ביקורת: סינמה סבאיא

במהלך השנים האחרונות, בלי לפרט איפה ומתי מטעמי צנעת הפרט, יצא לי להיות עד לשעורים מעורבים לסטודנטים יהודים וערבים. השעורים נועדו לתת לנוכחים את הכלים לרכוש מקצוע באותו תחום בעתיד, אולם היה ברור ששפת האם והרקע האישי משפיעים במידה מסוימת על ההצלחה בקורס. מאחר והיהודים לא ידעו ערבית, השעור התנהל בעברית, מה שהקשה על חלק מהסטודנטים שעברית אינה שפת האם שלהם (כולל סטודנטים יהודים שלא נולדו בארץ). מרצים דוברי ערבית יכלו לתרגם או להסביר באופן אישי לדוברי ערבית, אבל אז היהודים הרגישו מחוץ לעניינים, כי חששו שנאמרים דברים שפספסו בשעור עצמו. עם זאת, לסטודנטים היהודים היה הרבה יותר קל לשאול את המרצים שאלות כי גדלו בסביבה בה מורה הוא אדם מן השורה ולא מישהו שצריך לקבל יחס של כבוד כמו בחלקים מהחברה הערבית.

כשהסטודנטים התבקשו לתאר בעצמם את החוויה, כולם היו מאוד חיוביים כלפי המרצים ועמיתיהם לכיתה. הם התיחסו זה לזה כחברים, בלי קשר ללאום או לשפת אם, אבל הרשו לעצמם לספר בפרטי על חוסר נוחות כאשר הם מרגישים שמדברים עליהם מאחורי הגב, או בכל פעם שיש עליה במתיחות הבטחונית בארץ. בנוסף, מי שבאו מרקע יותר שמרני, גם התיחסו לאחרים דרך פילטר של אנחנו והם, בעוד היותר חילוניים נטו להתעלם מפרטים שאחרים ציינו כלא נוחים. כולם גם התעלמו מכך שהם עצמם עשויים להיות גזענים, גם כאשר הדבר ברור למביט מהצד.

בקיצור, תמיד היה משהו מעבר למה שנראה כלפי חוץ. תחשבו על ההבדל לעומת כיתה בבית ספר בה כל התלמידים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי דומה. אין חשדות, אין הנחות מוקדמות, אם כבר יש נטיה להניח שכולם בדיוק כמוכם, כי ככה זה נראה. לעומת זאת, יהודי שרואה ערבי ברחוב, או אדם לבן שרואה אדם שחור, ישר נעשה מודע לכך. לא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך הרגל. אם הוא כמוני, הוא גם יחפור לעצמו אחר כך במחשבות למה אין לו חברים מרקעים יותר מגוונים ויקווה שלא עשה בטעות משהו שגרם לצד השני להרגיש חוסר נוחות באותו מפגש רגעי.

"סינמה סבאיא" נמצא במקום הזה, המפגש בין תרבויות בשטח נייטרלי, במציאות שבה בלתי ניתן להתעלם מההבדלים. שמונה נשים מגיעות לסדנת צילום בווידאו שמארגנת עיריית חדרה. את הסדנה מנחה רונה, במאית צעירה שמלמדת את הנשים מונחי יסוד בקולנוע ונותנת להם שעורי בית אותם יוכלו להציג במפגש הבא. דרך העבודה המשותפת, שמונה הזרות לומדות להכיר זו את זו וכיצד להביע קולות משלהן דרך המצלמה.

כאשר הנשים נשאלות על החלומות שלהן, לכל אחת תשובה אחרת. אחת חלמה להיות כוכבת, אבל גדלה להיות עובדת עירייה עם משפחה לא לגמרי מתפקדת. אחרת רצתה להיות זמרת, אבל ותרה על החלום בכדי להפוך לעורכת דין. אחת רוצה ללמוד אמנות בתל אביב, אבל המשפחה מתנגדת. אחת רוצה להוציא רשיון נהיגה, אבל בעלה מעדיף שלא תסתובב יותר מדי מחוץ לבית. אחת גרושה עם שני ילדים שחזרה לגור אצל ההורים והייתה רוצה בית משלה. אחת נמצאת בפרק ב' וחולמת על נכדים. אחת מרוצה מכל מה שהשיגה ורק רוצה להמשיך ולהנות מהמשפחה, בעוד אחרת חיה עם כלבה על יאכטה ומתיחסת לים בתור האהבה האמיתית שלה.

הדבר הראשון שבולט לעין (ולאוזן) הוא שחוץ מרונה, יש בסדנה ארבע יהודיות וארבע ערביות. מצד שני, אפשר לחלק אותן גם אחרת. אפשר לומר שיש שלוש דתיות, ארבע חילוניות ואחת שמתנדנדת. אולי בעצם שש אמהות ושתיים בלי ילדים, או חמש נשואות, שתי רווקות ואחת גרושה. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו לומדים שאפשר לחלק אנשים לפי כל מיני מאפיינים, דרך הדומה והשונה ביניהם. כשצריך לעבוד, הן מחלקות ביניהן את התפקידים וכשמתנהלת שיחה, כל אחת בוחרת איך להגדיר את עצמה, מה לספר ומה להשאיר בסוד. הבמאית אורית פוקס רותם אפשרה לשחקניות חופש לאלתר סיפורים אישיים מול המסך. זה הוביל לכך שהן משלבות, כל אחת לפי בחירתה, פרטים מהחיים האמיתיים עם הביוגרפיה של הדמויות שלהן. חלקן, כמו אמל מורקוס, רותי לנדאו ומרלן בג'אלי הן שחקניות ותיקות שמסוגלות לשאוב לא רק מהמציאות, אלא גם מתפקידים שגלמו בעבר. אחרות, כמו יוליה טגיל, אורית סמואל ואסיל פרחאת הן שחקניות מתחילות שזו הזדמנות עבורן לגלם תפקידים עם יותר בשר. אילנה לוי אפילו לא שחקנית מקצועית. ממעט המידע שקיים עליה ברשת, הבנתי שהיא די מגלמת את עצמה והבמאית פשוט מאוד אהבה את הסיפור האמיתי שלה והחליטה לשלב אותה כדמות. בנוסף, יש את ג'ואנה סעיד, שמגלמת דמות מאוד שונה ממי שהיא באמת. סעיד היא אישה צנועה, אבל בעלת דעות מאוד מוצקות ורואה בסינמה סבאיא הזדמנות לספר סיפור שנשים בחברה הערבית נוטות לשתוק לגביו. נשים כמו הדמות אותה היא מגלמת.

פה נמצא לבו של הסרט. אפשר לשבת עד מחר ולחשוב מה הדרך הנכונה לחלק את משתתפות הסדנה לפי קטגוריות, אבל הפואנטה היא דווקא הפוכה. הרעיון הוא להסתכל על כולן כנשים. כל אחת עם הסיפור שלה, שהוא קטע מתוך סיפורו של מגדר שלם. חלק יותר מרוצות מחייהן, חלק נושאות טראומות מהעבר, חלק רוצות לברוח מההווה. כולן נשים והסדנה היא המרחב המוגן שלהן. הגברים נמצאים בחוץ, מחכים בבית או במכונית, אבל החדר בו הסדנה נערכת מאוכלס מתחילת הסרט ועד סופו בנשים שיכולות להיפתח אחת בפני השניה ולחלוק את התסכולים והשמחות הקטנות.

הסרט לא עוסק בשאלה מהי נשיות, אבל הוא מציג גרסאות שונות שלה. חלק מהדמויות מעודדות אחרות להוליד כמה שיותר ילדים, בעוד אחרות מאמינות שילדים זה לא בהכרח שמחה. חלק חושבות שאישה צריכה לדאוג לבעל שבע ומרוצה, בעוד אחרות חושבות שחלוקת התפקידים בבית צריכה להיות שוויונית. אחת מקבלת את זה שאמא של בעלה באה לעזור עם הילדים, שניה חשה בושה מהתלות בהורים, שלישית מחפשת דרך להשתחרר מההורים שלה עצמה. חלק חוות או חוו קשר קשה עם בן זוגן, אחרות עדיין מאוהבות כמו ביום שהכירו. דרך מה שהן מצלמות, נחשפים סיפורים, חלקם יותר ישירים מאחרים. לפעמים השיחה גולשת לפוליטיקה או לשיחה על פמיניזם, אבל אלה סטיות קטנות במה שהוא עדיין חוויה משותפת.

הטשטוש המכוון בין מציאות ודמיון עוזר לשחקניות המגלמות את משתתפות הסדנה להיראות אמינות. כולן עושות עבודה טובה, גם אם הטקסט לפעמים מאולץ. בעוד נראה שזכות האלתור יוצרת דמויות מרתקות, אלה הרגעים בהן פוקס רותם מתערבת מדי בסיפור שיוצרים את הסצנות הפחות טובות. זה כולל ויכוח שעולה לקראת הסוף ולא באמת קשור לשאר ההתרחשויות. משהו שכאילו נוצר כשארית משעור תסריטאות בו נאמר לסטודנטים "כאן צריך לבוא קונפליקט". הדמות שהכי סובלת מכך היא רונה. בעוד שאר השחקניות מעודדות להוסיף בעצמן פרטים ולהציג את הדמויות שלהן בצורה עמוקה מכפי שנראה, דאנה איבגי לא נותנת שום דבר מעבר להתחלה. רונה היא במאית שגרה בתל אביב ואין לה הרבה נסיון בהוראה. זה מה שידוע עליה בהתחלה ומה שידוע בסוף. גם כשנדמה שנחשף פרט חדש אודותיה, הסרט משתמש בו כדי ללמד על האחרות ולא עליה. זו לא אשמת איבגי, אלא המנעות מודעת מפיתוח הדמות. אולי זה נועד כדי לא להסיח את הדעת מהאחרות ולשמור על דיסטנס מסוים בין המורה לתלמידות, אבל רונה כל כך מסוקרנת מחייהן של האחרות, שמוזר שהסרט לא נותן לאיבגי משהו יותר מעניין לעבוד איתו.

סינמה סבאיא מתרחש בחדרה, עם דמויות שחיות באזור, אבל הוא היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם. הסרט לא מתמקד בסכסוך או בפוליטיקה מקומית, אלא בנשיות. הוא מציג את הנשים כמי שמספרות את הסיפור שלהן. באופן לא מפתיע, לחלקן זה יותר קשה מאשר לאחרות והרקע הדתי והחברתי גם משפיע. אם אין בעולם שני אנשים עם סיפור חיים זהה, הכלל הזה תקף מן הסתם גם לגבי כל אישה. כסרט ביכורים, אורית פוקס רותם מראה שליטה יפה בעבודה עם השחקניות ושזירת הסיפורים השונים בצורה אורגנית ומשכנעת. היא עדיין צריכה להשיל כמה התקבעויות שנובעות מחוסר נסיון, אבל החיים הם סדנת הצילום הגדולה ביותר שקיימת, אז אני בטוח שעד הסרט הבא תצליח לשייף את הפינות הלא נחוצות.

האמנות השביעית נגד הטורף: איך שחקנית אנושית אלמונית וחייזר רצחני מפורסם הם שני קצוות של אותו מאבק

ב-27 במרץ 1973, ארצות הברית כולה סערה בגלל אישה אחת שבתוך דקה, שנתה את האופן בו טקס האוסקר מתנהל. סאצ'ין ליטלפת'ר הייתה בת 26 כשעלתה לבמה בשמו של מרלון ברנדו. הנוהג היה שאם אדם הזוכה באוסקר לא מגיע לטקס, מישהו מטעמו יאסוף את הפרס ויגיד תודה במקום. ברנדו בחר בידידתו הצעירה, שחקנית לא מוכרת ממוצא ילידי, שתעלה לבמה במידה ויזכה. אלא שברנדו לא בקש מליטלפת'ר לקבל את האוסקר בשמו, אלא לסרב לקבלו, תוך שהיא מבטיחה שלא תגע בפסלון, אולי מתוך חשש שהדבר יגרום למערת הפלאים להתמוטט או משהו. סאצ'ין ליטלפת'ר דחתה בנימוס את הפרס והחלה לדבר כשבידה נאום ארוך שברנדו הכין בעצמו. מאחר ומפיק הטקס הנחה אותה לסיים בתוך 60 שניות או שתורד מהבמה, נאלצה לוותר על הקראה מהדף ולאמלק לקהל באולם ובבית.

מרלון ברנדו סרב לקבל את הפרס לא מתוך חוסר חיבה כלפי האקדמיה, אלא על מנת לעורר מודעות ליחס של תעשיית הבידור לילידים האמריקאים בעבר ובהווה. ליטלפת'ר הייתה פעילה בתנועות למען זכויות ילידים והדבר הביא אותה לפנות לשחקן הוותיק כאשר שמעה שהם חולקים את אותן מטרות. השניים התחברו וברנדו, שגם ככה שנא ארועים הומי אדם, החליט שטקס האוסקר יהיה הזדמנות מצוינת להעלות את הנושא היקר ללבו לכותרות, כמו גם להזכיר את העימות בין כוחות הבטחון לקבוצת פעילים בוונדד ני, ארוע שהממשלה בקשה להקטין ככל הניתן את הסיקור התקשורתי שלו.

התוצאה המיידית הייתה מחיאות כפיים מהולות בשריקות בוז מצד הקהל באולם. שישה מאבטחים מנעו מג'ון ויין לעלות לבמה ולהוריד את הנואמת הצעירה בכח, בעוד היא עצמה לוותה בשני אנשי בטחון נוספים על מנת למנוע פגיעה בה בסוף הדקה שהוקצבה. בשבועות שלאחר מכן, ליטלפת'ר סבלה מהרבה הצקות והתנכלויות, בעוד בתקשורת נפוצו ידיעות שקריות על זהותה האמיתית ועל המקום בו מרלון ברנדו באמת מצא אותה. גם דיווחים מהצד שלה לא לחלוטין עקביים, כאשר היא טוענת בין השאר שנורו יריות לעבר ביתו של ברנדו בזמן ששהתה בו וכי ג'יי אדגר הובר בעצמו הורה למפיקים ומראיינים שלא לתת לה במה, או שימצאו עצמם ללא עבודה (למרות שהובר נפטר שנה לפני כן). טענות לגבי פרטים רבים בחייה של סאצ'ין ליטלפת'ר אחרי אותו טקס אוסקר אינם מגובים בראיות, אבל מה שידוע בוודאות זה שהיא התקשתה למצוא עבודה כשחקנית לאחר מכן. היא הוסיפה להיות פעילה למען צדק חברתי, אולם שיתוף פעולה איתה למטרות לא פוליטיות, נחשב רעיל והאקדמיה אפילו החליטה בתגובה להפסיק לאפשר למועמדים לשלוח מישהו שינאם בשמם. החל מאותו רגע, או שמישהו מגיע לקבל את הפרס בעצמו, או שהוא שולח מישהו שרק יאסוף ויגיד תודה, או שהאקדמיה תקבל את הפרס בשמו ולא תזכיר שום ארועים בעיתיים בהיסטוריה של היבשת.

במבט מפוכח, ברנדו וליטלפת'ר ועוד מיליוני אנשים שלא זכו לאותה במה, צדקו. אם מסתכלים על היצוג של ילידים אמריקאים לאורך השנים, הנטיה תמיד הייתה להציג אותם באחת משתי דרכים. או שהם לוחמים פראיים עם רמת תחכום של תקופת האבן, או שהם שאמאנים קסומים עם חיבור עמוק לצבעי הרוח. הם לא הוצגו כדמויות מלאות, אלא כסטראוטיפים, ועוד כאלה שמדברים כאילו עצם הרעיון של שפה מדוברת חדש להם. זה נכון שלעמים הילידים השונים היו הרבה חיכוכים עם האירופים וששפות שונות בנויות בצורה שונה, אבל כשהסיפור תמיד מוצג מנקודת המבט של האדם הלבן, התוצאה לרוב אינה מחמיאה עבור השאר. בדומה לאנשים שמוצאם מאפריקה או מאסיה (מכל חלקי היבשת), ילידים אמריקאים לעתים נדירות לוהקו כדמויות ראשיות בהוליווד החדשה ובכלל לא בהוליווד הקלאסית. לא משנה כמה מדברים על להציג אותם באור אנושי, השם שלהם לא יהיה הראשון שמופיע בפוסטר. באופן מעניין, אגב, בשנה בה ברנדו סרב לאוסקר בגלל היחס לילידים, היו מועמדות לראשונה שתי נשים שחורות בקטגוריית השחקנית הראשית. לא שהיה להן, או למישהי אחרת, סיכוי כלשהו לזכות בתחרות נגד לייזה מינלי ב"קברט".

בשנים שחלפו, הוליווד נסתה לשפר את היחס לילידים אמריקאים בסרטיה. נסיונות בולטים כוללים את "רוקד עם זאבים" ו"פוקהונטס", שנתנו יותר זמן מסך מהמקובל לדמויות ילידיות והציגו את ההיסטוריה והתרבות שלהן בצורה מכבדת, אבל גם שם הייתה דמות לבנה שנועדה לייצג את הקהל במסע לתוך העולם המסתורי של האינדיאנים. אפילו בסרט שלא מתרחש בכדור הארץ אבל לכולם ברור על מה הוא באמת כמו "אווטאר", יש דמות לבנה שמאפשרת לשמר נקודת מבט חיצונית לזו של הילידים.

לאחרונה, מתרחש שינוי רציני יותר. לא סתם מציגים את הילידים כחלק מרכזי בסיפור, אלא ממש מתחילים לאפשר להם לספר את הסיפור לפי ההגיון והחוקים שלהם. דוגמאות לכך אפשר למצוא בסדרת הטלוויזיה "כלבי שמורה" ובסרטים כמו "שירים שלמדתי מהאחים שלי" והסרט שגרם לי בכלל לחשוב על נושא, "הטרף". לא ציפיתי שפריקוול לסרט האקשן המפורסם משנות השמונים, בבימוי יהודי אשכנזי שסרטו הקודם הוא "דרך קלוברפילד 10", יהיה הסרט עם היצוג הכי לא מכובס של ילידים אמריקאים שאראה, אבל עובדה. הדמויות אמנם מסבירות בקול כמה מושגי יסוד בשביל הקהל, אבל יש פה היפוך תפקידים מעניין. קודם כל, כי עד היום חשבנו על הטורף בתור מפלצת מודרנית, שתוקפת רק אנשים עם נשק מתקדם. בסרט הזה, מתברר שכדור הארץ היה על הכוונת של הטורפים לפחות מאז המאה ה-18, ונרמז שגם לפני.

הדבר השני שהתהפך הוא שכל הדמויות הראשיות הן ילידות, שמנהלות חיי קהילה בשלב בו המרחבים הגדולים עדיין לא אוכלסו במתיישבים לבנים. כבר אין ערים ואימפריות כמו לפני הפלישה מאירופה, אבל יש אנשים שמדברים כמו בני אדם. הדיאלוגים אינם עוסקים רק ברומו של עולם, אלא גם בדברים יומיומיים, בשפה יומיומית. הבמאי דן טרכטנברג בחר לתת לדמויות בנות הקומנצ'י לדבר באנגלית מול המצלמה, בעוד האנשים הלבנים שמגיעים בשלב מאוחר יחסית הם אלה שרוב הקהל צריך מתורגמן על מנת להבין. הלבנים הם הפראים חסרי התחכום שמונעים מנקמה ובצע כסף, בעוד הילידים הם היותר רגישים ואינטליגנטים שמסוגלים לתכנן לטווח ארוך.

כסרט בסדרת הטורף, "הטרף" לא מחדש דבר. אותה מסגרת עלילתית כמו קודמיו, אותו משחק קטלני ורק הציוד של החייזר קצת פחות מתקדם בגלל המיקום על ציר הזמן. כן נחמד שלוקחים את הפסיכולוגיה של הטורף בחשבון והוא לא סתם תוקף באקראי. כסרט אמריקאי, לעומת זאת, הוא סוף סוף מעניק במה לגיבורים ילידים ללא גורם מתווך, הנכתבים בדיוק כפי שדמויות לבנות ושחורות נכתבו בסרטים הקודמים בפרנצ'ייז. זה סרט אקשן/אימה מבדר ומדמם כפי שמצפים שיהיה, ועל הדרך הוכחה לכך שגם סיפור המוצג מנקודת המבט של ילידים אמריקאים יכול להיות להיט בקרב הקהל הרחב.

ב-17 בספטמבר 2022, האקדמיה לקולנוע מתכוונת לערוך ארוע לכבודה של סאצ'ין ליטלפת'ר. במהלך הארוע, יוקרא במלואו מכתב התנצלות שכתב נשיא האקדמיה היוצא דיוויד רובין, בו הוא ועמיתיו מבקשים סליחה מליטלפת'ר על היחס לו זכתה בעקבות הופעתה בשם מרלון ברנדו בטקס האוסקר לפני כמעט חמישים שנה. לא בטוח אם ליטלפת'ר עצמה תגיע לארוע, מאחר ומצבה הבריאותי מקשה עליה לצאת מהבית. היא כן נתנה את הסכמתה לעריכת הארוע והביעה שמחה על ההתנצלות ועל השינוי בגישה מצד תעשיית הבידור לאורך הזמן. עוד יש הרבה מה לעבוד ביצוג הוגן של עמים שונים על המסך, לא רק ילידים אמריקאים, אבל הנכונות להודות בטעות היא הבסיס לכל תיקון.

ביקורת: אין מצב

בואו נדבר רגע על ג'ורדן פיל. ליתר דיוק, על מוטיב חוזר בסרטיו של פיל, שמרמז על משהו שמתחרש מתחת לפני השטח. אני לא מתכוון לאמירות החברתיות על מעמדות בארצות הברית המודרנית וההשפעה של צבע העור על היחס מהחברה. כולם יודעים על זה. הוא אפילו קבל אוסקר על הכתיבה של אמירה כזו. הכוונה שלי היא למשהו אחר שהגיע הזמן לחקור לעומק: הפחד של ג'ורדן פיל מבעלי חיים.

יש את האיילים ב"תברח", הארנבים ב"אנחנו" ועכשיו, סרטו החדש "אין מצב" נפתח עם שימפנזה רצחני וממשיך עם סוס לחוץ שכמעט בועט למישהו בראש. מה קרה בילדות של הבמאי המוערך שגרם לו לא סתם להתמקד בז'אנר האימה למרות שהתפרסם בכלל כקומיקאי, אלא גם תמיד לקשור את זה איכשהו ליונק שהתנהגותו לא צפויה. נשך אותו כלב? שרט אותו חתול? איזו מרמיטה גנבה לו את הסנדוויץ'? מה קרה? אני ממש תוהה אם בסרט הבא, יופיעו באקראי פילי ים מגואלים בדם רק כדי להזכיר לנו שהכל בטבע יכול להרוג אותך.

עכשיו, לסרט…

אין מצב עוסק באוטיס "או.ג'יי" ואמרדל "אם" הייווד, בנו ובתו של מנהל חוות הייווד המספקת סוסים להפקות וצילומים. לטענתם, משפחת הייווד מטפלת בסוסים מראשית ימי הראינוע והם צאצאים של הרוכב שצולם על סוסו ב-1884 במה שנחשב כיום לאחד מהצעדים החשובים ביותר בהמצאת המדיום. לאחר שאביהם מת, השניים יורשים את העסק, אולם או.ג'יי הוא יותר טיפוס של עבודה עם בעלי חיים, בעוד אם האינטרוורטית מתאימה יותר לשיווק ולמפגשים עם בני אדם. לצד חיכוכים הנגרמים מאופיים השונה, השניים מתקשים להחזיק את העסק בעצמם ואף שוקלים למכור את הסוסים לריקי "ג'ופ" פארק, כוכב טלוויזיה בילדותו שהפך לאיש עסקים מאז תקרית על הסט בו שחק לצד שימפנזה שאבד שליטה. כן, ההוא שהזכרתי קודם. ג'ופ מנהל כיום אטרקציה בסגנון המערב הפרוע, תוך שהוא עדיין מנצל את הנוסטלגיה המוזרה שיש לאנשים כלפי הסדרה לקצת רווחים מהצד.

באחד הלילות, או.ג'יי יוצא מהחוה בחיפוש אחר סוס שברח. במה שנראה כמו אמצע שום מקום, הוא מבחין במשהו גדול זז בשמים. לא לגמרי ברור מה זה, אבל או.ג'יי מבין שמדובר בעצם מעופף שהוא לא מזהה, מה שקולע בול להגדרה של עב"ם. הוא מספר על כך לאם והם מחליטים להשיג תיעוד של העצם על מנת שיוכלו למכור את התמונות ולהרוויח מהן כסף. הם נעזרים באנג'ל, עובד ממורמר של חנות טכנולוגיה וחובב קונספירציות לא קטן, שעוזר להם להתקין את הציוד הנדרש.

כשג'ורדן פיל ביים את סרטו הראשון, הוא שם לעצמו למטרה להציג את ז'אנר האימה דרך עיניו של אדם שחור. מפחידים אותו דברים שמפחידים גם לבנים, אבל גם דברים שלבנים לוקחים כמובנים מאליהם, כמו נוכחות משטרתית בסיטואציה שקשה להסביר, או התחושה שאם יעלם פתאום, הרשויות ישקיעו הרבה פחות מאמץ וזמן בנסיון לאתר אותו. בסרטו השני, הצופים החלו לתהות האם הקטע של פיל הוא ניצול של ז'אנר האימה להעברת מסר חברתי, או שימוש בנקודת מבט פחות שכיחה בקולנוע בכדי לבלוט בין יוצרי אימה אחרים. נראה שזה שילוב בין השניים ובאין מצב, כבר אפשר להגדיר זאת בתור הנישה הקבועה של הבמאי. פיל הוא יוצר של סרטי אימה שרואה את העולם מנקודת מבט של אדם שחור. זה בדיוק מה שהוא ואחרי שלושה סרטים, כבר אין ספק שהוא מרגיש בנוח עם ההגדרה הזו.

אין מצב הוא פחות סרט אימה אופייני מ"תברח" ו"אנחנו" מבחינת אחוז הרגעים המפחידים בו. הוא מטריד ומותח, אבל לא ממש מפחיד. פיל אפילו מוותר על הקפצות, הנשק הזול ביותר בארסנל של במאי אימה (שעל שימוש מוגזם בו הייתי מאוד ביקורתי כלפי "תברח") ומתרכז יותר בבניה איטית של הדמויות והנחת כל הכלים הדרושים על מנת שהמערכה הסופית תעבוד. הוא עשה זאת גם בשני הסרטים הקודמים, אבל נראה שהפעם יש פחות אקראיות והכל מתוכנן יותר בקפידה. מה שמשעשע בהתחשב בכך שתכנן במקור סיום אחר לגמרי לסרט.

אבל לא הכל מתחבר. עד כמה שהפרטים הקטנים מונחים בתשומת לב בכדי להעניק לסיפור סגירה ראויה, יש כמה דברים מאוד גדולים שנותרים לא ברורים. חורים בעלילה שאמנם אפשר לסלוח עליהם כי האווירה חשובה במקרה הזה יותר מהדברים שלא נאמרים, אבל מג'ורדן פיל אפשר לצפות שיתן לעצמו פחות הנחות. אולי הדבר שהכי הציק לי היה הדמות של ג'ופ. הטראומה שלו מצילומי הסיטקום מתחברת למשהו שאו.ג'יי אומר מאוחר יותר, אבל אין שום משמעות אמיתית לקיומו של ג'ופ הבוגר. יש לו פארק תיירותי מטופש, הוא מנצל פטיש מוזר שקשור לסדרה, יש לו צד מפוקפק שמוסתר מאחורי חזות חייכנית, אבל זה לא באמת משנה. אין שום קו מחבר בין החוויות של ג'ופ הילד להתנהגות של ג'ופ המבוגר ונראה שהוא שם בעיקר כדי שיהיה קשר כלשהו לסצנת הפתיחה. התלונה לא מופנית כלפי סטיבן יאון, המגלם את התפקיד, אלא למשהו שחסר בתסריט והיה יכול להסביר את דמותו בצורה טובה יותר.

מנגד, דניאל קלויה ממשיך לגלות לעולם שהוא שחקן יוצא מן הכלל. קשה להאמין שהבן אדם הזה, שאי אפשר להבין חצי ממה שהוא אומר בראיונות כי נראה שהוא בעצמו לא בטוח מה יוצא לו מהפה, מסוגל לגלם טווח כל כך רחב של דמויות. הוא היה בחור אינטליגנטי ונורמלי ב"תברח", עבריין מפחיד ב"אלמנות" וזכה באוסקר כמנהיג חברתי סוחף ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור". באין מצב הוא חושף דמות נוספת, בוקר מופנם וסטואי שצופן בחובו אומץ יוצא דופן. זה בולט במיוחד מול קיקי פאלמר, המגלמת את אם ולמען האמת, עם כל התקלות שלי בה על המסך, היא נעשית פחות נסבלת בעיני.

למרות שיש לו פגמים בולטים, אין מצב מצליח להיות סרט מרתק ומסקרן. לא מפחיד כמו סרטיו הקודמים של פיל, אבל בהחלט מרענן בנוף סרטי המד"ב והאימה. הבמאי שואל מדי פעם אלמנטים של מערבונים, כולל מחוות מוזיקליות מתבקשות לאניו מוריקונה, מה שמדגיש מצד אחד את המורשת של מאלפי הסוסים בתעשיית הבידור, ומצד שני מספק רקע שונה לסיפור שלרוב היה מתרחש בסביבה עירונית או ביער צפוף. את "תברח" בחרתי בזמנו לסרט הכי אוברייטד של השנה. את "אנחנו" בחרתי לסרט השנה שלי. אין מצב נמצא ביניהם, סרט שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל עדיין מספק את הסחורה מבחינת בידור ושילוב אמירות על היחס לבני אדם מסוימים ולבעלי חיים בתעשיית הבידור.