מחשבות על טקס האוסקר ה-94

1. אתחיל במשהו חיובי לפני שאדבר על הפיל בחדר. למעשה, יש כל כך הרבה פילים בחדר שצריך להביא במיוחד מטפל מהספארי כדי לעזור. רק תנו לי להוציא את זה קודם מהמערכת: "קודה" הוא סרט מקסים ואני שמח שזכה באוסקר. הוא לא סרט השנה שלי, אבל בהחלט החביב עלי מבין עשרת המועמדים, שהתחושה שלי כלפי רובם נעה בין אכזבה לבין סבל בזמן שהמוח שלי נוזל בסגנון שודדי התיבה האבודה. לזכות "קודה" שבירה של תקרת זכוכית כפולה השנה. זה גם הזוכה הראשון באוסקר לסרט הטוב ביותר שמופץ בלעדית בסטרימינג (כולם זוכרים איך אומרים "אפל" בשפת הסימנים?) וגם יוצא פסטיבל סאנדאנס הראשון שזוכה בפרס הגדול של האקדמיה. דווקא כשנדמה היה שהכניסה של חברות סטרימינג למשחק דוחקת החוצה את הקולנוע העצמאי האמריקאי, השנתיים האחרונות הראו שעוד יש מקום ליוצרים שפועלים מחוץ לחברות הגדולות ועושים סרטים בדרך הקשה.

2. נתחיל עם הפילים? ויל סמית סתר לכריס רוק על הבמה, בשידור חי, בעקבות בדיחה של רוק על נשירת השיער של ג'אדה פינקט סמית. מאז הבוקר, זה הדבר העיקרי שמדברים עליו בהקשר של האוסקר וברכותי, הנה הרגע הוויראלי שהאקדמיה כל כך רצתה לייצר. בכנות, הייתי משוכנע בהתחלה שכל הקטע הזה מבוים. רמת ההומור בטקס הייתה גם ככה רדודה והתגובה של רוק לסטירה הייתה כל כך מאופקת, שברצינות לקח לי זמן להשתכנע שהעניין לא תוכנן מראש רק בשביל שוק וליו. אני גם לא רוצה להקדיש לזה הרבה מילים, כי אין הצדקה להתנהגות כזו משני הצדדים. רוק, שיש לו היסטוריה של בדיחות פוגעניות באוסקר, היה צריך לחשוב פעמיים וסמית היה צריך לשלוט בעצמו ולחפש בינתיים תגובה הולמת עבור נאום הזכיה הדי ודאי שלו בהמשך הערב. אני גם חושב שבעקבות התקיפה, האקדמיה הייתה צריכה להוציא את ויל סמית מהאולם ולהודיע שאם יזכה באוסקר, יקבל אותו במועד אחר, לא מול המצלמות. אחרי הכל, לא הפריע להם להעניק פרסים אחרים מחוץ לשידור החי.

3. כאן מגיע הפיל השני, זה שבמקור היה אמור להיות הדבר הכי מעורר מחלוקת בטקס השנה. האקדמיה החליטה, בלחץ רשת ABC שמשדרת את הטקס, להעביר שמונה קטגוריות, יותר משליש מכלל הפרסים, לשעה שלפני השידור החי ואז להציג את הזכיות לאחר עריכה. המטרה הייתה לחסוך זמן ולפנות מקום לדברים יותר מבדרים. לגבי הדבר השני, יש על מה להתווכח. לגבי הראשון, העובדה שהטקס עדיין היה ארוך יותר מהשלושה שקדמו לו, היא הוכחה שהשיטה הזו לא הצליחה. בכלל, יש לאקדמיה אובססיה עם קיצור הטקס וזה אף פעם לא עובד. יש 23 קטגוריות, פלוס נאומים, פלוס קטעי מעבר, פלוס הופעות מוזיקליות חיות, פלוס המחווה הכל כך הכרחית ל"גברים לבנים אינם יכולים", פלוס חצי שעה שלוקח לקווין קוסטנר להגיש פרס, פלוס המחווה הלא צפויה של ויל סמית ל"השור הזועם"… אי אפשר באמת לדחוס את הכל למסגרת הזמן שלמארגני הטקס נדמה שאפשר. במקום לפגוע בשליש מהזוכים על ידי קיבוע הפרדה מעמדית בין אנשי התעשיה השונים בשביל שנוכל לקבל את הביצוע הגרוע בהיסטוריה ל"אל תזכירי את ברונו", עדיף להכיר מראש בכך שהטקס יארך יותר משלוש שעות ולהפוך אותו לחגיגה מתמשכת של קולנוע.

4. הפיל השלישי ואיכשהו הפחות מביך, קשור להחלטה הכל כך מטופשת להוסיף את בחירת הקהל לשידור. אין לי בעיה עם זה שנותנים במה לסרטים פופולריים בטקס שרובו עוסק בטעמם של אנשי תעשיה, אבל צריכים לקבוע סטנדרטים כלשהם. באקדמיה קיוו שלתת לגולשים בטוויטר לבחור את סרט השנה שלהם יביא לרגע בו "ספיידרמן: אין דרך הביתה" יבחר. בפועל, הוא הגיע למקום הרביעי, אחרי "צבא המתים", "סינדרלה" ו"מינמטה". לא רק ששלושת המקומות הראשונים נתמכו בצורה חזקה בידי טרולים שלא התאפשר להם להצביע ל"פילמי מקפילמפייס", הם גם לא סרטים פופולריים במיוחד. היו להם צופים, אבל בואו נגיד שהאימפקט התרבותי שלהם גדול בערך כמו של "סמטת הסיוטים". זה אפילו לא הביא קהל חדש כי מספר הצופים באוסקר השנה היה כמעט חצי ממספר הצופים לפני שנתיים, כשקורונה עוד הייתה מוכרת בעיקר בתור בירה. אולי פשוט נסכים להפסיק לחזר אחרי אנשים שגם ככה לא באמת אכפת להם מהטקס, ובמקום זה להתמקד בלהחזיר את הצופים שזה כן מעניין אותם?

5. היו לטקס שלוש מנחות. שלוש. אני מדגיש את זה כי ביחד הן היו על הבמה פחות זמן ממנחה ממוצע אחד. וונדה סייקס ואיימי שומר היו מצחיקות רוב הזמן, בעיקר כשנתנו להן במה לבד. בכל פעם שנדרש שיתוף פעולה, שתי הקומיקאיות שמתמחות יותר בהופעות סולו לא הראו הרבה כימיה. בנוסף, רג'ינה הול, שאינה קומיקאית, הייתה אחראית לרגע קרינג'י במיוחד כשהעלתה כמה מהגברים היותר חתיכים באולם לבמה ולקחה אותם לאחורי הקלעים ל"בדיקת קורונה", אבל לא לפני שזרקה הערה לגבי מצב הנישואין של ויל וג'אדה פינקט סמית (אולי זה מה שבאמת חמם אותם כל כך?) ומששה בידיה את ג'וש ברולין שעלה להגיש פרס. אם זה לא נשמע בעייתי, דמיינו שגבר היה מעלה קבוצה של נשים לבמה ועושה בדיוק אותו דבר.

6. למקרה שלא ידעתם, רשת ABC נמצאת בבעלות חברת וולט דיסני. לא שהיה אפשר לפספס את זה דרך הופעה חיה של שני שירים מתוך "אנקאנטו" (שרק אחד מהם בכלל מועמד), הגשת פרס בידי שלוש נסיכות דיסני, או קטע תמוה שבו חברי להקת BTS מדברים על האהבה שלהם למוזיקה ב"קוקו" וב"אלאדין". שפשוט ישדרו את הטקס בדיסני פלוס בשנה הבאה וזהו.

7. קצת על הזוכים עצמם: "כוחו של הכלב" הוא הסרט הראשון מאז "הבוגר" (1967) שזוכה באוסקר רק בקטגוריית הבימוי. "קודה" הוא הראשון מאז "גרנד הוטל" (1932) שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בלי מועמדות על בימוי או עריכה. מצד שני, זו הפעם השלישית בתוך עשור שהסרט הטוב ביותר אינו מועמד על בימוי, מה שבעבר נחשב לארוע חריג ביותר. שני פרסי המשחק המשניים הוענקו לשחקנים שעשו את הפריצה הגדולה שלהם השנה, טרוי קוטסור ואריאנה דבוז. שניהם מייצגים קבוצות שגם כיום מתקשות לקבל תפקידים טובים בסרטים. קוטסור הוא חרש ודבוז היא אפרו-לטינה (ורבע איטלקיה) מחוץ לארון. העובדה ששניהם חלקו במה עם כוכבים מבוססים בהרבה כמו ויל סמית וג'סיקה צ'סטיין בלי שהייתה הרגשה שהזכיות שלהם נבעו מרחמים או מניעים פוליטיים, מדגישה עד כמה עולם הקולנוע הולך ונעשה מגוון, גם אם בצעדים ממש קטנים.

8. באופן מפתיע, לא היה כמעט אזכור למלחמה באוקראינה, אף על פי שמדובר בנושא החדשותי החם ביותר בכדור הארץ בחודש האחרון. חלק מהמועמדים והמגישים ענו סיכה או סרט בצבעי דגל אוקראינה, אבל לא היה אזכור ישיר של המלחמה בנאומי הזכיה או בהצגת המועמדויות. אפילו מילה קוניס, ילידת אוקראינה שהייתה מאוד ווקלית בנושא מאז פרוץ המלחמה, נמנעה מהתבטאויות ישירות. הייתה שקופית אחת שהזמינה אנשים לתרום לפליטים מאוקראינה וג'סיקה צ'סטיין רמזה לנושא, אבל היחידה שהייתה מספיק אמיצה להזכיר את המלחמה ישירות הייתה איימי שומר. לקראת סוף הטקס, אחרי כמה בדיחות עבשות שלא ממה קלעו, היא ציינה ש"כמו כן, יש רצח עם באוקראינה", מהר לפני שהמפיקים יספיקו לקלוט. אני לא טוען שצריך לשלב בשידור נאום של זלנסקי כפי שחלק הציעו. זה בכל זאת האוסקר, לא העצרת הכללית של האו"ם. עדיין, בתור תעשיה שמחזיקה מעצמה מאוד מעורה במצב, לא נראה שהיה לאנשים דחוף להזכיר את מה שקורה מחוץ לבועה.

9. השנה היה לי קשה מהרגיל לפתח ציפיות לקראת האוסקר. אני לרוב נהנה מהשידור, לצד הערות וירידות מתבקשות, אבל השנה בקושי היה לי כח לזה. אולי זו הדחיה לסוף מרץ שהוסיפה עוד חודש שלם של המתנה. אולי התחושה שכל הזוכים ידועים מראש (ואכן, לא נרשמו הפתעות כמו בשנה שעברה), או השינויים המיותרים בפורמט והחיזור המתיש אחר קהל צעיר. אולי זה האנשים סביבי שטורחים לציין כמה האוסקר מיותר וחסר טעם בעיניהם, כאילו מישהו מכריח אותם לצפות. פשוט תנו למי שנהנה מזה להנות, אני לא מחפש פוסטים על התוכניות האהובות עליכם רק בשביל לכתוב שהן מיותרות. אני מניח שזה כל הדברים האלה, בתוספת מיעוט האפשרויות לצפות בטקס בשידור חי בארץ. כבר כמה שנים שאני מבקש מההורים שלי שיקליטו את השידור ביס ואז מנסה להספיק לצפות בו בבוקר לפני שאחשף בטעות לספוילרים. זה מתיש וטקסים מבולבלים כמו שהיו בשנתיים האחרונות לא משפרים את ההרגשה. ברור שאמשיך לצפות ולחפור על האוסקר גם בעתיד. אני למעשה רוצה כבר להתחיל לעבוד על תחזיות לשנה הבאה. רק הייתי שמח לקבל מהצפיה בשידור החי משהו מעבר להזדמנות נדירה לשמוע את ויל סמית מקלל.

10. לקחים שצריכים להיות מופקים לקראת שנה הבאה:

– טקסים כאלה לוקחים זמן. במקום לנסות לקצר בכח, אמצו את האורך שהשידור החי מאפשר לכם ונסו למלא אותו בדברים יותר מושקעים מכמה מחוות ריקות מתוכן. גם אם כבר עושים מחווה לסרט או סדרת סרטים, שווה להשקיע ביותר מקליפ ערוך לצלילי מוזיקה שבכלל לא קשורה לסרט אותו אתם חוגגים. גם נסו שהמחוות יהיו פחות אקראיות מ"15 שנים לג'ונו".

– אם מישהו זוכה באוסקר, מגיע לו לזכות באותם תנאים כמו כולם. אין תעשיית קולנוע בלי צילום, עריכה, סאונד, מוזיקה מקורית, עיצוב אמנותי, איפור ועיצוב שיער. אפשר לחשוב על להעביר את הסרטים הקצרים לטקס משלהם (ולחלק שם פרסים בקטגוריות נוספות), אבל הזלזול שבחלוקת פרסים לפני השידור לא תורם לאף אחד.

– טוויטר לא יפתור את הטענות לניתוק מהקהל. למעשה, לבקש מהמבקרים שלכם לבחור זוכה זו יותר דרך לגרום לעצמכם להראות פחות רלוונטיים. אם כל כך חשוב לכם לשתף את העם, נסו לחשוב על דרך בה ההצבעה היא לא גן עדן לטרולים שהפכו ללילה אחד את זאק סניידר לבמאי הגדול ביותר בעולם.

– מנחים נועדו להנחות ארוע שלם, לא רק לקפוץ לקטעי ביניים שלא קשורים למה שקורה על הבמה. בילי קריסטל החזיק מאחורי הקלעים צוות של כותבים שחשבו במהירות על בדיחות שמתיחסות למה שקורה על הבמה. איימי שומר, וונדה סייקס ורג'ינה הול נתנו לדברים די משמעותיים לקרות בלי להכיר בכלל בקיומם.

– להושיב את המועמדים רחוק יותר מהבמה. מתברר שממש קל לעלות אליה מהשורה הראשונה ולהרביץ למישהו.

ביקורת: אדומה אש

בזמן האחרון, נראה ששיתוף הפעולה ההדוק בין דיסני ופיקסאר מביא לכמה צרופי מקרים מוזרים. למרות שמדובר למעשה באותה חברה, שתי חטיבות האנימציה מתנהלות בנפרד זו מזו ולכאורה לא מתערבות אחת בעבודתה של השניה. בגלל זה מוזר איך סרטים של שתיהן מכילים קווי דמיון לא צפויים. למשל, גם "ריה והדרקון האחרון" וגם "אדומה אש" עוסקים ברוחות קדומות שמקורן בסין וגורמות לשינוי צורה. גם "לוקה" וגם "אדומה אש" עוסקים בדמות מתבגרת שמתקשה לשלוט בשינוי הצורה שלה. גם "אנקאנטו" וגם "אדומה אש" מכילים התמודדות של דמות מתבגרת עם קסם שעובר במשפחה ויוצר מתח עם דמות מטריארכלית, וגם "לוקה" וגם "אנקאנטו" קוראים להשתקה בכל הנוגע לברונו.

האחרון הוא כנראה באמת צרוף מקרים, אבל לשאר דווקא יש הסבר פשוט. דיסני ופיקסאר מפיקות סרטי אנימציה המיועדים לכל המשפחה. זאת אומרת שהדמות הראשית צריכה לעורר הזדהות וגיל ההתבגרות הוא בדיוק שלב הביניים שגם ילדים וגם הוריהם יכולים להתחבר אליו בעלילה. בנוסף, פער בין הדורות הוא מוטיב חוזר בסרטי דיסני לפחות מאז "בת הים הקטנה" וגיל ההתבגרות עצמו הוא משל נוח לתחושת שונות ולאבדן התמימות. בעניין הדמויות הסיניות, ידוע ששוק הקולנוע בסין הוא עצום ודיסני משקיעה בהפקות שימשכו שם קהל, כך שבנוסף לשני סרטי אנימציה העוסקים בדמויות ממוצא סיני, יצא לאחרונה גם "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" שהצטרף ליקום הסינמטי של מארוול (בבעלות דיסני) והבמאית הסינית קלואי ז'או ביימה את "נצחיים" עבור אותו יקום. למרות שהביקורת של ז'או כלפי הממשלה הסינית אולי דווקא עלתה לסרט בלא מעט צופים.

במילים אחרות, שום דבר כמעט אינו מקרי בחברות בסדר הגודל של דיסני-פיקסאר. זה לא אומר שהפניה לשוק הסיני מונעת מקהלים אחרים את היכולת להזדהות עם הדמויות, או שהבמאים נבחרים בלי קשר לכישוריהם. דומי שי, שביימה את "אדומה אש", עובדת בפיקסאר כבר שנים וזכתה באוסקר על סרטה הקצר "באו" בטרם קבלה לידיה הפקה באורך מלא. שותפתה לכתיבת התסריט, ג'וליה צ'ו, היא מחזאית מוערכת שזכתה לפני שנתיים בפרס וינדהם-קמפבל היוקרתי וצברה נסיון גם כעורכת תסריט וכמפיקה בטלוויזיה. אני מציין את כל זה כדי להדגיש שלמרות שאני חושד ש"אדומה אש" קבל קדימות על פני פרויקטים אחרים בכדי לאפשר יותר יצוג לדמויות ממוצא סיני, היוצרות שלו עבדו קשה והרוויחו ביושר את האמון שהתאגיד שבראשו עכבר ומנורת שולחן נתן בהן.

לפני זמן לא רב… בארץ המסתורית… טורונטו, קנדה…

הסרט מתרחש בשנת 2002 וכן, עבר מספיק זמן בשביל שזה יחשב לסרט תקופתי. רק תראו איך כולם שם משתמשים בטלפונים של נוקיה ולהקות בנים זה דבר. מיי לי היא נערה בת 13 שאוהבת את החיים. יש לה שלוש חברות טובות, טמגוצ'י שהיא מטפלת בו במסירות, היא תלמידה מצטיינת ועוזרת להוריה בתחזוק המקדש המשפחתי שמשמש גם כאטרקציה תיירותית. מצד שני, היא משקיעה את כל מרצה בנסיון לרצות את אמה הקפדנית, שמנסה לשלוט בכל הבט בחייה של מיי. היה קל ללהטט בין הבית לחברות עד עכשיו, אבל כעת מיי מתחילה להבחין בשינויים שמתרחשים בגופה. שינויים שכל ילדה במשפחתה עברה כאשר הגיעה לגיל ההתבגרות. מיי הופכת לפנדה אדומה ענקית.

זה מלחיץ בהתחלה, והבושות שאמא שלה עושה במקומות ציבוריים ממש לא עוזרות, אבל מיי מוצאת דרך לשלוט בשינוי הצורה. היא אמורה להחזיק מעמד עד שיגיע הירח האדום הבא שלמרבה המזל, צפוי בעוד חודש (קרדיט לתסריטאיות שחרגו רק ביממה מהתאריך של ליקוי ירח אמיתי). אז יבוצע טקס שיאפשר למיי לשלוט בפנדה וללכוד אותה בתוך תכשיט כפי שעשו בנות המשפחה בדורות הקודמים.

דומי שי נולדה בסין, אבל הגרה עם משפחתה לקנדה בגיל שנתיים וגדלה בטורונטו. בתקופה בה הסרט מתרחש, היא הייתה בגיל ההתבגרות וחייתה תחת השגחה מתמידה של אם מסורתית. את ההשפעה של השגחה אמהית מעיקה, שי הציגה גם בסרטה זוכה האוסקר "באו", שעוסק במתיחות בין אישה סינית למאפה שמשמש בעיניה תחליף לבנה המרוחק. בניגוד למיי, שאמה שולטת בבית ביד רמה, הבמאית דווקא הושפעה במידה רבה גם מאביה, שחשף אותה לצורות שונות של אמנות, כולל קולנוע וביחוד אנימה. כך, למרות שמדובר בסגנון המזוהה יותר עם תרבות יפן, אדומה אש בהחלט מושפע מסרטי וסדרות אנימה מוכרים, בהם "השכן הקסום שלי טוטורו", "אקירה" ו"סיילור מון". נראה שבדרך זו, שי התחברה יותר בקלות לעצמה של גיל ההתבגרות.

אפשר לקרוא המון לתוך הסימבוליזם של ההפיכה לפנדה אדומה. ההשוואה המתבקשת, שגם מוזכרת ישירות בסרט, היא למחזור הראשון, סמל למעבר לגיל ההתבגרות. צריך לתת לפיקסאר קרדיט על כך שהתיחסו בלי שום צנזורה לאפשרות, כי רוב האולפנים, וחלק משמעותי מהדתות והתרבויות בכדור הארץ, עדיין רואים בתהליך הביולוגי הטבעי לחלוטין הזה טאבו שאין לו מקום בסרטים לכל המשפחה. עם זאת, כפי שכל סטודנט מתחיל לקולנוע יודע, אם הטקסט עושה בגלוי השוואה למשהו, כנראה שיש גם סאבטקסט. ראיתי יוטיוברים ומבקרים שמשווים את ההפיכה לפנדה לגילוי זהות מינית, או מחאה כלפי הנסיון של תרבות המערב להגביל ולמשטר מהגרים דרך לעג ואיום על מאפיינים אתנו-תרבותיים שהביאו עמם ולא תואמים את התקן המקומי. אוסיף שהסרט גם מאזכר בירוא יערות כדוגמה לדבר שמעורר רגשות חזקים, מה שפותח את האפשרות שהעלילה בעצם עוסקת בשימור הסביבה ובסכנה הקיומית שהפיתוח והתיעוש המהירים, במיוחד בסין, מביאה על בעלי חיים נדירים כמו הפנדה האדומה.

כל אלה פרשנויות לגיטימיות ויתכן שכולן חלק מכוונת היוצרות, אולם בהסתמך על האופן בו מיי בוחרת להתמודד עם הקללה/ברכה החדשה שלה, אני מנחש שהדגש העיקרי הוא על זהות עצמית. יש פה גם מסר נגד נסיונות של הממסד לתפוס בעלות על גוף האישה, אבל כאשר מגלים כיצד מתנהל טקס הירח האדום, מתברר שקיימת בחירה. יש טיעונים הוגנים בעד ונגד ההפיכה לפנדה (משפט שלמעשה כתבתי הרגע ברצינות), אבל אם לזקק את האמירה של אדומה אש לרעיון אחד, זה שהחיים הם דבר מורכב. כן, זה מה שהלכתי עליו. לא מחאה, לא העצמה, לא מטפורה חבויה. הלכתי על הלקח הכי ערטילאי שאפשר. כי זה מה שהבנתי מהסרט ואולי אני טועה, אבל יחד עם "באו", אני מרגיש שדומי שי רוצה קודם כל להשתחרר מכבלי העבר. היא רוצה להיות במצב בו מקשיבים לה ולוקחים אותה ברצינות, גם אם זה אומר ללכת נגד המסורת ולהיכנס לתאקל עם המשפחה. יש בתסריט של אדומה אש הרבה חורים, אבל דבר אחד שאין שאלה לגביו, זה כמה הבמאית מאמינה שכל אדם הוא עולם ומלואו ולא כדאי להגביל אותו להגדרות שנוחות עבור מישהו אחר. אצל מיי, הנסיון תמיד למצוא חן בעיני אמה, מוביל להתנגשות בלתי נמנעת שמשחררת את הפנדה שבה. כפי שאנחנו לומדים מאוחר יותר, זו ממש לא הפעם הראשונה שפנדה התפרצה בגלל נסיון מוגזם לשליטה והנסיון לרצות דרך סטנדרטים לא מציאותיים.

אדומה אש הוא סרט מבדר ומרגש, שהבמאית מביעה דרכו לא מעט דברים שהיא מרגישה צורך לחלוק עם העולם. אנחנו לא רגילים לזה מסרט של אולפן גדול. נכון, יוצרים תמיד מכניסים משהו מהחיים האמיתיים לעבודתם, ופיקסאר תמיד היו חזקים ביצירת רגעים מרגשים, אבל אדומה אש נראה כמו פרויקט אישי יותר מכל דבר שהאולפן המהולל נגע בו עד כה. הוא לא מסחטת דמעות, ודווקא הדרמה יחסית מאופקת כאן ועדיין, נשמע מכיוון המסך קול מאוד ברור. קול של אישה סינית-קנדית שעובדת עבור אולפן אנימציה גדול ועדיין מרגישה שהמילים הכי נכונות יצאו מגרונה של בת 13. לא מישהי מהעבר הרחוק, אבל כן מההיסטוריה האישית. אחת שאוהבת להקת בנים גנרית ומגדלת טמגוצ'י, צעצוע ששיא הפופולריות שלו היה כמה שנים קודם לכן, אבל לא אכפת לה כי הוא שלה.

ביקורת: לברוח

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יותר משני מיליון אזרחים אוקראינים נמלטו מארצם בעקבות פלישת רוסיה והמלחמה שפרצה בעקבות זאת. הערכות מדברות על כך שעד הקיץ, מספר הפליטים יגדל פי שלושה או אולי ארבעה. הם נמצאים במצב מסובך, גם כי אוקראינה אינה חברה באיחוד האירופי ועל כן קשה לאזרחיה לחצות את הגבול ולמצוא מקלט בתוך מדינות האיחוד, וגם כי רבים אינם מורשים לעזוב מאחר והם נדרשים למאמץ המלחמתי. במערב שולחים סיועים שונים, מטילים סנקציות על רוסיה ומנהלים דיונים סוערים, אולם בעוד כולם מסכימים שהמלחמה היא דבר נוראי, אין עמדה אחידה לגבי הטיפול בפליטים. ברור שצריך לדאוג להם למגורים זמניים ולאוכל ולבגדים חמים ולשרותים רפואיים, אבל נראה שהרבה מדינות מעדיפות לשלוח את הדברים הנחוצים אל הפליטים, במקום לקלוט אותם בעצמן.

גם בישראל יש ויכוח, כאשר הוא חושף לא מעט התבטאויות שמזכירות את נימוקי הבריטים והערבים נגד קליטת פליטים יהודים אחרי השואה. זה כמובן לא ארוע באותו סדר גודל, ועם כל ההשוואות המהירות שנעשו, קנה המידה בו ולדימיר פוטין פועל לא מתקרב אפילו לשאיפות המגלומניות של היטלר, אבל הרבה אנשים אצלנו יוצאים די, איך לומר את זה, צבועים כשזה מגיע לסוגיית הפליטים מאוקראינה. אנחנו תומכים ומחבקים ומפגינים אצלנו, איפה שבטוח, אבל גם מאוד מקשים על אותם אנשים שברחו מהתופת להיכנס לשטח שלנו ואפילו לא סגורים אם לתת להם מעמד של פליטים. זה לא כי ישראל היא מקום נוראי שפועל נגד כל רגש הומניטרי קיים. זה כי ישראל היא מדינה שמגיבה למצב בדומה לרוב המדינות שלא רוצות לתמוך בתוספת פתאומית של תושבים מוחלשים.

תזמון העליה של "לברוח" לאקרנים בארץ הוא מקרי מהבחינה הזו. הוא לא מקרי מבחינת התאריך כי עם שלוש מועמדויות לאוסקר, שבועיים וחצי לפני הטקס זה בדיוק הזמן למכור כרטיסים, אבל אף אחד לא תכנן שסרט שעוסק בקשיי המעבר של פליטים, יצא דווקא כשהעולם מתמודד עם מחפשי מקלט ממדינה שרוב האירופים למעשה יודעים למצוא על המפה.

הסרט מציג באמצעות אנימציה את סיפורו האמיתי של אמין נוואבי. הבמאי יונאס פוהר ראסמוסן מראיין את חברו על הילדות באפגניסטן, ההתבגרות בצל מלחמת אזרחים, ההעלמות המסתורית של האב לאחר שנלקח למעצר בידי המפלגה הקומוניסטית, והנסיון של להגר לשבדיה, שם חי אחיו הגדול של אמין. מאחר והראיונות נערכים כשאמין חי מזה זמן מה בדנמרק, ניתן להניח שהמסע לא התנהל כמתוכנן.

באופן מעניין, ראסמוסן בחר לא לקריין את הסרט בעצמו ולא לחשוף כמעט שום פרט על חייו של אמין כאדם בוגר. רואים קצת רגעים מחיי הזוגיות שלו ויש דיבורים על הנסיעה לניו יורק במסגרת העבודה, אבל אין פירוט לגבי העבודה עצמה, או כמה זמן אמין ובן זוגו ביחד, או מה דעתו על מצב הפליטים ועל אפגניסטן כיום. לברוח הוא שעה וחצי שכמעט כולה ראיון עם אמין שמנסה לשחזר מהזכרון את התנהלותו כפליט. יש לסייג שמדובר בתיאור סובייקטיבי ולא מוצג שום תיעוד מצולם של הארועים המוזכרים, פרט לקטעי ארכיון קצרים של דיווחים על ארועים חדשותיים. רוב הסרט מורכב מזכרונות שמן הסתם, שמים את הדגש יותר על המצב בסביבה הקרובה ופחות מתעסקים בניתוח של ארועים היסטוריים.

רבים משווים בין לברוח לבין "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן וההשוואה אכן מתבקשת. אמנם פולמן נתן הרבה יותר חופש לדמיון בתאור סצנות סוריאליסטיות ושלב ראיונות עם מומחים ועדים שעוזרים ליצור נקודת מבט מדויקת יותר, אבל שני הסרטים מתבססים על זכרונות. השנאה של אמין למבריחים או לשוטרים מושחתים אינה מעידה עליהם כקבוצה, אלא מייצגת את החוויה דרך העיניים שלו. גם האופן בו הוא תופס את דנמרק כמקום פתוח ומקבל יחסית, מבוסס במידה רבה על השוואה ליחס לו זכה לפני כן. אין אמירה לגבי מצבם של מהגרים ופליטים אחרים שמנסים להגיע לשם, רק למה שאמין ראה בעצמו.

זו גם הסיבה שלנטיה המינית של נוואבי יש משקל חשוב בסיפור. אם זה היה פשוט סרט על מצבם של מהגרים בצפון אירופה, השאלה למי הם נמשכים ובאיזה גיל הבינו את זה, פחות רלוונטית. אמין ידע שהוא נמשך לגברים מגיל צעיר, כשעדיין חי במדינה בה להיות הומוסקסואל זה פשע שדינו מוות ולא מדברים עליו אפילו בסודי סודות. בהתחשב בכמה שרוב הסרט מבוסס על דברים שאמין בחר להדחיק במשך רוב חייו הבוגרים, היכולת לדבר בפתיחות על הנטיה המינית שלו מוסיפה נקודות של אושר. הסצנה בה הוא מספר על הסלבריטי קראש הראשון שלו משעשעת במיוחד בזכות ההנאה שהוא שואב מהזכרון וכל סצנה נוספת שמדברת על כך שהוא נמשך לגברים, מלווה ברגש שונה משאר הסיפור. רגש יותר חם ומלא חיים. לא היה פשוט לגדול עם התחושות האלה ומשהו בידיעה שהוא נמצא עכשיו במקום שלא שופט אותו על מה שהוא, משתקף באופן בו הוא מספר את סיפורו.

האנימציה בלברוח לא נראית מיוחדת, אבל הושקעה בה הרבה עבודה. ראסמוסן ישב עם צוות של מאיירים על מנת לתפוס בדיוק את האווירה הרצויה מחלקים שונים בראיון. התוצאה מזכירה לפעמים אנימה משנות השמונים, עם דמויות ורקעים ריאליסטיים יחסית ותנועה מקוטעת שאינה תואמת את מספר הפריימים לשניה שהעין רגילה להם. לפעמים, אין רקע ודמויות, אלא רק סקיצות, רמז לכך שמדובר בזכרון פחות חד או במצב שהראיון הנוכחי לא באמת מסוגל לתאר בקנה מידה נכון. זה בו זמנית מרשים ולא מרשים. לא מרשים כי כבר ראינו סרטים שגם בלי תקציב גבוה, היו מושכים יותר לעין ומשחקים יותר עם הדמיון. מרשים כי בעזרת אנימציה ידנית לא חלקה, התחושה של הסצנה עדיין עוברת בצורה ברורה, בלי גימיקים מיוחדים. אמין אינו מספר מוכשר בצורה יוצאת דופן, אבל הוא מדבר בכנות וזה משתקף בסגנון האיור הישיר יחסית.

לברוח נועד להיות סרט פוליטי. אולי לא בעיני היוצרים, כי המטרה הייתה להעביר את סיפורם של פליטים דרך נסיון של אדם אחד, אבל מדובר בכל זאת בנושא הנפיץ ביותר בעולם המערבי המודרני. אפילו כשמציגים חזית אחידה נגד רוסיה, מעטות המדינות שפשוט יפתחו את שעריהן בפני פליטים מאוקראינה בלי לפחות לקיים על זה דיון ממושך ורווי סתירות לפני כן. לאמין היה מזל שהצליח להגיע לנקודה בה הוא מסוגל לדבר בפומבי על חייו מבלי לפחד שהדבר יוביל לכליאה ממושכת או לקליע בעורף. בניגוד אליו, לרוב הפליטים אין אפילו מיקרופון לדבר אליו. מה שלא תהיה העמדה שלכם לגבי משבר הפליטים מאוקראינה, או פליטים ומהגרים ממקומות פחות לבנים, כדאי לראות את לברוח אפילו רק כדי לקבל את נקודת המבט של מי שחווה את המסע מהצד הכי קשה שלו.

ביקורת: אמא קטנה

המפגש בין קולנוע מהסוג שנוטה לככב בפרסי מבקרים, לקולנוע שנוטה למשוך קהל שאוהב דברים פחות ריאליסטיים, הוא נדיר. אלה שני סוגים שונים של גישות, האחת מנסה למזער ככל הניתן את האלמנטים הפנטסטיים, בעוד השניה נמשכת אליהם ורוצה אותם כחלק מרכזי בסיפור. בגלל זה צריך תמיד לקחת בערבון מוגבל תיוג של סרט לפי ז'אנר מסוים כאשר מצורפת אליו רשימת המלצות מפסטיבלים וסיכומי שנה של מגזינים נחשבים. ההמלצות האלה נוטות להתרחק ממה שנתפס כקולנוע מסחרי ולהתמקד בדברים יותר קטנים וכביכול מציאותיים. כלומר, לא פנטזיה. מי שמחפש מסע קסום לעולם מלא יצורים מופלאים, או הרפתקה אפית להצלת העולם, לא סביר שימצא אותם ברשימות האלה.

"אמא קטנה" הוא מהסרטים הנדירים שמצליחים, בערך, לגשר בין הקהלים. הוא מבוים בצורה צנועה ואינטימית, אבל סובב סביב סיפור פנטזיה שכל חובב של הז'אנר לפחות יסתקרן לצפות בו. לא מובטח שהסקרנות תשתלם, אבל הרצון לחרוג מהשגרה במידה מורגשת, נוכח לכל אורך הדרך.

נלי בת השמונה נוסעת עם הוריה לבית סבתה שנפטרה על מנת לפנות אותו מהחפצים והרהיטים שנותרו מאחור. החוויה קשה במיוחד עבור אמה של נלי, שעוזבת לכמה ימים בלי להסביר לאן. בזמן שאביה מטפל בעצמו בפינוי, נלי נכנסת ליער הסמוך ורואה שם ילדה בשם מריון, שנראית ממש כמותה. מריון בונה בית עץ ביער, ממש כמו שאמה של נלי בנתה כשהייתה ילדה וכשנלי עוזרת לילדה המסתורית, היא מוזמנת לביתה, שנראה באופן חשוד כמו בית הסבתא. אחרי עוד מפגש או שניים, נלי מחברת את הנקודות והיא ומריון מבלות ימים מלאי כיף ביחד.

למרות שחלקכם כבר מבינים לבד את הפתרון לתעלומה, אכבד את אורכו המצומצם של הסרט (72 דקות) ולא אחשוף כאן את כל הפרטים. דעו רק שהסיפור לא מתמקד בשאלה איך המצב הבלתי אפשרי הפך למציאות, אלא בקשר בין הילדות. התגובות שלהן למצב נעות בין אי-נוחות רגעית לקבלה מוחלטת של הנתונים. גם מעט הדמויות האחרות בסרט נראות די אדישות להופעה של ילדה חדשה בבית, או לכמה שהשתיים דומות.

לתפקידים הראשיים לוהקו התאומות ז'וזפין וגבריאל סאנז. הן מאוד חמודות, אבל לא שחקניות טובות במיוחד, לפחות על פי אמא קטנה. קצת לא הוגן לשפוט את יכולת המשחק שלהם כשהוראות הבימוי אומרות להן להיות סטואיות ולא להתרגש ממצבים בלתי שגרתיים. הבמאית סלין סיאמה רצתה שהסרט יעסוק בחברות ובקשר המיוחד בין השתיים ובחרה שלא להתעכב על דברים כמו תגובות הגיוניות, או סקרנות בריאה. גם המבוגרים לא נדרשים לשחק יותר מדי, מה שחושף את הבעיה הגדולה בליהוק תאומות זהות. הקהל יודע שהן נראות אותו דבר, יש להן אפילו את אותה תספורת. זה שדמויות אחרות לא מכירות בכך, או אפילו מעירות בדרך אגב שהן מזכירות אחת את השניה, זה פשוט מבלבל. למה ללהק תאומות ולא סתם שתי שחקניות באותו גיל, אם אף אחד בסרט לא מתיחס לדמיון ביניהן? האם זו דרך להראות שהן נשמות תאומות ולא באמת זהות כלפי חוץ, או שאנחנו פשוט מקבלים את זה שעיוורון פרצופים זו תופעה נפוצה בחלק המסוים הזה של צרפת? זה עוד יותר מעורר שאלות כי שתי דמויות אחרות שיש ביניהן את אותו קשר, מגולמות בידי שחקניות שונות, למרות שאין בתסריט שום דבר שמונע מאותה שחקנית להופיע בשני התפקידים עם איפור אחר.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שלמרות רעיון מצוין, הביצוע נמצא בידיים הלא נכונות. סרטה הקודם של סיאמה, "דיוקן של נערה עולה באש" התאפיין גם הוא בקשר מיוחד בין דמויות נשיות, שמבוטא בעיקר בשתיקות וקבלה של המצב למרות השאלות העולות סביבו. במקרה ההוא, עוד היה תרוץ לתגובות המתונות בגלל הנורמות החברתיות של התקופה בה העלילה מתרחשת. במקרה של אמא קטנה, אין לזה הסבר. אם קורה משהו חריג במיוחד שאין לו הסבר הגיוני והוא מוצג מנקודת המבט של ילדות שחוו לאחרונה טלטלה משפחתית, מתבקש שיזרקו כמה רגשות לאוויר. אפילו פחד או חשד במפגש הראשוני. במקום זה, סיאמה מונעת מהילדות להגיב בצורה טבעית ודוחפת בכח את הטקסט על חשבון הרגש. זה בולט במיוחד בזכות הסצנות המעטות בהן נתנו לתאומות להיות עצמן ולעשות דברים מול המצלמה בלי לקרוא ישירות מהתסריט. כשהן פשוט עצמן, יש על המסך שתי ילדות מקסימות שנהנות ביחד ומתנהגות בהתאם לגילן. מסיבות השמורות לה, זה משהו שסלין סיאמה לא מציגה על המסך לאורך רוב הסרט, למרות שבהחלט הייתה לה האפשרות.

חבל לי להיות נוקשה כלפי אמא קטנה, כי אני באמת אוהב את הרעיון עליו הוא מבוסס. יש בין הדמויות קשר עמוק שנדיר להציג בצורה כל כך מרתקת על המסך בלי להעמיס בהסברים על מכניקות ופורטלים ומה שלא יהיה. אמור להיות מאוד קל להזדהות עם הדמויות הראשיות ועם מה שעובר עליהן. העניין הוא שסרט כזה היה רק מרוויח אם היה ניתן לשחקנים יותר חופש, במיוחד לשתי הילדות שצריכות לסחוב את עיקר העלילה על כתפיהן. הבמאית בחרה להגביל את התווך הרגשי שלהן ובכך, הפכה את הסיפור עצמו לפחות אמין. דווקא בשם הריאליזם, משהו כאן לא עובד. תחשבו על "השכן הקסום שלי טוטורו", רק שבמקום להיבהל או להיות מוקסמות מהדברים המופלאים שנמצאים ביער, סצוקי ומיי היו נתקלות בהם ופשוט מתיישבות ברוגע באוטובוס-חתול בלי לשאול שאלות. זה עדיין סרט יפה ועשיר בפרטים, אבל הדמויות עצמן פחות מעניינות.

זה אמא קטנה, סרט פנטזיה שמנסה בכח להפוך רעיון מקסים לחוויה אינטלקטואלית קרה. הכוונה אולי לא קיצונית עד כדי כך, אבל ממש הייתי שמח לראות את אותו סיפור מבוצע בידי במאית שיודעת יותר לשחרר ולאפשר לבני אדם להתנהג כמו בני אדם ולילדות בנות שמונה להתנהג כמו ילדות בנות שמונה. הרי כל הקסם של הסיפור נובע מהחיבור שלהן שאינו אפשרי בנסיבות רגילות, אז בואי תאפשרי לסצנות המשותפות שלהן להיות לא רגילות ולהציג אותן כניגוד לשגרה המשעממת. הן לא צריכות לצאת לטיסה על גבי דרקון מזל או להיעזר בפיראטים מעופפים על מנת להשיג כוכב, מספיק שיתנהגו כאילו הן למעשה מסוקרנות מהחוויה יוצאת הדופן.