ישנם שלושה דברים ודאיים בעולם הזה: מסים, מוות וש"טוני ארדמן" יכנס ישר לראש טבלת המבקרים של "הארץ". מאז בכורתו בפסטיבל קאן 2016, לא היה אף סרט שמבקרים כל כך השתגעו עליו כמו טוני ארדמן. הוא נתפס כיצירת מופת ואף היה לנציג היחיד של השנה שעברה ברשימת מאה הסרטים הגדולים של המאה ה-21 שהוזמנה בידי ה-BBC. בלי לזכות באוסקר ובלי להיות שובר קופות, הסרט הזה נחשב לקלאסיקה כמעט ברגע בו הוקרן לראשונה.
עכשיו, אני נחשב טכנית למבקר קולנוע. אני כותב ביקורות על סרטים ומפרסם אותן במקומות הנגישים לכל דורש. זה לא מלווה במשכורת, או בהשגחה של עורך עיתון/אתר, אבל ביקורות קולנוע הן עדיין משהו שאני מתעסק איתו. למרות זאת, נגשתי לטוני ארדמן עם הרבה חשש, כי אני והמבקרים היותר ממוסדים לא תמיד רואים עין בעין, במיוחד כשזה מגיע לסרטים שכובשים את צמרת טבלת המבקרים. השתדלתי להנמיך ציפיות והלכתי לראות את טוני ארדמן.
וינפריד קונראדי הוא גרמני מזדקן, שבניגוד לסטראוטיפ על בני עמו, דווקא מאוד אוהב להתבדח ולהתנהג בצורה לא רשמית. הוא מותח את האנשים סביבו, לרוב על ידי חבישת פאה והתחזות לדמות משונה. הוא שואב הנאה מלגרום אושר, להבהיל את הדוור, או להצחיק את הילדים אותם הוא מלמד מוזיקה. אין לו הרבה חברים ובתו היחיד, אינס, חיה ועובדת ברומניה ובקושי מגיעה לביקור.
לאחר שהוא חש בודד במיוחד, וינפריד מחליט להפתיע את אינס ולפגוש אותה בבוקרשט. אחרי כמה ימים של עבודה לא מאוד מוצלחת על קשרי הורים-ילדים מבוגרים עם לוח זמנים עמוס, מגיע זמנו של וינפריד לעזוב ולאפשר לבתו לחזור לשגרת חייה. אלא שהוא מחליט להישאר בסביבה עוד קצת. מצויד בפאה הידועה לשמצה ובשיניים מזוייפות, וינפריד מציג עצמו כעת כטוני ארדמן, קואצ'ר דובר אנגלית שהגיע לרומניה לרגל לוויה של חבר. הטיפוס המרושל למראה, מתחבב במהרה על חבריה ועמיתיה לעבודה של אינס, שמעדיפה לשתף פעולה עם הבדיחה מאשר להסביר לכולם שמדובר באביה.
טוני ארדמן היה יכול להיות קומדיה מרגשת על יחסי אב ובתו, פערי דורות ונסיונות להתמודד עם בדידות. הסיפור בהחלט מתאים לכך ומאוד קל להזדהות עם כל אחד מהצדדים, בין אם מדובר באב שמתעקש להתערב ולתקן את הקשר עם בתו, או באישה המבוגרת שהתרחקה על מנת שיתחילו לקחת אותה ברצינות. זה תרחיש מוכר שנפוץ במשפחות בכל רחבי העולם והאוניברסליות של הסרט, שעלילתו מתרחשת בשתי ארצות ובשלוש שפות, בהחלט תורמת לתחושה שהסיפור גדול יותר משתי הדמויות הראשיות בו. זה משהו קרוב ללב, שמצליח לגעת עמוק ולעורר רגשות.
זה מה שהיה יכול להיות. למרבה הצער, הבמאית-תסריאטית מארן אדה החליטה שצריך למרוח את הסיפור על פני קרוב לשלוש שעות, אף על פי שלא כתבה מספיק עלילה אפילו לחצי מהזמן הזה. נכון שאפשר ליצור סרטים מרתקים ומבדרים בלי הרבה התרחשויות, אבל סרטים כאלה אינם נמשכים לרוב כל כך הרבה זמן וגם אם כן, המוצלחים שבהם דואגים לנצל את הזמן בכדי להעניק לדמויות עומק ולהציב בפניהן אתגרים ומבחנים שונים.
מה שמארן אדה עשתה, זה לכתוב עלילה בסיסית, על שתי דמויות שלא עוברות כמעט שום תהליך ואז עושות דברים בלי שום הסבר, רק כי התסריט דרש את זה. וינפריד הוא אדם חביב, אבל הדבקות שלו בדמות של טוני ארדמן מביאה לכך שהוא כאילו שוכח לעתים שאינס היא הבת שלו. הוא לחלוטין מתמסר לרעיון שזה לא וינפריד, זה טוני. טוני הולך למסיבות, טוני מדבר עם בכירים, טוני רואה את הבת של וינפריד עושה שורות ולא אומר שום דבר. מילא אם זה היה הנרטיב, אלא שאז, הוא פתאום כבר לא טוני. כלומר, עדיין יש לו את הפאה והוא מדבר באנגלית, אבל הוא שוב מתייחס לאינס כמו אל הבת שלו ועושה לה מתיחות ילדותיות. אין עקביות ברמת הדבקות של וינפריד במתיחה, או הגיון כלשהו מאחוריה. הוא מאלתר בלי הפסקה ונראה ששכחו להוסיף לתסריט שמץ של קונפליקט בין הדמות הבדיונית לעובדה שזו הבת שלו שעושה דברים שהוא לא מסכים איתם.
גם אינס כתובה בצורה בעייתית. אני יכול לקבל את זה שהתסריט לועג לנסיון שלה להיתפס כמבוגרת אחראית וקרת רוח, כאשר ברור שהיא עדיין מאוד מושפעת מהאנשים סביבה. רק שההשפעה הזו באה והולכת בלי שום הגיון. היא נותנת שינצלו אותה ואז מנצלת אחרים בעצמה, אבל אף צד לא מושפע מכך לטווח ארוך. סתם אוסף של נצלנים חסרי רגש. חלק מהזמן אינס מביעה חיבה ודאגה לאביה, בעוד דקה לאחר מכן, היא עשויה להתנהג כאילו היא רק רוצה שיעזוב אותה במנוחה. אין שום דבר באמצע, היא סתם עושה דברים בלי הסבר ומשנה את היחס לסביבה בהתאם למצב הרוח של התסריטאית באותו יום.
בנוסף לתגובות הסותרות, קשה להבין מה באמת עובר על אינס. לא כי היא סגורה. למעשה, היא אומרת בצורה די ישירה כל מה שעובר לה בראש. הקושי הוא בכך שהשחקנית שמגלמת אותה, סנדרה הלר, עושה זאת באפתיות, כאילו כל הרעיון של אנושיות חדש לה. שוב, זה לא בהכרח דבר רע, אבל כשהסרט בברור אמור לרגש, דמות ראשית עם מנעד רגשי של בלנדר מקולקל, לא תורמת לכך. לפחות פטר סימונישק, המגלם את וינפריד, עושה עבודה טובה. הטקסט שלו שטחי והוראות הבימוי לא מאפשרות לו הרבה מרחב לשפת גוף, אבל הוא כן גורם לאב הבדחן להיראות כמי שאכפת לו מבתו וחושש להיות לבד בזמן ששאר העולם ממשיך הלאה. זו הופעה שמצליחה להוציא את המיטב מתסריט שאינו מתקדם מעבר לתקציר של עמוד וחצי.
מבחינת ז'אנר, טוני ארדמן מסווג כקומדיה, או כדרמה-קומית. אכן, אנשים באולם התגלגלו מצחוק לכל אורך ההקרנה. למדתי כבר מקומדיות של סת' רוגן וחבורתו שאין טעם להתווכח עם אנשים על מה שמצחיק אותם, כי זה עניין של טעם. טוני ארדמן הוא מקרה דומה, בו אני יותר מבולבל מעוצמת הצחוק סביבי, מאשר צוחק בעצמי. יש קטעים מוצלחים, וסצנת הפתיחה באמת גרמה לי לצפות להומור משובח, אבל להוציא עוד קטע לקראת הסוף, לא העלתי יותר מגיחוך קל לאורך 162 הדקות שהסרט נמשך.
המתיחות של וינפריד לא רק שאינן מתוחכמות, או בונות לקראת משהו גדול יותר, הן גם לא מעניינות. כמעט כל הסרט הוא וריאציה על אותה מתיחה, כשההבדל היחיד הוא ש"טוני" מציג עצמו בצורה קצת שונה. הוא לא עושה שום דבר מצחיק באמת, או יוצר אי-נוחות עבור מישהו חוץ מאינס (זו שהוא מנסה לחזק את הקשר איתה, להזכירכם), אלא סתם ממציא לעצמו קורות חיים, כמו תלמיד חדש בסדנת משחק קהילתית. בכל פעם שמישהו לוקח אותו בטעות ברצינות, הוא ממהר להבהיר שהתבדח, כי ידוע שהבדיחות הטובות ביותר הן אלה שצריך להסביר. למה התרנגולת חצתה את הכביש? כדי להגיע לצד השני, כי כנראה שיש שם מזון והצד הזה מוגן יותר מטורפים.
בעוד יש לטוני ארדמן את המרכיבים הבסיסיים להיות סרט מצחיק ומרגש שגורם לכולם לחוש צביטה בלב, הוא מצליח לעשות זאת לא יותר משלוש פעמים לכל אורכו, וגם הן מסורבלות ומאומצות. את הזמן שמבוזבז על סצנת מין מוזרה, או על חוסר היכולת של אינס לעשות שתי פעולות במקביל, היה אפשר לקצץ. עם תסריט יותר מהודק, ראש יותר יצירתי מאחוריו ושחקנית ראשית שיודעת לשחק, טוני ארדמן היה אולי יצירה מדהימה שאני ממליץ עליה בחום. במקום, קבלנו סרט בינוני שלא מבין דברים בסיסיים ביצירת דרמה, או קומדיה.
וזה אחרי שהורדתי ציפיות.
בשביל הזהב 