ביקורת: טוני ארדמן

toni-erdmann-poster_resize.jpg

 

ישנם שלושה דברים ודאיים בעולם הזה: מסים, מוות וש"טוני ארדמן" יכנס ישר לראש טבלת המבקרים של "הארץ". מאז בכורתו בפסטיבל קאן 2016, לא היה אף סרט שמבקרים כל כך השתגעו עליו כמו טוני ארדמן. הוא נתפס כיצירת מופת ואף היה לנציג היחיד של השנה שעברה ברשימת מאה הסרטים הגדולים של המאה ה-21 שהוזמנה בידי ה-BBC. בלי לזכות באוסקר ובלי להיות שובר קופות, הסרט הזה נחשב לקלאסיקה כמעט ברגע בו הוקרן לראשונה.

עכשיו, אני נחשב טכנית למבקר קולנוע. אני כותב ביקורות על סרטים ומפרסם אותן במקומות הנגישים לכל דורש. זה לא מלווה במשכורת, או בהשגחה של עורך עיתון/אתר, אבל ביקורות קולנוע הן עדיין משהו שאני מתעסק איתו. למרות זאת, נגשתי לטוני ארדמן עם הרבה חשש, כי אני והמבקרים היותר ממוסדים לא תמיד רואים עין בעין, במיוחד כשזה מגיע לסרטים שכובשים את צמרת טבלת המבקרים. השתדלתי להנמיך ציפיות והלכתי לראות את טוני ארדמן.

וינפריד קונראדי הוא גרמני מזדקן, שבניגוד לסטראוטיפ על בני עמו, דווקא מאוד אוהב להתבדח ולהתנהג בצורה לא רשמית. הוא מותח את האנשים סביבו, לרוב על ידי חבישת פאה והתחזות לדמות משונה. הוא שואב הנאה מלגרום אושר, להבהיל את הדוור, או להצחיק את הילדים אותם הוא מלמד מוזיקה. אין לו הרבה חברים ובתו היחיד, אינס, חיה ועובדת ברומניה ובקושי מגיעה לביקור.

לאחר שהוא חש בודד במיוחד, וינפריד מחליט להפתיע את אינס ולפגוש אותה בבוקרשט. אחרי כמה ימים של עבודה לא מאוד מוצלחת על קשרי הורים-ילדים מבוגרים עם לוח זמנים עמוס, מגיע זמנו של וינפריד לעזוב ולאפשר לבתו לחזור לשגרת חייה. אלא שהוא מחליט להישאר בסביבה עוד קצת. מצויד בפאה הידועה לשמצה ובשיניים מזוייפות, וינפריד מציג עצמו כעת כטוני ארדמן, קואצ'ר דובר אנגלית שהגיע לרומניה לרגל לוויה של חבר. הטיפוס המרושל למראה, מתחבב במהרה על חבריה ועמיתיה לעבודה של אינס, שמעדיפה לשתף פעולה עם הבדיחה מאשר להסביר לכולם שמדובר באביה.

טוני ארדמן היה יכול להיות קומדיה מרגשת על יחסי אב ובתו, פערי דורות ונסיונות להתמודד עם בדידות. הסיפור בהחלט מתאים לכך ומאוד קל להזדהות עם כל אחד מהצדדים, בין אם מדובר באב שמתעקש להתערב ולתקן את הקשר עם בתו, או באישה המבוגרת שהתרחקה על מנת שיתחילו לקחת אותה ברצינות. זה תרחיש מוכר שנפוץ במשפחות בכל רחבי העולם והאוניברסליות של הסרט, שעלילתו מתרחשת בשתי ארצות ובשלוש שפות, בהחלט תורמת לתחושה שהסיפור גדול יותר משתי הדמויות הראשיות בו. זה משהו קרוב ללב, שמצליח לגעת עמוק ולעורר רגשות.

זה מה שהיה יכול להיות. למרבה הצער, הבמאית-תסריאטית מארן אדה החליטה שצריך למרוח את הסיפור על פני קרוב לשלוש שעות, אף על פי שלא כתבה מספיק עלילה אפילו לחצי מהזמן הזה. נכון שאפשר ליצור סרטים מרתקים ומבדרים בלי הרבה התרחשויות, אבל סרטים כאלה אינם נמשכים לרוב כל כך הרבה זמן וגם אם כן, המוצלחים שבהם דואגים לנצל את הזמן בכדי להעניק לדמויות עומק ולהציב בפניהן אתגרים ומבחנים שונים.

מה שמארן אדה עשתה, זה לכתוב עלילה בסיסית, על שתי דמויות שלא עוברות כמעט שום תהליך ואז עושות דברים בלי שום הסבר, רק כי התסריט דרש את זה. וינפריד הוא אדם חביב, אבל הדבקות שלו בדמות של טוני ארדמן מביאה לכך שהוא כאילו שוכח לעתים שאינס היא הבת שלו. הוא לחלוטין מתמסר לרעיון שזה לא וינפריד, זה טוני. טוני הולך למסיבות, טוני מדבר עם בכירים, טוני רואה את הבת של וינפריד עושה שורות ולא אומר שום דבר. מילא אם זה היה הנרטיב, אלא שאז, הוא פתאום כבר לא טוני. כלומר, עדיין יש לו את הפאה והוא מדבר באנגלית, אבל הוא שוב מתייחס לאינס כמו אל הבת שלו ועושה לה מתיחות ילדותיות. אין עקביות ברמת הדבקות של וינפריד במתיחה, או הגיון כלשהו מאחוריה. הוא מאלתר בלי הפסקה ונראה ששכחו להוסיף לתסריט שמץ של קונפליקט בין הדמות הבדיונית לעובדה שזו הבת שלו שעושה דברים שהוא לא מסכים איתם.

גם אינס כתובה בצורה בעייתית. אני יכול לקבל את זה שהתסריט לועג לנסיון שלה להיתפס כמבוגרת אחראית וקרת רוח, כאשר ברור שהיא עדיין מאוד מושפעת מהאנשים סביבה. רק שההשפעה הזו באה והולכת בלי שום הגיון. היא נותנת שינצלו אותה ואז מנצלת אחרים בעצמה, אבל אף צד לא מושפע מכך לטווח ארוך. סתם אוסף של נצלנים חסרי רגש. חלק מהזמן אינס מביעה חיבה ודאגה לאביה, בעוד דקה לאחר מכן, היא עשויה להתנהג כאילו היא רק רוצה שיעזוב אותה במנוחה. אין שום דבר באמצע, היא סתם עושה דברים בלי הסבר ומשנה את היחס לסביבה בהתאם למצב הרוח של התסריטאית באותו יום.

בנוסף לתגובות הסותרות, קשה להבין מה באמת עובר על אינס. לא כי היא סגורה. למעשה, היא אומרת בצורה די ישירה כל מה שעובר לה בראש. הקושי הוא בכך שהשחקנית שמגלמת אותה, סנדרה הלר, עושה זאת באפתיות, כאילו כל הרעיון של אנושיות חדש לה. שוב, זה לא בהכרח דבר רע, אבל כשהסרט בברור אמור לרגש, דמות ראשית עם מנעד רגשי של בלנדר מקולקל, לא תורמת לכך. לפחות פטר סימונישק, המגלם את וינפריד, עושה עבודה טובה. הטקסט שלו שטחי והוראות הבימוי לא מאפשרות לו הרבה מרחב לשפת גוף, אבל הוא כן גורם לאב הבדחן להיראות כמי שאכפת לו מבתו וחושש להיות לבד בזמן ששאר העולם ממשיך הלאה. זו הופעה שמצליחה להוציא את המיטב מתסריט שאינו מתקדם מעבר לתקציר של עמוד וחצי.

מבחינת ז'אנר, טוני ארדמן מסווג כקומדיה, או כדרמה-קומית. אכן, אנשים באולם התגלגלו מצחוק לכל אורך ההקרנה. למדתי כבר מקומדיות של סת' רוגן וחבורתו שאין טעם להתווכח עם אנשים על מה שמצחיק אותם, כי זה עניין של טעם. טוני ארדמן הוא מקרה דומה, בו אני יותר מבולבל מעוצמת הצחוק סביבי, מאשר צוחק בעצמי. יש קטעים מוצלחים, וסצנת הפתיחה באמת גרמה לי לצפות להומור משובח, אבל להוציא עוד קטע לקראת הסוף, לא העלתי יותר מגיחוך קל לאורך 162 הדקות שהסרט נמשך.

המתיחות של וינפריד לא רק שאינן מתוחכמות, או בונות לקראת משהו גדול יותר, הן גם לא מעניינות. כמעט כל הסרט הוא וריאציה על אותה מתיחה, כשההבדל היחיד הוא ש"טוני" מציג עצמו בצורה קצת שונה. הוא לא עושה שום דבר מצחיק באמת, או יוצר אי-נוחות עבור מישהו חוץ מאינס (זו שהוא מנסה לחזק את הקשר איתה, להזכירכם), אלא סתם ממציא לעצמו קורות חיים, כמו תלמיד חדש בסדנת משחק קהילתית. בכל פעם שמישהו לוקח אותו בטעות ברצינות, הוא ממהר להבהיר שהתבדח, כי ידוע שהבדיחות הטובות ביותר הן אלה שצריך להסביר. למה התרנגולת חצתה את הכביש? כדי להגיע לצד השני, כי כנראה שיש שם מזון והצד הזה מוגן יותר מטורפים.

בעוד יש לטוני ארדמן את המרכיבים הבסיסיים להיות סרט מצחיק ומרגש שגורם לכולם לחוש צביטה בלב, הוא מצליח לעשות זאת לא יותר משלוש פעמים לכל אורכו, וגם הן מסורבלות ומאומצות. את הזמן שמבוזבז על סצנת מין מוזרה, או על חוסר היכולת של אינס לעשות שתי פעולות במקביל, היה אפשר לקצץ. עם תסריט יותר מהודק, ראש יותר יצירתי מאחוריו ושחקנית ראשית שיודעת לשחק, טוני ארדמן היה אולי יצירה מדהימה שאני ממליץ עליה בחום. במקום, קבלנו סרט בינוני שלא מבין דברים בסיסיים ביצירת דרמה, או קומדיה.

וזה אחרי שהורדתי ציפיות.

מודעות פרסומת

מחשבות על טקס האוסקר ה-89

  • אוקי, וואו.
  • אחרי 89 שנים, זה היה צריך לקרות מתישהו. מישהו היה צריך להקריא את השם הלא נכון, אבל קשה לחשוב על תזמון דרמתי יותר. וורן ביטי נסה למשוך זמן, פיי דאנאוויי חשבה שהוא מנסה להיות מצחיק וקראה בעצמה את שמו של הסרט שלא באמת זכה. ממה שהבנתי, האדם מאחורי הקלעים שאמור להעביר למגישים את המעטפה עם שם הזוכה, נתן לוורן ביטי את המעטפה החלופית עם שמה של אמה סטון (שהחזיקה עדיין את המעטפה התאומה), במקום זו עם שם הזוכה בפרס הסרט. במבט על הכרטיסיה, אפשר להניח שהפדיחה הייתה נמנעת אם היו כותבים את שם הקטגוריה בגדול בראש הדף, במקום למטה בפונט קטנטן. אני מניח שיעשו מאמצים למנוע דברים כאלה בעתיד, כולל גישה פחות שאננה. בדיווחים מאחורי הקלעים, נכתב שכאשר התבררה הטעות, כבר היו כוסות עם שמפניה מוכנות בצד, בכדי לחגוג שידור מוצלח. אני מנחש שזו הפעם האחרונה שמישהו שם יעז למזוג שמפניה לפני שיורדים משידור.
  • עם כל הדיבורים על הבלבול במעטפות, כמעט שוכחים עד כמה הזכיה של "אור ירח" מפתיעה. זה לא סתם ש"לה לה לנד" היה פייבוריט, מדובר בהפתעה שלא הייתה מאז הזכיה של "התרסקות". אני חושב שהסרט הטוב יותר מבין השניים זכה (למרות שהייתי בכלל בעד "מנצ'סטר ליד הים"), אבל אף אחד כמעט לא העז להמר נגד "לה לה לנד". מאז ספטמבר, הוא נחשב לזוכה ההגיוני ביותר, מה שרק הפך את סיום הטקס לעוד יותר הזוי. כמה מתאים לאקדמיה להיות זו שהפשלה הגדולה שלה נראית כמו סוף הוליוודי.
  • בכל אופן, הרגע בו ג'ורדן הורוביץ, מפיק "לה לה לנד", הודיע שיש טעות ואמר "אור ירח, אתם זכיתם." הוא מופת של רוח ספורטיבית. זה בטח לא היה קל עבורו, במיוחד אחרי שהוא ועמיתיו כבר נשאו את נאומי הזכיה, אבל האופן בו לקח אחריות ומהר להודיע למתחרים שהפרס הוא בכלל שלהם, היה מאוד יפה.
  • אם עוד לא שמתם לב, יש בעשור הנוכחי שינוי משמעותי בדפוס ההצבעה של חברי האקדמיה. זו הייתה הפעם הרביעית בתוך חמש שנים שהסרט הטוב ביותר לא זוכה על בימוי, ורביעית באותה תקופה שהוא גם לא יוצא עם מספר הפרסים הגבוה ביותר. מה שהיה בעבר תופעה נדירה, הפך לשגרה.
  • בשנה שעברה, אמרו על חברי האקדמיה שהם זקנים, גזענים, הומופובים, מיושנים, שמצביעים אוטומטית לסרטים על התעשיה ולא יזהו סרט טוב באמת גם אם וורן ביטי יכריז עליו. אחרי כל זה, לא פלא ש"אור ירח" זכה.
  • ג'ימי קימל היה בסדר כמנחה ולא יותר. פחות מביך מכריס רוק ופחות שוקיסט מניל פטריק האריס, אבל רוב הטקס נראה כמו גרסה מורחבת של התכנית שלו, בלי שום הפתעות. היריבות עם מאט דיימון תורגמה יפה לכמה רגעים מאוד משעשעים וגם קטע הציוצים המרושעים הועתק באופן מוצלח, אבל מאז שאלן דג'נרס העלתה את הרף לפני שלוש שנים, אף מנחה לא הצליח לעמוד בו. קבלנו השנה גרסה נוספת לקטע בו מפתיעים את הקהל עם אוכל (במקרה הזה, ממתקים שאפשרו החדרת פרסומת באמצע הטקס) ורגע ארוך מדי בו קהל של תיירים הוכנס במפתיע לאולם באמצע סיור, מבלי שידעו על כך מראש. חוץ מלגזול זמן שידור, קשה לומר שהקטע הזה עשה משהו. גם רגע מביך עם הילד מ"סארו – הדרך הביתה", היה די מיותר.
  • מצד שני, הכוכבים שהגישו פרסים עם מי שנתנו להם השראה, היו טאץ' נחמד. במיוחד סת' רוגן ומייקל ג'יי פוקס שתמיד טוב לראות אותו.
  • לא מספיק מדברים על זה, אבל עד לטוויסט בסוף הטקס (אפילו מ. נייט שאמאלאן התבדח על כך), הרגע המרגש בטקס היה הזכיה של קווין אוקונל על הסאונד של "הסרבן". עם 20 מועמדויות קודמות, אוקונל הוא כמו המריל סטריפ של הקטגוריה, רק בלי הזכיות. הלילה, זכה לראשונה, על המועמדות ה-21 שלו, ושבר את מה שנחשב לרצף ההפסדים הארוך ביותר בתולדות האוסקר.
  • האם הזכיה של "הסוכן" באוסקר לסרט בשפה זרה הייתה צפויה, או מפתיעה? אם מקשיבים למבקרים, "טוני ארדמן" היה אמור לקחת את הפרס בהליכה, אלא שאז נשיא ארצות הברית הנבחר התערב. הנסיון של טראמפ לאסור כניסת מהגרים משבע מדינות, בהן איראן, יצרה הרבה סימפתיה כלפי הבמאי אסגאר פרהאדי, שהודיע שלא יגיע לטקס, גם אם תוענק לו ויזה. בין אם "הסוכן" היה גם ככה בדרך לנצחון או לא, המהלך של הנשיא טראמפ כנראה העביר לא מעט קולות לטובתו.
  • חרף היותו אחד הסרטים השנואים של השנה, יש ל"יחידת המתאבדים" יותר פרסי אוסקר (אחד) מאשר ראזי. אני יודע שיש שם הרבה יותר עבודת איפור מהמראה של הרלי קווין, אבל עדיין מצחיק אותי ששלושה אנשים זכו באוסקר על יצירת מראה שכל גיקית מעל גיל 12 הצליחה לחקות בהצלחה.
  • אאוליאי קרבאליו, רק בת 16, אבל עם קול מדהים ונוכחות בימתית. ראו שהיא מאוד התרגשה כשבצעה את השיר המועמד מתוך "מואנה", אבל הצליחה להתגבר על המתח ולהראות שיש לה עתיד. היא לא התבלבלה אפילו כשאחד הרקדנים פגע בראשה עם דגל. מה שמזכיר לי, של מי היה הרעיון למלא את הבמה ברקדנים שמנופפים בדברים גדולים שחוסמים להם את שדה הראיה?
  • זה לקח תשעה סרטים, אבל סוף סוף סרט מהיקום של הארי פוטר זכה באוסקר.
  • בסך הכל, הטקס היה צפוי ולא מלהיב 99% מהזמן, עד לטעות האחת שהפכה לנושא השיחה החם של הבוקר. בימים הקרובים, אתחיל לאסוף שמות של סרטים שעשויים להתמודד על האוסקר בשנה הבאה. לא תראו אותי מתעסק בפייבוריטים לפחות עד סוף הקיץ, אבל אני אוהב להתחיל מוקדם כדי שיהיה בסיס לערוך את הנבואה לאוסקר סביבו. אם הטקס ה-89 במספר יכול ללמד משהו, זה שגם אם הכל נראה ידוע מראש, זה לא נגמר עד שכתוביות הסיום עולות.

פרק 184 – אהבה סקוטית

בחרו בחיים. בחרו בנוסטלגיה. בחרו בסרט קאלט מלפני 21 שנה. בחרו בפסקול אדיר. בחרו בספר על נרקומנים באדינבורו. בחרו ברימייק. בחרו בבמאי זוכה אוסקר. בחרו בשחקן שנראה לפני עשור וחצי כמו הדבר הגדול הבא. בחרו פודקאסט. בחרו מגישים. בחרו פרק של שורה שניה באמצע על "טריינספוטינג 2" ועל "טריינספוטינג" הראשון.

בחרו בספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: טריינספוטינג 2

T2-1_resize.jpeg

 

עברו 21 שנים מאז שמרק "רנט בוי" רנטון הציע לנו לבחור בחיים. 21 שנים מאז שדני בויל ביים את אחד הסרטים האיקוניים והחשובים של שנות התשעים. "טריינספוטינג" הוא אולי לא הסרט הראשון שעולה לראש כדוגמה לקלאסיקה, אבל הוא בהחלט ראוי להיות באותה רשימה עם "ספרות זולה", "מועדון קרב" ו"מטריקס", בתור הסרטים מסוף המאה שעברה שהכי השפיעו על איך שהקולנוע נראה כיום. טריינספוטינג לא המציא כלום, אבל הוא שלב בין הרבה דברים שלא נחשבו קשורים זה לזה לפני כן. העריכה שמשנה מהירות וקופצת באמצע סצנה לסצנה הבאה, הפסקול העמוס בשירי רוק ופופ מזמנים שונים, הטשטוש בין מציאות לדמיון, הקריינות של הדמות הראשית שמתארת את הדברים שאסור לה לומר בקול רם, הדרישה משחקנים להשפיל ולכער את עצמם למען אמינות, וכמובן, נאום הפתיחה שמגיע ללא הקדמה, אבל מצוטט במלואו עד היום במקומות שונים. דני בויל, אז בתחילת דרכו, הוא הגאון שידע לשלב את כל הדברים האלה לסרט שנראה רענן גם אחרי שני עשורים במהלכם קמו לו חיקויים רבים.

הרבה השתנה מאז 1996. אדינבורו הפכה עיר בינלאומית יותר, נגישה לא רק לבעלי מבטא סקוטי. חלק מהשחקנים, בראשם יואן מקגרגור, בנו לעצמם קריירה לא רעה בכלל. גם בויל עצמו התקדם והפך במאי מבוקש. אחרי שנים של סרטים שהתקשו למצוא קהל, נכנס לתקופה מוצלחת עם "28 ימים אחרי", "127 שעות", "סטיב ג'ובס" ו"נער החידות ממומביי", עליו זכה באוסקר. לא כל סרט שלו זוכה להצלחה, אבל בויל בהחלט נמצא כיום במצב בו הוא יכול לביים איזה פרויקט שיבחר ולקבל גיבוי מלא מצד האולפן.

אז מה עושה במאי חובב אתגרים שיכול לעשות מה שירצה בהוליווד? חוזר לסקוטלנד ומביים המשך מאוחר לסרט שפרסם אותו.

"טריינספוטינג 2" מתחיל עשרים שנה אחרי הסרט הקודם. מרק רנטון, עכשיו נקי מסמים, חוזר לאדינבורו בעקבות מות אמו ומתחיל לחפש את חבריו לשעבר. סיימון ("סיק בוי") מנהל פאב כושל וסוחט עשירים לפרנסתו, בסיוע חברתו הבולגרית, ורוניקה. דניאל ("ספאד") נופל שוב ושוב לסמים ומגיע עד כדי יאוש בשל היותו נטל על משפחתו. את "פרנקו" באגבי, מרק לא מעוניין לפגוש. באגבי אמור להיות בכלא, אבל יש לו תכנית בריחה מבריקה שמסתמכת על כך שהשוטרים בסקוטלנד ממש מטומטמים.

מרק מספר לסיימון שהמשיך הלאה. הוא נשוי וחי באמסטרדם ומצא לו עבודה משרדית בטוחה. הוא חזר כדי להשיב לו את הסכום שגנב ממנו לפני עשרים שנה וסיימון מריח הזדמנות לפתות את "חברו" להצטרף ליוזמה עסקית מפוקפקת, שכוללת פתיחת סאונה שאינה מיועדת רק לניקוי נקבוביות. בינתיים, מרק מנסה לעזור לספאד לשמור על הראש מעל המים ולשקם את עצמו. נשמע כמו בחור טוב בסך הכל.

אלא שמרק רנטון אינו אדם טוב. הוא בהחלט שקול יותר משאר החבורה, אבל כשמסתכלים על דברים שעשה בסרט הקודם, לצד החלטות שהוא מקבל בסרט החדש, מתברר שנרקומן, גם אם נגמל לכאורה, עדיין צריך את המנה שלו. אולי לא בצורת אבקה לבנה, אבל הוא זקוק למשהו בכדי להרגיש חי והחזרה לשורשים מזכירה למרק שחש ככה רק כשהוא משחק באש.

החבורה במרכז הסיפור היא של ארבעה דגנרטים שהצליחו לשרוד תקופה של התמכרויות והסתבכויות עם החוק, אבל לא התאוששו מהנזקים שנגרמים לטווח הרחוק. הם קולטים פתאום שהעולם התקדם בזמן שרחפו בהזיות, ושאף אחד לא יקח ברצינות מי שבזבז את מיטב שנותיו בין מזרקים ורייבים, במקום ללמוד מקצוע וליצור קשרים בצד הבטוח של החוק. מרק חשב שהוא טוב יותר, אבל עברו שני עשורים והוא לא מצליח להתנתק מהנוסטלגיה.

השאלה הגדולה לגבי הסרט, כמו כל המשך לסרט קאלט, היא עד כמה הוא עומד בפני עצמו. האם טריינספוטינג 2 מתקיים כיצירה עצמאית, או שהוא שוקע בצל של קודמו? לטעמי, רוב הזמן הוא אכן מצליח להבדיל עצמו מאחיו הגדול. יש הרבה התיחסויות למה שהיה קודם, אבל העלילה החליפה את ההתמקדות בחיים תחת התמכרות, בעלילת פשע ותרגילי עוקץ שנעשים במודעות מלאה ועם סיכונים חדשים. זה כבר לא עניין של לגנוב דברים קטנים בשביל לממן סמים. עכשיו, מחפשים את הכסף הגדול.

טריינספוטינג 2 קומי יותר מקודמו ובו זמנית, מעוגן יותר במציאות. למרות לא מעט חורים עלילתיים, הוא מהנה לצפיה והדמויות כתובות היטב. אפשר בהחלט להאמין שכך מתנהגים אנשים במצב הזה, בו היו אמורים להתנתק מהעבר ולהמציא עצמם מחדש, אבל אין להם את האמצעים לכך.

הדבר בולט במיוחד בדמותו של באגבי, שהכלא לא שנה אותו בכלל. הוא עדיין מעוניין להתפרנס מפשע, מאמין שיש לו את האפשרות להשיג כל מה שירצה בעזרת איומים, נעלב בקלות מכל שטות ומאוכזב מכך שבנו הולך לקולג' על מנת ללמוד מקצוע שאינו כולל פריצה לבתים של אנשים. הוא לא התקדם בכלל בעשרים שנה. מכיוון שמדובר בדמות הטובה ביותר שרוברט קארלייל גלם בחייו, מרשים לראות שהשחקן לא מפספס אף פעימה ומשיב לחיים את באגבי המוכר והמסוכן בדיוק כפי שהיה ב-1996.

ג'וני לי מילר מצוין בתפקיד סיימון, שהוא אולי החכם בחבורה, אבל בו זמנית אינו מודע לעצמו באופן מסוכן. הוא שומר בקנאות על המראה המחומצן שטפח בשנות התשעים, מסניף קוקאין על בסיס יומיומי, אבל מבין די טוב איך העולם עובד ומנסה למצוא את ההזדמנויות הכספיות דרכו. לא כל דבר שהוא מתכנן מתבצע כמו שרצה, אבל יש לו את היכולת להתחמק בדיבורים ממצבים קשים, או במכות, מה שהוא מרגיש שיותר מתאים לאותו רגע. לצדו, יואן ברמנר מגייס את צורתו המוזרה לגלם את ספאד בצורה אמינה עד כאב. עם המבטא הכבד, המבט המבולבל והקומה השפופה, ברמנר אכן נראה ונשמע כמו אדם בן ארבעים פלוס שהעביר חצי מחייו לא בהכרה מלאה.

היחיד שפוגע קצת בסרט בגלל היותו תקוע בעבר, הוא התסריטאי ג'ון הודג'. בעוד יש לטריינספוטינג 2 עלילה משלו, הוא מתעקש למנוע מהדמויות להתפתח. זה הגיוני שבאגבי, השקוע בתסביך גדלות, לא יבין שצריך להשתנות עם הזמן, אבל שאר הדמויות לא באמת התבגרו ומתנהגות כאילו הן עדיין בנות עשרים וחמש. התסריט נכתב בהשראת "פורנו", ספר ההמשך ל"טריינספוטינג", אבל לא באמת עוקב אחרי מה שנכתב בו. מה גם ש"פורנו" יצא פחות מעשור אחרי הספר הראשון, בעוד שלקח יותר מפי שניים מהזמן הזמן ליצור את טריינספוטינג 2. התחושה שלי היא שלא זה המקום שרוב הדמויות צריכות להיות בו בשלב הזה. עדיף שיהיו או במצב טוב יותר, או עוד יותר גרוע, אבל אחרי עשרים שנה, היו צריכים להתרחש שינויים יותר דרסטיים משינוי מקום עבודה. מרק מתחיל את הסרט כמי שלכאורה השתנה, אבל מהר מאוד חווה רגרסיה לגיל ההתבגרות, בעוד סיק בוי וספאד הם המשך ישיר של סוף הסרט הקודם.

זה הפגם היחיד של טריינספוטינג 2, סרט מאוד מבדר, מבוים ומשוחק היטב, עם פסקול מדהים כמעט כמו של קודמו, אבל עם תסריט שמסרב להשלים עם הזמן שעבר. אם הסרט היה יוצא פחות מעשור אחרי הראשון, היה יותר קל להתחבר לדמויות. יתכן שבכלל היה עובד טוב יותר לא כהמשך, אלא כסרט עצמאי לחלוטין, עם דמויות חדשות שבמקרה חיות גם הן בסקוטלנד. אני לא מרגיש שטריינספוטינג 2 הוא המשך לסרט הראשון, כמו שהוא פשוט לוקח דמויות ממנו ומשלב אותן בתוך עלילה לא קשורה, עם כל מיני תזכורות לכך שהוא ממשיך סרט קאלט. אנחנו הרי יודעים שהסצנות האלה היו בסרט הקודם, הוא אחד המצוטטים ביותר של העשור. אפשר ורצוי להפסיק לרפרנס אליו כל חמש דקות, זה ממילא לא משפיע על הסיפור.

זו הייתה יכולה להיות קומדיית פשע מעולה. תיקון: זו אכן קומדיית פשע מעולה, רק שהיא משווקת כהמשך לעלילותיהן של דמויות שהיו צריכות להיות במקום שונה אחרי עשרים שנה, במקום לחזור למקום בו הפסקנו בפעם הקודמת. מה שלא היו מחליטים לעשות עם מרק, סיימון, דניאל ופרנקו, בשלב הזה הם כבר היו אמורים להחליט אם לבחור בחיים, או במשהו אחר.

פרק 183 – דני התותח

לרגל 40 שנה למגזין הקומיקס האהוב (לפחות על אחד מחברי הצוות) 2000AD, אביעד ותום חורגים מהשגרה ומדברים על שני העיבודים הקולנועיים לדמות הכי איקונית שלהם. "השופט" עם סילבסטאר סטאלון ו"דראד" עם הסנטר של קרל אורבן.
ספויילרים וכדורים לראש לרוב.

פרק 181 – זה יגמר במילקשייק

הפרק השבועי של שורה שניה באמצע לא מוגש בחסות מקדונלדס, או ענקית נפט כזו או אחרת. אנחנו מדברים על "המייסד" ועל "זה ייגמר בדם" ולא בטוח שגיבורי הסרטים יאהבו את מה שיש לנו לומר.

ספוילרים בפריסה ארצית לשני הסרטים.

ביקורת: מאחורי המספרים

505-film-page-thumbnail_resize.jpg

 

עד לפני כמה שנים, אם הייתם מחפשים מידע על השם מרגרט המילטון, רוב הסיכויים שהייתם נתקלים קודם כל בשחקנית שגלמה את המכשפה הרעה מהמערב בקלאסיקה "הקוסם מארץ עוץ". כלומר, נתקלים במידע עליה, לא בשחקנית עצמה. בכל אופן, היא הייתה האישה המפורסמת ביותר בשם זה.

בזכות עלייתן של הרשתות החברתיות, נדחקה השחקנית מראש רשימת תוצאות החיפוש, לטובת מרגרט המילטון אחרת. פחות מוכרת לצופי הקולנוע, אבל משתייכת לצוות שמאחורי אחד הרגעים הטלוויזיונים הגדולים בהיסטוריה. בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, הייתה המילטון אחראית על הצוות שיצר את מערכת ההנחיה בזכותה נחתו האנשים הראשונים על הירח. העבודה שלה אפשרה צעד גדול לאנושות, אבל כמו שאר המעורבים בתכנית שלא היו באותו הזמן בחללית, היא כמעט ונשכחה לחלוטין. רק קמפיינים שנועדו להגביר את המודעות לתרומתן של נשים לתכנית החלל, הביאו להכרה מחודשת בהמילטון וצוותה. בסוף שנת 2016, זכתה המילטון במדליית החרות הנשיאותית, כהוכרה לעשרות שנים של תרומה בלתי מבוטלת לעולם ולמדינתה בפרט.

מרגרט המילטון לא הייתה היחידה לה הוענקה המדליה בשל מעורבותה באותו תחום. שנה לפני כן, הוענק אותו אות כבוד לקתרין ג'ונסון, גם היא עובדת בנאס"א, שחרף תרומתה לתכנית החלל, אפילו פייסבוק לא החזיר אותה לתודעת הציבור. הסרט "מאחורי המספרים" מנסה לתקן את העוול ההיסטורי ועל הדרך, להזכיר עוד כמה עוולות.

בעיצומה של המלחמה הקרה, קתרין ג'ונסון, דורותי וון ומרי ג'קסון הן שלוש מתוך קבוצה גדולה של נשים אפרו-אמריקאיות שעובדות בנאס"א. התפקיד שלהן הוא להיות קומפיוטריות. זה לא אומר שהן מתחברות לאינטרנט ומשחקות קול אוף דיוטי, אלא עוסקות בחישובים. בנאס"א זקוקים להרבה מספרים מדויקים אם ברצונם לעקוף אי פעם את הסובייטים במרוץ לחלל. כל המחשבות הינן נשים מוכשרות וחכמות, אולם יש להן מגבלה אחת משמעותית. מרכז המחקר של נאס"א נמצא במדינת וירג'יניה, בה עדיין קיימים חוקי הפרדה גזעניים. מסיבה זו, הנשים השחורות כמעט ואינן עובדות בקשר ישיר עם המהנדסים והמנהלים הלבנים וזוכות ליחס מעליב מצד שאר עובדי החברה.

ג'ונסון וחברותיה מחליטות לנסות ולשבור את תקרת הזכוכית הכפולה (הן הרי גם נשים) ולהתקדם בשורות סוכנות החלל. כל אחת מהן מבריקה בדרכה. קתרין הפגינה יכולות מתמטיות יוצאות דופן מגיל צעיר, דורותי טובה עם מכונות ורוצה להפוך למנהלת הצוות איתו היא עובדת, ומרי שוקלת להשלים את לימודיה על מנת להפוך למהנדסת השחורה הראשונה. מבין שלושתן, קתרין היא זו שהעלילה הכי מתמקדת בה ובנסיונות שלה להפוך ממחשבת פשוטה לדמות מפתח במאמץ לשלוח אדם לחלל ואם אפשר, גם להחזיר אותו חי לכדור הארץ.

מאחורי המספרים הוא לא סרט רע, אבל גם לא מצאתי אותו טוב במיוחד. הוא רגיל כזה, נוסחאתי עד העצם. הסיפור עליו הוא מבוסס מרתק וההחלטה לשים דגש על הקשיים בהם הגיבורות נתקלו בגלל מינן וצבע עורן, מתאימה לתקופה בה הוא מתרחש, אבל הביצוע לא מחדש או מפתיע בשום צורה. בדומה ל"משחק החיקוי" ו"סאלי: נס על ההדסון", יוצרי הסרט הרגישו שהבעיות הקיימות במציאות לא מספיקות והוסיפו דמויות שיקשו על העבודה בגובה העיניים. במילים אחרות, כמו שהסרט על אלן טיורינג החליט שלנסות לפצח מכונת הצפנה נאצית זה לא מספיק מאתגר והוסיף ממונים ששונאים משום מה את הדמות הראשית, גם מאחורי המספרים לא מסתפק בבעיות שההיסטוריה מציעה ובודה כמה נוספות בכדי לנפח את הדרמה.

ג'ים פרסונס מגלם את פול סטפורד, מהנדס בכיר שעיקר תפקידו בעלילה הוא לזלזל בקתרין ג'ונסון ולהקשות על שילובה בין הגברים. בעוד הוא אינו כתוב בבוטות, אני חש צורך לציין שמעולם לא היה אדם כזה. הדמות שלו הומצאה רק בכדי להראות שג'ונסון הייתה צריכה להיאבק על הכרה גם לאחר שהגיעה לחדר המהנדסים. גם הדמויות של מנהל המחלקה אל הריסון (קווין קוסטנר) והמפקחת ויויאן מיצ'ל (קירסטן דאנסט) הומצאו בכדי לייצג תופעות נרחבות ולהפוך אותן קלות יותר לזיהוי.

אין לי בעיה עם כך שמציגים את הקשיים הנובעים מחוקים גזעניים וגישה שוביניסטית. חשוב להראות שגם ארגון ממשלתי כמו נאס"א, שהיה באותה העת חוד החנית של המערב במלחמה הקרה, נפל לאותם פגמים של התקופה כמו אחרון הפרימיטיבים. הבעיה היא שאם צריכים להמציא דמויות על מנת להציג דברים כאלה בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, הכתיבה עצמה נראית פתאום די עצלנית. למה אנחנו צריכים אדם אחד שיגיד את כל הדברים הסקסיסטיים? זו אמורה להיות תופעה שהגיבורות מתמודדות איתה כל חייהן, אז זה מטופש להציג אותה רק דרך דמות אחת. כנ"ל לגבי הגזענות שהמפקחת הלבנה מציגה. אנחנו רואים שלטים של הפרדה גזעית, אנחנו שומעים שחוקי המדינה מכתיבים גישה כזו. מה החוכמה ליצור דמות שכל תפקידה הוא לחסוך לשאר השחקנים התבטאויות לא ליברליות?

זה לא שהשחקנים לא טובים, אבל נראה שרובם מתבזבזים על תסריט שמעדיף משפטים קליטים על פני אופי אמיתי. דורותי ומרי מקבלות מעט מדי זמן מסך, כך שגם ההשגים שלהן מוצגים כהערת שוליים לא מאוד חשובה. קשה לעקוב אחר החשיבות שלהן, כי העלילה מתמקדת בעיקר בקתרין, דווקא האישה שבמציאות נתקלה בהכי פחות אפליה בשורות הסוכנות. לא רק שהיא היחידה שזוכה ליותר מרובד אחד ולחשיפה רצינית יחסית של חייה האישיים, העלילה גם מרכזת סביבה קשיים שאחרות נתקלו בהן באמת. במקום לבחור מכשול מרכזי ולהתמקד בו, הבמאי תאודור מלפי, הלך על שני קווי עלילה מתנגשים. קתרין גם פורצת דרך במהירות הבזק וגם מוקפת אנשים שרוצים למנוע את הקידום שלה? זה לא עובד ביחד. הדבר החכם לעשות היה להראות את קתרין מתמודדת עם האתגר שבלהמציא מתמטיקה חדשה (כדברי אל הריסון שלמרבה האירוניה, אחד הצעדים שהוא עושה על מנת למנוע התעלמות מנשים שחורות, נעשה במציאות בידי אישה שחורה שהסרט בחר לא להתיחס לקיומה). במקביל, אפשר להראות את מרי ודורותי נתקלות בגזענות למרות שהן לא פחות מוכשרות מהגברים הלבנים, תוך הסבר עד כמה התרומה שלהן חשובה. לא להתיחס אליהן כאל שחקניות חיזוק, אלא כאל גיבורות בפני עצמן.

כדי לא להיות קשוח מדי עם הסרט, אציין שמאוד אהבתי את המשחק של טראג'י פ. הנסון בתור קתרין. באופן מתאים, מי שמקבלת את הדמות היחידה עם אופי מורכב, גם נותנת את ההופעה הטובה ביותר בסרט. אוקטביה ספנסר וג'אנל מונה לא רעות, אם כי מגיעות להן דמויות עמוקות יותר (כפי שמונה בדיוק מוכיחה עכשיו ב"אור ירח"). גם הפסקול, עליו אחראיים האנס זימר ופארל ויליאמס, הוא שילוב מענג של מוזיקה קלאסית ושירי נשמה, משהו ששווה להקשיב לו גם בלי קשר לצפיה בסרט.

מאחורי המספרים עוסק בדמויות שראוי להציג את סיפור חייהן, אבל הוא נמהר מדי. ההשגים שלהן מועברים בשטחיות, מבלי להסביר מה המשמעות האמיתית שלהם ומה הם כוללים. מהי המתמטיקה החדשה הזו שצריך להמציא? מה מרי צריכה לעשות בכדי להפוך למהנדסת ומה תעשה עם התואר? למה כל כך חשוב לדורותי לקבל מינוי רשמי כמפקחת? הסרט לא מפרט את הדברים האלה, אבל מקדיש הרבה זמן מסך לחיים הפרטיים של קתרין ולתגובות של אנשים אחרים לנוכחות נשים שחורות בצוות. הסרט היה יכול לצאת הרבה יותר מעניין, אם רק היה פחות מזלזל בקהל. במקום זה, קבלנו משהו שמבוים בחוסר יחוד ומשאיר רק לשחקנית אחת את המקום להציג הופעה עם יותר מרגש בודד.

פרק 180 – האלים נפלו על הראש

לא קל להיות ישועי. ב"שתיקה" רודפים אותם כי הם זרים וב"המשימה" רודפים אותם כי הם לצד המקומיים. בינתיים, שני יהודים חילונים מנסים להבין אם הסרטים האלה בעד או נגד הנצרות.

ספוילרים מומרים לשני הסרטים.