאחר שהתפטר ממשרתו כשר האוצר. את הסרט מביים קוסטה גברס שמתברר שהוא עדיין חי. לא ברור כרגע עד כמה הסרט נצמד לפרטים המתוארים בספרו של וארופאקיס, אבל כנראה שיעורר לא מעט מחלוקת במולדתו.

סיכוי לאוסקר: קוסטה גברס זכה באוסקר בתחילת שנות השמונים על התסריט לסרט "נעדר". לפני כן, היה מועמד כבמאי ותסריטאי על "Z", שזכה באוסקר לסרט בשפה זרה. זו הקטגוריה היחידה בה נראה לי שיש למבוגרים בחדר סיכוי להתחרות. אם יוון תחליט לשלוח את הסרט כנציגה, לא הייתי פוסל מועמדות לאוסקר.

 

כפירת התפוז השרוף – עיבוד לספרו של צ'רלס וילפורד, שככל הידוע לי, לא תורגם לעברית, אז די תרגמתי את שמו בצורה ישירה. מדובר בסיפורו של סוחר אמנות שנשכר לגנוב ציור יקר ערך ומסתבך בעקבות תאוות הבצע שלו. צוות השחקנים כולל את קלאס באנג, אליזבת דביקי, מיק ג'אגר ודונלד סאת'רלד. אני חושד שהליהוק נעשה דרך לחיצה על בחירת ערך אקראי בוויקיפדיה. זהו סרטו השני של הבמאי האיטלקי ג'וזפה קאפוטונדי, שעובד כבר 25 שנה בבימוי קליפים, פרסומות וסדרות טלוויזיה..

סיכוי לאוסקר: נראה מפוזר מכדי להיות מתחרה רציני.

 

המלך – דיוויד מיצ'וד, המוכר בעיקר בזכות הסרט "ממלכת החיות", מביים עיבוד למחזות "הנרי הרביעי: חלק 1", "הנרי הרביעי: חלק 2" ו"הנרי החמישי" של ויליאם שייקספיר. אורכו של הסרט הוא 133 דקות, אז אני מנחש שקיצצו כמה מונולוגים. טימותי שאלאמה מגלם את יורש העצר שהופך למלך אנגליה בעקבות מות אביו. בן מנדלסון, שגלם את ג'ורג' השישי ב"שעה אפלה", מגלם פה את המלך היוצא הנרי הרביעי. עוד משתתפים ג'ואל אדג'רטון, רוברט פטינסון, שון האריס ולילי-רוז דפ, כי רוברט פטינסון החליט לעבוד עם כל משפחת דפ השנה.

סיכוי לאוסקר: כל כמה זמן, האקדמיה נעשית מטורפת על סרטים אודות מונרכים אנגליים ומי יודע, אולי "המועדפת" משנה שעברה פתח להם את התאבון. תמיד יש סיכוי שגם המלך יהיה מועמד, לפחות בקטגוריות העיצוב, אם כי הרעיון לעבד שלושה מחזות של שייקספיר לסרט של שעתיים ורבע, נשמע יומרני משהו.

 

חיות נדירות – בילי פייפר, שהתחילה את דרכה כזמרת פופ בינונית והפכה לשחקנית מוערכת ולאחד הפרצופים האהובים על מעריצי "דוקטור הו", מנסה לראשונה את כוחה בבימוי. חיות נדירות מוגדר בתור אנטי קודמיה רומנטית, מה שלא באמת אומר הרבה. פייפר מגלמת את התפקיד הראשי כשלצדה לילי ג'יימס, לאו ביל, דיוויד ת'יוליס וקרי פוקס.

סיכוי לאוסקר: יהיה מסקרן לראות איך בילי פייפר בתור במאית, אבל אני לא צופה לסרט הזה הרבה תשומת לב מחוץ לבריטניה.

 

 

יום יפה בשכונה – פה אנחנו מתחילים עם הבכורות הבלעדיות לטורונטו. מריאל הלר זכתה להכרה כבמאית בשנה שעברה בזכות "האם אי פעם תסלחי לי", שהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. השנה, היא מגיעה לפסטיבל אם אחד הסרטים היותר חזקים מבחינת הימורים. הסרט מספר על ההכרות בין העיתונאי הציני לויד ווגל לבין האדם האהוב ביותר בטלוויזיה האמריקאית, פרד רוג'רס. מתיו ריס מגלם את ווגל, בעוד טום הנקס מגלם את אחיו האבוד מיסטר רוג'רס.

סיכוי לאוסקר: אמור להיות ממש טוב. סרטה הקודם של הלר לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הייתה לו נוכחות מורגשת. עם מערך יחסי ציבור מאורגן יותר הפעם, יש סיכוי שיום יפה בשכונה יהיה אחד המתחרים העיקריים על האוסקר. כמובן, יש לציין שמיסטר רוג'רס הוא אישיות מוכרת באמריקה הרבה יותר משאר העולם, אז נראה איך תהיה ההשפעה על מי שהסרט לא משחק על הנוסטלגיה שלו.

 

בלאקבירד – רימייק בבימויו של רוג'ר מיצ'ל לסרטו דובר הדנית של בילי אוגוסט. הסיפור עוסק במשפחה המתכנסת בכדי להעביר את הימים האחרונים עם האם החולה סופנית לפני שהיא מתאבדת. נשמע כיף. צוות השחקנים כולל את קייט וינסלט, מיה ואסיקובסקה, סוזן סרנדון, סם ניל וריין וילסון.

סיכוי לאוסקר: להוציא את "נוטינג היל" ו"ונוס", סרטיו של מיצ'ל מתקבלים בקרירות בקרב המבקרים וגם הקהל לא רץ למלא אולמות עבורו. יתכן וצוות השחקנים ימשוך מספיק עניין בכדי להתמודד על פרס או שניים.

 

Clemency – אני לא מתרגם את שם הסרט כי יש בו כפל משמעות, גם רחמים וגם חנינה. מאחר וגיבורת הסרט היא סוהרת שעובדת באגף הנידונים למוות, אני מניח ששתי המשמעויות רלוונטיות. הסרט הזה הוצג כבר בפסטיבל סאנדאנס, שם זכה בפרס חבר השופטים. אלפרה וודארד הוותיקה זכתה בעצמה בשבחים רבים על התפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: מאחר וכבר נחשף לקהל לפני יותר מחצי שנה, אנחנו יודעים שקלמנסי הוא חביב מבקרים. מצד שני, אם היה מכוון לאוסקר, היו מדברים עליו יותר. תאריך הפצה מיועד בסוף דצמבר מרמז על רצון להיכנס למרוץ ברגע האחרון, אז נחיה ונראה.

 

פורד נגד פרארי – ג'יימס מנגולד הוא מהבמאים היותר מגוונים בהוליווד. הוא עשה דרמה, ביוגרפיה מוזיקלית, קומדיה רומנטית, מערבון, אקשן, אימה וסרטי גיבורי-על. האחרון שבהם, "לוגאן", הביא לו מועמדות לאוסקר על תסריט מעובד. הפרויקט החדש שלו עוסק ביריבות ההיסטורית בין חברות הרכב שבשם הסרט, שהתמקדה בעיקר סביב מרוצי מכוניות יוקרתיים. מאט דיימון וכריסטיאן בייל בתפקידים הראשיים, ג'ון ברנתל בתפקיד לי איאקוקה שנפטר לפני כחודש.

סיכוי לאוסקר: כל דבר בסרט הזה נראה מכוון לאוסקר. מנגולד הוא במאי אמין שעושה לרוב את הנדרש ממנו והגיע הזמן שיקבל יותר יחס מהאקדמיה. צוות השחקנים מוכר וקל לשיווק (לדיימון ובייל יש במשותף 7 מועמדויות לאוסקר על משחק) והמפיקים עבדו לפני כן על "מאחורי המספרים" שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר. ביקורות טובות בפסטיבל טורונטו יהיו התחלה לקמפיין שלדעתי עובדים עליו כבר מתחילת השנה.

 

הארייט – אין לבמאית קסי למונס סרטים מאוד מפורסמים ברזומה, מה שמעיד על דלות הקידום של פרויקטים בבימוי נשים בתעשיה. הארייט עוסק בסיפורה האמיתי של הארייט טאבמן, שהובילה מסעות לשחרור מעל 700 עבדים מדרום ארה"ב. סינתיה אריבו, שעשתה בשנה שעברה מעבר מברודוויי לעולם הקולנוע, בתפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: זה די פתיון אוסקרים. אריבו היא אחת השחקניות היותר מבטיחות בהוליווד ולמרות שאין לקסי למונס אף סרט מוערך באמת באמתחתה, תאריך הפצה בתחילת נובמבר מרמז על כוונה של האולפן לקדם את הארייט בעונת הפרסים. לא בטוח שיהיה מספיק טוב בשביל להתחרות על פרס הסרט, אבל יש סיכוי שאריבו תקבל מועמדות.

 

רק רחמים – דרמה משפטית המבוססת על סיפור אמיתי בו פרקליט מגן על אדם שנאסר על רצח, חרף עדויות המרמזות לחפותו. זהו סרטו הרביעי של דסטין דניאל קרטן, במאי סרטי אינדי שיתחיל בקרוב לעבוד על "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" עבור מארוול.

סיכוי לאוסקר: מפוקפק. למרות סיפור קלאסי לאוסקר וכוונה להפיץ את הסרט בצורה מוגבלת לפני סוף השנה על מנת שיהיה כשיר לאוסקר, משהו פה נראה לי לא מספיק. אם הסרט הזה באמת יכה גלים, אהיה מופתע.

 

החוחית – עיבוד לספרה של דונה טראט, על אדם שאמו נהרגה בפיגוע במוזיאון כשהיה בן 13 וגדל אצל משפחה מאמצת. הוא מסתובב עם ציור של חוחית שמזכיר לו את האם המתה, אבל כנראה מעורר גם את עניינם של גורמים מפוקפקים. אנסל אלגורט בתפקיד הראשי, ניקול קידמן ובויד גיינס בתפקיד ההורים המאמצים ולצדם מופיעים גם לוק וילסון, שרה פולסון, ג'פרי רייט ואניירין ברנרד. ג'ון קראולי ביים.

סיכוי לאוסקר: בהחלט יש דיבור על הסרט הזה כאחד שיכול להיות מועמד. אישית, הטריילר ותקציר העלילה לא שכנעו אותי שיש סיכוי ממשי לזכיה, אבל חשבתי אותו דבר גם על "ברוקלין", סרטו הקודם של קראולי, שקבל מועמדות לאוסקר.

 

ההיסטוריה האמיתית של כנופיית קלי – לאמריקאים יש את בילי הנער, לבריטים יש את שוד הרכבת הגדול ולאוסטרלים יש את כנופיית נד קלי כהשראה נצחית לסרטים על פורעי חוק. למעשה, כנופיית קלי הייתה מושא הסרט הראשון אי פעם באורך מלא, שצולם באוסטרליה ב-1906. הסרט החדש אודות הכנופיה בוים בידי ג'סטין קרזל, מי שזכה להצלחה ביקורתית וכשלון קופתי עם "מקבת" ולכשלון ביקורתי והצלחה קופתית עם "אמונת המתנקש".

סיכוי לאוסקר: בעוד זה בהחלט סרט שעשוי לככב בסיכומי סוף שנה של מבקרים, קשה לראות אותו פורץ מספיק חזק לתודעה בקרב מצביעי האוסקר. יש סיכוי שהוא פשוט קטן וזר מכדי להשאיר רושם על הוליווד.

 

חינוך רע – לא מדובר ברימייק לסרטו של פדרו אלמודובר באותו שם, אלא לתסריט מקורי, המבוסס על חוויותיו של התסריטאי מייק מקאווסקי (הכניסו רפרנס למפלצות בע"מ פה) מימי התיכון. הבמאי הוא קורי פינלי וצוות השחקנים כולל את יו ג'קמן, אליסון ג'ני, ריי רומאנו והרבה אנשים שהיה הרבה יותר זול להשיג.

סיכוי לאוסקר: לא סביר. זה יכול להיות אהוב מבקרים, אבל חוץ מפרסי יעודיים לסרטים עצמאיים, אני לא רואה את זה מגיע לאנשהו.

 

דולמייט הוא שמי – בשנה הבאה, אמור להגיע המשך מאוחר ל"מגלה את אמריקה" בכיכובו של אדי מרפי, וקרייג ברואר נבחר לביים. לפני כן, השניים משתפים פעולה בסרט המבוסס על חייו של הקומיקאי רודי ריי מור, אותו מרפי יגלם. בסרט משתתפים גם וסלי סנייפס, מייק אפס, קרייג רובינסון, קיגן-מייקל קי וכריס רוק.

סיכוי לאוסקר: תשאלו את נטפליקס. אדי מרפי היה מועמד פעם אחת לאוסקר בזכות תפקיד דרמתי ("נערות החלומות"). אולי זה יעבוד לו שוב, אם הסרט יופץ בקולנוע.

 

פער תקוה – סרטו השני של ויליאם ניקולסון, המוכר יותר כתסריטאי. הסרט עוסק במשפחה החווה משבר כאשר האב מתכנן להתגרש מאם המשפחה. אנט בנינג וביל ניי משחקים את ההורים.

סיכוי לאוסקר: ביקורות טובות יכולות להכניס את הסרט למרוץ. כרגע, לא ממש מדברים עליו כמועמד רציני, אבל עם שתי מועמדויות לאוסקר כתסריטאי (על "ארץ הצללים" ו"גלדיאטור"), אי אפשר לגמרי לפסול את ניקולסון כמועמד השנה.

 

ג'וג'ו ראביט – אחד הסרטים היותר מסקרנים שיוצגו השנה בטורונטו וכנראה שגם אחד מהיותר מעוררי מחלוקת. הסרט עוסק בילד גרמני בזמן מלחמת העולם השניה, שמגלה שאמו מסתירה נערה יהודיה מפני הנאצים. הדבר גורם לילד להרהר מחדש בלאומנות עליה חונך, במסגרתה גם יצר לעצמו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר. טאיקה ואיקיקי, החצי יהודי חצי מאורי, מגלם את היטלר וגם מביים את הסרט.

סיכוי לאוסקר: טוב באפן מפתיע. בהתחשב בכך שהסרט כולל את היטלר כדמות קומית ושטאיקה ואיקיקי מביים את ג'וג'ו ראביט כהפוגה בין שני סרטי תור, הסרט הזה מעורר הרבה באז לאוסקר. אני בטח לא אצטער אם יהיה מועמד, מאחר וטאיקה ואיטיטי הוא אחד היוצרים הקומיים הטובים בעולם כיום.

 

ג'ודי – בהתחשב בכך שהפכה לכוכבת בגיל 17 ונפטרה בגיל 47, רוב חייה של ג'ודי גרלנד היו מאבק נגד השדים המלווים פרסום בגיל צעיר והתמכרויות לסמים ואלכוהול. במאי התאטרון רופרט גולד מביים עיבוד למחזה "סוף הקשת", העוסק בערוב ימיה של גרלנד. רנה זלווגר, שחזרה לאחרונה לשחק לאחר כמעט עשור של הפסקה מהמסך, בתפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: מבחינת זלווגר, זה בהחלט נראה כמו תפקיד שיכול להביא לה מועמדות רביעית לאוסקר. הסרט יקום ויפול על ההופעה שלה יותר מכל הבט אחר בהפקה.

 

סכינים שלופות – ראיין ג'ונסון הוא מאותם במאים שנמצאים בסביבה כבר זמן מה (סרטו הראשון יצא ב-2005), מקבלים בעיקר ביקורות חיוביות ופרגון מהקהל, אבל נשכחים עד הפעם הבאה בה חושבים על במאים משפיעים. יכול להיות שסכינים שלופות, סרטו החמישי של ג'ונסון, ישנה את המצב. מדובר בתעלומת רצח בסגנון הודאניט בהשתתפות דניאל קרייג, כריס אוונס, אנה דה ארמס, ג'יימי לי קרטיס, טוני קולט, דון ג'ונסון, מייקל שאנון ולאקית' סטנפילד. לפי ויקיפדיה, גם לפרנק אוז יש תפקיד לא מוגדר בסרט ואני בהחלט מדמיין עכשיו טוויסט בו מתברר שמיס פיגי הייתה הרוצחת.

סיכוי לאוסקר: להוציא את "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", יש קונצנזוס חיובי סביב סרטיו של ג'ונסון. עם צוות שחקנים מרשים ותסריט מספיק חכם, יש לסכינים שלופות סיכוי להשיג כמה מועמדויות לאוסקר, אם לא יהיה מוזר מדי לטעם האקדמיה.

 

ברוקלין היתומה – עוד סרט בלשי, הפעם פחות אגתה כריסטי ויותר ג'ונתן לת'ם. אדוארד נורטון ביים וכתב עיבוד לספרו של לת'ם, בו הוא גם מגלם את התפקיד הראשי כבלש פרטי עם תסמונת טורט החוקר את הרצח של המדריך הרוחני שלו. מאחר ונורטון ידוע לשמצה כשחקן שנוטה להשתלט על הפקות ולחשוב שהוא יכול לעשות עבודה טובה יותר מהבמאי (מה שכנראה נכון לפי כמה ש"אמריקה איקס" נראה טוב), אני מניח שהרבה רוצים לראות איך יתמודד עם חומר מקור לא פשוט בלי שיש מישהו אחר להאשים במקרה של כשלון, במיוחד כי עברו 19 שנים מאז הסרט הקודם בבימויו, הקומדיה הרומנטית "לשמור אמונים".

סיכוי לאוסקר: נורטון לוקח על עצמו פרויקט לא פשוט. כמו בראדלי קופר בשנה שעברה, אם הסרט יהיה מספיק טוב, הוא יכול למצוא את עצמו עם לא פחות מארבע מועמדויות באותה שנה. כרגע, נראה שמועמדויות על משחק ותסריט הן הכי סבירות.

 

החבר – למרות שיש לה שם מצחיק, גבריאלה קאופרת'ווייט לא באה לשעשע אתכם. סרטה המוכר ביותר הוא הסרט התעודי "בלאקפיש", שגרם להרבה אנשים לשקול מחדש את הביקור הבא שלהם בסיוורלד. החבר עוסק באישה גוססת ובעלה שחבר טוב עובר לגור איתם בכדי לעזור בבית. עם קייסי אפלק, דקוטה ג'ונסון וג'ייסון סגל.

סיכוי לאוסקר: על פניו, יש לסרט הזה סיכוי להשתחל לרשימה אם יהיה פיזור מספיק רחב של הקולות בין סרטים בולטים יותר, אבל נראה לי שהוא קטן מכדי ליצור באז שיחזיק עד סוף השנה.

 

המגדלור – סרט שהוצג כבר בפסטיבל קאן והתקבל בתשואות בידי המבקרים. רוברט אגרס כבר הראה את יכולתו עם סרטו הקודם, "המכשפה" (אני אישית לא התלהבתי ממנו, אבל זה לא רלוונטי לפוסט הזה). כעת, הוא מציג סרט אימה בשחור-לבן על שני עובדים במגדלור ודברים מפחידים שקשורים לזה. וילם דפו ורוברט פטינסון מאכלסים את המסך.

סיכוי לאוסקר: בשנים האחרונות, גובר הבאז סביב זכיה אפשרית של וילם דפו באוסקר. השחקן הוותיק היה מועמד ארבע פעמים, כולל בשני טקסי האוסקר האחרונים והוא עסוק מתמיד. בעוד אני לא חושב שהסרט עצמו יקלע לטעם האקדמיה, כל הופעה של דפו, ולמען האמת גם של פטינסון, נשקלת כרגע כמועמדות אפשרית לאוסקר.

 

ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד – ארמנדו איאנוצ'י מוכר כיוצר סאטירות מושחזות כמו "בסוד העניינים", "סטאלין מת" והסדרה "ויפ". קצת מוזר שהפרויקט החדש שלו הוא עיבוד לרומן הקלאסי של צ'רלס דיקנס, שקשה לראות איך הוא אומר משהו על שחיתויות בשלטון או חוסר תפעול של מערכת מפוחדת. זה כמעט נורמלי מדי בשבילו. עד שמסתכלים על צוות השחקנים ורואים שדב פאטל יגלם את התפקיד הראשי. גם בנדיקט וונג וניקי אמוקה-בירד לוהקו לתפקידי משנה, על אף שהם ממוצא אתני שונה מזה של הדמויות בספר.

סיכוי לאוסקר: כמה שאיאנוצ'י כותב מבריק בעיני, הסגנון הוולגרי שלו לא תמיד מתיישב עם המיינסטרים. הוא היה מועמד על התסריט של "בסוד העניינים", אבל לא בטוח שדיוויד קופרפילד ימצא את מקומו בין כל הסרטים האחרים המתחרים על תשומת לב האקדמיה.

 

הדו"ח – סקוט זי. ברנז, אותו אחד שכתב את התסריט של "המכבסה", גם מביים השנה סרט. הדו"ח, שכבר הוצג בפסטיבל סאנדאנס, עוסק בעובד סנאט שנקלע למאבק מול הבית הלבן וה-CIA בעקבות רצונו לפרסם ממצאים לא מחמיאים על שיטות חקירה שהונהגו במהלך המאה הנוכחית. אדם דרייבר, אנט בנינג וג'ון האם בין השחקנים.

סיכוי לאוסקר: בעוד נראה בהתחלה שהדו"ח יעבור מתחת לרדאר של האקדמיה, הוא מצליח לשמור על באז מאז סאנדאנס. מדברים על מועמדויות לדרייבר ובנינג ואולי גם לברנז עצמו על הבימוי והתסריט. תגובות טובות מטורונטו יתנו אור ירוק לקמפיין.

 

שני האפיפיורים – פרננדו מיירלש הברזילאי חוזר אחרי הפסקה של שמונה שנים, עם סרט המפגיש בין שני האפיפיורים האחרונים נכון לעכשיו, פרנציסקוס ובנדיקטוס ה-16. ג'ונתן פרייס ואנתוני הופקינס מגלמים את מנהיגי הכנסיה הקתולית בעלי השקפות העולם המנוגדות.

סיכוי לאוסקר: ע"ע נטפליקס. זה באמת נשמע יותר כמו סרט טלוויזיה מאשר משהו שיגיע לאוסקר, למען האמת.