אפשר ללמוד הרבה על מדינה דרך הסרטים שהיא מייצאת לשאר העולם. מדינות עם תעשיית קולנוע גדולה יכולות לתת ככה ביטוי לחלקים שונים באוכלוסיה ולהציג מגוון של נרטיבים וז'אנרים המראים את העושר האנושי שלה. מנגד, מדינה עם תעשיה קטנה, תוציא מגבולותיה בעיקר סרטים שעוסקים בנושא אוניברסלי וגורמים לה להיראות כמו חלק לא מביך מהעולם המודרני, או סרטים שתואמים את הדימוי השטחי שיש לשאר העולם כלפיה. במקרה של ישראל, לדוגמה, שוברי הקופות היותר גדולים בשוק המקומי בקושי מקבלים חשיפה במדינות אחרות, בעוד סרטים על הכיבוש, זכרון השואה, מלחמות ויהודים חרדים, יזכו ליותר התעניינות.
לבהוטן אין תעשיית קולנוע ענפה. עד שנת 1989 לא הופק במדינה אף סרט באורך מלא ורק עשור לאחר מכן, סרטים בהוטניים התחילו להניב רווחים בקרב הקהל המקומי. התעשיה המשיכה לגדול בהדרגה, וב-2021, הפך "לונאנה: יש יאק בכיתה" לסרט הבהוטני הראשון שמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. לא היה לו סיכוי של ממש לזכות מול מועמדים חזקים כמו "הנהגת של מר יוסוקה", "לברוח", "יד האלוהים" ו"האדם הגרוע בעולם", כולם ממדינות הרבה יותר ותיקות במשחק, אבל זו נקודת ציון חשובה בהכרות של שאר העולם עם הממלכה שהייתה מסוגרת עד לאחרונה.
מורה צעיר בשם אוגיאן עובד בעיר הבירה טימפו תחת חוזה ממשלתי. הוא לא מרוצה מעבודתו וחולם להגר לאוסטרליה ולהפוך לזמר. כאשר נותרת לו שנה אחרונה על החוזה, מחליטים במשרד החינוך שאוגיאן צריך שינוי. הוא נשלח ללמד בלונאנה, הכפר המבודד ביותר במדינה במה שהוא אולי בית הספר המבודד ביותר בעולם. לא ברור אם הכוונה היא לעורר במורה חסר המוטיבציה תחושת שליחות, או סתם להפסיק לראות את הפנים הלא מרוצות שלו. בכל מקרה, את המשך השנה עליו להעביר באזור הררי מרוחק עם מעט מאוד קשר עם העולם החיצון. במילים אחרות, הבהוטן של בהוטן.
לאחר מסע של כמה ימים, אוגיאן מגלה שלונאנה אכן שונה לחלוטין מהעיר הגדולה (לפרוטוקול, בטימפו יש פחות תושבים מבבת ים). אין כבישים, אין חנויות, בקושי יש חשמל וגם הוא מבוסס לחלוטין על אנרגיה סולארית. כמעט כל תושבי הכפר הם רועי יאקים ומאמינים ברוחות ששומרות עליהם. לכיתה היחידה בבית הספר אין לוח ורוב הציוד הזמין נמצא במזוודה שהשאיר אחריו המורה הקודם, לפני שחזר לציוויליזציה. עדיין, המקומיים מאוד נחמדים, החיים הפשוטים מזמינים מעט מאוד דרמות ואני משוכנע שחיפשו במיוחד את הילדה הכי חמודה בכל בהוטן בשביל שתשחק את קפטן הכיתה.
גם אם לא צפיתם בסרט הספציפי הזה, יש סיכוי טוב שכבר ראיתם משהו מאוד דומה. הסיפור הופיע פעמים רבות בסרטים מערביים, רק שבכל פעם, העיסוק של העירוני שמגיע לכפר מרוחק ונאלץ לשהות שם, הוא שונה. זה יכול להיות רופא חומרני ב"דוק הוליווד", מתחרה מרוצים שחצן ב"מכוניות", מנצח מהולל ב"כמו בגן עדן", עורך דין ברוקליני ב"בן הדוד ויני", נהג משאית אמריקאי ב"רד דוג" האוסטרלי, או אפילו תזמורת משטרתית שלמה ב"ביקור התזמורת". הסדרה "חשיפה לצפון" הצליחה למשוך את זה על פני שש עונות, חמש מהן מומלצות לצפיה. הרעיון הבסיסי קבוע: מישהו מהעיר הגדולה מגיע בצורה לא מתוכננת, או בהתראה ממש קצרה, לישוב קטן ומבודד, יש התנגשות בין התרבויות ועם הזמן הקסם של המקום שובה אותו. יאמר לזכות הבמאי/תסריטאי פאוו צ'יונינג דורג'י שיש יאק בכיתה לא הולך לגמרי לפי התבנית המוכרת, אם כי השלד העלילתי בהחלט מזכיר סרטים אחרים.
השאלה היא מה עושים עם סיפור שחלק גדול מהקהל כבר יודע את רובו בעל פה. כל הדוגמאות שהזכרתי בפסקה הקודמת הן לסרטים ולסדרה שאמנם מבוססים על קונספט דומה, אבל כל אחד מהם מוצלח בדרכו. זה שאפשר ממש לתזמן מתי הגיבור הציני יפגוש במקומית בודדה שתגרום לו לראות את הכפר באור אחר, לא אומר שמדובר בכתיבה רעה. אפשר לעשות עם זה הרבה בהתאם לאופי שנקבע לסרט – האם העירוני נשבה בקסמי המקום? האם הוא מביא לשינוי נחוץ שם? האם המקומיים הם אוסף של דמויות קומיות, או שיש להם סוד אפל?
במקרה של לונאנה: יש יאק בכיתה, נראה שדורג'י בחר שלא לבחור. ההשפעה בין העולמות השונים היא בו זמנית הדדית וחסרת משמעות. לא לכל השחקנים בסרט יש נסיון מול מצלמה ורואים את זה בחוסר היכולת שלהם להביע יותר מרגש אחד. או שאולי זה קטע תרבותי והם אמורים להיות עצורים ומכבדים כל הזמן? בכל מקרה, קשה לראות עליהם איך החוויה משפיעה והסיפור מדלג על רוב התהליך. עובר שליש שלם מזמן המסך עד שאוגיאן מגיע לראשונה ללונאנה ומשם הסיפור די מואץ. לפי החוזה שלו, הוא אמור לעזוב את לונאנה עם תחילת העונה הקרה, בה בית הספר סגור והדרכים אל הכפר וממנו חסומות. הייתי מצפה שהסרט יעניק סימן כלשהו להתקדמות בלוח השנה פרט לדמות שמדי פעם מציינת שעוד מעט יתחלפו העונות. בהתחשב בלו"ז הדחוק יחסית של המסע ועבודת ההוראה, נדמה שכולם די לוקחים את הזמן.
יש בסרט רגעים קומיים, אולם הוא שומר על רצינות ברוב המקרים. המוזרויות של הכפריים וחוסר ההתאמה של העירוני מועברים בעיקר בדיבורים רגועים ואין לתושבי לונאנה מאפיינים יחודיים פרט ליחיד שנוהג להשתכר ומופיע לסצנה אחת בלבד. נדמה שהיה אמור להיות שם קו עלילה משמעותי יותר, אבל הוא הושמט בשלב כלשהו של ההפקה. לא שכל סיפור כזה צריך לכלול דמות סמכותית שלא אוהבת את ההתנהלות הלא שגרתית של החיצוני, או רומן סוחף עם חברתו של הבריון המקומי, אבל היה נחמד אם הסרט היה מכיל דמויות יותר קלות לאפיון.
לצד התלונה הזו, סרטו של דורג'י מפתיע לטובה. עבודת הצילום היא ברמה גבוהה במיוחד, מה שהגיוני בהתחשב ברקע של הבמאי כצלם עבור מגזינים. הדיאלוגים אמינים יחסית, אף על פי שחלק גדול מהם משמשים כהסבר למה שעומד לקרות ולא מלמדים הרבה על הדמויות עצמן. ההשפעה של המקום על אוגיאן היא מאוד מרומזת, אם כי הוא בהחלט נעשה יותר נסבל עם הזמן. זה לא תהליך קלאסי של הפיכה לאדם טוב יותר, אבל הוא בהחלט לומד לפתח קצת טאקט שממש חסר לו בתחילת הדרך.
יש סרטים שמנסים להרשים, ויש כאלה שהולכים על בטוח. לונאנה: יש יאק בכיתה מנסה בעיקר ללמד. הוא מלמד בהוטנים צעירים להעריך את המסורת ולא לפקפק בהחלטות הממשלה, ומלמד קהל בינלאומי שיש בבהוטן יותר מהרים וכפרים מרוחקים. לא הרבה יותר, אבל עובדה שלדמות הראשית יש נגן MP3. בניגוד לתעשיות בידור אסיאתיות ענקיות כמו הודו ויפן, או לתעשיות שנמצאות בצמיחה מהירה כמו דרום קוריאה, הקולנוע הבוהטני כנראה לא בדרך לסחוף את העולם. הוא עדיין נאבק לקבל הכרה ורוב הצופים ממדינות אחרות בכל זאת מופתעים לגלות שבכלל מפיקים שם סרטים באורך מלא. לונאנה: יש יאק בכיתה לא מחדש מבחינת עלילה, אבל הוא כן מציע יעד חדש לחיפוש אחר קולנוע פחות מוכר שמעוניין לקבל חשיפה. כסרט הביכורים של פאוו צ'וינינג דורג'י, הוא בסך הכל לא רע. משהו בלתי מזיק שמרמז על פוטנציאל, במיוחד אם יתחיל ליצור דברים שפחות מזכירים סיפורים מהמערב ויחפש את הקול היחודי שלו.
בשביל הזהב 