פרק 66 – חלל ארוך תשע

השבוע בפודקאסט, האם אחרי "בין כוכבים", אני עוד חושב שכריסטופר נולאן גאון? האם אחרי "סולאריס", תום עוד חושב שאנדריי טרקובסקי גאון? ספוילרים לשני הסרטים ועוד אחד קטן ל"אווטאר".

מודעות פרסומת

לא ביקורת: פוקס קצ'ר

נדיר שאני פוסל את עצמי מכתיבת ביקורת על סרט. ברוב המקרים, זה יהיה בגלל מעורבות כלשהי בתהליך ההפקה, למשל השתתפות בפרויקט מימון המונים, או הכרות אישית עם מי מהיוצרים. סיבה נוספת יכולה להיות דעה מוקדמת על היוצרים או על הנושא בו הסרט עוסק המשפיעה באופן חריג על מידת ההנאה שלי מהסרט עצמו. זה עוד לא קרה, אבל היו מקרים שחשבתי פעמיים אם לכתוב ביקורת, פשוט כי היה לי ברור שאתקשה להתנתק ממה שאני חושב על היוצרים עצמם.

במקרה של דעה מוקדמת, זה דבר בלתי נמנע. אין מבקר שלא שופט סרט מבלי להכיל סנטימנטים חיוביים או שליליים כלפי מי מהמעורבים בו. אפסול את עצמי רק אם ארגיש שאני באמת לא מסוגל לנתק את תחושותי כלפי הבמאי, השחקנים, או הנושא בו העלילה עוסקת, מדעתי על הסרט עצמו.

הסיבה שאני לא מפרסם ביקורת רשמית על "פוקס קצ'ר", היא שונה ואפילו קצת מביכה. ראיתי את הסרט בהקרנה שהתחילה ב-22:15, לאחר לילה כמעט נטול שינה ובזמן עומס כבד של עבודה. שותפתי לצפיה הגיעה גם היא מיום מכביד במיוחד ולשנינו, זו הייתה הזדמנות לשבור קצת רצף של עבודה וחוסר מנוחה ולראות את מה שבהחלט עשוי להיות אחד המועמדים לפרס האוסקר השנה.

כפי שניתן לנחש, שנינו היינו מאוד עייפים. קורה שמנקרים לרגע במהלך סרט, אבל פוקס קצ'ר הוציא ממני יותר הרדמויות חטופות מכל סרט אחר שאי פעם ראיתי בקולנוע. עשר דקות מתחילתו, כבר היה לי ברור שאני לא הולך להחזיק ער עד הסוף. במקום רגע חולף של עייפות, הסרט כולו עבר לי עם רגעים של בלאק אאוט.

אני לא מפרסם ביקורת של ממש, כי יתכן שפספסתי דברים חשובים במהלך הצפיה. עם זאת, עושה רושם שממש לא פספסתי הרבה כי כל עוד הייתי ער, כמעט ולא קרה בסרט שום דבר. החשד הראשון עלה בשיחה בין שתי דמויות שנמשכה הרבה מעבר למקובל בקולנוע. שני אנשים יושבים ומדברים, לאט ובשקט, כמו שני רובוטים שהומצאו על מנת לבדוק שגיאות כתיב בטקסט, בלי רגש ובלי מתח.

סצנות נוספות, היו גם הן איטיות ונטולות התרחשויות חיוניות להבנת העלילה. זאת מכיוון שאין כל כך עלילה. בכל פוקס קצ'ר, יש אולי שלושה ארועים דרמתיים והם עוברים כל כך בשקט, שנדמה ששכחו לומר לשחקנים שהמצלמות עובדות. לא תמצאו כאן אף דמות מחייכת, הכל מאוד איטי ומלא חשיבות. אני מתקשה אפילו לכתוב תקציר לעלילה, כי היא כמעט ולא קיימת, פרט למשהו שהרבה פרסומים לגבי הסרט ספיילרו לי כבר לפני חודשים.

מדברים בשבחו של המשחק, אבל אני חייב לציין שהוא לא הרשים אותי. צ'אנינג טייטום, מארק רופאלו וסטיב קארל אינם שחקנים חביבים עלי והסרט מדגים למה. לכל אחד יש איזה טריק שהוא משתמש בו בתור אפיון דמות. סטיב קארל מדבר בשקט ותמיד בוהה באוויר, כאילו הוא לא בטוח איפה האדם שמולו מתחיל ונגמר. צ'אנינג טייטום תמיד משפיל מבט ומדבר בעצירות כלשהי, כאילו הוא ממש לא רוצה להיות שם. ברור לי שכל זה מכוון, אבל אם אני מצליח לזהות את הדברים האלה כשאני חצי ערני, קשה לי לרשום אותם לזכות השחקנים, או הבמאי שמדריך אותם.

אם כבר הזכרתי את בנט מילר, מדובר בסרטו השלישי. לפניו יצאו "טרומן קפוטה" ו"מאניבול" שכמו פוקס קצ'ר, מבוססים על סיפור אמיתי והיו אהובי מבקרים. את קפוטה, לא סבלתי. הוא היה איטי, משעמם, נטול עלילה והייתה קצת תחושה של הערצה עיוורת לדמות הראשית, במקום לתת במה אמיתית לפועלה. את מאניבול דווקא חיבבתי. גם שם לא קורה הרבה, אבל הדמויות הרבה יותר אנושיות ויש מתח מסוים בעלילה. פוקס קצ'ר עורר בי תחושות קרובות יותר לקפוטה. הוא ארוך ומשעמם, יומרני ומתעלם מהעובדה שמישהו גם אמור לצפות בו. כמו קפוטה, גם פוקס קצ'ר שם את הדגש על הצד הפחות פעיל בסיפור וגורם להכל להראות מאוד אגבי וחסר טעם.

אפשרות אחת לכך שמאניבול מצא חן בעיני ושני הסרטים האחרים של מילר לא, היא בזהות התסריטאי. מאניבול נכתב בידי סטיבן זליאן וארון זורקין, שני תסריטאים מנוסים ומוערכים שאחראים על כמה מהתסריטים היותר מצוטטים של עשרים ומשהו השנים האחרונות. טרומן קפוטה ופוקס קצ'ר, נכתבו שניהם בידי דן פאטרמן, אדם שככל הנראה, אינו חובב גדול של עלילות. בניגוד לנסיון של שני התסריטאים הוותיקים של מאניבול, פאטרמן עבד בנוסף רק בשתי סדרות טלויזיה ולא צבר נסיון קולנועי כלשהו מאז יציאת קפוטה לפני תשע שנים.

אז ביקורת רשמית, אין. אני חושש שעד כמה שלא קורה בסרט כמעט שום דבר, בכל זאת פספסתי משהו משמעותי בגין ניקור. יחד עם זאת, לא מתעורר בי חשק לראות את הסרט שוב, על מנת להשלים פערים. הוא משעמם וסתמי ולא ברור אם בכלל אמורה להיות לו נקודה כלשהי, או שבנט מילר פשוט רוצה להראות דברים שהיו, דרך משקפי דרמטיזציה.

ביקורת: בין כוכבים

interstellar_resize

 

זה נשמע כמו צרות עולם ראשון, אבל אחת החוויות המפחידות ביותר שזכורות לי מהילדות, היא ביקור בפלנטריום. לקחו את השכבה שלנו לראות את התצוגה על מערכת השמש, כיצד נוצרה, מה יעלה בגורלה וחוויה כללית של מסע בספינת חלל מבלי לקום מהכסא. בשלב הזה בחיי, כבר קראתי פה ושם על מערכת השמש וידעתי שהיא מקום מפחיד ומסוכן בהרבה מכפי שמספרים ב"אוטובוס הקסמים". התצוגה בפלנטריום הייתה אמורה להיות בעיקר חינוכית, אבל אותי היא זעזעה. ה"טיסה" הייתה רצופה כמעט התרסקויות לתוך מטאורים ותמונות של גזעים חייזריים שאולי אורבים בקצות מערכת השמש. תוסיפו לזה בעיה מולדת באוזן הפנימית שגרמה לי להרגיש חזק במיוחד את התנודות החדות של הכסא ואפשר להבין למה לא רציתי לחזור לשם יותר בחיים.

"בין כוכבים" הוא הדבר הקרוב ביותר שחוויתי לאותו ביקור טראומטי. זה לא כמו "כח משיכה" שלמעשה מציג כל דרך אפשרית איך כמעט למות בחלל, אלא סרט שעוסק יותר בלא נודע ובמפגשים הראשונים איתו. מסע בחלל הוא רעיון מפחיד וכריסטופר נולאן בהחלט היה מודע לכך כשהחליט לביים את הסרט. אני אפילו לא חושב שהוא מתאמץ להפחיד, כמו שעצם העיסוק בנושאים בהם הוא עוסק, נטפל למחשבה ולא מרפה גם שעות לאחר הצפיה.

העלילה מתרחשת בעתיד, כשהמין האנושי ניצב בפני סכנת הכחדה. לא מגיעה שום מגפת זומבים, או פלישת חייזרים. האיום הוא מצד כדור הארץ עצמו. לא בסגנון רולנד אמריך, אלא משהו שהרבה יותר סביר שיקרה במציאות. כוכב הלכת שלנו כבר לא מותאם לקיום חיים כבעבר. עוד ועוד גידולים חקלאיים לוקים במחלות המשמידות יבולים שלמים וענני אבק ענקיים מאיימים לחנוק כל פינה בה הם חולפים. בגלל סדרת ארועים כלשהי, בני האדם הפסיקו להתקדם טכנולוגית והפנו את מרבית משאביהם לחקלאות, במטרה לשרוד.

קופר הוא טיס חלל לשעבר, שנאלץ לעסוק בגידול תירס. הוא חי בלב ארצות הברית עם שני ילדיו וחותנו ומתגעגע לימים בהם היה באפשרותו לנצל את כישוריו הטכנולוגיים בכדי לתכנן משהו מתחוכם יותר מטרקטור שנוהג את עצמו. אנומליה המתגלה בביתו, מושכת אותו לכיוון חדש-ישן. בתו מרף מכנה זאת "רוח רפאים", הדבר שגורם לכח המשיכה לפעול בצורה חריגה בחדר שלה, כאילו מישהו מעביר לה מסר. קופר הולך בעקבות אחד הסימנים ומוצא עצמו במשימה שעשויה להציל את המין האנושי מאותו גורל שהשמיד כל בעל חיים אחר על פני כדור הארץ.

אני לא מגזים. ברגע שהבחנתי שאין בסרט בעלי חיים פרט לבני אדם, התחלתי לבחון טוב טוב אם לא מתגנב איזה חתול או חרק מזדמן לתמונה. שום דבר. כריסטופר נולאן מציג את האפוקליפסה הכי פסטורלית שנתקלתי בה. שדות אינסופיים, העדר כמעט מוחלט של אמצעי לחימה, קהילתיות, חוק וסדר, אבל גם שילוב מטריד של בדידות ונסיבות שהשיבו את אורח החיים לזה שהיה נפוץ יותר בתחילת המאה ה-20, מינוס מרבית האורגניזמים הרב-תאיים שחיו באותה תקופה. קופר מתוסכל מהבורות שמפגינים בני דורו, שלא מאמינים בהתפתחויות טכנולוגיות שאינן חיוניות לשם גידול מזון. חקלאות הפכה שוב להיות מקצוע מבוקש, בעוד מהנדסים ורופאים הם נדירים יחסית ונחשבים לעיסוקים כמעט מיותרים.

הסוד של בין כוכבים הוא ביכולת להלחיץ בלי לעשות כמעט שום דבר. העולם יפה, אבל בכל רגע יכול להגיע ענן אבק ולכסות הכל. לא ברור האם המין האנושי תקוע בגלל המצב, או שהמצב נגרם כי המין האנושי הפסיק להתקדם (או שהתקדם מהר מדי עבור כוכב הלכת שלנו). הסרט נמנע מלעסוק במה שהיה ומתמקד במציאת פתרון לאיום הגדול ביותר מאז עידן הקרח. פתרון נמצא במקום רחוק, הרבה מעבר לסטטוספירה, אליה קופר למעשה הגיע בעבר.

כריסטופר נולאן אוהב לעסוק בסרטיו בנושאים לא פשוטים, כאלה שמצריכים דיון בתום הצפיה ולעתים, גם במהלכה, בכדי לרדת לסוף דעתו. ב"ממנטו", עסק באמינותו של הזכרון, ב"האביר האפל" בטיבו המוסרי של האדם וב"התחלה", ביכולת להבדיל בין מציאות לחלום. בין כוכבים מציע נושא חדש לשיחה, זמן. הכוונה היא לזמן במובן הפיזיקלי, כאחד המימדים שניתן לנוע בהם. זה לא סרט מסע בזמן כמו סדרת בחזרה לעתיד ודומיה, אלא דיון של ממש בהשפעות היחסיות של הזמן על האנשים הנוסעים בו. אם זה נשמע מבלבל, זה כי מדובר בנושא שאנחנו באמת מכירים רק את קצה קצהו וידרשו עוד דורות של חוקרים בכדי להבינו כמו שצריך. בין כוכבים לא מסביר הכל, אבל הוא משתמש בלא מעט מונחים (שיתכן וישמעו כמו שטויות לאסטרופיזיקאים אמיתיים) בכדי להצדיק את זה שהדמויות מצליחות להשתמש בטכנולוגיה מיושנת לזמנה בכדי להגיע יותר רחוק מכפי שהנינים שלנו מסוגלים תאורטית לעבור. זה כאילו נולאן לקח את כל השאלות שאי פעם עלו בזמן שיחה על מסע בחלל ונסה לסנן מתוכן משהו שאפשר לחבר לכדי עלילה רציפה.

רוב הזמן, זה מצליח יפה מאוד. בין כוכבים הוא סרט מרהיב גם ביופיו החזותי וגם ביכולת שלו להודות שיש דברים שאין מספיק ידע בכדי לענות עליהם. התפתחויות מסוימות הן צרוף מקרים ממוזל באופן חשוד, אבל הסרט בהחלט מכיר בקרבן האישי שמסע אל מחוץ לכדור הארץ עשוי לגרור. אם האיום הגדול ביותר שסנדרה בולוק נתקלה בו, היה שיגמר לה החמצן, מתיו מקונוהי בתפקיד קופר, צריך להתמודד עם האפשרות שיגמר לו הזמן והאנשים על כדור הארץ לא ישרדו עד שישלים את משימתו.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה, אם כי קשה לסמן הופעה כלשהי כטובה במיוחד, מאחר ואין בסרט סצנות שאינן אפיות באופיין. לא תמצאו פה דמות שסתם מעבירה את הזמן בשיחת חולין, או מקדמת את ענייניה באופן פרטי. הכל פה מאוד חשוב וגדול מהחיים. אפילו שקט נדמה כמו צעקה. מתיו מקונוהי טוב כהרגלו, כך גם אן האת'וויי, מייקל קיין, ג'סיקה צ'סטיין וכמות אופיינית לסרט של נולאן של שחקנים מפורסמים בתפקידי משנה. יש כל כך הרבה פרצופים מוכרים בבין כוכבים, שמקריאת רשימת הקרדיטים, לא לגמרי ברור לי מה חלקם עשו. זה גם לא חשוב מי מגלם איזה תפקיד, כי לכולם יש את אותו סגנון פומפוזי שמתייחס לפרטים הקטנים ביותר כבעלי חשיבות לגורל העולם כולו. לרוב, זה היה ממש מפריע, אבל במקרה הנוכחי, כנראה שהם צודקים. גורלו של המין האנושי מוטל על הכף, אז כל גרגר אבק יכול להיות הרמז הבא לטובה או לרעה.

בעיה אחת, שהופיעה גם בסרטי תגליות בחלל אחרים, כדוגמת "2001: אודיסיאה בחלל" ו"קונטקט", היא חוסר יכולת להחליט על סיום שיסכם את המסר של העלילה. הסרטים האלה מנסים להיות מדויקים מדעית, אבל הרצון להגיע מעבר לגבולות הידועים, מביא לכך שהיוצרים צריכים לאלתר פתרון מהיר לשאלות מאוד מאוד מורכבות. בין כוכבים אינו חומק מבעיה זו. החצי הראשון שלו מצוין, אולם מתישהו לאחר קו האמצע, הסרט מתחיל לחפש בכח שורה תחתונה. הוא מנסה להסביר תופעות שאין להן הסבר חד משמעי כיום ולמצוא את הדרך הנכונה ביותר לסיים. התחושה היא כמו להיות בחדר העריכה עם נולאן ולראות את כל הטייקים שלא הוצאו מהסרט, כי הוא עוד מחפש את זה שתפס הכי טוב את כוונתו. באורך של קרוב לשלוש שעות, בין כוכבים מתחיל להיגרר בשלב מסוים בחיפוש נואש אחד שורה תחתונה, כזו שהבמאי יהיה מרוצה ממנה, למרות שיצר הכנה לסיפור שאמור להימשך הרבה מעבר לזה.

חשוב לי לציין שהחצי השני של בין כוכבים חלש ביחס לראשון, אבל הוא עדיין אחד מסרטי המדע בדיוני הטובים שראיתי. הרעיונות בהם הוא עוסק הם מרתקים ורודפים את המחשבה הרבה אחרי הצפיה. אם אי פעם התלבטתם האם ללמוד פיזיקה, הסרט הזה הוא טיעון מצוין בעד. השאלות שעולות, לצד הפיתוי התמידי למצוא להן פתרון, גורם לשנים של מחקר שוחק וישיבה בבניינים סגורים, להראות כמו משהו שיכול יום אחד לקחת את האנושות אל מעבר לכל דמיון. יש מחוץ לכדור הארץ כוחות וארועים שאנחנו אפילו לא מודעים לקיומם ומשפיעים על חיינו ועל היקום כולו ללא הרף. אני לא מדבר על כח עליון, למרות שאם זה השם שתרצו להצמיד לתופעות האלה, זו זכותכם. הכוונה היא לדברים מהם עשויים המימדים שבונים את היקום, דברים שטרם המצאנו מילים לתאר אותם. בין כוכבים משייט בין רעיונות מדעיים מתקדמים, המוצגים בגרסה מרוככת למען הצופה ההדיוט. זה סרט מטריד, כי הוא מזכיר עד כמה אין לנו מושג מה באמת קורה מחוץ למערכת השמש שלנו. למעשה, הוא מזכיר עד כמה אין לנו מושג מה יקרה על כוכב הלכת בו אנחנו נמצאים בעוד פחות ממאה שנה.

כיאה לכריסטופר נולאן, בין כוכבים לא מרפה לרגע מדוושת האפיות. הכל גדול והצופה קטן וחסר חשיבות לעומתו. זה מותח ומבדר, אבל גם שואל שאלות בנושאים שלכל אדם מומלץ לקרוא עליהם מדי פעם. הרמה לא אחידה, במיוחד כשנולאן נאבק בצורה קצת מביכה למצוא פתרון קל להבנה לסיפור המסובך אותו יצר. חבל שהנסיון לעשות משהו שונה באמת, מתאייד לקראת הסוף. עדיין, זהו סרט מעניין שמעורר רצון לגלות את התשובות, גם אם לא כולן מתאימות לבניה שנעשתה לקראתן.

ביקורת: וויפלאש

MV5BMTU4OTQ3MDUyMV5BMl5BanBnXkFtZTgwOTA2MjU0MjE@._V1_SX214_AL__resize

 

למתופפים יש מוניטין מיוחד בקרב מוזיקאים. הם נראים שקטים ומרוחקים כאשר הם יושבים מאחורי שאר חברי הלהקה ונותנים להם מקצב ברקע. לכאורה, הם הרגועים בחבורה, כי לא תראו מתופף מתרוצץ על הבמה, או פוצח בשירה בזמן שהסולן לוקח עשר דקות מנוחה. לכאורה.

האגדות מספרות שבעולם הרוקנרול, מתופפים הם הפרועים מבין הנגנים. הם לא שוכבים עם כל הגרופיות, אבל דואגים לשמור לעצמם את היותר נועזות, אלה שמוכנות לדברים שאינם חוקיים במדינות מסוימות. יש שיגידו שמסיבה אינה שלמה לפני שהמתופף השליך כמה רהיטים מהחלון, בצע מעשה מגונה בפסל יקר ערך והקיא בבריכה. אני לא יודע מי מפיץ את הסיפורים האלה, אבל יש סיכוי טוב מאוד שהוא מתופף. בין אם מדובר באמת או אגדה, כל מתופף יודע שיש לו לאן לשאוף.

אנדרו אינו עוסק ברוקנרול. הוא לומד בקונסרבטוריום שייפר היוקרתי בניו יורק ומתגנב בלילות לחדרי חזרות על מנת להתאמן על יכולות התיפוף שלו. כמו מרבית הסטודנטים בשייפר, אנדרו חולם להתקבל לתזמורת הג'אז של פלטשר, מורה בקונסרבטוריום שידוע כמי שגלה כמה מהכשרונות המוזיקליים הגדולים של המאה הנוכחית. גם אם אף אחד מהם לא הפך לכוכב כמו משתתפי "דה ווייס", מי שמוצא חן בעיני פלטשר, יכול כבר לתכנן בראשו את המשא ומתן עם אחת התזמורות הגדולות בכדור הארץ.

פלטשר אכן מבחין ביכולותיו של אנדרו ומזמין אותו לנגן בחזרה עם התזמורת שלו. בתחילה, נראה שאנדרו מצא לעצמו אב רוחני ומישהו שיטפח לו על השכם ויעזור לו להפוך לבאדי ריץ' הבא. אולם בתוך זמן קצר, אנדרו מבין למה אף אחד לא מחייך באולם של פלטשר, למה כשפלטשר נכנס, כולם משפילים מבט וכמה עבודה נדרשת על מנת למצוא חן בעיני מנצח שמנהל את התזמורת שלו כמו בסיס צבאי בשנות החמישים.

"וויפלאש" נשען כולו על שני שחקנים. בעוד יש לא מעט אנשים ברקע, מיילס טלר וג'יי.קיי. סימונס הם אלה שמובילים את העלילה ומתחרים ביניהם על זמן מסך. כמו שני נגנים שרוצים לזכות באותו תפקיד יוקרתי בתזמורת, טלר וסימונס מנסים להראות מי יותר מדויק ויותר יעיל בסגנון המשחק שלו. למען האמת, התחרות כאן לא קשה במיוחד. טלר הצעיר יודע לתופף ולהראות כאילו מדובר בדבר החשוב ביותר בעולם, גם במחיר סבל גופני ונפשי, אולם קחו ממנו את התופים וקבלתם שחקן פושר שלא מצליח להשלים משפט מבלי לשכוח מה הדמות שלו אמורה להביע. סימונס, לעומת זאת, נותן כאן את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו ולא נראה שהוא בכלל מתאמץ עבורה.

אחרי עשרים שנה על הבמות, בטלוויזיה ובקולנוע, סימונס מקבל סוף כל סוף תפקיד שדורש ממנו מגוון של מצבי רוח. פלטשר הוא אדם מורכב, קשוח ואלים כלפי חוץ, אבל עם פן אנושי רגיש אותו הוא מקפיד להסתיר מהתלמידים. קל להיות טוב באחד הצדדים של הדמות, אבל קשה להיות מוצלח בשניהם כפי שסימונס מקפיד להיות. נראה כאילו הקשיחות באה לו באופן טבעי והצד השני, כאילו מביך אותו, בדיוק כפי שאמור לקרות עם הדמות. בעוד אנדרו נראה מובך ומאופק גם כשלא צריך, פלטשר מביע את הרגשות האלה רק כאשר הוא נדרש לכך ולא שניה אחת מעבר.

העריכה היא הכוכבת הנוספת בוויפלאש. בעוד לא הייתי מגדיר את הבימוי או התסריט של דמיאן צ'אזל כטובים במיוחד, טום קרוס נעזר היטב בעמדתו כעורך בכדי לפצות על מגבלותיו של צ'אזל. קאטים מהירים נותנים את הטון לקטעים מוזיקליים אנרגטיים וחסרי מעצורים, בעוד שוטים ארוכים מייצגים זמנים של הרגעות ומחשבה על העתיד. ללא עבודתו של קרוס, לא בטוח שמיילס טלר היה אמין כמתופף ברמה בה הוא אמור להראות ולא בטוח שהדיאלוגים עם ג'יי.קיי. סימונס היו יעילים כפי שהתסריט מבקש. אני לא מרבה לתת קרדיט לעורך בנפרד מהבמאי, אבל במקרה הזה, הרגשתי שטום קרוס הוא האחראי העיקרי לכך שוויפלאש מצליח להעביר את המסר שלו ואת האינטנסיביות המלווה באהבה עזה למוזיקה, כמו זו שמאפיינת את הדמויות הראשיות.

הסיבה שאני לא מייחס לצ'אזל את היכולות האלה, היא שהתסריט של הסרט שגרתי ואף צפוי. אין הפתעות גדולות, מאחר וכל סצנה נראית כאילו הוצגה כבר בהרבה סרטים קודמים. הקשיים מוערמים על אנדרו בצרופי מקרים מדהימים, בעוד יש רגעים בהם קל לו במידה לא מציאותית וקשה להאמין שעבר כזה תהליך פנימי בתוך כמה שבועות או חודשים. בנוסף, לא נראה שהסרט יודע מה הכיוון האמיתי שלו. הוא מדלג על כמה רגעים בהם היה יכול להסתיים וזורק עוד סצנה ועוד סצנה, הסותרות אחת את השניה, מכיוון שצ'אזל כנראה לא מוצא את הטון בו הוא רוצה לסיים את הסרט. בעוד אני לא יכול לומר שוויפלאש תפס אותי מהתחלה, הוא לפחות מעניין ומעביר יפה את עולם המושגים של הדמויות ולמה צריך להיות אכפת לי, כמי שאינו חובב ג'אז, מהסיפור על איך צ'רלי פרקר הפך לאחד הגדולים ולמה פלטשר ואנדרו שואבים מהסיפור השראה, כל אחד בגישתו. מצד שני, לקראת הסוף, הרגשתי שהסרט נגרר ולא החלטי, כאילו אבד את התווים ומנסה נואשות למצוא את אקורד הסיום המתאים.

אני בהחלט מגדיר את וויפלאש כסרט טוב, אולם לא כאחד הטובים של 2014. הוא מתקשה לאזן בין הופעה מצוינת של סימונס להופעה מעצבנת של טלר. העריכה מצילה אותו יותר מדי פעמים מכדי שארגיש שהיה לבמאי ברור מה הוא רוצה לומר. מנגד, מדובר בסרט על אהבה לדבר אחד שעלולה להפוך לאובססיה, אבל קצת מעוררת קנאה בלהט אליו הדמויות ניגשות לנושא. אם אתם לא אוהבים ג'אז, הסרט יגרום לכם לפחות להעריך את המורכבות שלו ואת כמות ההשקעה הנדרשת על מנת להיות גורם משפיע בתחום. כמו ביצירת סרטים, לא מדובר רק בכשרון טבעי, אלא גם ביכולת לחוש איפה צריך לשפר ומה אי אפשר לעשות. שלא כמו אצל אחד מהגדולים, דמיאן צ'אזל לא תמיד יודע למה הוא מסוגל ולמה לא, מה שיוצר סרט לא אחיד ברמתו, אבל עם הרבה פוטנציאל לא ממומש.

פרק 63 – הדרקונים פשטו עם שחר

מתברר שכולם במזרח הרחוק יודעים אמנויות לחימה. מתברר גם שיש לזה הסבר הגיוני. בפרק השבועי של הפודקאסט, אנחנו סוקרים שני סרטים (וחצי) שמראים עד כמה לא מומלץ לצאת למלחמה יבשתית באסיה. "הפשיטה 2", המשך לסרט האקשן המצליח ו"הדרקון", סרטו המפורסם ביותר של ברוס לי.

ספוילרים לשני הסרטים וגם ל"הפשיטה" הראשון.