ביקורת: אור ירח

 

אי שם בשנות התשעים, התפשט ברחבי העולם המושג "גנגסטה". תרבות שנוצרה בשכונות העניות של הערים הגדולות בארצות הברית וסבבה סביב הערצה למי שלא נותן לאף אחד לקבוע לו גבולות ומוכן לעבור על החוק לעיני כל בשביל להבהיר מי זכר האלפא בחבורה. גנגסטה אמיתי סוחר או קונה סמים בכמויות, לא מהסס לשלוף אקדח על מי שנוהג בו בחוסר כבוד, לוקח לעצמו איזו בחורה שירצה ונהנה להפגין את עושרו בצורת תכשיטים, מכוניות מפוארות ומתנות לחברים הקרובים. הרעיון מאוד דומה לעולם המאפיוזו שנוצר בסיציליה, רק בקצב הרבה יותר מופגן. מאפיוזו מתבססים על היררכיה ברורה, הקשרות לאנשים הנכונים ותכנית עסקית לטווח הארוך שמטרתה להימנע מהסתבכות עם החוק. גנגסטה פורץ ביריות למסיבה, מחסל את מי שבא לו לא טוב ויוצא לצלילי מוזיקה שמרעידה את כל הבלוק. גנגסטה עובד לבד ומתעשר מהר או מת בנסיון לעשות זאת.

זה מה שמכרו לנו ב-MTV, סרטי ניינטיז וקמפיינים של חברות אפנה. האמת היא שרוב האנשים שמציגים עצמם כגנגסטה בטלוויזיה ובקולנוע, מתגוררים בכלל בשכונה בטוחה, מרוויחים משכורת קבועה ומשתדלים להיות אזרחים שומרי חוק ומודעים סביבתית. יש כמה מפורסמים שסגנון החיים הזה היה אצלם מציאות, אבל רובם מתים כבר זמן מה. יותר קל להעמיד פני גנגסטה, מאשר לחיות את אורח החיים הזה על אמת. "אור ירח" הוא סרט שלוקח את דמות הגנגסטה ומנסה להוריד אותה למימדים מציאותיים יותר. יש מכוניות ומוזיקה ונוצצים, אבל בואו לא נשכח שגנגסטה הוא קודם כל בן אדם.

הסרט מתחיל עם ילד. שיירון, המכונה "קטנצ'יק", מתחבר לגנגסטה המקומי, סוחר סמים בשם חואן. חרף העובדה שהוא מסתובב בכל מקום עם אקדח טעון, חואן דווקא אדם ממש נחמד. הוא דואג לשיירון, אוסף אותו לביתו עד שהילד יסכים לגלות היכן הוא גר, ומנסה להעביר לו את התחושה שהכל בסדר והוא בסביבה בטוחה ויכול לסמוך על האיש הזר ובת זוגו המגוננת.

ככל שעובר הזמן, הקשר בין שיירון וחואן מתהדק, בין השאר כי אין לילד מה לחפש בבית. אמו החד הורית מעדיפה לעשות סמים על פני זמן איכות עם הבן שלה והילדים בשכונה מציקים לו כי הוא קצת אחר. חואן הופך לדמות אב עבור שיירון, אבל מבין שיבוא היום בו הילד יהיה לבחור ויצטרך להתמודד בעצמו עם בריונים, בית מפורק, עוני ועם התחושות שעולות בו שאולי הוא נמשך לגברים יותר מאשר לנשים, דבר שכרגע מבטיח לו בעיקר הצקות נוספות מצד חברים לספסל הלימודים.

חואן הוא אנטי-גנגסטה. יש לו את המאפיינים החיצוניים ואת הדיבור ומקור ההכנסה של גנגסטה, אבל הוא כנראה האדם המוסרי והמתחשב ביותר בסביבה. בשכונות העניות של מיאמי, חואן הוא זה שדואג לחלשים, מתעניין בשלום המשפחות של עובדיו, נאמן לבת זוגו ומפנה זמן לעזור לילד במצוקה. העגילים על אוזניו מופיעים במהלך הסרט רק על שתי דמויות נוספות והם הסימן למי שנבדל מהאחרים ומסוגל לראות את הטוב שבאדם ולא רק לחיות לפי המגבלות הנוקשות שהחברה כופה עליו.

לכאורה, אין לאור ירח נושא מרכזי אחד. לפעמים הסרט עוסק בקשיי המחיה בשכונות עניות, לפעמים בנסיון להגדיר מה זו בעצם משפחה, לפעמים ההתמודדות עם נטיה מינית שונה בעולם שמקדש את המצ'ואיזם תופסת את מרכז התמונה, ולפעמים הסיפור הוא בכלל על פספוס ההזדמנות לעשות משהו גדול בחיים. עם זאת, יש קו אחד שמחבר את כל הרעיונות המוצגים בסרט. אור ירח הוא, מעל הכל, סיפור על מציאת זהות. שלושת החלקים שלו מציגים צדדים שונים של אותה דמות, המוגדרת גם בידי האנשים סביבה וגם בידי הצורך להגדרה עצמית. אותו אדם יכול להיות מוכר בכינויים שונים, או לבחור לעצמו שם שילך לפניו. הכל שאלה של קבלת החלטות ועמידה בפני האתגרים ששאר העולם משליך.

קיים פולמוס עד כמה הסרט מבוסס על סיפור מקורי. הבמאי ברי ג'נקינס הודה ששאב הרבה השראה ממחזה בשם "באור הירח, ילדים שחורים נראים כחולים", משפט שגם מופיע בסרט עצמו ונתן לו את שמו. עם זאת, ג'נקינס טוען כי אלמנטים רבים בעלילה מבוססים על סיפור חייו כילד עני ממשפחה מפורקת בעולם בו סוחרי סמים וגנגטסה הם השליטים האמיתיים. גילדת התסריטאים קבעה שאור ירח הוא תסריט מקורי, בעוד האקדמיה נתנה לו מועמדות לאוסקר על תסריט מעובד.

מה שלא תהיה התשובה הנכונה יותר, אור ירח הוא עכשיו חלק בלתי נפרד מהזהות של ג'נקינס. הבמאי האלמוני שמעט מאוד אנשים בכלל שמעו על הסרט הקודם שביים, הוא כעת אחד השמות החמים בעולם הקולנוע. הוא אחראי לסרט האמריקאי האהוב ביותר על מבקרים השנה וקטף שורה ארוכה של פרסים מאיגודים ותאי עיתונאים שונים. הילד העני ממיאמי הפך, בזכות סרטו השני בסך הכל, ליוצר מכובד, ודי בטוח להעריך שהוא גם מסודר כלכלית לשארית חייו. אם היו יוצרים סרט ביוגרפי על ברי ג'נקינס, סביר להניח שטקס האוסקר הקרוב יהיה רגע השיא בו.

בעיני, הסרט בהחלט עומד בציפיות הגבוהות שנלוו לו. ג'נקינס הצליח ליצור סיפור על טיפוסים שראינו הרבה פעמים בעבר, מבלי לגרום לתחושה של בנליות. השילוב בין הנושאים השונים סביבם הסיפור חג מטופל בצורה חכמה. העלילה עוברת בצורה אורגנית בין חלקים שונים של הסיפור ומציגה התפתחות של דמות לא רק בהשוואה למה שהייתה לפני כן, אלא גם ביחס לדמויות אחרות. בעוד גיבור הסרט עובר שינויים, אנשים מהעבר צצים סביבו ומראים איך ההתקדמות שלו שונה ביחס אליהם. הבחירות שהוא עושה אמנם מייחדות אותו משאר העולם, אבל אור ירח למעשה מעלה את התהיה האמנם טוב להיות שונה, או שהאושר האמיתי טמון דווקא בהליכה בתלם.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה. רוב הפרצופים אינם מוכרים, אבל שני הידועים ביניהם בהחלט מצדיקים את ליהוקם. נעמי האריס מציגה דמות שלמרות תפקיד קטן יחסית, מצליחה להתפתח ליותר מכיוון אחד ולייצג את הצל שרודף אחר מי שאמורים להיות האנשים הטובים בסיפור. היא הפנים של הקונפליקט ששיירון ורבים מתושבי השכונה שרויים בו. מצד אחד, הדמות של האריס היא נוראית ומקולקלת מהיסוד. מצד שני, שיירון סובל ככל שהיא מתדרדרת, כי הגורל שלו תלוי ישירות במצבה.

מהרשאלה עלי מצוין בתפקיד חואן. למרות שהדמות שלו אחראית ללא מעט רעות חולות, אי אפשר שלא לראות בו את האדם שאחרים צריכים ללכת בדרכו. הוא מצליח לעבור על כל כך הרבה חוקים ועדיין, הגישה העדינה והאוהדת של עלי לדמות, נותנת לחואן פן מאוד חזק של מצפן מוסרי וסמל לאחריות אישית. ההשפעה שלו על חייו של שיירון אינה מושלמת, אבל הוא לפחות נותן לו כמה כלים חיוניים בכדי להבין איך העולם עובד. הדבר המרשים ביותר בהופעה של מהרשאלה עלי זה שהוא לא נמצא על המסך הרבה זמן כפי שנדמה. הדמות שלו כה אמיתית, שנדמה כאילו מדובר במישהו הנוכח לצדך באולם. אפשר ממש להריח את הזיעה והעשן שחואן מדיף, גם כשהוא לא על המסך.

ברי ג'נקינס לא רק כתב תסריט אנושי ורגיש, אלא גם ביים את הסרט בצורה שמצליחה לשמור על עניין לכל אורכו. הוא משלב בין טכניקות שונות, כולל שוטים ארוכים וקלוז-אפים בסגנון ספייק לי בהם נשמעות המחשבות של הדמויות ולא רק המילים שלהן. הפסקול משלב בין שירי גנגסטה-ראפ מתבקשים, לבין מוזיקה קלאסית, כזו ששיירון אולי לא שומע בעצמו, אבל מביעה את הדרמתיות שגם רגעים קטנים מייצגים עבורו. דברים פשוטים, כמו שעור שחיה, או משחק פוטבול שכונתי, מקבלים את הטיפול של סצנה אפית, רק כדי להדגיש עד כמה הם משמעותיים מנקודת מבט אישית. צופה מהצד יראה סתם חבורה של ילדים מהשכונה שמשחקים בכדור עשוי סמרטוטים כדי להעביר את הזמן ולהוציא אנרגיה. עבור שיירון, מדובר ברגע בו הבין דבר מאוד חשוב לגבי עצמו ושישפיע על שארית חייו.

אור ירח מצליח לשלב בקלילות מפתיעה בין דרמה אנושית, לבין תחושה של סיפור גדול מהחיים. הדמות הראשית האחת מכילה בתוכה מספיק צדדים בכדי להחזיק עלילה שלמה והשינוי שלה, כאשר הוא מוצג במקביל לשינויים של דמויות אחרות, הוא האפוס הפרטי שלה. אפוס שלא מכיל קרבות ענק, או חיפוש אחר אוצר אבוד, אלא רגעים שמצטברים לכדי הגדרה עצמית. הגישה של ברי ג'נקינס היא שכל אדם הוא סיפור מסע בפני עצמו והגישה הזו מועברת בצורה יעילה, בין אם שאל את הרעיון ממחזה של מישהו אחר, או הסתמך על נסיון החיים שלו עצמו.

פרק 179 – הסיפור שאינו נגמר

בפרק החדש של שורה שניה באמצע, אנחנו לא מדברים על הסיפור שאינו נגמר, כי כבר דברנו עליו פעם. במקום, אנחנו מדברים על שני סרטים בהם הדמות הראשית היא גם השראה לסיפור בתוך סיפור. "יצורים ליליים" בתחילת הפרק, "אדפטיישן" בהמשך.

ספוילרים עם תאומים פיקטיביים.

מחשבות על המועמדים לטקס האוסקר ה-89

*אין הפתעות גדולות בקטגוריות הראשיות. תשעת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם תשעת הסרטים שדורגו אצלי ראשונים בנבואה מלפני יומיים. עם זאת, הייתי פחות חזק בחיזוי חודשים מראש. על שלושה מהמועמדים ("באש ובמים", "הסרבן", "סארו – הדרך הביתה" לא כתבתי ביקורת מכיוון שלא הספקתי לצפות בהם כאשר הוקרנו בקולנוע.

*"הכל אודות חוה", "טיטאניק" ועכשיו גם "לה לה לנד". אלה הם הסרטים היחידים בהיסטוריה שהצליחו לצבור 14 מועמדויות לאוסקר. עם זאת, "טיטאניק" הוא עדיין היחיד שעשה זאת ב-14 קטגוריות שונות. "לה לה לנד" מועמד פעמיים על שיר מקורי, כך שהוא מועמד בעצם רק ב-13 קטגוריות.

*אם דמיאן שאזל יזכה באוסקר על הבימוי, מה שמאוד סביר שיקרה, הוא ישבור שיא מלפני 85 שנה ויהפוך לזוכה הצעיר ביותר אי פעם בקטגוריה זו. המחזיק הנוכחי בשיא הוא נורמן טאורוג, שזכה על בימוי "סקיפי" בנובמבר 1931, בהיותו בן 32 ו-260 יום. בטקס האוסקר הקרוב, דמיאן שאזל יהיה בן 32 ו-38 יום.

*המועמדות של מל גיבסון על בימוי "הסרבן" לא מפתיעה, אבל היא מאוד מעניינת. עברו 21 שנים מאז זכה על בימוי "לב אמיץ" (כשדמיאן שאזל היה בן 11) ומאז, הפך מחביבה של הוליווד לאישיות לא רצויה. המועמדות השנה מראה שהוליווד סולחת לו על שנים של התבטאויות גזעניות, התפרצויות זעם ושני סרטים מעוררי מחלוקת במיוחד. כמו בשנה שעברה, רשימת המועמדים על הבימוי כוללת זוכה עבר אחד וארבעה במאים שמועמדים לראשונה בקטגוריה זו.

*אני לא יודע אם זו השפעה של קמפיין Oscar So White משנה שעברה, אבל בהחלט יש מגוון אתני רחב יותר בקרב המועמדים הפעם. מבין תשעת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, שלושה מתמקדים בדמויות ממוצא אפרו-אמריקאי ואחד בדמות ממוצא הודי. בנוסף, ברי ג'נקינס מועמד על בימוי וכתיבה ובכל אחת מקטגוריות המשחק, יש לפחות מועמד/ת אחד/ת ממוצא אפריקאי. בקטגוריית שחקנית המשנה, הן אפילו רוב. מצד שני, אפס מועמדים על משחק ממוצא לטיני או מזרח אסיאתי.

*מריל פאקינג סטריפ היא הסיבה היחידה שלא נחשתי בהצלחה 100% מהמועמדויות על משחק. לא רק שהיא מועמדת בפעם ה-20, אני גם לא יכול לומר שהיא אוברייטד, כי דונלד טראמפ הרס לי את זה.

*הלך לי פחות טוב עם הניחושים בקטגוריות הטכניות. אני במיוחד מאוכזב מכך ש"דדפול" לא מועמד באף קטגוריה וש"מועדון שנות ה-80", הסרט המוזיקלי הבאמת הכי טוב של השנה, לא מועמד על שיר נושא.

*אף על פי ש"מוצאים את דורי" לא מועמד בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא, פיקסאר השיגו שתי מועמדויות לסרט הקצר, עם "פייפר" שהוקרן לפני דורי ו"זמן שאול" שלא הופץ בקולנוע והיה למעשה פרויקט שאנימטורים בפיקסאר עבדו עליו בזמנם הפנוי.

*"לשיר" אמנם לא מועמד לסרט האנימציה הטוב ביותר, אבל סרט הונגרי בעל שם זהה מועמד בקטגוריית הלייב אקשן הקצר הטוב ביותר.

*העיפו מבט לרגע על קטגוריית האיפור: "איש ושמו אובה", "סטארטרק: אל האינסוף", "יחידת המתאבדים". אחד מהשלושה האלה יהיה זוכה אוסקר בעוד חודש ויומיים.

*תומס ניומן מסתמן כיורש של ג'ון ויליאמס, רק בלי הזכיות. המועמדות על "הנוסעים" היא מספר 14 שלו, אבל קשה להאמין שיזכה השנה. עצם המועמדות היא בגדר הפתעה, בהתחשב בתגובות השליליות לסרט.

*"קובו: אגדה של סמוראי" מועמד לפרס האפקטים החזותיים הטובים ביותר. זה לא קרה לסרט אנימציה מאז "הסיוט שלפני חג המולד".

*אוסטרליה מועמדת לראשונה בקטגוריית הסרט בשפה זרה. השג שני בחשיבותו רק להשתתפות הראשונה שלהם באירוויזיון.

*אוגוסט וילסון, שנפטר בשנת 2005, מועמד על התסריט של "גדרות", שכביכול שכב יותר מעשור מבלי שנעשה לו אף שכתוב רשמי.

*לא מאוד מפתיע ש"הלובסטר" מועמד על התסריט המקורי הטוב ביותר, חוץ מזה שהסרט יצא בארצות הברית שנה שלמה אחרי שהוצג לראשונה בפסטיבל קאן. יותר מפתיע ש"נשות המאה ה-20" מועמד. מעט מאוד אנשים המרו עליו ברצינות.

*שני מועמדים שבאמת אף אחד לא חזה: הסרט התעודי "ג'ים: הסיפור של ג'יימס פולי" מועמד על שיר הנושא, ו"13 שעות: החיילים הסודיים של בנגאזי" של מייקל ביי מועמד על עריכת הסאונד. מישהו בכלל זכר שהסרט הזה קיים?

ביקורת: שתיקה

 

בראשית ימיה, הייתה הנצרות דת נרדפת. החברים בה נאלצו לקיים את אמונתם בסתר, על מנת להציל את עצמם ממוות בעינויים. הם היו שנואים על היהודים, מהם התפלגו, אבל האיום האמיתי הגיע מצד הרומאים הפגאנים, שראו בדת החדשה הפרה בוטה של הסטטוס קוו ואיום על עתידה של האימפריה. כאילו לא היו מספיק צרות עם הפנאטים ביהודה, עכשיו צבאו של הקיסר צריך לטפל גם בחסידים של הישו ההוא, שמטיף לאהבת הזולת ולהגשת הלחי השניה, אבל סוחף אחריו כמות חשודה של תומכים? האריות בקולוסיאום יאכלו טוב החודש.

מוזר לחשוב ככה על הנוצרים לאור העובדה שבאלף השנים האחרונות, הם פעלו יותר מכל דת אחרת להמיר בכפיה בני עמים אחרים. חלק מהזמן, אפילו יצאו למלחמות נגד נוצרים אחרים, רק כי הדוקטרינה שלהם הייתה טיפה שונה. נכון שעוד דתות רדפו וכפו עצמן על אחרים, אבל לנוצרים הקשר ההיסטורי החזק ביותר עם הנטיה הזו, והם גם הביאו אותה לנקודות רחוקות יותר על הגלובוס מאשר כל מוסלמי, בודהיסט, או מונגולי.

"שתיקה" מתרחש באחד מהמקרים הנדירים בהם הנצרות כבר הייתה מבוססת כדת המדינה ברחבי אירופה, אבל נרדפה עד חורמה במקומות בהם הייתה דת של שלום. ביפן של המאה ה-17, לא נותרו כמעט כמרים נוצרים. הם נתפסו ועונו עד שיתכחשו לאמונתם ויסכימו לעבור חינוך מחדש לבודהיזם, או ימותו בידי שוביהם. אין שום תנועה לזכויות אדם שתגן עליהם והמרחק הגאוגרפי מקשה גם על הכנסיה או על הצבא להצילם. ברגע שממשלת יפן החליטה שאין מקום לנצרות בארצה, אף כומר אינו בטוח.

שני כמרים ישועיים, האב רודריגז והאב גארופה, יוצאים בחשאי ליפן, על מנת למצוא את האב פררה, שעקבותיו נעלמו לפני שנים. פררה היה מתנגד בולט לרדיפת הנוצרים, אולם השמועה מספרת כי הסכים לבסוף להמיר את דתו וכי הוא חי כיום תחת שם יפני ואינו רוצה שום קשר לאמונה אותה זנח. הכמרים הצעירים מסרבים להאמין לשמועה ונחושים לאתר את פררה ולהביאו למקום מבטחים. זאת למרות שאינם יודעים כמעט דבר על יפן, אינם שולטים בשפה המקומית ונושאים עמם חפצי דת שמיד יסגירו את שיוכם במידה ויתפסו, מה שיוביל לגורל קשה ממוות.

חברי מסדר הישועים מפורסמים בנאמנותם לעיקרי הדת ולהיררכיית הכנסיה. עבורם, המחשבה לכפור בנצרות, אפילו רק בצורה סימבולית, היא בלתי נסבלת. הסרט מציג שוב ושוב כמה קל היה לחמוק מעינויים, אם רק היו עושים פעולה פשוטה שתסמל את עזיבת הנצרות. רודריגז וגארופה מייצגים את הקושי לעשות דבר שכזה, כי אף דמות בכירה מהם לא אמרה שזה בסדר. כל עוד הם הכמרים הפעילים המנוסים ביותר ביפן, הם עונים רק למצוות האב, הבן ורוח הקודש ואף בן אנוש אינו יכול לשכנעם כי טעו.

על הקונפליקט הזה מתבסס רוב הסרט. לצופים ברור שדריכה על צלמית של ישו, או אמירת מילה ביפנית שמקושרת לזניחת הדת, לא באמת ישנו את מה שאדם רגיל מאמין בו. הישועים בסרט כל כך מפחדים לבצע אפילו אקט סמלי שנוגד את אמונתם, שחלקם יעדיפו למות לפני שיעשו צעד אחד לכיוון רודפיהם. זה נראה מטופש לצופה חילוני, אבל בו זמנית מזכיר את מרדכי היהודי, שסכן את גורלו של עם שלם רק בשביל שלא יבגוד באל וישתחווה בפני בן אנוש.

הגבורה הכרוכה במוות על קידוש השם היא חלק בלתי נפרד מתפיסת הדת המונותאיסטית, במיוחד בקרב מי שאכלו כל חייהם לחם קודש וישנו בחסד האל ובנו. מרטין סקורסזה, כמי שזכה לחינוך קתולי מגיל אפס, מרבה להשתמש ברעיונות ודימויים נוצריים בסרטיו. שתיקה הוא אולי הסרט שעשה לו את הדרך הקצרה ביותר בין סיפור המבוסס על ארועים אמיתיים, להשוואה הכי נדושה בעולם הקולנוע.

האב רודריגז הוא מקבילו של ישו. זה אפילו לא מרומז, אלא נאמר ישירות בסרט. המראה של אנדרו גארפילד עוצב כך שיעשה יותר ויותר דומה ליצוג האמנותי המקובל (והכנראה מאוד לא מדויק היסטורית) של ישו מנצרת. אם יש סרטים בהם צריך טיפה לחפור כדי למצוא את ההשוואה לאבי הנצרות, שתיקה מסתמך על ההנחה שהדבר מובחן בקלות. משום כך, הסרט אינו מבוסס רק על ספרו של שוסאקו אנדו, או על רדיפת הנוצרים ההיסטורית שנתנה את ההשראה לעלילה. סקורסזה מביים את הסרט כאילו הוא מספר את הפסיון עצמו, כולל השוואה ישירה בין פניהם של רודריגז ושל ישו.

אפשר לראות בכך כנות נדירה מצד הבמאי, מאחר ואינו מנסה להסתיר את ההשראה תחת שכבות של סאבטקסט. אלא שהרעיון להשוות בין דמות קולנועית או ספרותית לישו הוא כל כך לעוס, שנדרשת מידה של יצירתיות על מנת להעביר אותו מבלי ליצור תחושה של זלזול באינטליגנציה. סקורסזה נכשל בנסיון להעניק לסיפור, או לדמות הראשית, עומק שיצדיק את ההשוואה. אף על פי שאני לא פעם ביקורתי כלפי סקורסזה, אני בהחלט מכיר בתרומות הרבות שלו לאופן בו אחרים מביימים סצנות ובונים דמויות מורכבות שבלתי אפשרי לסווג אותן כטובות או רעות. שתיקה הוא כנראה אתגר שלא התכונן אליו נכון, מאחר ועד כמה שהסרט מספר על תקופה מעניינת, הוא עושה זאת בצורה שטחית להפליא.

חלק מדמויות המשנה אכן מרתקות ומציעות את הגמישות המוסרית המצופה מסיפור על רדיפה דתית, אבל דווקא האב רודריגז, לבו הרגשי והשכלי של הסרט, הוא דמות נטולת אופי. זה לא שאין נסיון להעניק לו עומק, אבל רודריגז כל כך פסיבי רוב הזמן, שהוא חייב התערבות של דמויות אחרות על מנת לעשות דברים פשוטים כמו לאכול, או להסתתר. הוא נע אך ורק בהתאם להוראות של אחרים, מה שאולי הגיוני בתחומי הכנסיה, אבל לא בארץ זרה בה הליכה עם ספר תנ"ך באור יום עלולה להוביל לכליאה ללא הגבלת זמן.

זה המקום בו ההקבלה לישו נופלת, ולא ברור אם סקורסזה התכוון לכך או לא. בעוד ישו חולל נסים, נאם בפני צאן מרעיתו, הפך למטרה עבור השלטונות בגלל הכח הפוליטי שלו והציג רחמים כלפי אנשים פשוטים, האב רודריגז רק מדבר. המילים שלו לא משנות שום דבר, כי יש לו השפעה רק על המושפעים מראש. עוד חיים ביפן נוצרים מאמינים, אבל הם אלה שמבקשים מהכומר דברים ומורים לו כיצד להתנהג על מנת שלא להתגלות. אפילו גארופה, שתפקידו בעלילה קטן בהרבה, לפחות מנסה לשכנע את רודריגז לשנות את עמדתו מדי פעם. אחרי עשורים של דמויות שמניעות דברים מיוזמתן, לפעמים בניגוד מוחלט לדעת הסביבה, מרטין סקורסזה ביים סוף סוף סרט על דמות נטולת השפעה אמיתית. באופן מוזר, דווקא אליו היפנים מתייחסים כאל אדם חשוב. הם רואים בבחירה שלו האם להישאר באמונתו או לכפור, דבר שיהיו לו הדים בכל רחבי יפן. זאת למרות שהסרט לא מציג בשום שלב סימן לכך שרודריגז מסוגל לעשות משהו מעבר לשיחת מוטיבציה עבור מי שגורלו יקבע בידי השלטונות. הוא כל כך זניח בעולם של הסרט, שהיחס של השלטונות כלפיו נעשה חסר פרופורציות.

חלק מהאשמה ברפיסותו של הסרט, נופלת על תלמה סקונמייקר, העורכת הוותיקה שעובדת עם סקורסזה מאז שנות השישים. בעוד היא בהחלט נמנית על עורכי הסרטים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה, דווקא בשתיקה היא יותר מזיקה מאשר מועילה. נראה שנגשה לעבודה עם תפיסה שגויה לגבי מה שהסיפור צריך. בעוד הרבה סצנות של דיבורים הן ארוכות ורפטטיביות, כמעט בלי שום קאט שיקנה להן יותר אופי, סצנות דרמתיות במיוחד, כולל מוות שאמור להיות מאוד משמעותי לעלילה, מוצגות במהירות וללא שום בניה שתסביר את חשיבותן. דווקא בסרט שהיה מרוויח מהצגה איטית יותר של סבל ושל עינוי פיזי ופסיכולוגי, הרגעים האלה חולפים ברפרוף, בעוד יש לנו מלא שוטים מיותרים של אנדרו גארפילד יושב במקומות שונים.

הנפגע העיקרי מהעריכה הבעייתית, הוא הצילום של רודריגו פרייטו. אם יש בסרט מישהו שאין לי שום מילה רעה לומר עליו, זה הצלם. פרייטו הצליח להתמודד עם תנאים מאתגרים במיוחד של אור שמש חזק, צילום בתוך מערה, צילום במים סוערים, התמקדות בפרטים קטנים במיוחד ועוד, מבלי לפספס. העבודה שלו כל כך טובה, שבהחלט יתכן והקטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה (כלומר, בתיקיית הזבל של המחשב), יפים לא פחות מהסרט עצמו. סקורסזה תמיד ידע לעבוד היטב עם צלמים, אבל שתיקה הוא אולי בעל הצילום המרשים ביותר מכל סרטיו, לפחות מבחינה טכנית.

לצד הופעות מוצלחות של שחקני משנה כמו יוסוקה קובוזוקה כדייג פשוט שרגשות אשם הפכו אותו ליצור נחות שמחפש באובססיביות אחר כפרה, או איסיי אוגאטה בתפקיד האינקוויזיטור המנומס להפליא, שתיקה נשען יותר מדי על שחקן ראשי שכמו הדמות אותה הוא מגלם, לא ממש ברור מה תפקידו. מאחר והעלילה מניעה את הדמות במקום שהדמות תניע את העלילה, לא נראה שגארפילד יודע האם עליו לגלם כומר חזק ועקש, או קרבן רדיפה מתוסכל. בעוד סיפור הרקע מרתק ויש בו מספיק חומר לסרט מותח ומלא רגש על משבר אמונה ועל הפוליטיקה שמאחורי חוסר הסובלנות, שתיקה בקושי מגרד את פני השטח ומסתפק בסיפור אישי של כומר זוטר שבאמת אינו מעניין כפי שסקורסזה חושב. ללא דמות אקטיבית, או סיפור מספיק חזק, הסרט פשוט ארוך מדי ומתחיל להיגרר באמצע הדרך, עד שנעשה קשה לצלוח אותו עד הסוף. למרות חומר גלם מצוין לעבוד איתו, התוצאה היא לא יותר מרשימת המרכיבים הראשונית, שהבמאי לא החליט מה לעשות איתם.

נבואה לאוסקר: 22.1.2017

סרט

1. לה לה לנד
2. אור ירח
3. מנצ'סטר ליד הים
4. המפגש
5. סארו – הדרך הביתה
6. מאחורי המספרים
7. גדרות
8. באש ובמים
9. הסרבן
10. ג'קי

 

בימוי

דניס וילנב – המפגש

דיוויד מקנזי – באש ובמים

דמיאן שאזל – לה לה לנד

קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

ברי ג'נקינס – אור ירח

 

תסריט מקורי

מאט רוס – קפטן פנטסטיק

טיילור שרידן – באש ובמים

דמיאן שאזל – לה לה לנד

קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

מארן אדה – טוני ארדמן

 

תסריט מעובד

אריק הייסרר – המפגש

אליסון שרדר, תאודור מלפי – מאחורי המספרים

לוק דיוויס – סארו – הדרך הביתה

ברי ג'נקינס – אור ירח

ג'יי קוקס – דממה

 

שחקן ראשי

קייסי אפלק – מנצ'סטר ליד הים

אנדרו גרפילד – הסרבן

ראיין גוסלינג – לה לה לנד

ויגו מורטנסן – קפטן פנטסטיק

דנזל וושינגטון – גדרות

 

שחקנית ראשית

איימי אדמס – המפגש

איזבל הופר – היא

רות נגה – לאבינג

נטלי פורטמן – ג'קי

אמה סטון – לה לה לנד

 

שחקן משנה

מהרשאלה עלי – אור ירח

ג'ף ברידג'ס – באש ובמים

לוקאס הדג'ס – מנצ'סטר ליד הים

דב פאטל – סארו – הדרך הביתה

מייקל שאנון – יצורים ליליים

 

שחקנית משנה

ויולה דיוויס – גדרות

נעמי האריס – אור ירח

ניקול קידמן – סארו – הדרך הביתה

אוקטביה ספנסר – מאחורי המספרים

מישל ויליאמס – מנצ'סטר ליד הים

 

סרט אנימציה

קובו: אגדה של סמוראי

מואנה

חיי כקישוא

הצב האדום

זוטרופוליס

 

סרט בשפה זרה

טאנה (אוסטרליה)

ארץ המוקשים (דנמרק)

טוני ארדמן (גרמניה)

הסוכן (איראן)

בחירת המלך (נורבגיה)

 

צילום

ברדפורד יאנג – המפגש

סיימון דאגן – הסרבן

לינוס סנדגרן – לה לה לנד

ג'יימס לקסטון – אור ירח

רודריגו פרייטו – דממה

 

עריכה

ג'וליאן קלארק – דדפול

ג'ייק רוברטס – באש ובמים

טום קרוס – לה לה לנד

ג'ניפר ליים – מנצ'סטר ליד הים

ג'וי מקמילון, נט סנדרס – אור ירח

 

פסקול מקורי

מייקל ג'יאצינו – דוקטור סטריינג'

יאונג ווק צ'ו – המשרתת

דריו מריאנלי – קובו: אגדה של סמוראי

ג'סטין הורביץ – לה לה לנד

וולקר ברטלמן – סארו – הדרך הביתה

 

שיר מקורי

ציידת העיטים – Angel By The Wings

לה לה לנד – City Of Stars

מואנה – How Far I'll Go

מועדון שנות ה-80 – Drive It Like You Stole It

טרולים – Can't Stop The Feeling

 

עיצוב אמנותי

גדרות

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

הסרבן

ג'קי

לה לה לנד

 

עיצוב תלבושות

המלבישה

פלורנס פוסטר ג'נקינס

יחי הקיסר!

מאחורי המספרים

ג'קי

 

סאונד

המפגש

דוקטור סטריינג'

פלורנס פוסטר ג'נקינס

הסרבן

לה לה לנד

 

עריכת סאונד

המפגש

דדפול

דוקטור סטריינג'

ספר הג'ונגל

לה לה לנד

 

אפקטים חזותיים

המפגש

העי"ג

דוקטור סטריינג'

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

ספר הג'ונגל

 

איפור ועיצוב שיער

דדפול

פלורנס פוסטר ג'נקינס

סטארטרק: אל האינסוף

פרק 178 – המלמלן מהמלין

אם הצלחנו להבין מה ג'ף ברידג'ס אומר, הפרק השבועי של שורה שניה באמצע מוקדש ל"באש ובמים", עליו לא הספקנו לדבר לפני שירד מהמסכים. לא שזה הפריע לנו להקדיש את החלק השני של הפרק ל"קיד וקסידי", שלא מוקרן כבר קרוב לחמישים שנה.

ספוילרים בדרך לבוליביה.

ביקורת: יצורים ליליים

 

כשהאיש שהתישב בשורה שלנו נכנס לקולנוע, רגע לפני ש"יצורים ליליים" התחיל, הוא לא זכר איך קוראים לסרט. כשהופיע הלוגו של האולפן, עוד הספיק לשאול אם זו קומדיה. הדבר הבא שראה היה רצף של נשים בעלות גוף רופס במיוחד, רוקדות בהילוך איטי לצלילי מוזיקה דרמתית. אני מניח שזה ענה על השאלה שלו, אבל גם העלה הרבה שאלות חדשות במקום.

סרטו החדש של טום פורד הוא לא מהברורים שנמצאים כרגע על המסך. יש בו הרבה רגעים שלא מתחברים ישירות לעלילה והתגובות אליהם נעו ברחבי העולם בין הערצה שקטה לגועל ולצחוק מוחנק. יצורים ליליים הוא הרבה מעבר לזה, אבל אם אי פעם הייתי רוצה ליצור פרודיה על סרטים שהבמאים שלהם בברור נותנים לעצמם יותר מדי קרדיט, היא הייתה נראית פחות או יותר ככה.

סוזן מורו רצתה להיות אמנית, אבל נאלצה לנהל גלריה במקום. אממ… באסה לה? יותר מטרידים אותה הגברים בחייה. היא נשואה כיום לאדם שמתעלם מהצרכים שלה, בקושי נמצא בבית וגם לא באמת נאמן לה. לפני שנים, הייתה נשואה לזמן קצר לאדוארד, חבר ילדות שחלם להיות סופר, אבל התקשה למצוא את ההשראה לספר שלם. כאשר אדוארד מצליח סוף סוף להשלים את יצירת הביכורים שלו, הוא מקדיש את הספר לסוזן ושולח לה עותק על מנת שתקרא.

הספר מספר על משפחה שנקלעת למקום הלא נכון בזמן הכי לא נכון. טוני נוסע עם אשתו ובתו במערב טקסס, כאשר חבורה של מקומיים שמתפרעת על הכביש, מאלצת אותם לרדת לשולי הדרך. המפגש מעורר את חששם של בני המשפחה ובצדק, כאשר מתברר שהחוויה לא מסתיימת בהחלפת פרטים פשוטה.

יצורים ליליים מזגזג בין הסיפור של סוזן הקוראת בספר, לבין תוכן הספר עצמו. החיים האמיתיים מוצגים כמאופקים ונטולי רגש, כאשר קשר יכול להתפרק בדיון פשוט בין מבוגרים, שמנתחים את המצב ומחליטים לאן הוא מוביל. עלילת הספר, לעומת זאת, היא כאוטית, מלאה בכאב וצעקות ונתונה לחסדיהם של ויג'ילנטים ופורעי חוק. אם סוזן היא ההשראה של אדוארד לכתיבה, נראה שהיא פחות השפיעה על עלילת הספר ויותר על הצורך של מחברו בחיים פחות מוגנים, בהם סיכונים הם חלק בלתי נפרד מהקיום.

ההבדל ניכר גם בסרט עצמו. בעוד סיפור המסגרת מאופיין יותר בצילום אסתטי ובקצב מתון, כאשר השחקנים כמעט ואינם מביעים שום רגש, הסיפור של טוני ומשפחתו הוא מותחן משובח ולא צפוי, שמציג את הופעות המשחק היותר טובות בסרט. בזמן שאיימי אדמס משתדלת להמעיט ככל הניתן בשימוש בהבעות פנים בתפקיד סוזן, ג'ייק ג'ילנהול, ארון טיילור-ג'ונסון ומייקל שאנון מציפים את הסיפור שבתוך הסיפור באמוציות. ג'ילנהול מגלם גם את טוני וגם את אדוארד, מה שמדגיש עד כמה הספר שכתב נותן ביטוי לפנטזיות שלו לחיות בעולם יותר מרגש. אני לא חושב שמישהו היה רוצה להתחלף עם טוני, אבל האופן בו סיפורו מתנהל, מזכיר סרט ישן שלא מחפש ריאליזם, אלא מסע נפשי שישנה לחלוטין את המעורבים בו לשארית חייהם.

לפעמים, שני חלקי הסרט נפגעים מהשוני בגישה. סוזן אמורה להיות עצורה רגשית, אבל גם כל האנשים סביבה מתנהגים באותה צורה. זה הגיוני עד לנקודה מסוימת, אבל הרגע בו מישהי מגיבה באדישות לכך שהטלפון שלה נשבר, הופך את ה"מציאות" לפחות אמינה מהסיפור שבתוך הספר. בינתיים, החוקיות בעלילה של טוני כל כך רופפת, שחלק מהדרמות הגדולות נעשות צפויות מרוב שהן הכי קיצוניות שאפשר להמציא. זה עובד עד לשלב מסוים, אבל יותר עומק לדמויות בחייה של סוזן ויותר עקביות בסיפור של טוני, לא היו פוגעים במסר, אלא מחדדים אותו. לא קשה לראות שהעולם שאדוארד המציא מרתק יותר מזה שהשאיר מאחוריו. הבעיה היא כשהסרט לא מסתפק ברמיזות והקבלות עדינות, אלא מתחיל לדחוף בכח את הרעיון, מה שחושף את החולשה הגדולה שלו.

יצורים ליליים בנוי ממותחן חזק, מרתק וקשה לצפיה, סביבו נמצא סיפור מסגרת משעמם ועשוי רע. למרות הרמה הטכנית הגבוהה שהבמאי טום פורד מפגין, כולל עבודת צילום שמזכירה את ימיו בתעשיית האפנה ופסקול מוזיקלי עוצמתי של אבל קורזניובסקי, החלק של הסרט שמתמקד בחיים האמיתיים של סוזן, פשוט לא אמין. הדמויות משעממות וחסרות אופי, ההתרחשויות בחייהן הן צרות של עשירים במקרה הטוב והדיאלוגים מביכים. נוסף על כך, הסרט מתפרש על פני שני קווי זמן, אבל איימי אדמס נראית בדיוק אותו דבר בשניהם. למרות שהדמות שלה אמורה להיות לפעמים בת עשרים וקצת, וחלק מהזמן קרובה לגיל חמישים, לא נעשה שום מאמץ מצד מחלקת האיפור לרמוז באיזה גיל היא באותו רגע. בעוד את הפגמים האחרים בדמותה אפשר לתרץ כחלק מהמסר, אין שום סיבה אמיתית לכך שסוזן תראה תמיד מבוגרת מדי, או צעירה מדי, לגילה. זה לא משרת שום מטרה וסתם מקשה לעקוב אחר העלילה.

בנוסף, סוזן נרדפת בידי תחושת אשמה שהספר של אדוארד מעורר בה. לא ברור האם זה חלק מתכנית הנקמה שלו בה, או שהוא באמת רוצה לחלוק איתה את ההשג שלו. הסרט לא מתמקד מספיק בגורמים לגירושין שלהם, אז אפשר רק לנחש אם יש לכך הדים בספר עצמו. למרבה הצער, ההתעקשות של פורד שאיימי אדמס לא תפגין כישורי משחק, הורסת את היכולת להבין את הסיפור שמאחורי הזוגיות הכושלת. כל זאת בעוד הקטעים עם טוני ומשפחתו נעזרים לא רק בבימוי יעיל והסתמכות על מצב שיהיה מעורר אימה גם במציאות, אלא גם בדמויות משנה חזקות. בין אם מדובר בדמות מעוררת חיבה, או בדמות גועלית לחלוטין, הן לפחות יוצרות רגש.

קשה לי להחליט האם אהבתי את יצורים ליליים, או התאכזבתי ממנו קשות. אין ספק שהושקעה הרבה מחשבה ביצירה שלו ובמסרים מאחוריה. יחד עם זאת, אין הרבה מעבר לכך. החיים האמיתיים גרועים, החיים המומצאים גם גרועים, אבל לפחות מעניינים. לא צריך סרט באורך מלא בשביל להסביר את זה, אז טום פורד נתקע באמצע הדרך. כדי להעסיק את עצמו, נשאר לו לפתור את הסיפור של טוני, דבר אותו הוא מביים בצורה מרתקת וכואבת עד הסוף. לגבי התעלומה המוצעת ברובד של סוזן, אין יותר מדי איפה לחפור. הסרט אולי נפתח בתערוכה שאמורה להביע ביקורת על דימויים חיצוניים וציפיות, אבל לא מתקדם מעבר לכך. כל מה שצריכים לדעת על סוזן, היא אומרת בעצמה. אם תשאלו אותה על אדוארד, היא תספר בכמה משפטים את כל סיפור חייהם המשותפים, כמה זמן עבר מאז נפגשו לאחרונה, מה הוא עושה כיום ואיך הוא אוהב להכין ביצים בבוקר. אם לא תגיעו לתערוכה שלה, היא תסביר בדיוק מתי היא הייתה, מי אמור היה לבוא, איפה הבניין, כמה זמן היא במועצת המנהלים של המוזיאון ואיפה נחצבו האבנים מהן קירות הבניין עשויים. טוב, אולי לא עד כדי כך, אבל סוזן היא מכונת אקספוזיציה מהלכת. אי אפשר לנהל איתה שיחה בלי שתסקור את כל מה שקרה בפרקים 1-6 בספר עליו הסרט מבוסס.

נורא מוזר לראות סרט שלא רק מבוים בשני סגנונות שונים, אלא גם כתוב, משוחק, ערוך, מצולם ומעוצב כאילו מדובר בשתי יצירות שהודבקו אחת לתוך השניה. אדוארד, על פי מה שאני למד מיצורים ליליים, הוא כותב הרבה יותר מוכשר מטום פורד. הספר שלו הוא הדבר המעניין כאן, בעוד סיפור המסגרת היה יכול לחכות מחוץ לאולם וחווית הצפיה הייתה רק משתפרת. הדרך הטובה ביותר בה אני יכול לתאר את יצורים ליליים היא סרט ממש טוב, עטוף בסרט די גרוע. אדוארד אכן מצא דרך להעביר יותר עניין ורגש ממה שהחיים עם סוזן הציעו לו, אבל פורד עשה עבודה כל כך טובה ביצירת הניגוד בין השניים, שסיפור המסגרת נעשה מיותר.

פרק 177 – אדוני השופט

בלי שום קשר לפסקי דין כאלה או אחרים שניתנו לאחרונה, הפרק החדש של שורה שניה באמצע עוסק במשפטים סביב שאלת האחריות והקף הזוועה הקשורים בשואה. "הכחשה" מבוסס על סיפור אמיתי מלפני עשרים שנה, "יום הדין בנירנברג" מתבסס על ארועים שהתרחשו זמן קצר אחרי מלחמת העולם השניה.

ספוילרים לסרטים ולתוצאות המשפט.

פינגווין הזהב 2016

2016 לא תזכר כשנה טובה במיוחד, אבל דווקא בתחום הקולנוע, חל בה שיפור ניכר מהשנה שעברה, לפחות במחצית הראשונה. החל מהקיץ, חלה ירידה בתדירות הסרטים שהרגשתי שיכולים להיות מועמדים חזקים לסרט השנה שלי והדבר ניכר בחמישה שהגיעו עד קו הגמר. למרות זאת, בהחלט הייתה שנה מעניינת, עם יותר סרטים שאהבתי מהרגיל. רק תופעה מעצבנת אחת מנעה ממנה להיות שנה קולנועית גדולה באמת…

התופעה המעצבנת של השנה

זו אינה קטגוריה קבועה, אולם מדובר במשהו שקרה פעם אחת יותר מכדי שאוכל פשוט להתעלם ולגשת ישר לפרסים הרגילים. התופעה המעצבנת של השנה היא סרטים עם מערכה אחרונה מיותרת. לא מדובר בסתם מערכה חלשה ביחס לאחרות, או בסיום מאכזב. אני מתכוון למערכה שלמה שאין שום צורך בקיומה. "נעורים", "דרך קלוברפילד 10", "קפטן פנטסטיק", "המפגש", "הכחשה", כולם היו באמת סבבה עד שהגיע הזמן לסיים. במקום להפסיק בנקודה הנכונה, הם המשיכו לעוד 10-30 דקות שלא רק שלא תרמו לעלילה, אלא גם הקהו משמעותית את הנקודה שלה. נראה שהמקרה החמור ביותר הוא "דרך קלוברפילד 10", שכל מי שראה אותו ושאלתי, הסכים בדיוק על אותה נקודה בה הסרט היה צריך להסתיים במקום להמשיך למערכה אחרונה מיותרת.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

התחרות הייתה קשה, הרבה סרטים היו מועמדים לתואר המפוקפק הזה. בין אם מדובר בסרטים בינוניים בעיני שזכו לשבחים מוגזמים, כמו "לה לה לנד", "אנומליסה" ו"דוקטור סטריינג'", או סרטים שפשוט לא אהבתי ואיכשהו נוצר סביבם קונצנזוס חיובי, כמו "קרול" ו"אמריקן האני". לא היו הרבה מקרים השנה שהטעם שלי חרג משמעותית מדעתם של רוב המבקרים, אבל היו מספיק מקרים בכדי שאתלבט עד הרגע האחרון.

בכל זאת, אף סרט שיצא בישראל במהלך 2016 לא מעורר בי את אותה התכווצות עצבנית כאשר משבחים אותו כמו מכונת הכסף. זה לא רק שהסרט היה ברובו משעמם בעיני, או שהעריכה והצילום היו מתחת לכל ביקורת. הבעיה הגדולה מבחינתה היא בכל פעם שאומרים על הסרט שהוא מצחיק. מאוד מצחיק אפילו. זה מוזר לי, כי את מספר הפעמים שצחקתי במהלך מכונת הכסף אפשר לספור על אצבעות יד אחת. יש בו כמה סצנות מקוריות יחסית והוא אכן מציג מצב אבסורדי שהוביל לאסון פיננסי אמיתי, אבל הדבר נעשה בכזו ברברת יבשה, עם כל כך מעט עניין מצד השחקנים או התסריט, שנאבקתי להישאר ער בזמן הצפיה. גם הסצנות שמנסות כביכול לפשט מונחים מקצועיים עבור הקהל ההדיוט, מעבר להיותן מזלזלות במיוחד, פשוט חזרו על אותן מילים באותו יובש. אני לא מחפש שיחזיקו לי את היד ויסבירו כל דבר, אבל יהיה נחמד לראות סרט בו אפשר להבדיל בין המעשים והמניעים של הדמויות, במקום לחוש שיש ארבעה-חמישה גברים לבנים שהם היחידים בעולם שמבינים מה לכל הרוחות קורה. אם "התמוטטות" של ג'יי.סי. צ'נדור יכול להציג את הנושא בצורה מותחת ומרגשת מבלי לוותר על ז'רגון מקצועי, מותר בעיני לצפות ליכולת דומה מסרטו של אדם מק'קיי.

העיצוב הטוב ביותר

אני מודה שבקטגוריה הזו, אני פחות מחפש עד כמה עיצוב מדויק תקופתית ויותר נוטה לבחור במי שבורא עולם מדמיונו. מהבחינה הזו, לא נעשתה השנה בריאת עולם קולנועי מושקעת יותר מזו שנעשתה בזוטרופוליס. יסלחו לי עובדי הכפיים שבונים בעצמם תפאורות והתופרים והמאפרים שעומלים שעות נוספות, אבל לפעמים סרטי אנימציה פשוט טובים יותר במבחן התוצאה.

זוטרופוליס מתרחש בעולם המתנהל בדומה לעולמם של בני האדם, רק שהשליטים בו הם כל שאר היונקים. חלוקת התפקידים אמנם דומה לזו שאנחנו מכירים מהמציאות, אבל עיר שלמה עוצבה כך שתכיל מתקנים המתחשבים בגדלים ובצרכים השונים של כל יונק. רובע של יצורים קטנים, המכיל מעברים צרים במיוחד. שטחים עם אקלים מלאכותי עבור בעלי חיים מדבריים או טרופיים. מערכת תחבורה ציבורית שמשרתת גם את הגדולים שביונקי היבשה. חלק מהדברים נעשו עבור בדיחות חד-פעמיות, אבל אם נערוך תרשים של העיר בה רוב הסרט מתרחש, נגלה את אחד המטרופולינים המפורטים ביותר שנראו על המסך. לכל חזית של בניין ופינת רחוב יש תפקוד יחודי וכל מתקן מתחשב בהבדלים הפיזיים של בעלי החיים השונים, כמו גם בתנאי המחיה להם הותאמו אבולוציונית. זו יצירת מופת ארכיטקטונית לא רק בתוך עלילת הסרט, אלא גם כאשר קולטים את עומקה של תשומת הלב לפרטים.

מועמדים נוספים: קרול, חדר, יחי הקיסר!, טרמבו, ספר הג'ונגל, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, המכשפה, מועדון שנות ה-80, העי"ג, אהבה וידידות, קובו: אגדה של סמוראי, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, לה לה לנד

האפקטים הטובים ביותר

סליחה אם אני לא מקורי במיוחד, אבל באמת שלא ראיתי השנה אף סרט עם אפקטים יותר מרשימים מספר הג'ונגל. סרט שלא היה אמור להיות כל כך מוצלח, אבל הפתיע לטובה, הרבה בזכות צוות האפקטים שהצליח להדהים שוב ושוב. הסרט, שצולם כולו באולפן סגור, ממקם את העלילה בתוך ג'ונגל אסייתי ענק, עם עצים בגובה גורד שחקים, מצוקים, גיאיות וסוואנות סמוכות. הגיבור הוא ילד אנושי, אך כל בעלי החיים סביבו הם יצירי מחשב מהאמינים ש-CGI מסוגל ליצור. חרף גודלם הלא מדויק זואולוגית של מרבית היצורים בסרט, השילוב של ניל סתי, המגלם את גור האדם מוגלי, עם היצורים הממוחשבים הוא כמעט נטול פגמים. אפשר ממש להאמין שסתי נמצא בלב היער ושהוא נוגע ומתקשר עם זאבים, קופים, נחשים, דובים, פנתרים וטיגריס אחד עצבני במיוחד. זאת למרות שלא יצא אפילו ליום צילומים אחד מחוץ לאולפן בלוס אנג'לס.

מועמדים נוספים: האיש שנולד מחדש, דדפול, באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק, קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, העי"ג, מים לא שקטים, סטארטרק אל האינסוף, דוקטור סטריינג', המפגש, חיות הפלא והיכן למצוא אותן

הפסקול הטוב ביותר

"לה לה לנד" מספר רבות על אהבת ג'אז, אבל מספק מעט מאוד דוגמאות ואפס הסברים לכך. "מואנה" שואב הרבה השראה ממוזיקה פולינזית מסורתית, אבל הוא בסופו של דבר מחזמר פופ עם סגנון הפקה והלחנה מודרניים. שני הסרטים מכילים יופי של שירים, אבל מה שעושה את הפסקול של מועדון שנות ה-80 לטוב ביותר, זה שהוא מצליח גם להיות נעים לאוזן וגם להסביר בדיוק למה.

הסרט, שבמרכזו נער המנסה להרשים נערה בעזרת להקה אותה הוא מקים ספונטנית, מראה גם את תהליך הכתיבה של שירים באמצע שנות השמונים, וגם את ההשפעות הישירות שלהם. ג'ון קרני לא מתבייש לחשוף את האמנים מהם גיבורי סרטו גונבים רעיונות, תוך שהוא מאפשר לדמויות של חובבי מוזיקה מודרנית להסביר למה דווקא הבסיסט של דוראן דוראן הוא מהטובים בעולם, או כמה הקיור מספקים צליל שונה מכל מה שהנערים במרכז העלילה הכירו. זה סרט על אהבה למוזיקה שגם מצליח להעביר את האהבה אל מחות למסך, במקום להסתפק באמירות ללא כיסוי. כאשר השירים המקוריים משתלבים בעלילה, הם לא רק מהנים וקליטים, אלא גם מתחברים בדיוק לאווירה בה נכתבו. אם תשאלו אותי, זה בדיוק מה שפסקול מוזיקלי אמור לעשות – להוות נדבך נוסף בעלילה ולא לסתור או להקטין אותה.

מועמדים נוספים: שמונת השנואים, דדפול, נעורים, דרך קלוברפילד 10, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, המכשפה, אהבה וידידות, שלום קוראים לי דוריס, מים לא שקטים, קובו: אגדה של סמוראי, סטארטרק אל האינסוף, המפגש, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, מואנה, לה לה לנד

הקומדיה הטובה ביותר

אני מרבה להתמרמר בשנים האחרונות על מצבן של הקומדיות המצולמות, במיוחד בארצות הברית. אני בהחלט חושב ש-10 השנים האחרונות הן אולי התקופה החלשה ביותר בתולדות הקומדיה האמריקאית, כשהלהיטים הגדולים בתחום נוטים למשוך בדיחות יותר מדי זמן, להסביר אותן ללא צורך, או פשוט להיות כל כך צפויים שהאפקט הקומי נמחק לחלוטין.

השנה, בהחלט חל שיפור במצב. אמנם סרטים כמו "מסיבת נקניקיות" ו"מכסחות השדים" עדיין מציגים את סוג ההומור שאני לא מתחבר אליו, אבל יש ריבוי מעודד בכמות הסרטים בהם צחקתי בכל רם. אפילו שרוב הרשימה מורכב מסרטי אנימציה וסרטים לא הוליוודיים, המיעוט שמייצגים את המיינסטרים בהחלט הצליחו להצחיק אותי פעמים רבות במהלך הצפיה.

למרות זאת, הזוכה השנה הוא מוצאים את דורי, סרט אנימציה. יותר מעשור אחרי שקודמו זכה בקטגוריה זו, סרט ההמשך מבית פיקסאר (הייתה לדיסני שנה ממש טובה) אולי לא מקורי ופורץ דרך כפי שנהוג לצפות מהחברה, אבל הוא הדבר הכי מצחיק שראיתי השנה. לוקח קצת זמן עד שהוא נכנס לקצב, אבל ברגע שזה קורה, הבדיחות מגיעות בזו אחר זו, לעתים מכיוונים לחלוטין לא צפויים. פיקסאר שכללו את סגנון הסלפסטיק האופייני שלהם, כאשר עלילת הסרט מביאה את גיבוריה לחשוב שוב ושוב מחוץ לאקווריום על מנת להתקדם לעבר היעד. כל דמות בה נתקלים בדרך מכילה בדיחה ורגעים מדהימים כמו אריות הים הבריטיים מקליפורניה, הנסיון לתקשר עם בקי, או הופעת האורח של קולה של שחקנית מוכרת, לא רק תפסו אותי לא מוכן, אלא גרמו לי לצטט אותם בשמחה ביציאה מהסרט (מה שרק גורם לי לכעוס על הדיבוב לעברית שעל פי דיווחים, השמיט כמה מהבדיחות הטובות ביותר במקום לנסות לתרגמן).

מועמדים נוספים: דדפול, ציפורי חול, יחי הקיסר!, זוטרופוליס, אנגרי בירדס, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, שלום קוראים לי דוריס, ישמח חתני, החיים הסודיים של חיות המחמד, מואנה, חסידודס

שחקן המשנה הטוב ביותר

שתי הופעות שראיתי ממש ברגע האחרון, לפני סוף השנה, היו מאוד קרובות לחטוף את הנצחון. בן פוסטר ב"באש ובמים" וטימותי ספול ב"הכחשה", היו תזכורות לכך שמדובר בשני שחקנים נפלאים ולא מספיק מוערכים שבכל שנה אחרת, היו עשויים לזכות. למרות זאת, הבחירה שלי היא בשחקן שלא הכרתי לפני כן, ובהחלט עורר בי את הרצון להתחיל לעקוב אחרי תפקידים עתידיים שלו.

אביב אלוש מגלם בישמח חתני רב צעיר וכריזמטי, שסוחף אחריו חברי קהילה צנועה, על ידי הבטחות ונאומים חוצבי להבות. למרות שאין לו הרבה זמן מסך, הוא בהחלט הדמות המשפיעה והאנרגטית ביותר בממתק הקולנועי שדי עבר מתחת לרדאר של האקדמיה הישראלית. אלוש מצליח, בעזרת נחמדות מזויפת ודקלום מרשים של שקרים והטעיות, לגלם נבל מובהק שנראה כאילו הוא בלתי ניתן לעצירה. דמויות מסוג זה נדירות בקולנוע הישראלי ואני תמיד חש צורך לציין לטובה סרט שמצליח לבנות דמות שכזו בצורה משכנעת (כך היה גם בזכיה של הייתאם עומארי על "בית לחם"). בניה שכזו מתאפשרת רק עם שחקן שמבין את הדמות לעומקה ויודע כיצד לגרום לה לעבוד בצורה היעילה ביותר. נבלים אמיתיים לא קושרים עלמות חן לפסי רכבת ומסלסלים בשפמם, הם מתחילים מהיסודות ומקימים לעצמם בסיס איתן, בדיוק מה שאביב אלוש עשה עם הדמות של הרב דוד.

מועמדים נוספים: בראד דארסי ג'יימס – ספוטלייט, לייב שרייבר – ספוטלייט, דביר בנדק – ארץ פצועה, הרווי קייטל – נעורים, אד אוניל – מוצאים את דורי, טום בנט – אהבה וידידות, דן פוגלר – חיות הפלא והיכן למצוא אותן, ארון אקהרט – להילחם על זה, קיארן הינדס – להילחם על זה, בן פוסטר – באש ובמים, טימותי ספול – הכחשה

שחקנית המשנה הטובה ביותר

שוב הקטגוריה השוממת ביותר. זה מדהים כמה קשה לי, שנה אחר שנה, למצוא לפחות חמש הופעות הראויות למועמדות לשחקנית המשנה. זה לא בגלל מחסור בשחקניות טובות, אלא בתפקידי משנה טובים לנשים. גם השחקנית הכי מוכשרת בעולם, לא תצליח להוציא הרבה מתפקיד שנכתב עבור הופעה גנרית נשכחת. השנה, הצלחתי לגרד רשימה של ארבע מועמדות, מתוכן נבחרה זוכה ללא תחרות.

מישל ויליאמס היא מסוג השחקניות שכבר שנים אני שומע כמה הן טובות, אבל לא רואה זאת בעצמי. השנה, היא סוף סוף הוכיחה עצמה ראויה לסופרלטיבים בעזרת ההופעה שלה במנצ'סטר ליד הים. בשתי סצנות לא קצרות, היא מפרקת ומרכיבה מחדש את דמותה של אישה שמעדיפה לשמור על מרחק מגיבור הסיפור, אבל לא באמת מוכנה לנתק קשר עד הסוף. ויליאמס מנצלת היטב את זמן המסך המועט שלה בכדי להפוך את רנדי ממעצבנת, לחביבה, למעוררת רחמים, למישהי שגם אם לא מזדהים איתה, אפשר להבין מה מניע אותה ולמה קשה לה להתקדם. אולי זה מה שהייתי צריך בכדי להעריך באמת את מישל ויליאמס כשחקנית. הופעות מרוכזות ואינטנסיביות, שאיכשהו מספיקות לה בכדי לספר קו עלילה שלם.

מועמדות נוספות: דבורה קידר – ציפורי חול, סקרלט ג'והנסון – יחי הקיסר!, טיין דלי – שלום קוראים לי דוריס

השחקן הראשי הטוב ביותר

בשבע השנים שעברו מאז ההופעה המבישה באחד הסרטים של וולברין, עמל ראיין ריינולדס על הוצאה לפועל של סרט שיעשה חסד עם דדפול, אנטי-גיבור-העל האהוב עליו. ריינולדס גייס תמיכה מהאולפן, צוות שיעזור להפוך את החלום למציאות ולבסוף, הצליח להביא למסך סרט קרוב בהרבה לגרסה של הקומיקס אותו קרא בשקיקה במחצית השניה של חייו.

ריינולדס לא זוכה כאן בגלל כישוריו כמפיק, אבל אין ספק שנצל את עמדתו בכדי ללהק את האדם המתאים ביותר לתפקיד הראשי. הגבול בין דדפול לבין זהותו האמיתית, וייד וילסון, מטושטש מלכתחילה. כשמוסיפים לכך את ההתנהלות של ריינולדס בזמן קידום הסרט, בכלל קשה לדעת איפה נגמר השחקן ומתחילה הדמות הבדיונית. הוא לא סתם מעריץ של הקומיקס, הוא חי אותו. אם היו לראיין ריינולדס כוחות-על, הוא היה דדפול. זה לא סתם פרויקט שהשקיע שנים של עקשנות ומשיכת חוטים על מנת לגרום לו לצאת לפועל, זה משהו שהשחקן הראשי חש כזו חיבה אליו, שנתן את כל כולו בכדי לגרום לבן אלמוות מצולק רעול פנים בעל מיניות לא מוגדרת ונטיה לשבור את הקיר הרביעי יותר פעמים מסרט של החבובות, להיות נוקם רומנטיקן חסר תקנה חסר בטחון שרק שביב אחרון של מוסר מונע ממנו להיות הנבל של הסיפור.

מועמדים נוספים: וולטון גוגינס – שמונת השנואים, קורט ראסל – שמונת השנואים, ג'ייקוב טרמבלי – חדר, עודד תאומי – ציפורי חול, ג'ון גודמן – דרך קלוברפילד 10, ראיין גוסלינג – בלשים בע"מ, ויגו מורטנסן – קפטן פנטסטיק, שי אביבי – שבוע ויום, הייתאם עומארי – סופת חול, יגאל נאור – ישמח חתני, לוקאס הדג'ס – מנצ'סטר ליד הים, ג'ף ברידג'ס – באש ובמים

השחקנית הראשית הטובה ביותר

הייתה לי התלבטות בין שתי הופעות שהשאירו את השאר מאחור. סאלי פילד ראויה לציון לשבח על הופעתה ב"שלום, קוראים לי דוריס", בו הראתה שגם בגיל שבעים, היא מסוגלת להמציא את עצמה מחדש, ועוד כשחקנית קומית. היא כמעט זכתה, אבל בחרתי לבסוף במישהי אחרת, שגם הציגה פן שלה שטרם נראה על המסך.

קייט בקינסייל אינה מוכרת כשחקנית רהוטה או משכנעת במיוחד. לרוב תראו אותה נלחמת באנשי זאב, או מזייפת מבטא אמריקאי לצד שחקן ממדרגת שכר גבוהה יותר. אהבה וידידות הוא הסרט שסוף סוף נתן לה קול, והקול הזה מדבר במהירות ובמבטא בריטי טהור. לא הייתי מצפה שהופעה של בקינסייל כאם חד-הורית בסרט על פי סיפור של ג'יין אוסטן, תהיה שילוב מנצח של הומור ורגש, אבל זה הצליח לה. האופן בו השחקנית משחררת משפטים לא נועד לבלבל את הצופים, שמבינים את כוונותיה הנסתרות, אבל הוא מצליח להטעות את שאר הדמויות ביעילות. מגיע לבקינסייל קרדיט על כך שמצאה את טון הדיבור ושפת הגוף שיתאימו בדיוק למטרה זו. היא משכנעת כמי שחכמה יותר מהסובבים אותה, אבל נשארת חשופה ופגיעה בדיוק מספיק בכדי שהקהל יבין מה מסתתר מאחורי חלקלקות הלשון של ליידי סוזן, אישה שאינה מרושעת, אבל תכופף הרבה כללים על מנת לשרוד.

מועמדות נוספות: ג'ניפר ג'ייסון לי – שמונת השנואים, מרים זוהר – ציפורי חול, סאלי פילד – שלום קוראים לי דוריס, יבגניה דודינה – שבוע ויום, רובא בלאל-עספור – סופת חול, אמה סטון – לה לה לנד, ג'סיקה צ'סטיין – מיס סלואן, רייצ'ל וייס – הכחשה

התסריט הטוב ביותר

שני דברים חשובים לי במיוחד בתסריט טוב: הוא צריך לספר סיפור מפתיע ומרתק, והוא צריך לעבוד במסגרת ההגיון הפנימי של העולם אותו יצר. זה אתגר לא פשוט, במיוחד לאור כמות הגלגולים שתסריט עובד מהרגע בו הוא נכתב לראשונה ועד לגרסה הסופית הניתנת לצוות השחקנים. אולי בגלל זה יש לי נטיה מסוימת לטובת תסריטים שנכתבו בידי הבמאים עצמם, כי מי שמצלם את הסרט ומדריך את האנשים על הסט, הוא אותו אחד שהסיפור נברא בראשו.

קנת לונרגן מצטרף לרשימת הזוכים, עם התסריט הקרוב למושלם שכתב עבור מנצ'סטר ליד הים. הסרט עצמו לא היה רעיון של לונרגן, אבל ברגע שהבין על מה הסיפור שהתבקש לכתוב, הוא הגה ביוגרפיות שלמות עבור הדמויות, בחן מקרוב את הסביבה בה הן חיות וללא ספק, ראה הרבה מאוד דרמות משפחתיות לפני כן כדי לדעת מאילו קלישאות להימנע. מנצ'סטר ליד הים הוא אולי סרט הקולנוע בעל הקונספט הכי נדוש של השנה שנכתב בצורה הכי מרעננת וריאליסטית. הוא לא מחפש בכח רגעי משבר ובכי, אלא משלב אותם בעדינות, כשלא מצפים להם, מתי שיעזרו ללמוד על הדמויות ולא יסרסו אותן. המשחק על קווי הזמן השונים נעשה בכזו יעילות (קרדיט גם לעורכת ג'ניפר ליים), שלא שמים לב לקפיצה בזמן עד שהסצנה כבר נמצאת בעיצומה ומבינים שהפרטים לא תואמים את מה שקורה בנקודה אחרת בחייהן של הדמויות.

מנצ'סטר ליד הים הוא תסריט מהסוג שאני מקווה שילמדו בבתי ספר לכתיבה. הוא יוצר דמויות מעניינות ומעוררות אהדה מבלי לרדד אותן או להתעלם מהצדדים הבעיתיים בהן. הוא לוקח עלילה פשוטה יחסית ומדגים עד כמה הנושא בו היא עוסקת מסובך. לונרגן לא חושב שצריך להיות רציני 100% מהזמן על מנת לייצר דרמה טובה והוא צודק. הסרט מלא ברגעים אנושיים, כי לכותב שלו היה חשוב ליצור בני אדם שאפשר לפגוש בחיים האמיתיים, לא דמויות במחזה. הסרט הזה הוא דוגמה נפלאה איך אפשר להיות מרגש וחכם מבלי ששני הצדדים יסתרו זה את זה.

מועמדים נוספים: חדר (אמה דונהיו), ספוטלייט (טום מקרתי, ג'וש סינגר), דדפול (פול ורניק, רט ריס), זוטרופוליס (ג'ארד בוש, פיל ג'ונסטון), בלשים בע"מ (אנתוני בגרוצי, שיין בלאק), אהבה וידידות (ויט סטילמן), שלום קוראים לי דוריס (לורה טרוסו, מייקל שוולטר), סופת חול (עילית זקצר), באש ובמים (טיילור שרידן)

הבימוי הטוב ביותר

אוקי… אני חייב להודות שהזוכה השנה מגיע עם כוכבית. טים מילר לא ביים אף סרט לפני דדפול והוחלט שלא יביים את סרט ההמשך בגלל חילוקי דעות אמנותיים עם ראיין ריינולדס. אחרי שהשתפכתי על כמה שריינולדס השקיע והתעקש שהסרט יהיה יצוג נאמן יחסית לקומיקס עליו הוא מבוסס, העובדה שבמאי הסרט לא ראה איתו עין בעין מעוררת את התהיה כמה שליטה אמנותית הייתה למילר בסרט. כתוביות הפתיחה בהחלט תואמות דברים דומים שעשה ב"נערה עם קעקוע דרקון" ו"סקוט פילגרים נגד העולם", אבל אין אף סרט באורך מלא שביים ואפשר לשפוט על פיו מה הביא בעצמו לדדפול.

זו הסיבה שהקטגוריה נקראת *הבימוי* הטוב ביותר ולא הבמאי. בעוד אין ספק ששחקן טוב ראוי לקרדיט על גילום דמות בצורה מוצלחת, קשה לשפוט את מי שנמצא מאחורי המצלמה ומנסה כל הזמן להגיע לפשרה עם שחקן/מפיק בעל חזון מאוד מדויק. טים מילר עשה עבודה טובה מבחינה טכנית. דדפול נראה נהדר, הבדיחות עובדות ויש הכנה נכונה לכל סצנה. לגבי השאלה כמה מזה עשה מיוזמתו וכמה הושפע מהתערבות של הכוכב הראשי, אין לי תשובה. לא נדע עד כמה עבודת הבימוי הטובה ביותר לשנת 2016 היא הצלחה של במאי מוכשר, או פשרה עם האיש החזק ביותר בהפקה, לפחות עד שיצא סרט ההמשך (אותו נבחר לביים דיוויד לייץ', אחד מצמד הבמאים של "ג'ון וויק") ונראה את ההבדלים מדדפול הראשון.

מועמדים נוספים: לני אברמזון – חדר, טום מקרתי – ספוטלייט, אמיר וולף – ציפורי חול, פאולו סורנטינו – נעורים, שיין בלאק – בלשים בע"מ, מאט רוס – קפטן פנטסטיק, טראוויס נייט – קובו: אגדה של סמוראי, אמיל בן שמעון – ישמח חתני, קנת לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

סרט השנה

קודם כל, המועמדים:

חדר

דדפול

זוטרופוליס

בלשים בע"מ

מנצ'סטר ליד הים

הזוכה הוא…

דדפול הוא מה שקורה כשסרט מייצר ציפיות גבוהות באופן חריג ואיכשהו מצליח לעמוד בהן. הטריילר והקמפיין הטרולי באופיו, יצגו נאמנה את רוח הסרט והתוצאה, בין אם עבודה של במאי שמבין את הז'אנר, שחקן ראשי שמבין את הדמות, או שילוב מאוד לא פשוט של השניים, היא אחד הסרטים המהנים, החכמים, הלא צפויים והמרגשים של השנה. היכולת לדחוס לתוך עלילה כל כך מודעת לעצמה סיפור של אהבה ונקמה שיעבוד חרף העובדה שגיבור הסרט כל הזמן מצביע על הפגמים שלו, היא משהו שלא רואים כל יום, או אפילו כל שנה. דדפול הוא מסוג הסרטים שיצאתי מההקרנה שלהם (כמובן שנשארתי עד אחרי הכתוביות) כשאני מוכן באותו רגע לעוד סיבוב. זה מעבר לקאלט מיידי, או לקומדיית-אקשן טובה, זה סרט שגרם לכל שאר סרטי גיבורי-העל להראות מחופפים. קצת אירוני בהתחשב בכך שדדפול צוחק על התקציב הנמוך של עצמו, אבל בשנה בה "באטמן נגד סופרמן", "אקס מן: אפוקליפסה" ו"חוליית המתאבדים" חשפו בלי כוונה כל פגם אפשרי בז'אנר ו"מלחמת האזרחים" ו"דוקטור סטריינג'" היו בסדר, אבל לא עמדו בסטנדרטים שקבעו לעצמם, האנטי-גיבור בחליפת גוף אדומה הוא הדבר היחיד שיכול להציל את סרטי גיבורי-העל מהתדרדרות לתהום של קלישאות ומיאוס.

יותר מהכל, דדפול הוא תזכורת למה כיף ללכת לקולנוע. הוא לא מעדן עצמו עבור הצופים, אבל גם לא נצמד לכל פרט מהקומיקס. המטרה הייתה לייצג את רוח המקור באופן שיגרום לקהל חדש להתעניין בו ולקוראים ותיקים להנהן בהסכמה שזו כנראה הדרך הטובה ביותר להביא את הדמות למסך הגדול. המטרה הושגה ונתנה לז'אנר את אותה זריקת רענון ש"באטמן" נתן לו ב-1989 ו"איירון מן" נתן ב-2008. פעם בכמה זמן, מישהו צריך לתת סטירה עם הצד המעליב ולהעיר קהל שכבר רגיל מדי לתבנית מסוימת. אין אדם מתאים לכך מדדפול, ולו מכיוון שעבורו הסטירה היא רק משחק מקדים למשהו הרבה יותר גדול.

פרק 176 – סיכום 2016

בעוד אני עובד על פינגווין הזהב לשנת 2016, תום ואני כבר הספקנו להקליט ולהעלות פרק בו כל אחד מאיתנו מדרג את חמשת הסרטים האהובים וחמשת הפחות אהובים עליו בשנה החולפת. אין ספוילרים לאף סרט, אבל אני כן חושף כאן את הבחירה שלי לסרט השנה. אתם מוזמנים להאזין לפרק ולגלות את הבחירות שלנו כבר עכשיו, או לחכות עד אחרי שאפרסם את רשימת הזוכים המלאה.