ביקורת: אנחנו

MV5BZTliNWJhM2YtNDc1MC00YTk1LWE2MGYtZmE4M2Y5ODdlNzQzXkEyXkFqcGdeQXVyMzY0MTE3NzU@._V1__resize.jpg

 

בואו נאמר שלא התלהבתי במיוחד מ"תברח". בעוד הרבה אנשים ראו בו גאונות צרופה והתחלה מבטיחה לקריירה החדשה של ג'ורדן פיל כבמאי, אני הרגשתי שמדובר באוסף של קלישאות שמתבסס יותר על הקפצות ומסר חברתי מאולץ, מאשר על סיפור מעניין או התעמקות בנבכי הנשמה. במיוחד לא אהבתי את התחושה שפיל מאמין שהצופים כל כך יתבלבלו מצבע העור והמצב הכלכלי של הדמויות, שיחשבו את ההפך ממה שהאינסטינקט של כל מי שראה לפחות שלושה סרטי אימה בחייו יאמר. כאילו היינו אמורים להיות מופתעים מי טוב ומי רע בסרט שמחלק את התפקידים האלה מראש ונצמד אליהם.

"אנחנו" הוא סרטו החדש של ג'ורדן פיל והנסיון שלו לביים אימה יותר מובהקת. לדבריו, הוא הופתע מכך שאנשים התקשו להגדיר את "תברח" לפי ז'אנר מסוים והחליט שסרטו השני יהיה אימה קלאסית יותר, שלא יהיו טעויות. התפלאתי לקרוא שזו עמדתו, כי חרף משאיות הפרסים שהועמסו על סרטו הקודם, נראה שפיל מסכים איתי לפחות לגבי נקודה אחת – "תברח" לא עובד בתור סרט אימה נטו, כי הוא מנסה להיות יותר מדי דברים בבת אחת. זה בדיוק מה שהחליט להימנע ממנו באנחנו.

בשנת 1986, הגיעה אדלייד עם הוריה לחופשה בסנטה קרוז. במהלך שיטוט ברחבי הקרנבל על הטיילת, היא נכנסה לבדה לתוך בית מראות חשוך. בעודה מחפשת את היציאה, ראתה ילדה שנראית בדיוק כמותה. לא השתקפות, אלא מישהי אחרת, כפילה מדויקת של אדלייד. החוויה הותירה בה טראומה, והיא נעשתה שקטה ומסוגרת. רק שנים של טיפול ועידוד לבטא את עצמה, החזירו לאדלייד את השקט הנפשי.

הטראומה, עם זאת, לא נעלמה לחלוטין. כאשר אדלייד מגיעה עם משפחתה, הפעם בתור אישה נשואה ואם לשניים, לבית נופש בקרבת סנטה קרוז, היא חוששת ללכת שוב לחוף. אחרי שכנוע מצד בעלה גייב, היא מסכימה ללכת ולפגוש חברים בחוף, אבל מתחילה להבחין בכל מיני צרופי מקרים משונים. כאשר בנה הצעיר ג'ייסון מודיע בערב להוריו שיש משפחה של ארבע נפשות שעומדת בשביל הכניסה לבית, אדלייד מבינה שהיה עדיף לנפוש במקום אחר.

אני חייב להוריד את הכובע בפני ג'ורדן פיל, הפעם הוא תפס גם אותי. אנחנו הוא בהחלט סרט אימה מובהק יותר מקודמו, אבל הוא אינו מסתמך על טריקים זולים כמו הקפצות ומראות מזעזעים שלא קשורים לכלום. אנחנו הוא אימה שנבנית לאט, סביב מסתורין שמציב בפני הדמויות הראשיות שורה מתמשכת של דילמות, כיצד להתמודד עם הסכנה, האם ניתן לעצור אותה ואיפה בטוח להסתתר. כשהאנשים שצריכים לשרוד הם זוג הורים ממוצעים למראה, נערה ספורטיבית וילד עם בעיות קשב וריכוז, השאלה מה עשו שזה מגיע להם חזקה במיוחד. זו הייתה יכולה להיות כל משפחה, אבל דווקא אדלייד היא זו שטראומת הילדות שלה חוזרת לרדוף אותה.

את מרבית סרטי האימה ניתן לחלק לאחת ממספר תת-קטגוריות: אימה פסיכולוגית, אימה על-טבעית, מרדף, אימה מעורבת באקשן, קומדיית אימה וכו'. גם המפלצות הן לרוב משהו מוכר כמו חפץ מכושף, רוח רפאים, רוצח מטורף, זומבי, חייזר או ניסוי מעבדה שהשתבש. אנחנו אמנם אינו חורג לז'אנרים אחרים, אבל גם לא נופל ישירות לאף חלוקה מוכרת בתוך הסוגה שלו. יש בו אימה פסיכולוגית, משולבת באלמנטים שנראים חלק מהזמן על-טבעיים, אבל יתכן ובעצם אינם. יש בו מספיק מודעות עצמית בשביל שהדמויות לא תמיד יעשו את הדבר הכי צפוי, אבל גם את היכולת של הבמאי להודות שעליהן לבצע בחירות שגויות מדי פעם על מנת להעניק לסכנה יתרון. הסכנה עצמה מוכרת כמו זומבי, מוזרה כמו חייזר ומחושבת כמו רוצח מטורף. שילוב חכם של אלמנטים סיפוריים וטכניים, לצד משחק טוב של רוב המעורבים, הביאו ליצירת סרט אימה שמצליח להיות מותח גם כשלא קורה שום דבר חריג על המסך. זה אחד המאפיינים של סרט אימה טוב, הוא לא מרפה ולא נותן תחושה שיודעים מה עומד לקרות בעוד רגע ומתי יש הפסקה לנשום.

חלק גדול מההצלחה של אנחנו נובע מבחירה מצוינת לתפקיד הראשי. לופיטה ניונגו היא השילוב הנכון שנדרש עבור סרט מסוג זה. היא נראית כמו אשת משפחה נורמטיבית, שאוהבת את ילדיה וסובלת בשקט את בדיחות האבא של בן זוגה, אבל בו זמנית מוכנה להגן על כולם בכל אמצעי שידרש. אדלייד היא בברור המנהיגה של השבט. אף על פי שאינה החזקה, היצירתית או המהירה ביותר בבית, כולם זקוקים לה. גייב הוא הכוח, בתם זורה היא זו שיכולה לעמוד במרדף ממושך ולג'ייסון הצעיר יש יצר השרדותי ואומץ. לאדלייד יש את היכולת לעמוד בין כולם ולהיות הגורם המאזן. היא לא יודעת את כל התשובות ועושה בעצמה טעויות, אבל לא זזים לשום מקום בלי אישור שלה. ניונגו מצליחה להביע מנעד רחב של מבטים ולהעביר תחושות ברורות גם בשקט וגם כשיש לה קושי פיזי לדבר. גם אליזבת מוס ראויה לציון בתפקיד החברה השתיינית של אדלייד וגייב שמגדלת משפחה משלה, הרבה פחות מתפקדת, אבל נראה שגם פחות מטריד אותה שזה המצב.

לצערי, אני לא יכול לפרט הרבה על הדברים שקורים במהלך הסרט. הוא מסתמך על גילויים מפתיעים שחבל להרוס למי שטרם צפה. רק אציין שיש לי עדיין תחושות מעורבות לגבי המערכה האחרונה. מצד אחד, אני חושב שהיא מבריקה בפני עצמה ובמיוחד מבחינת המשמעות שלה לגבי כל מה שהוביל אליה. מצד שני, לא בטוח שהסרט היה זקוק לתשובות שניתנות במהלכה. חלק גדול מהכח שלו עד לאותה נקודה היה במסתורין. כשלא יודעים מה מניע את הסכנה, אלמנט ההפתעה יעיל יותר. בניגוד ל"תברח", לא מדובר כאן במסר חברתי שמתערבב עם סיום שגרתי של סרט אימה, אלא בנקודה שמראה עד כמה ג'ורדן פיל הוא תסריטאי חכם. הוא פזר רמזים לכל אורך הדרך, אבל רואים אותם רק במבט לאחור. אנחנו היה יכול להרוויח מקיצוץ של רבע שעה בערך, מאחר והוא נוטה להיות מעט רפטטיבי, אבל הוא קרוב לשלמות מעבר לכך. הסיום נהדר, והמוזיקה שמלווה אותו היא מהיותר מוצלחות שנשמעו בקולנוע מזה זמן רב. אני רק לא יכול להבטיח שהסרט לא היה מרוויח יותר מהחזקת המסתורין עד הסוף.

לפני הצפיה באנחנו, הוקרנו באולם מספר טריילרים לסרטי אימה שיגיעו לארץ בקרוב. שניים מהם היו חידושים, אחד ל"משחק ילדים" והשני ל"בית כברות לחיות". הם נראו רע, כאילו נוצרו על ידי צפיה בסרט אחר ונסיון לחקות את העריכה והאפקטים הקוליים שבו מבלי לטרוח לקרוא את התסריט. ברור שטריילרים נערכים בנפרד מהסרטים אותם הם מקדמים, אבל הטריילרים האלה הדגישו שתי בעיות קשות בז'אנר. קודם כל, הם נראים כולם אותו דבר. גם טריילר לסרט שלישי, "מקוללת", היה עוד גרסה של אותם טריקים נדושים שכבר מזמן הפסיקו לעבוד. דבר שני, זה מייאש לדעת שמעדיפים להשקיע יותר ברימייקים מאשר ברעיונות מקוריים. עד כמה צ'אקי יכול להפתיע היום, כשכולם כבר מבינים לפי הרמזים מה עומד להיות הגילוי הגדול של הטריילר? התגובות הן יותר חיוך משועשע, או אפילו נבוך, מאשר תחושה שיש סיבה להקדיש לסרט זמן.

אלה שני הדברים שהמנעות מהם הופכת את אנחנו לסרט אימה כל כך טוב. הוא נמנע מטכניקות הפחדה שחוקות לטובת בניה אמיתית של מתח ושימוש נכון בהפתעה, והוא מבוסס על רעיון מקורי. אם אני אומר לכם סרט זומבים, אתם יודעים בדיוק למה לצפות. אם אני מדבר על מכשפה עתיקה, יש לכם מושג לא רע איך הסרט יראה. אם אתאר לכם את תחילת העלילה של אנחנו, תתקשו לנחש לאן ההמשך מוביל. ג'ורדן פיל רצה ליצור סרט אימה שלא יהיו שום טעויות לגבי הז'אנר אליו הוא משתייך ועשה עבודה טובה יותר מ-99% מהעוסקים כיום בתחום. אנחנו הוא לא רק מפחיד, הוא גם עוכר שלווה, מעורר מחשבה ובשום אופן לא מזלזל בקהל שלו. הוא מוצלח גם כסרט אימה וגם כסרט בכלל.

ביקורת: קפטן מארוול

MV5BMTE0YWFmOTMtYTU2ZS00ZTIxLWE3OTEtYTNiYzBkZjViZThiXkEyXkFqcGdeQXVyODMzMzQ4OTI@._V1__resize.jpg

 

היקום הסינמטי של מארוול חגג בשנה שעברה עשור לקיומו. 11 שנים עברו מאז הופעת הבכורה של איירון מן על המסך הגדול ורק עכשיו מגיע סרט בכיכובה של גיבורת-על. לא גיבור, גיבורה. למרות שוברי קופות כמו "משחקי הרעב", "לשבור את הקרח" ו"וונדר וומן", שהוכיחו שיש קהל לסרטים על דמויות נשיות, הגיבורות של מארוול נותרו בתפקידים משניים. האלמנה השחורה, סקרלט ויץ', הצרעה וגמורה הופיעו בסרטים שונים, אבל אף אחת מהן לא קבלה סרט משלה. למעשה, כולן הוגדרו כחלק מצוות כמו הנוקמים, שומרי הגלקסיה, ואיך שלא קוראים לברית הלא נוחה בין סקוט לאנג ומשפחת פים.

כעת, הגיע סוף סוף תורה של אישה לתפוס את קדמת המסך. "קפטן מארוול" הוא, מפתיע ככל שזה נשמע, הסרט הראשון ביקום של מארוול שעוסק בדמות נשית, בסיפור הרקע שלה ובאופן בו היא עתידה להשתלב בסרטים עתידיים, ספציפית "הנוקמים: סוף המשחק". כמו שלפני שנה, מארוול נזכרו להוסיף את "הפנתר השחור" לרשימה לפני שת'אנוס משתלט על העסק ובכך סמנו וי ליד התיבה של סרט עם גיבור לא לבן, קפטן מארוול, אף על פי ששם זה אינו נאמר מפורשות בסרט, היא הנסיון של החברה לקבל עוגיה פמיניסטית רגע לפני שנגמר השלב השלישי ביקום הקולנועי.

על כוכב לכת מרוחק, בהאלה, בירת אימפריית הקרי, וירס היא אחת החיילות המבטיחות במלחמה נגד הסקראלים, גזע ירוק עור המסוגל לשנות צורה. היא מתאמנת בקרב פנים אל פנים נגד המנטור שלה יון-רוג ומנסה ללמוד כיצד לשלוט בכוחותיה הכוללים, מלבד אינסטינקטים חדים וקשיחות בלתי ניתנת לעצירה, יכולת לירות אנרגיה מגופה. רגע לפני שהיא יוצאת למשימת השטח הראשונה שלה, וירס נפגשת עם המשכל העליון על מנת לקבל הכוונה ולהראות את מוכנותה. המשכל העליון לובש צורה שונה עבור כל קרי שניצב מולו ועבור וירס, זו אישה בגיל העמידה שדומה להפליא לאנט בנינג. וירס לא יודעת מדוע זו הדמות שמופיעה מולה, או מדוע היא חולמת עליה מדי פעם, אבל יש לה כעת משימה חשובה יותר: לכסח לסקראלים את הצורה וללעוס מסטיק. ונגמר לה המסטיק.

המשימה אינה צולחת והסקראלים שובים את וירס ומנסים לדלות ממנה מידע. היא מצליחה להימלט בכלי טיס מזדמן ומתרסקת על כדור הארץ, בשנה אותה המקומיים מגדירים כ-1995 אחרי שאיזה תינוק נולד בבית לחם והפך כנראה לעניין רציני בבגרותו. וירס מבינה במהרה שיש סקראלים גם בכדור הארץ והנסיון שלה לעצור אותם מושך את תשומת לבם של שני סוכני ש.י.ל.ד הנמצאים במקרה בסביבה – ניק פיורי ושותפו הצעיר פיל קולסון.

סרטי מארוול מתרחשים ברובם בסדר כרונולוגי זה אחר זה, אולם חלקם חורגים מקו הזמן הכללי. "קפטן אמריקה: הנוקם הראשון" מתרחש עשרות שנים לפני שיוזמת הנוקמים יצאה לפועל ו"הפנתר השחור" מתרחש בעצם מיד אחרי "חייל החורף" שיצא שנתיים לפניו. עדיין, קפטן מארוול הוא כנראה הנסיון הראשון של החברה להפיק סרט שלא רק מתרחש לפני שהיקום הסינמטי יצא לדרך, אלא גם מסביר איכשהו למה לא היה לדמות הראשית אזכור עד כה. הסיבה האמיתית היא כנראה שוירס לא נתפסה כמספיק מושכת קהל בעיני מקבלי ההחלטות בחברה, שרק עכשיו הבינו שיש מקום לסרט על דמות נשית ושהם יצטרכו קלף חזק במיוחד לקראת הסרט הבא של הנוקמים. אני מניח שכאשר "סוף המשחק" יצא לאקרנים, הוא יכלול נימוק אחר להתעלמות מקיומה עד כה, אבל אם להודות על האמת, קפטן מארוול נראה כמו סרט שנועד בעיקר להספיק להציג את וירס לקהל לפני שמנחיתים אותה לתוך מה שצפוי להיות הסרט הגדול ביותר בתולדות היקום של מארוול.

הלחץ על ההפקה בהחלט מורגש. במקום להיות תצוגה מעמיקה של דמות חדשה, עם כוחות שונים ממה שראינו עד כה, קפטן מארוול נראה מואץ. העלילה היא אוסף של רעיונות שהופיעו כבר בסרטים אחרים בז'אנר, כולל טוויסט שמארוול השתמשו בו לפחות פעם אחת יותר מדי. האפקטים, כולל אלה שנועדו להצעיר את סמואל אל. ג'קסון וקלארק גרג ביותר מעשרים שנה, לא גמורים. שני השחקנים האלה נראים יותר כאילו שמו להם פאה וכיסו אותם בהרבה איפור מאשר כמו גרסאות צעירות יותר של עצמם. שלא לדבר על כך ששפת הגוף של ג'קסון וגרג היא יותר של גברים מעל גיל חמישים (ואף מעל זה, במקרה של ג'קסון) ופחות של סוכנים בשיא כוחם שמנסים להציל את היום.

מה שכן ניסו לעשות זה להפוך את פיורי לדמות תמימה יותר, לפני שראה דברים שאף אדם אחר לא ראה, לפני שאבד את עינו ולפני שהפך קנאי לפרטיותו. זה רעיון טוב על הנייר, אבל התוצאה היא דמות שלא נראית קשורה בכלל לפיורי הזקן והמוכר. הוא מתנהג פחות כמו יוצא צבא שנמצא בעמדה בכירה בארגון ביון סודי, ויותר כמו מישהו שיצא היום לראשונה מהמשרד ולא ממש מפנים איך כל הקטע הזה של אקשן והצלת העולם עובד. יש כמה רגעים משעשעים בסרט ולג'קסון יש את הכשרון המולד לפתח כימיה אמינה עם כל אדם איתו הוא חולק מסך, זה פשוט לא מתחבר לניק פיורי שהופיע עד כה בקולנוע.

ברי לארסון מתגלה כבחירה טובה לתפקיד וירס. יש בה חום שמקרין כלפי חוץ ונותן את התחושה שאפשר לסמוך עליה, גם כשהיא מדברת על חייזרים משני צורה ועל פרויקטים סודיים שרק היא יודעת עליהם. יש ללארסון מראה של מישהי חביבה ושברירית, מה שמאפשר לה ללכת שוב ושוב נגד הציפיות של הקהל בתפקידיה השונים. היא הצליחה להיות כלבתא מתנשאת ב"סקוט פילגרים נגד העולם" ומנגד, גלמה אם אוהבת שמנסה לשמור על קור רוח מול עינוי מתמשך ב"חדר". בתור וירס, החיוך שלה אמור היה להסיח את הדעת, אבל כמו שכריס אוונס (שגם גלם נבל בסקוט פילגרים) הראה שאפשר להיות נער פוסטר וילד טוב וושינגטון די.סי. ועדיין לשכנע את הקהל שאתה הלוחם הטוב ביותר של המין האנושי, גם לארסון משכנעת שלמרות החביבות והחליפות הצמודות, היא מישהי שכדאי לעמוד מאחורי בזמן קרב. יש פספוס באפיון של הדמות כמי שצריכה כביכול ללמוד לשלוט ברגשות שלה, בעוד לא נראה שיש לה בעיה לעשות את זה לאורך הסרט. זה מסר נחמד נגד הפטריארכיה שמנסה לעצב נשים לפי טעם מסוים ולמנוע מהן למצות את הפוטנציאל שלהן, אבל התסריטאים התרשלו בנסיון לשלב אותו לאורך העלילה.

באופן כללי, קשה שלא לראות בקפטן מארוול פספוס. עם צוות שחקנים מכובד, עשרים סרטים קודמים לרפרנס אליהם, דמות ראשית שטרם נשחקה בתודעת הציבור ומודעות אמיתית לצורך לתת יותר מקום לנשים בסרטים הוליוודיים, עדיין יצא סרט שהוא לא יותר מסביר. אולי חלק מזה קשור לתקציב הנמוך ביחס לסרטים שקדמו לו ("רק" 152 מיליון דולר), אבל נראה שלחץ של זמן וזוג במאים שלא מתחברים לסגנון הכריעו את הכף. הסרט מכיל פסקול של שירי רוק משנות התשעים, פחות או יותר כל מה שנחוץ על מנת להוציא אותי עם חיוך ענק, אבל לא משכיל להשתמש בהם. רובם סתם מנוגנים ברקע וכשנעשה שימוש בשיר עבור סצנת אקשן… הוא עדיין סתם מנוגן ברקע. בניגוד ל"תור: ראגנארוק" או "שומרי הגלקסיה" שנהנו לשחק על החיבור בין צליל לתמונה, קפטן מארוול נעדר את המגע האישי שיתן לרגעים האלה תחושה בלתי נשכחת. ברי לארסון יודעת מה זה לעבוד עם במאי שאוהב לשלב מוזיקה בסיפור כי שוב, היא הייתה "בסקוט פילגרים נגד העולם". אמנם תפקיד קטן יחסית, אבל עם חתיכת כניסה מוזיקלית.

חבל לי לרדת על קפטן מארוול, כי באמת שהגיע לדמות הזו יותר. יש פה גיבורה שצריכה לשנות עוד רגע את מאזן הכוחות ביקום הסינמטי וכל מה שאני זוכר ממנה זה שהיא טייסת טובה. עד כמה שטוני סטארק ישמח למישהי כזו במצבו הנוכחי, צריכים לתת יותר כדי שיהיה באמת אכפת מהדמות. כמו שהפנתר השחור הגיע ל"מלחמת האינספוף" כחלק מבוזבז מבליל הדמויות בסרט, במקום שיהיה לי אכפת ממנו כמו שאכפת לי מגרוט, דמות שמסוגלת לומר רק שלוש מילים, גם וירס תגיע לסוף המשחק בתור ההיא שהיה לה סרט משלה לפני חודש ולא באמת הספקתי להתגעגע אליה או לפתח דאגה כלשהי לגורלה. החפזון בו קפטן מארוול הופק מורגש וכל המעורבים בו נפגעים מכך. סרט בסדר גודל כזה, שאמור להשתלב בתוך סדרת סרטים גדולה עוד יותר, צריך יותר זמן בפיתוח ובשלבי העריכה. הוא צריך יותר זמן בשביל לשווק את הדמויות וליצור געגוע. אני מקווה שההופעה הבאה של וירס בקולנוע תהיה יותר משמעותית, כי את הבכורה שלה בזבזו על סרט לא גרוע, אבל גם ממש לא רב השפעה כפי שהיה צריך להיות.

ביקורת: מילים נרדפות

Synonymes1_resize.jpg

 

בשנת 2010, שודר פרק של "משפחת סימפסון" בו המשפחה הצהובה מבקרת בירושלים. בשביל להשיג יותר משיכה לקהל בינלאומי, לוהקו לתפקידי אורח שני דוברי העברית המפורסמים ביותר של אותו הזמן, סשה ברון כהן ויעל נעים (גל גדות עוד הייתה עסוקה בלגלם דמויות משנה עם שמות כמו ג'יזל ונתניה). התגובות לדיבוב של ברון כהן היו חיוביות, כאשר רבים הופתעו כמה טוב לכד את המבטא הצברי של דמותו. הפרק עצמו, לעומת זאת, עורר חוסר נעימות, במיוחד בקרב ישראלים. בעוד היה צפוי שארצנו הקטנטונת תוצג באופן שטחי וקריקטוריסטי, זו הייתה הקריקטורה הלא נכונה. הישראלים הוצגו בפרק כאוסף של דתיים מיליטנטים שיודעים קרב מגע ומדברים יידיש, כאילו כל אדם שני בארץ שרת בנח"ל החרדי. החטא הגדול ביותר היה שיבוש מוחלט של הגאוגרפיה והמצב המדיני-בטחוני כאשר הפרק הציג כיצד ירושלים, ממוקמת במישור מדברי, נמצאת במרחק רכיבת גמל קצרה מחוף נטוש של ים המלח.

ההצגה השגויה הזו של ישראל היא לא דבר חדש. נתב"ג מוצג בדרך כלל כשדה תעופה קטן בלב המדבר, לכל הישראלים יש מבטא של יהודים מבורו פארק, היין המקומי הוא יין פטישים, אף אחד לא זז בשבת, כולם היו קרביים בצבא וישראלית בוגרת שמסתובבת בפאב בלונדון לא מבינה מה זה "ביי" וחושבת שמדברים על השדיים שלה כששואלים אותה לשמה. הדברים האלה עוד נסלחים כשהם מבוססים על חוסר הכרות בגוף ראשון עם המדינה, אבל יש מקרים בהם יוצרים ישראלים מסתמכים על בורות של זרים בכדי ליצור סיפור יותר מרתק. עמוס גיתאי הואשם לא פעם בכך שהוא מתעלם מהמציאות על מנת ליצור סרט שיקרוץ יותר לקהל בינלאומי, ו"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז מתרחש ברובו בנקודה בלתי קיימת, בה שחקנים יהודים מגלמים פלסטינים רק כדי ליצור מראה יותר קוסמופוליטי. אלה פרטים קטנים שצופים בגרמניה, בצרפת, בארצות הברית או באוסטרליה לא יעלו עליהם, אבל כל ישראלי עם טיפה ידע כללי יבין שאינם נכונים. "מילים נרדפות" של נדב לפיד הוא, לפחות במבט שטחי, החבר החדש בקבוצת הסרטים שעוסקים בישראל מבלי באמת לעסוק בישראל ובונים על כך שלא ישאלו יותר מדי שאלות.

יואב הוא ישראלי אחרי צבא שמגיע לפריז כשכל רכושו בתרמיל אחד. הוא מאבד הכל בלילה הראשון ונמצא למחרת בידי שני שכנים, כאשר הוא קפוא. השניים, אמיל וקרולין, מצילים אותו ונותנים לו בגדים וכסף על מנת שיוכל להסתדר לימים הקרובים. אסיר תודה, יואב שומר על קשר איתם והופך לחברם הקרוב. הוא מספר להם שעזב את ישראל ללא שום כוונה לחזור ושמעכשיו, ידבר רק בצרפתית ויחיה כצרפתי. אמיל, הרוצה להפוך לסופר מפורסם, מרותק מהסיפורים של יואב ושואב מהם השראה, בעוד קרולין מנגנת באבוב ומגלה חוסר חיבה מתמשך ללבישת מכנסיים בבית. כן, זו באמת מידת העומק של הדמות שלה.

בלית ברירה, יואב מוצא עבודה כמאבטח בשגרירות הישראלית, שככל הנראה מפעילה מנגנון סינון רופף במיוחד. ההתנהגות המוזרה שלו לא מרתיעה אף אחד, העיקר שהוא משלנו. יואב אפילו מתחבר לירון, מאבטח שלא שמע על ההנחיה לשמור על פרופיל נמוך בחו"ל ומקפיד להציג את עצמו כיהודי, לחבוש כיפה בציבור ואף להמהם את התקווה כדי לראות אם כבר נולד הבן זונה שיעצור את ישראל. בכדי להקל על יואב, מצוות אליו בית"ריסט צרפתי (ואני לא לגמרי בטוח אם הכוונה היא לחניך מבוגר במיוחד בתנועת הנוער בית"ר, או לאוהד בית"ר ירושלים) בשם מישל שכל כך מיליטנטי, שבמפלגת כחול לבן בקשו ממנו להתרחק קצת כי הוא גורם להם להראות כמו ג'ובניקים.

אם שמעתם על מילים נרדפות לפני שעלה לאקרנים, סביר להניח שזה היה בזכות הזכיה שלו בדב הזהב בפסטיבל ברלין. כבוד גדול שמראה על הנגישות של הסרט לקהל בינלאומי, אבל באופן לא מפתיע, גם על הריחוק שלו מעיסוק רציני בזהות הישראלית והיהודית. זה נושא מאוד רחב לדבר עליו, הרבה מעבר למה שניתן בדרך כלל להספיק בשעתיים, ומילים נרדפות בקושי מתחיל לחקור את הנושא. אין הסבר מפורט להחלטה של יואב להתכחש לישראליותו, רק שזה כנראה קשור למשהו שקרה בזמן השרות הצבאי. אנחנו יודעים שהוא היה חיל מצטיין ושהוריו נהגו לקרוא לו בילדותו על מלחמת טרויה, תוך שהם משמיטים את הסוף של הסיפור. אתם יודעים, הקטע עם הסוס שהוא החלק היחיד ש-99% מהמין האנושי יודע על מלחמת טרויה. אני לא יודע אפילו למה הקריאו לו דווקא את זה, כנראה שבדיוק נגמרו העותקים של פינוקי מחריב את קרתגו.

ככל שאנחנו לומדים יותר על יואב, ידוע עליו פחות. כל פרט שהוא מוסיף על חייו לפני המעבר לפריז, רק מרחיק עוד יותר את ההסבר למעבר עצמו. הוא אומר בתחילת הסרט שישראל תמות לפניו ורוכש מילון בעזרתו הוא לומד מגוון מילים צרפתיות לתאר את עלבונה ורשעותה של ישראל, אבל לא עומד מאחורי זה שום סיפור. כל הסיפורים שהוא מספר לאמיל הם אישיים וקצרצרים. אף אחד מהם לא מעיד על התנהלות חריגה של צה"ל או של הממשלה וחלקם בברור אינם נכונים אם אתם יודעים משהו על השרות הצבאי בישראל. אם "פוקסטרוט" ספר גוזמאות על צה"ל ועל ההתנהלות הלקויה שלו, מילים נרדפות בקושי מכיר בכך שחיילים עושים משהו מעבר לנשיאת נשק. השרות הצבאי שלי היה יותר מעניין מזה של יואב כפי שהוא מוצג בסרט, ואני העברתי שליש מתוכו במשחק סוליטר והחלפה יומיומית של תמונת הרקע במחשבי המשרד לתמונה של אורנגאוטן.

ככל שהסרט מתקדם, נדמה שהעדר הסיבה המדויקת לעזיבת הארץ הוא מכוון. יואב נראה כמי שנמצא בהלם קרב, עם דגש על המילה הלם. הוא מדבר מוזר, לא רק בגלל פערי השפה, אלא גם כי הראש שלו בונה משפטים בצורה הרבה יותר יצירתית מהאדם הממוצע. הוא מתעקש לא לדבר עברית, גונב גלויות בזמן שהוא משלם על מוצר יקר בהרבה ורוב הזמן, בקושי מרים את הקול. כאשר הוא סוף סוף פותח את הפה, אפשר להבין שהסיפור אינו קשור למדינת ישראל, אלא לאדם עצמו. לפחות, אני מקווה שזו הכוונה של הבמאי, כי בתור סרט פוליטי, מילים נרדפות הוא די נוראי. אין לו אמירה, אין לו נכונות לתאר ארועים ספציפיים, הוא מציג את הישראלים בצורה שטחית ואת הצרפתים כחסרי עמוד שדרה. הוא מכיר בכך שהיו פיגועים המוניים באירופה ושחלקם נבעו ממניעים אנטישמיים, אבל מציג עובדה זו דרך פיהן של דמויות מוקצנות שאינן מסוגלות לצאת ממצב לחימה. המפגש בין ירון ומישל כאילו נלקח מפרק של "ארץ נהדרת" מרוב שהוא מגוחך ושוב, לא ברור אם זו הכוונה או לא. אמירה פוליטית לא שווה הרבה אם היא לא באמת אומרת כלום ומילים נרדפות, כמו הדמות הראשית בו, מסרב להיכנס לפרטים החשובים באמת.

יש בסרט עיסוק רב לא רק בזהות לאומית, אלא גם במיניות וגם כאן, יואב לא מספר הרבה. אמיל וקרולין מציגים יותר משיכה על המסך כלפי יואב מאשר אחד כלפי השניה ויואב לא באמת מסרב לשום נסיון פיתוי ולא חשוב מצד מי הוא מגיע. אולי זה עניין של בלבול ואולי חלק מהחופש החדש שהוא מרגיש בפריז. גם כאן, לא נאמר דבר על ההיסטוריה המינית שלו בישראל, להוציא שיחת וידאו קצרצרה שנותנת הצצה למה שנשאר מאחור. הסרט מתחיל בהצגה מלאה של נתוניו הטבעיים של טום מרסייה, המגלם את יואב, מה שמבהיר מהתחלה שנדב לפיד לא הגיע להציג תמונה מצונזרת של ההווה, חרף סרובו לעסוק בעבר.

רוב השחקנים בסרט אינם מוכרים לצופה הממוצע. חלקם, כמו מרסייה, הם שחקני תאטרון שזהו הצעד הראשון שלהם בעולם הקולנוע. הדבר מורגש מאחר ונראה שמרסייה ושות' חשים טבעיים יותר במונולוגים מלאי פתוס מאשר בשיחות חולין פשוטות מול מצלמה. מנגד, אולי זו אשמת התסריט. אני לא אומר שמילים נרדפות נכתב בידי תוכנת מחשב שסרקה כל קישור אפשרי על המילים "ישראל", "צרפת" ו"צה"ל", אבל מעטים הסרטים שנראו כל כך קרובים לכך. התקשורת בין בני האדם בסרט מרגישה מלאכותית, כאשר הדמויות נעות בין סטראוטיפ אחד לשני, בלי שאף אחד יספק שורה מקורית. אמיל נראה, נשמע ומתלבש כמו תאו מ"החולמים" של ברטולוצ'י ולקרולין אין תפקיד מעבר ללהיות יפה ולחכות שהגברים ירשו לה להשחיל מילה. היצוג של ישראל כל כך מבוסס על הדימוי שלה בעולם, שהשיר היחיד בעברית שנשמע לאורך הסרט הוא "הללויה", וזה בהקשר עוד יותר אקראי מזה שהופיע בו ב"סיפורים פרועים". בנוסף, אפשר להפסיק כבר עם סצנות של חיילים רוקדים עם נשק? עברו 11 שנים מאז "ואלס עם באשיר", הגיע הזמן למצוא ביטוי מקורי יותר לאבסורד של המלחמה.

עוד קושי משמעותי בסרט הוא הצילום. שי גולדמן הוא צלם ותיק שלזכותו כמה מהסרטים היותר מרשימים חזותית בתולדות הקולנוע הישראלי. עם זאת, הוא לא יודע ולא צריך לצלם תוך הליכה. יש לא מעט סצנות בהן יואב מסתובב ברחובות והמצלמה כאילו הולכת לצדו. מדובר בסיוט בלתי ניתן לצפיה. הייתי חייב להסיט את העיניים מהמסך כדי לא לקבל כאב ראש מהנדנוד נטול הפוקוס של התמונה. כשהמצלמה יציבה, הסרט נראה בסדר. לא משהו יוצא דופן, אבל לפחות נסבל. כבונוס לחוסר הנעימות, פריז אמורה להיות עיר יפהפיה, אבל כאן היא אפרורית ומשעממת, בעוד דווקא הצילומים מישראל הם שטופי שמש ומלאי חיים. שוב, אני נאלץ לחזור על עצמי, לא ברור אם זה מכוון או לא.

ואלה המילים המגדירות את הסרט כולו. מצד אחד, לפיד שתל לכל אורכו רמזים קטנים לכך שהסיפור של יואב הוא יותר אישי מאשר לאומי. מצד שני, כל שאר היהודים בסרט מוצגים כבעלי תסביך רדיפה וחיבה מוגזמת לאקשן. מצד אחד, כל מי שיודע חשבון פשוט וקצת היסטוריה ימצא חורים בטענה שחיל משוחרר בן עשרים וקצת שרת בדרום לבנון ושסבו הוא ניצול שואה שעלה לארץ בתור אדם בוגר (וכן, הסרט מתרחש כיום). מצד שני, מה אם זו הנקודה? נדב לפיד יצר פה אולי את התחקיר האנושי המעמיק ביותר שנראה בקולנוע הישראלי מזה לפחות עשור, או שהוא יצר אוסף של קלישאות שמנסות להתחנף לקהל אירופי תוך התעלמות ממורכבותה של המציאות. שום דבר בסרט לא מבהיר מה הכיוון האמיתי וזה הופך את כולו לדי חסר פואנטה. כשאי אפשר לקבוע האם הוא מבריק או מטופש לחלוטין, סאטירה או דרמה נטולת מודעות עצמית, התחושה בתום הצפיה היא בעיקר "זהו?".