ביקורת: תברח

get-out-2017-2_resize.jpg

 

בכל פעם שאני כותב על סרט אימה, המקלדת ישר קוראת לי לספר על סרט מפחיד שראיתי בילדותי, או למנות את הכללים של הז'אנר, כאילו וס קרייבן וקווין ויליאמסון לא עשו את הרבה יותר טוב ממני לפני עשרים שנה. מה עוד נשאר לכתוב על סרטי אימה שיכול לחדש? שרובם לא באמת מפחידים? שתשעים אחוז מהבמאים מבלבלים בין שטיקים שנועדו לבנות אווירה לבין טכניקת בימוי של ממש? שכדי להעריך סרט אימה טוב באמת, צריך לצפות בהרבה מאוד זבל?

הרי סרטים מסוג זה לא צריכים להיות איכותיים, או מקוריים במיוחד. הם צריכים להיות יעילים. הטריק הוא לשתול חוסר בטחון במוחו של הצופה, הרבה לפני שקורה על המסך משהו נוראי באמת. אנחנו צריכים להאמין שהגיבור פגיע  ושהעולם סביבו אינו יציב, על מנת שהאיום יראה אמין. להרגיש באופן הדרגתי איך ההבדל בין מציאות לדמיון נעשה פחות ופחות ברור. דארן ארונופסקי הדגים מצוין ב"ברבור שחור" איך ליצור תחושה של אבדן שליטה על ידי טשטוש הגבולות ורידלי סקוט ודיוויד פינצ'ר הראו יפה ב"הנוסע השמיני" ו"שבעה חטאים" כמה חשוב להאמין שהגיבור לא בהכרח יודע מה עליו לעשות בכדי לנצח. לפעמים, דברים פשוט קורים. וכמובן, ג'אמפסקייר. אין בארסנל של במאי אימה כלי בסיסי יותר מאשר תו אחד שמנוגן בניגוד למהלך הסצנה, על מנת להזכיר לצופים שלא באו לנופש בהילטון. הם באו כדי לפחד.

בתחילת "תברח", כריס וחברתו רוז נוסעים לסוף שבוע בבית של ההורים שלה. מדובר בבית גדול מוקף יערות, שמעניק תחושה של ניתוק מוחלט. פרט לשני העובדים הקבועים שמלווים את המשפחה כבר שנים, משפחתה של רוז די בודדה באחוזה שלה. האבא הוא מנתח מוח מצליח והאם היא פסיכולוגית שפתחה טכניקה יחודית להיפנוזה, בעזרתה היא מסייעת למטופלים להיפטר מהרגלים רעים. לשניהם יש חיים טובים ויציבים, עם מעט מאוד גישה לעולם שמעבר לעצים. לקראת הערב, מצטרף גם אחיה של רוז שלומד רפואה, אבל מעדיף לדבר על דברים כמו אמנויות לחימה משולבות ופרטים מביכים מצעירותה של אחותו, מאשר על הלימודים.

פרט אחד שטרם ציינתי, הוא שכריס שחור, בעוד רוז ומשפחתה הם כולם לבנים. הם מאוד לבנים, מהסוג שמוזכר במופעי סטנד אפ ישנים של אדי מרפי. גם חבריהם, שמגיעים לארוע במהלך סוף השבוע, הם צחורים להחריד, הן במראה והן באופי. אף על פי ששני העובדים הוותיקים בבית הם כהי עור, כריס חש כיצד צבעו הופך אותו לחריג במיוחד בסביבה אליה נקלע. נראה שהם אובססיבים ברצונם להראות שאינם גזענים ושלא אכפת להם בכלל מה מוצאו של הבחור שיוצא עם רוז, העיקר שהיא מאושרת. כל כך אובססיבים שזה מתחיל להיות מוזר.

תברח מנסה להדגים כמה מעיק יכול להיות לאדם שחור להימצא במקום בו אנשים לא יכולים להפסיק להדגיש זאת. אין בכריס שום התנהגות סטראוטיפית במיוחד, בטח ביחס לחבר הצעקני ממעמד הפועלים, שנשאר לשמור לו על הכלב. עם זאת, המשפחה של רוז תקועה במין לולאת פוליטיקלי קורקט שגורמת להם לעשות מאמצים עילאיים על מנת להראות שהם לגמרי בסדר עם אפרו-אמריקאים. הם אפילו הצביעו לאובמה פעמיים.

מה שמוזר זה שצבע העור השונה משחק תפקיד בנקודות שונות לאורך הסרט, אבל לא באמת מסבירים למה יחסים בין-גזעיים הם המניע לפן היותר אימתי של הסרט. אם היו משתמשים באותה עלילה בדיוק, רק הופכים את הצבעים, הסיפור היה הגיוני באותה מידה, רק נתפס כהרבה יותר גזעני. הבמאי ג'ורדן פיל, שזה סרטו הראשון, מוכר בעיקר כמחצית מהצמד הקומי קי ופיל, שבדיחות על צבע ועל תרבות הפופ הן חלק בלתי נפרד מההומור שלהם. אולי זו הסיבה שכל כך קל להתעלם מהעובדה שתברח הוא סרט גזעני להחריד שמציג את כל הלבנים כתקועים במצב מתמשך של חוסר נעימות אפולוגטי. לפי הסרט, הם יצרו קשר עם אדם בעל צבע אחר רק אם צריכים ממנו משהו ולא משום סיבה אחרת. בעוד קיימים אנשים כאלה במציאות, בתברח מדובר בכל דמות לבנה על המסך, בלי יוצאי דופן. כמו האשכנזים בסרטי בורקס, שטובים רק בשביל להניע את העלילה, גם פה המוצא האתני מגדיר חלוקה ברורה באפיון הדמויות. זו כנראה לא גזענות מכוונת, אלא התבדחות על חשבון האשמה הלבנה שגורמת במציאות בעיקר למבוכה. עדיין, אם היו מצלמים סרט עם אותה עלילה, רק בהיפוך צבעים, אף אחד פרט לכמה בכירים בוושינגטון הבירה, לא היה רוצה לראות אותו.

בעיה יותר חמורה היא שתברח הוא סרט אימה די מעפן. יש בו קצת הקפצות והעלילה מנסה להיות מקורית, אבל למעשה הצלחתי להשתעמם במהלך רגעי השיא שלו. לא אגלה פרטים, אבל העובדה שאחת הדמויות פשוט מנחשת את הטוויסט הרבה לפני שהוא מתרחש, די הורסת את הציפיה לקראת הגילוי הגדול. נוסף על כך, הדמויות מתנהגות בדיוק כמצופה מהן. לכאורה, הסרט בונה אותן כמנהלות חיים נורמטיביים, עם רמיזה לכך שיש איזה סוד גדול מתחת לפני השטח. בפועל, מתברר שאנשים שמתנהגים בצורה קריפית, הם באמת קריפים. שום הפתעה או התפתחות, הם בדיוק מה שנרמז מהתחלה. לצד הפחדות סתמיות ועלילה עם חורים כל כך גדולים, שסטיבן הוקינג פרסם ספר על הקשר בינם לבין המפץ הגדול, תברח נראה כאילו נוצר בידי מישהו שראה בדיוק סרט אימה אחד בחייו, והסרט הזה היה "לפרקון חוזר לשכונה".

הנפגע העיקרי מהגנריות של הסרט, הוא כריס. בתור הראשון שמבחין שמשהו אינו כשורה וצריך לסחוב את כל המטען הרגשי של הסיפור על כתפיו, ידוע לנו מעט מאוד על הבן אדם. יש לו טראומת ילדות שחוזרת לשחק תפקיד רק כשהדבר נוח לתסריט, הוא מנסה להפסיק לעשן, יש לו כלב והתחביב שלו הוא צילום. את כל הדברים האלה אנחנו לומדים על הדמות עד סוף המערכה הראשונה ובזאת מסתיים השיעור. כריס לא מתפתח בשום צורה ואין לו שום תכונת אופי שתיצור הזדהות איתו. באותה מידה, הסרט היה יכול לעסוק בשליח פיצה שנתקע בלי סוללה בטלפון ומגיע במקרה לאותו בית בחיפוש אחר מטען. היה צריך אמנם למצוא תרוץ כדי אחר להשאיר אותו לסוף השבוע, אבל אולי לפחות היה לו יותר אופי מאשר לכריס.

נקודת האור היחידה היא לילרל האורי. בתור רוד, החבר שנשאר לשמור לכריס על הכלב, האורי מחיה את הסצנות בהתשתתפותו ללא מאמץ. הוא מלא אנרגיה וכריזמה, אפילו שהדמות היא של אדם מעורר גיחוך. הוא כמו קסנדרה, הנביאה שאיש לא האמין לחזיונותיה. רוד חושב על דברים שאחרים לא חושבים עליהם, מה שהופך את המוזרות הקומית שלו לחדות מחשבה שאנשים פחות נלעגים לא ניחנו בה. רוד מצחיק, מתזמן היטב את השורות שלו, מעורר חיבה למרות הגישה המוקצנת ומוכר ממש טוב את הגאוה שהוא שואב מעבודתו בבטחון שדות התעופה. תהיו כמו רוד.

אמנם מתבקש לצפות שסרט אותו כתב וביים ג'ורדן פיל יהיה קומדיה, אבל רוב הזמן הוא מתנהל ברצינות מפתיעה. להוציא את הסצנות עם רוד, הסרט איטי ושקט, עם יותר דגש על מבוכה מאשר על הומור. הוא בונה לקראת משהו מפחיד בעתיד ולוקח את הזמן בחשיפתו, מקלף לאט לאט את השכבות. אתן לפיל קרדיט על כך שהוא יודע לשמור את הקלפים קרוב לחזה כל עוד הדבר מוצדק מבחינת העלילה. לצערי, החולשה שלו מתגלה כאשר מגיע הזמן לחשוף את הקלפים ומתברר שהמשחק עשיר מדי בשביל הדם שלו. פיל כל כך משתדל שיהיה ברור מראש שמשהו לא בסדר, שלא נותר מקום להפתעה. המוזיקה, הצילום והעריכה רומזים מאיפה יבואו צרות הרבה לפני שהתסריט חושף זאת. אם הרמזים עדיין לא מספיק ברורים, אחת הדמויות כנראה תגיד מה עומד לקרות ותהרוס כל סיכוי להלם.

לא ברור לי איך ג'ורדן פיל מצפה שאגיב לסרט. יש בו אמירה חברתית, אבל היא שטחית וגם ככה השחקנים יסבירו לצופים בדיוק מה לא בסדר בתמונה, כאילו זו פעם ראשונה שלהם בסרט. תברח מבדר לפרקים, אבל משעמם רוב הזמן, כאשר רק לילרל האורי שובר מדי פעם את האיטיות המעיקה. בתור סרט אימה, הוא לא באמת מפחיד ונזקק להקפצות זולות על מנת שיהיה בו משהו מפתיע. להציג מישהו בצורה מסוימת רק כדי שימשיך להתנהג בהתאם לציפיות, זו הדרך הבטוחה להרוג מתח, לא לבנות אותו. תברח הוא תצוגה של חוסר הבנה של אבני היסוד של סרטי אימה. מופע שטחי של שטיקים מוכרים, תוך התעלמות מהצורך בתוכן של ממש.

אנשים ממש אוהבים את הסרט הזה. בשם רוחו של ג'ייסון, אני לא מבין למה.

מודעות פרסומת

פרק 192 – איים אבודים

לא בטוח אם אי פעם דברנו בפרק אחד על כל כך מעט עלילה, עם כל כך מעט דמויות וכל כך מעט דיאלוגים. ככה זה כששני הסרטים מתרחשים על איים בודדים. מתחילים עם "הצב האדום", ממשיכים עם "גהנום בפסיפיק".

לא טוב היות הספוילר לבדו, אז יש ספוילרים לשני הסרטים (ומיני-ספוילרון גם ל"שומרי הגלקסיה").

ביקורת: העיר האבודה Z

The-Lost-City-of-Z-poster_resize.jpg

 

לפני שאתחיל לכתוב על "העיר האבודה Z", אני רק רוצה להבהיר משהו חשוב. לא מדובר בסרט זומבים. במהלך השנים האחרונות, האות Z נעשתה מזוהה עם המתים החיים, כאשר השיא הוא בספר ובסרט "מלחמת העולם Z". אז רק שיהיה ברור, כי אני בטוח שלפחות פעם ביום, מישהו עושה את הטעות הזו, העיר האבודה Z הוא לא על זומבים ואינו המשך לסרט ההוא עם בראד פיט. הוא בכלל מבוסס על סיפור אמיתי. כלומר, על ספר שעוסק בסיפור האמיתי. זה לא עיבוד לספר בדיוני על אפוקליפסת זומבים, למרות שבראד פיט היה שותף להפקה של שני הסרטים.

בתחילת המאה ה-20, יצא מייג'ור פרסי פוסט למסע חשוב. בתור קצין בצבא הבריטי, הוא שרת בנאמנות את הכתר והתכונן פיזית ונפשית ליום בו יצטרך להילחם למען המולדת. לרוע המזל, יחוס בעייתי מעכב את קידומו והוא נאלץ לקחת על עצמו משימה במסגרת שונה לחלוטין על מנת להשיב כבוד לשם משפחתו. הוא יוצא בראש משלחת של החברה הגיאוגרפית המלכותית לבוליביה, על מנת למפות איזור לא מוכר ביער האמזונס. אם ישלים את המשימה בזמן, ימנע מסכסוך גבולות להפוך למלחמה ויגן על האינטרסים הכלכליים של מדינות אירופה וצפון אמריקה באיזור.

בתום מסע מפרך, בו מצטרף אל פוסט עוזר בשם הנרי קוסטין, הוא נתקל במקרה בראיות אפשריות לקיומה של תרבות קדומה עמוק בתוך הג'ונגל. זו אינה אלדוראדו האגדית, אלא ישוב נטוש שחלק מהמקומיים שמעו סיפורים עליו. אין לפוסט ראיות חד-משמעיות לקיומו של הישוב, אותו הוא מכנה "Z", אבל הוא מוכן לשוב לאמריקה ולחפש עד שימצא הוכחה חותכת לכך שהילידים בג'ונגל היו מתקדמים בהרבה מכפי שהאדם הלבן מאמין.

חרף הטון ההומני בעמדותיו של פרסי פוסט, הסרט לא עוסק בזכויות האדם של הילידים, אלא בחיפוש אובססיבי אחר העיר האבודה. השבטים באיזור יכולים להוות מכשול, או להפוך לבעלי ברית חיוניים, תלוי בנסיבות. אותו דבר נכון גם לגבי הצוות ממנו המשלחת מורכבת. חלקם, כמו קוסטין, נאמנים למנהיג ותומכים בכל החלטותיו, מעוררות מחלוקת ככל שיהיו. אחרים עלולים להתגלות כנטל על עמיתיהם. מאחר והם נמצאים בסביבה עוינת המוכרת יותר כ"מדבר ירוק" מאשר כעולם של שפע, היכולת לבחור את השותפים המתאימים למסע, נעשית קריטית. ככל הידוע לבריטים, כל דבר בג'ונגל עשוי להרוג אותם, בין אם מדובר בילידים שלא אוהבים שנכנסים להם לטריטוריה, חיות טרף, או מחלות טרופיות. הם רחוקים מדי מהציבליזציה המוכרת על מנת לחוש בטוחים.

בצורה אירונית, התקופה בה העיר האבודה Z מתרחש, היא תקופה של מתיחות דווקא מחוץ לג'ונגל. בסצנת הפתיחה, פוסט צד איל על מנת להעניקו במתנה לארכידוכס פרנץ פרדיננד. כל מי שקצת בקי בהיסטוריה של אירופה, יודע מה צופן עתידו של הארכידוכס וכמה מהר המצב יתדרדר בכל רחבי היבשת. למעשה, כל הקריירה של פוסט סובבת סביב האגרסיביות של האדם המערבי. הוא שואף להיות גיבור מלחמה, מגיע לדרום אמריקה על מנת לפתור סכסוך גבולות בין מדינות ומתעדכן בינתיים במתיחות הפוליטית ההולכת וגוברת בבית. משפחתו נשארת באנגליה הבטוחה כביכול, אבל בזמן שאבי המשפחה מפלס את דרכו בין נחשים ויגוארים, הכתר אותו הוא מייצג מאיים במלחמה על נושאי הכתרים האחרים בקרבתו.

כאילו האב שאכל בוסר לא מספיק, פרסי פוסט זוכה ליצוג רע גם בידי השחקן שמגלם אותו. צ'רלי האנם היה החוליה החלשה ב"ניקולס ניקלבי" ו"פסיפיק רים" ואני לא מאוד אופטימי לגבי התפקיד שלו ב"קינג ארתור" המגיע בקרוב. בהעיר האבודה Z הוא מוסיף להיראות לא שייך. פרסי פוסט היה אדם גאה שהסכים להעביר את גופו ואת נפשו עינויים קשים על מנת להשיג את מטרתו. הוא היה אידאליסט מתקדם לזמנו, אך גם חיל נאמן. האנם לא נוראי בתפקיד, אבל גם לא מצליח להעניק לדמותו של פוסט את העומק הנדרש. הקשיים שהוא עובר אינם ניכרים בשפת הגוף של השחקן וטון הדיבור שלו כל כך מונוטוני ומשעמם, שכאשר שאל את אחת הדמויות האם היא מעוניינת שיקריא לה שיר, סיננתי לעצמי "בבקשה, לא". סיינה מילר, המגלמת את נינה פוסט, האישה שנשארה מאחור, נופלת לאותה תבנית משחק לא אמינה. למרות שמילר מנסה להביע רגשות שונים, הקטעים בהם היא וצ'רלי האנם מדברים ללא הפרעה, הם הרגעים החלשים בסרט.

מנגד, שחקני המשנה עושים עבודה טובה. רוברט פטינסון כמעט ואינו מזוהה בתפקיד הנרי קוסטין. לא רק שהוא מאופר ומזוקן בצורה שמסתירה את תוי פניו המוכרים, פטינסון גם מאמץ שפת גוף וקול שונים לחלוטין מאלה שהציג עד כה. הוא מזכיר שבניכוי סדרת דמדומים, מדובר בשחקן שזכה בצדק להערכה וקוסטין הוא אולי התפקיד הטוב ביותר שעשה עד כה. רק על הליהוק הזה, מגיע למפיקים צל"ש, כי הוא גרם לי לרצות לראות את פטינסון מוסיף לאתגר את עצמו בסרטים עתידיים. גם שחקנים כמו טום הולנד, אנגוס מקפיידן ואדוורד אשלי אמינים בדמויות שלהם, אבל פטינסון הוא זה שבאמת ראוי ללמוד ממנו כיצד מתכוננים לתפקיד. במשפט אחד היוצא מפיו, הוא כבר מפצה על כל הנאומים המרדימים שהשחקנים הראשיים נושאים.

יש בהעיר האבודה Z משהו לא קולנועי. הסרט מנסה להדגיש את הרגעים המרגשים והדרמתיים בסיפור, אבל נראה כאילו הבמאי ג'יימס גריי לא רצה לחרוג יותר מדי מהנורמה. הבימוי שלו שגרתי ככל הניתן, כמו גם הצילום, העריכה והעיצוב האמנותי. מקומות שהייתי מצפה שידרשו מהמעצבים להפעיל את הדמיון, כמו מטה החברה הגיאוגרפית, או עיירת כורים הנשלטת בידי ברון פורטוגלי, מעוצבים בפשטות, בלי פרטים מיוחדים שקופצים לעין, או משהו שמעיד על ההיסטוריה של האתר. העלילה עצמה מספיק מעניינת בכדי לגרום לי לרצות לקרוא על הסיפור האמיתי, אבל הסרט ככלל נוצר בצורה הבטוחה והלא מסעירה ביותר.

עם אורך של 141 דקות, העיר האבודה Z עדיין יוצא קצת מואץ. הוא מכסה תקופה ארוכה ומבצע לא מעט קפיצות על מנת להספיק ולדחוס הכל למסגרת הזמן הנתונה. פוסט בצבא – הופ! הוא במשרדי החברה הגיאוגרפית – הופ! הוא על הספינה בדרך לדרום אמריקה – הופ! הוא בעיירה שלא מופיעה במפה ורק המקומיים יודעים את הדרך אליה – הופ! הוא מוביל משלחת במעמקי האמזונס. לקח לי זמן להתרגל לדילוגי הזמן שחסכו הרבה מהדילמות איתן פוסט בוודאי התמודד, ופשוט העבירו אותו בנוחות מתחנה לתחנה. קשה לכסות סיפור ממושך ומורכב כל כך בפרק זמן שצופים באולם יסכימו לשלם עבורו, אבל ג'יימס גריי לא בדיוק ידע מה לעשות עם כל הסצנות שעליו לצלם, אז הוא פשוט ותר על חלק גדול מהן על מנת לסיים את הסרט בזמן.

הייתי מעדיף שגריי יתעכב יותר על החיפוש אחר העיר האבודה ופחות בחלק של הסיפור המתרחש באנגליה. עם כל הכבוד לאנשים האמיתיים, הדרמות המשפחתיות של פרסי ונינה פוסט והערות הביניים הסקפטיות של דאדלי דארסלי (כן, זה הוא), לא מובילות לשום דבר. הן תופסות את מקומן של סצנות מעניינות יותר בפוטנציה, שלא נכנסו לסרט.

בתור משהו להעביר מולו ערב, העיר האבודה Z בהחלט עובד. הוא מומלץ לחובבי סרטים היסטוריים שלא אוהבים חריגות גדולות מהסיפור המקורי ורוצים לראות שחזור קרוב למציאות. התסריט מפוזר ולא מצליח להתמקד בעלילה המרכזית בלי לקפוץ לעתים קרובות לעלילות משנה מיותרות, אבל עדיין קיים פה סיפור ששווה להכיר. צ'רלי האנם וסיינה מילר לא מייצרים מספיק הזדהות עם הדמויות שלהם, אבל רוברט פטינסון עושה כאן בית ספר למשחק. בהתחשב בהיותו אפוס היסטורי, מוזר שהעיר האבודה Z נראה יותר כמו סרט טלוויזיה שזכה במקרה להפצה קולנועית. הוא מעניין בדרכו, אבל לא באמת מצדיק מסך ענק.

הסרטים המתחרים בפסטיבל קאן 2017

בשבוע שעבר, פורסמה רשימת הסרטים שיוצגו במסגרת פסטיבל קאן ה-70, כולל המתחרים על פרס דקל הזהב. אני חייב לציין שבהתחשב בכך שמארגני הפסטיבל מנסים למשוך קצת תשומת לב ליום ההולדת העגול שלו, קשה למצוא ברשימה סרטים מסקרנים באמת. לפני עשור, כאשר הפסטיבל חגג שישים, התחרו על דקל הזהב כמה סרטים זכורים היטב, בהם "פרספוליס", "הפרפר ופעמון הצלילה", "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", "חסין מוות", "פרנואיד פארק", "זודיאק" ו"ארץ קשוחה", שזכה כמעט שנה לאחר מכן באוסקר לסרט הטוב ביותר. בנוסף, הוצגו מחוץ לתחרות הראשית "ביקור התזמורת" ו"מדוזות" הישראלים, שזכו להצלחה מסחרית בארץ ולהכרה בינלאומית.

בהחלט יתכן שיצאו מהפסטיבל השנה כמה קלאסיקות, אבל איך שהמצב נראה כרגע, המארגנים נמשכו כהרגלם לבמאים ותיקים ולהפקות צרפתיות, על חשבון שמות חדשים או יותר מקום באור הזרקורים לקולנוע בינלאומי. הנציגות היחידה של ישראל בפסטיבל (לפחות כרגע) היא בתחרות סרטי הסטודנטים, שם מתחרה "בן ממשיך" של יובל אהרוני מאוניברסיטת תל אביב. יש סיכוי שמדובר בבמאי עם עתיד מאוד מבטיח, אבל העדר שמות ישראלים מבוססים יותר, גורם לכל תוצרת הארץ בשנת הקולנוע הנוכחית, להראות תפלה.

תוספת: סרטו התעודי של עמוס גיתאי, "ממערב לירדן", יוצג במסגרת שבועיים של במאים. מאחר ולא מדובר בסרט עלילתי, הפסטיבל השנה נטול לחלוטין מתמודדים אפשריים לייצג את ישראל באוסקר.

 

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא "הרוחות של ישמעאל", סרט צרפתי בבימוי ארנו דפלשן. זהו ביקורו השביעי של דפלשן בקאן, לאחר שהיה מועמד לדקל הזהב חמש פעמים, כולל על "סיפור חג", אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיי. בסרטו החדש מככב מתיה אמלריק כבמאי שחייו האישיים משבשים את עבודתו כאשר רומן מן העבר צץ מחדש על פני השטח. אמלריק עצמו יפתח גם את מסגרת Un Certain Regard, עם סרט שביים במציאות, בשם "ברברה".

למרות שתכניית הפסטיבל טרם נסגרה סופית, עושה רושם שהאטרקציה הכי גדולה השנה היא בכלל לא סרט, אלא שני פרקים מתוך העונה החדשה של "טווין פיקס", אותה מחזיר הבמאי דיוויד לינץ' לחיים כמעט שלושים שנה אחרי שירדה מהמסכים. בנוסף, יוקרן בבכורה עולמית "המשך מטריד", המציג את המשך פעילותו של אל גור למען איכות הסביבה, 11 שנים לאחר שהוצגה בסרט התעודי זוכה האוסקר "אמת מטרידה". טיילור שרידן, תסריטאי "סיקאריו" ו"באש ובמים", יציג את הסרט החדש בבימויו, "ווינד ריבר", מותחן בכיכובם של ג'רמי רנר ואליזבת אולסן. בניגוד לטענת מקורות שונים, זהו אינו סרטו הראשון של שרידן כבמאי. הוא ביים ב-2011 סרט אימה נשכח בשם "Vile". עוד סרט אחד שראוי להתייחסות לפני שאגש לסקירת התחרות הראשית, הוא "איך לדבר עם בנות במסיבות", המבוסס על ספר המד"ב של ניל גיימן. מבחינתי, כל עיבוד קולנועי לגיימן הוא מבורך, כאשר הסרט הזה, בבימוי ג'ון קמרון מיצ'ל ("הדוויג והשארית העצבנית", "שורטבאס", "מחילת הארנב"), היה אמור לצאת לאקרנים בשנה שעברה, אבל נדחה.

עכשיו קחו נשימה עמוקה… הנה המתחרים על פרס דקל הזהב לשנת 2017:

 

2017_Cannes_Film_Festival_poster_resize.jpg

 

In the Fade – סרטו של הבמאי הגרמני פאטי אקין, עם דיאן קרוגר ונומן אקאר. מהמעט שהצלחתי לגלות על הסרט, הוא עוסק באדם שמאבד את שפיותו בעקבות דעות קדומות אותן הוא חווה. בהחלט נשמע כמו סוג האמירות החברתיות שהשופטים בפסטיבל קאן אוהבים. באופן מפתיע, זה תהיה הופעה נדירה של דיאן קרוגר בסרט דובר גרמנית, אף על פי שמדובר בשפת האם שלה. קרוגר חיה מזה שנים בצרפת והתפרסמה בעיקר בתפקידים דוברי אנגלית. למרות שהיא זו שלמדה את העולם מהי הדרך הגרמנית לסמן מספרים בעזרת האצבעות. פאטי אקין מוכר בעיקר בזכות הסרטים "עם הראש בקיר" ו"בקצה גן העדן", עליו זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן 2007. להערכתי, In the Fade בהחלט יכול להביא לו פרס נוסף השנה. זוהי המועמדות השניה של אקין לדקל הזהב.

סיפורי מאירוביץ – סרטו של הבמאי האמריקאי נח באומבך, עם אדם סנדלר, בן סטילר, אמה תומפסון ודסטין הופמן. זה לא נשמע כמו הקאסט הכי מתאים לסרט פסטיבלים, אבל באומבך ידוע בסרטים הסופר רציניים שלו. הוא התפרסם בזכות "חיים בין השורות" והוציא מאז את "גרינברג" (שלא אהבתי) ואת "פרנסס הא" (שכן), כמו גם שני סרטים עלילתיים נשכחים ואת הסרט התעודי המוערך "דה פלמה", אותו ביים במשותף עם ג'ייק פלטרו. סיפורי מאירוביץ עוסק בהתכנסות של משפחה לא מאוד אוהבת בארוע הוכרה לעבודתו של האב האמן. זה יכול להיות ממש מרגש, או ממש מדכא. הנוכחות של סנדלר וסטילר לא כזו מושכת אותי, אבל באומבך עשוי לסחוט מהם את מעט היכולות הדרמתיות שהפגינו פה ושם כשחרגו מהדמויות הרגילות שלהם. זהו סרטו הראשון של באומבך שמועמד לדקל הזהב.

אוקג'ה – סרטו של הבמאי הדרום קוריאני בונג ג'ון-הו, עם אן סיו-יון, טילדה סווינטון, ג'ייק ג'ילנהול, פול דנו ולילי קולינס. זו אולי לא דעה פופולרית, אבל בונג ג'ון-הו בעיני הוא מומחה בלקיחת רעיון שאמור לשמש בי-מובי דל תקציב, ושאיבת כל מה שהיה אמור להיות מעניין בו. גם "המארח" וגם "רכבת הקרח" היו חביבי מבקרים, אבל אני מצאתי אותם חסרי הגיון פנימי ועשויים בטעם רע. אפילו השוויתי את "רכבת הקרח" לסרטים כמו "הטרמפיסט" ו"תכנית 9 מהחלל החיצון" בכך שהדרך היחידה לצלוח צפיה בהם, היא ללעוג לסרט בהקרנה פעילה. מתברר שרוב הצופים לא חשו כמוני ובונג ג'ון-הו נחשב כעת לסוג של גאון. נו, טוב. אוקג'ה הוא הפקה דוברת אנגלית וקוריאנית על נערה שמנסה למנוע מתאגיד ענק לחטוף את חברה הטוב, יצור מסתורי שעל שמו נקרא הסרט. שוב, זה נשמע כמו משהו שיכול להיות מבדר, אבל אני סומך על בונג ג'ון-הו שיהרוס לי את הכיף. זוהי הופעתו השלישית של בונג ג'ון-הו בפסטיבל קאן והמועמדות הראשונה שלו לדקל הזהב.

דופק 120 – סרטו של הבמאי הצרפתי רובין קמפילו, עם אדל היינל בתפקיד הראשי. קמפילו מוכר יותר כתסריטאי, כאשר הסרט המפורסם ביותר שכתב (או לפחות רשם את קווי העלילה שלו בעוד השחקנים אלתרו רוב הזמן) הוא "בין הקירות", זוכה פרס דקל הזהב לשנת 2008. דופק 120 הוא סרטו השלישי של קמפילו כבמאי, לאחר סרט הזומבים "הם חזרו" והדרמה "Eastern Boys". הפעם, הוא חוזר לתחילת שנות התשעים, לסיפורם של הפעילים הראשונים להגברת המודעות למחלת האיידס. בהחלט נושא שיכול להיות מעניין, אבל מכיוון שלא ראיתי את הסרטים הקודמים שביים, אין לי ממש מושג למה לצפות. אהבתי את "בין הקירות", אבל כאמור, הסרט מוצלח יותר בזכות צוות השחקנים והבימוי, מאשר התסריט שדי נזנח. זוהי המועמדות הראשונה של קמפילו עצמו לדקל הזהב.

נקמניות – סרטה של הבמאית האמריקאית סופיה קופולה, עם ניקול קידמן, קולין פארל, קירסטן דאנסט ואל פנינג. עיבוד חדש לספרו של תומס פ. קאלינן, על המתח המיני והפוליטי הנוצר כאשר חייל מצבא האיחוד מוצא מקלט בבית ספר לבנות בווירג'יניה (זוכרים מ"לאבינג"? המדינה בה גזענות הייתה מעוגנת בחוק עד לפני חמישים שנה), בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית. סופיה קופולה אוהבת להתעסק בדמויות פגומות שעוברות תהליך של התבגרות, כך שסביר להניח שהדגש בגרסה הזו יהיה יותר על הנשים ופחות על הגבר מאשר בסרט עם קלינט איסטווד מ-1971. למרות התחלה מבטיחה, קופולה לא ביימה סרט שהיה עליו קונצנזוס ביקורתי מאז "אבודים בטוקיו". היא עדיין שם שמושך קהל, אבל הקריירה שלה לא צפויה להגיע לגבהים אליהם הגיע אביה בתחילת דרכו. נקמניות מעורר קצת באזז אוסקרי, אבל תאריך הפצה מוקדם יחסית (צפוי לצאת בארה"ב ביוני), לא מבשר טובות. זוהי המועמדות השניה של סופיה קופולה לדקל הזהב.

רודן – סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אק דואיון, עם ונסן לינדון ואיזיה היגלין. מהמעט שידוע על הסרט, נראה שהוא עוסק בחייו של הפסל הנודע אוגוסט רודן ומערכת היחסים הסוערת שלו עם האמנית קאמי קלודל. דואיון בן ה-73 קרוב לסגור חמישה עשורים של פעילות קולנועית, במהלכה ערך הופעות בפסטיבלים הנחשבים ביותר, אם כי קשה להגדיר אותו כיוצר מוכר במיוחד. גם סרטיו היותר פופולריים מוכרים לקהל מצומצם יחסית. ונסן לינדון, המגלם בסרט את רודן, זכה לפני שנתיים בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן על הופעתו ב"ערכו של אדם". איזיה היגלין היא זמרת המוכרת בעיקר בשמה הפרטי והרשימה עד כה במעט הסרטים בהם הופיעה. היא נכנסת לנעליים לא קטנות בתפקיד קלודל, אותה גלמה ב-1988 איזבל אדג'ני שהייתה גם מועמדת לאוסקר. זוהי המועמדות השלישית של דואיון לדקל הזהב.

סוף טוב – סרטו של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה, עם איזבל הופר, ז'אן-לואי טריטיניאן, מתיה קסוביץ, לובנה אבידר וטובי ג'ונס. הנקה הוא אולי הסופרסטאר של הפסטיבל השנה. שני סרטיו האחרונים זכו בדקל הזהב ובגיל 75, נראה שהנקה כבר מוכר כאחד הבמאים הטובים באירופה בכל הזמנים. או אחד הגרועים, כי הוא מאוד מעורר מחלוקת. אני לא אוהב את סגנון הבימוי שלו, אבל חייב להודות שהבן אדם בהחלט יודע מה הוא עושה ושולט לחלוטין בכל הבט בסרטיו. הוא אמן בכל מקרה, גם אם היצירה עצמה אינה לטעמי. סוף טוב מתרחש בעיר החוף הצרפתית קאלה ונוגע בנושא משבר המהגרים לאירופה. חוף + מהגרים. נשמע כמו מתכון לאסון. אני לא יודע מה בדיוק מתוכנן, אבל מדובר בסרט של הנקה, אז אני בספק עד כמה הסוף יהיה טוב. אף אדם עוד לא זכה בדקל הזהב יותר מפעמיים, אז סיכויי הזכיה של סוף טוב נמוכים מבחינה סטטיסטית. זוהי המועמדות השביעית של הנקה לדקל הזהב.

מעשה פלאים – סרטו של הבמאי האמריקאי טוד היינס, עם ג'וליאן מור, מישל ויליאמס, מיליסנט סימונדס ואוקס פגלי. לפני שנתיים, ביים היינס לראשונה סרט המבוסס על תסריט של מישהו אחר. "קרול" היה מועמד לדקל הזהב, זיכה את רוני מארה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן וסיים את הסיבוב עם שש מועמדויות לאוסקר (אך לא לסרט הטוב ביותר). מעשה פלאים, אותו עבד לקולנוע בריאן סלזניק מספרו שלו, אמור להיות נגיש יותר לצופים צעירים מאשר סרטיו הקודמים של היינס. הספר יצא לאור באותה שנה בה יצא "הוגו", עיבוד קולנועי אחר לספר של סלזניק. היינס תמיד היה קרוב למיינסטרים, אבל נמנע בכוונה מלחדור אליו. ההגיון אומר שמעשה פלאים יהיה הדבר הכי ידידותי לקהל הרחב שאי פעם ביים, אבל זה לא שמארגני פסטיבל קאן ידועים בטעם העממי שלהם. יתכן מאוד שאנשים יתאכזבו מהסרט, בין אם מכיוון שהוא מיינסטרימי מדי, או כי הוא לא מיינסטרימי מספיק, מלכוד שבמאים רבים נתקלים בו כאשר הם חוקרים תחומים חדשים. זוהי המועמדות השלישית של היינס לדקל הזהב.

Redoubtable – סרטו של הבמאי הצרפתי מישל הזנוויציוס, עם לואי גארל, סטייסי מרטין וברניס ביז'ו. בהצלחה למי שיצטרך לתרגם את שמו של הסרט הזה לעברית. מאז שהודה על בימת האוסקר לבילי ווילדר, בילי ווילדר ובילי ווילדר (ובאופן מפתיע, בילי ווילדר לא הופיע בפניו באותו רגע), הזנוויציוס קצת נעלם. הוא ביים את "החיפוש", אבל הסרט לא זכה אפילו לשבריר הפרסום שהוענק ל"הארטיסט", הסרט שחשף את הזנוויציוס לצופים מחוץ לצרפת. בסרטו החדש, שאני לא בטוח אם קיימת מילה בעברית שיכולה להכיל את המבנה הדקדוקי המסקרן של שמו, לואי גארל מגלם את הבמאי האגדי ז'אן לוק גודאר, בעוד סטייסי מרטין מגלם את השחקנית אן ויאזמסקי, בה התאהב גודאר כשהייתה רק בת 17. יהיה מסקרן לראות איך במאי מפורסם אחד מציג במאי שבוודאי השפיע עליו רבות. אולי לא כמו בילי ווילדר, אבל עדיין מאוד משפיע. זוהי המועמדות השלישית של הזנוויציוס לדקל הזהב.

היום שאחרי – סרטו של הבמאי הדרום קוריאני הונג סאן-סו, עם קים מין-הי וקוון היי-יו. יש במאים שכל הקריירה שלהם מוגדרת בידי פסטיבלים. סרטיו של הונג סאן-סו זכו בהרבה פרסים במקומות שונים בעולם, אבל תעצרו את חובב הקולנוע הממוצע ותבקשו ממנו לנקוב בשמו של סרט אחד שביים, וסביר להניח שיענה "שבעה צעדים", "להרגיש בבית", או "רכבת הקרח". תשובה יפה, חוץ מזה שהונג סאן-סו לא ביים אף אחד מהם. הוא מסוג הקולנוענים שאם ראיתם סרט שלהם, אתם בטח מאוד מתוסכלים מכך שאין לכם עם מי לנהל דיון לאחר מכן. המארגנים של פסטיבל קאן מתים עליו, זו הפעם השביעית שסרט שלו מתחרה במסגרת כלשהי בפסטיבל וכמו הקודמות, נראה שהיום שאחרי (שבלתי אפשרי למצוא כרגע מידע על תוכנו) יהיה פריט למבינים בלבד, שרוב העולם בכלל לא ישים לב לקיומו. זוהי המועמדות הרביעית של הונג סאן-סו לדקל הזהב.

קרינה – סרטה של הבמאית היפנית נאומי קוואסה, עם מסאטושי נגאסה ואיאמה מיסאקי. ואז יש את הגרסה הנשית של הונג סאן-סו. נאומי קוואסה קצת יותר מוכרת ממנו לקהל הרחב, אבל ממש קצת. נראה שיש לה מנוי לפסטיבל קאן, כי כמעט כל סרט שלה מהעשור האחרון היה מועמדשם לפרס כלשהו. בהתחשב בשליטה הגברית בתחום הבימוי, כל נוכחות נשית פה היא מבורכת. עם זאת, אני מודה שקרינה נמצא נמוך ברשימת הסרטים שמסקרנים אותי השנה. הסיפור עוסק ברומן בין צלם עם עין עצלה לבין אישה מנותקת מהעולם. נשמע פיוטי, אבל לא כוס התה הירוק שלי. זוהי המועמדות החמישית של קוואסה לדקל הזהב.

הריגת האייל הקדוש – סרטו של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, עם קולין פארל וניקול קידמן. אפשר לומר שיורגוס לנתימוס הוא איש העולם הגדול. בניגוד להרבה במאים אחרים שלא מצליחים להשיג דריסת רגל מחוץ לארצם, לנתימוס הצליח לפרוץ את מחסום השפה עם סרטו הראשון באנגלית, "הלובסטר", שזכה בפרסים ומועמדויות ברחבי העולם (כולל מועמדות לאוסקר על התסריט המקורי), כמו גם להצלחה כלכלית נאה. הריגת האייל הקדוש הוא שיתוף הפעולה השני של לנתימוס עם חברת ההפקה האירית אלמנט, שתפיק גם את סרטו הבא, "המועדפת". העלילה, מהמעט שידוע בינתיים, עוסקת במנתח שיוצר קשר קרוב עם נער מרושע. אצל לנתימוס, די קשה לדעת לאן הסיפור יתקדם, או אפילו לאיזה ז'אנר הסרט ישתייך. הוא נע במהירות בין דרמה, אבסורד, אלמנטים של מדע בדיוני ומי יודע מה עוד. זוהי המועמדות השניה של לנתימוס לדקל הזהב.

יצור עדין – סרטו של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה. למרות שאינו מהשמות היותר מוכרים ברשימה, לוזניצה כן זכה למעט חשיפה בישראל בעזרת סרטו מ-2012, "בתוך הערפל". יצור עדין לוקח השראה מסיפור קצר של דוסטויבסקי, על אישה שנוסעת לכלא מרוחק על מנת למצוא את בעלה שמוחזק שם. בעוד לוזניצה מרבה לעסוק בהיסטוריה של אירופה, במיוחד במאה השנים האחרונות, לא ברור עדיין האם הסרט הוא גרסה מודרנית לסיפור, או שהוא מתרחש במאה ה-19 כמו המקור. זוהי המועמדות השלישית של לוזניצה לדקל הזהב.

הירח של צדק – סרטו של הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו, עם מראב מינידזה וגיורגי צ'רהלמי. ככל הידוע לי, הוקרן עד כה בישראל רק סרט אחד של מונדרוצ'ו, "האל הלבן". לא מצאתי מידע במה עוסק הירח של צדק, אפילו לא רמז. זה שם די אניגמטי ומאחר והשחקן הראשי הוא גאורגי שעובד כיום בעיקר באוסטריה וגרמניה, אני יכול רק לנחש שהעלילה עוסקת בדמות לא הונגרית. זוהי המועמדות השלישית של מונדרוצ'ו לדקל הזהב.

מאהב כפול – סרטו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון, עם מארין וכט, ז'רמי רנייר וז'קלין ביסט. בעוד דוברי האנגלית יהנו מג'רמי רנר ב"ווינד ריבר", דוברי הצרפתית יראו את כפיל השם הבלגי שלו בסרטו של אחד הבמאים היותר מוכרים בתחרות הראשית. אף על פי שאוזון עוד לא בן חמישים, יש תחושה כאילו הוא נמצא בסביבה עוד מאז שנות השמונים. כנראה מכיוון שזה נכון, הוא באמת מביים סרטים כבר קרוב לשלושים שנה. באופן מפתיע, אוזון לא מרבה להופיע בפסטיבל קאן, אף על פי שהוא אחד הקולנוענים הפעילים המפורסמים של ארצו. הסרט עוסק באישה צעירה המתאהבת בפסיכולוג שלה ועוברת לגור איתו, אבל מגלה שיש בו צד שלא ידעה עליו לפני כן. ניחוש שלי: זה קשור לכפילות של פעילותו כמאהב. זוהי המועמדות השלישית של אוזון לדקל הזהב.

מעולם לא היית כאן באמת – סרטה של הבמאית הבריטית לין רמזי, עם חואקין פניקס, אקטרינה סמסונוב ואלסנדרו ניבולה. למקרה שתהיתם מה לין רמזי עשתה אחרי "חייבים לדבר על קווין", התשובה היא בעיקר בלגן. היא הייתה אמורה לביים את "לג'יין יש אקדח", אבל עזבה את הפרויקט ביום בו הצילומים היו אמורים להתחיל. ג'וד לאו, שלוהק לתפקיד הראשי, עזב את הסרט בעקבותיה וכל ההפקה נכנסה לכאוס שהסתיים באסון מסחרי וביקורתי. מעולם לא היית כאן באמת עוסק ביוצא צבא שמחלץ נשים ממעגל הזנות. אני מתלבט עד כמה להתרגש לקראת הסרט. מצד אחד, לא אהבתי את "חייבים לדבר על קווין" ואני לא באמת מצפה בכליון עיניים לסרט חדש של לין רמזי. מצד שני, חואקין פניקס הוא שחקן מדהים ואני תמיד רוצה לראות אותו משחק, גם אצל במאים שלא מלהיבים אותי. זוהי המועמדות הרביעית של רמזי לדקל הזהב (כולל שתי מועמדויות על סרטים קצרים).

זמנים טובים – סרטם של הבמאים האמריקאים האחים ספדי, עם רוברט פטינסון, ג'ניפר ג'ייסון לי וברחארד עבדי. בדומה לאחים כהן ולאחים דאפר, בן וג'ושוע ספדי חולקים לא רק הורים ושם משפחה, אלא גם קריירה כיוצרים. בניגוד לכהנים ולדאפרים, המעבר של האחים ספדי לתודעת הציבור איטי יחסית. הם היו מועמדים למצלמת הזהב (הפרס בקאן לסרט ביכורים) ב-2008, וזכו מאז בפרסים שונים ברחבי העולם, אבל אף סרט שלהם לא קבל חשיפה תקשורתית של ממש. יתכן וזמנים טובים, העוסק בשודד בנק ששוב ושוב נתקל ברודפיו, ישנה את המצב. הרעיון נשמע מעניין וביצוע טוב עשוי להקפיץ את האחים ספדי קרוב יותר לאור הזרקורים. זוהי המועמדות הראשונה של האחים ספדי לדקל הזהב.

חסרי אהבה – סרטו של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב. למרות שהוא זוכה לאהדה גם בקרב מבקרים וגם בקרב הקהל, קשה לי עם סרטים של זוויאגינצב. גם "השיבה" וגם "לויתן" היו איטיים ונטולי התרחשויות עד כאב. יש מי שאוהבים את זה, אני לא אחד מהם. סביר להניח שחסרי אהבה לא יהיה שונה מבחינת סגנון הבימוי. הסרט עוסק בזוג הנמצא בתהליכי גירושין, אך נאלץ להתאחד בחיפוש אחר בנם שנעלם. אצל הרבה במאים, זה היה הבסיס למותחן מרתק ומלא טוויסטים. אצל זוויאגינצב, סביר להניח שדברים יזוזו בצורה הרבה פחות דרמתית. שוב, הרבה אנשים אוהבים את הסרטים שלו ואני לא מתכוון להתווכח איתם. רק למדתי כבר לא לצפות אצלו לפתרונות או להפתעות גדולות. זוהי המועמדות השלישית של זוויאגינצב לדקל הזהב.

פרק 191 – כל התאנים הקטנות

השבוע, אנחנו מדברים על אמנים שמוצאים השראה בשגרת היומיום. הגיבור של "פטרסון" הוא נהג אוטובוס שכותב שירים במחברת. "אמריקן ספלנדור" מבוסס על חייו האמיתיים של יוצר הקומיקס, הארווי פיקאר.

ספוילרים נמצאים בפרטים הקטנים.

פרק 190 – כל זה וסקרלט ג'והנסון גם

השבוע, מבצע מיוחד. ארבעה סרטים במחיר שניים. מכיוון שהפודקאסט מוגש לכם בחינם, זה יוצא משתלם בדיוק באותה מידה.
לרגל יציאת הגרסה המצולמת ל"הרוח במעטפת", חזרנו לעוד רימייק מערבי לקלאסיקה יפנית, כזה שגם נעשה כמו שצריך, חוץ מעניין זכויות היוצרים. "בעבור חופן דולרים" והשוואה בינו לבין "יוג'ימבו" בחלק השני של הפרק.

ספוילרים לכל הסרטים הנ"ל.

ביקורת: הרוח במעטפת

ghostinshellposter_resize.jpg

 

לפני כמעט עשרים שנה, הוציא המפיק המוזיקלי כריס בראן, תחת שם הבמה וואמיוד פרוג'קט, סינגל בשם "King of My Castle". השיר, שהכיל בסך הכל ארבע שורות שחזרו שוב ושוב על רקע מוזיקה אלקטרונית, היה ללהיט ענק וזכור היטב למי שכמו עבדכם הנאמן, היה מחובר באינפוזיה לערוץ MTV באותה תקופה.

לשיר הופקו שני קליפים, כאשר המוכר יותר הכיל קטעים מסרט האנימציה "הרוח במעטפת" בבימוי מאמורו אושיי. הסרט היה שובר קופות ביפן, אבל זכה למעט מאוד חשיפה במערב. שנתיים לאחר שהופק, הקליפ של וואמיוד פרוג'קט ספק למאות מיליוני אנשים באירופה וצפון אמריקה הצצה ראשונה אל מה שהוא אחד מסרטי האנימציה המוערכים ביותר של שנות התשעים. המותג, שהחל את דרכו כמנגה, הוליד מספר סרטים מצוירים, משחק מחשב ושתי סדרות טלוויזיה, בטרם עובד השנה כסרט לייב אקשן. בשלב הזה, חובבי אנימה כבר הכירו היטב את הרוח במעטפת, כמו גם צופים רבים מחוץ יפן שהתפתחות הקולנוע הביתי ושאר אמצעי צריכת מדיה, חשפה בפניהם את אותו סרט שבזמן יציאת הקליפ, היה לחלוטין זר להם.

הגרסה החדשה, בבימוי רופרט סנדרס, מתרחשת כמו שאר הגלגולים של הסיפור, בעתיד. טכנולוגיית הרובוטיקה התפתחה כל כך, שרוב בני האדם המירו חלק מאיבריהם האורגניים בחלופות מכניות, בין אם מתוך צורך רפואי, או מתוך בחירה. אולי צריכים לתקן יד מרוסקת, או שפשוט רוצים לרוץ מהר יותר ולראות באינפרה אדום. ההתקדמות הביאה גם ליצירת רובוטים בעלי בינה מלאכותית מתקדמת, המשתלבים בקרב בני האדם כנותני שירות.

רק דבר אחד טרם הצליחו לפתח: רובוט שמסוגל לחשוב בדיוק כמו בן אדם. למוח האנושי יש יכולת לזהות ניואנסים, לאלתר ולחוש רגשות שאף אנדרואיד לא מסוגל לחקות. בנוסף, לבני אדם יש אינטואיציה שיכולה לחלץ אותם במצבים מסוכנים, או לגרום להם לחשוב מחוץ לקופסה, דבר שרובוט מילולית לא מסוגל לעשות. בכדי להתגבר על מכשול זה, נעשה נסיון לפתח אנדרואידים שלא רק נראים ונשמעים בדיוק כמו בני אדם, אלא גם מושתל בהם מוח של אדם אמיתי, כך שהם אנושיים יותר מכל טכנולוגיה אחרת בהיסטוריה.

השוטרת מירה קיליאן, היא האנדרואידית הראשונה שנוצרה בהצלחה בטכנולוגיה זו. אין למירה זכרונות, אבל נאמר לה שהיא הגיעה באניית פליטים שטבעה ושמעבר לגוף מלאכותי היה הדרך היחידה לשמר את האישיות שלה. המוח שהושתל בגוף הרובוטי הוא הרוח שלה ששמורה בתוך מעטפת בלתי ניתנת להריסה. הדבר הופך אותה לא רק לאנושית יותר מכל אנדרואיד אחר, אלא גם לאשת חוק אמיצה שיכולה להתעמת עם אויבים מסוכנים במיוחד מבלי למצמץ. לא שהיא צריכה למצמץ, כי היא בכל זאת רובוט.

הדבר הראשון שהגרסה החדשה של הרוח במעטפת עושה, הוא להבהיר עד כמה היא מיותרת. זה לא שגרסה מצולמת היא בהכרח רעיון רע, או שאין יותר מה לחקור בעולם של המותג, אבל רופרט סנדרס פותח את הסרט עם סצנות שמישהו אחר ביים לא פחות, ואף יותר, טוב ממנו. הוא מתחיל ממש כמו סרט האנימציה של אושיי ומוסיף לחקות סצנות מתוכו בהמשך הדרך, רק בפחות כשרון ובלי הקשר ראוי.

בעוד יש לסרט החדש עלילה משלו, שמציעה הסבר אחר ליצירתה של מירה ולמניעים של האנשים הרעים, היא לא ממש מעניינת. הרוח במעטפת 2017 הוא אוסף של קלישאות שאפילו לא מנסות להתחבר כמו שצריך לסיפור מרתק. בנוסף לקטעים שלקוחים ישירות מהאנימה, אין פה שום דבר שלא ראינו כבר בסרטי מדע בדיוני אחרים. הדמויות שהן לא בדיוק מה שנראה? התאגיד שמסתיר סוד אפל? דמות משנית שמקריבה את עצמה למען אידיאל, למרות שהייתה יכולה לברוח בקלות בזמן שהאנשים הרעים לא באמת משגיחים עליה ונותנים לה חופש פעולה במידה בלתי אחראית? הכל כבר נראה בעבר. אפילו שמנסים לתת הסבר לכל מיני שאלות סביב הסרט, כולל מדוע להקו לתפקיד הראשי את סקרלט ג'והנסון ולא שחקנית יפנית שתתאים לגלגולים הקודמים של הדמות, זה נראה כאילו לא היה למפיקים באמת אכפת מהסיפור, רק שיצליחו לגרוף כמה שיותר כסף מהשוק הלא מאוד מנוצל של גרסאות לייב אקשן של סרטי אנימה מצליחים.

הגישה הזו, באופן לא מפתיע, הובילה לאכזבה מסחרית. בעוד הסרט כן הרוויח יותר ממה שהשקיעו בו, קצב ההכנסות לא מעודד והביקורות השליליות בטח לא עוזרות. בניגוד לרימייקים של דיסני לסרטי אנימציה קלאסיים, לא עומד מאחורי הרוח במעטפת אולפן שהוא בפני עצמו שם המושך קהל. הסרט הופק בידי סרטי ארד שהעומדים בראשם הם אמנם אנשי עסקים מצליחים שיסדו את חטיבת הקולנוע של מארוול, אבל אינם שם גדול בכל הנוגע לקהל הרחב. בלי לוגו מפתה על הפוסטר, הגרסה החדשה נדמית בפרסומים כמו עוד סרט אקשן גנרי (עזבו רגע שזה מה שהיא), במקום חלק ממותג מדיה מצליח שממציא את עצמו שוב ושוב מחדש כבר קרוב לשלושה עשורים.

סקרלט ג'והנסון עובדת כאן בהילוך שני. היא לא מספיק מושקעת בתפקיד בכדי שתהפוך אותו למשהו זכור ומצד שני, המשחק שלה רגוע יחסית גם בסרטים אחרים, אז לא מאוד מרגישים את האדישות שלה. הבעיה יותר בולטת ברגעים בהם הדמות אמורה להביע רגש ובמקום שהצד האנושי שבה יגרום לסערת רוחות, או שהצד הרובוטי יכתיב תגובה מתונה במידה מפחידה, ג'והנסון פשוט תקועה באמצע, כאילו ברור לה מראש שזה לא "אקס מאכינה" וכולם רק רוצים לגמור את היום וללכת הביתה.

אחד הדברים שסנדרס הכי השתדל לחקות מאושיי, הוא סצנות אקשן. למרות שהנימוק העלילתי שונה, מרבית האקשן בגרסה החדשה נעשה בהשראת הגרסה מ-1995, או אפילו מעתיק ממנה ישירות. מאחר וסרט האנימה מחזיק מעמד גם היום כסרט אקשן משובח, הגרסה החדשה לא נוראית בתחום הזה. היא פשוט עושה פחות טוב את אותן הסצנות. האפקטים מוצלחים רוב הזמן, אך ישנם רגעים בהם ה-CGI פרימיטיבי בצורה משונה. אנשי האפקטים יצרו את האשליה שמירה מסוגלת להפוך לבלתי נראית, יצרו אנדרואידים אמינים, בנו עיר שלמה בצורה דיגיטלית והחליפו חלקי גוף ברכיבים מכניים בצורה חלקה, אבל לא עמדו במשימה הפשוטה של לא לגרום לדמות שקופצת באמצע קרב להיראות כמו מודל לאנימציה מהמשחק Another World.

כאילו במטרה לגרום לסרט להיות עוד יותר סתמי, "ביט" טקאשי קיטאנו, אליל האקשן היפני, מבוזבז על תפקיד מפקד המשטרה שפשוט יודע דברים בלי שום הסבר. הוא לא מבצע חקירה בעצמו, או נחשף למידע סודי, אלא סתם נמצא על המסך כדי לקבל החלטות ולחלק הוראות. העובדה שהוא הדמות היחידה בסרט שמדברת יפנית, בעוד כל שאר העולם מדבר אנגלית, היא לא יותר ממבלבלת. כולם דוברים את שתי השפות, אבל הוא היחיד שמתעקש על יפנית? אין בסרט הסבר לכך, בדיוק כמו שאין הסבר רציני כמעט לשום דבר.

הדבר המדהים ביותר בגרסה הזו של הרוח במעטפת, הוא עד כמה הסרט משעמם. כל הזמן קורים בו דברים, האקשן מבוסס על רעיונות מצוינים (גם אם של מישהו אחר), יש גילויים שמשנים את כל תפיסת העולם של הדמויות, יש פושע מבוקש שמוצג עם הרבה יותר עומק מכפי שנדמה בהתחלה, יש את טקאשי קיטאנו ועדיין, הדברים האלה לא מייצרים משהו מעניין. אפילו את הביקורת הזו לקח לי כמה ימים להתחיל לכתוב כי לא חשתי שדחוף במיוחד לפרסם אותה. זה סרט שמנסה להיראות מיוחד, אבל הוא כל כך נטול מקוריות או הגיון פנימי, שהכל מתפוגג בזמן הצפיה. התוצאה היא בדיוק מה שהייתם מצפים מהבמאי של "שלגיה והצייד", שחקנית שלא עשתה תפקיד מאתגר באמת כבר ארבע שנים והתסריטאי של שלושה סרטי רובוטריקים. זה משהו שכולם עשו בשביל המשכורת והשקיעו בו מינימום מחשבה.

ביקורת: פטרסון

paterson_resize.jpg

הסרט

 

קל להגדיר סרטים של ג'ים ג'רמוש

הם דומים זה לזה, אך בדרכם

כה שונים

כאילו הניח מציאות מול המצלמה

או שכח להוסיף תסריט והכל מתנהל בזמן המתנה להוראות

דמות ראשית, לרוב גבר

בודד

בעצם מוקף באנשים

חברים, אוהבים, מכרים, יריבים

זה לא משנה, הוא עדיין מבודד

מתמודד עם מצב

שהוא החיים עצמם, אלה שאין בכוחו לשנות

זוהי מנת גורלו

 

 

אני לא מתיימר להיות משורר. כמו הרבה מתבגרים ממורמרים, שפכתי לא פעם את רגשותי על גבי דף, בלי כוונה לשתף את הכתוב עם העולם. אין לי הרבה הבנה בשירה, אני אפילו לא יודע מה מבדיל בין שיר לבין סיפור מאוד קצר. אין לי מושג אם השבירה של השורות קובעת את ההבחנה, או שאולי זה משהו בשפה, שלקוחה מחלק אחר של המוח. את השירים שכתבתי פעם, אני ממעט להוציא מהמחסן. הם נכתבו עבורי, או בכדי שיראו את מה שהוסתר מתחת לפני השטח במידה ויקרה לי משהו רע. כיום, בתור מבוגר, אני מוצא סיפוק בכתיבת ביקורות על סרטים.

מבחינת ג'ים ג'רמוש, שירה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. לא כולם משוררים, אבל כל אדם יכול להוות השראה לשיר טוב. משורר אמיתי לא נמצא בהכרח בספריה, או מצוטט על גבי לוח זכרון. חלקם מתחבאים בתוך מחברות סודיות, שאיש מלבדם לא יודע את תוכנן.

פטרסון הוא נהג אוטובוס שחי בפטרסון, ניו ג'רזי. כן, זה כמו תושב רמת גן שנקרא רמת גן. כנראה שההורים שלו לא היו אנשים יצירתיים במיוחד. לפטרסון יש שגרה קבועה. הוא מתעורר כל בוקר לפני שש וחצי לצד בת זוגו לורה, אוכל איתה ארוחת בוקר, יוצא לעבודה, נוהג באוטובוס לכמה שעות ואז חוזר הביתה. לורה מספרת לו על הדבר הבא שהיא מתרגשת לקראתו, פטרסון מספר לה איך היה בעבודה. הם אוכלים ארוחת ערב וקצת לפני השינה, הוא לוקח את הכלב לטיול ועוצר לשתות בירה בפאב השכונתי.

הדבר היחיד ששובר את השגרה, הם השירים שפטרסון כותב. הוא נושא עמו מחברת לכל מקום, בה הוא כותב כאשר נוחתת עליו המוזה. אף אחד חוץ ממנו לא יודע מה כתוב שם ולורה דוחקת בו ליצור עותקים כי היא חושבת שכשרון כמו שלו, ראוי לשתף עם העולם, אבל פטרסון מתעכב, שומר את המחברת חבויה מעיני כל. למרות רצונו להתרחק מאור הזרקורים, זוגתו דווקא רוצה להצליח בגדול. היא מעצבת את הבית בשחור-לבן אותו היא רוצה להפוך לסמלה המסחרי וחולמת על לפתוח חנות קאפקייקס, או להפוך לזמרת קאנטרי. מה שיקרה קודם.

אין בפטרסון הרבה התרחשויות. הסרט מציג במשך שבוע אדם עם חיים פשוטים ונפש יצירתית. הוא לא מוחצן כמו לורה, או כמו הזוג שמגיע בכל ערב לפאב ולא מצליח להיפרד כמו שצריך. פטרסון פשוט חי את חייו, בלי להגיב או להביע רגש מעבר לחיוך או מבט מסוקרן פה ושם. הוא טוב בלהקשיב, פחות בלדבר. בדיוק מה שהייתי מצפה בהתחשב בזהות הבמאי.

לאורך הקריירה הארוכה שלו, ג'ים ג'רמוש הקפיד שלא להגדיש את המסך בתפניות עלילתיות. גם בסרטים היותר נגישים שלו, כמו "נרדפי החוק" ו"גוסט דוג", נראה שהסיפור הוא משני והדגש הוא על האופן בו הדמויות חוות את העולם. פטרסון הוא בדיוק מה שחשבתי שיהיה: סרט איטי ומהורהר, עם דמות ראשית לא מרגשת, מעט מאוד הפתעות ובאופן כללי, תחושה שהבמאי מנסה ללמד אנשים איך לעצור ולהבחין בכל הפיוטיות שבעולם. יש כמה רגעים משעשעים והפתעות דרמתיות, אבל נראה שכמו פטרסון והאנשים סביבו, היקום תמיד יתקן את המסלול לכיוון השגרה הבטוחה.

באופן כללי, פטרסון הוא אדם שלא צריך שום דבר מעבר למה שכבר קיים. הוא מסרב לקנות טלפון נייד, מגיב באדישות לעיצובים הפרועים של לורה בבית, נמנע משיחות ארוכות, נשאר בעבודה משעממת למרות שיש לו ראש כל כך יצירתי ולמעשה, שומר למחברת הקטנה שלו את כל מה שאינו מבטא בקול. גם שם, בין הדפים, מצטייר אדם רגוע שמרוצה ממקומו בעולם ויותר חושש משינוי הסטטוס קוו, מאשר רואה בו משהו בעייתי. עם הרקע הצבאי שלו, יתכן וחווה משהו שגרם לו לפחד מהתרגשויות ולהעדיף מינימום הפתעות בהמשך חייו, אבל אין בתסריט התיחסות ישירה לאפשרות זו. ככל הידוע לנו, יתכן ופטרסון עזב את הצבא כי לא היה מספיק משעמם עבורו.

אדם דרייבר לוהק לתפקיד הראשי ובהתחשב בכך שמדובר בשחקן שגם ככה נשמע ונראה כאילו הוא מנוגן בהילוך איטי, מדובר בבחירה מתאימה. אין לו את הנתונים הפיזיים של מי שמעביר שעות ארוכות מדי יום בישיבה על התחת ובקושי עושה פעילות גופנית, אבל הוא מספיק חסר זוהר וכריזמה על מנת שיהיה הטיפוס הזה שנעלם ברקע, שקוע במחשבות ולוגם קטעי שיחה מסביבתו. גולשיפטה פרהאני מייצגת יפה את החולמנות של לורה ובהחלט אפשר להאמין שהדמות שלה ושל דרייבר מאוהבות. ברי שאבאקה הנלי משעשע בתפקיד דוק, מנהל הפאב, וריזוואן מאנג'י מפגין כישורים קומיים בתור דוני, הדמות הכי אומללה בסרט. בזכות משחק מתון שלהם ושל שאר השחקנים, תחושת הריאליזם בהחלט מורגשת מנקודת המבט הכמעט אדישה של פטרסון.

עם זאת, יש הבט אחד ששובר את האמינות. כל השיחות בסרט נעשות בתורות. אף דמות לא עולה על דבריה של דמות אחרת, או קוטעת אותם באמצע. בניגוד לשירים שפטרסון כותב, השיחות בחייו בעלות מבנה יציב ובנויות משורות שלמות. קשה לי לומר האם ג'ים ג'רמוש עשה זאת בכוונה, מתוך רצון להראות שפטרסון כל כך שקוע בתוך שגרה, שאפילו השיחות שלו מתנהלות בסדר מופתי, או שמדובר בפספוס הנובע מתפיסה מיושנת של הבמאי, לפיה יש להקריא שורות כפי שנכתבו ולא כפי שהרגע דורש.

יש בזה משהו שמסיח את הדעת. סרט שכל כך רוצה להעביר תחושה של חיים אמיתיים כהשראה ליוצר, אמור להציג אותם כיותר נאים, כאילו ההשראה נובעת משבירה של השקט ולא מהמתנה סבלנית שהצד השני יסיים את דברו. באותה מידה, חשתי פספוס מכך שהסרט אמנם מציג את סדר היום של פטרסון עם מעט מאוד מקום להתגמשות, אבל רק היומיים הראשונים הם באמת מראה אחד של השני. החל מהיום השלישי, התבנית מתחילה להישבר. בדיוק כשהתרגלתי לסדר מאוד מסוים של סצנות, כל פעם בווריאציה טיפה שונה, הסרט מתחיל לדלג על מה שכבר הוצג ולהתעכב על דברים שלא נראו לפני כן. זה לא דבר שהייתי מתלונן עליו בדרך כלל, אבל אם הדמות הראשית כל כך בקטע של שגרה, יותר הקפדה על סדר קבוע של סצנות הייתה רק מוסיפה לתחושה שהיצירה שלה לקוחה מתוך השגרה ולא מתוך החריגה ממנה.

פטרסון הוא סרט מהנה, אבל לא למי שמעדיף התרגשויות והפתעות. הפואנטה שלו היא שהחיים נמשכים והעולם מוסיף להתקיים גם בלי דרמות גדולות. לא הכל עובד חלק, אבל העיקר שעובד. אף על פי שהשגרה של פטרסון היא לא החלום האמריקאי הקלאסי, אין לו סיבה להתלונן. הוא בריא, חי עם אישה אוהבת, בעל פרנסה קבועה ומוצא מספיק זמן לקפוץ לכוס בירה בפאב מדי ערב. לא פסגת השאיפות, אבל זה מה שיש לעיר פטרסון להציע. יצאו ממנה כמה אנשים מאוד מפורסמים, אבל מדובר בעיר מאוד אפורה בפני עצמה, עם היסטוריה מרתקת והווה די סתמי. בהחלט המקום למי שכל מה שנחוץ לו הוא סדר יום קבוע. לא תמצאו כאן משהו פורץ דרך, אבל מי שאוהב את הסגנון נטול ההפתעות של ג'ים ג'רמוש, בהחלט עשוי לאהוב גם את הסרט הזה.

פרק 189 – המלח המשמיד

ארוחה עם חברים אמורה להיות עניין פשוט. לא עבור הדמויות בשני הסרטים עליהם אנחנו מדברים השבוע. מתחילים עם "זרים מושלמים", הלהיט המפתיע שמוקרן בארץ כבר יותר מחודש. ממשיכים אל "סוד הקסם הבורגני", סרטו הפחות הזוי של לואיס בוניואל.

ספוילרים לשני הסרטים.