ביקורת: מידות רעות

311691id1_InherentVice_Payoff_Intl_UK_40x30_Quad_200_6C.indd

 

קיים זיגזוג מעניין באופן בו כל דור מוצג בקולנוע. הדור שלפני מלחמת העולם השניה, מתואר כחובב מסיבות ורודף תהילה, במיוחד אם מעורבים בכך גורמים פליליים. אחריו הגיע הדור הרציני והפוריטני שעסוק בלהציל את העולם מהנאצים ולבנות את אמריקה הפרברית. אז מגיעים הבייבי בומרים, שבמקביל למלחמת ויטנאם, משנים את תפיסת העולם על ידי קידום מחדש של סקס, סמים ורוקנרול לראש סדר העדיפויות. דור ה-X הוא הבא בתור, דור רגיש ומודע לעצמו שמעדיף לדון במשמעות החיים ולעסוק בפעילות פוליטית, מאשר לבזבז זמן על עולם החומר. דור המילניום, אליו מתברר שאני משתייך, שוב מוצג כחסר דאגות ושטחי, עם נסיונות לשבור כמה שיותר חוקים, תוך כדי התעסקות אובססיבית בעולם הזוהר ובקידום עצמי.

"מידות רעות" הוא מה שקורה כשבמאי ושחקנים מדור ה-X מעבדים עבור קהל מדור המילניום, ספר שנכתב על בייבי בומרים, בידי מישהו שמספיק מבוגר בכדי לזכור את המתקפה על פרל הארבור. זה לא "אדם בעקבות גורלו" חדש, כי הרעיונות הם אותם רעיונות, אבל הקצב שונה ודור ההורים נגדם היוצרים מתמרדים, הם כוכבי הסרט. פול תומס אנדרסון ושות', מציגים בסרט את התפיסה שלהם לדור הקודם, חלקית במבט מעריץ וחלקית בחוסר הבנה מה לעזאזל הלך שם.

השנה היא 1970 והחברה האמריקאית חלוקה בין אלה ששקועים בבוץ הוייטנאמי, לבין אלה שעדיין לא נגבו את הבוץ מוודסטוק. דוק הוא בלש פרטי והיפי, על פי הגדרות החברה. הוא צורך סמים ללא מרשם, מגדל פיאות לחיים מרשימות ולא מתכנן בשום שלב להשתקע ולגדל 2.4 ילדים, תוך התעסקות בעבודה שמצריכה ממנו ללבוש חליפה. חברתו לשעבר, שאסטה, מופיעה בביתו עם משימה. היא רוצה שיעזור למנוע ממאהבה העשיר, איל הנדל"ן מיקי וולפמן, ליפול למלכודת שטומנת לו אשתו.

כמו כל בלש פרטי שמכבד את עצמו, דוק משתדל למלא את המשימה מבלי ליצור קשר ישיר עם מושא החקירה. הוא מחפש את האיש שעשוי לעזור להפיל את וולפמן, דמויות ששמותיהן נזרקו בסביבתו ויכולות להוות קצה של חוט, עסקים מפוקפקים וכיווני חקירה שהמשטרה משאירה ברשלנות בשטח. אחד מאנשי המפתח בחקירה הוא שוטר קשוח ושונא היפים, המוכר בכינוי "ביגפוט" ביורנסן. הוא לא מחבב את דוק, אבל השניים זקוקים זה לזה על מנת לעשות את עבודתם. זה לא באדי-קאפ מובי, מאחר ואין להם שום רצון לשהות באותו מבנה למשך יותר מכמה דקות, אולם ההפכים מחזיקים במעט הרמזים שעשויים לסייע בפענוח התעלומה.

השאלה היא מה התעלומה, בעצם. נראה שדוק מתחיל עם משימה פשוטה יחסית, להוציא את המעורבות הרגשית הלא נוחה עם שאסטה, אבל ככל שהוא מתקדם בחקירה, רק נוספים עוד פרטים שעליו לגלות ועוד אנשים שיש לחשוד במניעיהם. יש את הקטע ב"שרק", בו העוג הירוק אומר "עוד מסע חיפוש? אני כבר נמצא במסע חיפוש!". זה מידות רעות. דוק מקבל עוד ועוד דברים שעליו לחקור, הרבה לפני שהצליח לפתור את מה שהיה אמור לגלות במקור.

אולי הסרט מנסה לרמוז לנו שדוק הוא בלש גרוע. ככל שיש בידיו יותר מידע, נראה שהיכולת לחבר את הנקודות חומקת מידיו. כמעט כל סצנה מכילה שיחה עם דמות מסוימת שנמשכת מעבר לזמן הרצוי, כמו קווסט טרחני משנות התשעים, שרוצה להפגין את היכולות הגרפיות ואת הסאונד המשובח, במקום לאפשר לשחקן לחוות קצת מהאקשן. דוק אוסף מידע, אבל מוצא מעט מאוד מה לעשות איתו.

זו הבעיה הגדולה של מידות רעות. הוא מכיל סצנות טובות, אבל גם הרבה מריחות שלא מובילות לשום דבר. כמעט כל דיאלוג ארוך מדי והופך בשלב מסוים לבזבוז זמן. מתקיימת תבנית חוזרת בה דוק מגיע למקום חדש, מדבר עם דמות משנית, לומד משהו שלא ידע קודם והדמות ממשיכה לנאום על איזה עניין לא קשור שאולי ואולי לא, יתברר כמשמעותי בהמשך החקירה. מילא אם היה רגע של דברנות יתר פעם בכמה זמן, אבל רוב הסרט בנוי מסצנות כאלה. פואנטה היא דבר שפול תומס אנדרסון בחר להתחמק ממנו במיומנות כאשר ניגש לכתוב את התסריט.

הסרט מתאפיין בשתי הופעות חזקות על הנייר, שמאבדות מעוצמתן בגלל נסיון לתת תחושה של זמן אמת. חואקין פניקס טוב כהרגלו בתפקיד דוק, אולם הדמות שלו כל כך פסיבית, שנראה שהוא בעיקר משתדל למנוע מהדמות להיות בלתי נסבלת. בלי פניקס, כנראה שדוק היה נטל על הצופה, אבל השחקן כן מצליח ליצוק לתוכו משהו שמזכיר אמפתיה. ג'וש ברולין אחיד יותר בתור ביגפוט. מתאים לו לגלם את הטיפוס הקשוח שתמיד נראה על סף שבירה, אבל מקפיד להחזיק הכל בבטן בשם המקצוענות והיצוגיות. הדמות עצמה מפוספסת וזמן המסך שלה אינו מנוצל כראוי, אבל הסצנות בהן הוא מופיע, הן הטובות ביותר בסרט.

אני מאשים אך ורק את הבמאי בכך שהשתעממתי. יש לו צוות שחקנים טוב, הוא הוכיח בעבר יכולת לעבוד עם צלמים, עורכים וטכנאים בצורה יעילה ועם זאת, הוא שוב ושוב מחטיא אותי. כמו בסרטיו הקודמים, גם כאן חסר קצב והדמויות עושות דברים מתוך דווקאיות לא מציאותית, מה שמתנגש בנסיון לעשות הכל כואב ומצחין כמו בעולם האמיתי. זה גם לא עוזר שהן מדברות כמו רובוטים והולכות סחור סחור סביב פריט המידע היחיד שעליהן לספק, בלי לרמוז שיש להן חיים משל עצמן. הצילום רועד ומלא בקלוז-אפים מכוערים, בעוד העיצוב האמנותי עצל ומדכא. אני מניח שאנדרסון התכוון לכך, אבל לא כל כך יודע למה. גם לא ברור לי מה הטעם בסיפור מתח שאין בו מתח, כי כל סצנה חושפת מידע בצורה ישירה וחלקן פשוט מתעלמות מהעלילה הראשית על מנת לפתוח סיפור נוסף.

אני אוהב סרטים עם סיפור חזק ומהודק ומידות רעות הוא ההפך מזה. יש לו עלילה בלשית, אבל היא לא מעניינת ונראה שגם לבמאי לא באמת אכפת ממנה. הוא רוצה לתת לנו תמונה של קליפורניה ב-1970, השנה בה נולד, כפי שלא הספיק לחוות אותה בעצמו. הוא מנסה להעביר לנו את ריח הגראס הנשרף, את רטיבות הנמל, את חוסר האוורור בתחנת המשטרה, את הבריזה הקרירה בערב. הוא רוצה להציג תמונה של אוכלוסיה שלוקה בהזיה המונית כאילו יש לה חשיבות, בעוד הראשים הצפים מחלקים אותה להיפים ואזרחים מן השורה. אם יש דבר אחד שאני יכול לומר לטובת מידות רעות זה שהוא מצליח להעביר רגעים של מקום נתעב ורקוב מוסרית מבלי להפגין שנאה כלפי הדמויות, או ללעוג להן. אנדרסון בברור מחבב את דוק ומבין את המורכבות של ביגפוט. הוא לא כל כך טוב בהקניית עומק לדמויות אחרות, במיוחד הנשיות, אבל מצליח עם החוקר הפרטי והשוטר.

מידות רעות ארוך מכדי תוכנו. יותר מדי סצנות הופכות לפטפטת חסרת מטרה וחואקין פניקס וג'וש ברולין לא מצליחים לייצר כימיה שטובה ליותר מכמה שניות בכל פעם, כי הסרט מתעקש לצוות את דוק עם אנשים בלי רקע, או אופי של ממש. אנחנו אמורים שיהיה לנו אכפת ממה שקורה על המסך, אבל בשביל זה, צריך שיהיה קשר הדוק יותר בין הסצנות ושהסיפור יתמקד סביב קו עלילה אחד, במקום לזרוק על דוק עוד ועוד משימות שאין ביכולתו לבצע במלואן. כשאתה מביים סרט שמתרחש בתחילת שנות השבעים ואפילו הפסקול נשכח אחרי דקה, אתה כנראה לא האדם הנכון לביים משהו מונע עלילה. אנדרסון יודע לעשות סרטי אווירה, אבל הוא נוטה להתפזר שכשנדרשת ממנו כתיבה אחידה ואין לו את הסבלנות להשקיע בדמויות שאינן מייצגות ניגודים קלים לזיהוי. אפילו שמידות רעות נגיש ביחס לסרטיו הקודמים של אנדרסון, הוא עדיין משעמם ומעוקר רגשית. פה ושם, יש רגע שמבוים היטב, אבל הרגעים האלה נדירים ורוב הסרט הוא מריחת זמן שרק היפי באמצע טריפ יכול לבלבל בינה לבין יצוג של המציאות.

מודעות פרסומת

פרק 79 – ילדי הירח

מי חשב שבפרק בו אנחנו מדברים על "קינגסמן: השירות החשאי", הסרט עם הגיון של קומיקס יהיה בכלל "מונרייקר", הרפתקתו הפרועה ביותר של ג'יימס בונד.

ספוילרים לשני הסרטים ובקטנה גם ל"אקס-מן: ההתחלה".

ביקורת: סלמה

selma_resize

 

ב-29.10.1956, היום הראשון למבצע קדש, הורה פיקוד מרכז להטיל עוצר על כפרי המשולש, שהיו נתונים תחת ממשל צבאי מאז קום המדינה. אל"מ יששכר שדמי הקדים על דעת עצמו את שעת העוצר והורה למפקדי היחידות לירות על מנת להרוג בכל ערבי שימצא מחוץ לביתו לאחר השעה הנקובה. רוב המפקדים התעלמו מפקודה זו ואפשרו לפועלים לחזור לבתיהם גם לאחר כניסת העוצר. רק מחלקה אחת מלאה אחר ההוראות וטבחה בלפחות 43 מתושבי הכפר, בהם זקנים, נשים וילדים. המעורבים בפרשה הועמדו למשפט וחלקם נשפטו למאסר. כולם שוחררו במסגרת חנינה מהנשיא יצחק בן צבי בתוך שנה מהמשפט. המקרה נלמד כיום כדוגמה לפקודה בלתי חוקית בעליל. ב-2014, היה ראובן ריבלין לנשיא הישראלי הראשון שהשתתף בטקס לזכר קרבנות הטבח.

אני לא חובב של ארועים פוליטיים. בין אם מדובר בעצרת, הפגנה, או סתם חוג בית, נדיר למצוא אותי מסתובב בהם. אני לא אוהב להיות חלק מהמון, במיוחד אם כולם באותו קוראים את אותה הקריאה וצועדים באותו הכיוון. קשה לי עם המצב הזה של אבדן הזהות העצמית, למרות שאני בהחלט מכיר בכוחה של הפגנה להעמיד נושא על סדר היום.

מרטין לותר קינג הוא אחד המנהיגים המפורסמים והחשובים בתולדות המאבק לזכויות אדם בארצות הברית. הוא קרא להתנגדות לא אלימה מול הגזענות הממסדית ששררה בדרום. גם מאה שנה לאחר ביטול העבדות וגם אחרי שהנשיא לינדון ג'ונסון חתם על חוק זכויות האזרח, שחורים בדרום ארצות הברית עדיין זכו ליחס של אזרחים סוג ב', בהמות-אדם שאינן ראויות לחינוך, תשתיות, יצוג הולם בבית המשפט, או אפילו להצביע. נכון שהחוק מורה לאפשר את כל הדברים האלה, ללא הבדלי דת, גזע או מין, אבל מי שלא רוצה ששחורים יסתובבו לו בין הרגליים, דואג להעביר את המסר, במילים או במעשים.

הסרט "סלמה" מתחיל בהכנות של קינג לנאום בטקס קבלת פרס נובל לשלום. הוא עוזב לכמה ימים את המאבק ברחובות ואת העימותים מול הנשיא ועושה את מה שהוא עושה טוב יותר מכל אדם אחר בסביבה. הוא מכין נאום שיעביר באופן חד וחלק את המסר שכל בני האדם נולדו שווים ומי שאינו מכיר בכך, העובדות יכריעו אותו בסופו של דבר. בניגוד למיליטנטים שונים, מהם רשויות החוק חוששות, קינג מנהיג תנועה רודפת שלום שמנסה להשיג את מטרתה על ידי צעידות, הפגנות ופרסום מצוקת השחורים בתקשורת הלבנה. למרות זאת, כשהתנועה מגיעה לסלמה, אלבמה, על מנת לארגן מצעד מחאה, היא נתקלת בתגובה מוכרת – אלימות מצד אנשי החוק והאזרחים, תחת חסותו של מושל גזען שרואה בכל התקדמות לעבר שוויון, חלק מסחף שיהרוס את העולם כפי שהוא ודומיו תופסים אותו.

ב-10.2.1983, במהלך הפגנה של תנועת שלום עכשיו בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן אודות ארועי סברה ושתילה, הושלך רימון רסס לעבר המפגינים. אמיל גרינצווייג נהרג ותשעה מפגינים נוספים, בהם חברי הכנסת לעתיד אברהם בורג ויובל שטייניץ, נפצעו. יונה אברושמי נמצא אשם בהשלכת הרימון ונידון למאסר עולם. הוא פנה מספר פעמים בבקשה לקיצור עונשו, כולל לנשיא עזר ויצמן שנעתר לבקשה. בית המשפט העליו בטל את קיצור העונש ואברושמי השתחרר מהכלא ב-2011, בתום ריצוי תקופת המאסר המלאה.

לבמאית אווה דוורניי יש מאבק כפול שסלמה עשוי לסלול עבורה את הדרך להשגים בו. היא אישה והיא שחורה, שני מאפיינים נדירים בקרב הבמאים ההוליוודיים. בעוד רוב הצופים יראו את הסרט כדרמטיזציה של ארועים אמיתיים, כתם בהיסטוריה האמריקאית שטוב שהוסר, דוורניי יודעת שעדיין קשה לקבוצות גדולות באוכלוסיה להתקדם ולהגיע לראש הפירמידה בחברה המודרנית. לכאורה, השלב הזה מאחורינו. נשיא ארצות הברית הוא חצי שחור, דבר שלפני חמישים שנה, נראה בלתי אפשרי. מצד שני, סלמה מועמד לאוסקר רק בקטגוריות הסרט הטוב ביותר ושיר הנושא. אין מועמדות לבמאית, לתסריטאי, לשחקנים, לאף אחד מאנשי הצוות. רק המפיקים וכותבי השיר מועמדים, כי הסרט עצמו עוסק בנושא חשוב שלא יפה להתעלם ממנו. כמו שאלן דג'נרס אמרה בשנה שעברה "יש שתי אפשרויות. או ש-12 שנים של עבדות זוכה, או שכולכם גזענים".

המוזיקה בסרט בהחלט טובה. שילוב של שירי בלוז בסגנון אלבמה, עם גוספל ושיר הנושא המכיל פופ והיפ הופ. עם המועמדות הזו לאוסקר, אני בהחלט מסכים. מה לגבי אי-המועמדות של דוורניי? אני מודה שלו הייתי חבר אקדמיה, כנראה שגם אני לא הייתי מצביע לה. כוחו של סלמה הוא במשחק ובתסריט שנותן לדמויות את האפשרות לשאת נאומים חוצבי להבות ועדיין להיראות אנושיים. דוורניי עושה שימוש טוב בחומר הקיים ומדריכה היטב את השחקנים, אולם חסר לסרט קצב. בעוד סצנות אלימות נראות אמינות ומצולמות וערוכות במיומנות גבוהה, הרגעים השקטים יותר בסרט נוטים להימרח ולהסיח את הדעת מהמאבקים החשובים באמת. אני מניח שרצו להראות איך מאבק בתוך הבית, או בקרב מנהיגי התנועה, הוא חלק מהותי בהבנת ההחלטות שהתקבלו, אבל יש לפעמים תחושה שנוצרו פה שני סרטים שונים. אחד מנסה להציג את קשיי המאבק למען שוויון, בעוד השני הוא דרמה קאמרית שמתנהלת בחדרי חדרים וכוללת הרבה דיבורים ורגשות עצורים. כל אחד מהם עובד בפני עצמו, אבל השילוב אינו עוצמתי כפי שהיה אמור להיות.

בשנת 2005, במהלך מצעד הגאווה בירושלים, התפרץ גבר חרדי אל עבר הצועדים ודקר שלושה מהם בסכין לפני שנעצר בידי שוטרים. הוא נידון ל-12 שנות מאסר בשל פציעה בנסיבות מחמירות, שהומרו לעשר שנות מאסר ואישום ברשלנות. בשנים שלאחר מכן, נתקלו הצועדים בקללות ואיומים ברצח ונמצא בבית שמש מטען חבלה שיועד לפגוע בהם. בצלאל סמוטריץ' ארגן את "מצעד הבהמות" במטרה למחות כנגד מצעד הגאווה. ב-1.8.2009, נרצחו ניר כץ וליז טרובישי בפיגוע ירי שארע בבית אגודת הלהט"ב בתל אביב. חרף משפט סוער שהתנהל בנושא, טרם נתפסו מתכנני ומבצעי הפיגוע.

הזכרתי את השחקנים כנקודה לטובת סלמה. דיוויד אויילובו נכנס לנעליו הגדולות של דוקטור מרטין לותר קינג בצורה מרשימה. כשהוא נושא דרשה, הוא משכנע ממש כמו הדוקטור עצמו והתגובות המעריצות של השומעים, נראות אמיתיות ולא כהדבקה גסה על מנת לפצות על מחסור בכריזמה. אויילובו מצטיין גם ברגעים השקטים יותר, המציגים את הנעשה מאחורי הקלעים. שם בולטים לטובה גם אנדרה הולנד בתפקיד אנדרו יאנג, קומון בתפקיד ג'יימס בבל וסטיבן ג'יימס בתפקיד ג'ון לואיס הצעיר, כולם אישים בולטים בהמשך הדרך במישור החברתי והמדיני.

שני שחקנים בריטיים ותיקים מגלמים פוליטיקאים אמריקאים. טום וילקינסון בתפקיד הנשיא לינדון ג'ונסון, מתגאה ברקורד האישי שלו בקידום זכויות אזרח, אולם מהסס לאפשר למפגינים יד חופשית, מחשש לתגובות האלימות שיגיעו מצד המקומיים ולעתידו האלקטורלי. טים רות' מאמץ מבטא דרומי בכדי לגלם את מושל אלבמה ג'ורג' וואלאס, אדם בעל דעות חשוכות שמוכן שיהיו אבדות בנפש, כל עוד לא נפגעו לבנים בתהליך. האם היצוג של השניים מציאותי? לפי משפחתו של ג'ונסון, לא כל כך, אולם תפקידם בסרט חשוב. מאחר ומרטין לותר קינג ועמיתיו מייצגים שליחות היסטורית ובמבט לאחור, ברור לכולנו שהם הצד הטוב, הנשיא והמושל הם האנשים שיכולים במחי חתימה אחת לשנות את רוח התקופה ונמנעים מלעשות זאת, כל אחד מסיבותיו. לשניהם חשוב לשמור על הכסא ועל עמדותיהם, לפחות עד שהתקשורת תחליט אחרת.

בקיץ 2014, במהלך הפגנה של פעילי שלום כנגד מבצע צוק איתן, הותקפו המפגינים בידי נציגים של ארגוני להב"ה, כהנא חי והקבוצה המכונה האריות של הצל. שוטרים שהיו במקום, נמנעו מלהתערב עד שהעימות התדרדר לכדי אלימות פיזית. מפגינים נרדפו לתוך בית הקפה הסמוך, ששמשותיו נופצו בידי התוקפים. יום לאחר מכן, סרבה הנהלת בית הקפה לשרת פעילי שלום, מחשש לתגובות של גורמים קיצוניים. מארגני התקיפה התגאו בהשגיהם ברשתות החברתיות והוסיפו להגיע להפגנות נגד צוק איתן במטרה לפזרן בכח.

הבעיה של סלמה היא בחוסר אחידות. הסצנות השקטות והסצנות המלאות באמוציות ובאלימות, עובדות היטב בנפרד, אבל מתקשות להתקיים על אותו רצף. יש לאווה דוורניי רגעים של מיומנות טכנית, אבל הבימוי שלה שגרתי לחלוטין. לא שזה רע, אבל אני מבין מדוע אינה מועמדת לאוסקר (אם כי, אני לא מכחיש שלמוצאה ומינה יש כנראה חלק בנושא). סלמה הוא סרט טוב וחשוב, מגובה בהופעות איכותיות ונכונות נדירה להתמקד בחלק קטן מהמאבק, במקום לאפשר לסרט להפוך לרשימה כרונולוגית של ארועים, כפי שקורה לרוב בסרטים המבוססים על סיפור אמיתי. העלילה מתמקדת במה שקורה בסלמה, אלבמה ובחשיבות של ארועים אלה בעיצוב אופיה של ארצות הברית בחמישים השנים הבאות. זה סרט שמזכיר שאלימות יכולה להיות בכל מקום, לא רק מצדו של אויב זר. הנשיא ג'ונסון נתקל בביקורת על כך שהוא מנהל מלחמה בוייטנאם, בזמן שבארצו שלו, אזרחים מותקפים ומושפלים רק בגלל צבע עורם והוא מהסס לפעול. זה בעוד הוא נחשב לתומך של התנועה לשוויון זכויות, שאויביה רבים וכועסים.

אלימות וגזענות קיימות בכל מקום בעולם. רצתה ההיסטוריה ומי שזוכה למעמד הגיבור הוא לא התוקף, אלא המותקף וזו כנראה הסיבה שהתרבות המערבית טרם התדרדרה בחזרה למלחמות שבטיות. סלמה מציג מקרה בודד של מאבק כנגד הסיכויים, אבל הוא גם מעורר זכרונות אודות מאבקים נוספים שמתנהלים או לא מתנהלים, כנגד השתקה כוחנית שאינה זוכה לטיפול הולם בידי בעלי השררה. לא הרבה סרטים היסטוריים משתקפים ישירות בהווה, אבל המציאות היא שגם לפני חצי שנה, סערה ארצות הברית בגלל צעיר אפרו-אמריקאי שנורה בידי שוטר ללא הצדקה. המתחים והחשדות עדיין קיימים וסלמה הוא תזכורת לנקודה שבה המאבק הפסיק להיות פרטי והפך לעניינה של אומה שלמה.

ביקורת: קינגסמן – השירות החשאי

 kingsman-the-secret-service_resize

תמיד חשבתי שג'יימס בונד מרגל די גרוע. דבר ראשון, הוא לא מפסיק לגלות את שמו לאנשים, חלקם אויבי העולם החופשי אותם הוא מנסה לעצור. גם אם התאוריה שמדובר בשם בדוי נכונה (והיא לא, על פי "סקייפול"), רצוי להחליף אותו מדי פעם על מנת לטשטש עקבות. זה מטופש שאותו אדם שנצפה מדבר עם ראשי המאפיה הנורבגית בתאילנד בלילה שלפני העלמותם, מופיע אחרי חמש עשרה שנה בקזינו ומזמין משקה עבור הנסיכה ממונקו ושום נורה אדומה לא נדלקת. נוסף על כך, בונד הוא מגנט של תשומת לב. הוא נוסע במכוניות יקרות הרבה מעבר למהירות המותרת, לובש טוקסידו תפור לפי מידותיו, מפלרטט על ימין ועל שמאל, מתעכב שעה בהזמנת מרטיני ונוטה להיות בסביבת דברים שמתפוצצים לעיני כל. במילים אחרות, הוא אמנם סוכן, אבל לא חשאי במיוחד. אני אפילו תוהה אם MI6 לא מעסיק אותו על מנת ליצור הסחת דעת בזמן שסוכנים אמיתיים פועלים בשטח.

לקינגסמן אין בעיה של חשיפה. הם כל כך סודיים, שאפילו גברים בשחור כנראה לא יודעים על קיומם. השתייכות לקינגסמן היא הפנטזיה הבריטית האולטימטיבית: לשלוט על מהלך העניינים בעולם, לבלות בארועים של החברה הגבוהה, לשחק בכלי נשק ולהישאר ג'נטלמן מושלם תוך כדי.

שנים לאחר שאביו נהרג במהלך פעילות מבצעית, מוצא עצמו גארי "אגזי" אנווין בצרות. הוא מנצל טובה שחייב לו אדם מסתורי ומגלה שמדובר בסוכן של קינגסמן, שירות ביון סודי ביותר שאגזי כלל לא ידע על קיומו. בעוד חיי היום יום מציעים בעיקר אב חורג אלים וכנופיית הבריונים שלו שמאיימת על אגזי וחבריו, האדם המסתורי, המכונה גאלאהד, מציע את הבחור הצעיר בתור נבחן להחליף את מקומו של סוכן שנפל בעת מילוי תפקידו.

אותו תפקיד כלל נסיון לחלץ מומחה למזג אוויר (בליהוק שהוא קריצה ישירה לקומיקס עליו הסרט "מבוסס") מידיו של ריצ'מונד ולנטיין. חרף סלידתו מאלימות וסגנונו העממי למראה, ולנטיין הוא מיליארדר המפעיל רשת ענפה של סוכנים וחיילים. התקרית מעוררת את סקרנותם של קינגסמן, המחליטים לעקוב אחד תכניותיו הזדוניות של ולנטיין, בזמן שאגזי ומספר מועמדים צעירים נוספים, עוברים סדרת מבחני קבלה שגורמים למשחק של אנדר להיראות כמו יום כיף בלונה פארק.

כנהוג בסרטים לא הכי מקוריים בימינו, קינגסמן מאוד מודע לעצמו ואף דואג להזכיר מדי פעם שמדובר בסרט על מרגלים. חלק מהשורות בו נועדו ספציפית לציין שמדובר בז'אנר מוכר ולעוס ועל כן, קינגסמן מתגאה בהיותו שונה ומתוחכם יותר.

רק שהוא לא. אפשר לומר הרבה דברים על קינגסמן, מתוחכם הוא לא. הוא בהחלט מסוגנן ואוהב להציג את הג'נטלמן הבריטי כאידיאל האנושי, לעומת התנהגותו המזויפת של הנבל, אבל תחכום כולל יותר מחליפה מחויטת וזוג משקפיים עם תצוגה דיגיטלית.

"קינגסמן: השירות החשאי" אינו קומדיה קלילה, אולם הוא מכיל בדיחות מזדמנות. בניגוד להומור השנון והמעודן של הג'נטלמן הקלאסי, הרבה מהבדיחות כאן נדחפות בכח. חלקן עובדות וחלקן מביכות. קטעי האקשן בתחילת הסרט מבולגנים וקשים למעקב, אולם למרבה המזל, חל שיפור רציני בתחום הזה ככל שהעלילה מתקדמת. סצנה אחת בכנסיה, היא תענוג מוחלט עבור חובבי הז'אנר. דווקא בסצנה ההיא, לא נדרשו גימיקים מיוחדים, או טריקים של צילום ועריכה. שחקן אחד עושה את העבודה הקשה והבמאי מתזמן הכל בצורה מושלמת. לו שאר הסרט דבק באותה רמה כמו הסצנה האחת הזו, קינגסמן היה אחד מסרטי האקשן הגדולים בכל הזמנים.

מתיו ווהן הוא במאי לא מספיק מוערך. יש לו ברזומה את "קיק-אס", אחד מסרטי האקשן הטובים של המאה הנוכחית, "אבק כוכבים", אחד מסרטי הפנטזיה הטובים של המאה הנוכחית ו"אקס-מן: ההתחלה", שילוב מוצלח של שני הז'אנרים. תחת שרביטו, קינגסמן היה אמור להיות לא רק עיבוד מוצלח לקומיקס, אלא גם סרט מאוד יפה לעין. הוא מצליח להיות קצת מזה וקצת מזה, אבל נתקע בשלב ביניים עם תסריט לא עשוי שבקושי קשור לחומר המקור. ההקפדה על סגנון הלבוש של כל דמות מרשים ואכן נוצרת תחושה שהבגדים והאדם הלובש אותם הם ישות אחת. דמויות המשנה מעניינות ופה ושם גם מבליח סימן הכר נוסף של ווהן, בימוי אקשן על פי המוזיקה ברקע. בדומה ל"קיק-אס", גם כאן, מדובר בשילוב מוצלח בין ניגון ותמונה.

למרות זאת, יצאתי מהסרט בתחושה מעורבת. על כל סצנה טובה באמת, יש אחת מפוספסת, או אפילו לא נעימה. ישנם רעיונות מגוונים המשולבים בעלילה וחלקם היו צריכים להישאר מחוץ לתסריט הסופי. ההתנהגות הג'נטלמנית נשברת בקלות מפתיעה וגם המרגלים המנוסים ביותר, עושים טעויות של טירונים כשזה נוח לסיפור. רגע של פרסום לא סמוי אמור ללמד משהו מהותי על דמותו של ולנטיין, אולם הסצנה התמקדה בבדיחה יותר מאשר במתן רקע להתרחשות ולהשלכותיה. בעיה נוספת היא שלא ברור אם הסרט מנסה להיתפס כרציני יותר מסרטי הריגול הקלאסי אותם הוא מציין, או בכלל עושה להם מחווה. הוא מוגזם ומטופש, במיוחד כשזה מגיע למזימתו של ולנטיין, אבל לא ברור אם יוצרי הסרט מודעים לכך, או שמרוב נסיון ליצור גרסה עדכנית לנבלים מסרטי בונד, שכחו לבדוק אם הדמויות יכולות בכלל להתקיים מחוץ להגיון המעוות של הז'אנר.

שניים מהמדדים החשובים לסרט אקשן מוצלח, הם אפקטים מרשימים ורצון לחקות את התנהגותם של הגיבורים. בתחום האפקטים, התוצאה מאוד לא אחידה וחלקם פשוט גרועים, בעוד אחרים דווקא מרשימים למדי. מבחינת יצירת מודל לחיקוי, לעומת זאת, קינגסמן קולע למטרה. כמו ש"מטריקס" גרם לכולם להאמין שאם ילבשו מעיל שחור וירכיבו משקפי שמש, יוכלו לכופף את המציאות, קינגסמן בהחלט יוצר את הרושם שבלי חליפה מחויטת, לשון צחה, הבנה במשקאות חריפים והליכה בראש זקוף, אין לאדם סיבה לקום מהמיטה בבוקר. קולין פירת' הוא הליהוק האולטימטיבי לתפקיד הג'נטלמן האנגלי ונוכוחתו הופכת כל סצנה לטובה יותר. טארון אגרטון, המגלם את אגזי, אמנם גורם לבגדים להיראות טוב עליו, אבל אין לו מאית מהכריזמה שפירת' מוצא במקרה בכיס מכנס הטוויד שלו. סמואל אל. ג'קסון עושה עבודה טובה בתור ולנטיין ובהחלט מציג אותו כשונה מרוב הנבלים הקולנועיים, רק שללהק את ניק פיורי לתפקיד כזה בסרט שיוצא כמה חודשים לפני הנוקמים 2, זו דרך ודאית להבטיח שישכחו מהר מאוד מהדמות.

כסרט אקשן מטופש, קינגסמן עושה את העבודה. הוא לא תמיד מצליח לשעשע או לרגש, אבל כן מהנה רוב הזמן. יש רגעים שבהחלט יכלו להישאר מחוץ לתוצר הסופי וכמו הרבה סרטי אקשן וריגול, גם כאן הדמות הראשית לא מעניינת כמו הדמויות המשניות. אגזי לא יכול להחזיק סדרת סרטים שלמה ללא גיבוי משמעותי, אבל הוא מספיק לסרט אחד שמתעקש שהוא מתוחכם יותר מסרטי הריגול הישנים, אפילו שהוא לא עובד על אף אחד.

דרוג כלל המבקרים – 15.2.2015

אז כן, נראה שזה הולך להיות דבר קבוע. סיכום של כלל ציוני המבקרים הישראלים, על פי הטבלה של הארץ, הטבלה של סינמסקופ וטבלת המבקרות של פוליטיקלי קוראת.

השבוע נוספו לדרוג ארבעה סרטים: הולכת רחוק, קינגסמן: השירות החשאי, אולי בכל זאת ועלייתה של ג'ופיטר. הטבלה של סינמסקופ כוללת גם את 50 גוונים של אפור, אבל לא הכנסתי אותו לשקלול, בגלל מיעוט ביקורות (הוא בכל אופן לא הולך להיות חביב המבקרים).

סרט אחד ירד מהמסכים ועל כן, יצא השבוע מהדרוג: מפלה.

1. את לי לילה  4.39

2. לוויתן  4.35

3. הגננת  4.25

4. אידה  4.1

5. וויפלאש  4

6. בירדמן  3.81

7. אי התירס  3.68

8. הולכת רחוק  3.59 (חדש)

9. משחק החיקוי  3.48

10. כוח עליון  3.47

11. ערבים רוקדים  3.24

12. התיאוריה של הכל  3.22

13. יונה  3.2

14. טיפשים בלי הפסקה 2  3

15. קינגסמן: השירות החשאי  2.96 (חדש)

16. ההוביט – קרב חמשת הצבאות  2.95

17. צלף אמריקאי  2.83

18. חיים כפולים  2.56

19. לא נשבר  2.53

20. היפוכונדר מבריק  2.5

21. עיניים גדולות  2.42

22. אולי בכל זאת  2.32 (חדש)

23. עלייתה של ג'ופיטר  2.29 (חדש)

24. למה זה מגיע לי?  2.17

תאמינו או לא, האנשים הבאים מעולם לא היו מועמדים לאוסקר

בכל פעם שנחשפת רשימה חדשה של מועמדים לאוסקר, מתחילות הביקורות. למה זה לא מועמד ולמה מתעלמים מהסרטים האלה וכמה פעמים עוד יתנו למריל סטריפ מועמדות? לא תמיד אני מסכים עם הטענות (חוץ ממריל סטריפ, באמת נמאס), במיוחד כי אני יודע שבהינתן מספיק זמן, כמעט כל אדם מספיק מוכשר בתעשיה, יהיה מועמד לאוסקר. לא בהכרח יזכה, אבל קשה למצוא שמות גדולים שלא היו לפחות במרחק נגיעה מהזהב.

עדיין, יש כמה שמות שאני בעצמי מופתע לגלות בכל פעם שלא הצליחו לקבל אפילו מועמדות אחת. לחלקם עוד יש הזדמנות לקבל את הכבוד, רבים מהם כבר החמיצו את הרכבת. למרות שהאקדמיה מנסה לכפר עם פרסים על מפעל חיים, או מועמדות בשלב מאוחר של הקריירה, היא עדיין מפספסת פה ושם אנשים שהיו יותר מראויים להיות חלק מהסטטיסטיקה. הנה כמה מהיותר בולטים בעיני:

ג'רי ברוקהיימר – מי שהפך לשם נרדף לשוברי קופות, מועמד אמנם כל שנה לפרס האמי, אולם מעולם לא זכה לכבוד מצד האקדמיה לקולנוע. זה נשמע מפתיע, עד שעוברים על רשימת הסרטים שברוקהיימר חתום עליהם כמפיק ומבינים שאף אחד מהם לא באמת מה שהחבר'ה מהאוסקר אוהבים. סרטיו המצליחים ביותר הם מסדרת שודדי הקריביים, אבל להוציא מועמדות חד פעמית של ג'וני דפ, סרטים אלה לא מצאו מקום מחוץ לקטגוריות הטכניות. סרטים כמו פלאשדאנס, השוטר מבברלי הילס, כוננות מיידית ובלאק הוק דאון, היו יכולים לקבל מועמדות לו האקדמיה הייתה מאפשרת באותן שנים יותר מחמישה מועמדים לפרס הסרט. בהעדר רשימה גדולה מספיק, כולם נדחקו אל מחוץ לקטגוריה.

סרטים אחרים שהפיק, כמו אהבה בשחקים, ימי הרעם, סיכון מחושב, ורוניקה גארין, המלך ארתור וכל סרט של מייקל ביי לפני רובוטריקים, נראו אולי כמו הימורים טובים על הנייר, אבל ברגע שיצאו, היה ברור שאין להם סיכוי לאוסקר. הנסיון של ברוקהיימר להפיק אך ורק שוברי קופות, הביא אותו לשתף פעולה עם כמה מהבמאים השנואים בהוליווד, כמו טוני סקוט, ג'ואל שומאכר וכאמור, מייקל ביי. חלק מהסרטים שהפיק היו גם הצלחה ביקורתית, אבל לא מספיק בכדי לבלוט בעונת הפרסים.

ג'רי ברוקהיימר אחראי במידה רבה לאופן בו אולפנים ניגשים כיום להפקה ושיווק של שוברי קופות ובין אם אוהבים את התוצאה או לא, הוא תרם להתפתחות של הוליווד בשלושים וחמש השנים האחרונות. אם לא ישנה גישה לטובת סרטים יותר ידידותיים לאקדמיה, סביר להניח שלפחות יקבל בעתיד הכרה בדמות פרס על מפעל חייו.

ברוס ויליס – עוד שם שמקושר כבר שלושה עשורים עם שוברי קופות, אבל מבליח מדי פעם להפקה צנועה יותר, שמדברת גם למבקרים הכבדים. ויליס התפרסם כשחקן קומי, בסדרה בלשים בלילה, אבל מהר מאוד גויסה הציניות העממית שלו לתפקיד הראשי בסרט האקשן מת לחיות. ויליס עבר שינוי גופני מהסוג שהרבה שחקנים לאורך השנים השיגו מועמדות לאוסקר בזכותו, לצד ביקורות חיוביות על הופעתו, אולם עושה רושם שהוא נפל בין שני ז'אנרים שהאקדמיה לא כל כך מחבבת. הוא היה שחקן קומי מהטלוויזיה שהולך לשחק בסרט אקשן. אם היום, דבר כזה למעשה מעורר עניין, בסוף שנות השמונים, זה בעיקר נראה כמו מעבר מזבל לזבל יקר יותר. בתקופה שהתאפיינה בערבוב בין סרטי אולפנים נוחים לעיכול, לבין עלייתו של הקולנוע העצמאי של דור האיקס, סרט אקשן שובר קופות היה הדבר האחרון שמעניין את חברי האקדמיה.

בהמשך הקריירה, ויליס הופיע במספר תפקידים שהצביעו על היותו שחקן מגוון. הוא חזר לקומדיה בהמוות נאה לה, גלם מתאגרף מעונה בספרות זולה, ילד מגודל ב-12 הקופים ופסיכולוג מהורהר בהחוש השישי. בשני האחרונים, חלק סצנות רבות עם שחקן אחר שקבל מועמדות לאוסקר, אבל ברוסי נשאר מחוץ למרוץ. רוב הסרטים בכיכובו הם סרטי מד"ב ואקשן שנעים בין מוצלחים (האלמנט החמישי, עיר החטאים, RED, לופר) לבין שנואים (דמעות השמש, מת לחיות 5). בגיל שישים, הוא עדיין כוכב רווחי, אם כי נראה שכבר פחות מעניין אותו לקבל תפקידים מאתגרים ויותר לדאוג לחשבון הבנק. האקדמיה התעלמה מכמה תפקידים שעשה ובהחלט היו ראויים להתיחסות, לא בטוח שיהיו עוד הרבה כאלה.

bruce willis_resize_resize

ג'וזף גורדון-לוויט – מי שגלם את הגרסה הצעירה של ברוס ויליס בלופר, הוא בעצמו שחקן מגוון ויותר ותיק ממה שנדמה. גג"ל פרץ לתודעה בסיטקום מפגשים מהסוג האישי, אבל משחק בסרטים וסדרות טלוויזיה מגיל שבע. הופעתו הראשונה על המסך הייתה באותה שנה בה יצא מת לחיות הראשון, כך שמדובר בשם שאולי כבר היה צריך לקבל הכרה כלשהי מהאקדמיה. הופעותיו ב-500 ימים של סאמר ו-50/50 הביאו לו מועמדויות לגלובוס הזהב ואם יש מישהו שהיה ראוי למועמדות על משחק בהתחלה, זה גורדון-לוויט.

במקרה שלו, בניגוד לברוס ויליס, עוד מחכה לו קריירה ארוכה והוא נמנע בינתיים מדבקות בסוג מסוים של תפקידים. הוא יכול להיות הטיפוס הקשוח (כפי שהיה בבריק המצוין), או הרגיש והפגיע. הוא נמצא בעליה מתמדת וגם השתתפות בסרטים פחות מוצלחים, לא מונעת מאנשים לצפות להופעתו הבאה. ההופעה הזו, אגב, תהיה בסרטו של רוברט זמקיס על הולך על חבל שניסה לעבור בין מגדלי התאומים כשעוד היו בסביבה. יתכן מאוד שיראה מועמדות ראשונה לאוסקר על תפקיד זה.

סקרלט ג'והנסון – אפרופו אנשים שנמצאים בסביבה יותר זמן ממה שנדמה. הפעם הראשונה שרוב האנשים שמעו על סקרלט ג'והנסון, הייתה כאשר קבלה מועמדות כפולה לגלובוס הזהב, על הופעותיה באבודים בטוקיו ובנערה עם עגיל פנינה. שני הסרטים האלה יצאו לפני 11 שנה וג'והנסון הספיקה להיות מועמדות לגלובוס פעמיים נוספות מאז. התפקיד הראשון שלה היה בהורים בהזמנה, סרט לא אהוב במיוחד, שלגמרי במקרה, גם בו הופיע ברוס ויליס. הוא הוסיפה לתפקידים בהלוחש לסוסים, האיש שלא היה שם, העולם שבפנים (זוכרים שתורה בירץ' נחשבה לעתיד של הוליווד?) וסרט החצי פולחן עכבישים נגד אנשים. כל זה, לפני שפרצה בזכות אבודים בטוקיו.

בעשור וקצת שחלפו מאז, ג'והנסון לא מצאה הרבה תפקידים מוערכים, אבל זכתה לתגובות חיוביות על הופעתה בנקודת מפגש של וודי אלן, חלקה מסך עם ג'וזף גורדון-לוויט בדון ג'ון בבימויו, הפכה לדמות קבועה בסרטי הנוקמים, תרמה את קולה למערכת ההפעלה הכי אנושית שאי פעם נשמעה בהיא והוזכרה כמועמדת מפתיעה אפשרית לאוסקר על תפקידה במתחת לעור. זה לא קרה, אבל סקרלט ג'והנסון היא מסוג השחקניות שתמיד יש להן סיכוי להגיע לרשימת המועמדות לאוסקר ואף לזכות, היא רק צריכה את התפקיד האחד הזה שיגרום למספיק חברי אקדמיה להצביע עבורה.

אלן ריקמן – נסיים את טרילוגיית האנשים שחלקו מסך עם ברוס ויליס באחד האייקונים האהובים של הקולנוע הבריטי בעשור האחרון. אלן ריקמן הוא שחקן ותיק ותפקידו במת לחיות, נחשב ללא פחות משמעותי מזה של ויליס. עם זאת, נראה שהתחילו להכיר בו רק כשהשכיל לפנות לקהל חדש. אחרי שנים של דרמות נשכחות, ריקמן הופיעה בקומדיית המד"ב כיבוש הגלקסיה, בתפקיד שחובבי הסרט נהנים לצטט עד היום. זה גם יסד את התדמית שנעשתה מזוהה עם השחקן, של הציניקן המדוכדך שרק היה רוצה להיות במקום אחר. הוא השתמש בדמות זו כקולו של מרווין הרובוט במדריך הטרמפיסט לגלקסיה והפך אותה למזוהה איתו באופן מוחלט בשמונת סרטי הארי פוטר. נכון שסוורוס סנייפ אינו דמות ראשית בסדרה, אבל אי אפשר לדמיין את הוגוורטס בלעדיו.

זה גם מה שכנראה מונע מאלן ריקמן לקבל מועמדות לאוסקר. כולם מסכימים שמדובר בשחקן איכותי, אבל התפקידים היותר בולטים שלו, הם בסרטים שהאקדמיה לא שמה עליהם. אם מפתיע לגלות בכמה סרטים מוכרים סקרלט ג'והנסון הספיקה להשתתף בשלושים שנות חייה, אלן ריקמן יכול להיות אבא שלה, אבל הפילמוגרפיה שלו דלה בתפקידים מוכרים (ורובם מסרטי הארי פוטר).

פריץ לאנג – לא מצאתי הרבה במאים שמתאימים לרשימה. כמו שחקניות, כמעט כל אלה שמספיק מוערכים בכדי לקבל מועמדות לאוסקר, ישיגו אותה בשלב כלשהו. ישנם רבים שאפשר להתווכח האם הם טובים, או מוערכים יתר על המידה, אבל קטגוריית הבימוי היא זו שבה האקדמיה נוטה להפתיע לטובה.

פריץ לאנג הוא אולי הבמאי המפורסם והמשפיע ביותר שפעל אחרי יסוד האקדמיה ומעולם לא נכלל ברשימת המועמדים לאוסקר. בעוד במאים אחרים בני דורו שנמלטו להוליווד בעקבות עליית הנאצים, כמו בילי ויילדר וארנסט לוביטש, השתלבו בקלות בתעשיה וזכו להצלחה פנומנלית עם סרטים דוברי אנגלית, כל עבודותיו המוכרות של לאנג היו בשפת אמו. הוא אחראי ליצירות על זמניות כמו מטרופוליס, M וצוואתו של דוקטור מבוזה, אולם ברגע שעבר לאמריקה, משהו מהקסם אבד. זעם, מערבון בכיכובו של ספנסר טרייסי, נחשב לסרטו המפורסם ביותר באנגלית והוא אכן היה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט, אולם האקדמיה התעלמה ממעורבותו של לאנג בכתיבת הסיפור ונתנה מועמדות רק לנורמן קרזנה.

באופן אירוני, המפלגה הנאצית ממנה נמלט פריץ לאנג (שהיה קתולי ממוצא יהודי), הייתה יכולה להציל את הקריירה שלו. אדולף היטלר החשיב את מטרופוליס לאחד הסרטים האהובים עליו והציע ללאנג להמשיך ולפעול ללא חשש לשלומו, על אף מוצאו. לאנג סרב, נמלט מגרמניה ולא הצליח להשתלב בתעשיה ההוליוודית. הוא הוסיף לביים עד גיל שבעים במצפון שקט, אך ללא אוסקרים.

פיטר לורה ואדוארד ג'י. רובינסון – שני השחקנים האלה כנראה מוכרים יותר בפרצוף מאשר בשם. שניהם נולדו באירופה למשפחות יהודיות והגרו לארצות הברית, שם שגשגו עם פריחת הפילם נואר. פיטר לורה (במקור לזלו לווינשטיין) היה מוכר עוד קודם לכן, בזכות תפקידו ב-M של פריץ לאנג, אולם בניגוד לבמאי, הצליח לתרגם את מראהו החריג לכדי קריירה מצליחה. הוא פשוט זכור יותר בתור האיש הרע כי, מה לעשות, אין לו פרצוף של גיבור.

אותו הדבר נכון לגבי אדוארד ג'י. רובינסון, רק שהוא התחיל את הקריירה שלו בארצות הברית. רובינסון (נולד כעמנואל גולדנברג) התפרסם עוד ב-1931 בתפקיד הראשי בהקיסר הקטן, שם גלם גנגסטר. למרות שהופיע גם בתפקידים שאינם של אנשי מאפיה, הפרצוף של רובינסון מקושר עד היום עם הפושע הקשוח. זה כנראה מה שמנע ממנו, כמו במקרה של לורה, לקבל מועמדות לאוסקר בתקופה שנשלטה בידי כוכבים זוהרים. יתכן שכיום, שניהם היו מועמדים לפרסים רבים, אולם באותה תקופה, רק מי שהאולפן רצה לקדם, היה מגיע לרשימת המועמדים.

השניים בכל זאת זכו להכרה בערוב ימיהם. פיטר לורה קבל כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד, ארבע שנים לפני מותו. אדוארד ג'י. רובינסון נבחר לקבל אוסקר על מפעל חיים ב-1973, אולם הוא נפטר חודשיים לפני הטקס ולא זכה לאחוז בפסלון המוזהב בעצמו.

בריאן דה פלמה – אני לא יודע מה יותר הפתיע אותי לגלות. זה שבריאן דה פלמה לא היה מועמד לאוסקר אפילו פעם אחת, או זה שהוא היה מועמד לראזי על חמישה סרטים שונים. דה פלמה אינו כוס התה שלי וגם הסרט הכי מוערך שלו, פני צלקת, היה לא מוצלח בעיני. עדיין, יש לא מעט אנשים שרואים בו גאון ובהתחשב בסיכונים שהוא מוכן לקחת, הייתי מצפה שלפחות פעם אחת, יקלע לטעם האקדמיה. אפילו הבלתי משוחדים שהיה מועמד בארבע קטגוריות והביא לשון קונרי אוסקר לשחקן משנה, לא השיג לדה פלמה מועמדות.

בהחלט יתכן ויש פה עניין של טעם נטו. בריאן דה פלמה לא עושה סרטים בשביל הקהל הרחב, או בשביל האקדמיה. הוא עושה אותם בשביל עצמו ובשביל מי שירצה, בלי התחיבות מראש. עדיין, הוא במקצוע מאז שנות השישים ובמאים לא פחות מעוררי מחלוקת, כמו אוליבר סטון וגאס ון סנט, הצליחו להיות מועמדים לאוסקר. האם דה פלמה הוא גאון שהאקדמיה לא מבינה, או בלון עליו מצויר פרצוף שלא מצליח להטעות אף אחד כאשר הוא מתחזה לבמאי רציני.

מיה פארו – בביוגרפיה של מיה פארו, ישנם שני פרטים שהיו אמורים להצביע על מועמדות לאוסקר. קודם כל, היא השחקנית הראשית בתינוקה של רוזמרי, סרט שזיכה את רות גורדון באוסקר לשחקנית משנה. פארו גלמה את הדמות המרכזית בסרט, זו שעוברת מסכת של חוויות מסוייטות ומעניקה לכל הסיפור את הטון הרצוי שלו, אבל חברי האקדמיה לא הרגישו שזו אחת מחמש ההופעות הטובות של השנה.

הפרט השני הוא שלכל אורך שנות השמונים, הייתה פארו בת זוגו של וודי אלן, מי שביים יותר הופעות זוכות אוסקר מכל אדם חי אחר. במהלך הקשר ביניהם, מיה פארו הופיעה ב-12 סרטים שונים של וודי אלן. על שלושה מהם, כמו על תינוקה של רוזמרי, הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב, אולם ההזדמנות לזכות באוסקר הוסיפה לחמוק ממנה. לאחר הפרדה מאלן, חלה דעיכה בקריירה של פארו והיא מופיעה בפחות ופחות סרטים.

mia farrow_resize_resize

 

אלביס פרסלי – עכשיו למשהו אחר לגמרי. אלביס לא נחשב לשחקן מזהיר במיוחד. הוא לוהק לסרטים כי היה כוכב, אך כמו מרילין מונרו ופרנק סינטרה, אנשים לא באו לקולנוע כדי לראות את הסרט, הם באו כדי לראות כוכב. אוקי, מונרו וסינטרה למעשה מחזיקים בקריירת משחק מכובדת, סינטרה אפילו זכה באוסקר, אבל אלביס פרסלי באמת היה שם רק כי הפרצוף שלו על הפוסטר שווה הכנסות.

הוא לא ברשימה לא כי האקדמיה פספסה כאן שחקן ענק. הוא כאן כי בכל סרט בו השתתף, אלביס גם שר וחלק ניכר מהשירים האלה, נכתבו במיוחד עבור הסרטים והפכו מהר מאוד לקלאסיקות. האמת היא שאלביס לא היה מעורב בכתיבת הלהיטים האלה, כך שבכל מקרה, לא היה מקבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית השיר המקורי. אני מזכיר אותו בתור מותג, הסיבה שהשירים האלה זכו להצלחה ושמדהים איך האקדמיה הצליחה להתעלם מכל אחד ואחד מהם.

סיימון וגרפונקל – הנה שניים שדווקא כתבו את השירים שלהם בעצמם. פול סיימון וארט גרפונקל אחראים לשירים המקוריים בהבוגר, הסרט עם אחד הפסקולים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע. לא חסרה לסרט הכרה מצד האקדמיה. הוא היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר וזכה באחד מהם, על הבימוי. מסיבה כלשהי, בעלי זכות הבחירה החליטו ששירים כמו Mrs. Robinson, The Sound of Silence או Scarborough Fair, המוכרים היטב עד היום, אינם טובים מספיק להתמודד על האוסקר. השיר שזכה באותה שנה היה שיר הנושא של דוקטור דוליטל, אותו כתב לזלי בריקיוז שכלל לא נכח בטקס.

פול סיימון עצמו היה מועמד בסופו של דבר לאוסקר, על שיר הנושא של משפחת תורנברי, סרט אנימציה שלא הופץ בישראל ויצא בארצות הברית ב-2002. הוא הפסיד את הפרס, בצדק, לאמינם. עדיין, השילוב של סיימון וגרפונקל היה צריך להיות לפחות מועמד על תרומתו לפסקול הבוגר.

ג'רי לואיס ודין מרטין – אולי בחירה פחות ברורה לרשימה, אבל כשחושבים על כך שלואיס לא רק שחק, אלא גם ביים וכתב את סרטיו בעצמו ושדין מרטין היה כוכב ענק והשתתף גם בתפקידים דרמתיים, יש משהו מפתיע בכך שאף אחד מהם לא היה מועמד לאוסקר. ג'רי לואיס קבל בסופו של דבר את פרס ג'ין הרשלוט על פעילות הומניטרית, אבל האקדמיה סרבה להעניק לו הוקרה רשמית על תרומתו לעולם הקולנוע. גם בתפקידים דרמתיים מאוחרים יותר, כמו בחלום אריזונה ומלך הקומדיה, לואיס לא קבל מועמדות. מלך הקומדיה הוא סרט של מרטין סקורסזה, שאחראי למועמדויות היחידות על משחק של אנשים כמו שרון סטון, מארק וולברג ואלן אלדה וביים את פול ניומן בהופעה זוכת האוסקר היחידה שלו. אפילו סקורסזה לא הצליח לגרום לאקדמיה לחבב את ג'רי לואיס.

במקרה של דין מרטין, הוא נחשב לפחות מוכשר מבין השניים מבחינה קולנועית, אבל בהחלט לבעל הכריזמה שבצמד. תפקידים בסרטים כמו אחדים באו במרוצה וריו בראבו, היו אמורים להביא לו יותר הכרה ביקורתית, אולם עושה שמרטין נפל למלכודת שפוגעת ברבים גם היום. הוא היה כוכב גדול מכדי שיתייחסו אליו ברצינות ויתנו לו מועמדות לאוסקר.

ג'ון גודמן – אולי לא כזה מוזר שג'ון גודמן לא היה מועמד לאוסקר, עד שקולטים שהוא מופיע בעקביות בלפחות ארבעה סרטים בשנה ושלושה מהם היו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר בתוך פרק זמן של שנתיים. גודמן מופיע בסרטים ובסדרות טלוויזיה מאז תחילת שנות השמונים והנפיק מספר דמויות בלתי נשכחות בזמן העבודה עם האחים כהן. הוא זוהה בתחילה כקומיקאי, מה שכנראה מנע מהאקדמיה לקחת אותו ברצינות, אבל כשעשה תפקיד רציני לחלוטין בברטון פינק.

בשנים האחרונות, זה כבר לא תרוץ. האקדמיה עדיין מתקמצנת עם מועמדויות לסרטים מצחיקים, אבל גודמן הופיע בדרמות, סרטים מוזיקליים, סרטי אנימציה, אקשן, אימה ובארגו, שהוא מעין שילוב של כמה ז'אנרים, שם גלם את ג'ון צ'יימברס, זוכה אוסקר אמיתי. שנה לפני כן, השתתף בזוכה אוסקר נוסף, הארטיסט. אף על פי שכבר אינו צעיר, ג'ון גודמן ממשיך להיות שחקן עסוק ונראה שעוד יש לו סיכוי להשיג את המועמדות החמקמקה ביום מן הימים.

האוורד יוז – אף על פי שמעולם לא היה מועמד בעצמו, שמו של האוורד יוז ללא מעט מועמדים וזוכים באוסקר. הוא נהל מערכות יחסים עם בטי דיוויס, קתרין הפבורן, אווה גרדנר, ג'ינג'ר רוג'רס, אוליביה דה האבילנד, כולן שמות שהאקדמיה הראתה להם הערכה. בנוסף, סרטו של מרטין סקורסזה, הטייס, היה מועמד ל-11 פרסי אוסקר, כולל שלושה על משחק. ג'ייסון רוברדס היה מועמד על גילום דמותו של יוז בסרט מלווין והאוורד ושמועות עקשות טוענות שהמיליונר האקסצנטרי היה אחד מהאנשים שהיוו השראה ליצירת דמותו של האזרח קיין (אם כי, מקובל יותר לייחס לוויליאם רנדולף הרסט את מקור ההשראה העיקרי).

פועלו של יוז כלל אינו מבוטל כאשר בוחנים את השפעתו על ההיסטוריה של הוליווד. כמפיק, הוא היה אחראי לסרטים מצליחים כמו פני צלקת (המקורי), מלאכי הגהנום ופורע החוק. את השניים האחרונים גם ביים. האקדמיה, כמו המבקרים בזמנו, לא התלהבה יתר על המידה מסרטיו של יוז. הם נתפסו כחסרי תחכום, הפונים אל הקהל הרחב. לא שערו שיותר מחצי מאה לאחר מכן, מישהו עוד יזכור עוד הסרטים האלה, או שאחד מהם יזכה לרימייק לא פחות מפורסם. חרף קשריו המרובים בהוליווד, בתקופה בה קשרים היו הכל, לא הצליח האוורד יוז לקבל הכרה כיותר מטיפוס נלהב שמפזר תקציבי ענק על הפקות שרק הוא רוצה לראות ועל דייטים עם מיטב הכוכבות.

 וינסנט פרייס – 197. זה מספר התפקידים הרשומים לזכות וינסנט פרייס בעמוד שלו ב-IMDb. זה יותר מפי שניים ממה שרוב השחקנים מספיקים בחייהם. וינסנט פרייס היה מוכר ואהוב הן על חבריו לתעשיה והן על הקהל, אולם הייתה לו משיכה דווקא לפרויקטים חריגים. קולו היחודי אפשר לו להופיע בעשרות סרטי אימה וחזותו הגבוהה והרזה, התאימה כשחפשו דמות של נבל, או מדען מטורף. הוא הופיע בעיבודים לאדגר אלן פו, במערבונים, בסרטי מדע בדיוני, בסרטי אימה, בקומדיות, באפוסים תנ"כיים. קולו זכור ממבחר סרטים וסדרות טלוויזיה, כמו גם מהשיר Thriller של מייקל ג'קסון.

שחקן כל כך מגוון ועדיין, המשיכה שלו לתפקידים אפלים ומוזרים, הרחיקה אותו מהמיינסטרים ומפרסי האקדמיה. הוא הופיע מספר פעמים בטקס האוסקר, אך תמיד כמגיש או כחלק מקטע אמנותי ולא כמועמד. תפקידו הקולנועי האחרון, כמדען הזקן בהמספריים של אדוארד, היה מחווה מצד טים ברטון, אחד מגדולי מעריציו של פרייס, שרצה לעבוד לפחות פעם אחת עם השחקן שכל כך אהב. וינסנט פרייס נפטר שלוש שנים לאחר מכן, בגיל 82. שמו מופיע על שתי מרצפות שונות בשדרת הכוכבים בהוליווד וסגנונו היחודי מוסיף להשפיע על יוצרים ושחקנים הרבה אחרי מותו.

vincent price_resize_resize

ריי האריהאוזן – אולי השם הכי פחות מוכר ברשימה, אבל אחד מהחשובים שבהם. כמו וינסנט פרייס והאוורד יוז, גם ריי האריהאוזן מצא עצמו עובד בעיקר על סרטים שלא היו חביבי המבקרים, או האקדמיה. בניגוד לשניים ההם, האריהאוזן לא היה שם שכלי התקשורת מתעניינים בו, או בקשרים הרומנטיים שלו. הוא היה איש אפקטים מיוחדים וכנראה האחרון שעבד ללא קבוצה שלמה של מהנדסים ופעלולנים תחת חסותו. הוא שכלל את טכניקת הסטופ-מושן, הקיימת מימיו הראשונים של הראינוע והפך אותה לאטרקציה המרכזית בסרטים כמו מייטי ג'ו יאנג, המסע השביעי של סינבאד, שלושת העולמות של גוליבר, מיליון שנה לפני הספירה והתנגשות הטיטאנים. כיום, האפקטים האלה לא נראים מרשימים במיוחד, אבל בעולם שלפני ה-CGI והבובות האנימטרוניות, האריהאוזן חולל מהפכה בתחום ותרם את עבודתו לכמה מסרטי ההרפתקאות הגדולים של זמנם.

ריי האריהאוזן גם כתב, הפיק וביים מספר סרטים, אולם הם פחות מוכרים מאלה שעשה תחת פיקוחם של אחרים. האקדמיה מעולם לא הייתה מעריצה של סרטי אפקטים, אלא אם שולבו בסיפור מציאותי יחסית. האריהאוזן לא היה מועמד אפילו פעם אחת על עבודתו יוצאת הדופן והסתפק רק בפרס מיוחד, מקביל למפעל חיים על השגים טכניים.

ג'ים קארי – אחד המקרים היותר מפורסמים של שחקן שלא היה מועמד אף פעם לאוסקר, למרות שבהחלט נחשב ראוי לכך. בסוף שנות התשעים, הציג ג'ים קארי לעולם את הצד היותר רציני שלו, זה שמסוגל לגלם דמות דרמתית, או לפחות קומיקאי אמיתי, מבלי לדבר מהתחת, או לעשות קולות משונים. הוא זכה שנתיים ברצף בגלובוס הזהב, הראשונה על המופע של טרומן והשניה על איש על הירח. בשני המקרים, למרות שנחשב מועמד חזק במרוץ, לא הוזכר קארי ברשימת המועמדים לאוסקר.

לקארי היו עד כה שש מועמדויות לגלובוס הזהב, אחת לפרס האקדמיה הבריטית, מועמדות אחת לפרס גילדת השחקנים וטונה של מועמדויות לפרסי בחירת הקהל השונים. הוא ללא ספק פופולרי, הן כשחקן דרמתי והן כקומיקאי, אבל לאוסקר הוזמן רק כדי להגיש פרס לאחרים. ידוע שקשה לחברי האקדמיה לפרגן לקומיקאים, אבל הקלישאה טוענת שקומיקאי בתפקיד דרמתי, שוה זהב. לא במקרה של ג'ים קארי, שעדיין מחכה למועמדות ראשונה.

קלוד לנצמן – קטגוריית הסרט התעודי הטוב ביותר, היא תמיד מקור לשערוריות. הרבה סרטים מוערכים פספסו את המועמדות לאוסקר, לפעמים בגלל פוליטיקה פנימית, לפעמים בגלל טעמם המיושן של המצביעים ולפעמים מסיבות טכניות. עדיין, רוב המתעדים היותר מפורסמים, יהיו מועמדים לפחות פעם אחת בחייהם לפרס הכי יוקרתי בתעשיית הבידור.

לא קלוד לנצמן. מי שנחשב אולי לגדול הבמאים התיעודיים, עם שואה המוגדר כיצירת מופת, מעולם לא זכה ולא היה מועמד אפיללו לאוסקר. אני מניח שאורכו של שואה, תשע שעות וחצי, תרם לחוסר היכולת של חברי האקדמיה להתחבר אליו. בעוד המבקרים השתגעו על הסרט, הוא בהחלט לא מיועד לכל אדם. עדיין, העובדה שלא שואה ולא אף אחד מסרטיו האחרים של לנצמן היה מועמד לאוסקר, מפתיעה את כל מי ששמע את שמו.

ביקורת: הולכת רחוק

WILD_movie_poster_resize

 

לפני כשנתיים, יצאתי לטיול ספונטני מחוץ לעיר. החניתי את המכונית לא רחוק מהכביש הראשי, חציתי גשר והתחלתי לשוטט עם בקבוק מים ומצלמה בשדות הרחבים שכבר שנים רציתי לבקר. בשלב מסוים, הגעתי למתקן צבאי נטוש שהכניסה אליו פרוצה. החלטתי להסתכל קצת מה קורה בפנים וראיתי שילוב מרהיב בין מבנים מוזנחים והטבע שהולך ותובע בחזרה את בעלותו על השטח. עם קרוב השקיעה, הבנתי פתאום שאני לא יודע איך לצאת מהמקום. לא מצאתי את הפרצה דרכה נכנסתי והתחלתי לשקול ברצינות את האפשרות להעביר לילה בבוטקה של השומר, על מנת לא לדשדש בשדות בחושך מוחלט. לבסוף, מצאתי את היציאה והספקתי לחזור למכונית לפני רדת הערב, אבל לשעה קלה, עמדתי בפני אפשרות ללינה לחלוטין לא מתוכננת באמצע שום מקום ועם סוללת טלפון שהולכת ומתרוקנת.

למטיילים מנוסים, כמו שריל סטרייד, גיבורת "הולכת רחוק", הכמעט לילה שלי מחוץ לבית, נשמע כמו בדיחה. שריל יצאה למסע שגם התרמילאים הכי הארדקור מפקפקים ביכולתם להשלים. היא החליטה ללכת את המסלול החוצה את כל החוף המערבי של ארצות הברית, מגבול מקסיקו ועד גבול קנדה, לגמרי לבדה, רצוי ברגל.

היציאה למסע אינה נובעת מהרפתקנות נטו, אלא מהווה אמצעי עבור שריל לכפר על טעויות שעשתה ולהתמודד עם השדים המלווים אותה. לאורך הדרך, היא פוגשת מעט מאוד אנשים, מה שמשאיר לה הרבה זמן למחשבות ולכתיבת ציטוטים של גדולי החושבים בתחנות מעבר. המסלול, Pacific Crest Trail, אורך מעל אלף מייל ושריל מתחילה אותו ללא נסיון קודם במסעות מסוג זה ועם תרמיל ששוקל בערך כמותה.

למי שלא שם לב, ריס ווית'רספון, המגלמת את שריל, היא אישה קטנת קומה ולא שרירית במיוחד. התרמיל העמוס מזכיר עד כמה עולם המסעות זר לשריל, שעושה שורה של טעויות כבר ביום הראשון. היא אפילו לא יודעת להפעיל גזיה מבלי לקרוא את ההוראות וההכנה הנפשית והפיזית שעשתה לפני היציאה, מתגמדת ביחס למה שמחכה לאורך הדרך.

בתור סרט המבוסס על יומן המסע של שריל האמיתית, הולכת רחוק מרבה לסטות מהמסלול ולהציג פלאשבקים לתקופות מוקדמות יותר בחיי הדמות הראשית. היא נזכרת בנישואיה הכושלים, ביחסים עם אמה האופטימית, בימי הקולג' ובשלל הצרות שהגיעו מאוחר יותר. ווית'רספון רגילה לגלם דמויות סטריליות למראה, נטולות צלקות ולא נושאות עמן מטען נפשי כבד, אולם שריל שונה מכל אלה. היו לה חיים לא פשוטים והיא מכריחה את עצמה לעבור ויה דולורוזה פרטית על מנת להמשיך הלאה.

כל הפלאשבקים האלה אמורים להוסיף עומק לגיבורת הסיפור, אולם הם יותר מפריעים מאשר תורמים. למרות שמתרחשים שם הרבה יותר ארועים דרמתיים, הזכרונות מהעבר מופיעים בסדר לא כרונולוגי, מתערבבים בהווה ונדמים בהתחלה כחסרי הקשר. לחלקם יש אפילו פלאשבקים משלהם. זה הופך אותם להרבה פחות מעניינים מהמסע עצמו ולמעמסה על העלילה. לראות מישהי ללא נסיון במחנאות, מנסה לראשונה בחייה לחיות לבד בטבע, זה מספיק מעניין. גם האנשים שהיא פוגשת בדרך, המוניטין שנבנה לה בתור האישה היחידה במסלול, שמשאירה עדות כתובה בכל תחנה אליה היא מגיעה, או התגובות שלה להיתקלות ראשונה עם נוף פראי עוצר נשימה, מספיקים בכדי להחזיק סרט שלם. ההחלטה לקטוע אותם בשביל לספק לנו רקע דרמתי לדמות, מפריעה להישאב לתוך מה שקורה בזמן אמת.

עבור חלק מהאנשים, ריס ווית'רספון פרצה לתודעה דרך הקומדיה "לא רק בלונדינית". יש מי שהכיר אותה עוד קודם ב"בחירות או לא להיות", או אפילו ב"האיש על הירח", תפקידה הראשון בקולנוע. בכל אלה וגם בהופעתה זוכת האוסקר ב"הולך בדרכי", היא נמדדה ביחס לדמויות סביבה. תמיד יש לה איזושהי אינטרקציה שמגדירה אותה והיא בעיקר מגיבה למתרחש, או גוררת תגובה ממי שמולה, בלי זמן מסך משלה. הולכת רחוק הוא הפעם הראשון שווית'רספון נדרשת להחזיק סרט שלם בעצמה, כאשר אין אפילו סצנה אחת בה אינה מופיעה.

בעיני, הזה האתגר קצת גדול על מידותיה. היא שחקנית חביבה, אבל תמיד נראה שקשה לה להתחבר עד הסוף עם הדמות אותה היא מגלמת ושבכל מקרה, זו ריס ווית'רספון השחקנית על המסך ולא מישהי אחרת. גם הפעם, שריל נראית פחות כמו אדם אמיתי ויותר כמו ווית'רספון שמנסה לקבל הכרה כשחקנית איכותית, מבלי להבין שההופעות הטובות ביותר הן אלה שנראות כאילו לא דרשו מאמץ. היא לא מזיקה לסרט, אבל מאוד מתקשה לגרום לשריל לעורר הזדהות כלשהי. כשהיא מתרגזת, או עומדת בפני שבירה, זה נראה מאולץ וכשהיא צורחת בכעס על נעל שנפלה לתהום, זה לא אמין. כאחת ממפיקי הסרט, ווית'רספון זכתה להרבה שליטה אמנותית על האופן בו דמותה מוצגת, אולם היא בעיקר מנסה ולא מצליחה להעניק לשריל זהות משלה.

הקטעים המתמקדים במסע עצמו, מוצלחים בהרבה. הפלאשבקים אמנם נותנים משמעות מיוחדת לכל דבר שמעורר בשריל זכרון, אבל הרבה יותר מעניין מה שקורה לה בהווה. סרטי מסע מוצלחים הם כאלה שהדמות הראשית עוברת בהם כברת דרך, לא רק גיאוגרפית, אלא גם נפשית. הדמויות והאירועים בדרך הם שמעצבים את התוצאה הסופית והולכת רחוק מצליח לשכנע ששריל מתרגלת עם הזמן למציאות הנדודים. היא לומדת מה לעשות ועל מי לסמוך והידע הנרכש מציל אותה מקשיים נוספים. לצערי, שוב, השחקנית הראשית אינה מעבירה בצורה משכנעת את המסע הפנימי ורק הקריינות הבלתי פוסקת שלה, מסבירה לנו שהיא כבר לא מה שהייתה. אפילו שהתסריט מבוסס על ספר זכרונות, קריינות לא צריכה לבוא על חשבון הצגת רגש אמין.

כשילוב של דרמה בינונית וכמה סצנות מוצלחות המבוססות על דמויות משנה מגוונות, הולכת רחוק מצליח להיות מעניין בערך חצי מאורכו. לוקח זמן עד שמתעניינים במה שקורה לשריל ולא עסוקים בלנחש מה בכלל האופי של הסיפור. לקראת סופו, הסרט מתחיל לחזור על עצמו ולהימרח, אולם האמצע הוא החלק ששווה צפיה. זו הכרות קלה עם עולם הנדודים ועם חייה של אישה לא ממש מעניינת, הרבה בגלל מי שמגלמת אותה, אבל עם נסיון רציני להשתנות.

דרוג כלל המבקרים

מזה שנים, נוהגים מספר עיתונים ואתרים לפרסם טבלת מבקרים שבועית. מדובר בדרוג הסרטים המוצגים כעת בקולנוע, תוך פרוט הציונים אותם נתן כל אחד מהמבקרים ברשימה. שתי הרשימות היותר מוכרות, הן של גלריה (הנותנת העדפה למבקרים של עיתון הארץ) ושל סינמסקופ (המציגה את ציוני חברי פורום מבקרי הקולנוע בישראל). מאחר וכמו רוב תחומי העיסוק בארץ, גם ביקורות הקולנוע נשלטות בידי גברים, מצא הבלוג פוליטיקלי קוראת לנכון לפרסם טבלה עם דרוג סרטים על פי ציוניהן של מבקרות בלבד.

לקחתי על עצמי את האתגר לפרסם את הסיכום הסופי של שלוש הטבלאות, אותו אני מכנה "דרוג כלל המבקרים", ללא הבדלי מין או שיוך מקצועי. מאחר ומדובר בלא מעט מבקרים, אני חוסך מכם את הטבלה עצמה מטעמים אסתטיים ומציג רק את התוצאות (תוכלו לראות כל טבלה בנפרד דרך הקישורים בשמותיהן). הכנסתי רק סרטים המופיעים בשתי טבלאות לפחות. הדרוג מתבסס על ממוצע הציונים של כלל המבקרים. במקרה של ממוצע זהה, התחשבתי גם בסכום הציונים לצורך הדרוג.

הטבלה אינה מייצגת את טעמי האישי, מכיוון שאיני נוהג לתת ציונים בסוף ביקורת. תוכלו להגיע לביקורות אותן כתבתי על חלק מהסרטים, על ידי לחיצה על שמותיהם.

1. את לי לילה 4.39

2. לוויתן 4.35

3. הגננת 4.25

4. אידה 4.1

5. וויפלאש 4

6. בירדמן 3.81

7. אי התירס 3.68

8. משחק החיקוי 3.48

9. כוח עליון 3.47

10. ערבים רוקדים 3.24

11. התיאוריה של הכל 3.22

12. יונה 3.2

13. טיפשים בלי הפסקה 2  3

14. ההוביט – קרב חמשת הצבאות 2.95

15. צלף אמריקאי 2.83

16. חיים כפולים 2.56

17. לא נשבר 2.53

18. היפוכונדר מבריק 2.5

19. מפלה 2.5

20. עיניים גדולות 2.42

21. למה זה מגיע לי? 2.17