בכל פעם שנחשפת רשימה חדשה של מועמדים לאוסקר, מתחילות הביקורות. למה זה לא מועמד ולמה מתעלמים מהסרטים האלה וכמה פעמים עוד יתנו למריל סטריפ מועמדות? לא תמיד אני מסכים עם הטענות (חוץ ממריל סטריפ, באמת נמאס), במיוחד כי אני יודע שבהינתן מספיק זמן, כמעט כל אדם מספיק מוכשר בתעשיה, יהיה מועמד לאוסקר. לא בהכרח יזכה, אבל קשה למצוא שמות גדולים שלא היו לפחות במרחק נגיעה מהזהב.
עדיין, יש כמה שמות שאני בעצמי מופתע לגלות בכל פעם שלא הצליחו לקבל אפילו מועמדות אחת. לחלקם עוד יש הזדמנות לקבל את הכבוד, רבים מהם כבר החמיצו את הרכבת. למרות שהאקדמיה מנסה לכפר עם פרסים על מפעל חיים, או מועמדות בשלב מאוחר של הקריירה, היא עדיין מפספסת פה ושם אנשים שהיו יותר מראויים להיות חלק מהסטטיסטיקה. הנה כמה מהיותר בולטים בעיני:
ג'רי ברוקהיימר – מי שהפך לשם נרדף לשוברי קופות, מועמד אמנם כל שנה לפרס האמי, אולם מעולם לא זכה לכבוד מצד האקדמיה לקולנוע. זה נשמע מפתיע, עד שעוברים על רשימת הסרטים שברוקהיימר חתום עליהם כמפיק ומבינים שאף אחד מהם לא באמת מה שהחבר'ה מהאוסקר אוהבים. סרטיו המצליחים ביותר הם מסדרת שודדי הקריביים, אבל להוציא מועמדות חד פעמית של ג'וני דפ, סרטים אלה לא מצאו מקום מחוץ לקטגוריות הטכניות. סרטים כמו פלאשדאנס, השוטר מבברלי הילס, כוננות מיידית ובלאק הוק דאון, היו יכולים לקבל מועמדות לו האקדמיה הייתה מאפשרת באותן שנים יותר מחמישה מועמדים לפרס הסרט. בהעדר רשימה גדולה מספיק, כולם נדחקו אל מחוץ לקטגוריה.
סרטים אחרים שהפיק, כמו אהבה בשחקים, ימי הרעם, סיכון מחושב, ורוניקה גארין, המלך ארתור וכל סרט של מייקל ביי לפני רובוטריקים, נראו אולי כמו הימורים טובים על הנייר, אבל ברגע שיצאו, היה ברור שאין להם סיכוי לאוסקר. הנסיון של ברוקהיימר להפיק אך ורק שוברי קופות, הביא אותו לשתף פעולה עם כמה מהבמאים השנואים בהוליווד, כמו טוני סקוט, ג'ואל שומאכר וכאמור, מייקל ביי. חלק מהסרטים שהפיק היו גם הצלחה ביקורתית, אבל לא מספיק בכדי לבלוט בעונת הפרסים.
ג'רי ברוקהיימר אחראי במידה רבה לאופן בו אולפנים ניגשים כיום להפקה ושיווק של שוברי קופות ובין אם אוהבים את התוצאה או לא, הוא תרם להתפתחות של הוליווד בשלושים וחמש השנים האחרונות. אם לא ישנה גישה לטובת סרטים יותר ידידותיים לאקדמיה, סביר להניח שלפחות יקבל בעתיד הכרה בדמות פרס על מפעל חייו.
ברוס ויליס – עוד שם שמקושר כבר שלושה עשורים עם שוברי קופות, אבל מבליח מדי פעם להפקה צנועה יותר, שמדברת גם למבקרים הכבדים. ויליס התפרסם כשחקן קומי, בסדרה בלשים בלילה, אבל מהר מאוד גויסה הציניות העממית שלו לתפקיד הראשי בסרט האקשן מת לחיות. ויליס עבר שינוי גופני מהסוג שהרבה שחקנים לאורך השנים השיגו מועמדות לאוסקר בזכותו, לצד ביקורות חיוביות על הופעתו, אולם עושה רושם שהוא נפל בין שני ז'אנרים שהאקדמיה לא כל כך מחבבת. הוא היה שחקן קומי מהטלוויזיה שהולך לשחק בסרט אקשן. אם היום, דבר כזה למעשה מעורר עניין, בסוף שנות השמונים, זה בעיקר נראה כמו מעבר מזבל לזבל יקר יותר. בתקופה שהתאפיינה בערבוב בין סרטי אולפנים נוחים לעיכול, לבין עלייתו של הקולנוע העצמאי של דור האיקס, סרט אקשן שובר קופות היה הדבר האחרון שמעניין את חברי האקדמיה.
בהמשך הקריירה, ויליס הופיע במספר תפקידים שהצביעו על היותו שחקן מגוון. הוא חזר לקומדיה בהמוות נאה לה, גלם מתאגרף מעונה בספרות זולה, ילד מגודל ב-12 הקופים ופסיכולוג מהורהר בהחוש השישי. בשני האחרונים, חלק סצנות רבות עם שחקן אחר שקבל מועמדות לאוסקר, אבל ברוסי נשאר מחוץ למרוץ. רוב הסרטים בכיכובו הם סרטי מד"ב ואקשן שנעים בין מוצלחים (האלמנט החמישי, עיר החטאים, RED, לופר) לבין שנואים (דמעות השמש, מת לחיות 5). בגיל שישים, הוא עדיין כוכב רווחי, אם כי נראה שכבר פחות מעניין אותו לקבל תפקידים מאתגרים ויותר לדאוג לחשבון הבנק. האקדמיה התעלמה מכמה תפקידים שעשה ובהחלט היו ראויים להתיחסות, לא בטוח שיהיו עוד הרבה כאלה.
ג'וזף גורדון-לוויט – מי שגלם את הגרסה הצעירה של ברוס ויליס בלופר, הוא בעצמו שחקן מגוון ויותר ותיק ממה שנדמה. גג"ל פרץ לתודעה בסיטקום מפגשים מהסוג האישי, אבל משחק בסרטים וסדרות טלוויזיה מגיל שבע. הופעתו הראשונה על המסך הייתה באותה שנה בה יצא מת לחיות הראשון, כך שמדובר בשם שאולי כבר היה צריך לקבל הכרה כלשהי מהאקדמיה. הופעותיו ב-500 ימים של סאמר ו-50/50 הביאו לו מועמדויות לגלובוס הזהב ואם יש מישהו שהיה ראוי למועמדות על משחק בהתחלה, זה גורדון-לוויט.
במקרה שלו, בניגוד לברוס ויליס, עוד מחכה לו קריירה ארוכה והוא נמנע בינתיים מדבקות בסוג מסוים של תפקידים. הוא יכול להיות הטיפוס הקשוח (כפי שהיה בבריק המצוין), או הרגיש והפגיע. הוא נמצא בעליה מתמדת וגם השתתפות בסרטים פחות מוצלחים, לא מונעת מאנשים לצפות להופעתו הבאה. ההופעה הזו, אגב, תהיה בסרטו של רוברט זמקיס על הולך על חבל שניסה לעבור בין מגדלי התאומים כשעוד היו בסביבה. יתכן מאוד שיראה מועמדות ראשונה לאוסקר על תפקיד זה.
סקרלט ג'והנסון – אפרופו אנשים שנמצאים בסביבה יותר זמן ממה שנדמה. הפעם הראשונה שרוב האנשים שמעו על סקרלט ג'והנסון, הייתה כאשר קבלה מועמדות כפולה לגלובוס הזהב, על הופעותיה באבודים בטוקיו ובנערה עם עגיל פנינה. שני הסרטים האלה יצאו לפני 11 שנה וג'והנסון הספיקה להיות מועמדות לגלובוס פעמיים נוספות מאז. התפקיד הראשון שלה היה בהורים בהזמנה, סרט לא אהוב במיוחד, שלגמרי במקרה, גם בו הופיע ברוס ויליס. הוא הוסיפה לתפקידים בהלוחש לסוסים, האיש שלא היה שם, העולם שבפנים (זוכרים שתורה בירץ' נחשבה לעתיד של הוליווד?) וסרט החצי פולחן עכבישים נגד אנשים. כל זה, לפני שפרצה בזכות אבודים בטוקיו.
בעשור וקצת שחלפו מאז, ג'והנסון לא מצאה הרבה תפקידים מוערכים, אבל זכתה לתגובות חיוביות על הופעתה בנקודת מפגש של וודי אלן, חלקה מסך עם ג'וזף גורדון-לוויט בדון ג'ון בבימויו, הפכה לדמות קבועה בסרטי הנוקמים, תרמה את קולה למערכת ההפעלה הכי אנושית שאי פעם נשמעה בהיא והוזכרה כמועמדת מפתיעה אפשרית לאוסקר על תפקידה במתחת לעור. זה לא קרה, אבל סקרלט ג'והנסון היא מסוג השחקניות שתמיד יש להן סיכוי להגיע לרשימת המועמדות לאוסקר ואף לזכות, היא רק צריכה את התפקיד האחד הזה שיגרום למספיק חברי אקדמיה להצביע עבורה.
אלן ריקמן – נסיים את טרילוגיית האנשים שחלקו מסך עם ברוס ויליס באחד האייקונים האהובים של הקולנוע הבריטי בעשור האחרון. אלן ריקמן הוא שחקן ותיק ותפקידו במת לחיות, נחשב ללא פחות משמעותי מזה של ויליס. עם זאת, נראה שהתחילו להכיר בו רק כשהשכיל לפנות לקהל חדש. אחרי שנים של דרמות נשכחות, ריקמן הופיעה בקומדיית המד"ב כיבוש הגלקסיה, בתפקיד שחובבי הסרט נהנים לצטט עד היום. זה גם יסד את התדמית שנעשתה מזוהה עם השחקן, של הציניקן המדוכדך שרק היה רוצה להיות במקום אחר. הוא השתמש בדמות זו כקולו של מרווין הרובוט במדריך הטרמפיסט לגלקסיה והפך אותה למזוהה איתו באופן מוחלט בשמונת סרטי הארי פוטר. נכון שסוורוס סנייפ אינו דמות ראשית בסדרה, אבל אי אפשר לדמיין את הוגוורטס בלעדיו.
זה גם מה שכנראה מונע מאלן ריקמן לקבל מועמדות לאוסקר. כולם מסכימים שמדובר בשחקן איכותי, אבל התפקידים היותר בולטים שלו, הם בסרטים שהאקדמיה לא שמה עליהם. אם מפתיע לגלות בכמה סרטים מוכרים סקרלט ג'והנסון הספיקה להשתתף בשלושים שנות חייה, אלן ריקמן יכול להיות אבא שלה, אבל הפילמוגרפיה שלו דלה בתפקידים מוכרים (ורובם מסרטי הארי פוטר).
פריץ לאנג – לא מצאתי הרבה במאים שמתאימים לרשימה. כמו שחקניות, כמעט כל אלה שמספיק מוערכים בכדי לקבל מועמדות לאוסקר, ישיגו אותה בשלב כלשהו. ישנם רבים שאפשר להתווכח האם הם טובים, או מוערכים יתר על המידה, אבל קטגוריית הבימוי היא זו שבה האקדמיה נוטה להפתיע לטובה.
פריץ לאנג הוא אולי הבמאי המפורסם והמשפיע ביותר שפעל אחרי יסוד האקדמיה ומעולם לא נכלל ברשימת המועמדים לאוסקר. בעוד במאים אחרים בני דורו שנמלטו להוליווד בעקבות עליית הנאצים, כמו בילי ויילדר וארנסט לוביטש, השתלבו בקלות בתעשיה וזכו להצלחה פנומנלית עם סרטים דוברי אנגלית, כל עבודותיו המוכרות של לאנג היו בשפת אמו. הוא אחראי ליצירות על זמניות כמו מטרופוליס, M וצוואתו של דוקטור מבוזה, אולם ברגע שעבר לאמריקה, משהו מהקסם אבד. זעם, מערבון בכיכובו של ספנסר טרייסי, נחשב לסרטו המפורסם ביותר באנגלית והוא אכן היה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט, אולם האקדמיה התעלמה ממעורבותו של לאנג בכתיבת הסיפור ונתנה מועמדות רק לנורמן קרזנה.
באופן אירוני, המפלגה הנאצית ממנה נמלט פריץ לאנג (שהיה קתולי ממוצא יהודי), הייתה יכולה להציל את הקריירה שלו. אדולף היטלר החשיב את מטרופוליס לאחד הסרטים האהובים עליו והציע ללאנג להמשיך ולפעול ללא חשש לשלומו, על אף מוצאו. לאנג סרב, נמלט מגרמניה ולא הצליח להשתלב בתעשיה ההוליוודית. הוא הוסיף לביים עד גיל שבעים במצפון שקט, אך ללא אוסקרים.
פיטר לורה ואדוארד ג'י. רובינסון – שני השחקנים האלה כנראה מוכרים יותר בפרצוף מאשר בשם. שניהם נולדו באירופה למשפחות יהודיות והגרו לארצות הברית, שם שגשגו עם פריחת הפילם נואר. פיטר לורה (במקור לזלו לווינשטיין) היה מוכר עוד קודם לכן, בזכות תפקידו ב-M של פריץ לאנג, אולם בניגוד לבמאי, הצליח לתרגם את מראהו החריג לכדי קריירה מצליחה. הוא פשוט זכור יותר בתור האיש הרע כי, מה לעשות, אין לו פרצוף של גיבור.
אותו הדבר נכון לגבי אדוארד ג'י. רובינסון, רק שהוא התחיל את הקריירה שלו בארצות הברית. רובינסון (נולד כעמנואל גולדנברג) התפרסם עוד ב-1931 בתפקיד הראשי בהקיסר הקטן, שם גלם גנגסטר. למרות שהופיע גם בתפקידים שאינם של אנשי מאפיה, הפרצוף של רובינסון מקושר עד היום עם הפושע הקשוח. זה כנראה מה שמנע ממנו, כמו במקרה של לורה, לקבל מועמדות לאוסקר בתקופה שנשלטה בידי כוכבים זוהרים. יתכן שכיום, שניהם היו מועמדים לפרסים רבים, אולם באותה תקופה, רק מי שהאולפן רצה לקדם, היה מגיע לרשימת המועמדים.
השניים בכל זאת זכו להכרה בערוב ימיהם. פיטר לורה קבל כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד, ארבע שנים לפני מותו. אדוארד ג'י. רובינסון נבחר לקבל אוסקר על מפעל חיים ב-1973, אולם הוא נפטר חודשיים לפני הטקס ולא זכה לאחוז בפסלון המוזהב בעצמו.
בריאן דה פלמה – אני לא יודע מה יותר הפתיע אותי לגלות. זה שבריאן דה פלמה לא היה מועמד לאוסקר אפילו פעם אחת, או זה שהוא היה מועמד לראזי על חמישה סרטים שונים. דה פלמה אינו כוס התה שלי וגם הסרט הכי מוערך שלו, פני צלקת, היה לא מוצלח בעיני. עדיין, יש לא מעט אנשים שרואים בו גאון ובהתחשב בסיכונים שהוא מוכן לקחת, הייתי מצפה שלפחות פעם אחת, יקלע לטעם האקדמיה. אפילו הבלתי משוחדים שהיה מועמד בארבע קטגוריות והביא לשון קונרי אוסקר לשחקן משנה, לא השיג לדה פלמה מועמדות.
בהחלט יתכן ויש פה עניין של טעם נטו. בריאן דה פלמה לא עושה סרטים בשביל הקהל הרחב, או בשביל האקדמיה. הוא עושה אותם בשביל עצמו ובשביל מי שירצה, בלי התחיבות מראש. עדיין, הוא במקצוע מאז שנות השישים ובמאים לא פחות מעוררי מחלוקת, כמו אוליבר סטון וגאס ון סנט, הצליחו להיות מועמדים לאוסקר. האם דה פלמה הוא גאון שהאקדמיה לא מבינה, או בלון עליו מצויר פרצוף שלא מצליח להטעות אף אחד כאשר הוא מתחזה לבמאי רציני.
מיה פארו – בביוגרפיה של מיה פארו, ישנם שני פרטים שהיו אמורים להצביע על מועמדות לאוסקר. קודם כל, היא השחקנית הראשית בתינוקה של רוזמרי, סרט שזיכה את רות גורדון באוסקר לשחקנית משנה. פארו גלמה את הדמות המרכזית בסרט, זו שעוברת מסכת של חוויות מסוייטות ומעניקה לכל הסיפור את הטון הרצוי שלו, אבל חברי האקדמיה לא הרגישו שזו אחת מחמש ההופעות הטובות של השנה.
הפרט השני הוא שלכל אורך שנות השמונים, הייתה פארו בת זוגו של וודי אלן, מי שביים יותר הופעות זוכות אוסקר מכל אדם חי אחר. במהלך הקשר ביניהם, מיה פארו הופיעה ב-12 סרטים שונים של וודי אלן. על שלושה מהם, כמו על תינוקה של רוזמרי, הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב, אולם ההזדמנות לזכות באוסקר הוסיפה לחמוק ממנה. לאחר הפרדה מאלן, חלה דעיכה בקריירה של פארו והיא מופיעה בפחות ופחות סרטים.
אלביס פרסלי – עכשיו למשהו אחר לגמרי. אלביס לא נחשב לשחקן מזהיר במיוחד. הוא לוהק לסרטים כי היה כוכב, אך כמו מרילין מונרו ופרנק סינטרה, אנשים לא באו לקולנוע כדי לראות את הסרט, הם באו כדי לראות כוכב. אוקי, מונרו וסינטרה למעשה מחזיקים בקריירת משחק מכובדת, סינטרה אפילו זכה באוסקר, אבל אלביס פרסלי באמת היה שם רק כי הפרצוף שלו על הפוסטר שווה הכנסות.
הוא לא ברשימה לא כי האקדמיה פספסה כאן שחקן ענק. הוא כאן כי בכל סרט בו השתתף, אלביס גם שר וחלק ניכר מהשירים האלה, נכתבו במיוחד עבור הסרטים והפכו מהר מאוד לקלאסיקות. האמת היא שאלביס לא היה מעורב בכתיבת הלהיטים האלה, כך שבכל מקרה, לא היה מקבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית השיר המקורי. אני מזכיר אותו בתור מותג, הסיבה שהשירים האלה זכו להצלחה ושמדהים איך האקדמיה הצליחה להתעלם מכל אחד ואחד מהם.
סיימון וגרפונקל – הנה שניים שדווקא כתבו את השירים שלהם בעצמם. פול סיימון וארט גרפונקל אחראים לשירים המקוריים בהבוגר, הסרט עם אחד הפסקולים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע. לא חסרה לסרט הכרה מצד האקדמיה. הוא היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר וזכה באחד מהם, על הבימוי. מסיבה כלשהי, בעלי זכות הבחירה החליטו ששירים כמו Mrs. Robinson, The Sound of Silence או Scarborough Fair, המוכרים היטב עד היום, אינם טובים מספיק להתמודד על האוסקר. השיר שזכה באותה שנה היה שיר הנושא של דוקטור דוליטל, אותו כתב לזלי בריקיוז שכלל לא נכח בטקס.
פול סיימון עצמו היה מועמד בסופו של דבר לאוסקר, על שיר הנושא של משפחת תורנברי, סרט אנימציה שלא הופץ בישראל ויצא בארצות הברית ב-2002. הוא הפסיד את הפרס, בצדק, לאמינם. עדיין, השילוב של סיימון וגרפונקל היה צריך להיות לפחות מועמד על תרומתו לפסקול הבוגר.
ג'רי לואיס ודין מרטין – אולי בחירה פחות ברורה לרשימה, אבל כשחושבים על כך שלואיס לא רק שחק, אלא גם ביים וכתב את סרטיו בעצמו ושדין מרטין היה כוכב ענק והשתתף גם בתפקידים דרמתיים, יש משהו מפתיע בכך שאף אחד מהם לא היה מועמד לאוסקר. ג'רי לואיס קבל בסופו של דבר את פרס ג'ין הרשלוט על פעילות הומניטרית, אבל האקדמיה סרבה להעניק לו הוקרה רשמית על תרומתו לעולם הקולנוע. גם בתפקידים דרמתיים מאוחרים יותר, כמו בחלום אריזונה ומלך הקומדיה, לואיס לא קבל מועמדות. מלך הקומדיה הוא סרט של מרטין סקורסזה, שאחראי למועמדויות היחידות על משחק של אנשים כמו שרון סטון, מארק וולברג ואלן אלדה וביים את פול ניומן בהופעה זוכת האוסקר היחידה שלו. אפילו סקורסזה לא הצליח לגרום לאקדמיה לחבב את ג'רי לואיס.
במקרה של דין מרטין, הוא נחשב לפחות מוכשר מבין השניים מבחינה קולנועית, אבל בהחלט לבעל הכריזמה שבצמד. תפקידים בסרטים כמו אחדים באו במרוצה וריו בראבו, היו אמורים להביא לו יותר הכרה ביקורתית, אולם עושה שמרטין נפל למלכודת שפוגעת ברבים גם היום. הוא היה כוכב גדול מכדי שיתייחסו אליו ברצינות ויתנו לו מועמדות לאוסקר.
ג'ון גודמן – אולי לא כזה מוזר שג'ון גודמן לא היה מועמד לאוסקר, עד שקולטים שהוא מופיע בעקביות בלפחות ארבעה סרטים בשנה ושלושה מהם היו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר בתוך פרק זמן של שנתיים. גודמן מופיע בסרטים ובסדרות טלוויזיה מאז תחילת שנות השמונים והנפיק מספר דמויות בלתי נשכחות בזמן העבודה עם האחים כהן. הוא זוהה בתחילה כקומיקאי, מה שכנראה מנע מהאקדמיה לקחת אותו ברצינות, אבל כשעשה תפקיד רציני לחלוטין בברטון פינק.
בשנים האחרונות, זה כבר לא תרוץ. האקדמיה עדיין מתקמצנת עם מועמדויות לסרטים מצחיקים, אבל גודמן הופיע בדרמות, סרטים מוזיקליים, סרטי אנימציה, אקשן, אימה ובארגו, שהוא מעין שילוב של כמה ז'אנרים, שם גלם את ג'ון צ'יימברס, זוכה אוסקר אמיתי. שנה לפני כן, השתתף בזוכה אוסקר נוסף, הארטיסט. אף על פי שכבר אינו צעיר, ג'ון גודמן ממשיך להיות שחקן עסוק ונראה שעוד יש לו סיכוי להשיג את המועמדות החמקמקה ביום מן הימים.
האוורד יוז – אף על פי שמעולם לא היה מועמד בעצמו, שמו של האוורד יוז ללא מעט מועמדים וזוכים באוסקר. הוא נהל מערכות יחסים עם בטי דיוויס, קתרין הפבורן, אווה גרדנר, ג'ינג'ר רוג'רס, אוליביה דה האבילנד, כולן שמות שהאקדמיה הראתה להם הערכה. בנוסף, סרטו של מרטין סקורסזה, הטייס, היה מועמד ל-11 פרסי אוסקר, כולל שלושה על משחק. ג'ייסון רוברדס היה מועמד על גילום דמותו של יוז בסרט מלווין והאוורד ושמועות עקשות טוענות שהמיליונר האקסצנטרי היה אחד מהאנשים שהיוו השראה ליצירת דמותו של האזרח קיין (אם כי, מקובל יותר לייחס לוויליאם רנדולף הרסט את מקור ההשראה העיקרי).
פועלו של יוז כלל אינו מבוטל כאשר בוחנים את השפעתו על ההיסטוריה של הוליווד. כמפיק, הוא היה אחראי לסרטים מצליחים כמו פני צלקת (המקורי), מלאכי הגהנום ופורע החוק. את השניים האחרונים גם ביים. האקדמיה, כמו המבקרים בזמנו, לא התלהבה יתר על המידה מסרטיו של יוז. הם נתפסו כחסרי תחכום, הפונים אל הקהל הרחב. לא שערו שיותר מחצי מאה לאחר מכן, מישהו עוד יזכור עוד הסרטים האלה, או שאחד מהם יזכה לרימייק לא פחות מפורסם. חרף קשריו המרובים בהוליווד, בתקופה בה קשרים היו הכל, לא הצליח האוורד יוז לקבל הכרה כיותר מטיפוס נלהב שמפזר תקציבי ענק על הפקות שרק הוא רוצה לראות ועל דייטים עם מיטב הכוכבות.
וינסנט פרייס – 197. זה מספר התפקידים הרשומים לזכות וינסנט פרייס בעמוד שלו ב-IMDb. זה יותר מפי שניים ממה שרוב השחקנים מספיקים בחייהם. וינסנט פרייס היה מוכר ואהוב הן על חבריו לתעשיה והן על הקהל, אולם הייתה לו משיכה דווקא לפרויקטים חריגים. קולו היחודי אפשר לו להופיע בעשרות סרטי אימה וחזותו הגבוהה והרזה, התאימה כשחפשו דמות של נבל, או מדען מטורף. הוא הופיע בעיבודים לאדגר אלן פו, במערבונים, בסרטי מדע בדיוני, בסרטי אימה, בקומדיות, באפוסים תנ"כיים. קולו זכור ממבחר סרטים וסדרות טלוויזיה, כמו גם מהשיר Thriller של מייקל ג'קסון.
שחקן כל כך מגוון ועדיין, המשיכה שלו לתפקידים אפלים ומוזרים, הרחיקה אותו מהמיינסטרים ומפרסי האקדמיה. הוא הופיע מספר פעמים בטקס האוסקר, אך תמיד כמגיש או כחלק מקטע אמנותי ולא כמועמד. תפקידו הקולנועי האחרון, כמדען הזקן בהמספריים של אדוארד, היה מחווה מצד טים ברטון, אחד מגדולי מעריציו של פרייס, שרצה לעבוד לפחות פעם אחת עם השחקן שכל כך אהב. וינסנט פרייס נפטר שלוש שנים לאחר מכן, בגיל 82. שמו מופיע על שתי מרצפות שונות בשדרת הכוכבים בהוליווד וסגנונו היחודי מוסיף להשפיע על יוצרים ושחקנים הרבה אחרי מותו.
ריי האריהאוזן – אולי השם הכי פחות מוכר ברשימה, אבל אחד מהחשובים שבהם. כמו וינסנט פרייס והאוורד יוז, גם ריי האריהאוזן מצא עצמו עובד בעיקר על סרטים שלא היו חביבי המבקרים, או האקדמיה. בניגוד לשניים ההם, האריהאוזן לא היה שם שכלי התקשורת מתעניינים בו, או בקשרים הרומנטיים שלו. הוא היה איש אפקטים מיוחדים וכנראה האחרון שעבד ללא קבוצה שלמה של מהנדסים ופעלולנים תחת חסותו. הוא שכלל את טכניקת הסטופ-מושן, הקיימת מימיו הראשונים של הראינוע והפך אותה לאטרקציה המרכזית בסרטים כמו מייטי ג'ו יאנג, המסע השביעי של סינבאד, שלושת העולמות של גוליבר, מיליון שנה לפני הספירה והתנגשות הטיטאנים. כיום, האפקטים האלה לא נראים מרשימים במיוחד, אבל בעולם שלפני ה-CGI והבובות האנימטרוניות, האריהאוזן חולל מהפכה בתחום ותרם את עבודתו לכמה מסרטי ההרפתקאות הגדולים של זמנם.
ריי האריהאוזן גם כתב, הפיק וביים מספר סרטים, אולם הם פחות מוכרים מאלה שעשה תחת פיקוחם של אחרים. האקדמיה מעולם לא הייתה מעריצה של סרטי אפקטים, אלא אם שולבו בסיפור מציאותי יחסית. האריהאוזן לא היה מועמד אפילו פעם אחת על עבודתו יוצאת הדופן והסתפק רק בפרס מיוחד, מקביל למפעל חיים על השגים טכניים.
ג'ים קארי – אחד המקרים היותר מפורסמים של שחקן שלא היה מועמד אף פעם לאוסקר, למרות שבהחלט נחשב ראוי לכך. בסוף שנות התשעים, הציג ג'ים קארי לעולם את הצד היותר רציני שלו, זה שמסוגל לגלם דמות דרמתית, או לפחות קומיקאי אמיתי, מבלי לדבר מהתחת, או לעשות קולות משונים. הוא זכה שנתיים ברצף בגלובוס הזהב, הראשונה על המופע של טרומן והשניה על איש על הירח. בשני המקרים, למרות שנחשב מועמד חזק במרוץ, לא הוזכר קארי ברשימת המועמדים לאוסקר.
לקארי היו עד כה שש מועמדויות לגלובוס הזהב, אחת לפרס האקדמיה הבריטית, מועמדות אחת לפרס גילדת השחקנים וטונה של מועמדויות לפרסי בחירת הקהל השונים. הוא ללא ספק פופולרי, הן כשחקן דרמתי והן כקומיקאי, אבל לאוסקר הוזמן רק כדי להגיש פרס לאחרים. ידוע שקשה לחברי האקדמיה לפרגן לקומיקאים, אבל הקלישאה טוענת שקומיקאי בתפקיד דרמתי, שוה זהב. לא במקרה של ג'ים קארי, שעדיין מחכה למועמדות ראשונה.
קלוד לנצמן – קטגוריית הסרט התעודי הטוב ביותר, היא תמיד מקור לשערוריות. הרבה סרטים מוערכים פספסו את המועמדות לאוסקר, לפעמים בגלל פוליטיקה פנימית, לפעמים בגלל טעמם המיושן של המצביעים ולפעמים מסיבות טכניות. עדיין, רוב המתעדים היותר מפורסמים, יהיו מועמדים לפחות פעם אחת בחייהם לפרס הכי יוקרתי בתעשיית הבידור.
לא קלוד לנצמן. מי שנחשב אולי לגדול הבמאים התיעודיים, עם שואה המוגדר כיצירת מופת, מעולם לא זכה ולא היה מועמד אפיללו לאוסקר. אני מניח שאורכו של שואה, תשע שעות וחצי, תרם לחוסר היכולת של חברי האקדמיה להתחבר אליו. בעוד המבקרים השתגעו על הסרט, הוא בהחלט לא מיועד לכל אדם. עדיין, העובדה שלא שואה ולא אף אחד מסרטיו האחרים של לנצמן היה מועמד לאוסקר, מפתיעה את כל מי ששמע את שמו.
בשביל הזהב 