פרק 231 – חדשות בהפרעה

מתברר שיש הרבה דברים שהממשל האמריקאי לא מספר לאזרחים על מלחמות. סטיבן ספילברג יצא לחשוף את האמת ב"העיתון" ואחריו, ארול מוריס שמע ישירות מרוברט מקנמרה על "ערפל המלחמה".

פייק ספוילרז

מודעות פרסומת

נבואה לאוסקר – 22.1.2018

סרט

  1. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי
  2. צורת המים
  3. ליידי בירד
  4. תברח
  5. קרא לי בשמך
  6. דנקרק
  7. אני, טוניה
  8. העיתון
  9. חוטים נסתרים
  10. חולי אהבה

 

בימוי

לוקה גואדנינו – קרא לי בשמך

ג'ורדן פיל – תברח

גרטה גרוויג – ליידי בירד

גיירמו דל טורו – צורת המים

מרטין מקדונה – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

תסריט מקורי

אמילי וי. גורדון, קומיל נאנג'יאני – חולי אהבה

ג'ורדן פיל – תברח

סטיבן רוג'רס – אני, טוניה

גרטה גרוויג – ליידי בירד

מרטין מקדונה – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

תסריט מעובד

סופיה קופולה – הפיתוי

ג'יימס אייבורי – קרא לי בשמך

סקוט נויסטאטר, מייקל ה. ובר – חי בסרט

ארון סורקין – המשחק הגדול

סטיבן צ'בוסקי, סטיב קונרד, ג'ק תורן – פלא

 

שחקן ראשי

טימותי שאלאמה – קרא לי בשמך

ג'יימס פרנקו – חי בסרט

ג'ייק ג'ילנהול – חזק יותר

דניאל קאלויה – תברח

גארי אולדמן – שעה אפלה

 

שחקנית ראשית

סאלי הוקינס – צורת המים

פרנסס מקדורמנד – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

סירשה רונן – ליידי בירד

מרגו רובי – אני, טוניה

מריל סטריפ – העיתון

 

שחקן משנה

סטיב קארל – קרב המינים

וילם דפו – פרויקט פלורידה

ארמי האמר – קרא לי בשמך

ריצ'רד ג'נקינס – צורת המים

סם רוקוול – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

שחקנית משנה

טיפאני האדיש – טיול בנות

הולי האנטר – חולי אהבה

אליסון ג'ני – אני, טוניה

לורי מטקלף – ליידי בירד

אוקטביה ספנסר – צורת המים

 

סרט אנימציה

המפרנסת

קפטן תחתונים: הסרט

קוקו

בפינה זו של העולם

לאהוב את וינסנט

 

סרט בשפה זרה

אישה פנטסטית (צ'ילה)

משום מקום (גרמניה)

על גוף ונפש (הונגריה)

פוקסטרוט (ישראל)

בלי אהבה (רוסיה)

 

צילום

פיליפ לה סורד – הפיתוי

רוג'ר דיקינס – בלייד ראנר 2049

ברונו דלבונל – שעה אפלה

הויט ון הויטמה – דנקרק

דן לאוסטן – צורת המים

 

עריכה

לי סמית – דנקרק

גרגורי פלוטקין – תברח

ניק האווי – ליידי בירד

סידני וולינסקי – צורת המים

ג'ון גרגורי – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

פסקול מקורי

מייקל ג'יאצ'ינו – קוקו

האנס זימר – דנקרק

מייקל אבלס – תברח

אלכסנדרה דספלה – צורת המים

קרטר ברוול – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

שיר מקורי

Evermore – היפה והחיה

Visions of Gideon – קרא לי בשמך

Remember Me – קוקו

Prayers For This World – יבבות מסוריה

This Is Me – האמן הגדול מכולם

 

מיקס סאונד

קוקו

שעה אפלה

דנקרק

מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי

צורת המים

 

עריכת סאונד

בייבי דרייבר

בלייד ראנר 2049

דנקרק

צורת המים

מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי

 

עיצוב אמנותי

בלייד ראנר 2049

שעה אפלה

חוטים נסתרים

העיתון

צורת המים

 

עיצוב תלבושות

היפה והחיה

שעה אפלה

דנקרק

חוטים נסתרים

צורת המים

 

אפקטים חזותיים

בלייד ראנר 2049

דנקרק

קונג: אי הגולגולת

צורת המים

כוכב הקופים: המלחמה

 

איפור ועיצוב שיער

שעה אפלה

שומרי הגלקסיה: חלק 2

אני, טוניה

תמונת מצב

בעוד כמה ימים, יוכרזו המועמדים לפרס האוסקר ה-90. הזוכים עצמם יחשפו רק בתחילת מרץ, אבל נראה שאפשר לראות כבר עכשיו לאן הרוח נושבת. הנה הערכה אישית שלי לגבי תמונת המצב בחלק מהקטגוריות, נכון לסוף השבוע האחרון שלפני ההכרזה על המועמדים.

 

הסרט הטוב ביותר

סרט.jpg

המרוץ השנה התחיל הרבה יותר פתוח מאשר בשנה שעברה, אבל נראה שהולך ומתגבש כיוון. בעוד אף סרט אינו פייבוריט חד משמעי, נוצר סביב "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" באז של זוכה. אם לא הוא, "ליידי בירד" הוא האופציה הבאה הסבירה ביותר. במידה ושניהם לא פופולריים כפי שנדמה, "תברח" ו"צורת המים" גם נמצאים בתמונה ויכולים לקטוף את הפרס.

 

הבימוי הטוב ביותר

בימוי.jpg

להבדיל מקטגוריית הסרט, פה דווקא נראה שיש יתרון ל"צורת המים". גיירמו דל טורו הוא הוותיק והמוכר מבין הבמאים שנחשבים בעלי סיכוי לזכות ובהחלט אפשרי שגם השנה יהיה פיצול בין פרסי הסרט והבימוי והם לא ילכו שניהם לאותו מקום. אם לא דל טורו, מרטין מקדונה, גרטה גרוויג וג'ורדן פיל עשויים לזכות, כאשר פיל טיפה פחות חזק בגלל פניה לקהל מצומצם יותר.

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

שחקן ראשי.jpg

למרות שלא סחף את פרסי המבקרים כפי שציפו, גרי אולדמן הוא עדיין פייבוריט ברור לזכיה בזכות הופעתו ב"שעה אפלה". כשחקן ותיק ואהוב שמופיע בדרמה ביוגרפית עם איפור כבד, יש לו יתרון ברור על פני הצעירים יותר. במקרה של הפתעה, טימותי שאלאמה ("קרא לי בשמך") וג'יימס פרנקו ("חי בסרט") קטפו לא מעט פרסים בדרך, אז אחד מהם יכול לזכות בניגוד לרוב התחזיות. שאלאמה מעט חזק יותר כי הוא משתתף בסרט הפונה לקהל רחב וכי האקדמיה נוטה לפעמים לבחור דווקא בשמות הפחות נוצצים.

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

שחקנית ראשית.jpg

פה יש קרב מעניין, כאשר רוב התחזיות הן על אוסקר שני לפרנסס מקדורמנד ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"), או ראשון לסאלי הוקינס ("צורת המים"). סירשה רונאן ("ליידי בירד") יכולה להרוויח מפיצול הקולות ולהפתיע, אבל התחושה היא שהאקדמיה תלך על מי שמגלמת דמות בעלת מאפיינים יותר חריגים.

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

שחקן משנה.jpg

במשך חודשים, נראה שווילם דפו עומד לזכות סוף סוף באוסקר בזכות הופעתו ב"פרויקט פלורידה". אלא שאז "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" התחיל לצבור פרסים וסם רוקוול נכנס חזק לתמונה. זה קרב צמוד בין שניהם, כאשר רוקוול הולך ומתחזק מיום ליום.

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

שחקנית משנה.jpg

עוד דו-קרב, הפעם בין שתי שחקניות ותיקות שמוכרות יותר בזכות הופעותיהן בטלוויזיה מאשר בקולנוע. לורי מטקלף ("ליידי בירד") פתחה יתרון מוקדם, אבל אליסון ג'ני ("אני, טוניה") הדביקה את הפער מהר מאוד. למטקלף עוד יש יתרון קטן בזכות זה שהאקדמיה תרצה להעניק פרס כלשהו ל"ליידי בירד".

 

התסריט המקורי הטוב ביותר

תסריט מקורי.jpg

הזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר זוכה לרוב גם בפרס על התסריט. זה אומר שגם כאן, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"ליידי בירד" הם הפייבוריטים. "תברח" יכול לזכות, אפילו רק כפיצוי מאחר והוא לא באמת פייבוריט באף קטגוריה. את "צורת המים" אני לא רואה כמתמודד רציני כאן. גיירמו דל טורו הוא במאי מאוד מוערך, אבל פחות מוצלח כשזה מגיע לכתיבה.

 

התסריט המעובד הטוב ביותר

תסריט מעובד.jpg

אני לא זוכר שאי פעם המרוץ לאוסקר נטה בצורה כל כך ברורה לטובת תסריטים מקוריים. ממש קשה לחשוב על חמישה מועמדים סבירים שמבוססים על מקור קודם. "קרא לי בשמך" נחשב לפייבוריט הברור כאן, גם כי הסרט יהיה כנראה פופולרי בקרב חברי אקדמיה, וגם כי זו הזדמנות להעניק סוף סוף אוסקר לג'יימס אייבורי. בגיל 89, יש לאייבורי שלוש מועמדויות לאוסקר על בימוי ואפס זכיות. השם שלו לבדו שווה הרבה קולות לסרט. "חי בסרט" הוא התסריט המעובד הנוסף היחיד שנראה כמו מתחרה רציני, אבל הסיכויים אינם לטובתו.

 

סרט האנימציה הטוב ביותר

אנימציה.jpg

זה הולך להיות "קוקו", אין באמת ספק לגבי זה. אף סרט אנימציה שיצא במהלך 2017 אינו מתקרב למידת החשיפה וההערכה הגורפת של "קוקו". עד כמה שזה כבר נעשה קלישאתי, פיקסאר בדרך כלל זוכים כאשר הם מועמדים על סיפור מקורי (לא המשך או פריקוול) והשנה אמור להתווסף עוד פסלון לאוסף.

 

הסרט הטוב ביותר בשפה זרה

שפה זרה.jpg

הקטגוריה הפתוחה ביותר בפוסט הזה. עקרונית, זו אמורה להיות תחרות בין "משום מקום" הגרמני ו"אהבה חסרה" הרוסי. שניהם אספו פרסים רבים בדרך ובוימו בידי אנשים שחברי האקדמיה למעשה שמעו עליהם. מצד שני, גם "פוקסטרוט" מישראל, "אישה פנטסטית" מצ'ילה ו"על גוף ונפש" מהונגריה מגיעים עם רוח גבית. זה בלי להזכיר ארבעה סרטים נוספים שלא בלטו במיוחד עד כה, אבל מסוגלים להפתיע.

ביקורת: שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

Three Billboards_resize.jpg

 

רבים קושרים בין ההצלחה של "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" לסערה שעוברת על הוליווד בחודשים האחרונים. מאז שהארווי ויינסטין נתפס, תרתי משמע, עם המכנסיים למטה, עלתה המודעות בציבור ובתעשיה ליחס לנשים. לא שגילו משהו חדש, אבל פתאום מיליוני אנשים התחילו לקלוט שהיי, לא כזה קל להיות אישה בעולם המודרני. יש יחס מזלזל, אי-שוויון בהזדמנויות תעסוקה, הסללה מגיל אפס, ואלה הדברים הקלים יחסית. אם מסתכלים בצד היותר אפל, כמעט כל אישה יכולה לספר על מקרה בו הוטרדה מינית וגם אלה שלא מצליחות לזכור מקרה, כנראה שוכנעו בידי החברה שמדובר בחיזור תמים שלגמרי במקרה גרם להן לחוש מחוללות בזמן אמת ולחלוטין פרץ את המרחב האישי שלהן.

אבל לא על זה הסרט. הוא נוגע בנושאים האלה, אבל מי שראה את סרטיו הקודמים של מרטין מקדונה יודע שאצלו, החטא הוא רק תחילת הסיפור והחיים לצד ההשלכות הם עיקרו. זה היה הרג של חף מפשע ב"ברוז'", וחטיפת הכלב של האדם הלא נכון ב"שבעה פסיכופטים", הסיפור הוא כדור שלג שמתחיל בגלל חריגה אחת מהנורמה ודורס בדרכו את כל המעורבים והאנשים הקרובים אליהם. במילים אחרות, אם שלושה שלטים היה עוסק בפרשת ויינסטין, הוא היה מתחיל רק אחרי שהסיפור נחשף בתקשורת, כשכבר בוצעו מעשים, נהרסו קריירות ונקבעו פיצויים בבית משפט. הסרט היה עוסק או בהארווי ויינסטין של אחרי הפרישה מעולם הבידור ונסיונותיו להבין מה הלאה, או בשחקנית רוז מקגוון, שעל צווארה המשרוקית ששרקה הכי חזק. בכל אופן, הדגש היה על ההשלכות ולא על החטא המקורי.

שבעה חודשים לאחר שבתה נאנסה ונרצחה, מילדרד הייז מחליטה לעשות מעשה. המשטרה כשלה במציאת האשם, אז מילדרד שוכרת שלושה שלטי פרסום בכביש זניח מחוץ לעיירה, על מנת להביע את תסכולה ולעודד אנשים להפעיל לחץ על משטרת אבינג, שתעשה צעדים רציניים יותר בנושא. מפקד המשטרה, צ'יף וילובי, אינו נבהל מהשלטים, אבל חש כי הם מהווים יותר מטרד מאשר עזרה למשטרה. הוא מבטיח לעשות כמיטב יכולתו לתפוס חשודים, אבל יכולתו מוגבלת בשל מחלתו הקשה ובשל העדר ראיות שיקשרו אדם כלשהו לארוע.

מילדרד אינה אישה כנועה והיא ממשיכה להפעיל לחץ על המשטרה ולמשוך תשומת לב לעבר השלטים. הדבר מתחיל לעורר מתיחות בעיירה עצמה, כאשר השוטרים ורבים מהתושבים עומדים לצד וילובי ומגוננים על שמו הטוב, בעוד התקשורת מעדיפה את גרסתה של מילדרד, לפיה המשטרה אינה עושה מספיק בכדי להביא צדק ועסוקה יותר בהטרדת אזרחים שחורים מאשר במצוד אחר פושעים אמיתיים. בעוד וילובי מקבל את הדברים בקור רוח, השוטר דיקסון חש כאילו השילוט הוא מתקפה אישית עליו ועל עמיתיו ומאיים באלימות של ממש על כל מי שמעורב בהצבתו.

הדבר הנחמד אצל מרטין מקדונה, זה שהוא מאוד ברור לגבי התמה המרכזית של סרטיו. בשלב מסוים, אחת הדמויות תצטט איזה משפט שיגדיר היטב את ההשראה לסיפור וכל פרשנות מעבר לכך, היא לא יותר משעשוע עבור חובבי סרטים שאינם מאמינים בקולנוע ישיר. זה משהו שאני מאוד אוהב בסרטים של מקדונה, הוא פונה אל הצופה בגובה העיניים, אבל בלי לזלזל בו. בניגוד להרבה במאים אחרים, אין לו רצון להסתיר רעיונות שנדרש תואר בספרות אנגלית ובתאולוגיה על מנת להבינם, אלא הוא בא ואומר מה רצה להעביר. הדבר נעשה מבלי להוריד משהו מהאמינות של הדמויות, או לפגוע אפילו לרגע בקצב הסיפור. האמירה אמנם ישירה, אבל רק בתום הצפיה מבינים למה בדיוק התיחסה.

במקרה של שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי, הסיפור עוסק בזעם וביכולת שלו לייצר עוד זעם במקום לפתור דברים. מילדרד צודקת בכך שלא נעשה צדק, אבל גם וילובי צודק בכך שאין מה לעשות בלי ראיות מוצקות. היא צודקת בכך שהמשטרה נשלטת בידי גברים לבנים עם פתיל קצר, הוא צודק בכך שגם מילדרד לא בדיוק האדם הכי רגוע בסביבה. דמויות משניות נמצאות בסרט על מנת לעבות את הטיעונים לכל צד. בעל העסק המשכיר שטחי פרסום תומך במילדרד ולו מפני שהיא משלמת עבור שירותיו. אמו של דיקסון תומכת במשטרה, כי מבחינתה, עולם בו כל הכח נמצא בידי לבנים סופרמסיסטים, הוא המצב הטוב ביותר. הבן של מילדרד כואב את כאבה, אחרי הכל הוא אבד אחות, אבל בו זמנית חש כיצד הוא עצמו הופך למטרה בגלל פעילותה הלא פופולרית.

דיקסון, אידיוט אלים ככל שיהיה, הוא הברומטר המוסרי של הסרט. הוא מגיב בהתאם למה שאומרים בכירים ממנו, בין אם מדובר באמו שגדלה אותו להיות גזען אנוכי, או בצ'יף שרואה בו חלק חיוני מכח המשטרה. בדומה לחיילים ב"פלאטון" שנקרעים בין שני מפקדים המייצגים גישות הפוכות למלחמה, דיקסון צריך לבחור בין מה שגדל להאמין שנכון, לבין מה שהמציאות החדשה כופה עליו. הוא לא מחבב את מילדרד ומאמין שהמשטרה היא קדושה ואין לבקר אותה, אבל נאלץ בשלב מסוים להתחיל לחשוב בעצמו ולהוסיף את חותמו על העלילה. הגמישות המוסרית הזו מאפיינת את שלושה שלטים מתחילתו ועד סופו. כך למשל, את העלבון הקשה ביותר כלפיה בסרט, סופגת מילדרד דווקא מאדם שמאוד העריך אותה לפני כן.

מבחינת הביצוע, שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי הוא בהחלט סרט טוב, אם כי אינו שיא היכולת של אף אחד מהמעורבים. מרטין מקדונה היה חד יותר ב"ברוז'" ופחות הרשה לעצמו קיצורי דרך מאשר בסרטו החדש. פרנסס מקדורמנד מוצלחת, אבל לא כמו שהייתה ב"פארגו" או ב"כמעט מפורסמים", בהם הציגה שתי דמויות מורכבות ומאוד שונות זו מזו. סם רוקוול הוא שחקן שתמיד אפשר לסמוך עליו, אבל ההופעה שלו בתור דיקסון מחווירה ביחס לאסיר הגזען שגלם ב"גרין מייל", או לאסטרונאוט המתוסכל שגלם ב"ירח". וודי הרלסון חוזר על השטיקים הקבועים שלו וכמו תמיד, עושה עבודה טובה בעזרת סגנון המשחק היחודי שלו. היחידה שבאמת בלטה לטובה היא סנדי מרטין בתפקיד אמא דיקסון וזה בעיקר כי למרות קריירה בת ארבעים שנה, אני לא באמת זוכר אף תפקיד קודם שלה, אז מבחינתי, ההטמעות שלה בדמות היה מושלמת.

עדיין, זו מחמאה גדולה לסרט אם הדבר הכי גרוע שאני יכול לכתוב עליו זה שהוא לא שיא היכולת של מרבית המשתתפים. זה כמו להתלונן על כך שגולדן סטייט ווריורס מנצחים בהפרש של עשרים נקודות במקום שלושים. זו עדיין תצוגה מרשימה, למרות שאני יודע שהם מסוגלים ליותר. אין משהו מיוחד בבימוי של מרטין מקדונה, אבל הוא אחד התסריטאים המרתקים והלא צפויים בעולם כיום. כשנדמה שהעלילה מתקדמת בכיוון מסוים, הוא גורם לדמויות להתחיל לפנות לצד אחר. זה יכול להיות בגלל ארוע רב רושם, או שיחה פשוטה בארבע עיניים, בכל מקרה תמיד ישנה תנועה.

שלושה שלטים מגרה לא פעם את הצופה וגורם לו להאמין שמגיעות התשובות להן חיכינו, רק כדי לגלות שיש עוד הרבה סימני שאלה שדורשים התיחסות. פתרון התעלומה אינו מרכז העלילה, אלא המאבק על הדרך הנכונה להגיע אליו. מילדרד רוצה צדק ואף אחד לא יטען שלא מגיע לה. מצד שני, אמת היא דבר סובייקטיבי ויש בסרט לא פחות קווי עלילה הנוצרים בעקבות השערות לא מבוססות, מאשר כאלה שיש להם אחיזה במציאות. התסריט מדגים איך הביטוי "פייק ניוז" מתבטא לא רק בציוצים של פוליטיקאים ממורמרים, אלא גם בקרב אנשים רגילים שלא מוכנים לקבל נרטיב שונה מזה שנוח להם להאמין בו. מילדרד מוצאת עצמה תחת מתקפה כי יותר קל לתקוף אותה מאשר את המשטרה, בלי קשר לטיעוניה. ההבדל בין רודף לנרדף הוא כל כך דק, שמקדונה לא פעם מחליף ביניהם במהלך אותה סצנה, רק כדי להזכיר עד כמה התוצאה נתונה לשינויים.

לא ברור אם אי פעם הייתה בהוליווד תקופה מתוחה כמו עכשיו. זה שילוב בין מתיחות פנימית בשל קרוב מיידי של קווים אדומים וגבולות, לבין הרצון לצעוק על עוולות המתרחשות בשאר העולם. מרטין מקדונה פועל בעיקר מחוץ למערכת האולפנים, אבל גם הוא קורא חדשות וגם הוא שומע על מה השחקנים מדברים בין טייקים. גם אם לא רצה ליצור משל על הרמת קול נחוצה כנגד נורמה מדכאת, זה לא משנה. העניין מחוץ לידיו בשלב הזה. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי נוגע בהרבה טריגרים ומצליח לצאת לרוב על הצד שנתפס כנכון יותר מוסרית. זה מתאים למקדונה, הוא אוהב לדבר על מוסר.

ביקורת: העיתון

post_xxlg_resize.jpeg

 

מדי שנה, מפרסם האתר The Black list דרוג של תסריטים לא מופקים שמסתובבים בהוליווד ומחכים למפיק שיקח אותם תחת חסותו. בין התסריטים היותר מפורסמים שהוזכרו באתר לאורך השנים, נמצאים "ג'ונו", "500 ימים עם סאמר", "סלמה", "ממזרים חסרי כבוד", "הרשת החברתית", "ארגו", "לופר", "ויפלאש", "משחק החיקוי" ו"ספוטלייט". כולם הפכו לסרטים מוכרים ומוערכים, כך שגם אם רוב התסריטים ברשימה אינם מופקים בסופו של דבר, תמיד יש סיכוי שמסתתר בה זוכה האוסקר הבא, או לפחות סרט שיזכה להצלחה קופתית מפתיעה.

בסוף 2016, הופיע בראש הרשימה תסריט בשם "Blonde Ambition", על תחילת דרכה של הזמרת מדונה. ממנו לא יצא בינתיים שום דבר, אבל במקום השני דורג תסריט מאת ליז האנה שנקרא "The Post". משהו בתקציר שלו משך את תשומת לבי ונראה שלא הייתי היחיד. סטיבן ספילברג רכש את הזכויות על התסריט ונכנס מהר להפקה על מנת להוציא את הסרט עד סוף השנה. לבמאי רגיל, זו הייתה משימה בלתי אפשרית, במיוחד כאשר הוא עובד במקביל על סרט נוסף, אבל ספילברג הרים כמה טלפונים, גייס את טום הנקס ומריל סטריפ לתפקידים הראשיים וממש רגע לפני ש-2017 הסתיימה, הצליח להוציא את הסרט שמופץ כעת בישראל בתור "העיתון".

בזמן שהציבור האמריקאי נקרע בין תומכי מלחמת וייטנאם לבין מתנגדיה, הוושינגטון פוסט מדשדש מאחורי עיתונים מוכרים יותר. קי גרהם, הבעלים והמוציאה לאור של העיתון, רוצה להנפיק אותו בבורסה, חרף חששות מצד מקורביה ומצד בנקאים כי אין לעיתון תפוצה מספיק רחבה בכדי להצדיק קניית מניות שלו. בינתיים, העורך בן ברדלי מנסה למצוא דרך לפרסם כתבה על חתונת בתו של הנשיא ניקסון, למרות שכתבת העיתון לא קבלה אישור להיכנס בשל התנסחויות בעייתיות בעבר. באופן כללי, הממשל הנוכחי אינו שש לשתף פעולה עם עיתונה של גרהם, מה שרק מעניק יתרון למתחרים.

עיתוני המדינה והפוסט ביניהם, מבצעים פניה חדה כאשר מתברר שמסמכים המתעדים את הליך קבלת ההחלטות מאחורי הלחימה בווייטנאם, הודלפו לידי הניו יורק טיימס. זמן קצר לאחר מכן, גם עיתונאים בוושינגטון פוסט נחשפים לתוכן המסמכים והעורך רואה בכך הזדמנות לדווח על החדשות החמות באמת, במקום להעניק עמודים לעוד מדור סטייל ועיצוב. קי גרהם מתלבטת, היא רוצה שהעיתון ילקח באותה רצינות כמו מתחריו, אבל לפרסם משהו שעלול ליצור משבר אמון חסר תקדים בין העם לבית הלבן, יכול לדפוק את כל הליך ההנפקה ולעלות לעיתון הרבה יותר ממה שהיה מרוויח.

רוב הסרט עוסק בדילמה הזו. האם לפרסם את הידיעה הכי משמעותית מאז מלחמת העולם השניה, או לשחק על בטוח כדי לא לכרות בטעות את הענף עליו יושבים. קי גרהם ובן ברדלי מייצגים שני צדדים, אבל הם אינם יריבים. למעשה, רוב הזמן הם מסכימים זו עם זה, רק שהשיקולים שלהם שונים. גרהם לא רוצה לפספס הזדמנות להפוך את העיתון ליותר מעסק משפחתי, במיוחד לאור הביקורת על כך שאישה אינה מתאימה לעמוד בתפקיד כה בכיר. ברדלי רוצה להיות העורך הכי טוב שאפשר, גם אם זה אומר לכופף לא מעט כללי אתיקה בכדי להקדים את המתחרים. לכל אחד מהם יש צוות של אנשים המקיפים אותם ומייעצים כיצד לפעול. גרהם מוקפת בבני משפחה ובחבר המנהלים של החברה, ברדלי בעובדי העיתון. מן הסתם, כל קבוצה מושכת לכיוון שנראה יותר בוער מבחינתה.

הדבר מעניק חשיבות מיוחדת לפגישות בארבע עיניים בין שתי הדמויות הראשיות. שתיהן מוקפות יועצים רוב הזמן, אז ברגעים בהם הם יכולים לדבר בשם עצמם, מתקיימת ההתיעצות האמיתית. זו לפחות הייתה הכוונה של סטיבן ספילברג. לצערי, הוא מפגיש את גרהם וברדלי מוקדם מדי, מה שגורם לשאר המפגשים ביניהם להיראות כדבר שבשגרה. אם ברדלי רוצה לומר משהו לגרהם, הוא יכול תמיד להתקשר, או אפילו לקפוץ לביתה. היא כמעט ואינה פוקדת את מערכת העיתון, אבל שום דבר לא עוצר אותה מלשגר הנחיות ישירות לעורך. משום כך, אני חושב שספילברג טעה כשלא החזיק את השניים בנפרד ליותר זמן. השיחה הראשונה ביניהם פנים אל פנים הייתה הרבה יותר משמעותית אם הייתה מתרחשת לקראת שיא הסרט ולא עשר דקות מתחילתו. ברור לי שהשניים היו קרובים ונהלו שיחות כאלה על בסיס קבוע, אבל כשרוצים להבהיר את חשיבותה ההיסטורית של החלטה, יש ערך מוסך בהפרדה זמנית, על מנת שיבנו כל אחד בנפרד את עמדותיו, בטרם יתקיים עימות טעון.

לא שיש משהו טעון בסרט. אני נותן לספילברג קרדיט על כך שנמנע (כמעט) לחלוטין מסצנות שכל מטרתן לסחוט רגש מהקהל, אבל בהתחשב בכמה שהדלפת המסמכים נתפסה בידי ממשל ניקסון כאיום וכמה שהדמויות מדברות על חופש העיתונות ועל זכות הציבור לדעת, כל העניין מתנהל די על מי מנוחות. ניקסון מוצג מדי פעם מרחוק, מדבר בטלפון ומביע זעם על המצב, אבל הוא לא דמות אמיתית, אלא יותר יצוג של רעיון. הוא הרשע הגדול שכולם מפחדים מתגובתו, אבל כמה באמת אפשר לחשוש מתגובה של מי שאפילו לא ידע שהמסמכים הודלפו בטרם קרא על כך בעיתון? האם תאמינו שדונלד טראמפ הוא בעל כח של ממש אם היה מדליף בעצמו מידע שלא חשב שאסור… אוקי, דוגמה גרועה.

העיתון מכיל את אותה באותה בעיה שהייתה לי עם "לינקולן". הוא מדבר על חשיבותם של מהלכים והחלטות מבלי להראות את השפעתם. זה שקי גרהם רוצה לפרסם, אבל חוששת שהמשקיעים יעזבו ובן ברדלי לוחץ עליה לקחת את הסיכון, זה מצוין בתור בסיס, אבל זה לא סיפור מלא. הסרט לא יוצר תחושה כאילו ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לולא המסמכים הודלפו, גם כי הייתה כבר ביקורת גוברת בציבור נגד המלחמה וגם כי ממשל ארצות הברית מוצג מלכתחילה כאוסף של פקידים חסרי תועלת שמשקרים במצח נחושה ולא באמת מסוגלים לעצור פרסום של תוכן סודי ביותר. נשארות לנו בעיקר שיחות בין מוציאה לאור עשירה ועורך עיתון בעל מוניטין שהאפשרות שיפגעו אישית מהחשיפה מבוססת לחלוטין על החלטה שלהם ומהווה חלק קטן יחסית בעלילה.

ליהוק של נפילים כמו מריל סטריפ וטום הנקס לתפקידים הראשיים נראה כמו מתכון להצלחה בטוחה, אבל יש בכך גם סיכון. יכול להיווצר מצב בו השחקנים כל כך גדולים, שקל לשכוח את הדמויות עצמן. זה לא מה שקורה כאן, אבל אנחנו לא מאוד רחוקים מכך. סטריפ עושה כאן את קול האישה העשירה שלה, אותו הציגה כבר במבחר תפקידים, בעוד הנקס מאנפף לתוך נעליים שגם לשחקן בסדר הגודל שלו קשה למלא. אני לא מתכוון לבן ברדלי עצמו, אלא לג'ייסון רוברדס שגלם את ברדלי ב"כל אנשי הנשיא" והראה לכולם איך צריכה להיראות דמות של עיתונאי ותיק שצריך להכריע האם לקחת סיכון.

שחקני המשנה עושים עבודה טובה יותר, בעיקר כי אינם מסיחים את הדעת כמו הכוכבים הראשיים. בוב אודנקירק מוצלח בתפקיד העיתונאי בן בגדיקיאן, ברדלי ויטפורד מוסיף להלבין כאחד ממקורביה של קי גרהם, ומתיו רייס מנצל את מעט זמן המסך שיש לו בכדי לגרום למדליף המקורי, דניאל אלסברג, להיראות כמו האדם היחיד בסרט שלמעשה מפחד שיעלו עליו. באופן מוזר, שחקני המשנה מספקים הפוגה מסוימת מהמפגשים של סטריפ והנקס, שכאילו אינם מובילים לשום דבר. קי גרהם הופכת לדמות יותר אקטיבית בחצי השני של הסרט, אבל עד אז, היא וברדלי בעיקר מדברים בעוד דמויות פחות בולטות עושות את עיקר העבודה.

העיתון הוא דוגמה אופיינית לספילברג של המאה ה-21. ככל שהוא מתבגר, סרטיו נעשים ממוקדים יותר בדמויות מסוימות ופחות בעלילות אפיות רוויות אקשן והרפתקאות. הוא עדיין מביים גם סרטים מהסוג איתו היה מזוהה בעבר, כך למשל "שחקן מספר אחת" שיצא בעוד מספר חודשים, אבל נראה שפחות מעניין אותו להרשים ולעשות לעצמו שם ויותר לספר את סיפורן של דמויות. אני בעד התפתחות אישית וחושב שספילברג הוא עדיין אחד הבמאים הטכניים הטובים בעולם. אני פחות מתחבר לזווית ממנה הוא בוחר לספר סיפורים. "סוס מלחמה" עוסק יותר בסוס ופחות במלחמה, "לינקולן" הוא יותר דיבורים ממעשים ו"גשר המרגלים" מאבד פוקוס בגלל ריבוי תסריטאים.

לאחר שרכש את הזכויות להסריט את העיתון, ספילרברג לקח את התסריט של ליז האנה, אותו תסריט שדורג שני ברשימה השחורה, והעביר אותו למקצה שיפורים אצל ג'וש זינגר. הבחירה הגיונית, מכיוון שזינגר זכה באוסקר על כתיבת דרמה עיתונאית אחרת, "ספוטלייט". רק ש"ספוטלייט" לא התמקד בדמות מסוימת, אלא הציג את העבודה הסיזיפית מאחורי אחת החשיפות המטלטלות של עשרים השנים האחרונות כמאמץ קבוצתי. אין שם דמות אחת שמקבלת את עיקר הקרדיט והעורך הוא יותר מאמן שמכניס בכותבים רוח לחימה מאשר גיבור הסיפור. העיתון שם יותר מדי פוקוס על האנשים החזקים, מה שגורם לכל הקונפליקט בו הוא עוסק להיראות כמו צרות של עשירים במקום משהו שאמור להטריד את כולנו.

סרטו של ספילברג מציג שני כוכבי ענק בתפקידים ראשיים לא מאתגרים במיוחד, בזמן שברקע מתרחשת היסטוריה. הוא צריך להיות יותר מזה. הוא צריך להיות סרט על קבוצה גדולה של אנשים שמשנים את היחס לתקשורת ולממשל בארצות הברית, כאשר חלק מהתפקידים בו מגולמים בידי שחקנים מוכרים. הפוקוס על הצד הלא נכון של הסיפור, מביא לכך שמדובר בסרט די נשכח, שלמרות כמה רגעים מוצלחים, לא מעביר נכון את הרעיונות המאוד חשובים אותם הוא מבקש לחגוג.

ביקורת: להרוג אייל קדוש

KSD_1Sheet_Alt_Curzon_HR_resize.JPG

 

החשיפה הראשונה שלי לבמאי יורגוס לנתימוס הייתה לפני שבע שנים, כש"שיני כלב" שודר באחד מערוצי הסרטים. זה היה סרט מוזר, אכזרי, מנותק רגשית ולמען האמת, די גרוע. כמובן שהוא הלהיב לא מעט מבקרים, אבל אני לא התחברתי לסגנון הקר והעלילה נטולת ההגיון. המפגש הבא שלי עם לנתימוס היה "הלובסטר", סרט מוזר, אכזרי, מנותק רגשית ולמען האמת, די נהנתי ממנו. הסיום שלו היה מסובך ללא צורך מבחינה עלילתית, אבל הרעיון בבסיס הסרט בוצע בצורה מעניינת והניתוק הרגשי השתלב בצורה הגיונית בסיפור.

אני ויורגוס נפגשנו כעת בשלישית, כאשר הפעם הסרט שמכיל חיה בשמו הוא "להרוג אייל קדוש". בשלב הזה, אני מבין שסרטים של הבמאי היווני הם הימור. או שיהיו ביזארים במידה מענגת, או שיהיו כל כך מטופשים שרק אופטימיות חסרת גבולות והתחיבות להקליט פרק של פודקאסט על הסרט, יגרמו לי להישאר עד הסוף ולא לוותר באמצע. נחשו איזו משתי האפשרויות הייתה הפעם.

סטיבן מרפי הוא מנתח מוכשר שהציל חיים רבים על שולחנו. יש לו אישה ושני ילדים והם מנהלים חיים בטוחים ונטולי דאגות. המשבר הגדול ביותר שטורד את המשפחה הוא השאלה האם הבן הצעיר, בוב, מספיק מבוגר בכדי לטייל עם הכלב (שלא נראה בשום שלב בסרט), או שעדיף שימשיך להתמקד בהשקיית עציצים. חיים מרתקים.

סטיבן מכיר למשפחה בחור צעיר בשם מרטין, אותו הוא לוקח תחת חסותו. למי ששואל, הוא מספר שמרטין חולם להפוך למנתח בעצמו, אבל האמת היא שסטיבן הפך לדמות אב עבור הנער, לאחר שאביו האמיתי מת. מרטין היה מאוד מעוניין שסטיבן יהפוך ליותר מדמות אב ויהפוך לחלק מהתא המשפחתי השבור, אבל סטיבן מסרב לעזוב את משפחתו האמיתית. הדבר מעורר את חמתו של מרטין ושני הילדים של סטיבן נתקפים במחלה המונעת מהם ללכת. אולי יש קשר בין הדברים ואולי אין. העיקר שמרטין יוכל לומר עד כמה הוא לא מרוצה.

מבחינת התגובה שלי לסרט, להרוג אייל קדוש בהחלט קרוב יותר ל"שיני כלב". הוא ארוך מדי, משעמם, מבצע קפיצות לא הגיוניות בעלילה ואין שתי סצנות רציפות שמתחברות אחת לשניה בצורה הגיונית. אם "הלובסטר" היה אבסורד כלפי חוץ עם הגיון כלפי פנים, להרוג אייל קדוש הוא סתם אבסורד נטול רגש. התגובות של הדמויות אינן טבעיות, הדיאלוגים כאילו הומצאו בידי מישהו ש"החדר" הוא הסרט היחיד שראה בחייו והשחקנים כאילו קבלו הוראה מיוחדת לשחק רע. דווקא בתפקיד של אדם משכיל ומתורבת, קולין פארל מציג את הדיקציה הגרועה ביותר בכל הקריירה שלו בעוד ניקול קידמן כבר גלמה תפקידים שהיו קרים, אבל מעולם לא אחד שעד כדי כך גרם לה להיראות כאילו אכלה הבוקר את עמי ותמי.

יורגוס לנתימוס, מסיבות השמורות לו בלבד, החליט ליצור דיוקן של משפחה בעלת חיים מושלמים לכאורה, על ידי הסרת כל יכולת להביע רגש. ההורים מדברים ברוגע על רגשות שאינם באמת מראים, הנסיון של הבת להציג את קישורי השירה שלה הוא מילולית מונוטוני ובוב מתעניין יותר בכמות השיער שיש לאנשים על הגוף מאשר במשהו שאמור להעסיק ילד בגילו. גם ככה מוזר שבמאה ה-21 מישהו עוד קורא לבן שלו בוב, למה תחומי העניין שלו הם כאלה של אחות בית הספר?

הדבר המוזר הוא שאני משוכנע שהעדר הרגש מכוון לחלוטין. זו לא סתם תצוגת משחק גרועה, אלא הנחיה רצינית מפי הבמאי. רק שאני לא מצליח להבין מה המטרה. האם זה אמור להראות שהחיים המושלמים הם בעצם חלולים ורק כניסה של גורם כאוטי תהפוך את בני המשפחה לאנשים אמיתיים? זו אפשרות שהייתה עובדת הרבה יותר אם לנתימוס היה קודם כל מצליח ליצור אשליה של חיים מושלמים, או שמרטין, התגלמות הכאוס, היה למעשה דמות מעניינת.

מרטין, אותו מגלם בארי קיוהן, הוא שילוב של כל מה שלא עובד בסרט. הוא נער מתבגר שאינו מביע רגש, אלא מסביר במילים את תחושותיו. סטיבן מכניס אותו לחייו בלי סיבה טובה ואז פשוט מקבל את האפשרות שיש למרטין יכולות נסתרות. בנסיון להסביר את מניעיו, מרטין חופר על הצורה בה הוא אוכל ספגטי, תוך שהוא דוחס לפיו אטריות בחזירות שאינה מתאימה לרוגע הלא טבעי של הדמות. כמו כן, מתברר שהוא כועס באותו רגע, אם להסתמך על ההסבר בגוף הסרט.

דרך אגב, ספגטי, או אכילה באופן כללי, הוא אחד משלושה דברים שלהרוג אייל קדוש יהרוס לכם. השניים האחרים הם סקס ומוזיקה, המוצגים בכוונה ללא הרגש שהופך אותם ליותר מפעולה רובוטית. העניין הוא שגם כאן, הסרט לא מספק שום ניגוד לקרירות הלא טבעית של הדברים. הוא אמור לגרום לנו לחוש שהזוג מרפי נטול להט בין הסדינים, אבל לא מוצגת שום נקודת השוואה שתכניס את השעמום לפרופורציה.

אם לחשוב לרגע כמו מנתח, אני לא בטוח שהיה אפשר להציג את הסרט. יש לו איברים בריאים למראה, כמו שחקנים מוכשרים וצילום נהדר, אבל הם לא מתפקדים כמו שצריך. אפשר לנתח עוד ועוד, אבל ככל שיש צורך בהליך מורכב וממושך יותר, כך גוברים הסימנים למצבו ההתחלתי הקשה של המטופל. אפשר אולי, אחרי עבודה מפרכת שכוללת מספר מעקפים ותפרים גסים, להוציא מלהרוג אייל קדוש רעיון שמצדיק את הצפיה בו, אבל יתכן והדבר בסך הכל מאריך במעט חיים מלאי סבל.

קשה לחשוב על משהו חיובי לכתוב על סרטו החדש של לנתימוס. אין ספק שהוא מנסה לעשות משהו עם אמירה שתגרום לצופים לחשוב, אבל זה לא עובד. הסרט יותר מעודד נטישה באמצע מאשר רצון לקבל תשובות. שחקנים מוכשרים מציגים יכולת עלובה ורק הבמאי מבין למה. העלילה מבצעת קפיצות לוגיות חסרות טעם ורק התסריטאי מתחבר לסיפור. זה שהבמאי והתסריטאי הם אותו אדם, רק מביא לכך שיש בהפקה אדם אחד פחות שיתן ביקורת הכרחית לסרט. מדהים לחשוב שקולין פארל וניקול קידמן למעשה קראו את התסריט במלואו ועדיין הסכימו להשתתף בסרט. זה מעיד אולי על רבדים נסתרים שהתפספסו במעבר מטקסט לקולנוע, אבל אם קיימים רבדים שכאלה, הם נסתרים מכדי שמישהו יטרח לחפש אחריהם.

פינגווין הזהב 2017

אם לסכם את שנת 2017 בקולנוע במילה אחת, המילה תהיה "גלים". השנה התחילה עם גל של סרטים מוצלחים, רובם שאריות מהמרוץ לאוסקר שהגיעו אלינו באיחור, ואחריו הגיע גל של סרטים גרועים. כמה מהסרטים הנוראים ביותר של השנה יצאו בתוך חודש וכשהוא נגמר, הקיץ הביא עמו גל נוסף של סרטים טובים. אלא שלקראת סופה של השנה, הגיע עוד גל של סרטים גרועים, או כאלה שסתם לא נראה שהיה טעם לבזבז עליהם את הזמן.

אני לא זוכר אף שנה בה היו מעברים כל כך חדים בין תקופות טובות ורעות, אבל זה לא ימנע ממני להמשיך במסורת ולבחור את הזוכים בפרסי פינגווין הזהב זו השנה ה-16 ברציפות.

 

שימו לב שבנוסף לטקסט שכאן, תוכלו גם להאזין לסיכום השנה שלי ושל תום בפרק החדש של שורה שניה באמצע.

 

super_wonder_penguin_by_fairykitsch-d3k8pl4.jpg

 

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

היו מספר מועמדים רציניים לתואר המפוקפק. בין השאר, שקלתי להעניק אותו ל"טוני ארדמן", "סיפור רפאים" או "פוקסטרוט". כל השלושה היו מאוד אהובים על מבקרים, אבל שנואים עלי, בין אם בגלל קצב לא מתאים, העדר הגיון פנימי, או חוסר יכולת של היוצר להבין כיצד מטפורות עובדות. עם זאת, מכיוון שהסרטים האלה די פלגו את הקהל שאינו מתפרנס מכתיבת ביקורות, החלטתי לרחם עליהם. "וונדר וומן" היה מאוד קרוב להיבחר מכיוון שהוא גם חביב על צופים רבים וגם זכה לביקורות מהללות, למרות היותו קלישאתי וצפוי מתחילתו ועד סופו, אבל הוא נדחק מראש הרשימה בזכות המגזין "סייט אנד סאונד".

בכל שנה, המגזין מפרסם את רשימת הסרטים הטובים של השנה כפי שנבחרו בידי מבקרים ברחבי העולם. בשנה שעברה זה היה "טוני ארדמן", אבל הוא כאמור לא נבחר כי מספיק אנשים חוץ ממני ראו אותו ושאלו "מה זה החרא הזה?". לבחירה של המגזין לשנת 2017, אין את אותו מזל. תברח הוא לא סרט רע, אבל הוא גם לא טוב במיוחד. מצד אחד, יש לו טוויסט מקורי, כמה הקפצות אפקטיביות והופעה קומית משובחת של לילרל האוורי. מצד שני, הוא ממש לא מפחיד, שזו בעיה כאשר זה בדיוק מה שסרט מנסה לעשות. לא רק שהתסריט מודיע מראש מה עומד להיות הפתרון לתעלומה שבמרכזו, הוא גם מבלבל בין בניית מתח לבין מחסור באווירה. כמו "זה" שיצא השנה, גם ל"תברח" יש את המרכיבים הבסיסיים ליצירת סרט אימה, אבל אין את ההבנה כיצד להפוך אותם למשהו מפחיד. הדמויות מתנהגות בדיוק כפי שמצפים מהן, כמעט כל רגע שאמור להיות מפחיד מגיע עם הכנה שמורידה ממנו את המתח ואין שום תרוץ רציני לכך שהגיבור אינו יכול פשוט לעזוב. בעוד במאים כמו דארן ארונופסקי ודני וילנב יודעים ליצור תחושה של אימה האורבת בכל פינה גם מחוץ לגבולות הז'אנר, ג'ורדן פיל מעתיק את הטריקים שג'ורג' רומרו, וס קרייבן וג'ון קרפנטר כבר מזמן הפכו לסימני ההכר של הסגנון כולו. "תברח" הוא דוגמה לסרט של במאי שזוכה למחמאות על היותו חקיין ואפילו לא חקיין מוצלח. סרט אימה אמור להפתיע ושום הערה על מתיחות בין גזעית והעלמת עין מצד הרשויות לא מחפה על טכניקה משומשת.

 

העיצוב הטוב ביותר

בשנים האחרונות, הולכות וגוברות ההשפעות של שנות השמונים על עולם הקולנוע והטלוויזיה. הסדרות "דברים מוזרים", "GLOW" ו"האמריקאים", כמו גם סרטוני תגובות של האחים פיין, תרמו את חלקם, כאשר סרטים כמו "קונג פיורי" ו"טורבו קיד" מנסים ממש להיראות כאילו נוצרו באותה תקופה. השנה, יצאו "זה" שמתרחש בשנות השמונים ודואג להדגיש זאת בעזרת כמה שיותר רפרנסים שאין סיכוי שהשחקנים הצעירים מזהים באמת, ו"פצצה אטומית" ששאב המון השראה מהחיבה של העשור לעיצוב תעשייתי ולצבעי נאון חזקים. "שומרי הגלקסיה – חלק 2" המשיך את המחוות לתקופה שקודמו התחיל ואף הוסיף לצוות השחקנים את כוכבי האייטיז קורט ראסל, סילבסטר סטאלון ופאקמן.

עדיין, יש סרט אחד שהלך רחוק מכולם עם ההשראה מהתקופה וזה תור: רגנארוק. למעשה, ההשפעה עליו היא לא רק משנות השמונים, אלא גם קצת מסוף שנות השבעים, אבל היא בולטת בכל מקום. האיפור והתלבושות נראים כמו בסרטי מד"ב ופנטזיה שאפשר למצוא בענק הוידאו, הגשר לאסגארד נראה יותר כמו אפקט מסרט המשך לסופרמן עם כריסטופר ריב מאשר משהו שנוצר עבור סרט גיבורי-על מודרני והפוסטר פשוט זועק "תור ושליטי היקום, קנו את הצעצועים!". מארוול קבלו החלטה מפוקפקת שהתבררה כנכונה, לעשות את רנגארוק לסרט קליל יותר משני קודמיו בכיכובו של האל החייזרי הנורדי. התוצאה היא סרט שנראה כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לגרסה קולנועית לסדרה מצוירת של שבת בבוקר, רק עם מספיק הומור עצמי בשביל לדבר גם לגדולים.

מועמדים נוספים: שתיקה, לוגאן – וולברין, לאבינג, שומרי הגלקסיה – חלק 2, היפה והחיה, דנקרק, פצצה אטומית, פרנץ, בלייד ראנר 2049, קרב המינים, קוקו, דטרויט

 

האפקטים הטובים ביותר

אם כבר הזכרתי השראה ישירה משנות השמונים, 2017 היא גם השנה בה הגיע ההמשך המיוחל לאחד מהסרטים המוערכים של אותו עשור. לא תתפסו אותי בכנס מעריצים של "בלייד ראנר" המקורי וגם בלייד ראנר 2049 מלא בבעיות שהקשו עלי לאהוב אותו, אבל אין לי ברירה אלא להוריד את הכובע בפני הצוות שיצר את האפקטים המיוחדים בו.

לצד הפרטים המתבקשים מסרט עתידני, כמו מכוניות מעופפות, פרסומות הולוגרפיות שמגיבות לסביבה, ואנדרואידים שחולמים על כבשים חשמליות, "בלייד ראנר 2049" לקח עוד כמה צעדים ליצירת עולם אורבני מדכא שמשתלב באופן מרשים עם עיצוב אמנותי קר וצילום של רוג'ר דיקינס, מהצלמים הגדולים בכל הזמנים. אחד האפקטים המרשימים ביותר הוא הופעתה הקצרה של שון יאנג, או יותר נכון, אי-הופעתה של יאנג. מאחר ועברו 35 שנים מאז הסרט הראשון, השחקנים השתנו לא מעט, מה שיוצר בעיה אם הם אמורים להיות רפליקנים שנשארים לנצח באותו גיל. בכדי לפתור את הבעיה, אנשי האפקטים של 2049 הצליחה לשחזר ברמת אמינות שטרם נראתה את פניה של השחקנית על גופה של כפילת גוף. הדבר המטורף ביותר הוא ששון יאנג האמיתית הייתה על הסט ובמקום לנסות להצעיר אותה בעזרת איפור מיוחד, התפקיד שלה היה לעזור לכפילה לחקות אותה בזמן שמחשב סורק את הנקודות על פניה. הסרט מלא באפקטים מרשימים, אבל זה האחד שנתן לו את היתרון על פני שאר המועמדים.

עכשיו שרק יצליחו לגרום לג'ארד לטו להיראות אנושי.

מועמדים נוספים: לוגאן – וולברין, שומרי הגלקסיה – חלק 2, וונדר וומן, ספיידרמן: השיבה הביתה, כוכב הקופים: המלחמה, דנקרק, תור: רגנארוק

 

הפסקול הטוב ביותר

2017 היא השנה בה הוליווד למדה איך לעשות פסקולים מוזיקליים. בשנה רגילה, יש רק סרט או שניים שבאמת משלבים מוזיקה בסיפור בצורה חכמה ויצירתית, אבל ב-2017 היה יבול נאה של סרטים שמשחקים עם ההגדרה המסורתית של מיוזיקל. זו השנה שבה למדו סוף סוף איך שיר ממוקם היטב יכול לשנות את האופן בו סצנה נתפסת. "שומרי הגלקסיה – חלק 2", "פצצה אטומית", "פאטי קייקס" ו"קוקו" הפליאו עם שילוב מוצלח של מוזיקה בעלילה ו"שומר הראש והמתנקש" הפתיע עם פסקול בלוזי שרק בשבילו (אוקי, בעיקר בשבילו) שווה לצפות בסרט. כל אחד מאלה היה יכול לזכות בפרס השנה, לולא בייבי דרייבר.

אדגר רייט תמיד אהב לשלב מוזיקה בדרכים יצירתיות בסרטיו, אבל היא מעולם לא הייתה חלק כל כך אינהרטי כמו ב"בייבי דרייבר". זה לא רק סיקוונס כתוביות הפתיחה המתוזמן לצלילי הרולינג סטונז, אלא העובדה שגיבור הסרט צריך מוזיקה בחייו. היא מקלה עליו לתפקד והוא לא מבצע את עבודתו מבלי למצוא את השיר המתאים, גם כאשר מדובר במקרה חרום. הסרט מכיל כמה מרדפים עוצרי נשימה וכמובן שאחד המרכיבים של מרדף טוב, הוא פסקול נכון שמלווה אותו. יש בסרט קטעים רומנטיים וגם הם זקוקים לשיר הנכון ברקע. לפעמים האקשן נעשה לפי צלילי המנגינה שברקע, לפעמים הוא קוטע אותה. תמיד יש משמעות לשאלה האם מתנגן משהו ואם כן, באיזה שיר מדובר. גם אם "בייבי דרייבר" אינו סרט מוזיקלי שגרתי, זהו סרט שהמוזיקה כל כך דומיננטית בו, שהיא כמו דמות ראשית בפני עצמה.

מועמדים נוספים: אור ירח, טריינספוטינג 2, לאבינג, שומרי הגלקסיה – חלק 2, ספיידרמן: השיבה הביתה, דנקרק, פצצה אטומית, לוגאן לאקי, שומר הראש והמתנקש, תור: רגנארוק, פאטי קייקס, ליגת הצדק, קוקו

 

הקומדיה הטובה ביותר

הנה שני שמות שבחיים לא חשבתי שיהיו מעורבים בזוכה בקטגוריה הזו: סטיבן סודרברג ודניאל קרייג. עם זאת, הפלא ופלא, לוגאן לאקי הוא הסרט המצחיק ביותר של השנה.

סודרברג ביים בעבר סרטים שהכילו רגעים קומיים, כמו סרטי אושן ו"ארין ברוקוביץ'", אבל הוא מעולם לא התחייב לז'אנר כמו ב"לוגאן לאקי". חלק גדול מהאחריות לקומדיה נובע מהמשחק הכל כך לא אופייני של דניאל קרייג, מול האיפוק הכמעט מטומטם של צ'אנינג טייטום ואדם דרייבר והטמטום הבאמת מטומטם של האחים באנג. תוסיפו לזה את סת' מקפרלן כנבל מוגזם בפני עצמו ויצא סרט שהיה עלול להיות כואב לצפיה, אם הוא לא היה כל שנון. ההומור ב"לוגאן לאקי" מסתמך בעיקר על דיבורים, מה שהופך את הרגעים המעטים של הומור פיזי למיוחדים יותר. אפילו שאפשר היה לקצץ מהסרט קרוב לחצי שעה מבלי שהעלילה הייתה נפגעת, ישנם רגעים בהם הבניה לקראת הפאנץ' ליין היא לא פחות ממושלמת. במיוחד בולט לטובה מרד האסירים והתרוץ המטופש שמוצאים לו בכדי למשוך זמן. התסריט המשעשע נכתב בידי רבקה בלאנט, אישה שלפי השמועות, כלל אינה קיימת ויש המעריכים כי היא בכלל שם עט של סודרברג עצמו, או של אדם קרוב אליו. מה שלא תהיה הזהות האמיתית של רבקה בלאנט, אני מקווה שנראה עוד קומדיות פרי עטה.

מועמדים נוספים: טריינספוטינג 2, שומרי הגלקסיה – חלק 2, ספיידרמן: השיבה הביתה, חולי אהבה, שומר הראש והמתנקש, תור: רגנארוק, קוקו

 

lucky-logan1.jpg

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מדי פעם קורה שכולם נורא מתלהבים מהופעה אחת בסרט, עד שמתעלמים מהופעה אחרת, לא פחות טובה. למעשה, כבר ראיתי לא פעם איך ההופעה הטובה ביותר בעיני כמעט ולא זכתה לאזכור, פשוט כי כולם היו מרוכזים בהופעה יותר צעקנית ובולטת לעין.

זה המקרה עם חולי אהבה. לא שהולי האנטר אינה משחקת כאן טוב (והיא גם שווה מועמדות), אבל מי שבאמת הייתה צריכה לקטוף מחמאות ופרסים על הסרט היא זואי קאזאן. אף על פי שרוב הזמן, היא בתרדמת, קאזאן מספקת כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט כאשר היא ערה. אמילי וי. גורדון וקומיל נאנג'יאני שתלו בפיה של השחקנית כמה ממשפטי המפתח שמסבירים את האופי המורכב של היחסים ביניהם. קאזאן מגלמת את אמילי לא רק כמישהי שקל להתאהב בה, אלא גם כתזכורת חשובה לכך שנקודת המבט שלה שונה לחלוטין מזו שהוצגה לנו דרך שאר הדמויות. הטבעיות שלה בלטה לטובה בעבר ב"רובי ספארקס" המאתגר וזוכה לאשרור בתפקיד שבאמת ראוי להרבה יותר תשומת לב בסיכומי השנה.

מועמדות נוספות: נעמי האריס (אור ירח), הולי האנטר (חולי אהבה), ברידג'ט אוורט (פאטי קייקס), שרה סילברמן (קרב המינים)

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

אם לא הייתי ברור מקודם, אני חושב שלוגאן לאקי הוא סרט מאוד מצחיק וחלק גדול מהקרדיט על כך מגיע לדניאל קרייג. הוא אולי מוכר יותר כג'יימס בונד הג'נטלמן האנגלי, אבל נראה שקרייג הרבה יותר נהנה לגלם את ג'ו באנג, העבריין מדרום ארצות הברית. עם שיער מחומצן, מבטא מוגזם ורגישות מפתיעה בשביל מי שהמומחיות שלו היא לפוצץ דברים, דניאל קרייג עוזר לג'ו באנג להיות לא רק הדמות הכי מוצלחת בסרט, אלא גם לאחת הזכורות ביותר בקולנוע השנה בכלל. ההתרחקות מהתפקידים הקרים והמעונבים עושה לו טוב כשקרייג מקבל רשות להתלכלך בבוץ של וירג'יניה ולהיות מישהו שאינו מתוחכם במיוחד, אבל עדיין מנהל מלחמת מוחות מול שני האחים שמגייסים אותו לסייע להם בשוד. הוא מצליח להלך על הקו הדק שבין מוקצן למוגזם, מה שנותן לג'ו באנג מימד אנושי שמונע ממנו להפוך לקריקטורה ולעורר חיבה חרף היותו פורע חוק.

מועמדים נוספים: מייקל שאנון (יצורים ליליים), איסיי אוגטה (שתיקה), יוסוקה קובוזוקה (שתיקה), מהרשאלה עלי (אור ירח), יואן ברמנר (טריינספוטינג 2), פטריק סטיוארט (לוגאן – וולברין), פאריד סאג'אדחוסייני (הסוכן), רוברט פטינסון (העיר האבודה Z), ג'יימי פוקס (בייבי דרייבר), מייקל קיטון (ספיידרמן: השיבה הביתה), וודי הרלסון (כוכב הקופים: המלחמה), אד האריס (אמא!), סטיב קארל (קרב המינים), ויל פולטר (דטרויט)

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בואו נבחן כמה דברים דניאל מקדונלד הייתה צריכה ללמוד לעשות בשביל התפקיד הראשי בפאטי קייקס. קודם כל, היא מאוסטרליה, אז היא הייתה צריכה ללמוד לדבר במבטא של ניו ג'רזי. בנוסף, היא הייתה צריכה ללמוד כיצד להישמע כמו ראפרית שהתאמנה כל חייה, מה שהצריך שעות של עבודה מול מאמן אישי. תוסיפו לזה גם את הצורך לגלם דמות שתקועה בחור מסריח וחולמת לעזוב הכל ולמצוא את עתידה. זה בוודאי היה מאתגר עבור מקדונלד, שברגע שהייתה מספיק מבוגרת, נסעה לאמריקה בכוחות עצמה וכמעט מיד מצאה עבודה כשחקנית (רק שנאלצה להמשיך לחכות, כי הוויזה שלה עוד לא הייתה מוכנה).

כמובן שכדמות הראשית שחולמת להתגבר על המכשולים ולהצליח בעולם הבידור, פאטי מעוררת הרבה הזדהות. התוספת של מקדונלד לתפקיד, מעבר לכמות מטורפת של עבודת הכנה, היא המבט. יש בעיניים שלה משהו שנראה שתמיד קולט את הסצנה כמו שצריך. המבט הגאה בעצמו כשיוצא לה אלתור משובח מול חברה הטוב, המבט המפוחד כאשר היא נתקלת בתגובות לא אוהדות, המבט מלא הזעם בזמן המריבות עם אמא שלה. בהתחשב בכמויות המלל הנדרשות מתפקיד של ראפרית, דניאל מקדונלד מצליחה לבטא את עצמה יפה מאוד גם בשתיקה.

מועמדות נוספות: טאראג'י פי. הנסון (מאחורי המספרים), טאראנה אלידוסטי (הסוכן), עדי בילסקי (סיפור אהבה ארץ ישראלי), אן האת'וויי (קולוסאל), אמה סטון (קרב המינים)

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כמה פעמים אפשר לגלם את אותה דמות לפני שנמאס, או שהעסק נעשה יותר מדי יקר עבור האולפן? דניאל קרייג (שוב הוא) התבטא די בחופשיות כלפי חוסר הרצון שלו להמשיך לגלם את ג'יימס בונד, בעוד הריסון פורד הציב תנאים מאוד מחמירים כאשר התבקש לשוב לתפקיד האן סולו. שניהם גם קבלו תמריץ כספי מכובד בשביל לגלם תפקידים שכבר לא עניינו אותם. גם ג'וני דפ עולה לדיסני לא מעט כסף בכל פעם שהוא חוזר לגלם את ג'ק ספארו, עד שהוא ברצינות יכול לקנות לעצמו כמה איים ולשוט ביניהם בספינת פיראטים משלו.

לעומת זאת, יש את יו ג'קמן. למרות שהוא חש שדמותו של לוגאן – וולברין מצתה את עצמה בקולנוע, ג'קמן הסכים להפחתה בשכרו בכדי לאפשר לסרט להצטלם באופן שיעניק לקהל פרידה מהדמות כמו שצריך. האלימות גראפית מתמיד והדמות נרגנת מהרגיל, אבל זה בדיוק מה שצריך להיות בפעם התשיעית בה ג'קמן מגלם את המוטנט הקשוח. הוא כבר חש את השפעות הגיל, מורעל מבפנים בידי אותם חומרים שהופכים אותו לבלתי מנוצח. כל חבריו כבר מתים ועליו לטפל בפרופסור בעל דמנציה שהרשויות וחברות הנשק ישמחו לשים את ידיהן עליו. יו ג'קמן מקבל פה הזדמנות  ראשונה ואחרונה להציג וולברין פגיע, מתוסכל ונטול שורות מחץ מתוחכמות. הוא מתלבט בין התאבדות לבין מוות איטי ביסורים, שתי אפשרויות שלא היו קיימות בסרטים הקודמים בסדרה. עדיין, עד כמה שהסרט אפל, הוא גם מכיל רגש אמיתי יותר מקודמיו ונראה שלג'קמן היה חשוב לא פחות מאשר למעריצי הקומיקס שההליכה של וולברין לעבר השקיעה תהיה בלתי נשכחת.

מועמדים נוספים: ג'וני לי מילר (טריינספוטינג 2), ג'ואל אדג'רטון (לאבינג), שאהאב חוסייני (הסוכן), אשר לקס (פיגומים)

 

התסריט הטוב ביותר

זה לא סוד שאחד הדברים שהכי מציקים לי בסרטים המבוססים על סיפור אמיתי, הם הקטעים המומצאים. אין לי בעיה שישנו כמה פרטים קטנים בכדי להעביר רעיון שהיה קיים במציאות בצורה חדה יותר. מה שאני לא אוהב זה כשלוקחים סיפור מרתק ומוסיפים בכח דמויות רק בשביל לייצר עוד קונפליקט מיותר. זה משהו שמאוד הפריע לי ב"מאחורי המספרים", שפשוט המציא אנשים ושקר לגבי היחס שהדמויות האמיתיות זכו לו רק בכדי להעביר מסר. בשנים קודמות, סרטים כמו "סינדרלה מן" ו"משחק החיקוי" לקחו אנשים הגונים והפכו אותם לנבלים בכדי להתאים לסטנדרטים של הוליווד הישנה. כאילו מרוץ נגד השעון לפיצוח קוד על מנת למנוע מהנאצים לטבוח במיליוני אזרחים בריטיים, זה סיפור שחסר בו נבל.

"דטרויט" עשה השנה משהו דומה, אבל היוצרים של הסרט מבהירים שהוסיפו פרטים לצרכים דרמתיים, כך שהסיבה היחידה שהוא לא מועמד כאן היא שיש כמה חורים בעלילה שהציקו לי.

אחרי כל המידע הזה, אין פלא שהבחירה שלי לתסריט הטוב של השנה היא לאבינג. קשה להיות יותר נאמן למציאות מזה. כמעט שום פרט לא שונה מהסיפור האמיתי וכל הסצנות מוצגות מנקודת המבט של הדמויות הראשיות, כפי שספרו את הסיפור בעצמן. זה שהסרט מצליח להיות מרגש ומותח גם בלי לדחוף דברים מומצאים או להאכיל את הצופים עם כפית, מוכיח שהמציאות יכולה לספק סיפורים מרתקים בלי עזרה. ג'ף ניקולס הוא תסריטאי מספיק מוכשר בשביל לקחת מקרה אמיתי, להציג אותו כמו שהוא ועדיין לספק דרמה משובחת שיוצרת בקלות הזדהות עם הדמויות הראשיות ומראה ארוע ששינה את ההיסטוריה כמו שהוא, בלי תוספים מלאכותיים.

מועמדים נוספים: אור ירח (בארי ג'נקינס, טארל אלווין מקרייני), הסוכן (אסגאר פרהאדי), פטרסון (ג'ים ג'רמוש), קולוסאל (נאצ'ו ויגלונדו), חולי אהבה (אמילי וי. גורדון, קומיל נאנג'יאני), לוגאן לאקי (רבקה בלאנט)

 

הבימוי הטוב ביותר

בתחילת הפוסט, כתבתי ש"תברח" לא עובד כסרט אימה מכיוון שהבמאי שלו אינו יודע ליצור תחושה אמיתית של פחד, אלא רק מחקה אחרים. מי שאין לו את הבעיה הזו הוא אסגאר פרהאדי שביים את הסוכן כאחד המותחנים הטובים של המאה הנוכחית. הסרט, העוסק בזוג שחקנים ששלוות חייהם מופרת באופן לא צפוי, נע בין רגעים שכאילו נלקחו מבמת התאטרון, לבין רגעים של ניצול המדיום הקולנועי במיטבו. מצד אחד, ישנה סצנת הפתיחה בה מפונים כל תושבי הבניין באישון לילה. לא ידוע לנו בהתחלה מה קורה ולמה כולם צריכים להתפנות, אבל אין שום ספק לגבי הדחיפות. מנגד, פרהאדי ביים סצנות ארוכות שמורכבות לחלוטין משתי דמויות שמתעמתות זו עם זו, כאשר לאחת ידוע סוד שהשניה תגלה רק לאחר מכן. אם זה לא מספיק, במהלך הסצנה, התפקידים מתהפכים וכעת הדמות השניה היא בעלת הידע החשוב. מה שמדהים זה איך כל אחד מרגעי הגילוי נדחה עד לנקודה המדויקת בסצנה, כאשר בינתיים הצופים מחברים בראש את חתיכות הפזל שהושארו עבורם.

אסגאר פרהאדי יוצר תחושת של אימה בלי מפלצות על-טבעיות, מדענים מטורפים, או רוצחים סדרתיים. הוא יוצר את זה ממפגש בין אנשים ומסיטואציות יומיומיות. הוא מסוגל לגרום לנסיעה במונית להיראות מותחת והצליח לביים את סצנת המקלחת הכי מורטת עצבים מאז "פסיכו". "הסוכן" אינו סרט אימה, אבל הוא מבוים עם יותר כשרון והבנה של יסודות הז'אנר מכל סרט אימה אמיתי שיצא השנה.

מועמדים נוספים: בארי ג'נקינס (אור ירח), ג'יימס מנגולד (לוגאן – וולברין), ג'ף ניקולס (לאבינג), ג'ים ג'רמוש (פטרסון), אדגר רייט (בייבי דרייבר), נאצ'ו ויגלונדו (קולוסאל), כריסטופר נולאן (דנקרק), סטיבן סודרברג (לוגאן לאקי), מתן יאיר (פיגומים), ג'ונתן דייטון, ולרי פאריס (קרב המינים), קתרין ביגלו (דטרויט)

 

סרט השנה

המועמדים:

לוגאן – וולברין

לאבינג

הסוכן

פטרסון

דטרויט

 

מבין חמשת המועמדים, רק אחד הופץ בישראל במקביל להקרנותיו בארצות הברית, כך שקצת מוזר לקרוא לרובם סרטים של 2017. שניים הופצו בארץ רק אחרי טקס האוסקר בו היו מועמדים, שלישי הופץ שנה שלמה לאחר בכורתו בפסטיבל קאן ומועמד נוסף כלל לא הופץ בישראל. "לוגאן – וולברין" הוא היחיד ביניהם שגם הופק ב-2017 וגם הופץ בארץ במהלכה, אבל הוא בכל זאת לא סרט השנה שלי.

הזוכה הוא הסוכן, סרט שנראה בתחילה כמו דרמה משפחתית פשוטה, אבל פורץ את גבולות הז'אנר ומתגלה כמותחן מרתק המבוסס על סיטואציה שיכולה להתרחש בכל מקום בעולם, אבל מקבלת טוויסט נוסף של בושה כאשר מוחדרת אליה גם ביקורת על החברה האיראנית. בעוד לא ברור האם ההפגנות ברחבי המדינה יובילו לשינוי כלשהו, טהרן של אסגאר פרהאדי היא מטרופולין שוקק חיים שמכיל בתוכו סודות אפלים. העיר מספיק גדולה בכדי שאנשים נורמטיבים למראה יוכלו לנהל בה חיים כפולים מבלי שמישהו ידע על כך, אלא אם הם משאירים יותר מדי סימנים שהשכנים יכולים למצוא. החברה האיראנית נראית שמרנית, אבל חולמת לפרוץ לחיים חופשיים יותר, אבל לא בלי מחיר כבד. יש ערבות הדדית, אבל גם הרבה חשדות ושמועות, שילוב מרתק שיוצר את המותחן המורכב והעוצמתי של השנה. לצד בימוי מדויק, תצוגת משחק של אנסמבל מרשים וסיפור שטומן בחובו הרבה יותר מכפי שנדמה בהתחלה, "הסוכן" הוא סרט שבו זמנית מוגדר בידי העיר בה הוא מתרחש, וגם מאפשר לכל העולם חלון הצצה לחיים פרטיים שהשתבשו בגלל טעות אחת.

 

forushande_ver2.jpg

שלוש השלמות מהשנה שחלפה

רגע לפני שאתחיל לעבוד על סיכומי השנה שלי בצורת פינגווין הזהב ובפרק מיוחד של שורה שניה באמצע, ניסיתי להשלים צפיה בכמה סרטים מ-2017 שלא הופצו בישראל. בחרתי שלושה שזכו לביקורות אוהדות מעבר לים, אבל מסיבה כזו או אחרת, לא נמצאו מספיק אטרקטיביים בכדי להצדיק הפצה מסחרית בישראל, וכתבתי מיני-ביקורת על כל אחד מהם.

 

סיפור רפאים (A Ghost Story)

A_Ghost_Story_poster.jpeg

 

סרטו השלישי של הבמאי דיוויד לאורי בוודאי שונה משמעותית מקודמו. לא ראיתי את הגרסה של לאורי ל"חברי הדרקון אליוט", אבל קשה לחשוב על סרט שהוא יותר אנטיתזה לרימייק של קלאסיקת דיסני מאשר "סיפור רפאים". מדובר בסרט איטי, מהורהר ולמען האמת, די משעמם.

קייסי אפלק מגלם גבר שמת וחוזר לביתו בתור רוח רפאים, עם סדין וחורים לעיניים כמו בתחפושת הקלאסית. רוני מארה היא אשתו האלמנה שאינה מסוגלת לראות את אהובה המת, או לקבל סימן כלשהו לנוכחותו. אם אתם מצפים לרגע של התגלות רומנטית כמו ב"רוח רפאים", או דמות מקשרת חברותית כמו ב"החוש השישי", מחכה לכם אכזבה. על זה הסרט, על אכזבות. היו לזוג תכניות לעתיד, אבל הן נקטעו בידי תאונה סתמית. הגבר בוחר לשוב אל ביתו, רק כדי לגלות שאין לו שום דרך יעילה לתקשר עם האישה היחידה שחשובה לו. הסרט לא ממש מציג עלילה, אלא מצב קיומי מנקודת המבט של רוח רפאים, כך שגם הציפיות לעלילה מרתקת, לא יתגשמו.

לאורי מנסה להעביר את תחושת הבדידות שנותרה בבית בדרכים שונות, כמו סצנה שבה רוני מארה אוכלת בעצמה פאי שלם, מאכל שבברור נועד ליותר מאדם אחד, בזמן אמת. זה נשמע כמו רעיון טוב, עד שהוא מבוצע ומתברר שהמסר היה עובר בלי בעיה ברבע מהזמן שלאורי בחר להקדיש לו. גם כאשר נדמה שיש התקדמות כלשהי בזכות הצגת דמויות חדשות, הן לא נשארות בסרט לאורך זמן ולא באמת מוסיפות שום תוכן לסיפור הדל. הרעיון הוא להראות עד כמה קיומה של רוח רפאים הוא מתסכל, כאשר תקועים בין עולמות ללא יכולת לשנות את המצב. לצערי, זה מתסכל גם לצפיה וסרט באורך שעה וחצי מצליח להימרח ולזחול עד שנדמה כי הוא ארוך פי שניים מכך.

עוד בעיה היא שאין לסרט הגיון פנימי. החוקיות של רוחות הרפאים אינה מוגדרת ואף סותרת את עצמה. מידת היכולת של הרוח להשפיע על הסביבה ולהזיז חפצים, משתנה לפי רצון הבמאי וכך גם תחושת הזמן של המת. בשלב מסוים, ציר הזמן בכלל נעשה מבלבל, אבל זו לפחות התפתחות מעניינת… עד שמתברר שגם זה לא הולך לקדם את העלילה בשום צורה.

"סיפור רפאים" הוא רעיון טוב שזכה לביצוע נוראי. דיוויד לאורי אינו טורח ליצור אמפתיה מוקדמת עם הדמויות, מה שאמור לשים דגש על הצד האינטלקטואלי של הסרט. אלא שאז נזכרים שהדמות הראשית היא רוח רפאים שמיוצגת בידי סדין שנעשו בו משום מה חורים לעיניים, כאילו שדה ראיה הוא הדבר הראשון שמטריד ישות חסרת גוף. ההסבר שניתן לכך שהסדין נמצא שם, רק מעלה עוד שאלות שלאורי לא מנסה אפילו לעסוק בהן. יש פה מספיק תוכן בשביל סרט קצר, אבל בוודאי שלא בכדי להחזיק סרט באורך מלא.

 

 

דטרויט (Detroit)

Detroit_teaser_poster.jpg

 

לאחר ששני סרטיה הקודמים היו מועמדים לאוסקר (ואחד מהם גם זכה), מוזר שקתרין ביגלו לא נחשבת במאית מספיק חשובה בכדי שסרטה החדשה יופץ בישראל. זה לא שמדובר במשהו נסיוני שמתאים יותר לפסטיבלים או ערוצי נישה בטלוויזיה. "דטרויט" הוא דרמטיזציה שמבוססת ברובה על ארועים אמיתיים בזמן מהומות על רקע מתיחות גזעית בדטרויט בסוף שנות השישים. זה אולי לא נושא שנוגע ישירות לישראלי הממוצע, אבל בוודאי משהו מספיק מעורר דיון בכדי שאנשים בכל רחבי העולם יוכלו להביע עליו דעה.

ביולי 1967, בזמן שחלקים שלמים מדטרויט הפכו לאיזור קרבות, נאלצים שני אחים לשהות במלון זול. השניים חזרו מהופעה שבוטלה בשל המצב ונכנסו למלון בכדי להספיק להיות במקום סגור לפני תחילת העוצר על האיזור. רצף של ארועים מסתיים בכך שהמשטרה פורצת למלון ומחזיקה את כל האורחים בתנאים משפילים עד שיגלו מי הצלף שירה מאחד החדרים אל עבר השוטרים. אלא שמדובר באי-הבנה והשוטרים, אשר מנהיגם כבר ירה בעבר למוות באדם שחור שלא איים על חייו, ממשיכים לנסות ולהוציא הודאה מהחשודים, שלחלקם אין שום מושג במה מדובר.

"דטרויט" יצא לאקרנים בארצות הברית בסוף השבוע האחרון של יולי בהפצה מצומצמת. רק כעבור שבוע, עבר להפצה רחבה. באמת שקשה לי לומר למה הוא לא משך יותר צופים, פרט לבחירה גרועה של תאריך ההפצה. המעבר מיולי לאוגוסט תמיד מאופיין בירידה בכמות הכרטיסים שנמכרים וסרטה של ביגלו כנראה סבל ישירות מכך. הוא נחשב לכשלון כלכלי ולא החזיר את ההשקעה בו, מה שיכול לבשר רעות לפרויקט הבא בבימויה.

זה מאוד חבל, כי "דטרויט" הוא סרט ממש טוב בעיני. קתרין ביגלו מצליחה ליצור בו זמנית תחושה של איזור מלחמה בין בתי השכונה ותחושה של משהו מאוד אישי ברגע שהשוטרים המסוכנים נכנסים לתמונה. ויל פולטר, שתמיד נראה כמו בייביפייס בלתי מזיק, מתגלה כשטן של ממש בתור שוטר ששום כח אכיפה שמכבד את עצמו לא היה ממשיך להעסיקו. התסכול של החוקרים המיואשים עומד כחבל שהולך ומתהדק סביב צווארם של הנחקרים שלא יודעים מה מחכה להם ברגע שאחד השוטרים ישבר. חוסר הצדק בו נתקלים שחורים בארה"ב זוכה להדגשה ממספר כיוונים, כמו גם התחושה שקיימת מערכת צדק שונה לחלוטין עבור לובשי מדים. הדבר המצמרר ביותר הוא לא שהסרט נעשה בהשראת מקרה אמיתי (כאשר היוצרים מודים בכך שפרטים מסוימים שונו או נוספו לצורך הדרמה), אלא שדברים כאלה יכולים לקרות גם היום. עם האמירה הפופולרית "באמריקה של טראמפ", אי אפשר שלא לחוש שדטרויט של 1967 היא מקרה קיצון שיכול לחזור בכל רגע, כי הרבה מהבעיות הפונדמנטליות שהובילו למהומות לא נפתרו עד היום.

 

 

מהומה בבלוק 99 (Brawl in Cell Block 99)

Brawl_in_Cell_Block_99_poster.jpg

 

יש לי בעיה עם הבמאי ס. קרייג זאלר. מצד אחד, יש לו שליטה טכנית ממש טובה ויכולת ליצור דמויות עגולות ומעניינות שמוסיפות אנושיות לעולם סביבן. מצד שני, את שני הסרטים שלו שראיתי, בקושי הצלחתי לסיים. "מהומה בבלוק 99" זהה ל-"Bone Tomahawk" של זאלר בדבר אחד: הוא מנסה להיות ריאליסטי כלל הניתן, עד שזה מגיע לאלימות.

לאחר שברדלי תומס מפוטר מעבודתו, הוא נאלץ להתפרנס מהעברת סמים לסוחרים. הפרנסה טובה והוא ואשתו אפילו מצפה לילדה ראשונה, כאשר עסקה שמשתבשת מביאה לכליאתו של ברדלי. בזמן שהייתו בכלא, ברון הסמים שאבד הרבה כסף באותה עסקה, מעביר לברדלי מסר שעליו להגיע לכלא שמור היטב ולמצוא שם בבלוק 99 מישהו שעליו לחסל. אם לא יקבל עליו את המשימה, מנתח מומחה ידאג שהתינוקת לבית תומס תיוולד ללא גפיים.

כמה שהאיום הזה נשמע מטופש, הוא עושה עבודה טובה בלהציב את ברדלי במצב של חוסר ברירה. הוא מנסה להעביר את תקופת מאסרו ללא בעיות מיוחדות, אבל נאלץ לקבל עליו משימה שתסכן את האפשרות שאי פעם יראה את בתו בחיים. למרבה הצער, בכלא כמו בכלא, הדבר אומר שברדלי צריך להתחיל לפגוע באנשים בכדי להצדיק את קידומו לבלוק 99.

וינס ווהן הוא אדם גבוה ולכבוד הסרט, הוסיף לעצמו מסת שרירים של מתאגרף לשעבר. מי שהיה מזוהה עם קומדיות חסרות תחכום לפני עשור, התקמבק לאחרונה כשחקן דרמתי. זה התחיל לפני שנתיים בסדרה "בלש אמיתי", המשיך לתפקיד משני כמפקד קשוח ב"הסרבן" ועכשיו, הוא לא מחייך אפילו לרגע בתור ברדלי תומס. עד כמה שהליהוק הזה נראה תמוה, ווהן מתגלה כבחירה מוצלחת. אין לו רגעים מרשימים במידה יוצאת דופן, אבל הוא בהחלט נטמע בתוך דמותו של האסיר הקשוח שרוצה לדאוג למשפחתו, אבל מוצא עצמו בצד הלא נכון של גזר הדין.

אלא שכאמור, יש לי בעיה עם הגישה של זאלר לבימוי הסרט. מעבר לכך שהוא נופל כמו רבים לקלישאה של אדם פשוט שמתגלה פתאום כמכונת הריגה מיומנת (בעיה שיש לי עם לא מעט אהובי מבקרים בעשור הנוכחי), הסרט הופך בחציו השני מדרמת כלא מורכבת, לרצף של סצנות אלימות ללא הגיון או טעם. יש אמנם טוויסט נחמד בשלב מסוים, אבל אני לא אוהב את המעבר מריאליזם לאלימות קרטונית, במיוחד כאשר הוא נעשה בידי הדמות היחידה שאמור להיות לי אכפת ממנה. "מהומה בבלוק 99" מתחיל ממש טוב, ומסתיים בבלגן מיותר. דמויות חורגות לחלוטין מהתנהגות שנבנו לקראתה והקצב המתון והמחושב מוחלף בקפיצות זמן לא ברורות ואלימות גרפית מוגזמת.