ביקורת: בייבי דרייבר

baby-driver-poster_resize.jpg

 

יש קטע קצת מביך שאני עושה אחרי צפיה בסרטי אקשן בקולנוע. אם הסרט טוב ורווי אדרנלין במידה הנכונה, אני חש צורך לחקות את הדמויות ביציאה מהאולם. אני מחפש דברים לדלג מעליהם, דרכים להגיע ליציאה מהר יותר, כל פח זבל הופך למטרה שצריך לקלוע לתוכה ובדיקת הודעות בטלפון מתבצעת באותה דרמתיות כמו שיחה מהמפעיל בסוכנות הריגול כשיש פצצה שצריך לנטרל בתוך עשרים שניות. בנסיעה הביתה, אני מגביר את המוזיקה ברדיו וממש צריך להחזיק את עצמי שלא לנסוע 150 קמ"ש רק בשביל לחוש את הצורך במהירות.

ככה לפחות היה לפני שעברתי לתל אביב, כשהדרך הביתה כללה יציאה מהירה לכביש בין עירוני, בשעה בה אין הרבה מכוניות נוספות בדרך. אף פעם לא באמת נסעתי במהירות כזו, אבל הפיתוי היה קיים. אחרי הצפיה ב"בייבי דרייבר", זה היה סיפור אחר. היציאה מהחניון לוקחת זמן, כי יש תור לפני המחסום. כל הבניה באיזור דיזנגוף ובתוואי הרכבת הקלה, הפכה את העיר למבוך של כבישים משובשים ומעקפים לא צפויים. גם היו איתי עוד נוסעים ברכב שדברו ביניהם, אז לא רציתי להפריע להם עם המוזיקה. בקיצור, דווקא מהסרט שהכי דורש נסיעה פרועה הביתה, חזרתי כשאני נוהג כאילו מדובר בטסט ראשון.

בייבי הוא נהג שודים מקצועי. כשצריכים אותו, הוא מקבל שיחת טלפון מדוק שמפגיש אותו עם חבורת השודדים אותם ילווה במשימה הבאה. דוק פורש בפניהם את התכנית שתמיד מסתיימת בכך שבייבי יאסוף אותם ברגע שיצאו מהבנק, או מבנה אחר בו מחזיקים כסף מזומן, כדי לחמוק במהירות ללא פגע. בעוד שאר הגורמים במשוואה מתחלפים בכל פעם, בייבי הוא הקבוע היחיד. דוק יודע שאפשר לסמוך עליו כי בייבי לא רק חייב לו כסף, הוא גם נהנה מהנהיגה נטולת הרסן.

בגלל צלצול תמידי באוזניים, בייבי מסתובב לרוב עם אוזניות בהן הוא מאזין לאחד הפלייליסטים האהובים עליו. המוזיקה עוזרת לו להתמודד עם הרעש, אבל גם נותנת לו השראה, כאשר הוא מוצא את השיר המתאים ביותר לכל סיטואציה. המצב מתחיל להסתבך בעקבות מפגש עם מלצרית חמודה בשם דבורה, מה שנותן לבייבי לראשונה מזה שנים, משהו אמיתי לצפות לו. אביו המאמץ, שאינו שומע ומתקשר רק בשפת הסימנים, כבר זקן ולא יכול לעשות הרבה חוץ מלהזכיר לבייבי שהוא עובד עם אנשים מסוכנים. כשדבורה נעשית חלק מעולמו, פתאום בייבי לא מעוניין בשום דבר פרט לפתיחת דף חדש. מה שלא כל כך מסתדר עם הצרכים של דוק.

זהו סרטו הראשון של אדגר רייט שמתרחש בארצות הברית. לאחר "בעבור חופן אצבעות" וטרילוגיית הקורנטו המתרחשים במולדתו אנגליה, ו"סקוט פילגרים נגד העולם" המתרחש בטורונטו, בייבי דרייבר צולם באטלנטה, ג'ורג'יה, עירם של רט באטלר וסקרלט אוהרה. הבחירה בג'ורג'יה אולי נובעת משיקולי מס, אבל מכילה בתוכה בונוס מוזיקלי. העיר הייתה תחנת דרכים חשובה לכמעט כל ז'אנר מוזיקלי שהתפתח בארצות הברית. החל מבלוז, ג'אז וגוספל, דרך קאנטרי ורוק, ועד להיפ הופ ואר אנד בי, הרבה מוזיקאים עשו כאן את צעדיהם הראשונים. מבחינות רבות, אטלנטה היא בירת המוזיקה של דרום מזרח ארצות הברית, מה שמסתדר נהדר עם האובססיה של הדמות הראשית בסרט ליצור פסקול לחייו.

אם אתם מהאנשים ששומעים שיר ומנסים לתזמן את מה שאתם עושים באותו רגע לפי המוזיקה, תזדהו מיד עם בייבי. סצנות רבות מראות כיצד מוזיקה היא חלק משגרת היומיום שלו. כשהוא לא נוהג, בייבי בוחר את השיר המתאים בשביל לקנות קפה, או להיפטר מראיות. לאנשים סביבו נדמה שמשהו בבחור עם האוזניות לא בסדר, אבל הוא בעצם ממוקד כמעט ברמה של גיבור-על כשהשיר הנכון מתנגן.

אדגר רייט הפגין בעבר את חיבתו הן לסרטי אקשן והן לסרטים מוזיקליים. סצנת מכונת התקליטים ב"מת על המתים" היא רק דוגמית למה שהתפתח בבייבי דרייבר לכדי סרט שלם. רוב הסצנות אינן מוזיקליות במהותן, יש בהן דיבורים והשירים נשמעים רק ברקע, אבל השירים שבייבי בוחר מלווים את העלילה לכל אורכה. זה בולט בשתי דרכים. האחת היא בפעולות אלימות, כמו ירי ומכות, שנעשות לפי הקצב. הדרך השניה מורכבת יותר, אבל היא בדיוק מה שאדגר רייט כל כך טוב בו.

כאשר בייבי הולך בתחילת הסרט לבית קפה, העולם סביבו מלא בפרטים קטנים. במבט ראשון, רובם יתפספסו, אבל מי שמכיר את סגנון הבימוי של רייט, יודע שצפיה אחת אף פעם לא מספיקה. שלטי הרחוב, הגרפיטי על הקירות, התנועות של בייבי ושל שאר האנשים בהם הוא כמעט נתקל בדרך, כולם נותנים ביטוי למילות השיר שמתנגן ברקע. ככה נראה העולם למי שחייב פסקול גם לפעולות הכי בנליות. כל דבר קטן, גם האקראי ביותר, הוא חלק מהשיר שנשמע באותו רגע. אם כמות הפרטים המציפים את התת-מודע לא מספיקה, הסצנה גם צולמה בשוט אחד רציף, מה שרק עושה אותה לעוד יותר מרשימה.

זה לא סוד שאדגר רייט הוא אחד הבמאים החביבים עלי. מעבר להשקעה בפרטים הקטנים, אף במאי, חי או מת, אינו עושה שימוש שכזה בעריכה. לא תמצאו אפילו דמות אחת שעוברת ברקע מבלי שתהווה חלק מסיפור גדול יותר. אין בעולם של בייבי שום חפץ שאינו משמעותי להגדרה של המשתמש בו, או משמש רמז לבאות. זה טריק שרייט עשה גם בסרטיו הקודמים ואין לו מתחרים מבחינת היעילות בה סימנים קטנים נשתלים בתמונה, או באופן בו המסך נחלק על מנת להסביר קשר בין דמויות. שיחת טלפון קצרה מקבלת הרבה יותר עומק כאשר המצלמה עוברת בין החדרים בהן הדמויות נמצאות, כך שהן משלימות את התמונה. כל דמות תופסת בדיוק אותה כמות שטח ועומדת בהקבלה מושלמת לשותפתה לשיחה. דוגמה נוספת היא האופן בו הפושעים יושבים סביב השולחן ורק בייבי נמצא ישירות מול דוק, מה שמעיד על הקשר המיוחד בין הנהג והבוס.

עד עכשיו, הטכניקות האלה שמשו את רייט בעיקר ליצירת קומדיה, אבל בייבי דרייבר שונה באופיו מסרטיו הקודמים של הבמאי. למרות שישנם רגעים מאוד מצחיקים בסרט, הוא בנוי יותר כסרט אקשן מאשר כקומדיה פרועה. פעלולי הנסיעה לא נוצרו על מנת להצחיק, אלא על מנת להרשים. אנשים מסוכנים הם לא סתם טיפוסים מוזרים ולא מובנים, אלא כאלה שבאמת לא כדאי להתעסק איתם. דבורה היא לא איזו מטרה בלתי מושגת שבייבי עובר הרפתקה משוגעת על מנת להשיגה. היא דמות אנושית פגיעה שלא מבינה עד כמה הבחור איתו היא מדברת בדיינר גורר אחריו צרות. בייבי מוצג שוב ושוב כאדם טוב, אבל בלי יכולת להרשות לעצמו לשמור על החוק. שילוב בין טראומת ילדות לחיבה בלתי שגרתית לנהיגה ולמוזיקה, הפכו אותו באופן בלתי נמנע לאאוטסיידר מודע לעצמו שנסיבות התבגרותו הציבו אותו בצד של האנשים המסוכנים, גם אם הוא עצמו מקשיב למצפון מדי פעם.

זהו אולי הפחות מוצלח מבין סרטיו של אדגר רייט, אבל בהתחשב ברף הגבוה שקודמיו קבעו, בייבי דרייבר הוא עדיין סרט פעולה מוזיקלי משובח שעומד ברוב הציפיות. התסריט לא תמיד הגיוני והדמויות לא הכי עקביות, אבל הבימוי, העריכה, הבחירות המוזיקליות, עבודת הסאונד והפעלולים המלהיבים, מספקים את מנת האקשן הקלאסי שכמעט ואינו קיים עוד בקולנוע. חלוקה פשוטה יחסית לטובים ורעים, כאשר ג'יימי פוקס מתעלה מעל כולם כבאטס האלים והבלתי צפוי, היא משהו שהיה נפוץ יותר לפני עשרים ושלושים שנה. בייבי דרייבר משלב בין אלמנטים של אמריקנה מאמצע המאה שעברה, לטכנולוגיות מהזמן הנוכחי, ליצירת בועה משונה. כזו שלא אמורה להתקיים בשנת 2017, אבל כל כך קרובה לשלמות בצורתה, שחבל לפוצץ אותה. כמתבקש מרייט, מדובר בסרט מדהים מבחינה טכנית, המכיל גם הומור ומלווה בפסקול ממכר. גם אם ראיתי דברים יותר מוצלחים מאותו בית יוצר, יש משהו מאוד מרענן בסרט שמוכן ללחוץ על הגז עד הסוף ופשוט לדהור לכל כיוון בו יבחר.

ביקורת: קולוסאל

colossal-poster2_resize.jpg

 

כשנכנסתי לאולם, הופתעתי לגלות ששוב, אני בהקרנה מלאה זקנים. לא מבוגרים, זקנים של ממש. כאלה שבוחרים ממתקים לפי מידת הרעש שהעטיפה שלהם עושה בחדר סגור. כאלה שמקריאים בקול רם כתוביות כי מי שלידם לא שומע טוב. כאלה שמוציאים את כל הלחה שיש להם בגרון בזמן הפרסומות, ועוד קצת במהלך הסרט. זקנים זקנים. כאלה שהמכשיר החביב עליהם בחדר הכושר הוא דלפק הקבלה. כאלה שחותמים את השם שלהם בסוף תגובה בפייסבוק. כאלה שזוכרים מה הוא גן השקמים. כאלה שבמתכון למאכל האהוב עליהם כתוב "לפי העין". כאלה שהמכנסיים והציפוי של הספה שלהם עשויים מאותו בד. כאלה שמשתמשים בממחטה רב פעמית. כאלה שמקבלים הנחה בשוק כי הם הכירו את אבא של המוכר והוא תמיד נתן להם לרשום. זקנים.

אני לא כותב שוב על "זרים מושלמים", למרות שלא אתפלא אם הוא עדיין מוקרן בכמה אולמות בארץ. האוכלוסיה הקשישה באופן מפתיע נכחה הפעם בהקרנה של "קולוסאל", במהלך הימים הראשונים של החופש הגדול, בזמן שהקניון שמחוץ לאולם מלא במשפחות עם ילדים שמתאוששות מחגיגות עיד אל פיטר. אני לא יודע איך קרה שדווקא הסרט הזה משך את הקהל המדובר ולא את מי שהייתי מצפה להיתקל בו באולם בתקופה הזו של השנה, אבל יש לי חשד שזה קשור לפוסטר של הסרט.

בפוסטר הישראלי של קולוסאל מופיעה אן האת'אוויי. עד פה הכל נורמלי, היא הרי השחקנית הראשית בסרט. אלא שלא מופיע בפוסטר שום דבר חוץ ממנה. פוסטרים בתוך הקולנוע, חושפים גם את פרצופו של ג'ייסון סודייקיס, אבל לא רומזים שום דבר על העלילה. אם לא הייתי יודע מראש על מה הסרט, הייתי מניח שקולוסאל הוא קומדיה רומנטית גנרית שהאת'אוויי וסודייקיס הצטלמו אליה בשביל להגדיל את היתרה בחשבון הבנק. הפוסטר הבינלאומי מגלה הרבה יותר על העלילה, אבל המפיצים בארץ בחרו להסתיר את מה שעושה את הסרט לכל כך חריג. אולי זו החלטה מכוונת, מתוך אמונה שסרט על מפלצות לא ימשוך הרבה קהל, אבל משהו שנראה בלתי מזיק, יביא צופים. קולוסאל לא מבוסס על מותג מוכר, אז לרוב האנשים, הפוסטר הוא ההכרות הראשונה עם קיומו של הסיפור. לאור הכשלון המסחרי של הסרט בארצות הברית, אולם מלא בישראל הוא חדשות טובות, בלי קשר לגיל הממוצע בו. עדיין, מכיוון שידעתי קצת על העלילה לפני הצפיה, מאוד הופתעתי מהרכב הקהל באולם ולא יכולתי שלא לתהות כמה מהאנשים ידעו מראש על מה הוא.

גלוריה מוצאת עצמה מסולקת מהבית בידי החבר שלה טים, לאחר ששוב חזרה שיכורה. עברה שנה מאז פוטרה מעבודתה ובמקום למצוא תעסוקה מועילה, היא בעיקר מוצאת הנגאובר. לטים זה נמאס והוא נותן לגלוריה התראה של כמה שעות לקחת את החפצים שלה וללכת. בלית ברירה, היא חוזרת לעיירה בה גדלה, לבית ריק שנמצא בבעלות המשפחה. כשאין לה ריהוט או כיוון בחיים, גלוריה נתקלת באוסקר, חבר ילדות שמנהל כעת את הבר השכונתי. הקשר מן העבר פועל לטובת שניהם ואוסקר שוכר את גלוריה כמלצרית, והיא מוצאת בו ובחבריו סביבה תומכת וחמה.

בעוד גלוריה מנסה להתאושש מעוד לילה של שכרות, היא מגלה שאת שאר העולם מעסיק ארוע מסעיר בהרבה. מפלצת ענקית הופיע בלב סיאול והחריבה חלקים מהעיר בטרם נעלמה אל האוויר. הטרגדיה הנוראית מזעזעת את כולם, אבל במיוחד את גלוריה שמבחינה בדמיון מוזר בין דברים שעשתה בבוקר שעבר, לבין תנועותיה של המפלצת, כאילו קיים ביניהן קשר כלשהו.

קולוסאל הוא הימור לצופה, לא פחות משהיה ליוצרים שלו. אן האת'אוויי שחקנית טובה ויכולה לגלם מישהי הנמצאת על סף התמכרות לאלכוהול ולהרס עצמי. השאלה הגדולה היא האם ניתן לשלב את הדמות הזו בסרט על-טבעי שכולל גם מפלצת העושה שמות בצד השני של העולם, מבלי שיראה מטופש. זה לא כמו דמות הטייס השיכור של רנדי קווייד ב"היום השלישי", שכל חשיבותו לעלילה נובעת מכך שאין לו מה להפסיד. גלוריה מנסה לפתוח דף חדש מבלי שידוע לה באיזו מחברת להשתמש, אבל עם מודעות לסכנות שאורח החיים שאמצה טומן בחובו. היא לא מוצגת כדמות קומית, או חלק ממבצע צבאי גדול מהחיים, אלא כאישה שברירית שחשבה שהיא גדולה מדי בשביל העיירה הקטנה, אבל התרסקה כעבור שהות ארוכה מדי בעולם הגדול. לקחת את הדמות הזו, יחד עם החיים סביבה שמתאימים לאיזו דרמת אינדי דלת תקציב, ולהעמיד כנגדה עלילה של סרט בסדרת גודזילה, זה דבר שמאוד לא פשוט להצליח בו.

למרבה המזל, הבמאי/תסריטאי נאצ'ו ויגלונדו היה מספיק מחויב לשני הצדדים של הסיפור, כך שהצליח איכשהו לשמור על איזון נכון ביניהם. קולוסאל כתוב ברגישות, אבל מוכן להתפרע כשצריך. הוא עוסק לא רק במפלצות ענק שמסכנות מיליוני קוריאנים, אלא גם במפלצות דמויות האדם שמסתובבות בקרבנו. לא במובן המילולי, אבל גלוריה לומדת במהלך שהותה בעיירה שהאיום הגדול ביותר הוא לא בהכרח מפלצת שמחקה את הטיק העצבני שלה, אלא דווקא אנשים פשוטים למראה.

הרגעים המפחידים ביותר בקולוסאל הם אלה שאין בהם אפקטים ממוחשבים, או עשרות ניצבים שצולמו כך שיראו כמו קהל גדול בהרבה (בכל זאת, סרט עצמאי). האימה האמיתית נמצאת כאשר העיירה הקטנה מתגלה כמקום בו נמצאת המפלצת האמיתית. אני לא רוצה לחשוף פרטים נוספים, אז רק אציין שקולוסאל עובד באופן מפתיע כמותחן פסיכולוגי לא פחות מאשר כסרט מפלצות. התסריט מנחה את הדמויות להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, כאשר דווקא ההתנהגות הפתטית שלהן היא זו שמעניקה עוצמה מפחידה. גלוריה נקלעת למצב בו אבדן שליטה עצמית הוא הדרך לשלוט באחרים ויש מי שמנצל זאת לרעה.

רוב הסרט עשוי טוב, כאשר האת'אוויי וסודייקיס אמינים בתפקידים שלהם. גם טים בלייק נלסון מוצלח בתפקיד קטן כאחד מחבריו של אוסקר, שמנסה נואשות לזכות לכבוד משאר החבורה. הבעיה היחידה היא שהסרט מנסה להסביר את המוזרות שלו. זה לא שההסבר גרוע, כמו שפשוט אינו נחוץ. אין בו תרומה אמיתית לעלילה, חוץ מלהוריד קצת מהמיסתורין בזכותו הסרט עובד מלכתחילה. מספיק היה להתמקד במסע שגלוריה עוברת בדרך להערכה עצמית, לצד הגילויים עד כמה רושם ראשוני יכול להיות מוטעה, מוטיב שחוזר לא מעט בסרט.

פרט לבעיה הזו, לצד כמה רגעים תמוהים בסצנות הסיום, קולוסאל הוא סרט נהדר. רעיון שתשעה מכל עשרה במאים לא היו יודעים מה לעשות איתו, אבל ויגלונדו הצליח. הוא מוצא את הדרך הנכונה להציג פניקה כלל עולמית כהשתקפות למאבק בשדים פנימיים ובסביבה המיידית. כמו הפוסטר הישראלי, גם הסרט עצמו מטעה בהתחלה, כאשר נדמה שילך בכיוון שונה לחלוטין מזה שבאמת נבחר. הדמויות נעות לעבר סיטואציה שראינו בהרבה מאוד סרטים, עד שנכנס האלמנט העל-טבעי שטורף מחדש את הקלפים ומעודד חשיפות לא צפויות. זו לא קומדיה רומנטית, או דרמת אינדי פשוטה. זהו אמנם סרט על יחסים ועל קבלה עצמית, רק שחלק משמעותי ממנו מוצג דרך מחוה אוהבת לכמה מהסרטים המופרכים ביותר שהופקו במזרח הרחוק.

פרק 201 – חמש נשים וגופה

אחרי פרק שלם שהוקדש לסרטים שאהבנו מהעבר, חוזרים לשגרה. האם "לילה קשוח" מציע פתרון הגיוני לגופה שצריך להיפטר ממנה? האם אלפרד היצ'קוק הצליח לעשות קומדיה ב"מי רצח את הארי"?

ספוילרים שקטים במידה חשודה.

פרק 200 – אנשי המאתיים

לכבוד פרק ה-200 של שורה שניה באמצע, עשינו פרויקט מיוחד. כל אחד מאיתנו בחר את הסרט האהוב עליו מכל שנה מאז שנולד. 1983 במקרה שלי, 1985 במקרה של תום שפירא. הפרק ארוך במיוחד, אבל היה מאוד מהנה להקלטה, במיוחד כאשר שמים לב איך הטעם שלנו הולך ומשתנה עם הגיל.

קצת סטטיסטיקה על הסרטים המוזכרים בפרק (ספוילרים לרשימה, אתם יכולים גם להאזין קודם לפרק):

– מתוך סכום של 64 שנות חיים, נבחרו 59 סרטים. זאת מכיוון שיש חמש פעמים בהן שנינו בחרנו את אותו סרט. נוסף על כך, הרשימה שלי כוללת שני אזכורים מיוחדים.

– האחים כהן הם הבמאים המאוזכרים ביותר ברשימה המשותפת, עם ארבעה סרטים. רוברט זמקיס הכניס שלושה סרטים לרשימה. רוב ריינר, סטיבן ספילברג, לוק בסון, דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו זכו לשתי כניסות כל אחד. טרי גיליאם ביים סרט אחד באורך מלא ברשימה ועוד סרט קצר המצורף לסרט של במאי אחר.

– בפרק סיכום השנה שהקלטנו בסוף 2013, תום בחר את "סוף העולם" של אדגר רייט לסרט השנה שלו. כאשר הכין את הרשימה לפרק ה-200, החליף את הבחירה שלו ל"לינקולן". בעקבות זאת, נותר רייט רק עם סרט אחד ברשימה המעודכנת וספילברג עלה לשניים. בין הבחירה של תום ב"סוף העולם", להחלפתו ב"לינקולן", הוקלטו 181 פרקים של הפודקאסט.

– השחקן שהופיע בהכי הרבה מהסרטים ברשימה הוא ברוס ויליס, שמככב בארבעה מהם. בראד פיט וסטיב בושמי הופיעו כל אחד בשלושה סרטים.

– כל אחד מאיתנו בחר בסרט של אחד מהאחים מקדונה, אבל לא אותו אח.

– הרשימה כוללת חמישה סרטי אנימציה, סרט תעודי אחד, סרט אחד שמשלב בין תעודה לקטעים שצולמו עם שחקנים, ושני סרטי באטמן.

– רוב הסרטים ברשימה הגיעו ממדינות דוברות אנגלית, אבל היא כוללת גם סרטים מישראל, יפן, אינדונזיה, דרום קוריאה, ארגנטינה ושתי הפקות צרפתיות שנכתבו וצולמו באנגלית. שלושה מהסרטים שנבחרו הופקו באירלנד (למרות שאחד מהם צולם בבלגיה) ויש אזכור מיוחד לסרט הונגרי.

– הבחירות שלי כוללות 11 מתוך 15 זוכי פינגווין הזהב לסרט השנה. הארבעה האחרים הושמטו או כי שיניתי את דעתי, או כי הופצו בארץ באיחור של כמה חודשים.

ביקורת: לילה קשוח

rough_night_ver12_xlg_resize.jpg

 

אם הייתה לי האפשרות לנסוע באופן חד-פעמי אחורה בזמן, לא הייתי מנסה להרוג את היטלר. נתעב ככל שהיה, קשה לחזות את השתלשלות הארועים שהייתה נוצרת לו מת לפני מועד התאבדותו האמיתי (או בנסיבות טבעיות תחת זהות בדויה בארגנטינה. תלוי את מי שואלים). יכול להיות שזה היה מוביל לשלום עולמי, אבל באותה מידה גם יכול להיות שהיינו נמצאים עכשיו במלחמה אבודה נגד בני אטלנטיס. קשה לדעת מה היה קורה.

לא, אני הייתי משקיע את ההזדמנות הנדירה בלמנוע מההורים של ג'אד אפטאו להיפגש. יש סיכוי שהוא בן אדם נחמד ותורם לצדקה ומה לא, אבל ג'אד אפטאו אחראי לדרדור הקומדיה האמריקאית, זו שנהנתה מעשורים של תהילה ממאק סנט ועד מייק מאיירס, לשפל חסר תקדים. בגלל הסרטים של אפטאו, נוצרה נורמה לפיה קומדיה לא צריכה להיות מבוימת בידי מישהו עם תזמון קומי, או להציע איזושהי מידה של מקוריות. פשוט לוקחים כמה חברים של המפיק, אומרים להם לאלתר דיאלוגים, מוסיפים כמה התיחסויות לתרבות פופ מודרנית, כך שהסרט יתיישן אפילו יותר מהר מהרגיל, והכי חשוב, מעתיקים. מעתיקים, מעתיקים, מעתיקים. מהרגע בו "בתול בן ארבעים" של אפטאו היה להצלחה מסחרית, אולפנים רצו עוד מאותו דבר ועודדו יוצרים לחזור על נוסחאות מוכרות בלי לכתוב שום דבר חדש. הם עבדו על יצירת כוכבים קומיים, גם אם לא היו בעלי כישורי אלתור מעל לממוצע, דחפו אותם לסיטואציות שניתן היה למנוע בקלות, שפכו הרבה כסף על אפקטים וזכויות יוצרים לשירים, דחקו הצידה תסריטאים לא מוכרים, עודדו כמה שיותר בדיחות על סמים וסקס, כי זה מה שהקהל כביכול אוהב, והתעקשו שהשחקנים יסבירו את הבדיחות רגע אחרי שספרו אותן, כי אם כבר לזלזל באינטליגנציה, אז עד הסוף.

כבר מעל עשור שהגישה ליצירת קומדיות מצליחות בהוליווד מתבססת על אותה נוסחה שאפטאו הכתיב ובאמת שכבר נמאס לי ממנה. בסדר, תעשו גם סרטים כאלה, אבל מה לגבי גיוון? מה אם אני לא נהנה מבדיחות סטלנים, או לא חושב שלצרוח גסויות זו חלופה לשורת מחץ? מה אם אני אוהב קומדיה שמסוגלת להפתיע ולא ניתנת לחיזוי מראש? עם יציאת "לילה קשוח", ברור שהאפטאואיזם חי וקיים, גם כשמייסד הגישה בכלל לא מעורב ביצירת הסרט. אני מוכן להקריב כמה פרקים של לארי סנדרס ואת "הולך חזק", הסרט היחיד של אפטאו שאני אוהב, רק בשביל שבפעם הבאה שאראה קומדיה אמריקאית בקולנוע, לא אדע בדיוק מה עומד לקרות בה בכל רגע נתון.

לילה קשוח עוסק בארבע חברות הכי טובות מהקולג' שכמו בכל קומדיית קולג' בארבעים השנים האחרונות, מבלות יותר במסיבות והתחרמנויות מאשר בלימודים. הן היו בלתי נפרדות ומאוד שיכורות, אבל החלו להתרחק לאחר שג'ס עברה ללמוד באוסטרליה.

כעבור עשור, ג'ס מתמודדת לסנאט ומתקשה לצבור תמיכה בסקרים. היא משאירה את הדאגות הפוליטיות ואת בן זוגה בצד לסוף השבוע, כי אליס ארגנה לה מסיבת רווקות במיאמי. לשתיים מצטרפות שתי החברות הנוספות מהקולג', פרנקי ובלייר וגם פיפה, בחורה אוסטרלית שג'ס מכירה מתקופת הלימודים בצד השני של העולם. סוף השבוע מתחיל כמתוכנן, עם שכנים מטרידים, נפילות מכאיבות, סיבוב פאבים ומועדונים וכמות לא ידועה של קוקאין שהחמש משיגות בקלות מפתיעה. ההגיון אומר שכמועמדת לסנאט, ג'ס אמורה להתרחק מהדברים האלה כמו מאש, אבל אם זה לא מפריע לאנשים להיבחר לכנסת, לא אתחיל לשפוט עכשיו את הבוחר האמריקאי.

כמובן שזו לא מסיבת רווקות בלי חשפן. הבנות מזמינות אחד עבור ג'ס, שבשלב הזה, יש כנראה כבר עשרות תמונות וסרטונים שלה משתכרת, עושה קוק ומביכה את עצמה במקומות ציבוריים, אבל גבר שמתפשט מתוך הסכמה של שני הצדדים בבית פרטי זה מה שמלחיץ אותה. דברים משתבשים במהרה ועכשיו יש לחוגגות צרה אחרת לחלוטין לדאוג לה מהאפשרות שמישהי פרסמה סלפי מביך בפייסבוק.

כאמור, לילה קשוח עוקב אחר הקלישאות המוכרות של קומדיות פוסט אפטאו. הוא צעקני, מקדש את ההדוניזם, אלים ללא צורך, גס ומזכיר כמה שיותר איברי מין זכריים בלי להראות אפילו אחד אמיתי, כדי לא להיות קיצוני מדי. הדמויות הראשיות טיפשות והיסטריות, כאשר היחסים ביניהן משמשים מוקד למתח לא פחות מהסיטואציה הבעייתית אליהן נקלעו. הן בנויות כמו אנשים ממוצעים, כך שהקומדיה בנויה לחלוטין על זה שיקרה משהו מאוד לא שגרתי, למרות שרוב האנשים דווקא היו מתמודדים איתו אחרת. זאת בעוד ארוסה של ג'ס, פיטר, מבלה עם חברים בערב טעימות יין שקט, כי פחות חשוב להם מהדברים שלא יוכל לעשות כגבר נשוי ויותר מהזדמנות אחרונה להיות ביחד בברומנס מושלם.

פה אני חייב לתת לסרט נקודת זכות. הוא מבצע היפוך תפקידים מכוון, כאשר הנשים הן וולגריות, חסרות אחריות ומחפיצות, בעוד הגברים הם רגישים, מודעים לעצמם יתר על המידה ולא נכנסים לתחרויות מיותרות. הדבר נכון גם לגבי פיטר וחבריו וגם לגבי גברים אחרים אותם הוא פוגש בהמשך הסרט. למעשה, אם זכרוני אינו מטעני, פיטר אינו נתקל בכלל בנשים בין הפרידה מג'ס בנמל התעופה ועד המפגש הבא ביניהם. זו גישה חכמה באופן מפתיע בהתחשב בכמה כל דבר אחר בסרט קלישאתי ועשוי בטעם רע. בניגוד לסרטים כמו "תברח" ו"וונדר וומן" שמתבססים על היפוך תפקידים שטחי, אבל עדיין יוצרים דמויות לפי הסטראוטיפים המקובלים, לילה קשוח בונה את ההבדלים בין גברים ונשים מהיסוד כהיפוך של רוב קומדיות הבילויים הפרועים.

בגלל הנקודה הזו, עצוב לי על כך ששאר הסרט כל כך סתמי. לוסיה אניאלו ביימה וכתבה את התסריט (יחד עם פול דאונס, המגלם את פיטר), תוך שהיא מפגינה קרוב לאפס הבנה בקומדיה. באחת הסצנות, דמות מנסה לגרש כלב תוך שהיא מתפארת שיש לה קשר טוב עם חיות. ברור לכולם מה עומד לקרות והסרט עושה בדיוק את זה, בלי שום הפתעה. זה גם לא חלק מבדיחה גדולה יותר, אלא סתם סצנה צפויה שלא תורמת שום דבר לעלילה ולא מתחברת לשום פרט אחר בהמשך. למעשה, אין בסרט כמעט שום קולבק לבדיחות קודמות. סצנות שלמות נבנות סביב פרט שלא הולך לשחק תפקיד בהמשך הסרט, מה שהופך אותן למיותרות מבחינת הסיפור. מילא אם היו מצחיקות, או מרגשות, או שלפחות היו מלמדות משהו על הדמויות, אבל הן לא. קומדיה לא עובדת בלי הפתעות והפתעות לא עובדות בלי תזמון נכון. אניאלו מראה כאן את אותה רמת תחכום ויכולת תזמון שיש לה ב"ברוד סיטי". אם אתם אוהבים את הסדרה, יש סיכוי שתאהבו גם את לילה קשוח, אבל אם לא, הנה עוד משהו שכדאי לכם לדעת על הסרט.

כל אחת מחמש החברות במסיבת הרווקות הלכה לכיוון אחר אחרי הקולג'. ג'ס נכנסה לפוליטיקה, אליס היא מורה שנאחזת במידה פתטית בזכרונות מתקופת הלימודים, בלייר מצליחה בעסקים הרבה יותר מאשר בחיי המשפחה, ופרנקי היא אקטיביסטית חסרת עבודה שבטוחה שתצליח לשנות את העולם בעזרת הפגנות מצומצמות וסיסמאות ריקות מתוכן. לכל אחת מהן יש פגמים שהורסים את התדמית המושלמת שיצרה לעצמה וסוף השבוע האחרון לפני החתונה הוא הזדמנות בשבילן להתבגר וללמוד אחת מהשניה.

רק שזה לא קורה. במקום שכל דמות תמשוך את העלילה לכיוון אחר והפערים ביניהן יצרו קונפליקטים מורכבים, הן נמצאות תמיד באותו ראש. טיפה מתווכחות ברגע של היסטריה, כי הן באמת בצרות, אבל מסכימות על הפתרון בלי בעיה. התסריט בנוי כך שהן יעברו מכשלון לכשלון בנסיון להעלים צרה שאין לה שום קשר לעבר, במקום שכל דמות תפגין אופי עצמאי ותציע גישה אחרת. תוסיפו לזה את פיפה, החברה האוסטרלית שחוץ מזה שהיא קצת מוזרה ושאליס לא מחבבת אותה כי היא רואה בה איום על האידיאל שהמציאה לעצמה מתקופת הקולג', אין לה שום אישיות. קייט מקינון מגלמת את הדמות כסטראוטיפ של אוסטרלית, עם חיבה לדברים שאמריקאים לא מכירים, כי תרבויות אחרות זה מצחיק. זה כאילו לוסיה אניאלו קראה פעם רשימת עובדות מפתיעות על אוסטרליה בבאזפיד ויצרה דמות שלמה על סמך זה. ממש לא עוזר, אגב, שפיפה מדברת על חוסר רגישות תרבותית כשמבלבלים בין אוסטרלים לניו זילנדים, אבל מגולמת בידי שחקנית אמריקאית עם מבטא מזעזע. יש סיכוי שרבל וילסון הייתה עסוקה, או סתם לא אהבה את התסריט (בעצם, זו רבל וילסון. כנראה שהיא הייתה עסוקה) ולכן נאלצו לקחת לא-אוסטרלית לתפקיד, אבל אל תדברו על חוסר רגישות כשהדמות מלוהקת בערך באותה רמה של עידון כמו מיקי רוני ב"ארוחת בוקר בטיפאני".

מוזר שבקומדיה כל כך נדושה, יש הבט אחד כל כך מתוחכם. ההיפוך המגדרי עשוי היטב, עד שכמעט שווה לצפות בסרט רק בשבילו. אולי בעצם יותר מוזר שהוא מוקף ביצירה כל כך חסרת תחכום. להוציא את אפיון הרווקים מול הרווקות, שהוא משני לעלילה הראשית, לילה קשוח נותן את ההרגשה שכבר הייתי בסרט הזה, הרבה פעמים. הבדיחות צפויות ומבוצעות רע. הדמויות שטחיות והרקעים הכביכול מגוונים שלהן מוצגים דרך אקספוזיציות של משפט אחד שרובן נאמרות במהלך חמש הדקות הראשונות של הסרט. קומדיות צריכות יותר מודעות עצמית, לצד מקוריות. שלא לדבר על כך שדרוש תזמון וכשרון קומי שאינו מתמצה רק ביכולת לצעוק גסויות חזק יותר משאר הסביבה. כשסקרלט ג'והנסון היא היחידה בצוות השחקנים עם משהו שמזכיר תזמון קומי, וגם זה כי הדמות שלה מספיק משעממת בשביל לתת קונטרה לפראות של הסביבה, משהו בתהליך היצירה השתבש.

נבואה לאוסקר: 13.6.2017

סרט

מלחמת המינים

קרא לי בשמך

מלחמת הזרמים

השעה האפלה ביותר

דטרויט

מזעור

דאנקירק

המסמכים

וינד ריבר

מעשה פלאים

 

בימוי

לוקה גואדניניו – קרא לי בשמך

ג'ו רייט – השעה האפלה ביותר

אלכסנדר פיין – מזעור

סטיבן ספילברג – המסמכים

טוד היינס – מעשה פלאים

 

תסריט מקורי

סיימון ביופוי – מלחמת המינים

אנתוני מקארטן – השעה האפלה ביותר

אלכסנדר פיין, ג'ים טיילור – מזעור

ליז האנה, ג'וש זינגר – המסמכים

טיילור שרידן – וינד ריבר

 

תסריט מעובד

לוקה גואדניניו, ג'יימס אייבורי, וולטר פסאנו – קרא לי בשמך

דסטין דניאל קרטון, אנדרו לנהם, מרטי נוקסון – טירת הזכוכית

חוסיין אמיני, מתיו מייקל קרנאהן – איש השלג

בריאן סלזניק – מעשה פלאים

לין רמזי – אף פעם לא היית כאן באמת

 

שחקן ראשי

סטיב קארל – מלחמת המינים

מאט דיימון – מזעור

גארי אולדמן – השעה האפלה ביותר

חואקין פניקס – אף פעם לא היית כאן באמת

ג'רמי רנר – וינד ריבר

 

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – המשחק של מולי

פרנסס מקדורמנד – שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי

מריל סטריפ – המסמכים

אמה סטון – מלחמת המינים

קריסטן ויג – מזעור

 

שחקן משנה

ג'ון בוייגה – דטרויט

סטרלינג קיי בראון – מרשל

ארמי האמר – קרא לי בשמך

וודי הארלסון – טירת הזכוכית

מייקל שאנון – מלחמת הזרמים

 

שחקנית משנה

ג'וליאן מור – מעשה פלאים

קריסטן סקוט תומס – השעה האפלה ביותר

קתרין ווטרסטון – מלחמת הזרמים

נעמי ווטס – טירת הזכוכית

מישל ויליאמס – הבדרן הגדול בעולם

 

סרט אנימציה

פרוונה

קפטן תחתונים

קוקו

פרדיננד

לאהוב את וינסנט

 

צילום

פיליפ לה סורד – נקמניות

סיומבו מוקדיפרום – קרא לי בשמך

ברונו דלבונל – השעה האפלה ביותר

הויט ון הויטמה – דאנקירק

שיימוס מקגרייבי – הבדרן הגדול בעולם

 

עריכה

ולריו בונלי – השעה האפלה ביותר

ויליאם גולדנברג, הארי יון – דטרויט

קווין טנט – מזעור

לי סמית – דאנקירק

? – המסמכים

 

פסקול מקורי

ניקולס בריטל – מלחמת המינים

? – קוקו

דריו מריאנלי – השעה האפלה ביותר

בנג' פייזק, ג'סטין פול – הבדרן הגדול בעולם

קרטר בורוול – מעשה פלאים

 

מיקס סאונד

קוקו

השעה האפלה ביותר

דטרויט

דאנקירק

הבדרן הגדול בעולם

 

עריכת סאונד

בלייד ראנר 2049

דטרויט

דאנקירק

מלחמת הכוכבים: הג'דיי האחרון

וונדר וומן

 

עיצוב אמנותי

בלייד ראנר 2049

מלחמת הזרמים

מזעור

דאנקירק

מעשה פלאים

 

עיצוב תלבושות

מלחמת המינים

קרא לי בשמך

מלחמת הזרמים

השעה האפלה ביותר

חוט הרפאים

 

אפקטים חזותיים

בלייד ראנר 2049

דאנקירק

ספיידרמן: השיבה הביתה

מלחמת הכוכבים: הג'דיי האחרון

וונדר וומן

 

איפור ועיצוב שיער

השעה האפלה ביותר

שומרי הגלקסיה 2

הצורה של המים

פרק 199 – אשת חיל מי ימצא?

דמות ראשית שלא מזדקנת, מלחמת עולם, גרמנים מרושעים, חיבה למתוק. מי חשב שיהיה כל כך הרבה במשותף ל"וונדר וומן" ול"הלבוי"? השבוע, אנחנו מדברים גם על ההבדלים בין השניים ואיזה כח-על מוצלח יותר, המבטא הישראלי של גל גדות, או הנוכחות האלמותית של רון פרלמן.

ספוילרים למען עתיד האנושות.

פרק 198 – ועדת הגבירות הבריטיות

לראשונה, אנחנו מקדישים חצי פרק לסרט שמופץ ישירות דרך נטפליקס ולא בקולנוע. "War Machine" בהשתתפות בראד פיט כמפקד הכוחות באפגניסטן שלא תמיד פועל בהתאם להוראות מלמעלה. החצי השני של הפרק מוקדש לסרט שללא ספק נועד למסך הענק, זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר "פאטון".

ספוילרים למען המולדת.

מדריך הפמיניסט לגלקסיה

אזהרה: פוסט זה מכיל ספוילרים חמורים לסרטים "וונדר וומן" ו"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

 

feminist guide to the galaxy.jpg

 

כמעט ברגע בו יצא לאקרנים "וונדר וומן", בכיכובה של גל גדות, נאמר עליו שהוא סרט פמיניסטי. מדברים על כך שסוף סוף מציבים גיבורת-על נשית במרכז התמונה, שהסרט מראה נשים שיכולות להסתדר בלי גברים ומציינים את האמירות של הסרט על כך שקיים יחס לא שוויוני כלפי נשים באירופה של תחילת המאה ה-20. יש המציינים היפוך תפקידים בסצנות בין גברים לנשים, היוצא נגד החלוקה הקלאסית בקולנוע. בנוסף, העובדה שהסרט בוים בידי אישה, פטי ג'נקינס, מדגישה את כוחן של נשים לספר סיפורים לא פחות טוב מגברים. אולי אפילו יותר טוב בהתחשב בביקורות לעומת שני הסרטים מהיקום הסינמטי של די.סי שיצאו בשנה שעברה.

אני מבקש לצאת נגד הטענה הזו. לדעתי, הפמיניזם החיצוני של וונדר וומן הוא יבעיקר עלה תאנה שהאולפן משתמש בו על מנת להצדיק גישה פטריארכלית בה דבק עד כה וימשיך לדבוק גם בעתיד הנראה לעין. יש בו דברים שלא היו בסרטים על גברים, אבל הם שטחיים ומבוססים פחות על ראיית עולם שונה ויותר על חוסר היכולת של די.סי לייצר כרגע סיפור שאינו מבוסס תבניות. בנוסף, אני חושב שהתפספסה הזדמנות לדבר על סרט פמיניסטי בהרבה מאותו ז'אנר, אותו למרות שהדמות הראשית בו אינה אישה. הסרט הזה הוא "שומרי הגלקסיה: חלק 2", שמציג רעיונות הרבה יותר מתקדמים מבחינת יחס לנשים, מאשר וונדר וומן.

לפני שאמשיך, אציין רק שאני גבר אשכנזי תושב תל אביב. היכולת שלי לדון בקשיים בהם נשים נתקלות מדי יום או מבחינות בהם בקולנוע, מוגבלת. אני מסתמך על דבריהן של אחרות ועל הידע הזמין אודות הגל הנוכחי של הפמיניזם ויצוגו בקולנוע. אם מגבלה זו מקובלת עליכם ועליכן, המשיכו לקרוא.

קודם כל, בואו נביט על הגיבורות בשני הסרטים. שמה האמיתי של וונדר וומן הוא דיאנה, בתה של היפוליטה מלכת האמזונות. לטענת אמה, דיאנה לא נולדה באמצעות רביה מינית, אלא דרך תפילה לזאוס. בטוויסט נוצרי על המיתולוגיה היוונית, תפקידן של האמזונות הוא להגן על בני האדם במלחמה בין זאוס והאלים הטובים לצבאו של ארס, אל המלחמה. דיאנה היא החזקה מכולן ואף על פי שהיפוליטה מנסה למנוע ממנה חינוך קרבי בהתחלה, הילדה נמשכת באופן טבעי לזירת האימונים ורוצה להיות מיומנת כמו שאר האמזונות.

כאשר דיאנה יוצאת אל עולמם של בני האנוש, היא מתבלטת לא רק בכישוריה, אלא גם ביופיה ובחוכמתה. כולם מבחינים באישה הגבוהה והחטובה (למי ששכח, גל גדות היא מלכת יופי לשעבר), הרבה יותר משהם מבחינים בכך שהיא נושאת עמה כלי נשק לכל מקום. היא אפילו חודרת לארוע פרטי של הקצונה הגרמנית כאשר לגופה מוצמדת חרב גלויה לכל (מחשוף גב לא מאוד יעיל בהסתרת חפצים מוארכים), אבל כולם מרוכזים רק בפניה. דיאנה אינטליגנטית בהרבה מהאנשים סביבה, אבל עדיין פותרת כל דבר בכח. היא לא נוקטת תחבולות על מנת לנצח בשדה הקרב, אלא רק באלימות. כאשר מידת הכח שהפעילה בקרב האחרון נגד ארס לא מספיקה, היא ממשיכה לנסות, בעוצמה חזקה יותר, עד שהאל הרשע מושמד. גישה זו אופיינית גם לשאר סרטי די.סי בדור הנוכחי (שאחרי טרילוגיית האביר האפל), המבכרים לחימה פיזית על פני חשיבה מחוץ לקופסה.

שומרי הגלקסיה: חלק 2 מתמקד בדמותו של פיטר "סטאר לורד" קוויל, גיבור להשכיר בעל עבר פלילי, שמבצע עבודות עבור המרבה במחיר. בעוד פיטר הוא הדמות הראשית, הסרט מקדיש זמן לשותפתו לצוות גאמורה ולאחותה החורגת נביולה. שתיהן לוחמות חזקות ואמיצות שאינן מסירות את העיניים מהמטרה שלפניהן. גאמורה משמשת כמבוגרת האחראית בצוות של זכרים ילדותיים שמתחרים זה בזה על שטויות, בעוד נביולה רוצה לפגוע בה כתוצאה משנים של תחושת נחיתות.

בדומה לדיאנה, שתי האחיות אומנו מגיל צעיר לגבור על כל יריב. בעוד הסרט הראשון הבחין בין גאמורה כטובה ונביולה כרעה, שומרי הגלקסיה: חלק 2 מתמקד במשפחה כמוטיב מרכזי ומקרב את שתי הדמויות לתחום האפור. נביולה מזכירה לגאמורה שאביהן הרשע הכריח אותן להילחם זו בזו. נביולה הפסידה בכל פעם ונענשה בכך שחלקים מגופה הוחלפו באיברים מכניים על מנת להפוך אותה לחזקה יותר. השילוב בין ההשפלה הפסיכולוגית לבין הכאב הפיזי שבתהליך החלפת האיברים, גרמו לנביולה לנסות ולהרשים את אביה בכל מחיר, תוך שהיא מפתחת שנאה עזה כלפי אחותה, אותה היא מאשימה בסבל שחוותה. באופן מעניין, הסרט מכיר בכך שגאמורה אכן אשמה במידה מסוימת, מאחר ותמיד נצלה את כישוריה העילאיים על מנת לנצח, בלי להבין את העינוי שנגרם לאחותה בשל כך.

גאמורה מזכירה את דיאנה בכך ששתיהן יודעות מגיל צעיר שהן חזקות במיוחד, ולא מהססות להשתמש ביכולותיהן בכדי לנצח. מצד שני, דיאנה לא מתבקשת במהלך הסרט לראות את נקודת המבט של הצד השני. הרעים בוונדר וומן רעים, הטובים טובים ודיאנה היא בהכרח בצד הצודק. בתור מי שרוצה להביא סוף למלחמות, מוזר שהיא לא מביעה שום ספקות לגבי שימוש בכח. גאמורה מגלה רק כשהיא מבוגרת כמה סבל הייתה יכולה למנוע מאחותה, אם רק הייתה מורידה הילוך ונותנת גם לה לנצח מדי פעם, או לפחות גורמת לקרב להיראות שקול. בעוד דיאנה לא מתמודדת עם שום השלכות הנובעות מהגישה שלה, גאמורה מבינה שעזרה בלי כוונה להפוך את אחותה למפלצת.

למרות ששומרי הגלקסיה מתמקד ברובו בדמויות זכריות, הנשים שבו מקבלות זמן מסך ללמוד על עצמן ולהעריך מחדש את השפעתן על הסביבה. הן מביעות קשת של רגשות ולמרות שכל ארוע מכונן בחייהן קשור לפעילות של גבר, הסרט נותן להן מספיק זמן לפתח אישיות ולהבין שהתמונה מורכבת יותר מכפי שנדמה בהתחלה. למרות תסריט חלש ומלא חורים, שומרי הגלקסיה: חלק 2 מצליח איכשהו להיות הרבה יותר מתוחכם מזה של וונדר וומן, בו הגיבורה אינה עוברת שום תהליך פרט להבנה שהיא עוד יותר חזקה מכפי שחשבה.

מה לגבי הגברים בסרטים? נתחיל עם העזר שכנגד, מי שיש לגיבורה רגשות כלפיו. דיאנה לומדת על המלחמה הגדולה ועל העולם שבחוץ לאחר מפגש עם מרגל בשם סטיב טרוור. במפגש הראשון ביניהם, היא מצילה אותו מטביעה. לאחר מכן, היא ושאר האמזונות נלחמות לצד סטיב נגד גדוד של גרמנים שדולקים בעקבותיו. לאחר חקירה והליך ריפוי מיסטי, סטיב מספר לדיאנה על המשימה שנשלח למלא ומדוע חשוב שישוב ללונדון במהרה. דיאנה יוצאת איתו לעבר אנגליה ומאותו רגע, השניים בלתי נפרדים. דיאנה הולכת לכל מקום אליו סטיב לוקח אותה, כולל ישיבה בטחונית חשובה בה לא נוכחת אף אישה. כאשר הגברים בחדר מעירים על כך, סטיב לא מסביר להם שמדובר בלוחמת אמיצה שהצילה את חייו ורוצה לעזור למאמץ המלחמתי, אלא ממלמל משהו על כך שהיא עיוורת ומוליך אותה החוצה, מה שמביא אותה למחות בפומבי על היחס.

על פניו, נראה שמדובר בהתנהלות נשית מאוד מעצימה. דיאנה מצילה את הגבר הראשון שהיא פוגשת, עוזרת לנצח את האחרים ומחליטה על דעת עצמה שתגיע איתו ללונדון ומשם לחזית, על מנת למצוא את ארס. היא זו שגורמת לו לחוש לא בנוח עם גופו ומרגישה מאוד בטוחה לומר את דעתה בחדר מלא גברים. אלא שזו שוב כתיבה תבניתית לפי קלישאות שנכפו על העלילה. בפועל, דיאנה שוב ושוב נגררת בעקבות הנסיונות של סטיב להסוות אותה. הוא מנסה למצוא לה בגדים שיתאימו לאופנה השמרנית של התקופה ולהעביר לידי המזכירה שלו את החרב והנשק של דיאנה, עוד לפני שהוא לוקח אותה לישיבת הקבינט. בכך הוא מעקר אותה מכל אמצעי הגנה פרט לגופה ולשריון החושפני שהיא לובשת מתחת לבגדים שבחר עבורה. היא תלויה לחלוטין בלוח הזמנים שלו, משנה את המראה החיצוני שלה בהתאם לבקשתו, מצטרפת לצוות שהוא בוחר בעצמו (ומורכב כולו מגברים) וממרה את פיו רק כאשר הדבר נוח עלילתית. במקום לראות בסטיב טיפוס שמנסה להגביל אותה ולמנוע ממנה למלא את יעודה, דיאנה מתאהבת בו מבלי שחשף רובד כלשהו מעבר למה שהיה ידוע במפגש הראשוני ביניהן. היא נותנת לו גישה לגופה רק כי הוא שם.

בינתיים, גאמורה נתקלת בחיזורים מתמשכים מצד פיטר. הוא מציין שיש ביניהם משהו שלא נאמר במילים וחייזרית בעלת יכולות אמפתיה חזקות אף חושפת בפני כולם שהוא נמשך לגאמורה מינית. עוד מאמצע הסרט הראשון, פיטר מנסה לגרום לגאמורה להשתחרר ולהנות מדברים כמו ריקוד וסתם תחביבים אותם שמר מאז עזב את כדור הארץ בגיל שמונה. גאמורה דוחה את נסיונות החיזור שוב ושוב. לא כי היא לא מחבבת את פיטר, אלא כי יש דברים חשובים יותר לעשות. היא גדלה עם תפיסה לוחמנית לפיה ריקוד הוא הסחת דעת מסוכנת ופיטר צריך להתאזר בהרבה סבלנות על מנת שתסמוך עליו עם המגע הגופני הקל ביותר. בתחילת הסרט הקודם, פיטר קוויל הוצג כפלייבוי ששוכב עם נשים ושוכח שהן שם בבוקר המחרת. בחלק 2, נדרש ממנו מאמץ על מנת להשיג אישה אחת חזקה. יוצרי הסרט רוצים שירוויח את הסכמתה של גאמורה ולא יסתמך רק על קסמיו האישיים.

כאשר שומרי הגלקסיה מתייחסים לעצמם כאל משפחה, ברור שגאמורה אמורה להיות האמא ופיטר האבא. אולם ההתנהגות של פיטר היא יותר של ילד שמנסה לשכנע את כולם שהוא מבוגר, אף על פי שאין לו את חוש האחריות, הרגישות והנכונות להתגמש שנדרשים מהתפקיד. במהלך הסרט השני, גאמורה מבהירה לו שזה שהוא חושב שיש משהו ביניהם, לא הופך את זה לעובדה. היא מסכימה בסופו של דבר לרקוד איתו ומודה שגם לה יש רגשות כלפיו, אבל בניגוד לדיאנה וסטיב, במקרה של פיטר נדרש מסע של התבגרות וויתור על לא פחות מחיי נצח על מנת שגאמורה תראה בו גבר אמיתי.

הדבר מתחבר גם לדמויות האב של הגיבורות. שומרי הגלקסיה הראשון הציג את תאנוס, האב המאמץ המתעלל של גאמורה ונביולה. תאנוס הוא נבל-על, כזה שמעדיף הרס וצבירת כח על פני דאגה למשפחתו. הוא אמן את הבנות להיות מתנקשות עילאיות, כאשר הבגידה של גאמורה שבחרה לעבור צד, הפתיעה גם אותו. היחס נטול האהבה של תאנוס הוביל את האחיות להיות תחרותיות מעבר למקובל בין בנות משפחה ובעקבות זאת, ליריבות מרות. גאמורה מוכנה להסגיר את נביולה לרשויות תמורת פרס כספי, בעוד נביולה תעשה הכל בשביל לנצח את אחותה באופן סופי. העובדה ששתיהן הצליחו להגיע לשביתת אש וכמעט להשלים, היא נצחון על מרותו של תאנוס, האב שלא הצליח לאלף את בנותיו לוותר על עצמאותן ולהיות נאמנות לו לשארית חייהן.

דיאנה אמנם מוצגת בתחילה כבתה של היפוליטה, אבל במהלך העימות עם ארס, מתברר לה שהיא בתו של זאוס, מלך האלים. הדבר הופך אותה לאלה, מה שמסביר את כוחה החריג ואת היותה חסינה בפני כל נשק המוכר לאדם. זה אמנם הופך את הקרבות בהשתתפותה לפחות מותחים, אבל כן מסביר מאיפה יש לה אומץ להניע דברים ולפרוץ קדימה בשדה הקרב, מצב שאף גבר לא מעז לעשות, כי עבור הגברים בסרט, מדובר במוות בטוח. זו קצת רמאות להתייחס לפרט הזה כנקודה פמיניסטית, כי דיאנה היא בת אלמוות חסינה לכדורים (אבל לא לצלצולים באוזניים, מתברר) שיודעת כמה בטוח עבורה להמשיך ולהתקדם. דווקא הגברים בסרט הם אלה שעושים מאמצים מיוחדים ואף מוכנים להקריב את חייהם אם נדרש.

עוד עניין, ופה נוצר חיבור לפיטר קוויל, הוא שזאוס אנס. יש מגוון של סיפורים במיתולוגיה היוונית לפיהם זאוס לבש צורות שונות על מנת לפתות בנות אנוש שחשק בהן ולשכב איתן ללא הסכמתן. בין אם בתור ברבור, גשם של זהב, או בעלה של האישה, זאוס הכניס לא מעט נשים להריון בעזרת התחזות. פיטר אינו אנס, אבל אבא שלו נקט בשיטה מאוד דומה לזו של זאוס. אגו, היצור הקדום בעל כוחות הבריאה שמתגלה בשומרי הגלקסיה: חלק 2 כאביו של פיטר, לבש צורה של קורט ראסל צעיר על מנת לפתות את אמו של פיטר ולהכניס אותה להריון. הוא גם דאג להרוג אותה כאשר הבין שהוא מתאהב בה, על מנת שלא יתפתה להישאר לצדה במקום לתכנן השתלטות על היקום. אמו של פיטר היא רק אחת מאינספור צורות חיים איתן קיים אגו יחסי מין (הוא אף מציין שיש לו פין) במטרה ליצור צאצא שיעמוד לצדו ויעזור להגביר את כוחו.

בעוד בשומרי הגלקסיה, ההתחזות של אגו לשם פיתוי מוצגת כמעשה נתעב ומרושע, אין בוונדר וומן שום התיחסות למקרי האונס הרבים שזאוס מעורב בהם. הוא מוזכר כאל הבורא שיצר את בני האדם בצלמו, כיצורים טובים מטבעם. ארס הוא הרשע שהשחית אותם וחרחר בלבם מלחמה. להגנתו, טוען ארס שרק נתן לבני האדם השראה, אבל הם פתחו במלחמות מיוזמתם. דיאנה מסרבת להאמין ומציינת בסוף הסרט שהיא עדיין מאמינה שהאדם, בן דמותו של זאוס, טוב מיסודו. היא נוצרה בידי זאוס, לא כתוצאה מתאוותו הבלתי נשלטת, אלא כנשק היחיד שמסוגל להשמיד את ארס. בניגוד לתאנוס ואגו, הסרט וונדר וומן מציג אב רב-עוצמה שהגיבורה שמחה למלא את רצונו וללכת בעקבות היעוד שקבע עבורה. גם גאמורה וגם נביולה מורדות בסופו של דבר בדרכיו של תאנוס ופיטר מוצא דרך ללבה של גאמורה רק לאחר שהשכיל להתנתק מאביו הסורר. גם כאן, שומרי הגלקסיה מציג מערכת יחסים מורכבת בין בני משפחה, בעוד וונדר וומן תומך דווקא בנאמנות עיוורת.

לבסוף, אתייחס לנשים האחרות בסרט. פרט לאמזונות, כל הנשים בוונדר וומן הן עוזרות של גברים, או דמויות שטחיות להפליא. דיאנה גדלה באי שמאוכלס כולו באמזונות. כולן חזקות ואמיצות, אבל מחוץ לאי, היא לא פוגשת אף אישה שיש בה שבב של עצמאות. דוקטור איזבל מארו היא האישה היחידה בצוות הנבלים והיא השלישית בדרגתה ביניהם. ארס מוביל את כוחות הרשע, בעוד גנרל לודנדורף מנהל את המעבדה בה דוקטור מארו מנסה ליצור את הנשק שינצח את המלחמה עבור גרמניה. היא כפופה לחלוטין למרותו של הגנרל ולא מנסה אפילו לרגע לעמוד על שלה, או לתפוס פיקוד. גם אחרי שדיאנה הורגת את לודנדורף, דוקטור מארו היא לא יותר מכלי משחק בידי ארס והמבחן לטוב לבה של דיאנה, שמחליטה לא למחוץ אותה בעזרת טנק. ככה זה בעולם של די.סי. גיבורים לא נשפטים על סמך נכונותם להציל את החלשים מהם, אלא לפי ההחלטה לא להרוג אותם.

עוד בת אנוש בסרט היא אטה, המזכירה של סטיב. אטה משמשת הפוגה קומית בסרט ומוצגת כהפך המוחלט מדיאנה. היא שמנמנה, מעקמת את הפרצוף, מדברת בקול גבוה ומכוסה מכף רגל ועד ראש. אטה גם מתרצת שהחרב והמגן של דיאנה לא הולכים עם התלבושת שסטיב בחר עבורה על מנת לקחת אותם למשמר עד שדיאנה תזדקק להם שוב. אין לאטה שום מעורבות בשדה הקרב ופרט לכך שהיא מציינת שנשים עדיין נאבקות לקבל זכות הצבעה, אין בהתנהגות שלה שום דבר שמעיד על קידום מעמד האישה. עם כל הכבוד, לבקר את היחס לנשים לפני מאה שנה, זו לא חכמה גדולה. אין בדמות של אטה שום אמירה על מצבן של הנשים ב-2017, השנה בה הסרט יצא לאקרנים, רק תזכורת לכך שמצבן היה גרוע יותר פעם.

הזכרתי כבר את נביולה כדמות הנשית הנוספת בשומרי הגלקסיה: חלק 2, אבל היא לא היחידה. אגו מגדל אצלו הומנואידית בשם מנטיס. היא נמצאת אצלו מאז שהיא יכולה לזכור והיחס ביניהם הוא לדבריה כמו בעלים וחיית מחמד, או אדון ומשרתת. מנטיס היא אמפתית, יש לה יכולת להרגיש מה עובר על אחרים בעזרת מגע. הסרט מתבדח מדי פעם על כך שדראקס, אחד משומרי הגלקסיה, מעליב אותה בכוונה על מנת שלא תתאהב בו. בסוף הסרט, אנחנו מגלים שמעולם לא הייתה סכנה שדבר כזה יקרה. למנטיס יש טעם משלה, שאינו תלוי במסת השרירים או בהומור המעוות של דראקס.

בדומה למרד של גאמורה בתאנוס, גם מנטיס מורדת בסופו של דבר באדונה. היא עושה זאת מתוך תחושת אשם, אבל גם מתוך הבנה שמעשיו של אגו רעים ויש לעצור אותו. היא נאבקת עם עצמה כאשר עולה הרצון להזהיר את שומרי הגלקסיה מפני הסכנה האורבת להם, עד שהמצפון שלה גובר והיא מסייעת להם להביס את אגו. מנטיס מציבה את עצמה בסכנה גדולה, לא רק כי אגו מסוגל להשמיד אותה בלי בעיה, אלא גם כי בלעדיו, אין לה בית ואדון שידאג לה. מנטיס בוחרת לצאת לדרך עצמאית, למרות שהיה לה קל יותר להישאר נאמנה לאגו. הדבר מתכתב בעקיפין עם הסרט הראשון, בו הופיעה דמות של שפחה השייכת לאספן טאנליר טאבין. בניגוד למנטיס, השפחה של טאבין אינה מנסה להתחיל בחיים חדשים ובוחרת בהתאבדות על פני המשך השעבוד.

שני סרטי שומרי הגלקסיה מציגים נשים גם בתפקידים בכירים. בסרט הראשון, גלן קלוז מגלמת את מפקדת כוחות הנובה, שתפקידם להגן על הגלקסיה לפני שפיטר, גאמורה וחבריהם הופכים לגיבורים. התפקיד הוא מעין שילוב בין נשיאה למפכ"לית והיא האישיות הבכירה ביותר שמוצגת במהלך הסרט. בחלק 2, שומרי הגלקסיה מרגיזים גזע של יצורים גאים במיוחד, המונהגים בידי השליטה איישה. גם כאן וגם בסרט הראשון, מינה של המנהיגה אינו משחק תפקיד בעלילה והיא זוכה בדיוק לאותו יחס שגבר באותה עמדה היה מקבל. בעוד וונדר וומן מציג עולם בו נשים יכולות להגיע לעמדות כח רק במקום בו לא קיימים גברים, שומרי הגלקסיה מתייחס אליהן כאל שוות.

האם וונדר וומן הוא בעצם יצירה צינית שמסתירה ביקורת חריפה על היחס לנשים בקולנוע דרך הבחנה בין אמזונות אגדיות לבין בנות אנוש חסרות מעמד? אולי, אבל זו דרך מאוד עקיפה להעביר מסר ששומרי הגלקסיה, על שני חלקיו, מציג הרבה יותר בקלות. בעוד מרבים לשבח את סרטה של ג'נקינס כפורץ דרך ביחס לנשים בקולנוע, אולי כדאי לקחת צעד אחורה ולחשוב מה הוא בעצם עושה אחרת מסרטי גיבורי-על אחרים? וונדר וומן היא עדיין הנציגה הנשית היחידה בסרט המתוכנן של ליגת הצדק וכאשר הבמאי זאק סניידר נאלץ לפרוש לפני סיום הצילומים, הוא לא הוחלף בפטי ג'נקינס, או כל אישה אחרת, אלא בג'וס וידון.

את שומרי הגלקסיה ביים גבר והדמות הראשית בו היא של גבר ועדיין, הפמיניזם שבו הרבה יותר קל לזיהוי מאשר בוונדר וומן. פיטר קוויל הוא אולי ה-גיבור, אבל הסרט מדגיש עד כמה השומרים עובדים טוב יותר כיחידה. פיטר חייב את האיזון של גאמורה בכדי לא ללכת לאיבוד ועד סוף הסרט, מצטרפות שתי דמויות נשיות נוספות לצוות. אפילו שעל פניו, וונדר וומן הוא היצירה שמקדמת את מעמד האישה בהוליווד, יש הרבה סימנים לכך שמי שרוצה לדבר על שינוי גישה אמיתי, צריך/ה להסתכל דווקא על שומרי הגלקסיה.

ביקורת: וונדר וומן

wwposter5_resize.jpg

 

רגע לפני ש"וונדר וומן" הוקרן לראשונה, היקום הסינמטי של די.סי היה במצב דומה לסרטי הרובוטריקים. מה שהתחיל כעיבוד מסקרן לדמויות אהובות מהעבר, הפך שם נרדף לטעם רע, סרטים ארוכים מדי, משחק גרוע ורצינות תהומית שלא תמיד תואמת לחומר המקור. אנשים עדיין מתקשים לזכור שאותה חברה עומדת מאחורי "האביר האפל", הכה מוערך. עדיין, למרות השנאה מצד מבקרים וחובבי קולנוע רבים, הסרטים של די.סי מכניסים הרבה מאוד כסף.  "באטמן נגד סופרמן" ו"יחידת המתאבדים" הרוויחו ביחד קרוב לשני מיליארד דולר ברחבי העולם (ואוסקר אחד, על איפור). כמו סרטי הרובוטריקים, למרות המוניטין השלילי שיש למותג, שוה לאולפן להמשיך ולהפיק אותם כי הם בכל זאת מושך קהל.

בזמן כתיבת הביקורת הזו, עוד לא ידועים נתוני הקופות של וונדר וומן, אבל אין לי ספק שהם מרשימים. הסרט שווק באגרסיביות בשבועות האחרונים, כאשר עוד ועוד תגובות חיוביות צצו מהקרנות מוקדמות, לפני שהתפרסמה אפילו ביקורת רשמית אחת. בישראל, ההצלחה הכלכלית אפילו יותר קלה לחיזוי. פוסטרים ענקיים ברחבי המדינה פונים לרגשות הפטריוטיים של כולנו ומזכירים שכוכבת הסרט גל גדות היא משלנו. בלי שום ציניות, כל הכבוד למפיצים שיודעים למכור את המוצר, גם אם הוא רחוק מלהיות מה שעושים ממנו.

הסיפור מתחיל בתמיסקירה, אי שמאוכלס כולו באמזונות. גזע הלוחמות העתיק הזה נוצר בידי זאוס על מנת להגן על בני האדם שיצר בדמותו, או משהו כזה. בכנות, כשהסרט מספק את כל האקספוזיציה שלו בצורה של סיפור לפני השינה, הוא לא מעודד יותר מדי תשומת לב לפרטים. בעקבות מלחמה בין האלים הטובים לבין אל המלחמה ארס, השאיר זאוס לאמזונות את קוטל האלים, הנשק היחיד שמסוגל לנצח את ארס ולפטור את העולם ממלחמות.

דיאנה, בתה של מלכת האמזונות, היא הלוחמת הטובה ביותר באי בהפרש ניכר. כאשר טיס בן אנוש מתרסק בקרבת מקום ומושך אחריו צי של חיילים גרמנים, דיאנה לומדת שבעולם שבחוץ מתחוללת המלחמה הקשה והקטלנית ביותר שהמין האנושי ידע עד כה (בניכוי מלחמות יבשתיות באסיה) ומאמינה שארס, הנחשב מת מזה אלפי שנים, עומד מאחורי ההרג הנוראי. הטיס מזדהה בתור סטיב טרוור, מרגל אמריקאי המסופח לצבא הבריטי, שחשף תכניות לשבש את הפסקת האש הקרבה בעזרת נשק קטלני שטרם נראה. גנרל לודנדורף הגרמני והכימאית דוקטור מארו (המכונה "דוקטור רעל". ברצינות) מנסים לייצר גז כה קטלני, שיטה את הכף לטובת גרמניה רגע לפני שהממשלות יפסיקו את המלחמה. דיאנה וסטיב יוצאים ללונדון על מנת לדווח על הממצאים, כאשר דיאנה מעוניינת להמשיך משם לחזית בחיפוש אחר ארס.

זה החלק הפחות ביזארי של העלילה. בלי לגלות יותר מדי, היא כוללת בהמשך אדישות מפתיעה לנוכחותם של כלי נשק קדמונים, גיאוגרפיה מעוותת, דמות ראשית שיודעת לצטט את כתבי סוקרטס ביוונית המקורית, אבל לא להעריך את רוחבה של דלת ומסיבה כלשהי, מבריח אינדיאני שחי בבלגיה. לוונדר וומן יש את אותה רמה של הקפדה על הגיון פנימי כמו ל"יחידת המתאבדים". אפילואם שמים בצד אלמנטים מהמיתולוגיה היוונית, יש דברים שפשוט לא מתחברים. אם ההגנה היחידה על תמיסקירה היא שלא רואים אותו עד שחוצים במקרה נקודה מסוימת בים, איך לא מגיעים אליו כל הזמן בני אדם בטעות? איך קצין בכיר יכול לרצוח אנשים לעיני עדים ולא לסבול מההשלכות של מעשיו? איך לוקח יום אחד להגיע בסירה מאי שנמצא בקרבת טורקיה ללונדון? למה מלכת האמזונות לא רוצה שבתה תתאמן בלחימה, כאשר היא יודעת שמדובר בלוחמת הכי טובה בכל האי ומספרת לה בעצמה שזה היעוד שלה? ככל שהעלילה מתקדמת, רק עולות עוד ועוד שאלות ונוצרים חורים נוספים בתסריט.

מצד שני, בשלב הזה כבר הייתי אמור להתרגל לטרוף המוחלט שהוא היקום הסינמטי של די.סי. אחרי שלושה סרטים בהם כריסטופר נולאן נסה למצוא הסברים מעוגנים יותר במציאות לסיפור של באטמן, חזרנו למצב בו חייזר דמוי אדם מקבל כוחות-על כי השמש שלנו צהובה, בחור מהיר במיוחד מסוגל לנוע בזמן ומכשפה קדמונית משתלטת על גוף של ארכאולוגית ונלחמת באיש שיכול להפוך את עצמו לשד אש. אנחנו הרבה מעבר לנקודה בה חוקי הפיזיקה המוכרים מספקים איזשהו הסבר למה שקורה בסיפור. הבעיה היא שאין אפילו נסיון לספק עקביות כלשהי בעלילה. כמו "באטמן נגד סופרמן" ו"יחידת המתאבדים", גם וונדר וומן יורק ישירות בפניו של מי שלא מכבה את השכל בכניסה לאולם ולמעשה מנסה להבין משהו מעבר לאוסף של אקספוזיציות שנזרקות בעשרים הדקות הראשונות.

הדמויות שטחיות לא פחות מהסיפור. דיאנה לא מכירה את העולם שמחוץ לתמיסקירה (למרות שמטרתן של האמזונות היא לשמור על העולם הזה), אבל במקום שחלקים מהסרט יוקדשו להכרות שלה עם תרבות וערכים שזרים לה לחלוטין, היא בעיקר עושה קצת מבטים מבולבלים, שואלת כמה שאלות, מחליטה בעצמה איזו תשובה נוחה לה וממשיכה לקרב הבא. היא נותנת מוטיבציה לאחרים וברור שאין טעם לנסות ולעצור אותה, אז אין לדמות בעצם שום סיבה להתפתח. היא נשארת אותו דבר לכל אורך הסרט, רק עם אוצר מילים רחב יותר.

כריס פיין חביב בתפקיד סטיב טרוור ולמען האמת, כנראה שסרט בכיכובו היה מוצלח יותר. אין לו כוחות-על, אלא כריזמה, נחישות והרבה קשרים. גם הבחירות שלו לא תמיד עקביות, אבל לפחות מראים יותר מצד אחד של הדמות. הוא חייב להילחם מלוכלך, כי לא תמיד תהיה אמזונה עם כח של עשרים איש שתגן עליו. כלומר, רוב הזמן יש, אבל לפחות סטיב מכיר סיטואציות בהן הוא לא הפייבוריט לנצח. זה אירוני שבסרט שאמור להוסיף גישה פמיניסטית לעולם גיבורי (וגיבורות) העל, הדמות היחידה שניתן לה עומק היא של הגבר שדיאנה הולכת בעקבותיו, כי היא לא מכירה את המציאות שמחוץ לגן העדן המיליטנטי בו גדלה. סטיב וחבריו הגברים עושים מעשים יותר הרואים מדיאנה, כי הם הרבה יותר פגיעים ממנה. הסרט מנסה להעביר מסר לפיו דיאנה משנה את חוקי המשחק כי אף אישה אינה מעורבת בלחימה בעולם בני התמותה, אבל מאחר והמגדר שלה לא מהווה מכשול אמיתי בשום שלב, לא היה הגיוני לפחות להוסיף עוד כמה דמויות נשיות שיציגו את הקושי עליו צריך להתגבר?

יש בסרט רק שתי דמויות נשיות שאינן אמזונות ומשפיעות על העלילה. האחת היא דוקטור רעל, שעוקבת בצורה עיוורת אחר פקודותיו של לודנדורף. השניה היא אטה, המזכירה של סטיב, כי כל מרגל טוב צריך מזכירה. שתיהן כנועות ובהעדר דרך נעימה יותר לנסח זאת, לא יפות. יש להן מאפיינים פיזיים שמבדילים אותן בצורה בולטת מדיאנה. לדוקטור רעל יש מסכה המכסה חלק מפניה בשל עיוות שהתרחש לפני תחילת הסרט, אטה עגלגלה, בעלת קול גבוה במיוחד, מרבה לעקם את הפרצוף ומכוסה מכף רגל ועד ראש, בהתאם לאופנת הצניעות של התקופה. הלבוש המועדף על דיאנה הוא שריון שמכסה רק את מרכז הגוף. היא חטובה, בעלת קול עמוק, מבט חודר ואם לא הייתה גם ככה מגולמת בידי מלכת יופי לשעבר, הייתי טורח לציין שהיא נראית כמו מתחרה במיס יוניברס.

זה בסדר מבחינת דיאנה, כי הדמות אמורה לייצג גזע עליון שעדיף על בני האדם מבחינה פיזית ומנטלית. אחרי הכל, את הדודה שלה מגלמת רובין רייט שהתפרסמה בתור היצוג הקולנועי לדמות שמתחרה ללא ידיעתה על תואר האישה היפה ביותר בעולם. הבעיה היא בצורך של הסרט לסווג כל אישה שאינה אמזונה כמפלצת או כהפוגה קומית. אין כמעט נשים נורמליות בוונדר וומן, רק בתפקידים של משפט וחצי. זהו הסרט המיינסטרימי הראשון מזה 12 שנים שמציב גיבורת-על בתפקיד הראשי, והיוצרים שלו חשים צורך להשתמש במראה חיצוני כמאפיין הבולט ביותר של הדמות.

כפי שקורה יותר מדי בשנים האחרונות, גם הנבלים גנריים לחלוטין. אפילו סרטים טובים כמו "שומרי הגלקסיה", "דדפול" ו"לוגאן" מתקשים משום מה ליצור דמות נבל בעלת עומק. הוא רע כי זה מה שהוא, בלי שאלות מיותרות. בוונדר וומן, הדמות של לודנדורף כל כך נטולת אופי, שהוא למעשה צוחק ברשעות רגע אחרי שהשתמש בנשק לא קונבנציונלי על חדר מלא באנשים. איך לעזאזל הוא התקדם בסולם הדרגות במקום ללכת לכלא? הוא אפילו לא מסתיר את זה שאי אפשר לסמוך עליו.

ההופעה של גל גדות כדיאנה היא סבירה, חוץ מזה שמוזר לשמוע גיבורת-על מדברת כמו קצינת קישור שמנסה להראות את הבסיס לאורחים מחו"ל. מתברר שהיה קל יותר ללמד גזע שלם של אמזונות לדבר במשהו שכמעט מזכיר מבטא ישראלי, מאשר לגרום לגל גדות לדבר אנגלית במבטא אמריקאי. בהתחשב במגבלות השפה, היא עושה את העבודה ומצליחה להעביר את התחושות שעוברות על דיאנה ולצלוח את הסצנות היותר דרמתיות בלי לאבד פוקוס. זו לא הופעה שתביא לה אוסקר, אבל התסריט גם לא מציג בפניה יותר מדי אתגרים. דיאנה, כאמור, היא דמות די שטחית. גל גדות מצליחה להתמודד עם התפקיד מבלי שיראה גדול עליה.

עוד יאמר לזכות הסרט שיש בו כמה קטעי אקשן מוצלחים. למרות נטיה כבדה להעדיף עריכה ו-CGI בולט לעין על חשבון כוריאוגרפיה ואפקטים פרקטיים, רוב סצנות הלחימה נראות טוב. זה שילוב בין הבנה של הבמאית פטי ג'נקינס היכן נמצאת כל דמות במרחב, לבין שימוש מעודן (ובצדק) ביכולות היותר חזקות של דיאנה. הדמות עוד לא יודעת למה בדיוק היא מסוגלת, אז אנחנו מגלים באותו רגע איתה ועם האנשים הסובבים אותה. בסרט שקשה למצוא בו שתי סצנות רודפות שאינן סותרות אחת את השניה, טוב שלפחות יש עקביות ביכולות של הגיבורה.

כח-העל של הסרט וונדר וומן הוא להיות סופר גנרי. אם אמורה להיות כאן זוית פמיניסטית מעניינת, היא נדחקת הצידה לטובת התרשמות מיופיה של גל גדות ונסיונות לגרום לכריס פיין להיראות מספיק חתיך בשביל לחלוק איתה פוסטר. הבחירה ללהק שחקנים שנראים טוב לתפקידים הראשיים ושחקנים הרבה פחות אטרקטיביים בתור העוזרים שלהם או בתור הרעים, לא שייכת למאה הנוכחית, וזה שהסיפור מתרחש בתחילת המאה הקודמת, זה לא תרוץ.

בהחלט יש כאן שיפור לעומת שני האסונות של די.סי משנה שעברה, אבל אני רוצה יותר מזה. אני רוצה סרט שיפתיע אותי ולא יהיה עד כדי כך צפוי. יש שיפור מסוים במערכה האחרונה, אבל רוב העלילה בנויה מקלישאות ואפילו לא מנסה להוסיף להן טוויסט כלשהו. יש פה מספיק מידע בשביל להבין מאיפה דיאנה הגיעה ומה מניע אותה, זאת בניגוד להופעה החטופה שלה ב"באטמן נגד סופרמן". עם זאת, וונדר וומן עדיין מייצג את הזלזול של די.סי ביכולת של הצופים לקבל סיפור מורכב עם דמויות עמוקות. הוא מהנה לפרקים, אבל נדוש ומלא בחשיבות עצמית בשאר הזמן.