ביקורת: פאטי קיייקס

patti-cake.20170803022437_resize.jpg

 

השנה היא 2017. האם למישהו עוד יש ספק שמוזיקת היפ הופ היא חלק מהמיינסטרים? שלושה שירי היפ הופ כבר זכו באוסקר, ראפרים מועמדים באופן קבוע לפרסים היוקרתיים ביותר בתעשיית המוזיקה ולחלקם הון אישי המוערך בעשרות מיליוני דולרים. אין מדינה בעולם בה קיים חופש דיבור ואין לה סצנת היפ הופ ערה. אלבום האולפן הרביעי של דרייק היה לאלבום הנמכר ביותר בארצות הברית בשנה שעברה. ברק אובמה סיים את נאומיו כנשיא במייק דרופ לפחות פעמיים. היפ הופ זה מיינסטרים.

אז למה זה עדיין הסגנון שמזוהה עם העניים וחסרי המזל באמריקה? מבחינה היסטורית, היפ הופ התפתח בשולי החברה, במקומות המוזנחים בהם חיו בעיקר בני מיעוטים שלא יכלו להרשות לעצמם חיים טובים יותר, אז הם יצרו לעצמם סצנה, כזו שאינה מצריכה מפיקים וחברות תקליטים בכדי לזכות להערכה. מספיק שמישהו ממש טוב באלתור ובשמירה על הקצב, והוא היה הכוכב של השכונה. שרו בעיקר על מה שמכירים, על אלימות ברחובות ועל סמים, על הרצון להיות עם הנשים הכי סקסיות ולנהוג במכונית הכי גדולה. חלק גם פנו לכיוונים יותר פוליטיים, אבל הם כבר ניסו לפעול מחוץ לשכונה, בתקוה שמישהו בעל השפעה ישמע אותם.

"פאטי קייקס" עוסק בעניים החדשים, אלה שקרבות ראפ ומועדונים מחתרתיים הם עדיין חלק משגרת חייהם, אבל הם לא הומוגנים כמו הרפארים המקוריים. בין העבודות בשכר מינימום, המשפחות הלא מתפקדות, ההצקות מצד המשטרה והחובות לבנק ולשירותי הבריאות. הראפרים של המאה הנוכחית מגיעים בכל הצבעים ובכל המינים. הם יכולים להקליט את עצמם ולהעלות לאינטרנט מה שירצו, אבל גם מיליון קליקים לא יחלצו אותם ממעגל העוני אם אף אחד לא מעוניין להמר ולהשקיע בהם. היפ הופ זה מיינסטרים והוא השלים מעגל וחזר לשכונות המצוקה, רק שכבר לא מדובר בעניין אתני או איזורי, עכשיו כולם יכולים לנסות אם יש להם את המוטיבציה.

פטרישיה דומברובסקי aka  פאטי קייקס aka קילה פי aka עוד מלא דברים, רוצה להיות כוכבת היפ הופ. היא ראפרית חדת לשון ומוכשרת בטרוף שעובדת כברמנית בחור עלוב בניו ג'רזי וחולמת לחצות את הנורת' ריבר ולחתום בחברת הפקות רצינית בעיר הגדולה. חברה הטוב ג'רי מספק לה ליווי מוזיקלי ומעודד אותה לרדוף אחרי החלום. הוא עוזר לה להשיג צ'אנסים קטנים שאמנם לא יהפכו אותה בן לילה למפורסמת כמו הראפר הנערץ עליה או-זי, אבל אולי יצליחו איכשהו לסלול לה את הדרך לשם.

מעבר לכך שהיא חיה באיזור שלא מושך אליו ציידי כשרונות והחובות מאלצים אותה לעבוד שעות נוספות במקום להתמקד במוזיקה, פטרישיה נתקלת במחסום של חוסר תמיכה. הסביבה עוינת ומזלזלת, האנשים בשכונה מכנים אותה "דמבו" בשל צורת גופה ודוחים כל דבר שחורג מהמוכר. אמה, זמרת רוק לשעבר שוותרה על חלומותיה לטובת הקמת משפחה, שותה יותר מדי וקמה מהכורסה רק כדי לשתות עוד. היא משוכנעת שבתה מבזבזת את הזמן עם מוזיקה ירודה שלא תמלא את החשבון בבנק. בנוסף, יש לפטרישיה קושי להאמין בעצמה. נראה כאילו בכל פעם שהיא מקבלת מספיק בטחון בכדי לעמוד באור הזרקורים, החום מתחיל להעיק והיא נסוגה.

פרט לג'רי, היחידה שמאמינה בפטרישיה היא סבתה. למרות שאין לקשישה החולה הרבה עניין במוזיקת היפ הופ, או סבלנות לבני אדם באופן כללי, היא מעודדת את פטרישיה לרדוף אחר חלומות ולא לוותר על הזדמנות, גם אם לדעתה מדובר בבזבוז זמן. העיקר שהנכדה עושה משהו עם עצמה.

הסרט מעלה באופן לא ישיר שאלה מהותית לגבי הדמות הראשית בו. מה עושה את פטרישיה ראויה להצלחה, בניגוד למיליון צעירים אחרים שמגיעים מרקע קשה וחולמים להתפרסם? התשובה היא שום דבר. עם כל הכשרון והכריזמה הטבעיים שלה, פטרישיה עדיין תלויה באחרים שידחפו אותה ויהפכו את המילים שלה למוזיקה שתמשוך קהל. היא לא כותבת מהלב, אלא מהאוזניים, מעתיקה את סגנונם של אחרים ורק דואגת לשנות את המגדר בכדי שהטקסט יתאים לה. בניגוד להרבה סיפורים מסוג זה, פאטי קייקס אינו עוסק בדמות כל כך מהפכנית, שההצלחה היא בלתי נמנעת עבורה. הפואנטה של הסרט היא שכשרון נטו אינו מספיק בכדי לבלוט, צריכים גם את הביצים לנסות.

אם ראיתם עונה כלשהי של תכנית מציאות בסגנון גילוי כשרונות, אתם מכירים את הקלישאות. "יש בך משהו בוסרי", "איפה את/ה בכל זה", "זה ליד". הביקורות האלה מעצבנות, אבל הן חיוניות בכדי לעודד את המתחרים להוציא מעצמם משהו עמוק יותר. הרוב מגיעים כחקיינים, בלי קול משלהם אבל עם שירים של האמן האהוב עליהם צרובות בזכרון. השופטים מנסים לנתק אותם ממעמד המעריצים ולהפוך אותם למבצעים עצמאיים, שלא דופקים חשבון וחושפים את עצמם על הבמה. מי שלא יודע לקבל את הביקורת, הולך הביתה עם הרבה חומר למחשבה ועם ציון נכשל במבחן האופי.

לסינון האכזרי הזה פאטי קייקס מכוון. לא משנה כמה פטרישיה וג'רי חושבים שהמוזיקה שלהם טובה, הם עדיין צריכים לשכנע אחרים. קרב ראפ שפטרישיה מעורבת בו באמצע הרחוב רק מדגיש עד כמה המילים שלה הן נסיון לעמוד בקצב של פושטקים מהשכונה במקום להתחיל מראש ברמה גבוהה יותר. זו נקודה מאוד חשובה בסרט, כי היא הולכת נגד הציפיות שיהיה מדובר בעוד סיפור סינדרלה. הבמאי/תסריטאי ג'רמי ג'ספר זוכר שלפני שהנסיך מצא את בעלת נעל הזכוכית והרים אותה מאשפתות, הרבה מאוד נערות באותה ממלכה ניסו את מזלן ולא הצליחו רק כי כף הרגל שלהן לא הייתה בדיוק בצורה הנכונה.

פטרישיה מתמודדת כל חייה עם צורה "לא נכונה". היא אישה לבנה בעלת עודף משקל. היא חריגה בשכונה שלועגת לשמנים, חריגה בסצנה שעדיין מעקמת קצת את האף כשמישהו עם מראה פחות "אורבני" טוען שהוא יכול לשיר ראפ, והיא חריגה בתעשיה שנשלטת בידי גברים ומעדיפה את הנשים שלה פחות לכלוכית ויותר נסיכה. אלה שלוש תקרות זכוכית שפטרישיה צריכה להתמודד איתן עוד לפני שפתחה את הפה. תוסיפו לזה מחסור באמצעים כלכליים שיעזרו לה לקדם את עצמה ואם שמנסה להוריד לה את הבטחון העצמי, וזה פחות סיפור סינדרלה ויותר סרט של ויטוריו דה סיקה.

יש בסרט רגעים מייאשים, אבל הוא עדיין מהנה לצפיה. הפסקול מגוון ומשובח ואינו מסתפק בהצגת שירים חדשים, אלא גם מפרק אותם לגורמים ומראה את תהליך היצירה שלהם. פאטי קייקס יצא בארץ במקרה באותה שנה עם "פטרסון" ו"בייבי דרייבר" והשלושה כמעט משלימים זה את זה. "פטרסון" מראה גם הוא כיצד שירה נראית דרך עיני מעמד הפועלים בניו ג'רזי, בעוד "בייבי דרייבר" מציג את המוזיקה כדופק של העולם שמגדיר את האווירה בכל רגע נתון. שלושת הסרטים מראים כמה חשיבות יכולה להיות למילה אחת ממוקמת היטב ומתייחסים ליצירות של אחרים כמקור אנרגיה לדמויות הראשיות. שלושתם גם מציגים מצבים של חוסר אונים כחלק בלתי נפרד מהקיום, אם כי בכל אחד מהם, דרך ההתמודדות שונה.

למרות שפאטי קייקס מסוגל להיות קיטשי מדי פעם, הוא בשום שלב לא עובר את סף חוסר האמינות. פטרישיה וג'רי נשארים דמויות עמוקות שהחברות ביניהן אמינה ואין בסרט רגעים בהם נדמה שכל הקלפים פתאום משחקים לטובתם. עם רמיזות לא סמויות לחסרונות שבהעדר ביטוח רפואי מסובסד, לצד גילויי שמנופוביה ומיזוגיניה מכל עבר, פטרישיה לא יכולה פשוט להפוך לכוכבת בן לילה. המסע שלה מתחיל מנקודה מאוד רחוקה וקו הסיום אפילו לא נראה באופק. היא מבדרת אותנו, הצופים מחוץ לסרט שנהנים מהמוזיקה והולכים עוד לטחון את הפסקול שוב ושוב (לפחות חלקנו), אבל הדמויות האחרות רואות אותה בתור סתם דמבו שמנסה להיכנס לנעליים הלא נכונות.

לרובנו תמונה מאוד מסוימת בראש לגבי איך שנראה כוכב היפ הופ. אנחנו לא מדמיינים בחורה לבנה שמנה שדוחפת את סבתא שלה על כסא גלגלים ומשלימה הכנסה כעובדת בחברת קייטרינג. אנחנו לא מדמיינים שההייפ מן שלה יהיה רוקח הודי צנום. למרות שדמויות המשנה די שטחיות ונדמה לפעמים שחלק מהאנשים בסרט הם רשעים רק לשם הרשעות, הלב שלו נמצא במקום הנכון. ג'רמי ג'ספר אינו ויטוריו דה סיקה, אבל יש לו הבנה טובה לגבי הקשיים איתם אנשים מתחתית הסולם החברתי מתמודדים. ג'ספר מבהיר יפה מאוד שאם פטרישיה אי פעם רוצה לצאת ממעגל העוני ולהגשים את חלומה, לא מספיק להקליט כמה שירים עם חברים. צריכים לדעת גם איך לקדם אותם ולהתעלם משונאים שמנסים לגרור את כולם לרמה שלהם. זה קשה לכל אחד, אבל עוד יותר עם נתוני פתיחה כל כך לא פשוטים כמו של פטרישיה.

מודעות פרסומת

פרק 219 – האלים נפלו על הראש

כמה זמן יכולים אורחים להישאר בבית עד שזה מתחיל להיות מוזר? השבוע אנחנו מדברים על "אמא!" והמטפורה המאוד ברורה שלו. לאחר מכן, דנים ב"המלאך המשמיד" והאם יש לו בכלל משמעות, או שהבמאי משחק איתנו ואין משמעות לשום דבר.

ספוילרים נוטים ללון.

פרק 218 – פגשתי רובוטית בשם מריה

האם אנדרואידים חולמים על סרטי המשך מאוחרים? והאם פריץ לאנג היה בעד מעמד הפועלים, או נגדו? בפרק החדש, שיחה על "בלייד ראנר 2049" שולחת אותנו כל הדרך חזרה ל"מטרופוליס".

יותר ספוילר מספוילר.

ביקורת: אמא!

mv5bmje3mtu4mja0ov5bml5banbnxkftztgwndczntizmji-_v1_uy1200_cr8506301200_al__resize.jpg

 

זה לא נדיר בימינו שבמאים כותבים את הסרטים שלהם בעצמם, או לפחות משתתפים בכתיבה. לחלקם יש סגנון מובהק כתסריטאים לא פחות מאשר בזמן העבודה עם השחקנים. אי אפשר לטעות לגבי תסריט של קוונטין טרנטינו, הוא משתמש בשפה שאף כותב אחר לא מסוגל לחקות ובהחלט ניסו. אדגר רייט משתתף בכתיבת סרטיו, מה שבולט בתשומת לב מוגברת לפרטים קטנים ושימוש ברמזים מטרימים לכל אורך הסיפור. גם לאחים כהן סגנון שהרבה היו שמחים ללמוד, אבל אף אחד פרט לאחים לא מסוגל למצוא את אותו מגע יחודי.

דארן ארונופסקי הוא מקרה מוזר. בניגוד לאחרים שהזכרתי, ארונופסקי עובד לפעמים גם עם תסריטים של אחרים וההבדל בהחלט בולט בין סרט שכתב בעצמו לבין כתיבה של מישהו אחר. ככותב, ארונופסקי מרבה להשתמש באלמנטים דתיים ומנסה שהסיפור יהיה על משהו גדול מהחיים, כזה שישנה לחלוטין את עולמן של הדמויות. הוא נותן לגיבוריו לסבול למען המטרה וכמעט ואינו משלב הומור בדיאלוגים. ההבדל מאוד בולט כשמשווים סרטים כמו "פאי", "רקוויאם לחלום", "המעיין", "המבול" וסרטו החדש "אמא!", לשניים שביים לפי תסריטים של אחרים: "המתאבק" ו"ברבור שחור". בכולם יש מוטיב של סבל ואבדן התפיסה במציאות, אבל נראה שתסריטאים אחרים מתמקדים בצד האנושי של הדמויות, בעוד ארונופסקי רואה בהן בעיקר כלי לקידום העלילה.

מעבר להבדל בדגשים שכל אחד שם בסיפור, סרטים שדארן ארונופסקי כתב, לפחות בעיני, הם פחות טובים מאלה שרק ביים. מאוד אהבתי את "המתאבק" ו"ברבור שחור", אבל שאר הפילמוגרפיה שלו מאופיינת ברגעים מוצלחים שנעלמים עמוק בתוך סיפורים מבלבלים ודמויות שהן יותר אלגוריות מבני אדם. אני מעריך את הרצון שלו לעסוק בדברים שהם מעבר למקובל בעולם הקולנוע, אבל וואו, כמה שהוא מצליח לסבך את עצמו עם מטפורות ומשמעויות (לא באמת) נסתרות שתסריטאי טוב יותר היה יודע להציג בצורה עדינה.

"אמא!" עוסק בגבר ואישה. הם גרים בבית בו גדל, אשר נהרס בשרפה. מתוך אהבתה אליו ובתקוה שהדבר יעזור לו לחזור ולכתוב, האישה לקחה על עצמה את שיפוץ הבית. היא מסתובבת כל היום ברחבי המבנה, מתקנת חלקים שנפגעו, צובעת קירות מחדש, מחליפה נורות, מחזקת ברגים, כל מה שצריך. הוא בינתיים יושב בחדר ומחפש השראה ללא הצלחה.

לילה אחד, מופיע בפתח הבית רופא המחפש מקום ללון בו. בעל הבית מסכים והשניים מתחברים במהירות, למרות חששה של האישה מכיוון שאינה מכירה את האורח. זמן קצר לאחר מכן, מופיעה גם אישתו של הרופא ומזמינה את עצמה להישאר. למרות שהיא נראית נחמדה בתחילה, נראה שאין לה ולבעלה הבנה בריאה של גבולות והם לא קולטים רמזים ברורים יותר ופחות שהגיע הזמן לעזוב. ככל שהזמן חולף, האורחים נעשים יותר ויותר מעיקים ומביאים בעקבותיהם עוד טיפוסים שמפרים את האידיליה בבית.

בעוד הסרט מבוים וכתוב כמו סרט אימה, הוא בברור מנסה להיות משל. אפילו לפני שארונופסקי מוותר על רמיזות וממש מסביר בעצמו למה התכוון, סביר להניח שתעלו לבד על הרעיון. זו לא מטפורה קשה להבנה, או מקורית במיוחד, אבל לוקח זמן לשים לב עד כמה הסרט בנוי סביבה. בשלב הזה אני רוצה להדגיש שעד כמה שהוא תסריטאי בעייתי, דארן ארונופסקי ממש טוב בבימוי אימה.

אמא! עובד מצוין בחציו הראשון, כי הוא בנוי כסרט עוכר שלוה, אבל עדיין לא מאבד פרופורציות. ארונופסקי מבין, בדיוק כפי שהבין ב"פאי", "רקוויאם לחלום" ו"ברבור שחור", שאין דבר מפחיד יותר מאבדן שליטה דווקא במקום בו מרגישים הכי בטוחים. הוא מטשטש את הגבולות שבין מציאות להזיה ולוקח את הדמות הראשית דרך מסע של התדרדרות מהמקום הגבוה ביותר, לתהומות חשוכים. בלי צורך בליצנים בעלי כוחות לא מוגדרים, או אחוזה שקל להפליא להתרחק ממנה, אמא! מפחיד בזכות חוסר הוודאות שבו. ארונופסקי משתמש במעט מאוד מהטריקים המוכרים של הפחדה, כמו הקפצות ומוזיקה מבשרת רעות, ומתמקד בנקודת המבט של האישה ההולכת ומאבדת את השליטה על ביתה ועל חייה. היא מפחדת ממה שהאורחים יעשו, שבעלה יעזוב אותה ושכל העבודה שהשקיעה לא תציל אותה מבדידות. אלה פחדים אמיתיים שקל להזדהות איתם, לא פוביות ספציפיות להחריד שאיכשהו רודפות אחרי אותם אנשים שוב ושוב.

כל עוד ההתמקדות היא באימה פשוטה שכל מי שרוצה שביתו יהיה מבצרו מסוגל להזדהות איתה, מדובר בסרט מצוין. אפילו צילום נוראי של מתיו ליבטיק (שדווקא יש ברזומה שלו כמה עבודות נהדרות, עם ארונופסקי ובלעדיו), לא מצליח להרוס את האווירה. אני לא יודע למה מישהו עוד מרעיד את המצלמה כדי להציג תזזיתיות כשזה בברור לא תורם דבר פרט לעצבים על כך שהתמונה לא בפוקוס, אבל ליבטיק החליט לצלם את הסרט כמו טירון בסרט סטודנטים והבמאי משום מה חשב שזה רעיון טוב. עדיין, בקיזוז הפגם הזה, החצי הראשון של אמא! עובד כמו שצריך.

לצערי, יש לסרט גם חצי שני. אני מבין מה ארונופסקי נסה לעשות עם הפיכת הסרט כולו למשל, הבעיה היא שהוא מנסה יותר מדי. הסרט מעולה כל עוד הקצב שלו מתון ומרחפת ממעליו חידה סביב כוונתם האמיתית של האורחים והאם הם מסתירים משהו שהצופה אינו מודע אליו. ברגע שמתחיל החלק השני של הסרט, דברים מתחילים לצאת משליטה. לא רק מבחינת הסיפור, אלא גם בבימוי. נראה שארונופסקי דוחס יותר מדי במעט הזמן שנותר לו. עד כמה שאני מעריך את התעוזה, הוא לוקח את שני קצותיו של אותו סיפור ומציג אותם בלי אמצע, כך שהמשל נעשה גס ונטול ניואנסים. אני לא מפרט מהו המשל כדי לא להרוס למי שרוצה להבין לבד, אבל שוב אציין שמדובר בסיפור מאוד מוכר, רק שארונופסקי קופץ בו מהר מדי. אני מבין שקשה להספיק את הכל במסגרת זמן של שעתיים, אבל אף אחד לא אמר שצריכים את הכל. גם על חומר המקור לא עוברים בכזו מהירות, הוא בכוונה פורסם בחלקים בכדי לא לצאת דחוס מדי.

בשל כובדו של התפקיד, ג'ניפר לורנס נתקלת פה אולי באתגר הגדול ביותר בחייה כשחקנית. היא עומדת בו יפה, אם כי נראה שגם עבורה העלילה מתקדמת לעתים מהר מדי. היא אמורה להיות  מבולבלת וחשדנית, אבל משהו התפספס דווקא בחלקים הרגועים יחסית, כשהדמות כביכול נמצאת תחת רושם מוטעה שיהיה בסדר. משהו שם לא מספיק מנותק מרגעי האימה, ולורנס נעה על סקלה של אותו מצב רגשי לכל אורך הסרט, במקום שיהיה לה יותר מרחב ניווט בין מצבים.

שחקני המשנה גונבים את ההצגה בזכות הופעות ניגודיות זו לזו. אד האריס נהדר בתור הרופא השקט והחולני שכל הזמן מנסה שהכל יהיה בסדר ונורא לא נעים לו לכפות את עצמו, אבל אם כבר הציעו, הוא ישאר לישון. מישל פייפר מגלמת דמות הפוכה בתור אשת הרופא, אשר נראית בתחילה חברותית ומנומסת, אבל מתגלה כמכשפה ברגע שמשהו לא מוצא בעיניה. היא לא מתביישת לקחת את מה שלא שלה ולדחוף את האף לחייהם של אחרים וגם אם מגיעה לאחר מכן התנצלות, היא מעולם לא נראית כנה כמו הביקורת שקדמה לה. פייפר נעשתה מומחית בתפקידים כאלה בעשור האחרון, כך שיש משהו כמעט לא מאתגר עבורה באמא!. זה מה שראינו אותה עושה ב"אבק כוכבים" וב"היירספריי", רק עם טוויסט מעורר מחלוקת בגלל מה שדמותה מסמלת במשל העוטף את הסרט.

עוד לא ידוע מה יהיה סרטו הבא של דארן ארונופסקי, אבל כולי תקוה שמישהו אחר יכתוב את התסריט. כמה שאני מעריך אותו כבמאי וכבעל חזון, התסריטים שלו לא עוברים דרך מספיק מסננים. התוצאה באמא!, כמו בסרטים האחרים שכתב בעצמו, היא לא אחידה. לפעמים הוא הולך רחוק מדי עם רעיון ואין מי שיגיד לו לעצור ולקחת כמה צעדים אחורה בכדי לשמור על הנתיב. אמא! הוא מצד אחד משל מרתק שמבוסס על סיפור מוכר היטב, אבל מצד שני בלגן שמאבד בשלב מסוים את היכולת להילקח ברצינות. ככל שהוא נעשה אפל, הוא גם נעשה אינטנסיבי יותר והדמות הראשית שלמדנו להכיר ולהזדהות איתה, הופכת ללא יותר מעוד סמל במהומה שמקיפה אותה. עם השגחה חיצונית שתקצץ מהסוף ותזכיר לארונופסקי כמה טוב הייתה ההתחלה של הסרט, אמא! היה יכול להשיג את מטרתו בצורה יותר יעילה. בהעדר מספיק בקרה, הוא הופך מסרט אימה מצוין בתחילתו, לגרוטסקה שמנסה בכח להעביר רעיון פשוט יחסית בחלקו השני.

ביקורת: בלייד ראנר 2049

Blade-Runner-New-Poster-1_1200_1822_81_s_resize.jpeg

 

הסרט "בלייד ראנר" אמנם יצא לפני 35 שנים, אבל הוא מפצל את הקהל עד היום. חלק מהאנשים חושבים שמדובר ביצירת מופת שהקדימה את זמנה ואחד מסרטי המדע הבדיוני הגדולים בכל הזמנים. אחרים חושבים שהסרט משעמם, מלא באמירות ריקות מתוכן, לא הגיוני מבחינה עלילתית ומבזבז שחקנים טובים על דמויות חסרות אופי. זה עוד בלי להיכנס לוויכוחים מהי הגרסה הטובה ביותר של הסרט, מאחר ויש את הגרסה הקולנועית, הגרסה הבינלאומית, גרסת הבמאי וגרסת הבמאי הסופית. אפילו חובבי הסרט לא מסכימים ביניהם איזו גרסה עדיפה.

מצד שני, אפשר לומר ש"בלייד ראנר" מצא עצמו בסופו של דבר בצד הטוב של ההיסטוריה. הקונצנזוס הביקורתי כיום נוטה לשפוט את הסרט לחיוב, כאשר הוא תושב קבע ברשימת הסרטים הגדולים בכל הזמנים, כולל ברשימות העדכניות של מכון הקולנוע האמריקאי ושל מגזין סייט אנד סאונד, הנחשבים למייצגים נאמנים של תולדות הקולנוע. למרות שהיה אכזבה מסחרית בזמן אמת, העובדה היא ש"בלייד ראנר" מספיק מוכר בכדי שבשנת 2017 יצא לו סרט המשך עם אחד השחקנים המבוקשים ביותר בהוליווד ובבימוי אחד השמות החמים של השנים האחרונות.

"בלייד ראנר 2049" מתרחש שלושים שנה אחרי הסרט הראשון. קיי הוא רפליקנט – יציר מעבדה דמוי אדם – שעובד עבור משטרת לוס אנג'לס באיתור רפליקנטים מהדור הישן וחיסולם. בעוד קיי משתייך לדור החדש, הנאמן במאת האחוזים למעסיקיו, הדור הישן התאפיין בנטיה לחשיבה עצמאית ובשלב מסוים, נסה להתמרד. כתוצאה מכך, הושמד רוב המידע הקיים עליהם במסגרת מה שנקרא ההחשכה הגדולה והשליטה בעסקי הרפליקנטים עברה לידיו של אחד ניאנדר וואלאס.

במהלך עבודה שגרתית, קיי מגלה תיבה בה מאוכסנות עצמות של רפליקנטית מהדור הישן. בדיקת מעבדה מגלה שאותה רפליקנטית מתה בזמן לידת ילד, מה שלחלוטין לא הגיוני, כי רפליקנטים לא מסוגלים לרביה ביולוגית. אני לא יודע למה יצרו אותם עם מערכת רביה מלכתחילה, אבל מה שבטוח זה שמפקדת המשטרה לא רוצה שהסיפור ידלוף. על כן, היא ממנה את קיי להשמיד את כל הראיות. לרוע מזלה, גם מר וואלאס שומע על ההריון המפתיע ועמדתו לגבי הגילוי שונה מזו של המשטרה.

סרטו של רידלי סקוט מ-1982 התבסס על ספר של פיליפ ק. דיק בשם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". בלייד ראנר 2049 מרחיב את העולם שנוצר בספר ומחליף את השאלה במשהו מורכב עוד יותר: האם רפליקנטים יכולים להפוך לבני אדם לכל דבר? אם דיק וסקוט התמקדו בקושי להבחין בין אדם אמיתי למלאכותי ובאפשרות שהגולם יקום על יוצרו, דני וילנב נגש לסרט החדש עם נקודת הנחה מובנית לפיה רק רפליקנטים יכולים להבחין בוודאות בינם לבין בני אנוש. רמיזות לגזענות של בני האדם כלפי הרפליקנטים מופיעות בכינוי "מכוסה עור" שנזרק לעבר קיי מדי פעם, אם כי הדבר אינו משחק תפקיד של ממש בעלילה. קיי מקבל יחס הוגן מהמפקדת שלו, שבעצמה נראה שהייתה שמחה לו היה פחות צייתן ויותר אנושי.

אלא שמידת הצייתנות של קיי ושל רפליקנטים אחרים אינה עקבית. הוא מרוחק רגשית רוב הזמן, אבל עדיין מוצג כבן זוג אוהב להולוגרמה בשם ג'וי וכבעל יכולת להסתיר מידע כאשר יש בכך צורך. הסתירה הזו מייצגת משהו אינהרנטי בעולם בו הסרט מתרחש. מצד אחד, רוצים למנוע מהרפליקנטים להתמרד ולהיכנע לחולשות של בני אדם. מצד שני, השאיפה היא עדיין ליותר אנושי מאנושי, כלומר ליצור רפליקנטים שידמו כבני אנוש טבעיים לכל דבר. קיי כביכול תוכנת להיות בלש מצטיין ועבד נאמן, אבל מוזר לחשוב שעד לגילוי השלד בתיבה, שום דבר לא העלה את החשד שהוא מסוגל ליותר מציות עיוור.

בעולם בו קיימות סדרות כמו "וסטוורלד" ו"מראה שחורה", התרגלנו שאפשר להציג טכנופוביה בצורה מורכבת. היא יכולה לייצר סיפורים מרתקים ושאלות פילוסופיות עמוקות, אבל נדרש זמן בכדי לבנות אותה. בלייד ראנר 2049 נמשך יותר משעתיים וחצי, אבל הוא מקדיש פחות זמן לבניית השינויים שחלים בדמות הראשית ובעולם סביבה ויותר לצילומים יפים והפגנת האפקטים החזותיים שלו. אל תבינו לא נכון, האפקטים מאוד מרשימים ומשתלבים היטב בסביבה הקרה והמכנית בה הסיפור מתרחש. גם הצילום בהחלט מרשים. מדברים על זכיה באוסקר לצלם רוג'ר דיקינס, אחרי 13 מועמדויות ללא פרס. גם אם לא מדובר בעבודה הטובה ביותר בקריירה שלו, ממש לא אתנגד שדיקינס יזכה סוף סוף בפסלון המוזהב.

מנגד, בכל מה שקשור לשמע, הסרט מאוד מקשה על הקהל. עריכת הסאונד מדגישה צלילים לא נעימים שחלקם מיותרים לחלוטין. אין שום סיבה לחשוב שבשנת 2049, מיקרוסקופ דיגיטלי במעבדה יהיה רועש כל כך, או שבחוות חלבונים לא ישמעו שום צליל ברקע חוץ ממים רותחים. הפסקול המוזיקלי אפילו יותר נוראי. מעבר לכך שהוא מונוטוני במידה מכאיבה, הוא מתעצם בצורה מאוד מורגשת לפני גילויים דרמתיים, כאילו צועק על הצופה שעוד רגע יקרה משהו חשוב. הנה זה בא, ממש תכף. שלא תעזו להסיר עיניים מהמסך. זה קורה ביותר מדי סרטים בשנים האחרונות ופוגע בנסיון של הבמאי לבנות מתח. אני לא צריך שהמלחין יתזמן לי גילויים דרמתיים, אני רוצה שהגילוי יהיה מפתיע.

המערכה הראשונה של בלייד ראנר 2049 דווקא עשויה ממש טוב. מעבר לצד הטכני, אנחנו נחשפים לאט לאט לפרטים על קיי ועל החקירה אותה הוא מנהל, לצד תובנות על כך שתפקיד המשטרה בעתיד הזה הוא פחות לשמור על הסדר ויותר לדאוג שהציבור לא נחשף לאמת. יש פה בסיס למותחן מדע בדיוני מרתק, עם הפתעות וטוויסטים מתוזמנים היטב ומפגן עוצמתי של האנשים לפני ומאחורי המצלמה. ואז ג'ארד לטו מופיע.

למרות שאין לו הרבה זמן מסך, נדמה כאילו מהרגע בו ג'ארד לטו נכנס לסרט, הכל סובב סביבו. לטו מגלם את וואלאס, לא כתעשיין מבריק שמניע את העניינים מאחורי הקלעים ועושה הכל על מנת לשמר את האימפריה שבנה, אלא כנבל גנרי שמברבר ללא טעם וחצי מהזמן, בכלל לא יודע מה קורה סביבו. לא כי הוא עיוור, דבר שגם ככה אינו משתלב בשום צורה בעלילה, פרט לגישה הוותיקה שנכות פיזית היא סמל לרשע. וואלאס מתנהג כאילו הכל ידוע לו, כשבפועל הוא יותר מסתמך על אבטחה לקויה של משטרת לוס אנג'לס ועל איומים ריקים מתוכן. הנאומים המטופשים שלו הם תזכורת לכך שאחד התסריטאים של הסרט, מייקל גרין, היה מעורב בכתיבת "הנוסע השמיני: קובננט", שגם בו יש נבל בעל תסביך אלוהים שכל משפט שלו הוא נסיון נואש להדגיש סאבטקסט שלא קיים.

בניגוד ללטו, שמתקיים על דיאטה של אכילת תפאורה וספרי פילוסופיה מהארגז של המשומשים, ראיין גוסלינג לוקח יותר מדי ברצינות את תפקיד הרובוט חסר הרגשות. זה לא חדש שאין לגוסלינג הרבה כימיה עם נשים על המסך. אם זו לא אמה סטון, שגם איתה לקח לו שלושה סרטים להתחבר, נראה שהוא מצליח להתחבר הרבה יותר לשחקנים גברים על המסך. הוא אמור לאהוב את ג'וי ולהימשך מינית לזונה ברחוב, אבל שום משיכה אינה מורגשת על המסך. גם הקשר שלו עם המפקדת, אותה מגלמת רובין רייט, נורא לא ברור. היא אומרת דברים ומשנה מצבי רוח, אבל גוסלינג בעיקר מדקלם שורות בלי שום רגש מאחוריהן. זה היה בסדר גמור אם המטרה הייתה להראות עד כמה קיי, בתור רפליקנט, אינו מורכב רגשית כמו בני אדם. רק שהנקודה של הסרט היא בדיוק להפך, שנעשה כל כך קשה להבחין בין רפליקנטים לבני אנוש רגילים, שאנחנו על סף טשטוש סופי של הגבולות. יש לגוסלינג כמה שניות של כעס בסרט, אבל הוא חוזר לאדישות מיד לאחר מכן, מה שמסיר כל ספק מהשאלה האם מדובר ברפליקנט.

עם יותר דגש על העלילה ועל התהליך שהדמות הראשית עוברת, בלייד ראנר 2049 היה יכול להיות סרט נהדר. יש בו את הפוטנציאל והרצון, אבל הוא כושל בכל פעם שצריך לספק תשובות ולא רק להעלות שאלה חדשה. המאפיינים של רפליקנטים אינם עקביים ולא מוגדרים היטב, כך שהרבה פרטים בסרט סתם מבלבלים. למה יצרו את הרפליקנטים מספיק חזקים בכדי לעבור דרך קירות ולתקן את עצמם בעזרת דבק, אבל הם עדיין רגישים לקור ואפשר לחנוק אותם בקלות? למה קיי מסוגל לירות באנשים גם כשאינם מהווים סכנה מיידית, אם הוא תוכנת לחסל רק רפליקנטים מדור מסוים? מה משטרת לוס אנג'לס בכלל עושה בשאר הזמן, כשבברור יש פשע ברחובות? למה לדמות שנולדה בארצות הברית והייתה מבודדת מהעולם מגיל צעיר יש מבטא שוויצרי כבד? למה אין למשטרה שום דרך לעקוב אחרי המיקום של הרכבים והרפליקנטים שלה, אבל מוצאים את קיי בלי בעיה כשהוא מסתובב בחוץ? גם למה הכל חשוך? אני יודע שרידלי סקוט נסה ליצור תחושה של פילם נואר, אבל דני וילנב הלך יותר על סגנון פסבדו-רוחני שמשום מה, חוסך בחשמל גם במקומות שאמורים להיות נגישים לציבור.

אגב, אחד הדברים המשעשעים בסרט קשור להחלטה להתחייב לעולם שסקוט יצר. לוס אנג'לס של "בלייד ראנר" עוצבה כפי שאדם מתחילת שנות השמונים דמיין את העתיד. בלייד ראנר 2049 ממשיך באותו קו ומכיל לא מעט רמיזות לאותו עיצוב, גם אם זה יוצר אנכרוניזם בולט, כמו פרסומת לרפליקנטית רקדנית מתוצרת ברית המועצות, או שלטי ענק שמציגים את פן-אם ואטארי כחברות בשיא כוחן. אין לי בעיה עם השמירה על אחידות בין הסרטים, למרות שאני תוהה אם זה שאטארי היא החברה השולטת בשוק מסביר למה אין בסרט שום רמז לקיומה של טכנולוגיה סלולרית.

"בלייד ראנר" הראשון הוא סרט שכנראה לעולם יהיה אהוב רק על חצי מהקהל. לפחות מהבחינה הזו, 2049 הוא המשך נאמן. למרות שרוב הביקורות על הסרט חיוביות, נראה שהצופים מאוד לא אחידים בדעתם. חלק יגידו שהוא משעמם ומלא בעצמו, אחרים שהוא מרתק ומרהיב לעין. אני חושב שהוא קצת מזה וקצת מזה. כל עוד הדגש הוא על החקירה, הסרט מאוד מעניין, אבל הוא מאבד גובה כאשר מנסים להפוך את הסיפור למשהו מעבר. האפקטים והצילום מרשימים, אבל אין אף סרט מהמאה הנוכחית שעד כדי כך היה עובד יותר טוב כסרט אלם. חלק מהשחקנים עושים עבודה טובה וחלק הם ג'ארד לטו במלוא ג'ארד לטואיותו.

בסופו של דבר, מגיעה הנקודה בה הסרט ממצה את עצמו. הוא לא סוגר את כל הקצוות החשובים, כנראה כהכנה לסרט שלישי, למרות שבאמת לא הרגשתי שכל כך אכפת לי מה יקרה בהמשך. יש ליוצרים הרבה כוונות טובות, אבל בלייד ראנר 2049 נגרר ברגעים החשובים לקלישאות של סרטי אקשן משנות השמונים ולהתנהגות לא עקבית מצד הדמויות. דני וילנב במאי חזותי נהדר והוא עובד כאן עם אחד מהצלמים הגדולים בהיסטוריה, מה שמבטיח שהסרט לפחות מענג חזותית. הוא מכאיב לעתים לאוזניים ומסתבך בתוך חוסר ההגיון של עצמו, אבל לפחות יוצאים ממנו עם כמה תמונות מאוד יפות בזכרון.

פרק 217 – החיים הארוכים של שרלוק

השבוע, פרק מיוחד שהוקלט במסגרת פסטיבל אייקון מול קהל חי. בניגוד לפורמט הרגיל, בחרנו הפעם לדבר על לא פחות מתשעה סרטים, המייצגים את הגלגולים השונים של הבלש שרלוק הולמס לאורך קרוב למאה שנים של עיבודים קולנועיים.
בלי ספוילרים, אבל עם קולות של אנשים שאינם תום ואביעד ברקע.

נבואה לאוסקר: 11.10.2017

סרט

מלחמת המינים

קרא לי בשמך

שעה אפלה

דנקרק

תברח

המשחק של מולי

הפוסט

הצורה של המים

שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי

מעשה פלאים

 

בימוי

לוקה גואדניניו – קרא לי בשמך

כריסטופר נולאן – דנקרק

סטיבן ספילברג – הפוסט

גיירמו דל טורו – הצורה של המים

מרטין מקדונה – שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי

 

תסריט מקורי

סיימון ביופוי – מלחמת המינים

כריסטופר נולאן – דנקרק

ג'ורדן פיל – תברח

ליז האנה, ג'וש זינגר – הפוסט

מרטין מקדונה – שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי

 

תסריט מעובד

לוקה גואדניניו, ג'יימס אייבורי, וולטר פסאנו – קרא לי בשמך

ארון סורקין – המשחק של מולי

מאט גרינהאל – כוכבי קולנוע לא מתים בליברפול

ג'ון פולונו – חזק יותר

בריאן סלזניק – מעשה פלאים

 

שחקן ראשי

צ'דוויק בוזמן – מרשל

סטיב קארל – מלחמת המינים

טימותה שאלאמה – קרא לי בשמך

ג'ייק ג'ילנהול – חזק יותר

גארי אולדמן – שעה אפלה

 

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – המשחק של מולי

סאלי הוקינס – הצורה של המים

פרנסס מקדורמנד – שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי

מריל סטריפ – הפוסט

אמה סטון – מלחמת המינים

 

שחקן משנה

סטרלינג קיי בראון – מרשל

וילם דפו – פרויקט פלורידה

אידריס אלבה – המשחק של מולי

סם רוקוול – שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי

מייקל סטאלברג – קרא לי בשמך

 

שחקנית משנה

הולי האנטר – חולי אהבה

מליסה לאו – החניכה

לורי מטקלף – ליידי בירד

ג'וליאן מור – מעשה פלאים

אוקטביה ספנסר – הצורה של המים

 

סרט אנימציה

המסע של פרוונה

קוקו

הנערה בלי הידיים

לאהוב את וינסנט

קול שקט

 

סרט בשפה זרה

הדרך לאיסטנבול (אלג'יריה)

נהגת המרוצים והאסיר (בלגיה)

אישה פנטסטית (צ'ילה)

120 פעימות לדקה (צרפת)

בלי אהבה (רוסיה)

 

צילום

פיליפ לה סורד – הפיתוי

רוג'ר דיקינס – בלייד ראנר 2049

ברונו דלבונל – שעה אפלה

הויט ון הויטמה – דנקרק

דן לאוסטן – הצורה של המים

 

עריכה

ולריו בונלי – שעה אפלה

לי סמית – דנקרק

גרגורי פלוטקין – תברח

מייקל קאן – הפוסט

ג'ון גרגורי – שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי

 

פסקול מקורי

מייקל ג'יאצ'ינו – קוקו

דריו מריאנלי – שעה אפלה

האנס זימר – דנקרק

אלכסנדרה דספלה – הצורה של המים

תומס ניומן – להעיר את המלכה

 

מיקס סאונד

קוקו

שעה אפלה

דטרויט

דנקרק

הצורה של המים

 

עריכת סאונד

בייבי דרייבר

דטרויט

דנקרק

הצורה של המים

מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי

 

עיצוב אמנותי

בלייד ראנר 2049

שעה אפלה

דנקרק

הצורה של המים

מעשה פלאים

 

עיצוב תלבושות

היפה והחיה

קרא לי בשמך

שעה אפלה

דנקרק

חוט הרפאים

 

אפקטים חזותיים

בלייד ראנר 2049

דנקרק

ספיידרמן: השיבה הביתה

כוכב הקופים: המלחמה

וונדר וומן

 

איפור ועיצוב שיער

שעה אפלה

שומרי הגלקסיה: חלק 2

לוגאן – וולברין

פרק 216 – אפקט הפרפר

לפני שתאזינו לפרק החדש, בואו רק נגיד שמלחמה זה רע, אוקי? זה הדבר האחד ש"פוקסטרוט" ו"במערב אין כל חדש" מסכימים עליו מעבר לכל ספק. הם פחות מסכימים לגבי מינון המטאפורות הרצוי להעברת המסר.

ספוילרים שמייצגים בעצם משהו אחר, אבל לא.

ביקורת: פוקסטרוט

Foxtrot1_resize.jpg

 

לפני שמונה שנים, יצא "לבנון", סרט הביכורים של שמוליק מעוז. הסרט הפתיע את כולם כאשר זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה והפך לאחת היצירות הישראליות המוערכות של המאה הנוכחית. הוא לא זכה בפרס אופיר, שהוענק באותה שנה ל"עג'מי", אבל בהחלט עורר מספיק עניין בינלאומי בכדי שגם צופים ומבקרים רבים בחו"ל ימתינו בסבלנות לסרטו הבא של מעוז.

זה לקח זמן, אבל שמוליק מעוז סיים סוף סוף את סרטו השני, "פוקסטרוט". עם יותר דמויות, יותר תקציב ויותר הכרה, הבמאי הישראלי יצא מהטנק וחזר לוונציה, הפעם כפייבוריט. הוא הסתפק בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, אבל הפעם האקדמיה הישראלית הייתה מוכנה לקראתו ופוקסטרוט זכה בשלל פרסי אופיר, כולל הסרט הטוב ביותר והכבוד לייצג את ישראל בטקס האוסקר הקרוב. על הדרך, גם שרת התרבות עשתה לסרט יחסי ציבור כאשר טענה כי הוא אנטי-ציוני ואנטי-צה"ל ואנטי-מה שלא יהיה, למרות שלא צפתה בו, כי היא שרת התרבות והיא פשוט נולדה עם ידע מוקדם על כל היצירות שזוכות לתמיכה ממשרדה.

הסרט מתחיל בתוך תחומי הקו הירוק, כאשר חיילים מופיעים בבית משפחת פלדמן ומודיעים כי הבן יונתן נפל בעת מילוי תפקידו. האם דפנה מתמוטטת ישר, בעוד האב מיכאל בעיקר יושב בהלם ומקשיב להנחיות נציגי הצבא בדבר סידורי הלוויה. כשהוא מתאושש, מיכאל גם יוצא לבשר לאמו על מות נכדה, אבל היא עסוקה מדי בלדבר גרמנית ולבלבל בין מיכאל לבין אחיו, מכדי להפנים את גודל הטרגדיה.

בחלקו השני, הסרט מציג את יונתן, השומר במחסום באמצע שום מקום. נציגי הצבא אומרים שהוא נמצא על קו התפר, בעוד החיילים מתייחסים לעמדה בשם פוקסטרוט, אבל כמה שאנסה לשבור את הראש, אין לי מושג איפה המחסום הזה נמצא. הוא בלב המדבר, אבל יורד שם שלג. מרחוק, אפשר לראות ים והמוצב בכלל חולק את שמו עם מוצב מצרי ממלחמת יום הכיפורים. פעם בכמה שעות, עובר שם רכב עם אנשים שאינם מדברים, רק מגיבים להוראות בעברית. החיילים בודקים שאינם גורם חבלני שבחר משום מה לנסוע דרך נקודת הבדיקה היחידה בסביבה, למרות שהיא מוקפת בקילומטרים של שממה דרכם אפשר לעבור בקלות ללא בידוק. בסוף היום, החיילים חוזרים למכולה העקומה בה הם ישנים, אוכלים לוף ומדברים קצת לפני השינה.

יש לסרט גם חלק שלישי, אבל לפרט עליו יהיה ספוילר.

 

לפני שמונה שנים, כתבתי ביקורת מאוד שלילית על "לבנון". יצאתי נגד חוסר העידון של הסרט, המתייחס לדמויות שלו בתור סמלים ולא כבני אדם. כעסתי על כך שבמקום לאפשר לצופים להבין לבד את הסאבטקסט, או להשאיר דברים מסוימים לצפיה חוזרת, שמוליק מעוז פשוט דוחף את כל הרעיונות בצורה שטחית ונטולת תחכום במורד גרונו של הצופה. הרגשתי שללא המסר המאוד פשטני של "מלחמה זה רע", אין לסרט רגליים לעמוד עליהן והוא הופך לשלולית של מטאפורות ושיחות חסרות רגש שלא מתחברות לשום דבר מוצק.

פוקסטרוט היה יכול להיות יותר מזה. למעוז יש בהחלט הבנה טובה יותר כיום ביצירת דמויות ובהצגת העולם כמקום מורכב שיש בו גוונים של אפור, אבל השיפור הוא בעיקר קוסמטי. עבודה נפלאה של גיורא ביח, אולי הצלם הטוב ביותר בארץ, לצד משחק חזק של ליאור אשכנזי כמיכאל פלדמן, בהחלט נותנים לסרט נקודות זכות, אבל הוא עדיין לא יותר ממשל חצי אפוי שאפילו לא נותן לצופים את ההזדמנות לחשוב לבד.

בנסיון להוכיח שהחדר של החיילים שוקע על צדו, אחד מהם משחרר פחית לוף על הרצפה, בעוד אחר מודד כמה זמן לוקח לה להתגלגל מעצמה עד הקיר. זה רגע נפלא של אבסורד, המדגיש עד כמה השירות בפוקסטרוט נטול רגעים של גבורה ותחושת שליחות לאומית. אלא שבפעם הבאה שמודדים זמן, האבסורד הופך למטאפורה גסה שבכלל מדברת על משהו כללי יותר. אולי על הכיבוש, אולי על צה"ל עצמו, אולי על החיים. קשה למקם בדיוק את המטרה, אבל היא אמורה להיות איפשהו מסביב לחץ הענק שננעץ לעיני כל.

העובדה שאמו של מיכאל היא ניצולת שואה, ההתעסקות בנשים שופעות חזה כאמצעי לבריחה, או סצנה הזויה של ריקוד עם נשק, הן אלמנטים חיצוניים שהופכים את הסיפור לפחות ממוקד, מה שבעייתי כי גם ככה קשה להבין במה הסרט עוסק באמת. גרוע מכך, מדובר בחוסר מקוריות. כבר ראינו את כל זה ב"ואלס עם באשיר", רק ששם השימוש באסקפיזם ובצל המוטל על הדור השני לשואה משולב בסבלנות ובאופן שמתחבר לחקירה הפנימית של הבמאי את עצמו. בפוקסטרוט, הפרטים האלה פשוט שם, תשלימו לבד את התמונה, אנחנו בינתיים שוקעים.

אני לא מסכים עם הטוענים שהסרט הוא נגד צה"ל מהסיבה הפשוטה שגם צה"ל הוא לא יותר ממטאפורה כאן. יש סצנה אחת בהחלט מעוררת מחלוקת, אבל לא נראה שהסרט עושה איתה משהו מעבר. במקום שתשפיע ישירות על הדמויות ועל גורלן, היא מוצגת כמשהו שבשגרה שרק מערכת קרה ונטולת פיקוח יכולה להכיל. בהתחשב בכמה שצה"ל מהווה מוקד לדיונים ציבוריים בארץ ובעולם, זה לא אותו צבא שיונתן פלדמן משרת בו. הוא חיל בגוף לוחם שנראה כמו צה"ל ואוכל לוף כמו בצה"ל (למרות שהמאכל הוצא לפני כמה שנים מהתפריט הצבאי ומשמש כיום בעיקר את שירות בתי הסוהר), אבל בכלל שומר על מחסום שאפשר לעקוף בקלות באמצע המדבר המושלג ולא באמת מוביל אל או משום מקום. אפילו האנשים שעוברים בו מגולמים ברובם בידי שחקנים יהודים ולא בידי פלסטינים, כי הכל מטאפורה. הכל. לא כזו שתהיה בהכרח מובנת לצופים לא ישראלים שאינם מבחינים בניואנסים או מבינים משהו בגיאוגרפיה של האיזור, אבל הכוונה היא לא לגרום לצה"ל להיראות רע, אלא לדבר על משהו כללי יותר.

שמוליק מעוז מעצבן. הוא בברור במאי טכני מוצלח עם חוש בריא לאבסורד. אז למה הוא מתעקש להרוס את זה עם מסרים בנליים ומשחק רובוטי. גם אם ממש מנסים, אי אפשר לאפיין את יונתן כשונה משאר החיילים, או בכלל לדאוג לשלומו. בעוד שני הוריו הם בני אדם, יונתן הוא כנראה ניסוי מעבדה שהשתבש ולא פתח מעולם את היכולת להביע רגש, גם כשהדבר היה ממש מועיל לעלילה. הוא נותר גזיר קרטון צבוע בחקי שהוצמדה לו קופסת קול על מנת שיוכל לדקלם את הסיפור המשפחתי המביך ביותר שאי פעם סופר. אני לא יודע מה מצבו המשפחתי של מעוז ובניגוד לכל מיני פסיכים באינטרנט, לא מתכוון לברר זאת. עם זאת, על סמך האופן בו החיילים מדברים בסרט, לא אתפלא אם הפעם האחרונה שהבמאי דבר עם בני 18, הייתה בזמן השירות הצבאי שלו. מעבר לכך שהרפרנס התרבותי הכי מודרני שהם מכירים זו פמלה אנדרסון, הם פשוט שקטים ורגועים מדי, כמו בובות ראוה, לא כמו חיילים בצה"ל. זה אפילו לא משהו עקבי, כי החיילים שמגיעים לבית משפחת פלדמן דווקא מדברים בצורה חופשית ומחזיקים את עצמם שלא לאבד את קור רוחם, אבל החיילים במחסום בוהים בשקט ואז מדקלמים טקסטים שאף יצור אנושי לא אמר מעולם.

כמו במקרה של "לבנון", גם המחמאות לפוקסטרוט אינן ברורות לי. מדובר בסרט עם עידון של בעיטה לביצים במגפי שפיץ, אבל ללא האפקט המתבקש. חלק מהדמויות אנושיות וחלקן רובוטיות ללא הסבר. היצוג של העם הכבוש בסרט הוא שטחי, בעוד החיילים מגיבים זה לזה כאילו הם בכלל לא נמצאים באותו חדר. למרות תצוגה טכנית מרשימה, התסריט חובבני ובנוי כולו סביב סמלים ומטאפורות שלא מגלים שום דבר חדש. אלה אותן בעיות שהיו ב"לבנון" ושמוליק מעוז לא התפתח אפילו במקצת ככותב. דברים שאפשר להחליק כחוסר נסיון אצל יוצר מתחיל, פחות נסלחים כשמדובר בבמאי שזוכה בפרסים בכל רחבי העולם ונתמך בידי חברות הפקה ממספר מדינות. אני נוטה להיות זהיר בביקורות כלפי יוצרים ישראלים, אבל הגיע הזמן ששמוליק מעוז יתחיל ליצור סרטים עם תוכן ולא רק מטאפורות ודמויות שמנתחות את עצמן בקול רם.

שנים מהיום, אחרי ששמוליק מעוז יצבור עוד כמה עשרות פרסים, אולי גם אוסקר, יעבוד עם שחקנים מהשורה הראשונה, יהיה אורח הכבוד בפסטיבלים בכל רחבי העולם ויזכה לערבי הוקרה מצד אנשים שרק מחכים להזדמנות ללחוץ לו את היד, אני עוד אכתוב לקהל מצומצם בבלוגים וברשתות חברתיות. שמוליק מעוז יהיה הפנים של הקולנוע הישראלי בעולם, בעוד אני אהיה מבקר חובב שכותב בזמנו הפנוי, כאשר אין לחץ בעבודה. מהסיבה הזו, אני מרשה לעצמי להיות תקיף כל כך בביקורת שלי כלפי פוקסטרוט ובמיוחד, כלפי האיש שעומד מאחוריו. מה שאני כותב כאן לא ישנה את מהלך ההיסטוריה, פוקסטרוט ימשיך להיחשב ליצירת מופת בלי קשר לדעתי. אז אין לי שום בעיה לכתוב שמדובר בסרט גרוע. אני לא מנסה לקצור רווח פוליטי על חשבונו, או חושב שהוא אויב הציונות. אני סתם כותב מנקודת מבט של חובב סרטים שרוצה לראות משהו יותר מתוחכם ממה שיש לפוקסטרוט להציע.