פרק 266 – הטורף נגד הטורף

31 שנים לאחר שנחת לראשונה בכדור הארץ, הטורף חוזר. אנחנו מקדישים את הפרק להבדלים בין העבודה של שיין בלאק הבמאי בסרט מ-2018, לבין העבודה שלו כשחקן משנה נשכח בסרט מ-1987.

ספוילרים לשני הסרטים.

מודעות פרסומת

ביקורת: הבית עם השעון המסתורי

sfl-the-house-with-a-clock-in-its-walls-20180829_resize.jpg

 

עושה רושם שקסמים הולכים ונעשים נושא פופולרי לסרטים לכל המשפחה בזמן האחרון. לפני ההקרנה של "הבית עם השעון המסתורי", הוקרנו טריילרים לסרט החדש בסדרת "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ול"מרי פופינס חוזרת". אף אחד מהשלושה אינו מבוסס על רעיון מקורי לחלוטין, אבל מעניין שכולם יוצאים לקראת סוף השנה ומיועדים פחות או יותר לאותו קהל. הייתי מצפה שדבר כזה יקרה עוד קודם, בזכות ההצלחה של ספרי וסרטי הארי פוטר, אבל רוב הסרטים שיצאו בעקבותיהם, התרחשו בתוך עולם קסום, בעוד אלה שיוצאים כעת, מתרחשים בעיקר בעולמנו.

הנסיון הכי זכור מהעשור הנוכחי לקונספט דומה, הוא "שוליית המכשף", סרט שבזבז בחוסר אחריות את הפוטנציאל שלו על עלילה גנרית, הומור יבש והופעה לא מספיק מופרעת של ניקולס קייג'. סרטים כמו עיבודים לספרי נרניה וחומריו האפלים, התרחשו בתוך עולמות פנטזיה בעלי כללים משלהם, בהם קסם הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. הבית עם השעון המסתורי ושני הסרטים שהטריילרים שלהם הוצגו לפניו, מציעים גישה שונה בה דמויות מהעולם שלנו, שחושבות על קסם כלא יותר מאחיזת עיניים שנועדה לבדר את הקהל, פוגשות בדמויות שמוזר להן לעשות דברים שלא באמצעות כישוף.

לואיס בן העשר אבד את הוריו בתאונה. כפי שקורה פעמים רבות בסרטים, הוא עובר לחזקתו של דוד מסתורי אותו לא פגש מעולם. הדוד ג'ונתן הוא טיפוס קצת מוזר, כזה שלובש קימונו במקומות ציבוריים ומנגן בסקסופון בשלוש לפנות בוקר, אבל איש טוב בסך הכל. הוא לא באמת יודע איך להיות מבוגר אחראי ומאפשר ללואיס לעשות ככל העולה על רוחו. יש לג'ונתן רק כלל אחד שהוא דורש מאחיינו לקיים: לא לפתוח את הארון בסלון. הארון הגדול והמסתורי עם הקישוטים היפים שניצב במקום גלוי במרכז הבית וג'ונתן מתחמק מתשובה בכל פעם ששואלים אותו מה יש בתוכו. את הארון הזה, לא לפתוח.

המוזרות של ג'ונתן אינה מתבטאת רק בהתנהגותו, אלא גם בבית המלא בחפצים קסומים, רהיטים חיים ושעונים בכל פינה. כפי שלואיס מגלה במהרה, ג'ונתן הוא וורלוק (מכשפה בן) שמסוגל לבצע כישופים ברמה נמוכה. שכנתו וחברתו הטובה, פלורנס זימרמן, היא מכשפה חזקה בהרבה, אולם בזמן האחרון אינה במיטבה בכל הנוגע לשימוש בכוחותיה. לואיס רוצה ללמוד כיצד להפוך לוורלוק בעצמו, במיוחד בהתחשב בקשיי ההסתגלות שלו בבית הספר, שם הילד היחיד שאינו מזלזל בו הוא טרבי, הרץ לנשיאות מועצת התלמידים. ג'ונתן לא נלהב מהרעיון, אבל מוכן לתת צ'אנס.

כשחושבים על סרט של אלי רות', צרוף המילים "לכל המשפחה" לא אמור לעלות בראש. רות' מוכר בעיקר כבמאי של סרטי אימה גרפיים במיוחד וכמי שגלם את דוני דונוביץ, "הדב היהודי" בסרט "ממזרים חסרי כבוד". זה לא בן אדם שהייתם בוחרים בו לספר סיפור לפני השינה לילדים ועם זאת, הבית עם השעון המסתורי מיועד קודם כל לצופים צעירים.

יש לציין שהתשובה לתהיה "איך יראה סרט פנטזיה לילדים מהבמאי של הוסטל" היא "בדיוק איך שנדמה לכם". הבית עם השעון המסתורי הוא הדבר הכי קרוב מהשנים האחרונות להגדרה של סרט אימה לילדים. הוא לא קשה במיוחד לצפיה, או עוסק בנושאים טורדי מנוחה, אבל יש בו הרבה אלמנטים של סרטי אימה שנשמרים לרוב לקהל בוגר יותר. כל מיני הקפצות, בובות קריפיות למראה, איורים של שדים ופינות חשוכות שנותרות מחוץ לאור מסיבה טובה, אלי רות' משתמש בהרבה טריקים מוכרים בכדי לדאוג שהקהל חש את הסכנה בעלילה.

זה עובד באופן חלקי, מכיוון שבלי הרגעים המפחידים, מדובר בעיקר בסרט בלתי מזיק. ג'ק בלאק מספיק מאופק בכדי לא לעלות על העצבים, קייט בלנשט ממשיכה להזדקן לאחור (איך היא בת 49 ונראית יותר צעירה מרוב הקאסט של פיץ' פרפקט?) ולהיות מלכה באופן כללי. כשאין סכנה באיזור, הבית המוזר דווקא מאוד חברותי וכולל כורסה שמתנהגת כמו כלבלב ושיח בצורת גריפון בעל בעיות לשלוט בצרכים. אוון וקרו, המגלם את לואיס, הוא שחקן די נוראי, אבל כשהמוזרות האישית שלו מתבטאת בעניבת פרפר ומשקפי רוח ישנים שהוא אוהב ללבוש לכל מקום, עושה רושם שדברים כמו מות הוריו ובריונות בבית הספר הם לא סוף העולם.

הסרט מצליח להיות מרהיב למראה מצד אחד, וכואב לעין מצד שני. הצד המרהיב הוא בעיצוב האמנותי ובעיצוב הדמויות. העלילה מתרחשת ב-1955 ומעבר למחוות מתבקשות ל"בחזרה לעתיד", הבית של ג'ונתן הוא יצירת אמנות בפני עצמה. כל חדר משמש לצורך אחר ומספר סיפור אחר. הוויטרז' הנע ליד המדרגות הוא דרכו של הבית עצמו לתקשר עם לואיס, בעוד החיבה של פלישיה לצבע הסגול והשימוש בדלעות ובברזל להרחקת רוע משתלבים בצורה מעניינת עם מבנה הבית. החדר בו לואיס ישן הוא אחד היפים שראיתי בקולנוע והייתי מאוד שמח לקבל את המספר של מעצב הפנים שהבעלים הקודם של הבית השתמש בו.

מנגד, יש בעיה רצינית עם האפקטים החזותיים. בהתחשב כמה גדול החלק מהעלילה שעוסק בשילוב כשפים בעולם האמיתי ובכך שהבית כמעט חי בפני עצמו, הצוות של אלי רות' עשה עבודה נוראית בכל מה שאינו נוגע לצביעת קירות ובחירת מלתחה. אני לא יודע איך עם תקציב של 42 מיליון דולר לא הצליחו להשיג אפילו אנימטור אחד סביר, אבל האפקטים האיומים מעכירים על כל שאר הסרט.

עם מוזיקה שנשמעת כמו העתקה מכוונת של דני אלפמן, עלילה פשוטה יחסית וטוויסטים שאולי אחד מהם מפתיע, הבית עם השעון המסתורי מצליח להיות בדיוק מספיק מבדר ועשיר בדמיון בכדי להצדיק את קיומו. אלי רות' מסתדר בטבעיות מפתיעה עם הז'אנר, למרות שזו הפעם הראשונה שביים סרט לכל המשפחה. יש רגעים פחות טובים, ולא ברור לי איך אוון וקרו עבר את האודישן לתפקיד הראשי. עם זאת, הסרט יפהפה למראה, מצחיק לפרקים, מספיק מותח בשביל להחזיק צופים צעירים לכל אורכו ומוכיח איך גם בלי להשקיע מאמץ, קייט בלנשט משדרגת כל סצנה בהשתתפותה. לא זה הסרט שיכריע האם הרעיון של שילוב קסמים בעולם האמיתי הוא משהו ששווה להוליווד להשקיע בו לטווח ארוך, ונראה שאלי רות' מודע לכך. הוא מנסה ליצור חוויה מבדרת לכל המשפחה, עם יסודות של אימה ומצליח בכך רוב הזמן. רק אם אפשר פחות בדיחות על הפרשות גופניות, יהיה נחמד.

פוסט פסטיבלים – מחפשים פייבוריט

שלושה פסטיבלים גדולים נתן לנו הקב"ה. את ונציה ואת טלורייד ואת טורונטו. מהרגע שנשמעה יריית הפתיחה בצפון מזרח איטליה ועד לרגעי הסיום באונטריו, היה ברור לכולם ששלושת הפסטיבלים האלה מעניינים את התקשורת מסיבה אחת בלבד: אוסקר.

לאורך העשור האחרון, הזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר כמעט תמיד נחשף לראשונה באחד מפסטיבלי סוף הקיץ. זהו בדיוק התזמון המתאים לבנות קמפיין לפרסי סוף השנה, ליצור רחש בקרב הקהל, לנופף בחותמת איכות של בחירה רשמית בפסטיבל ולא לצאת סופית מכל החורים לפני שההצבעה לאוסקר מסתיימת. הוליווד למדה איך לעבוד במסגרת הזמן הזו ומארגני הפסטיבלים נהנים מחשיפה תקשורתית ומבכורות אטרקטיביות יותר בזכות שיתוף הפעולה מצד המפיצים.

בדרך כלל, הייתי אומר עכשיו שיש לנו פייבוריט ועוד סרט או שניים שאולי עוד יביאו לשינוי מומנטום ויתנו לו תחרות ראויה על פרס האקדמיה. השנה, חמישה-שישה סרטים יצאו מעונת הפסטיבלים עם באז רציני לאוסקר. בואו נבחן את הבעד ונגד של כל אחד מהם.

 

כוכב נולד (במאי: בראדלי קופר)

בעד: כנראה ה-סרט מבחינת הדיבור כרגע. הקרנת הבכורה שנקבעה לו בימים הראשונים של פסטיבל ונציה, והבכורה הצפון אמריקאית לקראת סוף פסטיבל טורונטו, הבטיחו שההתלהבות מהסרט באה בשני גלים וכך נשמרה לאורך זמן. בראדלי קופר, שזהו סרטו הראשון כבמאי, הרשים את המבקרים גם לפני וגם מאחורי המצלמה, וליידי גאגא שבתה את לבם. האקדמיה אוהבת כלבויניקים שלוקחים על עצמם מספר תפקידים בהפקה ולקופר יש לפחות ארבעה (כולל הפקה וכתיבה). הסיפור פשוט יחסית, אבל עם מספיק טוויסט מודרני בשביל לא להראות כמו העתקה של אחת הגרסאות הקודמות. למרות (ואולי בזכות) תאריך יציאה מוקדם יחסית, כוכב נולד הוא הסרט הראשון השנה שמדברים עליו ברצינות לא רק כמועמד לאוסקר, אלא כבעל סיכוי של ממש לזכות.

נגד: זה רימייק של רימייק של רימייק. בהחלט אפשרי שלמרות ההתלהבות, הרבה חברי אקדמיה יעדיפו משהו מקורי יותר. יתכן גם שלאור הנסיון של האקדמיה להוסיף מגוון אתני ומגדרי לשורותיה, סרט על אנשים לבנים שמנסים להצליח בעולם המוזיקה, פחות יקלע לטעם המצביעים שאינם זקנים לבנים. בנוסף, ההתלהבות המוקדמת מכוכב נולד מזכירה את זו שהייתה מלה לה לנד לפני שנתיים. כל כך מהרו להכתיר אותו בתור הסרט שיקח את האוסקר, שהרבה אנשים שכחו שאור ירח גם זכה לתגובות נלהבות במקביל. אנחנו יודעים איך זה נגמר.

 

maxresdefault_resize.jpg

 

המועדפת (במאי: יורגוס לנתימוס)

בעד: כבר כמה שנים אומרים שאם יורגוס לנתימוס יעשה סרט נגיש יותר לקהל הרחב, הוא סוף סוף ישיג דריסת רגל בהוליווד. נראה שזה מה שקורה עם הדרמה הקומית ההיסטורית על מאבקי כח בחצר המלכה אן. צוות השחקניות ובראשן אוליביה קולמן, קנה את המבקרים, והתסריט השנון משתלב בצורה מעוררת תאבון עם עיצוב היסטורי מרשים. האקדמיה פחות הולכת כיום על סיפורים שמתרחשים לפני יותר ממאה שנה, אז אולי הגיע הזמן לצלול עמוק יותר להיסטוריה.

נגד: בשנה חלשה יחסית, המועדפת היה יכול לממש את שמו ולהפוך בקלות לפייבוריט לאוסקר. השנה, נראה שהתחרות די קשה וסרטו של לנתימוס עשוי להיעלם בין שאר הזוכים הפוטנציאליים. המבקרים אוהבים את הציניות שלו, אבל לא בטוח כמה טוב יתקבל בקרב חברי האקדמיה. כמה שינסה להתקרב למרכז, לנתימוס תמיד יהיה במאי קצת מוזר, עם גישה אנטי-בידורית לסרטיו. העצמה נשית היא דבר שהולך עכשיו בהוליווד על הנייר, אבל לא בטוח עד כמה הדבר יתבטא בהצבעה חשאית.

 

the-favourite-trailer-1_resize.jpg

 

סיפורו של רחוב ביל (במאי: בארי ג'נקינס)

בעד: לפני שנתיים, סרטו של ג'נקינס זכה באוסקר בטוויסט של הרגע האחרון. הפעם, הוא יבוא לבמה בלי טעויות ותיקונים, כשכל הוליווד יודעת מי הוא. סיפורו של רחוב ביל הוא מאותן מלודרמות על רקע גזעי וביקורת מעמדית שהאקדמיה נזכרת להצביע להן מדי פעם. הטריילר נראה נהדר ועם צוות שחקנים גדול, תהיה לו תמיכה מצד הענף המיוצג ביותר בקרב מצביעי האוסקר. אחרי כוכב נולד, זה הסרט שהכי דברו עליו בהקשר של זכיה בפסלון המוזהב, אלא שבניגוד לפעם הקודמת, עכשיו ידעו לא לזלזל בסיכוייו של ג'נקינס.

נגד: בפעם הקודמת גם הייתה יותר הסכמה בקרב מבקרים שאור ירח הוא אולי הסרט הטוב ביותר של השנה. סיפורו של רחוב ביל נחשב לטוב, אבל לא עד כדי כך טוב. נשמעו טענות על כך שהתקציב הנמוך אינו תואם את חזונו של הבמאי וקשה לחזות מראש מתי תופסים את האקדמיה בשנה בה היא רוצה להצביע דווקא לסרט טעון פוליטית. מלודרמה על רקע גזעי זה גם תיאור די מדויק של התרסקות, סרט שעד היום  לא ברור איך האקדמיה העדיפה על פני כל אחד מארבעת המועמדים האחרים (חוץ ממינכן, אולי). הזכיה של אור ירח הגיעה במקביל לנסיון של האקדמיה לפצות על העדר מועמדים שחורים שנה לפני כן, אפקט שסיפורו של רחוב ביל לא יהנה ממנו.

 

if-beale-street-could-talk_resize.jpg

 

אלמנות (במאי: סטיב מקווין)

בעד: כמו ג'נקינס, גם סטיב מקווין ביים זוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ולא זכה על בימויו. כמו לנתימוס, גם סטיב מקווין הראה שכאשר הוא פונה לקהל רחב יותר מבסרטיו הראשונים, נוצר חיבור טבעי להפליא. אלמנות מכיל צוות שחקנים גדול, שזה תמיד טוב באוסקר, ובראשו ויולה דיוויס, שזה מעולה כי האקדמיה מתה על ויולה דיוויס. האקדמיה תמיד הראתה חולשה מוזרה לסרטים אלימים, גם אם זה פחות מורגש בעשור הנוכחי. יש דיבורים על אוסקר ואם בגילדות של הוליווד יתחברו אליו, מדובר במועמד אידאלי לאוסקר.

נגד: אחרי התלהבות ראשונית מצד המבקרים בטורונטו, שכחו מהסרט בקלות מפתיעה. זה אף פעם לא סימן טוב אם הפסטיבל נגמר ולא מדברים על הסרט שלך. מהטריילרים קשה להגדיר את הז'אנר אליו הסרט משתייך ועד כמה הוא אפל לעומת מבדר. אם הטון המבלבל הזה קיים גם בסרט עצמו, יהיה לו קשה לגייס מספיק תמיכה בקרב חברי האקדמיה. האוסקר הוענק בשנתיים האחרונות לסרט על אפרו-אמריקאים ולסרט עם אישה בתפקיד הראשי. לתת את הפרס לסרט עם אישה אפרו-אמריקאית בתפקיד הראשי יכול, עם כל המאמצים לייצר יותר מגוון בקרב המצביעים, להיתפס כקשה מדי להזדהות עבור לא מעט חברי אקדמיה. אני מקווה שהמשפט האחרון יתגלה כלא נכון.

 

widows-movie-trailer-viola-davis-michelle-rodriguez-elizabeth-debicki-cynthia-enrivo-tom-lorenzo-site-15_resize.jpg

 

הספר הירוק (במאי: פיטר פארלי)

בעד: הזכיה המפתיעה של הספר הירוק בפרס חביב הקהל בטורונטו, מיד הקפיצה אותו לראש טבלאות ההימורים. הפרס הזה מוענק בשנים האחרונות בעיקר לסרטים שמגיעים עד למועמדות לאוסקר, כך שמדובר בחשיפה מעולה. העלילה מזכירה גרסה מהופכת של הנהג של מיס דייזי, סרט שזכה באוסקר, הרבה בזכות הרעיון להסביר על גזענות ושוויון הזדמנויות דרך דמות חיצונית למאבק. ויגו מורטנסן ומהארשאלה עלי גם הצטרפו למרוץ ומכיוון ששניהם שחקנים שהאקדמיה כבר הכירה בכישוריהם, הם מסוגלים לסחוב בבטחה את הסרט על גבם. בנוסף, מבין הסרטים המוזכרים כאן, זה היחיד עם 100% טריות באתר רוטן טומייטוז. זאת אומרת שאף מבקר עוד לא נתן לו ביקורת שלילית.

נגד: הוא כן קבל הרבה ביקורות מעורבות. הבעיה במדד של רוטן טומייטוז היא שהאתר נותן ציונים בראיה של שחור-לבן. האם הביקורת חיובית בסך הכל, או לא. בבדיקה הזו, נספרות גם ביקורות של שלושה כוכבים, או כאלה שהביעו הרבה הסתייגות מחלקים בסרט, אבל לא מהסרט כמכלול. הציון שלו במטאקריטיק, העומד על 68%, כנראה יותר מייצג. מה גם שפיטר פארלי מקושר בעיקר עם קומדיות וולגריות ויהיה מאוד קשה למצוא לו אוהדים בתעשיה אחרי שהיה מעורב ביצירת סרט 43 השנוא.

 

GreenBookTrailer_resize.jpg

 

רומה (במאי: אלפונסו קוארון)

בעד: אם לא היה ברור עוד קודם שלרוב המבקרים יש דעה מאוד חיובית כלפי אלפונסו קוארון, רומה הפך אותו לאדונם המוחלט. הסרט החצי-אוטוביוגרפי נחשב בעיני רבים לארוע הקולנועי של השנה ואין ספק שיככב בסיכומים ורשימות בסוף דצמבר. קוארון ביים, כתב, צלם וערך סרט שכבר נבחר לייצג את מקסיקו באוסקר וכנראה ישבור את הבצורת של המדינה עם אוסקר ראשון בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה.

נגד: כל זה היה טוב ויפה אם רומה היה סרט קולנוע. הוא אמנם יקבל סיבוב קולנועי קצר בכדי להיות כשיר לאוסקר, אבל עיקר ההפצה שלו תהיה בנטפליקס. להרבה אנשים בתעשיה עדיין קשה לראות בסרטים שמופצים בידי שירותי סטרימינג סרטי קולנוע. קיים ויכוח האם מקומם בכלל בטקס האמי ותמיד יהיו חברי אקדמיה שיסרבו להצביע בטענה שצריכה להיות הפרדה ברורה בין המדיות. חוץ מזה, רומה הוא סרט דובר ספרדית והאקדמיה עדיין נוטה חזק לטובת סרטים דוברי אנגלית.

 

image_resize.jpg

ביקורת: הטורף

ThePredator-Thermal-Poster_resize.jpg

 

יש שלושה סוגים של אנשים שמכירים את פועלו הקולנועי של שיין בלאק. עבור רבים, הוא הבמאי של "איירון מן 3", בו זמנית הסרט הכי מושמץ והכי אנדרייטד ביקום הקולנועי של מארוול. יש לא מעט שמכירים אותו כתסריטאי "נשק קטלני" ו"The Monster Squad" וכבמאי קומדיות הבילוש "קיס קיס בנג בנג" ו"בלשים בע"מ". ויש קבוצה אחת, זן נבחר של אנשים, שישר יודעים ששיין בלאק גלם את הוקינס בסרט "הטורף" מ-1987.

מסיבה כלשהו, בין כל השרירנים שמסביב, הוחלט אז ללהק לסרט בחור צנום וממושקף שנראה יותר כאילו ברח מהסט של "פול מטאל ג'קט" מאשר כמו מי שאמור לעזור להיאבק מול חייזר רצחני. אם ראיתם את הסרט המקורי, אתם יודעים איך זה נגמר. אולי הכוונה הייתה להדגיש עד כמה שחקנים כמו ארנולד שוורצנגר, קרל וית'רס וג'סי ונטורה הם גדולים מהחיים על ידי העמדתם לצד אדם ממוצע במידותיו, או שרצו להראות את השיטה בה הטורף בוחר את מטרותיו. בינתיים, בזמן שרוב השחקנים בסרט נעלמו מהתחום, לפחות שניים מהם לטובת קריירה פוליטית מצליחה, שיין בלאק חזר לפרנצ'ייז, הפעם כבמאי.

יותר משלושים שנה לאחר המפגש הראשון עם יצור מהסוג המכונה טורף, נוחת אחד מהם באמצע יער במקסיקו. העד היחיד ששורד הוא צלף אמריקאי בשם קווין מק'קנה, שמבין שאם הוא רוצה שיאמינו למה שראה, עליו להשיג הוכחות. באופן נפוץ להחריד בסרטים בהם נוצר מגע ישיר עם דברים מהחלל החיצון, קווין גונב חלק משריונו של החייזר (בידיים חשופות, כי הוא יותר מדי קשוח בשביל לפחד מדברים כמו קרינה או טפילים בין כוכביים) ושולח אותו לארצות הברית. שלא בידיעתו, החבילה לא מגיעה לתא המיועד, אלא לבית גרושתו, שם בנו רורי מתחיל להתעסק עם חלקי השריון בנסיון להבין איך הוא עובד. רורי עצמו נמצא על הספקטרום האוטיסטי ומעדיף לחקור טכנולוגיה מסתורית מאשר להעביר זמן נוסף בקרבת ילדים אחרים, מה שמוביל להצקות מצד בריונים בבית הספר ולצורך בשריון מטאפורי ופיזי.

לאחר שנודע דבר התרסקות החללית, קווין נלקח להסתכלות פסיכיאטרית, בעקבותיה הוא מוכנס לאוטובוס עם חבורה של יוצאי צבא בעלי בעיות נפשיות בתקווה שהדבר ימנע ממנו לחשוף מידע לאוזניים הלא נכונות. בינתיים, מובאת הביולוגית דוקטור קייסי בראקט לבסיס סודי, בו מוחזק החייזר מהחללית המרוסקת בנסיון ללמוד עליו מה שניתן ואולי גם לגלות כמה דברים שאין לד"ר בראקט סיווג בטחוני מספיק גבוה בשביל לשאול.

הדבר הראשון שבולט בתאור העלילה, הוא שקורה פה די הרבה בשביל פרק בסדרה שאת ההתחלה שלה אפשר לסכם במשפט "חייזר מנסה לחסל חיילים בג'ונגל". שיין בלאק ושותפו לכתיבה פרד דקר החליטו לנסות ולענות הפעם על כל מיני תשובות שלמען האמת, לא ידעתי שבכלל צריך לשאול. הייתי משוכנע שהמניע של הטורפים לצוד בני אדם הוא ברור, אבל מתברר שיש סיפור שלם מאחורי זה. חשבתי שהבחירה בכדור הארץ כאדמת ציד הייתה די אקראית, אבל נראה שיש לה סיבה מורכבת להחריד. חשבתי שדי ברור בעד מי אני אמור להיות בעימות בין אדם לחייזר רצחני, אבל הסרט זורק לאוויר עוד כמה מכשולים שמנסים לפגוע בדמויות הטובות.

ההתמקדות החריגה בעלילה מיותרת ברובה. הסרטים הקודמים אמנם השאירו מקום להוסיף מידע מעבר למה שסופק עד כה, אבל הטורף 2018 באמת מנסה יותר מדי להחליף תשובות מקובלות ברעיונות חדשים ולא הגיוניים בעליל. הגאוגרפיה של הסרט מבלבלת, כאשר במקום להסתפק בשטח אחיד לכל הסרט כמו בשאר הסדרה, הטורף החדש מתרחש על פני לפחות שלושה איזורים שונים שלוקח מעט מאוד זמן לנוע ביניהם. גם הנימוק לבחירה בדוקטור בראקט לפרויקט הוא כל כך מטופש, שקשה להאמין שאוליביה מאן הצליחו לומר אותו מבלי לפרוץ בצחוק.

נוסף על כך, שיין בלאק אינו במאי אקשן טוב במיוחד. שילוב בין עריכה מבלבלת וצילום שמקשה להבין מה בדיוק קורה, מביא לכך שהקרבות והמרדפים מאוד קשים למעקב. מזל שיש שם חייזר גדול שנולד עם כישורי לחימה של צ'אק נוריס, אז לפחות ברור מראש מה אמור לקרות. האלימות גוברת במחצית השניה של הסרט, אולם היא די נטולת עוצמה כשצריך לנחש מי הדמות שנפגעה ומה מצבה. בכלל, זו בחירה משונה לקחת יצור ששיטת הפעולה העיקרית שלו היא מעקב בחשאי אחר קורבנותיו וירי מרחוק, ולצלם אותו בהרבה סצנות של לחימה פנים אל פנים. זה כמו לשים את הטרמינייטור בקרב קרטה. אני בטוח שהוא מסוגל לנצח גם במצב כזה, אבל אין שום סיבה שיגיע אליו מלכתחילה.

עדיין, נהנתי מהסרט הרבה יותר משציפיתי. לצד עלילה מחוררת, הסברים שסתם מסבכים דברים ללא צורך, תוספות סנטימנטליות מיותרות ואקשן מאכזב, הדיאלוגים ממש טובים. זה לא מפתיע, שיין בלאק הוא אחד הכותבים השנונים בהוליווד ובתור מי שהיה חלק מהסרט הראשון בסדרה, הטורף שלו מכיל לא מעט הומור עצמי ודמויות בעלות יותר עומק מרוב גיבורי האקשן משנות השמונים. השימוש בחולי הנפש כסוג של שניים עשר הנועזים, לצד צלף מעוטר ומדענית עם גישה יותר חופשית לנשק מאשר תורם למפלגה הרפובליקאית שנכנס למטריקס, מסייע לסרט להיות יותר מסתם מרדף רב משתתפים. ישנה התפתחות של ממש ביחסים בין הדמויות וחולי הנפש הופכים מאתנחתא קומית לדמויות מעוררת חיבה. מצבם, שנגרם לרוב מטראומה בשדה הקרב, גם מקל משמעותית להבין מדוע הם לוקחים סיכונים שרוב האנשים ינסו להימנע מהם.

חוץ מזה, הסרט מצחיק. שיין בלאק אולי לא במאי אקשן מבריק, אבל הוא בהחלט כותב טוב ויודע לגרום לדמויות קשוחות להעלות חיוך ברגעים הכי לא צפויים. בין אם מדובר בבדיחה המתמשכת על כך שהכינוי שניתן לחייזר לא מדויק טכנית, או לטיקים של בקסלי החולה בטורט (עד כמה שלא פוליטיקלי קורקט לצחוק מהם) ועובד משרדי משועמם שמנסה להוסיף קצת חיים לסביבת העבודה, הטורף 2018 הוא באופן מפתיע, אחד הסרטים המצחיקים של השנה. אין בו מספיק בדיחות בשביל להיחשב ממש לקומדיה, אבל כמו ב"איירון מן 3", איפה ששיין בלאק ראה הזדמנות להשחיל בדיחה, הוא נצל אותה.

הדבר מביא לאפקט מוזר שהופך את הטורף עצמו לדמות הפחות מעניינת בסרט. הוא חוזר על אותם שטיקים מהסרטים הקודמים ולא באמת מחדש שום דבר בטקטיקת הלחימה שלו. למעשה, חלק מהזמן אפילו שכחתי שהוא אמור האיום הגדול בסרט ולא הממשלה. נוצר מצב בו הטורף הוא סרט מבדר שנפגע דווקא מהרגעים בהם הוא נזכר לאיזו סדרה הוא שייך. מכיוון ששיין בלאק הרבה יותר טוב בבימוי סצנות קומיות מאשר אקשן, כאילו לא ברור למה צריך לערב גם חייזר קטלני בעלילה, נראה שהיא מספיק מורכבת גם ככה.

הטורף לא ימצא חן בעיני רבים מחובבי הסדרה, במיוחד הסרט מ-1987, אבל הוא מבדר למדי בפני עצמו. אולי היה עדיף שבלאק רק יכתוב את התסריט ומישהו עם חוש טוב יותר לקטעי פעולה ובניית מתח יביים, אבל זה מה שמקבלים כשהוקינס מהסרט הראשון אחראי. הרבה בדיחות וניבולי פה, הרבה אלימות, הרבה מודעות עצמית, מעט אדרנלין שבאמת מחבר ביניהן לבין תחושה של איום מיידי על הדמויות. זה סרט שיזכר יותר בזכות משפטים שנאמרים במהלכו מאשר בזכות היותו חלק מסדרה על יצור שמדבר בעיקר במעשים.

ביקורת: הנשף

Flawless20181_resize.jpg

 

בשנים האחרונות, חדרו לישראל כל מיני דברים מעוררי מחלוקת מארצות הברית. מתנגדי חיסונים, תומכי נשק בידיים אזרחיות, מכחישי התחממות גלובלית, יהודים שאומרים שהקו קלוקס קלאן לא כאלה נוראים, ואנשים שלמעשה מאמינים שכדור הארץ שטוח, הם כמה דוגמאות לדברים שחדרו לשיח הישראלי ביבוא ישיר מאמריקה. כולם יעוררו דיון סוער ברשתות חברתיות ובארוחות חג משפחתיות, ובין אם אתם בצד התומך או המתנגד, דעו שקשה לנהל שיחה בנושא שלא תגיע מהר מאוד לתאוריות קונספירציה מופרכות מצד אחד ולעלבונות אישיים ורצון להוציא צו הרחקה מצד שני.

עדיין, אף אחד מאלה אינו נוראי כמו נשף סיום תיכון. אותו נשף, או "פרום" כפי שהוא מכונה באנגלית, הוא מסורת ותיקה בבתי ספר אמריקאים. נער מזמין נערה להיות הדייט שלו לנשף, שניהם מתלבשים כאילו זה מינימום טקס האוסקר, לעתים אף שוכרים לימוזינה, ואז רוקדים במשך כמה שעות תחת השגחה צמודה של מורים והורים מלווים, כי ככה חוגגים באמת. הרעיון הזה, שעלותו מוערכת בין 600 ל-700 דולר לכל זוג, מוכר לישראלים דרך סרטים שמרבים לעשות ממנו סיפור גדול ולבנות לפעמים עלילה שלמה סביב השאלה מי יזמין את מי לפרום ואיך חייהם ישתנו בעקבות זאת. עד לפני כעשור וחצי, הצליחו כוחות הבטחון הישראלים למנוע מחגיגת הקיטש והתיוג החברתי הזו לחדור את גבולות הארץ, אולם משהו בשמירה התרופף ומתברר שנשף סיום הוא עכשיו משהו שנעשה גם בארץ, למרות שאין לנו אפילו עשירית מהחשיבות שהאמריקאים מעניקים לטקסים ומסורות עממיות.

זה נראה למישהו כיף, אז הוא הביא את הקונספט לארץ ואז אחרים עשו אותו דבר, כי זה נראה כל כך טוב בסרטים. אתם יודעים, סרטים כמו "קארי", "בחזרה לעתיד", "ליל הבכורה"… בעצם, ראיתם פעם נשף סיום בסרט שנראה כיף? הדמויות הראשיות תמיד עסוקות או בלנטוש אותו באמצע, או בלהירצח. אף אחד לא נשאר עד סוף הערב עם חיוך על הפנים.

"הנשף" מתרחש בתיכון בירושלים, כי תמיכה כספית מהעיריה, אליו מגיעה תלמידה חדשה באמצע השנה. עדן מיד בולטת בעיני האחרים בגלל גובהה, אבל טיגיסט וקשת שמות לב למשהו אחר שבולט בה. או בעצם, לא בולט. לעדן יש חזה שטוח, וטיגיסט מיד חשה הזדהות איתה, כי גם היא לא בורכה בחלק זה של הגוף. קשת בינתיים רוצה לעשות ניתוח להרמת האף, והשתיים מנסות לשכנע את עדן להצטרף אליהן להשגת הניתוחים הרצויים. כשעדן שואלת מאיפה הכסף לניתוח, טיגיסט וקשת מהססות אם לענות לה. התשובה אינה בדיוק חוקית, או בטוחה, או משהו שנעים להודות בו.

מה שטיגיסט וקשת לא יודעות, זו הסיבה שעדן עברה דווקא עכשיו בית ספר. אבא שלה נאלץ להעביר את המשפחה בעקבות גילויי בריונות קשים שהופנו כלפי עדן, רק מכיוון שהזהות המגדרית שלה אינה תואמת את המבנה הביולוגי איתו נולדה. עדן היא טרנסג'נדר, המרגישה אישה לכל דבר. היא לוקחת כדורים שאמורים לעזור בהורדת הטסטוסטרון, אבל רק ניתוח יאפשר לה לסיים את התהליך. האב חושש שזה רק שלב ולא רוצה שבתו תעשה משהו שתצטער עליו, החברות היחידות שלה בבית הספר מאמינות שהיא סתם שטוחה ואיתי, המגדיר עצמו כילד כאפות, לא חושד בכלום כאשר עדן היא הנערה היחידה שמסתכלת עליו בלי בוז בעיניה.

מה שתמיד משעשע אותי בסרטי נעורים, זה כמה מהר הם מתיישנים. מכיוון שהתסריט מנסה תמיד להכניס כל מיני רפרנסים של התקופה שבני נוער מכירים, מוזיקה שהם שומעים, או סלנג שאמור להיות עדכני, לא יחלוף זמן רב בטרם הסרט יראה זקן בהרבה מגילו האמיתי. יש תסריטאים שמרמים וכותבים דמות ראשית שאוהבת דווקא להקה מהעבר, כזו שעומדת במבחן הזמן, או שהתחביב שלה הוא לראות סרטים ישנים שכבר אין עליהם זכויות יוצרים, אבל הרוב עדיין צריך להציג את הנוער של היום. הנשף בהחלט מנסה להיות סרט שמתרחש ב-2018. יש לטיגיסט ולוג על טיפוח אישי, הדמויות משלבות בדיבורן הרבה אנגלית, ולמעשה נאמר המשפט "עשו לך שיימינג" בזמן שכל בית הספר מקבל סרטון בו עדן מושפלת. הפרט האחרון די מסגיר את גילם האמיתי של יוצרי הסרט, אבל בהחלט נעשה מאמץ לכתוב אותו בשפה של בני נוער.

קשה לי להעריך עד כמה הטקסט מדויק. אני לא מעודכן בסלנג של מתבגרים, הבת שלי עדיין בגיל שבו רוב המילים הן רצף אקראי של הברות ולמען האמת, גם כשהייתי בתיכון, לא באמת עקבתי אחרי מה שקורה סביבי. רוב הסיכויים שאם היה אצלנו נשף סיום, הייתי מוותר עליו לטובת ערב מול הטלוויזיה, או טיול ארוך במיוחד עם הכלב. דבר אחד שבו אני בהחלט יכול לתפוס את הסרט בחוסר דיוק, הוא במהירות הדיבור. בני נוער נוטים לדבר מהר, יותר מהר מאנשים מבוגרים. לא חשוב באילו מילים משתמשים, בני נוער לא עוצרים לקחת הפסקה של כמה שניות כדי לחשוב על תגובה שנונה, או לומר "Burn" כאילו מייקל קלסו עומד מאחוריהם ומוודא שכולם קלטו את העקיצה. בכלל, בני אדם לא עושים את זה, כי החיים הם לא תאטרון. אף אחד לא מחכה שהקהל יעבד את המשפט שנאמר וממתין בסבלנות לתורו בכדי להגיב. זו בעיה שאיכשהו עדיין קיימת בקולנוע הישראלי ובאמת הגיע הזמן שילמדו לביים שחקנים מול מצלמה בצורה שונה מאשר באודישן ללהקה צבאית.

למרבה המזל, החצי השני של הנשף טוב משמעותית מחציו הראשון. זה לא שהסרט גרוע בתחילתו, אבל הנסיון לגרום לדמויות להישמע אותנטיות בעיקר מציק באוזן וחסר קונפליקט אמיתי שיניע את הסיפור. בחלק השני, בערך מהרגע בו אסי לוי מופיעה לראשונה על המסך, הסיפור מעביר הילוך. יש מתח אמיתי, גם סביב הבחירות של הדמויות וגם סביב הרצון של עדן לשמור על הסוד שלה עד לרגע בו היא תרגיש שמתאים לה לספר הכל. פתאום, שלוש הדמויות הראשיות מקבלות אופי ויש לדינמיקה ביניהן משמעות מעבר לשתי קרציות שלא מרוצות מהגוף שלהן (וואו, מתבגרות שנראות טוב ומאמינות שהן מכוערות. איך חשבו על זה?) ונערה אחת שמצליחה למנוע מכולם לדעת את האמת עליה, למרות שהייתי מניח שמישהו לפחות יחשוד. פתאום, יש משמעות לצבע העור של טיגיסט מעבר להקנטות של התלמידה הביצ'ית. פתאום, הפסיביות של קשת מתחילה להשפיע על הסיפור. פתאום, נעשה ברור למה עדן ומשפחתה מתקשים להישאר באותה עיר למשך יותר משנה.

העוצמה האמיתית של הסרט היא במשחק של סתיו סטרשקו. למרות שהנסיון שלה מועט ביחס לנצנת מקונן ונועם לוגסי המשחקות לצידה, סטרשקו מגיעה לסרט עם הבנה מוחלטת של הדמות שלה. נכון, במציאות הייתה דוגמנית מבוקשת כשהייתה בגיל של עדן, אבל בתור טרנסג'נדר המגדירה עצמה כעת כאישה, היא לחלוטין מודעת עד כמה דברים שרוב האנשים לא חושבים עליהם, יכולים להכאיב. רק המבט המהול בין זעם ליאוש שמופיע על פניה בכל פעם שפונים אליה בלשון זכר, מספיק כדי לשבור את הלב. זה אולי לא נראה כזה עניין למי שלא נמצא בסיטואציה הזו, אבל אחד היתרונות בכך שהסרט נכתב בעברית, הוא הקלות בה הטיה של מילה יכולה לעשות את ההבדל בין יחס מקבל ואוהב, לבין יריקה בפנים.

סטרשקו חושפת את עצמה, תרתי משמע, מתוך שליחות. לא היו יכולים ללהק לתפקיד גבר שמזדהה ככזה, אך ניחן במראה אנדרוגני. לא היו יכולים ללהק אישה שתאמץ מניירות גבריות מעט. זה תפקיד שעובד רק כי הכאב, התסכול והתקווה שמוצגים דרכו הם אמיתיים. למרבה המזל, סתיו סטרשקו גם מתגלה כבעלת כשרון משחק משכנע בפני עצמו. זה לא רק בשפת הגוף או בחתך הדיבור, אלא בנשמה, בלחיות את הדמות, על הדומה והשונה ממי שהייתה בעצמה בגיל ההתבגרות.

לצד סטרשקו, שלושה שחקנים ראויים לציון. מיכה סלקטר מדהים בתפקיד אביה של עדן, שרוצה להראות שהוא תומך ולהגן עליה, אבל לא מבין עד הסוף למה כל כך חשוב לה לעבור ניתוח. אסי לוי בתור קרן החביבה למראה, היא די מה שמצפים שהדמות שלה תהיה, במיוחד בהתחשב בנסיבות בהן הבנות מכירות אותה. ארד טריפון רשף מקסים בתפקיד איתי, החנון המתוסכל שאמור להיות מושא האהבה של עדן, אבל מעמדו החברתי הופך למכשול. אמנם מכניסים משפט אחד שדי פוגע בדמות ומפליא שאין שום התיחסות אליו מאוחר יותר, אבל להוציא את הרגע הזה, הוא אחד מהשחקנים היותר משכנעים בסרט.

הנשף אינו חף מפגמים. הוא מנסה בכח להישמע עדכני בעזרת דיאלוגים לא אמינים, דוחף את גבולות השהיית אי-האמון בכל הנוגע לבורות של טיגיסט וקשת (לא רק לגבי עדן), חסר בדמויות של תלמידים שאינם חלאות וסצנות ההזמנות לפרום אמנם מרשימות חזותית, אבל מעלות תהיות לגבי מצבם הכלכלי של התלמידים ומצב האבטחה בבית הספר. בנוסף, נראה שהסרט סלחני במידה מוגזמת כלפי מי שמתעלל בעדן מילולית. נראה שהיא כל כך רגילה לבריונות, שהיא מוכנה לסלוח גם לאנשים קרובים אליה שמשנים את עורם. חסרה התיחסות בדיעבד לכך שמישהו פנה אליה בכוונה בלשון זכר, או הפנה כלפיה קללות ישירות. בהתחשב בכמה שהסרט כן בהצגה של הדמות הראשית כטרנסג'נדר, נדמה שחסרים פה ושם רגעים של נטירת טינה שהיו מחזקים את המסר, במקום ליצור תחושה שהכל עובר, כי זה לא שיש לעדן אפשרות למשהו טוב יותר.

להוציא את הרגעים האלה, רוב הסרט מוצלח. הוא מרגש כשצריך, משחיל פה ושם בדיחות מתוזמנות היטב ומעביר בצורה יעילה את הרעיון שזה לא סרט רק על זהות מגדרית, אלא על בריונות באופן כללי וחוסר היכולת לנבא מהיכן תגיע.

פרק 264 – נערות חומרניות

כסף מסובב ת'עולם, סובב ת'עולם, סובב ת'עולם. "עשיר בהפתעה" לוקח אותנו עד לסינגפור בסיפור על אהבה בין גבר עשיר לאישה רגילה, בעוד "סברינה" של בילי ויילדר מנסה לשכנע אותנו לעזוב הכל ולנסוע לפריז.

ספוילרים בריבית דריבית.

פרק 263 – עוד פרק על סרט קומיקס

השבוע חזרנו למחוזות נטפליקס בכדי לדבר על העיבוד לקומיקס "אני הורגת ענקים". משם המשכנו לעוד סרט על דמות צעירה שרואה יצורים על-טבעיים שמשבשים את שגרת חייה, "החוש השישי".

ספוילרים לשני הסרטים, במיוחד לסצנה ההיא.

ביקורת: עשיר בהפתעה

Crazy_Rich_Asians_poster_resize.jpg

 

הרבה מבקרים ישראלים משתמשים במילה "בורקס" בתור קללה, כאילו מדובר בז'אנר נחות שאינו ראוי ליחס מכבד וכל מטרת קיומו היא רווח קל על חשבון קוני הכרטיסים חסרי התחכום. אני, מצדי, אוהב להצביע על כך שסרטי הבורקס משנות השבעים מושפעים בברור מבמאים כמו פדריקו פליני ורוברט אלטמן, ריאליסטיים יותר ממרבית הסרטים הישראלים שיצאו באותה תקופה ואינם מתביישים בכך שכל מטרתם היא לבדר.

אני לא חושב שבורקס זו מילה שלילית כאשר הסרט מכוון לכך. עם זאת, יצא לי לפחות פעם אחת להשתמש בה בהקשר שלילי, כאשר יצאתי נגד החיבה הלא מובנת ש"החתונה היוונית שלי" זכה לה. זה היה לפני שהתחלתי לכתוב ביקורות, אבל יצא לי להשתתף בדיונים בהם לא הבנתי כיצד סרט הבורקס הזה (בו חלק מהדמויות למעשה אוכלות בורקס), נחשב לאחת הקומדיות האיכותיות של השנה. הוא הרי מבוסס כולו על הבדלים עדתיים ולעג למסורות ולדמויות מוקצנות שיוצרות מבוכה במקום הומור מתוחכם. זה לא סתם בורקס, זה הבורקס עם הגבינה המלוחה שאף אחד לא באמת אוהב.

זו התחושה שעלתה בי כשראיתי לראשונה את הטריילר של "עשיר בהפתעה". הסרט משווק כקומדיה פרועה על הבדלי תרבויות ומעמדות, עם בחורה שצריכה לזכות בלבה של משפחת החבר שלה, תוך שהיא מביכה עצמה שוב ושוב ויש כל מיני צחוקים כי הם אסיאתים עשירים בטרוף. או עשירים מטורפים. המפיצים בארץ ממש פספסו את משחק המילים במקור.

אלא שטעיתי. עשיר בהפתעה אינו סרט בורקס, סרט דים סאם, או כל מאכל אחר שעשוי מבצק ממולא. הוא מזכיר יותר ארוחת טעימות, בה יש נושא עקבי לכל אורך הערב, אבל כל כמה זמן מוגש מאכל אחר בהשראתו, וכל סועד מעדיף מנה אחרת לפי טעמו.

רייצ'ל צ'ו היא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק. משרה מכובדת לכל דעה, אבל לא כזו שמתעשרים ממנה. לחבר שלה, ניק יאנג, דווקא יש הרבה כסף והוא לא היה צריך לעבוד יום אחד בחייו בכדי להרוויח אותו. בדרכם לחתונה של חברו הטוב בסינגפור, ניק חושף בפני רייצ'ל את הסוד הגדול שלו. הוא עשיר בטרוף (רואים? זה עובד). המשפחה שלו היא המשפחה העשירה ביותר בסינגפור וברגע שנפוצה הידיעה על כך שניק מביא מישהי הביתה, כל האליטה של סינגפור כבר מדברת עליהם.

האתגר הגדול של רייצ'ל הוא לא הנסיעה למדינה עליה שומעים בחדשות רק כשתייר מערבי נידון למוות על אחזקת סמים לשימוש אישי, אלא המפגש עם משפחתו של ניק. אם המשפחה, אלינור, היא אישה מכובדת, שאינה מקבלת בקלות את המרחק הגיאוגרפי מבנה ורוצה שישתלב בעסקי המשפחה כאשר אביו יחליט לפרוש. רייצ'ל מאוד נרגשת לפגוש את אלינור, אבל לא יכולה להשתחרר מהתחושה שלאן שלא תלך, היא תמיד מוקפת באנשים שרואים בה זרה. היא לא עשירה, אין לה יחוס משפחתי טוב, היא עובדת לפרנסתה והיא גדלה בארצות הברית, איפה שלא יודעים להעריך כבוד ומסורת ומתרועעים עם האספסוף.

עשיר בהפתעה מוגדר בהרבה מקומות כקומדיה רומנטית, אולם לא עובר זמן רב בטרם שמים לב שחסר משהו – בדיחות. יש כמה דמויות קומיות, בהן שותפתה לשעבר לחדר של רייצ'ל, כמו גם בן דודו של ניק שמאופיין כסטראוטיפ של הומוסקסואל שלא ידעתי שמישהו בימינו עוד יעז להכניס לתסריט, אבל הסרט עצמו די רציני. הרגעים בהם החינוך האמריקאי ממעמד הפועלים של רייצ'ל מתנגש עם הסנוביזם של משפחת יאנג משעשעים לפעמים, אבל רובם סתם יוצרים אווירה של מבוכה. הרבה מהדיאלוגים מזכירים יותר אופרת סבון מאשר נסיון להצחיק והסתמכות על כישורי האלתור של קן ג'ונג היא אף פעם לא רעיון טוב אם רוצים שהבדיחות יעבדו.

בינתיים, ציינתי שתי נקודות בהן הסרט שונה מהרושם אותו הטריילר יצר. הוא לא בורקס (הדמות העממית היא יוצאת הדופן, לא להפך) ורוב הזמן, הוא גם לא מנסה להצחיק. יש הרבה ביקורת על היחס של החברה הגבוהה למי שלא נולד לתוכה והסרט לחלוטין מודע לאירוניה בכך שיותר מעשרים שנה קודם לכן, משפחת יאנג לא קבלה חדר שהזמינה במלון בלונדון כי העובדים חשבו שמדובר במהגרים עניים שמקומם בגטו של צ'יינטאון. היחס העוין בו נתקלו באותה סצנה, משתקף מאוחר יותר באופן בו אותם קרבנות ליחס גזעני שופטים את רייצ'ל הזרה, אותה הם מתקשים לקבל כאחת משלהם. אמנם המטרה הגלויה של סצנת המלון היא להדגים את עוצמתה הכלכלית של משפחת יאנג, אבל אני נותן ליוצרי הסרט קרדיט על כך שהתכוונו ליצור הקבלה בין מי שאינם רואים מעבר למעמד וארץ מוצא, לבין האנגלים המתנשאים שזלזלו בהם שני עשורים לפני כן.

מתקיים דיסוננס בין הרצינות הבסיסית של הסרט, לבין הנסיונות להוסיף רגעים קומיים פה ושם. במהלך מסיבה פרועה, רקדנית עפה לאחור מהדף של בזוקה היורית זיקוקים. זה אמור להיות מצחיק, אבל רגע לאחר מכן, יש סצנה של שיחה רצינית על סיכויי ההצלחה של רייצ'ל וניק בעולם העוין בו גדל. כאן, כמו לרוב אורכו של הסרט, הדרמה עובדת טוב יותר מהקומדיה, כי היא משתלבת יותר בטבעיות בעלילה, בעוד הרבה מהבדיחות נשענות על דמויות מבודדות במקום על סיטואציות. היחידה שמצליחה להוציא מזה משהו טוב היא אקוואפינה, בתפקיד החברה מהקולג', שבאופן כללי, נראית כאילו שום דרמה לא יכולה לפגוע ברצון שלה להנות מהרגע.

ישנם רגעים בהם הסרט מוגזם בכוונה בכדי להדגים עד כמה כסף אינו בעיה מבחינת השמנה והסלתה של סינגפור. אלה אנשים שעבורם, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק זו משרה של פשוטי עם. מנגד, יש הגזמות שלא היו אמורות להיתפס ככאלה, אבל אי אפשר שלא לתהות לגביהן. איך התגובה של רייצ'ל אינה יותר נסערת כאשר היא מבינה שהבחור איתו היא יוצאת כבר שנה הסתיר ממנה את מעמדו החברתי והכלכלי? באותו הזמן, איך אישה משכילה וצעירה כמו רייצ'ל, או כל אחד מהסובבים אותה, לא עשה אפילו פעם אחת חיפוש על שמו של ניק יאנג וגלה את האמת? הסרט למעשה מראה באיזו מהירות שמועות נפוצות בחברה המזרח אסיאתית וכמה מהר ניגשים לחפש באינטרנט פרטים  אודות מישהו. רייצ'ל ברצינות הצליחה להעביר שנה בניו יורק בלי לחשוד שניק מסתיר ממנה דברים?

הסרט לוקה גם בבעיה בדמות סוף מיותר. הוא מגיע לנקודה בה הסיפור נסגר יפה, עם מסר חיובי של העצמה אישית ודיון ממשי בהבדלי המעמדות בחברה המודרנית, אבל אז ממשיך לעוד כמה דקות. זה נראה כמו משהו שהוסיפו על מנת שהקהל לא יצא מתוסכל, אבל בעיני הושג דווקא ההפך. הייתי מרוצה מהנקודה אליה העלילה הגיעה, אבל חשדתי שזה לא יספיק למפיקים, הם ירצו את הסוף הנוסף, זה שרק הורס, אבל מבטיח שלפחות חלק מהקהל ירגיש טוב יותר. זו הנקודה היחידה בה עשיר בהפתעה באמת נוגע בבורקס, כאשר הוא מסרב לאתגר את הצופים ומחליט להיענות לרצונה של קבוצה דמוגרפית שהמפיקים מאמינים שתקנה את רוב הכרטיסים.

לוקח זמן להבין איזה מין סרט הוא עשיר בהפתעה. הציפיה לקומדיה פרועה תגרור אכזבה, אבל קבלת הדרמה כז'אנר המוביל, הופכת את הצפיה לנעימה יותר. הפסקול, המורכב במידה רבה מביצועים במנדרינית לשירים שנכתבו במקור באנגלית, יכול לגרור צחקוק מובך בהתחלה. ברגע שמתרגלים לשפה, מבינים שמדובר בביצועים יפים שעוזרים לקבוע את האווירה ומשרתים את המוטיב העלילתי של מזרח מול מערב וחומריות מול רומנטיקה. בניגוד להרבה סרטים שמציגים את שאר העולם כאקזוטי ופשוט, עשיר בהפתעה רואה דווקא באמריקה את המקום בו אנשים סובלניים ומקבלים יותר את מצבם במקום להתעסק כל היום ברכילות וכסף. הסינגפוריות לועגות לרייצ'ל על כך שלא עשתה ניתוח פלסטי בפניה והגאווה שלה במקצוע אותו בחרה, מתקבלת בבוז בידי חברה בה אישה צריכה קודם כל לדאוג לשמה הטוב של המשפחה ורק אחר כך לעצמה.

כמובן שהביקורת מוגבלת רק למשפחות העשירות ביותר, שמזמן התנתקו מהחיים הפשוטים ולא נותנות לשום דבר לקרות ללא אישור. מכל הבט אחר, הסרט משמש פרסומת יעילה לסינגפור כיעד תיירותי. הדמויות משבחות את המטבח המקומי, את האווירה התוססת, את המבנים המרשימים והטבע הקסום, ואף מילה על כך שאפשר לקבל קנס של מאות דולרים על לעיסת מסטיק שלא לצרכים רפואיים, או על זה שהממשלה מפעילה אתר שמטרתו המוצהרת היא לעשות שיימינג ולעזור להעניש את מי שחורג מהמקובל בחברה.

עשיר בהפתעה אכן הפתיע אותי. הטריילר גרם לי לצפות לבדיחות מאולצות, דרמה שמסתמכת על מאפיינים שטחיים, דמויות סטראוטיפיות ורגעים של קיטש לא אמין. כל זה קיים בסרט, אבל בכמויות קטנות, כאשר רוב הזמן מוקדש דווקא לדרמה סבירה בהחלט על הדברים שלא ניתן לשנות בחיים. רייצ'ל היא דמות מעוררת אהדה וכל עוד הסיפור מתמקד בה ולא זולג לעבר דמויות פחות מעניינות, הוא עובד.