ביקורת: מנצ'סטר ליד הים

manchester_resize.jpg

 

"הכל בסדר?" "מה קרה?" "אתה מחכה למישהו?" "למה אתה לא מחייך?"

כל מי שמרגיש נוח יותר להיות שקט ומהורהר מאשר לדבר בקול ולשלוח חיוכים מאולצים בחדר מלא אנשים, מכיר את השאלות האלה. אנשים רוצים לעזור, חושבים שהמילים שלהם יכולות לרפא כל מחלה, אבל בעצם גורמים רק לאי-נעימות. בתור מישהו שבאופן טבעי, הפרצוף שלו נראה רוב הזמן כאילו הוא ממש לא רוצה להיות כאן כרגע (בלי קשר אם זה נכון או לא), סמכו עלי כשאני אומר שהשאלות האלה לא עוזרות. לא רק שאינן פותרות שום דבר, הן גם יוצרות בעיה חדשה בכך שהן גורמות לנשאל להיות פתאום מאוד מודע לעצמו.

לי צ'נדלר, הדמות הראשית ב"מנצ'סטר ליד הים", הוא מסוג האנשים שכנראה שואלים אותו את אחת השאלות האלה לפחות פעם בשעה. מי שמכיר אותו, יודע את הסיפור וכבר מצפה לתגובות הישירות וחסרות הרגש שלו. מי שלא יודע מה עבר עליו, רואה בעיקר שרת שקט שעושה עבודה טובה באחזקת הבניין ולא ממש יודע איך לנהל שיחה בלי להעליב בטעות, או בכוונה. מדי פעם, הולך מכות בפאב, אבל רוב הזמן, לי הוא פשוט טיפוס מסוגר שחי ממשכורת מינימום ולא מתרועע עם אנשים אחרים.

ידיעה על מות אחיו גורמת ללי לחזור אל מנצ'סטר, עיר הולדתו במסצ'וסטס, שם עליו לטפל בסידורי הלוויה. הוא מבין במהרה שעליו לטפל בעוד עניין, אחיין בן 16 שנותר כעת ללא מבוגר אחראי. פאטי מתנהג כמתבגר ממוצע, חבר בלהקת רוק ובקבוצת ההוקי קרח של בית הספר, יוצא עם בנות, אוכל פיצה עם חברים, אבל הוא עדיין צריך מישהו שיטפל בענייניו הכספיים וישמור עליו. אמו של פאטי אינה כשירה לטפל בו, אז לי נקלע להתלבטות האם למלא את צוואת אחיו ולהפוך לאפוטרופוס, או למצוא סידור נוח יותר.

מתקציר העלילה, מתבקש לחשוב שמנצ'סטר ליד הים הוא דרמה משפחתית שגרתית, עם הטריגרים המוכרים והסצנות המתבקשות של שבירת צלחות, סטירה דרמתית וקריאות "אתה לא אבא שלי!". למרבה השמחה, סרטו של קנת לונרגן מצליח לחמוק מקלישאות ולהציג דמויות ריאליסטיות ועמוקות במידה חריגה. פאטי לא עושה סתם דרמות רק כי הוא מתבגר. התגובה שלו למות אביו היא מתונה ואנושית, כזו שהייתי מצפה מאדם אמיתי בגילו שאינו סובל מהפרעה נפשית כלשהי (אם להתעלם מכך שגיל ההתבגרות הוא סוג של הפרעה). הוא מתאבל בדרך שלו ומתמודד בצורה הגיונית עם חוסר השליטה שמלווה מעתה את חייו.

מנגד, לי נאבק בשדים משלו. זה מסבך אותו מדי פעם, אבל המשפחה והחברים של המשפחה נמצאים שם כדי לעזור ולהרגיע כשצריך. הסיבות להתנהגות האנטי-חברתית שלו מוסברות בסרט, אבל הוא לא הופך בגללן למנודה, אלא יותר למי שבחר בצורת התמודדות פחות מקובלת. בעוד 99% מהסרטים היו מחפשים בכח דרמות שיטלטלו עוד יותר את הסירה, מנצ'סטר ליד הים מבין שמוות במשפחה חד-הורית הוא כבר דרמה רצינית ואין צורך לגרום לדמויות לעבור מכשולים נוספים שמונחתים עליהן בצורה מלאכותית, רק מתוך פחד לא לעמוד בציפיות.

נשאלת השאלה, אם הסרט מחזיק את הדמויות ריאליסטיות ולא מעמיס עליהן קשיים שאינם ניתנים לפתרון באמצעות חשיבה משותפת, איך הוא מצליח להישאר מעניין לאורך שעתיים ורבע? התשובה נעוצה במבנה העלילתי הלא שגרתי שלו. מנצ'סטר ליד הים מתרחש אמנם בעיקר בהווה, אבל רוב ההתקדמויות העלילתיות הגדולות הן דווקא בעבר. בעוד לא קורים הרבה דברים לאחר מותו של האח, הסרט מחזיר אותנו מדי פעם לארועים דרמתיים מהשנים שקדמו לאותו יום. אנחנו לומדים על הדמויות ועל הרקע המשותף ביניהן, כאשר המוקד הוא על מה שהפך את לי למה שהוא. כמו קבר שמעל פני הקרקע רואים רק מצבה עם מה שרוצים לזכור מאותו אדם, וצריך לחפור באדמה המלוכלכת על מנת לגלות שלדים. ההווה הוא הכיתוב על האבן, העבר הולך ונגלה ככל שחופרים.

אם אתם עוקבים אחר תחזיות לאוסקר, בוודאי שמעתם כבר שקייסי אפלק מסומן כמועמד מוביל לזכיה בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר. אני בדעת מיעוט במקרה הזה. אף על פי שהמשחק העצור ונטול הרגש של אפלק מתאים לדמותו של לי, ככה בדיוק הוא משחק בכל תפקיד אחר בו ראיתי אותו, לרבות זה שכבר היה מועמד עליו לאוסקר לפני תשע שנים. בעוד אחיו בן ידוע לשמצה בנטיה להתפזר בכל רחבי קשת הרגשות ללא ריסון, קייסי מאופק מדי לטעמי. זה לא היה מפריע לי אם הסרט היה מציג את לי במצבים אחרים פרט לקר ומופנם, אבל בהעדר דוגמה לכך, הוא היחיד כאן שכל הזמן בלט לי עד כמה הוא משחק. זה שיש הזדמנות להראות אותו מאושר, או לפחות לא עצור כל כך ואפלק עדיין מתנהג בדיוק אותו דבר, גורם לי לחשוד בכשרון המשחק שכל כך מהללים.

שאר השחקנים עושים עבודה טובה. קייל צ'נדלר מוצלח בתור האח שמגלה שזמנו קצוב, סי.ג'יי. וילסון מעורר אהדה בתפקיד חברו הטוב, השחקנים הצעירים מדברים כמו בני נוער אמיתיים ולא כמו דמויות מתוסרטות. במיוחד בולטים לטובה לוקאס הדג'ס ומישל ויליאמס. הדג'ס, המגלם את פאטי, מחזק את הרושם שהיה לי מתפקידו ב"תאוריית האפס" של טרי גיליאם. מדובר בשחקן כריזמטי ומגוון, שאפשר רק לקוות שיקבל עוד ועוד תפקידים מאתגרים בעתיד. מישל ויליאמס מציגה פה אולי את הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה שלה. אין לה הרבה זמן מסך בתפקיד אשתו לשעבר של לי, אבל היא מנצלת אותו היטב ובלי להתאמץ גורמת לדמות הכי דרמתית בסיפור להיות גם הכי מעוררת רחמים.

קנת לונרגן הצליח לטוות סיפור לא מסובך, אבל כן מורכב. היכולת לחכות לרגע הנכון על מנת לחשוף מידע חשוב, היא אמנות שמעטים היוצרים שעוסקים בה באותה יעילות שלונרגן מגיע אליה כאן. בלי הרבה נסיון בבימוי ועם כמה תסריטים לא בולטים לטובה ברזומה, לונרגן סוף סוף בשל לספר סיפור משלו, עם טונות של רגש, מחולק למנות מדודות בדיקנות. מה שנראה בהתחלה כעוד דרמה משפחתית, מתגלה במהרה כסרט חכם ששם לב לפרטים הקטנים. העריכה המשובחת עוזרת לשלב את העבר עם ההווה כך שישלימו זה את זה מבלי שהדבר יראה מאולץ. ריבוי הדמויות לא רק שאינו מעיק, אלא תורם לתחושת העומק של הסיפור, כי כל החלטה, גם הקטנה ביותר, יכולה להשפיע על חייהם של עשרות. מנצ'סטר היא עיר קטנה בה כולם מכירים את כולם. בלתי אפשרי שיקרה שם משהו גדול מבלי שיהיו לכך הדים בהמשך הדרך. לונרגן מבין זאת ונותן לעיר חיים משל עצמה, כאילו הייתה בת משפחה שחלק מהדמויות אוהבות, בעוד אחרות מובכות בנוכחותה.

מנצ'סטר ליד הים מעניין גם כסיפור על התמודדות עם אבל, על צורותיה השונות, וגם כהתעמקות בדמותו של שרת מופנם שמסתיר מאחוריו סיפור לא פשוט. הוא לא יכול לברוח מהעבר, כי העבר ממשיך לקרוץ לו מעבר לכל פינת רחוב. כל דמות בסרט היא עולם ומלואו, עם גישה שונה לחיים ולמוות. לי מספק לנו את נקודת המבט של מי שנמצא, מבלי שבקש, בדיוק במרכז העניינים וצריך להחליט כיצד לנהוג על הצד הטוב ביותר, מבלי שיאלץ לעשות שינויים גדולים מדי מצדו. הוא מקבל החלטות לא פופולריות על סמך אמונה שכך עדיף, אבל לא ינוח עד שמי שנמצא תחת אחריותו יהיה מסודר. לא סתם הוא מתואר בידי הבוס שלו כאמין. אפשר לסמוך על לי שיעשה את מה שנכון לעשות, גם אם הדבר מלווה בקיטורים והתעסקות בפרטים שנראים לא רלוונטיים. הוא לא מחפש לשתף את מה שעובר עליו, רק לוודא שאותו הדבר לא עובר על אחרים.

לי הוא אנטי-גיבור מעניין, מכיוון שהוא עושה את מה שנכון בעיניו, מבלי לבטל את צרכיהם של אחרים. מצד אחד, המשפחה חשובה לו והוא מנסה להימנע מעימותים מיותרים. מצד שני, מאוד קל לו להסתבך כשהוא שיכור. השכרון גורם לו לאבד את המעצורים המאוד חזקים עליהם הוא לוחץ. האיפוק של קייסי אפלק בהחלט מתאים לדמות, אם כי הייתי מלהק במקומו מישהו שיכול להפגין טווח רגשות רחב יותר ונותר עצור מבחירה, לא כי זה מה שהוא עושה גם ככה. מעבר לחסרון הזה, מנצ'סטר ליד הים הוא סרט מבריק, עשוי בעדינות שמאפשרת לו להיות יותר מציאותי מרוב הסרטים המתיימרים להיות ריאליסטיים, במיוחד אלה שנופלים תחת הגדרה של דרמות משפחתיות. קנת לונרגן מראה איך מביימים וכותבים בני אדם כך שיראו אנושיים ולא כמו קלישאות. חבל לי רק על הליהוק של אפלק כי עם שחקן ראשי מעניין יותר, כנראה שזה היה כבר עכשיו סרט השנה שלי.

מודעות פרסומת

פרק 171 – דודלי דאדלי

בעוד אנחנו מחפשים פרקים אבודים של הפודקאסט, ניוט סקמנדר מחפש את "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ו"דוקטור דוליטל" (1967) מחפש שבלול ים ורוד ענק.

ספוילרים מדברים אל חיות.

ביקורת: בעלי ברית

allied-2016-3_resize.jpg

 

אחת האמיתות שאני מאמין בהן בכל הנוגע לקולנוע, היא שתמיד אפשר לסמוך על רוברט זמקיס, כל עוד הוא לא נוגע באנימציה. זמקיס אחראי לכמה מהסרטים האהובים עלי משנות השמונים ויצר עוד שורה של סרטים טובים עד טובים מאוד בהמשך הקריירה שלו. להוציא מעידה בודדה עם "האמת שמתחת לפני השטח", לא קרה שלא הייתי מרותק למסך מול סרט של זמקיס, אם לא ממש מאוהב בהתרחשויות מולי. למעשה, הוא אחראי לכל כך הרבה סרטים מוכרים, שכאשר מזכירים בפוסטר או בטריילר סרטים קודמים שלו על מנת לקדם אחד חדש, תמיד נדמה שחסרים כמה שמות בולטים.

חלק גדול מתחושה זו נובע מהרצון התמידי של זמקיס לאתגר את עצמו. הוא מנסה לעשות משהו שונה בכל פעם, לשלב בין ז'אנרים, להציב בפני השחקנים והצוות שלו משימות לא פשוטות שרוב הבמאים היו מוותרים עליהן מראש. גם סרטי האנימציה שביים, בעזרת טכנולוגיית לכידת תנועה, אולי אינם מוצלחים במיוחד, אבל בהחלט היוו נסיון לעשות דברים שלא נעשו לפני כן. רק על התעוזה, מגיע לזמקיס קרדיט.

לפני כמה שנים, לשמחתם של רבים, זנח רוברט זמקיס את הנסיונות לגרום ללכידת תנועה להפוך לדבר הבא בעולם הקולנוע (רעיון שהצליח בערך כמו מהפכת התלת-מימד) וחזר לביים סרטים מצולמים כמו פעם. זה הביא ל"הטיסה" המותח ו"על חבל דק" שלצערי, לא הזדמן לי לראות. "בעלי ברית" הוא הנסיון האחרון של הבמאי הוותיק להפתיע ולהוסיף עוד שם לרשימת הקלאסיקות המודרניות שלו.

בזמן מלחמת העולם השניה, מוצנח מרגל קנדי בשם מקס וטן בלב מדבר סהרה. הוא מועבר לקזבלנקה הכבושה, שם עליו להתחזות לבעלה הצרפתי של מרגלת בשם מריאן. השניים צריכים לרכוש את אמונם של המקורבים לשלטון וישי במרוקו, על מנת להתנקש בחייו של השגריר הנאצי. עד אז, בכדי לא לעורר חשד, מקס לומד כיצד מתנהגים גברים נשואים בעיר ומקבל ממריאן שעורי משחק, על מנת שישמע פחות כמו בראד פיט ב"ממזרים חסרי כבוד" ולא יעורר חשד בקרב הצרפתים האמיתיים.

זוהי תחילתה של יותר מידידות מופלאה. עם תום המשימה, עוברים מקס ומריאן לאנגליה. למרות הבליץ והמלחמה המתמשכת, השניים מוצאים לעצמם זמן להתאהב, להתחתן, לעבור לדירה חביבה ואף להוליד ילדה. נראה שהכל הסתדר, במיוחד עכשיו שהזוג אינו פעיל בשטח, אבל גילוי חדש מאיים להזריק מנה של פרנויה לזוגיות המבטיחה.

אם אתם רוצים לחוות את הסרט כפי שיוצריו התכוונו, נסו להימנע מצפיה בטריילר. זה לא שהוא חושף פרטי עלילה מתקדמים, כמו שהוא מקהה משמעותית את האפקט שזמקיס והתסריטאי סטיבן נייט רצו ליצור. זה לא אומר שאין טעם לצפות בבעלי ברית אם כבר ראיתם את הטריילר, אבל אני מקנא במי שהגילוי נחסך ממנו טרם הצפיה בסרט עצמו. מעדות ישירה של שותף לצפיה, נראה שההפתעה עובדת מצוין עבור מי שהגיע להקרנה בלי לדעת כמעט דבר על העלילה. אני מאוד משתדל לא לחשוף פה יותר מדי, כי אפילו שהגילוי מתרחש בשלב מוקדם יחסית ורוב העלילה מתנהלת לאחר מכן, הטריילר בהחלט הוריד משמעותית את היכולת שלי להיות מופתע בזמן הצפיה.

החשיבות של אותה הפתעה נובעת מכך שבעלי ברית אמנם בנוי כמותחן, אבל מתנהל יחסית ברוגע רוב הזמן. יש רגעים מורטי עצבים, אבל הם מעטים והסרט בונה לקראתם בקרירות בריטית של ממש. למעשה, נראה שהסצנות בקזבלנקה אמנם איטיות יותר, אבל יש בהן הרבה יותר תחושה של תכיפות וצורך להגיע מנקודה לנקודה, מאשר אלה שמתרחשות בלונדון ואפילו פשיטה אווירית לא נראית בהן כמו יותר ממטרד חולף.

מבחינה טכנית, אפשר לצפות מזמקיס רק לעבודה טובה. יש כמה אפקטים שלא עובדים במאה אחוז, אבל השחזור התקופתי ותחושת המלחמה המתגלגלת, מבוצעים היטב. אפילו שאת התפקידים הראשיים מגלמים שני שחקנים שאולי סובלים מעודף חשיפה בשנים האחרונות, בראד פיט ומריון קוטיאר מבינים היטב את הדמויות ומצליחים להיות אמינים כבני זוג שמתחילים בכלל בתור הצגה והופכים במהרה לדבר האמיתי. כמו "מר וגברת סמית", רק בכוונה. כן אציין שבגיל 52, פיט הוא לא הבחירה ההגיונית ביותר לתפקיד, אבל מאחר ונולד ללא הגן שגורם לגברים להיכנס לגיל העמידה, קל לשכוח את גילו האמיתי כשהוא מגלם מרגל פעיל בשטח.

החסרון של בעלי ברית הוא שבניגוד לסרטים אחרים של רוברט זמקיס, הוא טוב ולא שום דבר מעבר. המתח עובד, השחקנים עושים עבודה טובה, העלילה לא לחלוטין צפויה והאפקטים משולבים יפה. עדיין, הוא לא מותיר רושם של ממש. אין בסרט אף סצנה שמלווה אותי מספר ימים אחרי הצפיה, אין בו אפילו משפט מסוים שקופץ לראש כשמנסים להיזכר בסיפור. זה סרט טוב, שנשכח בקלות מפתיעה. מהסוג שגם במאי פחות נועז היה מוציא מתחת ידיו.

זה מעלה את השאלה מה מניע את זמקיס כיום. בשנות השבעים והשמונים, הוא רצה להוכיח את עצמו ויצר סרטים כמו "בחזרה לעתיד" ו"מי הפליל את רוג'ר ראביט" כדי להראות שהוא לא מפחד להיכנס למים העמוקים. בשנות התשעים ותחילת האלפיים, החל להתעניין באתגרים ובסיפורים בעלי קצב לא שגרתי וספק לנו, בין השאר, את "פורסט גאמפ", "קונטקט" ו"להתחיל מחדש", כולם סרטים שגם מי שלא אהב, עדיין זוכר היטב פרטים מתוכם. בעקבות התגובות הפושרות ללכידת תנועה, מה נשאר לזמקיס, פרט ללקרוא תסריט מעניין ולראות מה אפשר לעשות איתו? זה כבר לא הבמאי שלעולם אינו נכנע מול אתגרים ושלועג בפני נרטיבים צפויים מדי. זמקיס של היום הוא במאי טכני טוב, בלי כיוון רגשי. זה בלט גם ב"הטיסה", סרט שעובד, אבל לא ממש ברור למה הבמאי של הקלאסיקות הנ"ל בחר דווקא בו ולא בפרויקט פחות שגרתי.

חבל שלא יצא לי לראות את בעלי ברית עם פחות ידע מקדים לגבי העלילה. יתכן והגילוי המפתיע היה משפר משמעותית את היכולת שלי לקחת מהסרט משהו מעבר לתחושה שהוא לא רע. מרוברט זמקיס אני מצפה ליותר, כי אני יודע שהוא יכול לעמוד בציפיות. כמה שבעלי ברית מעניין ומותח בזמן הצפיה, הוא מתאייד מהזכרון ברגע היציאה מהאולם. בתחילתה של עונה שאמורה להיות עמוסה בסרטים בלתי נשכחים, בזכות חג המולד והאוסקר הקרבים ובאים, הנה סרט אחד שבעוד כמה חודשים, לא יהיה ברור אם בכלל יצא בשנה החולפת.

ביקורת: חיות הפלא והיכן למצוא אותן

fantasticbeastsposter_resize.jpg

 

אם הייתם אומרים לחובב הקולנוע הממוצע לפני עשרים שנה, שסדרת סרטים בת שמונה חלקים רק תלך ותשתפר עם הזמן ותשאיר את העניין בעולמן של הדמויות חי, הרבה אחרי שהסתיים הסרט האחרון, כנראה לא היה מאמין לכם. רוב סדרות הסרטים מתחילות להתדרדר כבר בפרק השני ורק האיכותיות ביותר מסוגלות למלא שלושה סרטים ראויים. הרעיון ששמונה סרטים היוצאים בפערי זמנים קטנים זה מזה, לא יגרמו למיאוס מוחלט מהדמויות וקורותיהן, הוא חדש יחסית והוכח כאפשרי רק במאה הנוכחית. נצטרך לחכות עד לאפריל כדי לגלות האם סדרת מהיר ועצבני מהנה גם בסרט השמיני, ואף אחד לא בטוח איך בדיוק אמורים לספור את סרטי הנוקמים, אז בואו נתמקד בסדרת הארי פוטר.

הספרים אודות הקוסם המתבגר, היו להיט. כולם רבי מכר, עם מאות מיליוני מעריצים בכל רחבי העולם וכאמור, שמונה סרטים מצליחים, מסחרית וביקורתית. באופן טבעי, הגיעו גם מוצרים נלווים, בהם גרסאות מלאות של הספרים אותם הארי וחבריו לומדים בבית ספר. כמה מטא. אחד מהם הוא "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", מאת ניוט סקמנדר (או ניוט סלמנדרה בתרגומים לעברית), שעובד לאחרונה לסרט. אף על פי שלא מדובר בספר עלילתי בשום צורה, המותג של הארי פוטר מספיק חזק בכדי שיוצרת הסדרה, ג'יי.קיי. רולינג בכבודה בעצמה, תכתוב תסריט שלם סביב דמותו של מחבר הספר הבדיוני והרפתקאותיו לפני שהפך למומחה בעל שם עולמי.

בשנות העשרים של המאה שעברה, קצת לפני תקופת השפל הגדול, מגיע המאגיזואולוג הבריטי ניוט סקמנדר לניו יורק. מאגיזואולוגיה היא חקר יצורים קסומים אשר אינם ידועים למי שאינו חלק מעולם הקסמים. ניוט יורד מהספינה עם מזוודה מלאה ביצורים כאלה, עליהם הוא מגן מפני קוסמים שרואים בהם מפלצות מסוכנות. יעברו עוד שנים בטרם ספרו של ניוט ישנה את התפיסה הזו וקוסמים ילמדו להעריך ולכבד את חיות הפלא. כעת הוא נמצא באמריקה למטרות אישיות.

בשל מנעול תקול, משתחררים מהמזוודה מספר יצורים וניוט הוא היחיד שיודע כיצד ללכוד אותם מבלי להרע להם (עם נזק הקפי מסוים). טבען של החיות מתגלה גם ללא-קוסם ג'ייקוב קובלסקי, שחולם לפתוח מאפיה, אבל בלבול בבנק גורם לו לקחת הביתה את המזוודה הלא נכונה ולהיחשף לקיומו של עולם הקסם. התזמון לא יכול היה להיות גרוע יותר בעיני קונגרס הקוסמים המקומי, המוטרד מהקוסם האפל גלרט גרינדלוולד, שמסתובב חופשי ומטיף למלחמה בין הקוסמים ללא-קוסמים, בעוד קבוצה נוצרית קיצונית קוראת לציד מכשפות, כאילו מדובר בסיילם של המאה ה-17. טינה גולדשטיין, עובדת בקונגרס, חושדת בכוונותיו של ניוט ורוצה לעצור אותו, אבל נאלצת להמתין כשהיא מבינה שג'ייקוב מחזיק במזוודה שאף אדם שאינו קוסם לא צריך לדעת על קיומה.

למרות ריבוי ההתרחשויות במערכה הראשונה, חיות הפלא והיכן למצוא אותן עוקב אחר נוסחה עלילתית פשוטה יחסית. אני מניח שזו לא הייתה משימה פשוטה עבור רולינג, שרגילה לשלב בספריה מספר גדול של עלילות ודמויות משנה, חלקן מתחברות בכלל לעלילה של ספר אחר בסדרה. הסיפור בחיות הפלא אינו שטחי במיוחד, אבל הוא בהחלט פשוט ביחס למה שרולינג רגילה לכתוב. מדובר בבחירה מעניינת, כי זה התסריט הראשון שהיא כותבת בעצמה ועל כן, נדרש ממנה לראשונה לרסן את הנטיה להוסיף פרטים ככל שעובר הזמן, לשם בניה לעתיד. חיות הפלא בנוי בעצם הפוך מספרי הארי פוטר, מאחר והוא מגלה כבר על ההתחלה את כל הפרטים החיוניים ודמויות המפתח והתעלומה במרכז הסיפור היא יותר הערת שוליים. רוב הסרט מתרכז בנסיון לאתר חיות נעדרות ובאינטראקציה איתן, בעוד סיפור המסגרת נשאר קטן יחסית.

יש בכך יתרונות וחסרונות. הסיפור בהחלט מתאים לסרט שעומד בפני עצמו ואין צורך לקרוא את כל ספרי הארי פוטר על מנת להתמצא בעולם המושגים של חיות הפלא. כל הדמויות חדשות, או לפחות לא מפורסמות עדיין בקרב קוסמים וזה מאפשר להשאיר את העלילה בפרופורציות נוחות לעיכול. הגישה הזו מתאימה, בהתחשב בכך שחלק גדול מהסיפור משלב בין נקודת המבט של ניוט הקוסם, לג'ייקוב שכל רעיון קיומם של קוסמים במציאות חדש לו וסותר את מה שחשב לעובדות עד לאותו יום. שתי הדמויות משלימות יפה אחת את השניה, כאשר בעל כוחות הקסם נתפס כאקסצנטרי גם בידי הקהילה שלו, בעוד נטול הקסמים הוא טיפוס חברותי שכולם מחבבים. השוני ביניהם אינו מתבטא רק ביכולות מולדות ובמראה החיצוני, אחד הוא אדי רדמיין הרזה והחתיך בעל המבטא והגינונים הבריטיים, השני הוא דן פוגלר השמנמן המשופם שמדבר במבטא ברוקלינאי אותנטי. הם שונים זה מזה גם באופי, מספיק בכדי להפוך משימה פשוטה יחסית כמו לכידת קרנפית-לוויתנית מיוחמת, למיני-הרפתקה.

מנגד, דמויות המשנה סובלות מהעדר זמן להתפתח. טינה מקבלת מספיק זמן מסך בכדי להציג יותר מפן אישיותי אחד, אבל אחותה קוויני לא מספיקה להראות הרבה עומק. נשיאת הקונגרס הקשוחה, שאין מבחינתה שום מקום לגמישות בענייני חוק, לא עושה משהו פרט ללנזוף ולהתעלם מטיעונים שנוגדים את ההוראות. מנהיגת הקבוצה הדתית מתוארת כאישה איומה, אבל הדבר נותר בגדר אמירה וכלל אינו מוצג על המסך. הכי מוזר הטיפול השטחי בסנטור שמרן ואביו, איל עיתונות בסגנון ויליאם רנדולף הרסט, שלא רק זוכים למעט מאוד חשיפה מול המצלמה, אלא גם היו יכולים להיות מוחלפים בכל דמות מעצבנת אחרת מבלי שהעלילה הייתה משתנה. עד כמה שמרענן לראות סיפור פשוט יחסית ביקום שרולינג יצרה, היא לא התאפקה ושלבה בתסריט מספר דמויות שגוזלות אחת מהשניה מקום על המסך ועל כן, לא מאוד מעניינות.

כנדרש מהעולם הספרותי-קולנועי של רולינג, חיות הפלא מפוצץ באפקטים. רובם עובדים ממש טוב ומאפשרים להבין את אהבתו של ניוט סקמנדר למאגיזואולוגיה. בעוד לוקח קצת זמן להכיר את החיות מקרוב, זה בהחלט שווה את ההמתנה. אפילו שברור שמדובר ביצירי מחשב, אדי רדמיין ודן פוגלר הונחו כיצד להתנהג ובדיוק לאן להביט, כך שהאשליה שהם בנוכחות יצורים בגדלים שונים, המגיבים כל אחד אחרת לבני אדם, עובדת. גם כאן, הכימיה בין שני השחקנים עוזרת ללמוד על החיות השונות ללא צורך בהסבר מפורט או בהכנה מראש. ניוט הוא אמנם איש מדע, אבל האהבה הכמעט יצרית שלו לתחום ניכרת ומועברת בצורה יעילה.

חיות הפלא והיכן למצוא אותן מציע טוויסט מעניין על עולם הקוסמים המוכר כל כך. קודם כל, הוא מתרחש בניו יורק ולא בבריטניה, מה שיוצר התנגשויות בין הגישה המקלה יחסית לה ניוט סקמנדר רגיל, מול הנוקשות האמריקאית. בנוסף, הסרט מתרחש לפני תשעים שנה במקומות בהם חיים בעיקר לא-קוסמים, כך שבמקום להראות עולם מקביל שמקיים את עצמו באוטונומיה מלאה, הסרט מציג איך קוסמים וגובלינים משתלבים בעולם שלנו, עם השפעות תרבותיות ואתרים עירוניים מוכרים היטב. מדובר בשילוב משעשע ומאתגר עיצובית של שני העולמות, כאילו ניו יורק לא מספיק מוזרה גם ככה. במקום ללעוג לג'ייקוב על כך שהוא בור מוחלט בענייני קסם, הוא זה שמופתע מחוסר ההכרות של ניוט עם התפוח הגדול. לסדרת הארי פוטר לקח עד הסרט השלישי להעניק תחושה של עולם חי ודינמי שהוא מעבר לתפאורה שעוקבת באדיקות אחר תאורים מהספרים. חיות הפלא נעשה כשהבמאי דיוויד ייטס כבר עבד על מספר סרטים בסדרה המקורית, כך שיותר קל לו לנווט בתוך הכאוס שכל עולם מביא למפגש בין מציאות ודמיון.

למרות שהוא מבוסס על מוצר נלווה שלא תוכנן במקור כבסיס לסיפור רציני. למרות שחלק מהדמויות לא זוכות למספיק זמן מסך בכדי להצדיק את החשיבות שדמויות אחרות מיחסות להן. למרות שהעלילה צפויה והסרט נגמר שתיים-שלוש סצנות מאוחר מדי (מה נסגר השנה עם סרטים שמפספסים רגע מושלם לעבור לכתוביות הסיום?). למרות כל אלה, חיות הפלא והיכן למצוא אותן הוא סרט פנטזיה טוב שלא רק מנצל בצורה חכמה את הרעיונות שספרי הארי פוטר ועיבודיהם לקולנוע הציגו בעבר, אלא גם מצליח להיות נגיש לקהל חדש כמעט מבלי לזלזל באינטליגנציה. הדמויות הראשיות כתובות ומשוחקות היטב והיצורים הקסומים מוצגים באופן שמצדיק לחלוטין את העיסוק בהם. לרגעים, הסרט לא פחות מוצלח מסרטי הארי פוטר האחרים שייטס ביים, אם כי רוב הזמן, הוא בעיקר תוספת מבדרת שאינה גוזלת מהם את מרכז הבמה.

ביקורת: המפגש

_90843681_890a8bd8-6501-11e6-aefa-e8609c477948_486x_resize.jpg

 

אם תחפשו בגוגל את המילה "חייזרים" ותמקדו את החיפוש בעמודי חדשות, תגלו שלפחות פעם בשבוע, יש ידיעה על האפשרות שיצורים מכוכב לכת אחר מתערבים בחיינו, או מנסים לשלוח לנו מסרים מעבר לגבולות מערכת השמש. 99.999999999999% מהנאמר בדיווחים האלה, הוא בולשיט. גיבוב של עדויות מפוקפקות, לצד הדגשה מטעה בכוונה של המילים הלא נכונות בממצאים מדעיים. כלי התקשורת יודעים שפחד מהלא נודע מושך קהל, אז במקום לשאול מה מקורו של הקול המסתורי שנקלט מהחלל, או מה קיוריאוסיטי באמת מצאה על מאדים, מדברים בעיקר על האפשרות לפלישה בין פלאנטרית.

אנשים נופלים שוב ושוב בפח הזה של דיווחים כוזבים, כי התפיסה שלנו לגבי חייזרים מבוססת בעיקר על מה שאנחנו רואים בקולנוע ובטלוויזיה. אנחנו משוכנעים שהם יהיו הומנואידים, כי יותר קל לצלם אינטראקציה עם יצור דמוי אדם, מאשר עם גוש לא מוגדר של סיליקון ומימן נוזלי. אנחנו חושבים שאחד הצדדים יהיה בהכרח חכם ובעל נטיות מיליטנטיות יותר מהשני, כי ככה נראה כל מפגש בין תרבות מתקדמת לפרימיטיבית בהיסטוריה של כדור הארץ. אנחנו מניחים שביום שיווצר קשר ראשוני עם חייזרים, מי שיוביל אותו יהיו בהכרח פוליטיקאים ואנשי צבא, כי רוב התסריטאים עוד לא הבינו איך רשתות חברתיות ומחקרים מדעיים עובדים, אז הולכים על מי שלפחות יודעים לנאום.

"המפגש", המבוסס על סיפור קצר מאת טד צ'יאנג, מנסה לגשר בין הגישה הנפוצה בקולנוע, לפיה חייזרים הם מפחידים ומסוכנים ורק אנשים עם סיווג בטחוני גבוה ביותר רשאים לעשות משהו בנושא, לבין הגישה שהוצגה בסרטים כמו "קונטקט", "ארץ אחרת" ו"להציל את מארק וואטני", לפיה החלל לא שייך לאף ממשלה, אז לעזאזל הפטריוטיזם, בואו ניתן למומחים וליזמים לתפוס פיקוד.

דוקטור לואיז בנקס היא בלשנית מבריקה. יש שיאמרו שהיא הטובה בעולם בתחומה. כאשר שניים עשר גופים מהחלל החיצון נוחתים בנקודות שונות בכדור הארץ, לואיז מגויסת על מנת שתסייע ביצירת קשר עם מי או מה שנמצא בתוך החלליות. בזכות נסיונה הקודם בתרגומים שנחשבו קשים במיוחד, מעריכים בצבא שכדאי לתת לה את האפשרות לחדור אל תוך השטח הסגור ולנסות לגלות את השאלה שמעסיקה את כולם: מה החייזרים עושים בכדור הארץ?

יחד עם לואיז, נשלח אל החללית אסטרופיזיקאי בשם איאן דונלי, שאמור לספק את נקודת המבט המדעית למאמצי ההתקשרות. השניים הופכים לחלק בלתי נפרד מהנסיונות האמריקאים לפענח את משמעות הביקור, בעוד הממשל והציבור דורשים תשובות מיידיות ומתכוננים לגרוע מכל.

נקודה מעניינת שהמפגש נבנה סביבה, היא שהחייזרים לא עושים הרבה. הם שומרים על דיסטנס מהצוות האנושי ומופיעים בפניהם דרך חלון זכוכית, לאחר שהתאימו את תנאי האטמוספירה והכבידה בצד השני לזה שתושבי כדור הארץ רגילים אליו. הדבר יוצר את התחושה שלפחות עד שיתבררו מניעי החוצנים, הם לחלוטין סובלניים לנוכחות בני האדם בתוך החללית, אבל מקפידים לשמור על הילה של מסתורין.

בינתיים, הלחץ מגיע דווקא מהצד האנושי. לחייזרים יש זמן, הם נותנים ללואיז ואיאן ולחיילים המלווים אותם לנסות ולמצוא ערוץ תקשורת. אלה בני האדם ברחבי העולם, שרואים דיווחים בחדשות על עצמים בלתי מזוהים מהחלל ולא מקבלים הסבר מספק להופעתם, שמדגישים עד כמה הזמן לפעול מוגבל. בין אם כוונתם של החייזרים טובה או הרסנית, אין לאף בן אנוש ודאות בנושא. מי שנמצא בקרבת החללית וחשוף למידע מודיעיני סופר רגיש, עוד יודע מה הלך הרוח הנוכחי בקרב מקבלי ההחלטות, אבל הציבור שרוי בבלגן ובפניקה כאשר אין לו מושג אם לקבל את האורחים בפרחים, או בצרור יריות.

הסרט בונה את המתח בצורה יעילה. אין לבמאי דניס וילנב שום כוונה לחשוף על ההתחלה מה החייזרים רוצים או למה הם מסוגלים, כשם שאין לו כוונה לחשוף מה הצבא והממשל מתכננים לעשות במידה ולא יקבלו תשובה רצויה. בניגוד לרוב סרטי המפגש הבין-פלאנטרי, הסרט הזה לא מצהיר מראש האם מדובר בסרט פלישה רווי אקשן, או בדרמה מהורהרת על עתיד האנושות. הוא בעיקר נותן לנו לחוות את הקושי שבגישור על פערי שפה. אם לקח שנים עד שהצליחו לפענח את אבן רוזטה, שנכתבה בידי בני אדם, רק תחשבו איזה אתגר זה לפענח כוונות של יצורים שאפילו לא ברור אם הם מבינים מה ההבדל בין האנשים מולם לבין הציפור בכלוב שבודקת האם בטוח לנשום.

חרף המתח הממושך, המפגש נוטה לדילוגים חוסכי זמן מדי פעם. שבועות עוברים במחי סצנה אחת והתיאור עד כמה העבודה קשה ומתישה, נותר בעיקר במילים, ללא הדגמה של ממש. לואיז ואיאן מגיעים לתוך החללית בשלב כל כך מוקדם של הסרט, שלא היה בכלל זמן להכיר אותם כדמויות. כל מה שמגלים לנו על לואיז זה שהיא מומחית לשפות, חיה לבד ושהבת שלה נפטרה ממחלה. על איאן אין אפילו את מעט המידע הזה. הסרט מתיחס אל שתי הדמויות כאילו הן מוגדרות בידי התפקיד שלהן ולא בידי תכונות אופי נוספות. האינדיקציה היחידה לכך שלואיז, למשל, לא שדדה מכולת וירתה במוכר בדרכה לאוניברסיטה, היא שקשה להאמין שמרצה במעמדה תעשה את זה. אין באופי שלה שום דבר שסותר את האפשרות, אנחנו פשוט מניחים שזה לא מתאים לה.

מדובר בעניין בעייתי, כי עד כמה שהמפגש משתדל לתת לדמויות זמן לעבוד ולהדגיש עד כמה אסור לדחוק בהן, הוא מדלג על דברים שיסייעו לנו לדעת מיהן בעצם. בהתחשב בכך שמדובר במי שהוטלה עליהם המשימה לייצג את המין האנושי בנסיונות לתקשר עם חייזרים, מטריד לקלוט כמה מעט אנחנו באמת יודעים על הנציגים שלנו. איזה רושם אנחנו אמורים לצפות שישאירו, או איך חוויות מהעבר ישפיעו על הגישה שלהם לקראת הפגישה הכה חשובה, אפשר רק לנחש.

אותה טכניקה של דילוג על פרטים בכדי להגיע לעיקר, גם הופכת את סוף הסרט לבעייתי. לא אגלה מה קורה, אבל אציין שלמרות רעיון מחוכם שלא צפיתי מראש, הסיום נראה לי מואץ ואפילו דרמתי באופן מאולץ. תואר שלא חשבתי שאכתוב על סרט שהנושא המרכזי בו הוא הופעת חייזרים מסתוריים בכדור הארץ. בעוד רוב הסרט ערוך בצורה נפלאה ושומר על עניין דרך קצב פחות או יותר קבוע ובניית מתח נבונה, ההתחלה והסוף שלו מואצים מדי לטעמי. כאילו דניס וילנב חשש שהצופים, כמו ההמונים ברחובות, יכנסו להיסטריה אם לא יקבלו תשובות ברורות.

מבחינה טכנית, מדובר בסרט מדהים. עריכת הסאונד מדויקת ומאפשרת להישאב בקלות לתוך הסיפור. אזעקות, מטוסים חולפים בשמים, דיבורים בקשר, יריות מרוחקות, הסרט משקיע בדברים הקטנים, גם כאלה שהיה אפשר להתעלם מקיומם והעלילה לא הייתה נפגעת בשום צורה. הצילום לא בולט במיוחד רוב הזמן, אבל ישנם רגעים שברדפורד יאנג מפתיע עם היכולת שלו לצלם בתנאי שטח קשים. עוד חשוב לציין לטובה את הפסקול המוזיקלי שמלווה את הסרט. הוא לא מאוד מקורי, פחות או יותר מה שהייתי מצפה ממדע בדיוני עם אלמנטים של מותחן, אבל יעיל ביצירת אווירה מסמרת שיער כשצריך. גם האפקטים אמנם אינם עוצרי נשימה, אבל מיושמים היטב לצד השחקנים מבוססי הפחמן.

המפגש הוא סרט טוב וחכם רוב הזמן, עם קצוות פגומים שמנסים לקצר תהליכים ויוצרים בכך בעיקר בלבול. איימי אדמס וג'רמי רנר חביבים בתפקידים הראשיים, למרות שיותר השקעה ברקע של הדמויות, הייתה מעניקה להופעה שלהם משהו מעבר לתחושה שהם יודעים לקרוא טקסט ממש טוב. רוב סרטי המדע הבדיוני שמנסים להיות גם ריאליסטיים, יתקלו בשלב כלשהו בחומה הנבנית סביב העובדה שהבסיס העלילתי שלהם אינו מציאותי. המפגש מנסה כמה שאפשר להוציא גרסה חכמה ומרתקת של רעיון נדוש, ומצליח כמעט עד הסוף. מעבר לעוד הכרות עם לואיז ואיאן מחוץ לשעות העבודה, אולי גם יותר הכרה בכך שהופעת חלליות ברחבי העולם היא דבר שאף ממשלה לא יכולה לשלוט בו, הייתה עוזרת לסרט לפתח אמינות. "סיפור חייך", עליו הסרט מבוסס, נכתב ב-1998, כשהיכולת האנושית לחצות גבולות ולשתף פעולה ברמה האזרחית, הייתה מוגבלת משמעותית מאיך שהיא כיום. לא נראה שלקחו את זה בחשבון כשעבדו את הסיפור לסרט, מה שהופך חלקים גדולים ממנו לבעיתיים עלילתית. עדיין, רובו המוחלט של המפגש מרתק ושווה צפיה, במיוחד אם נמאס לכם מהאופן הצפוי בו הגעת חייזרים מוצגת בדרך כלל.

ביקורת: אמריקן האני

american-honey-poster_resize.jpg

 

נניח שגדלתם כל חייכם בסביבה של אנשים נוראים. כאלה שחושבים רק על עצמם, מתעלמים מהבטחות, מזניחים חובות ורואים באחרים לא יותר מכלי לסיפוק רצונותיהם הבהמיים. האם מצב כזה ישפיע על היכולת שלכם להבחין בין טוב לרע? האם הכרות בלעדית עם השוליים, תגרום לכם להבין את הערכים המקובלים יותר על החברה, או שתקבלו כל מיתון ביחס למה שהכרתם כנעלה מוסרית? אתם עלולים לא לדעת שאנשים חדשים שתפגשו הם עדיין אנשים רעים, מאחר והתרגלתם למצב כה קיצוני, שהחדשים נראים לכם כמו צבא הישע.

סרטים כמו "פייטר" של דיוויד או. ראסל, "קר עד העצם" של דברה גרייניק ו"החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזה הם דוגמאות לעיסוק לא ישיר בשאלה הפילוסופית הנ"ל. הדמויות הראשיות רגילות ליחס רע, אז הן עושות אידאליזציה לאנשים שהצופה מזהה כפגומים מוסרית, אבל הם עדיין שיפור לעומת מה שגיבור הסרט היה רגיל אליו. אנחנו, האנשים שמביטים מבחוץ, שופטים לפי מערכת כללים שונה מזו שהדמויות בסרט מכירות, מה שעשוי ליצור חקר מרתק של האופי האנושי והנטיה לקבל את הפחותה משתי רעות כדרך להגשים חלום.

"אמריקן האני" נראה בהתחלה כמו סיפור שמעוניין לעורר דיון על מוסריות גמישה אל מול מוסכמות החברה, אבל נוטש אותו די מהר לטובת סרט מסע נטול תובנות.

סטאר עוזבת את אביה המתעלל ומצטרפת לקבוצת צעירים שנעים ברחבי ארצות הברית על מנת למכור מגזינים מדלת לדלת. בהתחשב בכך שרוב האנשים אינם נוטים להסכים להצעות עסקיות שכאלה, או בכלל קוראים מגזינים בימינו, המוכרים צריכים למצוא דרכים יצירתיות להחתים מנויים חדשים ולהביא רווחים לקריסטל, הבוסית הקשוחה. המוכר המצטיין בקבוצה הוא ג'ייק, טיפוס שמתלבש ומתנהג כמו הזאב מוול סטריט, מינוס כסף אמיתי שיגבה את הכריזמה שלו. סטאר מוצמדת אליו על מנת ללמוד את רזי העבודה, אבל מהר מאוד מגלה שלא נוח לה לשקר על מנת להשיג מזומנים.

אני מאוד נדיב כשאני כותב שיש לג'ייק כריזמה. האמת היא שהוא מברבר כל כך הרבה, שדי קיוויתי שהסרט יוקרן עם כפתור השתקה. שיה לה באף הוא לא טיפוס סוחף, הוא שחקן בינוני שמעלה סרטונים ויראליים של עצמו מתחזה לקואוצ'ר כדי שימשיכו לדבר עליו. הוא בן אדם שמגיע לפסטיבל ברלין עם שקית נייר על הראש כדי להזכיר לאנשים שהוא קיים. התסריט של אמריקן האני טוען שג'ייק מסוגל לשכנע אנשים לקנות כל דבר ולמשוך כל אישה בעקבותיו, אבל הסרט מאוד לא החלטי לגבי איך להציג זאת בפועל. לא רק שאנחנו לא רואים כמעט את ג'ייק מדבר אל לקוחות, הוא אפילו לא מסוגל לגרום לסטאר להישאר לידו למשך יותר משתי דקות.

אולי זה מכוון, אולי אנחנו אמורים לראות בג'ייק טיפוס צבוע, אבל ממש לא עוזר שסטאר היא דמות לא פחות גרועה. בתור מי שהסרט מוצג מנקודת מבטה, אין לסטאר אופי אפילו במיל. היא לא רק משנה את דעתה חמש פעמים במהלך סצנה, אלא גם לא מסוגלת לגבות את השינויים האלה בעמוד שדרה כלשהו. חלק מהזמן היא מקבלת דברים כמו שהם וחלק מהזמן מחליטה להתמרד. אין בסרט שום הסבר או רמז מטרים לכך ששינוי עומד להגיע, סטאר פשוט משרתת את גחמות התסריט והדמויות סביבה. לפעמים היא יוזמת, לפעמים זורמת עם כל שטות שיזרקו לה. אין שום קו המצביע על התפתחות מצדה, כי על כל רגע של הארה, היא חוזרת כמעט מיד לגישה שקדמה לו.

שוב, יכול להיות שהבמאית אנדראה ארנולד רצתה להציג את סטאר כדמות פגומה שמבטאת בעיה מהותית ברקע ממנו הגיעה, או באמריקה, או האשטג פופולרי אחר. למרבה הצער, כוונות אינן פוטרות מביצוע מרושל. אמריקן האני הוא אוסף של סצנות שסותרות אחת את השניה, אף על פי שאין ביניהן כמעט הבדל. דברים חוזרים על עצמם, סטאר אימפולסיבית או מחושבת לפי תנאי השטח ואף אחד מהאנשים שנוסעים איתה ברחבי הארץ, אינו יותר מבריסטול עליו הודבק הדפס של בן נוער סטראוטיפי. אוסף של לבנבנים שחושבים שהם גנגסטה ולא טורחים אפילו להיראות כמו אנשי מכירות ולא כמו הצוות של ג'רזי שור. מעט הנסיון להעניק אופי יחודי לכל דמות, לא מוביל לשום דבר. אפס קונפליקטים שלא מערבים את סטאר עצמה. אפס לבטים או סרבנות לבצע דברים, רק חבורה של יס מנים ויס וומנים שמקבלים את התנאים שקריסטל קובעת כשיפור לעומת מה שמחכה להם בבית.

רגע, מה בעצם מחכה להם בבית? סטאר היא היחידה שיש לה סיפור רקע כלשהו והסיפור הזה מוצג בחפזון על מנת שתעלה כבר לוואן של ג'ייק וחבורתו. אבא שלה מתעלל בה, היא מטפלת באחיה ואחותה ואז מתעלמת מקיומם של כל אלה, כי היא כבר לא שם. בתור מישהי שכל כך רצתה לברוח, היא נפטרת ממש בקלות מהשדים שאמורים לרדוף אותה לשארית חייה. לפי אמריקן האני, שנים של התעללות והזנחה הן משהו שאפשר פשוט להדחיק בלי בעיה.

מבקר סבלני ממני היה מתחיל להסביר איך ההתנהגות של סטאר מול ג'ייק וקריסטל נובעת מההתעללות איתה גדלה. היא רגילה שמבטלים אותה וחשה בטוחה עם מי שנותן לה יחס מינימלי כבן אדם. אפשר לומר שקריסטל היא דמות האם שמעולם לא הייתה לסטאר וג'ייק הוא אולי גרסה צעירה של הגברים בחייה. כל זה נכון, אבל באמת שלא נדרשות 163 דקות בכדי להציג זאת. אמריקן האני ארוך בהרבה מהנדרש עבור תוכן כה דליל ומסר כה פשוט. אנדראה ארנולד אפילו לא טרחה להוסיף לסרט עידון כלשהו, הכל על פני השטח. השירים שמתנגנים הם קריינות בגוף הסרט למה שקורה באותו רגע ("מצאנו אהבה במקום נואש", מעניין מה זה אומר) ובתור מי שמתפרנסים משקרים והטעיות, הילדים של קריסטל אפילו לא מנסים להסתיר את מחשבותיהם. מישהו מציג את עצמו לסטאר במשפט "אני רוצה להיות הראשון ששוכב איתך" ואז חושף בפניה את איבר המין שלו, אבל סטאר כל כך חסרת אופי מוגדר, שאנחנו אמורים לקבל את זה לא כהטרדה מינית חמורה, אלא כקסם נעורים של נשמות חופשיות.

מה זה חופשיות, תקועים חצי יום בתוך ואן מסריח, ישנים איפה ומתי שאומרים להם ומתפרנסים ממכירת מוצר שאף אחד כמעט לא רוצה. אני באמת לא מבין איך קריסטל יכולה להעסיק כל כך הרבה עובדים עם ההכנסות ממגזינים, אלא אם לינה, מזון, סמים ודלק הם דברים ממש זולים בארצות הברית של 2016. אולי זה משל על הנוער של היום, או על הכיוון אליו החברה האמריקאית מתקדמת, או על שחרור מכבלי החברה ורדיפה אחר חלומות. אני לא בטוח שבמאית בריטית בת חמישים וחמש שעזבה את בית הספר על מנת לעבוד בטלוויזיה היא הסמכות הכי אמינה בנושא, אבל שוין. זה לא שסרג'יו לאונה באמת היה קאובוי, או שאלפרד היצ'קוק באמת נסה להסתיר רצח. ככל הידוע לנו.

עדיין, כשרוצים להעביר אמירה, היא צריכה להיות נוחה להסבר. היא גם לא צריכה להתבסס על פנטזיה מעוותת לגבי איך העולם עובד. מה שזה לא יהיה שאנדראה ארנולד מנסה לספר לנו באמריקן האני, היא בחרה לעשות זאת באמצעות סרט שרובו חזרה מיותרת על דברים שכבר הוצגו, דרך עיניה של דמות לא עקבית, לצד אוסף של שחקנים חסרי נסיון שרובם לוהקו במסיבות ובחוף הים. התסריט ביקורתי כביכול, אבל מציג חטיפה, שוד ותקיפה מינית כדברים שקל לסלוח עליהם, כל עוד הם מבוצעים בידי הדמויות שמייצגות איזה חלום שהבמאית מאמינה משום מה שיש לכולנו. אמריקן האני היה יכול להיות ניתוח מרתק של מישהי אבודה שמחפשת דרך, או ביקורת אמיתית על הצביעות של חגורת התנ"ך וארץ הנפט. הוא היה יכול להעביר סיפור פשוט בחצי מהזמן, או לפחות לחסוך כמה סצנות ארוכות במידה כואבת. הוא היה יכול, אבל בחר להיות תסריט ברמה של סטודנט לקולנוע שנה אפס, עם שחקנים ברמה נמוכה עוד יותר ומסר לא קשור שנדחף בלי שום עידון ברגע האחרון, ועדיין לא הופך את הסיפור לבעל פואנטה.

ביקורת: דוקטור סטריינג'

Doctor-Strange-Comic-Con-Poster_resize.jpg

 

בהינתן מספיק זמן, נראה שכל שחקן בימינו יזכה בסופו של דבר לשחק בסרט גיבורי-על. הרעיון שהוצג ב"בירדמן", לפיו מדובר בסוג התפקידים שעושים רק שחקנים בינוניים ומטה בשביל המון כסף, לא עומד במבחן המציאות. עד כמה שאהבתי את סרטו זוכה האוסקר של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, אנחנו חיים בעולם בו שחקן זכה באוסקר על תפקיד הג'וקר, התחפושת הפופולרית ביותר של השנה היא הארלי קווין וכוכבים כמו כריס המסוורת' וטום הידלסטון חייבים את הפריצה שלהם לתודעה לסרטי מארוול.

איניאריטו אינו אוהב את השיטה ההוליוודית ואת סרטי הקומיקס היקרים שלה, אבל חרף הסיכון שתפקיד של גיבור-על ידבוק בשחקן לשארית חייו (כריסטופר ריב מעולם לא השתחרר מהקישור לסופרמן), זה סיכון שבהחלט שווה לקחת. לא רק בגלל התוספת היפה לחשבון הבנק, או התור הארוך של מעריצים שמחכים לחתימה בקומיקון, אלא גם כי לפחות מאז ש"איירון מן" הוציא את היקום הסינמטי של מארוול לדרך, הסרטים האלה נחשבים ליותר מסתם בידור שאינו מצריך מחשבה. כיום, הציפיות מסרט גיבורי-על לא פחות גבוהות מעיבוד לכל יצירה ספרותית אחרת, גם אם היחס מצד חלק מהמבקרים ואנשי התעשיה עדיין מזלזל.

ארבעה מהשחקנים ב"דוקטור סטריינג'" מחזיקים מועמדות לאוסקר ברזומה, בהם זוכה אחת, טילדה סווינטון. אם זו לא אינדיקציה לכך שהז'אנר כבר לא מרתיע שחקנים מוערכים, אני לא יודע מה כן.

דוקטור סטיבן סטריינג' הוא מנתח מבריק ודי שחצן, שמעדיף לטפל קודם כל במטופלים מאתגרים שאף אחד אחר לא יודע כיצד להצילם. כמו דוקטור האוס, רק שהוא לא נזקק לחמישים דקות על מנת להגיע לפתרון. תאונה קשה מותירה את סטריינג' ללא יכולת להמשיך בעבודתו והיאוש מוביל אותו לנסוע לנפאל, בחיפוש אחר פתרון. הוא מגיע לקאמאר טאג', מתחם סודי המנוהל בידי מישהי שמוכרת פשוט בתור העתיקה. היא מסבירה לו על כשפים אותם ניתן לרתום לריפוי הגוף, מעבר בין מימדים ובעת הצורך, גם לחימה.

הצורך בלחימה מתעורר בעקבות פעילותו של קאסיליוס, תלמיד לשעבר של העתיקה שערק לצד האפל… סליחה, למימד האפל ומנסה לעזור לישות קוסמית מרושעת לחצות את השער ולהשתלט על העולם שלנו.

אם העלילה נשמעת מוכרת, זה כי היא אכן שחוקה למדי. לא שסרטי מארוול ידועים בנטייתם לשבור תבניות, אבל בשלב הזה, אני חושב שלחלוטין לגיטימי לקוות ליותר. כל הדמויות בדוקטור סטריינג' מתנהגות כפי שמצופה מהן וממלאות את הנישה המתבקשת מסרטים קודמים באותו סגנון. הגיבור הפגום שלומד להפוך למושיע, המורה הרוחנית שמלמדת אותו להשתמש בכוחות שלא ידע לפני כן על קיומם, האהבה הלא ממומשת שמספקת בעיקר אקספוזיציה, הנבל הקטן שמשרת בצורה עיוורת נבל גדול מעולם אחר, כולם שם.

הבעיה בדוקטור סטריינג' היא שלהוציא כמה סצנות אקשן שמהוות אחוז נמוך מדי מכלל זמן המסך, זה פשוט לא סרט מעניין במיוחד. האפקטים מדהימים, במיוחד אלה שמשחקים עם הרעיון של עיוות הזמן והמרחב לטובת סצנות קרב מרהיבות. שילוב יצירתי בין רעיונות מ"התחלה" ו"2001: אודיסאה בחלל", מדגים את עומקו הבלתי נתפס של הקיום. כשיש קרב, או מרדף, או מעבר רגעי בין עולמות, כוחו האמיתי של הסרט מתגלה והוא אפילו מצדיק צפיה בתלת-מימד, טכנולוגיה שברוב המקרים, יותר מזיקה מאשר מועילה.

למרבה הצער, הסצנות האלה נדירות ורובו של הסרט בנוי מדיבורים, דיונים ועוד כמה דיבורים. הם לא מללווים את העלילה בזמן שהיא מתקדמת, אלא נמצאים כאן במקומה. מעבר לכך שאף אחד בסרט לא מדבר כמו אדם אמיתי, הבמאי סקוט דריקסון בהחלט לא דוגל בגישה של להראות במקום לספר. כל שיחה בין שתי דמויות היא או הכרות מאולצת עם ההיסטוריה שלהן, או שעור סופר חשוב על תולדות הכישוף, או דו"ח בעל פה של מה שקורה בחלק אחר של העולם. באחד המקרים, הסרט לחלוטין מוותר על סצנת אקשן מבטיחה ופשוט מראה את הדמויות מסבירות אחת לשניה מה קרה בהעדרן.

זה פוגע קשות בקצב של הסרט. אורכו 115 דקות שמרגישות כמו שלוש שעות בגלל יחס גרוע בין דיבורים למעשים. סצנות האקשן כל כך משניות לעלילה, שהן נשכחות כמעט מיד. במקום להשאיר טעם של עוד, הסרט בעיקר משאיר תחושה של מיצוי באמצע הדרך. תחשבו איך "מטריקס" היה נראה אם חצי מסצנות האקשן פורצות הדרך היו מוחלפות בעוד דיבורים חסרי הגיון ופילוסופיה בשקל. במילים אחרות, דמיינו את "מטריקס Revolutions". בעצם, אל תדמיינו אותו, לא עשיתם שום דבר רע.

ההתחלה של דוקטור סטריינג' דווקא מבטיחה. אחרי קטע עוצר נשימה שלא באמת ברור מה קורה בו, בנדיקט קמברבץ' מקבל הזדמנות להפגין את הכריזמה שלו בתור הרופא המהולל. זו אולי הופעת המשחק הטובה ביותר של קמברבץ' בקולנוע, בין השאר כי הוא מצליח להביע קשת של רגשות ולא להתנהג כמו מניאק או כמו צדיק מוחלט בשום שלב. הוא נותן לדוקטור סטריינג' נפח ואישיות שעוזרים להציגו כאנושי לפני כל דבר אחר. זה חשוב, כפי שהודגם לנו בעבר דרך דמותו של טוני סטארק, כי אם הוא עתיד להתמודד מול איום מעולם אחר, כדאי שהצופים יאמינו שהגיבור הוא מהמין שלהם.

באופן מוזר, למרות שהסרט מלא בדיבורים שמורחים את הזמן ללא צורך, הוא גם מאוד ממהר להגיע מנקודה לנקודה. אף על פי שהסיפור די פשוט ולחלוטין צפוי, נראה שהיה ליוצרים מאוד דחוף להביא כבר את סטריינג' לנפאל ולהכניס אותו לקאמאר-טאג' וללמד אותו להשתמש בכוחות, כאילו הם מפחדים שעוד קצת פיתוח רק יפגע בדמות. זה גורם ל"קונג פו פנדה" להראות לעומת דוקטור סטריינג' כמו סרט עם בניה סבלנית. לא ברור לי איך, אבל הצליחו ליצור סרט שהוא בו זמנית ארוך מדי ולא מקדיש מספיק זמן לפרטים. אולי הם באמת משחקים בזמן ובמרחב.

דוקטור סטריינג' מאכזב כי הוא היה יכול להיות סרט מדהים. עם דמות ראשית לא הכי מוכרת, היה מקום להצגה פחות חפוזה. לא צריכים ישר לזרוק את האיום על גורל העולם, או לגרום למה שאמורה להיות תקופה של שנים, לעבור בתוך רבע שעה. צוות השחקנים בהחלט מרשים, האפקטים עוצרי נשימה והרעיון של איש מדע יהיר שהתקוה היחידה עבורו היא התעלמות מוחלטת מהאופן בו האמין שהעולם עובד, הוא בעל פוטנציאל ללא מעט קונפליקטים פנימיים. מכל הפוטינציאל הזה, יצא סרט שאיכויותיו הטכניות גבוהות בהרבה מאיכויותיו הנרטיביות.