9 דברים שלמדנו מפסטיבל קאן 2015

דקל הזהב חסר משמעות – אני לא מזלזל ביוקרה של הפרס הראשון בפסטיבל הסרטים המפורסם ביותר בעולם, אבל הזכיה של "דיפאן" מזכירה עד כמה יש דברים חשובים יותר מהתחרות עצמה. רוב הסרטים המתחרים על דקל הזהב, נשכחים במהרה וחלקם אף לא מגיעים להפצה נרחבת מחוץ לארצם. ז'אק אודיאר הוא אמנם במאי מוערך, אבל שמו בקושי הוזכר בדיווחים מהפסטיבל. הסרט, העוסק בלוחם טמילי הנמלט לפריז בחיפוש אחר מקלט מדיני, נעלם בצלם של שמות כמו "קרול", "נעורים" ו"בנו של סול", שעל שלושתם יותר סביר שנשמע בהמשך השנה. כל הכבוד לאודיאר על הזכיה המכובדת, זה כנראה יהיה השג השיא של הסרט.

האקדמיה הישראלית תצטרך לעבוד קשה השנה – פסטיבל קאן הפך בשנים האחרונות לנקודת מעבר חשובה בדרך לפרסי אופיר. רוב הזוכים מאז "ביקור התזמורת", נחשפו בקאן לפני כל מקום אחר וזכו שם לתגובות מפרגנות עד מפרגנות מאוד. זה הביא לתוצאה מפוקפקת משהו בשנה שעברה, כאשר "גט", שהוצג בקאן, זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, לשחקן המשנה וזהו, בעוד רוב הפרסים (לרבות בימוי ותסריט) הוענקו ל"אפס ביחסי אנוש" המוערך והמצליח מסחרית יותר. זה לא תמיד פסטיבל קאן, אבל נדמה שהאקדמיה הישראלית נעזרת בפסטיבלים מחו"ל על מנת לקבוע איזה סרט עדיף לשלוח שייצג אותנו באוסקר.

השנה, זה יותר קשה. שני סרטים ישראלים הוצגו בפסטיבל קאן: "סיפור על אהבה וחושך" ו"היורד למעלה". את הראשון, בבימויה וכיכובה של נטלי פורטמן, האקדמיה הישראלית החליטה לפסול מהתמודדות על פרס אופיר. לא ניתן הסבר רשמי, אז אני מנחש שחברי הוועדה הרגישו שהסרט לא ישראלי מספיק, אף על פי שהוא דובר עברית, צולם ומתרחש בישראל, כל השחקנים ישראלים, כולל הבמאית פורטמן שמחזיקה באזרחות ישראלית והופק בידי ישראלים עם תמיכה כספית אמריקאית. מבחינת האקדמיה המקומית, משהו שם לא התאים וזה חבל, כי סיפור על אהבה וחושך הוא כנראה הסרט הישראלי שיעורר הכי הרבה הדים השנה ברחבי העולם.

נשאר "היורד למעלה", סרטו הראשון של אלעד קידן. התגובות מקאן היו חיוביות, אבל מתקציר העלילה, אני לא בטוח עד כמה זה סרט שמתאים לטעם האקדמיה. "בן זקן" הפליא בפסטיבל ברלין, אבל התקבל בקול דממה דקה בארץ. "המילים הטובות" עולה היום לאקרנים והאקדמיה הישראלית נוטה לרוב להצביע לסרטים עם תאריך יציאה סמוך לטקס פרסי אופיר. אני מניח שאחרי פסטיבל ירושלים, התמונה תתבהר, אבל נכון לעכשיו, פסטיבל קאן לא חשף פייבוריט ברור על פרס אופיר. "היורד למעלה" הוא המוביל מתוך חוסר הכרות עם משהו יותר טוב.

פיקסאר חוזרים בגדול – הרבה אנשים פקפקו, הרגישו שימי התהילה של פיקסאר מאחוריהם. עם עוד סרט ("הדינוזאור הטוב") שיוצא השנה, היה חשד ש"הקול בראש" יהיה הערת שוליים שדיסני-פיקסאר יעדיפו להדחיק לפני שמתרכזים בשיווק סרטים גדולים באמת.

מתברר שעוד יש להם את זה. "הקול בראש", שהוקרן בקאן מחוץ לתחרות, זכה לתגובות מהללות כמו שלא היו מאז "צעצוע של סיפור 3". אחרי העדרות של שנתיים מהאוסקר, פיקסאר כנראה כבר הבטיחו לעצמם מועמדות אחת ואפשר רק לקוות שגם "הדינוזאור הטוב" ירשים את המבקרים.

בכלל, נראה שצפויה שנת אנימציה מוצלחת. "הנסיך הקטן" בבימויו של מארק אוסבורן זכה גם הוא לביקורות טובות ו"פינאטס" (סנופי) קודם לקראת יציאתו בעוד חצי שנה. קטעים משני הסרטים נראים טוב, עם אנימציה יחודית וחומר מקור שפונה גם למבוגרים וגם לילדים.

טוד היינס בדרך לאוסקר? – אפילו שלא זכה בפרס הראשי, נראה ש"קרול" של טוד היינס הוא המרוויח הגדול בכל הנוגע להמשך השנה. לאחר שיציאתו נדחתה מסוף 2014, זכה "קרול" לשבחים ורבים המרו עליו בתור המנצח בתחרות. בסופו של דבר, הסרט קבל פרס מיוחד לקולנוע גאה ורוני מארה קטפה את פרס השחקנית, אולי בדרך למועמדות שניה לאוסקר. מארה חלקה את הזכיה עם עמנואל ברקו ("Mon Roi"), אבל תהיו בטוחים שבדרך לאוסקר, האמריקאית תהיה השם היותר חם מבין השתיים.

מה לגבי הסרט עצמו? טוד היינס היה מועמד פעם אחת לאוסקר, על התסריט של "הרחק מגן עדן", שעסק גם הוא בחד-מיניות באמריקה של אמצע המאה הקודמת. בהתחשב באהבה לה זכה "קרול" בקאן, בהחלט יתכן והסרט, כמו גם הבמאי שלו, יהיה מועמד גם מטעם אנשי התעשיה. אני לא יודע אם סיפור אהבה לסבי הוא משהו שהאקדמיה ההוליוודית מוכנה לתת לו את הפרס הגדול, אבל היינס נכנס כרגע להימורים שלי כמועמד.

גאס ון סנט, לא כל כך – היו ציפיות גבוהות מ"ים העצים". חלק אפילו העריכו שיהיה אחד המתמודדים החזקים על דקל הזהב. אלא שכמו רוב סרטיו של גאס ון סנט, גם "ים העצים" התקשה למצוא קהל. אמנם מדובר בבמאי ותיק ויצירתי, אבל כשמביטים על הקריירה שלו, יש שם לא מעט פספוסים. כשהוא עושה קולנוע יותר מיינסטרימי, כמו "סיפורו של ויל האנטינג" ו"מילק", ון סנט מצליח להתחבר לצופים. כשהוא נסיוני, אפילו המבקרים המאופקים ביותר עשויים לצחוק בקול רם ברגעים הלא נכונים.

תכירו את לזלו נמש – מעטים הבמאים הלא מוכרים שמועמדים לדקל הזהב על סרט הביכורים שלהם. לזלו נמש, הונגרי עם שם של ארנבון מצויר, הצליח להתברג לרשימת המועמדים ואף לזכות בשלושה פרסים, כולל הגראן פרי, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל. סרטו הראשון, "בנו של סול", עוסק ביהודים שעבדו במחנות ההשמדה וראו את בני עמם נרצחים ללא אפשרות לעשות משהו בנידון. הסרט תואר כמזעזע, קשה לצפיה ומעולה. נמש הרוויח קרש קפיצה רציני להמשך הקריירה שלו והתחושה שלי היא ש"בנו של סול" עוד יוזכר כאחד מאהובי המבקרים של 2015.

האחים ויינשטיין וטרנטינו עדיין שומרים את הקלפים קרוב לחזה – "שמונת המתועבים", המערבון החדש של קוונטין טרנטינו, כמעט ולא הופק. תסריט שהודלף לרשת, גרם לבמאי המוערך להכריז על ביטול הצילומים ועל הוצאת התסריט כספר במקום. לאחר שנרגע וערך הקראה חיה בנוכחות שחקנים, הבין טרנטינו שהוא בכל זאת רוצה לביים את הסרט ושכתב את התסריט.

לפני מספר שבועות, הופיע טיזר ראשון לסרט שלא חשף יותר משמות הדמויות. נודע כי חברת ויינשטיין, המחזיקה בזכויות ההפצה של הסרט, תחשוף עוד ממנו בפסטיבל קאן. שני סרטיו הקודמים של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", הוצגו גם הם בפסטיבל. ממזרים הוצג במלואו כחלק מהתחרות, בעוד חלקים מג'אנגו הוקרנו בפני הקהל. "שמונת המתועבים" נותר מסתורי, כאשר כל מה שנחשף במסגרת הפסטיבל היה טיזר נוסף, באורך שתי דקות, שאמנם הלהיב את הנוכחים, אבל לא חשף כמעט שום דבר על תוכן הסרט עצמו.

שווה לעבוד באנגלית – שלושה במאים זכו לביקורות חיוביות בזכות סרטים שיצרו באנגלית, לא שפת האם שלהם. מישל פרנקו המקסיקני זכה בפרס התסריט על "כרוניק", יורגוס לנתימוס היווני בפרס חבר השופטים על "הלובסטר" ופאולו סורנטינו האיטלקי אמנם לא זכה בפרס, אבל יצא עם הרבה שבחים על סרטו דובר האנגלית "נעורים". באותו נושא…

מייקל קיין בדרך לשבור שיא? – מייקל קיין הוא אחד משלושה שחקנים, לצד ג'ק ניקולסון ולורנס אוליביה, שהיה מועמד לאוסקר על משחק לפחות פעם אחת במשך חמישה עשורים רצופים. הופעתו של קיין ב"נעורים" של סורנטינו, העלתה את השאלה האם יהיה לראשון שמועמד גם בעשור שישי. המבקרים שראו את הסרט, מהללים את הופעתו של הבריטי הקשיש, כמו גם את הארווי קייטל המופיע לצדו. בגיל 82, מייקל קיין עסוק כתמיד ועתיד להופיע בשלושה סרטים נוספים בשנתיים הקרובות.

פרק 92 – סדנה לעצבים

אי אפשר ליצור דיסטופיה בלי איזה מרדף מכוניות משובח. בפרק השבועי של הפודקאסט, אנחנו מדברים על "מקס הזועם: כביש הזעם", בדרכו להפוך לקלאסיקת אקשן פמיניסטית ועל "מרוץ מוות 2000", נסיון לסאטירה שהפך לקאלט.

ספוילרים לשני הסרטים ולמחמירים, גם ל"לוק".

ביקורת: בחזרה למחר

לפני 12 שנים, חברת וולט דיסני לקחה סיכון והשקיעה כסף רב בהפקת סרט על פי אחד המתקנים בפארק השעשועים שלה. בלי ספר, סרט ישן או סדרת טלוויזיה להסתמך עליהם, האולפן שכר צוות של שחקנים מוכרים, מפיק של שוברי קופות ובמאי של סרט אימה מצליח, על מנת להוציא לאקרנים סרט באורך מלא המבוסס על מתקן שודדי הקריביים. הסרט היה להצלחה אדירה, החיה את הקריירה של ג'וני דפ והניב שלושה המשכים מצליחים (ועוד אחד בדרך). אחד ההימורים היקרים בתולדות הקולנוע התגלה כמוצדק ודמותו של ג'ק ספארו הפכה לשם מוכר בפי ילדים ומבוגרים כאחד.

נקפוץ לעשור הנוכחי. דיסני שוב מנסים להפיק סרט על פי מתקן, הפעם ארץ המחר – איזור המדמה עיר אוטופית עתידנית, בהשראת פנטזיות מוכרות מאמצע המאה ה-20. הפעם, נשכר לתפקיד הבמאי מישהו שדיסני רגילים לעבוד איתו. בראד בירד הוא אולי במאי האנימציה המערבי המוערך ביותר בעולם, אבל החל לפזול בשנים האחרונות אל מחוץ לעולם האנימציה. ג'ורג' קלוני ויו לורי, שני שחקנים ותיקים ואהובים, צורפו לצוות ולתפקיד הראשי לוהקה בריט רוברטסון הצעירה, עליה דיסני בונים כנראה שתהפוך לכוכבת העתיד.

כמו כן, את התסריט כתב דיימון לינדלוף. מה זה? למה כולם הולכים?

"בחזרה למחר" מתחיל בכלל בעבר. ילד בשם פרנק ווקר מגיע ליריד העולמי בשנת 1964, על מנת להציג לחבר שופטים את המצאתו החדשה, ג'ט פק שבערך עובד. השופט הראשי, דיוויד ניקס, לא מתרשם, אבל ילדה בעלת מבטא בריטי בשם אתנה מעודדת את פרנק לעקוב אחריהם. פרנק מגלה שניקס ואתנה מגיעים מעולם עתידני למראה, בו המצאותיו של ילד בעל חלומות גדולים, יכולות לחולל שינוי אמיתי.

קפיצה לימינו, קייסי ניוטון היא בתו של מהנדס בנאס"א שפרנסתו בסכנה בשל קיצוצים בחברה. הבת האוהבת מחבלת בציוד ממשלתי יקר על מנת להבטיח את המשך העסקתו של אביה, אולם נתפסת לבסוף. כשהיא משתחררת מהכלא, קייסי מגלה בין חפציה סיכה מסתורית הלוקחת אותה לאותו עולם אליו הגיע פרנק חמישים שנה קודם לכן. העולם הזה נראה מקסים ומהנה, אבל ההקדמה בתחילת הסרט כבר הבהירה לנו שהעתיד זה לא מה שהיה.

היו הרבה כיוונים אליהם ניתן לקחת את הסיפור. קייסי הייתה יכולה להפגין כישורים טכניים עילאיים על מנת להבטיח עתיד טוב יותר לכולם. אולי איזה משחק עם מסע בזמן, או מעבר חכם בין מימדים. במקום, קייסי בעיקר נתקעת בחפצים, נופלת על הקרקע ונזקקת שוב ושוב להצלה. אתנה חוזרת לחיינו ולא מפסיקה לומר עד כמה קייסי חיונית על מנת להציל את ארץ המחר, אבל הייתי בודק מחדש את מקורות המידע שלי במקומה.

לא ברור מה בראד בירד ודיימון לינדלוף חשבו כשכתבו את העלילה, אבל לא נראה שפיתוח דמויות והגיון עלילתי היו בחשיבות עליונה. בחזרה למחר הוא אוסף של קלישאות מד"ב שאינן מתיישבות אחת עם השניה. הדיאלוגים כל כך נדושים שגם פרנק ווקר הילד יקרא להם מיושנים והיכולות של הדמויות ובמיוחד אתנה, משתנות בהתאם לנוחות התסריט. כשהסיפור צריך להסתבך, הדמויות יעשו מעל ומעבר על מנת לא למצוא את הפתרון הקל ביותר, גם במחיר אמינותן. אלה אמורים להיות חושבים גאונים שיכולים לשנות את העולם. בפועל, הם עסוקים במריבות, מרדפים לא הגיוניים, עשיית דברים בתזמון גרוע והתעלמות מטכנולוגיה שהומצאה אחרי יום הפתיחה של דיסנילנד.

בתור סרט שעוסק בעתידנות ובאנשים שחושבים מחוץ לקופסה, בחזרה למחר מאוד לא עקבי לגבי טכנולוגיות הקיימות כיום. רואים דרון וטלפונים סלולריים ודמויות שמשתמשות באינטרנט על מנת לאתר מידע, אבל לא נעשה שימוש באף אחד מהדברים האלה כשהם באמת נחוצים. זה כמו בסצנה המטופשת ביותר ב"מסיבת רווקות", בה אחת הדמויות שולחת מייל לאחרות וכולן עונות לה מיד בטלפון. איך אפשר ליצור סרט על חדשנות טכנולוגית, כשהתסריטאים לא יודעים אפילו לשלב בעלילה טכנולוגיה בת זמננו?

עוד בעיה קשה של הסרט היא החורים העלילתיים העצומים בו. אני מקבל את זה שצריכים להשהות מדי פעם את חוסר האמון על מנת להנות מהסרט. לא הייתי נהנה ממקס הזועם החדש אם הייתי מתעסק כל הזמן בלמצוא הגיון. רק שבחזרה למחר עוסק בדמויות חושבות שאמורות לשנות את העולם. אם לא מספיק שהם טיפשים להחריד, אלה למעשה האנשים החכמים יותר בעולם של הסרט. המשטרה מופיעה רק כשנוח וגם זה, רק בשביל להוציא את כל מי שבסביבה כאידיוט מוחלט, או אדיש לחלוטין לדברים לא שגרתיים המתרחשים סביבו. אבא של קייסי אמור להיות מהנדס מבריק, אבל הסרט עוסק בעיקר בלהראות איך היא יותר חכמה ממנו. אולי צודקים בנאס"א שהחליטו לפטר אותו, זה לא שהוא מגלה סקרנות, או כישורים טכניים כלשהם מעבר לנהיגה.

ישנן פה ושם סצנות אקשן חביבות והסרט מגלה מדי פעם הומור עצמי. זה לא מספיק בכדי להצדיק צפיה בו ובכל אופן, המערכה האחרונה הורסת כל שארית של רושם חיובי בעזרת נאומים כאורך הגלות ופתרון בזק שממש לא צריכים את כל המסע שהדמויות עוברות בכדי להגיע אליו. יו לורי מבוזבז על דמות נטולת אופי וג'ורג' קלוני מוצלח כאן יותר בתור מספר, מאשר מול המצלמה. את בריט רוברטסון אני נמנע מלשפוט על סמך הסרט הזה, כי אם שחקנים ותיקים ואהובים ממנה לא נראים כאילו באו בשביל משהו מעבר לתלוש משכורת, ההופעה הלא עקבית של רוברטסון אולי נגרמה בהשראת האווירה המדוכדכת על הסט.

היחידה שנראה כאילו גם הבינה את הדמות שלה וגם אכפת לה מהסרט, היא רפי קסידי, המגלמת את אתנה. עם פחות שנות חיים מנסיון המשחק של השמות הגדולים על הפוסטר, קסידי היא הדבר המהנה ביותר בסרט. היא מעורבת בכל הסצנות בהן יש התקדמות אמיתית, בין השאר כי התסריט כופה עליה להסביר במילים דברים שהיה ניתן גם להראות, כמו גם בסצנות האקשן היותר מוצלחות. היא לא מכפרת על הבינוניות של שאר השחקנים, אבל לפחות מישהי פה באה לעבודה.

בין שודדי הקריביים לבחזרה למחר, דיסני הפיקו עוד סרט על פי מתקן שעשועים, "הטירה המכושפת". הכשלון המסחרי והביקורתי שלו היה צריך לשמש נורת אזהרה לבכירי האולפן שהצמדת שם של אטרקציה מוכרת להפקה קולנועית, לא מספיקה בפני עצמה ויש להשקיע בפרטים. שודדי הקריביים הצליח כי הוא לא זלזל בקהל ויצר בסיס למיתולוגיה שלמה סביב הרפתקאותיהן של דמויות שונות זו מזו. הטירה המכושפת נכשל כי לא ידע אם הוא מיועד בכלל לילדים או למבוגרים ודחס יותר מדי רעיונות שלא עובדים ביחד.

בחזרה למחר עושה הרבה מהטעויות של הטירה המכושפת, אף על פי שיש לו יותר חזון. העיצוב מבוסס על האטרקציה מדיסנילנד, אולם נלקח הרבה חופש ביצירת הדמויות מאחורי העולם העתידני. לצערי, החופש הזה לא נוצל כראוי והתוצאה היא סרט שרובו מזלזל באינטליגנציה ודמויות שלא באמת אכפת מהן, גם אחרי שילדה בריטית מסתורית מבהירה לנו שהן נורא חשובות וצריך להיות בעדן.

פרק 91 – מכונת הסיוטים של דון בלות'

לאחר חודשים של הצהרת כוונות, ישבנו סוף כל סוף להקליט פרק על "שיר הים". לאחר מכן, חזרנו לטראומת הילדות שהותיר בנו "על קסמים ועכברים" (הסוד של נים) וניסינו להבין מה קרה לקריירה של דון בלות'.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: מקס הזועם: כביש הזעם

ברוב המקרים, לביים סרט רביעי שנים אחרי שהטרילוגיה המקורית הסתיימה, זה רעיון לא מוצלח. אינדיאנה ג'ונס הרביעי היה מטופש לטוב ולרע, אבל זלזל באינטליגנציה של הצופים אפילו יותר מקודמיו. אימת הפאנטום הפך את ג'ורג' לוקאס מגאון קולנועי ליצור הלא ממוחשב השנוא על מעריצי הסדרה. אפילו שודדי הקריביים, שלא המתין זמן כה רב לפרק הרביעי, אבד בנקודה הזו את אמון הקהל ואת הבמאי המקורי של הסדרה. לא סתם, אף אחד מיוצרי בחזרה לעתיד לא מוכן לשמוע על פרק רביעי.

סרט חדש של מקס הזועם, שלושים שנה אחרי הפרק הקודם בסדרה, נשמע כמו רעיון גרוע. מל גיבסון מבוגר מדי בשביל התפקיד הראשי וגם אם היו כותבים את הדמות כבת גילו, הוא רחוק מלהיות שם שמושך קהל בימינו. נוסף על כך, הסרטים הקודמים אמנם זכו למעמד של קלאסיקות, אבל התיישנו מהר ולא בחן. ראיתי לפני כשנה את "מקס הזועם" הראשון והוא היה די משעמם ונטול הגיון פנימי.

ג'ורג' מילר לא נבהל מכך שההיסטוריה לרעתו ועבד במשך יותר מעשור על "מקס הזועם: כביש הזעם", הפרק הרביעי בסדרה שיותר מבוגרת מרוב הצופים בה.

למי שלא זוכר את הרקע, העלילה מתרחשת באוסטרליה פוסט אפוקליפטית. לא ידוע מה בדיוק הפך את כדור הארץ לשממה, אולם מעט בני האדם שנותרו, הפכו לנוודים הנלחמים על כל פיסת מזון ודלק, או התקבצו לערי מקלט מאולתרות. אימורטן ג'ו שולט באחת הערים האלה, בה הוא מחזיק באספקת המים הנדירה שמוצעת מדי פעם בכמויות זעומות לתושבים. כמלך הבלתי מעורער, אימורטן ג'ו הוא אביהם הביולוגי של רבים מתושבי המצודה בה הוא חי. כולם חוורים, חולים וחיים על זמן שאול בתרבות המקדשת את המוות ורואה בגוף האדם כלי מעבר יותר מאשר סיכוי לחוות את החיים במלואם.

מקס, מוכה טראומות מהאנשים אותם לא הצליח להציל בעבר, נלכד בידי אנשיו של אימורטן ג'ו. הם מחזיקים אותו כ"שק דם" עבור נוקס, נהג צעיר השואף למות באופן מכובד ונזקק בינתיים לעירוי קבוע. מוזר ככל שנדמה שגיבור הסרט תלוי כקישוט מעל מכסה מנוע של מכונית, ברגע שאימפרטור פיוריוסה בוגדת באדונה ומעוררת מרדף בעקבות מטען יקר שגנבה, מצבו של מקס נראה הגיוני יחסית.

כשלוקחים רעיון חצי אפוי, ממלאים בו מעט מאוד עלילה ומבססים יותר מחצי מהסרט על אקשן טהור, ההגיון אומר שהתוצאה תהיה כשלון מוחלט. לא זה המקרה עם כביש הזעם. העדרו של שקט ממושך שיאזן את המרדפים, הפיצוצים, המכות והיריות, גורם לכל הסרט להתעלות מעבר לסרטי פעולה ממוצעים והרבה מעבר לסרט הראשון בסדרה. העלילה מלאה בחורים, אבל אין זמן להתעכב עליהם, כי הנה מגיע עוד אויב שצריך לחסל. הנה עוד תקלה שצריך לסדר תוך כדי נסיעה. הנה עוד ירי במקום קטן מכדי שמישהו יצליח לא להתחרש ממנו. כמו שאמרתי כשניסו לדבר איתי על התסריט, יש בסרט משאית עם רמקולים ותופים ועליה גיטריסט שיורה אש. כל הטיעונים שאי פעם נטענו, מאבדים תוקף.

לעשות סרט בעולם חרב, זה כביכול גן עדן למפיקים. הכל מצולם במדבר, עם סטים מינימליסטיים וכלי רכב שהורכבו מחלקים של רכבים ישנים יותר. כולם לבושים בצורה דומה ומי שעובדים הכי הרבה, הם המאפרים שצריכים לעמול על העור החיוור והמיוזע של רוב הניצבים. ג'ורג' מילר לא הסתפק בקיצורי דרך ובנה עולם שלם שנראה כמו עטיפה של אלבום מטאל בשנות השמונים. רק תראו את המסכה של אימורטן ג'ו, או את הכמויות המגוחכות של בגדי עור ומכוניות עם קוצים, כדי להבין עד כמה המראה של הסרט בנוי סביב קונספט מהודק. גיטריסט יורה אש, כבר הזכרתי? זה נראה כאילו כביש הזעם צולם לפני שלושים שנה ואת הזמן עד להקרנה, העבירו בשיפור האפקטים.

אף על פי שהסרט מכיל הרבה מאוד אפקטים ממוחשבים, רובם משמשים דווקא להסתרת דברים או לשילובם ברקע. נופים שלא קיימים במציאות והיה מסובך מדי לבנות, נוצרו בעזרת אותם אנשי אפקטים שגם דאגו להעלים את היד של פיוריוסה, או את הכבלים בעזרתם התעופפו פעלולנים לכל עבר. מרבית האפקטים היותר בולטים, אלה שכוללים פיצוצים ומכוניות מתהפכות, נוצרו בשיטה הישנה, בזמן הצילומים. השילוב בין מחשוב לבין פעלולנות קלאסית, נוצר בדיוק במידה שמאפשרת לאקשן להיראות מרשים ועדיין, מציאותי יחסית.

עוד אדם שהסרט חייב לו את הצלחתו, הוא הצלם ג'ון סיל. מי שזכה באוסקר על צילום המדבר ב"הפצוע האנגלי", הוא בחירה טבעית לצילום סרט המתרחש כולו בין חולות ואובך. סיל ממעט לעבוד בשנים האחרונות, אבל כביש הזעם מציג אותו במיטב כוחו. המדבר נראה נהדר ופילטרים שונים של צבע מוסיפים לעתים תחושה של תכיפות, או של מסתורין. יותר מהכל, אני רוצה לשבח את סיל על כך שהצילום יציב. אף על פי שהמצלמה נמצאת רוב הזמן בתנועה ואין הרבה שוטים סטטיים, מילר וסיל נמנעו מרעידות שאמורות להגביר את אווירת הלחץ, אחת המחלות הקשות והדוחות של סרטי אקשן מודרניים. חרף התנועה הכמעט תמידית של המצלמה, אפשר תמיד להבין מה קורה ומי עושה מה. שיפור ניכר לעומת סצנות האקשן ב"ילד 44", הסרט הקודם בו הופיע טום הרדי.

מתבקש לומר שהרדי נדרש למלא מגפיים גדולות בתפקיד מקס, המזוהה כל כך עם מל גיבסון. אלא שהמוניטין של גיבסון כל כך התדרדר בעשור האחרון, שהרדי הפופולרי נראה כבחירה הגיונית לחלוטין לתפקיד. הוא קשוח וחזק, אבל מעביר חלק משמעותי מהסרט ללא יכולת להגיב כראוי. זה מאפשר לנו לראות את הצד האנושי של מקס, צד שלא היה מועבר בהצלחה לו היה מתבסס רק על פלאשבקים של אנשים מתים. הרדי ושרליז תרון, המגלמת את פיוריוסה, מפגינים כימיה טובה ואמינים שניהם כגיבורי אקשן. אני מדבר על אותה שרליז תרון שהייתה שותפה לאחת מסצנות הפעולה הגרועות בהיסטוריה ב"פרומתיאוס".

לשני הכוכבים, מצטרף עוד פרצוף חצי מפורסם. ניקולס הולט, המוכר בעיקר מסרטי אקס-מן החדשים, עושה עבודה טובה כנוקס, הנהג שרוצה להיות לוחם. נוקס מבין במכוניות, אבל שטיפת המח של חסידי אימורטן ג'ו, גרמה גם לו להאמין שיעודו בחיים הוא למות בקרב ולהביא כבוד למנהיג ולעמו. הולט מעניק לנוקס את הפגיעות שמכניסה את הדמות לפרופורציות ועוזרת להבין עד כמה המיליטריזם השולט בעולם העתידני, הוא לא יותר מאשליה שנוצרה בידי מנהיגים מזדמנים תאבי כח.

בלי הרבה עלילה ועם תסריט לא מתוחכם, מקס הזועם: כביש הזעם הוא סרט אקשן ממדרגה ראשונה. בקיץ רווי רימייקים והמשכים שאף אחד לא בקש, מדובר בהפתעה נעימה וסימן אפשרי לתקווה בנוגע לסרטים כמו "עולם היורה" ו"שליחות קטלנית: ג'נסיס", שגם הם מגיעים זמן ניכר לאחר שהמותג כביכול מצה את עצמו.

מקס הזועם עשה את הלא יאמן ויצר אצלי חשק לראות סרט המשך למה שהיה אמור בעצמו להיות המשך מיותר. הוא מבדר לכל אורכו ומציג עולם מינימליסטי עשיר בדמיון. תפיסת העולם והעיצוב מזכירים פנטזיה של נער מתבגר ולא עולם שיצר קולנוען בן שבעים, אולם זה מה שהופך אותו למהנה כל כך. סרט אקשן פוסט אפוקליפטי עם גישה אמנותית ומקצועית של פעם, לצד אמצעים טכנולוגיים של היום. זוהי תזכורת מבורכת לתור הזהב של הז'אנר, שאבד את אופיו כשאנשים התחילו להניח שכל אחד יכול לביים סרט פעולה מוצלח.

פרק 90 – צרות גדולות בלגולנד

הפרק השבועי של שורה שניה באמצע אינו מומלץ להורים טריים. מתחילים עם "הזדמנות נוספת" הדני וממשיכים ל"בייבי אריזונה" של האחים כהן (כן, שוב הם).

ספוילרים בני יומם לשני הסרטים.

פרק 89 – סטיד וגברת פיל

היה ברור שנדבר השבוע בפודקאסט על "הנוקמים: עידן אולטרון". אז אם כבר קבוצה של גיבורי-על בסרט המשך, החלטנו להקדיש את החלק השני של הפרק ל"אקס-מן 2".
ספוילרים לשני הסרטים ולקודמיהם.

ביקורת: הזדמנות נוספת

ממדגם הסרטים הסקנדינביים שיצא לי לראות, למדתי לדאוג לגורלם של אנשים שיש להם הכל בחיים. בית גדול, אישה יפה ומכונית חדשה הם אולי רק פרטים ברקע עבור דמות בסרט אמריקאי, אבל כשהנורדים תופסים פיקוד, הדברים האלה נמצאים שם בשביל שיהיה מה לסכן. אני הרבה יותר מוטרד כשסצנה מתרחשת בסביבה פסטורלית, מאשר בשכונת עוני מטונפת, או בעיר פועלים חסרת תחכום. הקולנוע הסקנדינבי הוא כמו הקול הקטן בראש שמתחיל להילחץ כשיותר מדי דברים הולכים כמו שצריך, כי זה רק אומר שהאסון הבלתי נמנע יהיה גדול יותר.

אנדראס הוא שוטר בדנמרק החי בכלל לא רע. להוציא חיבה יתרה לשרשראות נורות, יש לו בית מקסים מחוץ לעיר, הוא ואשתו אנה, חובקים תינוק קטן ומעמדו בעבודה יציב. במהלך ביקור שגרתי בעקבות תלונות על סכסוך משפחתי, מגיעים אנדראס ושותפו לביתו של עבריין מוכר בשם טריסטן. הם עצרו אותו בעבר, אולם הוא השתחרר וחי כעת עם אישה מוכה ותינוק משותף. אנדראס מבחין שמצבו של התינוק מעורר דאגה ומנסה לפעול על מנת להוציאו מהבית המוזנח, גם אם אין עילה חוקית לעשות זאת.

כפי שציינתי, הגורל לא עומד לשחק לטובתו של אנדראס. בין מריבות משפחתיות וחילוץ השותף שלו ממכות עם שיכורים, הוא לא מצפה לאסון שנופל עליו. לא אפרט כאן מה בדיוק קורה, אולם הדבר מאלץ את השוטר הנועז להתעמת שוב עם טריסטן וזוגתו, באופן שמעלה שאלות לגבי מי העבריין האמיתי בסיפור.

"הזדמנות נוספת" מבקש להציג הרבה שיקולים מוסריים שניתן לערוך דיון אודותיהם. הוא לא באמת מרחיב את הדיבור, אבל מנסה שוב ושוב להעמיד את אנדראס מול עובדות קשות. בתור שוטר, הוא אמור להיות המוסרי והבקי ברזי החוק, אבל יש לו נטיה מוזרה לאלתר דווקא בצורה הפחות מועילה כאשר הוא נלחץ אל הקיר. נראה שלצד הדאגה למשפחתו, אנדראס מתקשה לקבל את ההחלטות הטובות ביותר עבורו ומסבך אחרים במה שהיה אמור להיות פתרון לא נעים, אך פשוט להפליא.

פה שוכנת הבעיה הגדולה בסרט. לא צריך להיות שוטר מנוסה בכדי לדעת איפה בדיוק אנדראס חוצה את הגבול. גם לא צריך ללמוד פסיכולוגיה על מנת לעלות על סימנים לבאות שהוא מפספס בלי לחשוב. האופן בו הוא בוחר לטפל בבעיות, דורש מהצופה להאמין שאו שאנדראס טיפש במיוחד, או שהוא יודע ששאר האנשים בעולם ממש טיפשים. יש לו מזל וטריסטן מגלה מידה דומה של שיקול דעת מוטעה, מה שגורם לשניהם להיראות כמו דמויות פחות אמינות. 99 אחוז מהמין האנושי, לא היו נוהגים כפי שאנדראס וטריסטן נוהגים. אפילו בשיא הלחץ ובמשבר שלא התכונן אליו מראש, אף אחד כמעט לא היה בוחר בפתרון הכל כך לא מוצלח הזה.

אנדרס תומס ינסן, שכתב את הסרט, לא מודע לנתון הזה. הוא חושב שההתנהגות של הדמויות מספיק אמינה בכדי לייצג איזה מבחן מוסרי שמעורר הזדהות בקרב הצופים. אלא שבכדי לעורר הזדהות, אני כצופה צריך להאמין שאוכל למצוא את עצמי בסיטואציה כזו. גם אם הסבירות נמוכה, אני אמור להיות מסוגל להלביש את הדילמות המוסריות שלי על אלה של הדמויות ולהפך. ינסן לא מבין את זה וגורם לאנדראס וטריסטן להיות מטומטמים, במקום להראות התלבטות רצינית שהם צריכים לעבור, או לפחות את הנסיבות החריגות במיוחד שמביאות אותם ללכת נגד ההגיון.

סוזנה בייר קראה את התסריט ועדיין החליטה לביים את הסרט. בייר היא במאית מוערכת, אולי המפורסמת בבמאים הפועלים כיום בעיקר בתוך דנמרק (בניגוד ללארס פון טרייר, או ניקולס וינדינג רפן, שעובדים לרוב מחוץ למדינה). היא עושה עבודה סבירה, אך לא טובה במיוחד. לפחות משני הסרטים שלה שיצא לי לראות, הזדמנות נוספת ו"בעולם טוב יותר", אין לבייר תפיסה טכנית יוצאת דופן, חוש יצירתי, או יכולת להעביר רמיזות בצורה לא ישירה. היא גם לא טובה במיוחד בעבודה עם שחקנים, דבר שמעריצי "משחקי הכס" היו יכולים לחזות. ניקולאי קוסטר-וולדאו מפורסם מהופעתו בסדרה, אבל גם חובביה יודו שהוא רחוק מלהיות הפרפורמר המצטיין שם. תפקידו כאנדראס אמור להיות מאתגר, אבל הוא קוסטר-וולדאו תקוע על מצב אחד לכל אורך הסרט. כשהוא שמח, עצוב, מלא דאגה, או כועס, יש לו בדיוק את אותה הבעה. שוב, כמו ב"משחקי הכס".

יש בסרט טריק זול של קלוז-אפים על עיניים. המצלמה מתמקדת עליהן פעמים רבות, לא מתוך קשר ישיר לעלילה, כמו אולי מתוך אמונה שהדבר חושף רובד נוסף בעלילה. אני לא יודע איזה רובד אמור להיחשף מאחר והתסריט נמנע מלספק לדמויות עומק רגשי, או אפילו יכולת הסקת מסקנות של אדם בוגר מתפקד. הן מונעות מהיסטריה וגאווה, הרבה יותר מאשר מתוך הקשה נורמטיבית. גם שוטים מזדמנים של מים זורמים אמורים לספק מסגרת לאווירה, אבל הם מתחברים רק לסצנה אחת מסוימת ומנותקים בהקשרם מכל השאר.

אני לא רוצה שישתמע כאילו סבלתי בזמן הצפיה בהזדמנות נוספת. יש לו רגעים מוצלחים ולמרות דמויות קלישאתיות ותסריט שטחי, חלק מהזמן דווקא רציתי שיהיה לאנדראס ומשפחתו טוב והבנתי את הכאב שלהם. הבנתי, אבל לא הזדהיתי, כי דבר כזה דורש לפחות הצגה של הליך חשיבה כלשהו, במקום לקפוץ להחלטות שכל מטרתן לקדם את הסיפור. זה סרט מלא פגמים, אבל הוא לא איום ונורא. החטא הגדול שלו הוא שטחיות, מלווה בזלזול באינטליגנציה. הדמויות לא מספיק חכמות בכדי לשאת על עצמן את העלילה המחוררת, בעוד הבמאית לא מספיק יצירתית בכדי להוציא מהתסריט משהו מעבר למותחן חצי מעניין שמאוד השתדל לתרץ קונפליקט שלא אמור בכלל להתקיים, לא במציאות ולא בעולם של הסרט. אם יכולים להסתדר עם ההגיון הפגום, אפשר לשרוד את הסרט ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה.