ביקורת: בירדמן

birdman-click_resize

 

באטמן, הענק הירוק וגוון סטייסי עומדים על במת תאטרון ומדברים על מחזה חדש. כמו כן, שלושתם מועמדים לאוסקר. זה לא קטע מתסריט בדיוני, אלא אחת הסצנות הראשונות ב"בירדמן". מייקל קיטון, אדוארד נורטון ואמה סטון, שלושתם מחזיקים ברזומה תפקיד משמעותי בסרט גיבורי-על, מועמדים השנה לאוסקר על משחק. אם אתם לא מוצאים שום דבר חריג בנתון הזה, זו ההוכחה עד כמה השתפר מעמדם של גיבורי-על בקולנוע.

"סופרמן" של ריצ'רד דונר פרץ את הדרך. בפעם הראשונה, שחקנים מוכרים ומוערכים כמו מרלון ברנדו, ג'ין הקמן וגלן פורד, נאותו להשתתף בסרט על חייזר דמוי אדם המציל את העולם בעזרת כוחות על-אנושיים. אולי הייתה זו השפעת הצלחתו הקופתית של "מלחמת הכוכבים" שנה לפני כן, או סתם רוחות חדשות שנשבו באולפנים, אבל סופרמן סמן נקודת מפנה בה סרטים מסוג זה מושכים אליהם שמות מוערכים, לא רק כי הם מחפשים כסף לבית חדש במליבו (אם כי, התפקיד הקצר הזרים הרבה דולרים לחשבון הבנק של ברנדו).

עדיין, רק במאה ה-21, התחילה להיווצר הנורמה לפיה סרט גיבורי-על יכיל שורה של שמות מוכרים, כולל זוכי ומועמדי אוסקר. טים ברטון אמנם השכיל ללהק את ג'ק ניקולסון לתפקיד הג'וקר ואת מישל פייפר, דני דה ויטו וכריסטופר ווקן לסרט ההמשך, אבל אולפנים עדיין הססו להשקיע בסרט מסוג זה. חשבו על זה, כש"אקס-מן" הראשון יצא, בשנת 2000, התגובות לליהוק של יו ג'קמן, איאן מק'קלן והאלי ברי, היו ברובן "מי?" ו"זה לא קפטן פיקארד?". מנגד, סרטי היקום של הנוקמים, או טרילוגיית האביר האפל, מכילים כל כך הרבה שמות מוכרים, שאנשים מתווכחים בפורומים וברשתות חברתיות האם גל גדות מספיק מפורסמת בכדי לגלם את וונדר וומן.

בירדמן מודע בצורה כואבת לשינוי המגמה. ריגאן תומסון היה כוכב לפני עשרים שנה, בזכות התפקיד הראשי בסדרת סרטי בירדמן. לרוע מזלו, הזיהוי המוחלט עם אותה דמות, מונע מריגאן עד היום לקבל יחס של שחקן רציני. הוא סלב לשעבר, שעדיין משעשע להיזכר בו מדי פעם ולחשוב כמה טיפשים היינו בתור ילדים, שבלענו את השטויות שהסרטים מהדור הקודם האכילו אותנו. בעוד רוברט דאוני ג'וניור וכריסטיאן בייל מצליחים לנווט בין תפקידים ראשיים בשוברי קופות, לבין מועמדויות לאוסקר, ריגאן מנסה להמציא את עצמו מחדש בעזרת מחזה על פי סיפור של ריימונד קארבר, אותו הוא מעבד ומביים בעצמו וגם מגלם בו את התפקיד הראשי.

מקרה חרום מביא אל החזרות את מייק שיינר, שחקן שיטה כריזמתי שיכול להטות את דעת הקהל לטובה, או לפחות לשפר את מכירות הכרטיסים. לא עובר זמן רב והגישה הקפריזית של מייק מתנגשת עם הנסיון של ריגאן לשמור על סדר לפני הצגת הבכורה. גם אם נדמה שהכל מתקתק, ריגאן לחוץ ממה שיגידו המבקרים ומהשפעת ההצגה על המשך הקריירה שלו. הוא לא רוצה להיזכר לנצח בתור פרט טריוויה במשחק בארים. הוא רוצה לקבל הערכה כאמן שחצה את הקו, גם אם באיחור של עשור או שניים, מטראש הוליוודי לבמה המרכזית בברודוויי.

ריגאן שייך לדור שבו לסרט גיבורי-על לוהקו בעיקר שחקנים שנוח לעבוד איתם ונראים טוב על הפוסטר. בלי כוכבים גדולים ובלי זוכי אוסקר עם דרישות משונות כמו הגיון עלילתי והבנה טובה יותר של הדמות. עד היום, רודף אותו קולו של בירדמן, המאכלס את מחשבותיו והסרט אף משחק בתפיסת המציאות של הקהל כאשר הוא מציע את האפשרות שיש לריגאן כוחות-על, כאילו דמות השחקן היא זהות בדויה על מנת שלא יעלו עליו. השדים של ריגאן מכונפים ומדברים בקול צרוד. הם הפכו אותו למיליונר, אבל גם תקעו אותו בלי הערכה מהסביבה בהגיעו לגיל המעבר. בתו, שיצאה לאחרונה ממכון גמילה, שונאת אותו. התאטרון מתנהל בבלגן אחד גדול ובירדמן מנסה לרמוז לאיש שנתן לו פנים, שאולי כל האנשים האלה לא שווים את המאמץ.

הליהוק של מייקל קיטון לתפקיד הראשי, הוא הברקה, גם אם מתבקשת לחלוטין. קיטון היה בעברו בחירה מעולה לתפקיד ביטלג'וס ולתפקיד באטמן, במיוחד מכיוון שהגרסה אותה הוא גלם נתנה יותר דגש לצד של ברוס ויין ופחות לזה של הצלבן בגלימה. הוא נשכח עם השנים, בלי הזדמנות לחזור למרכז התמונה ולשמור על מעמדו ככוכב. ריגאן הוא הקצנה של האופן בו קיטון נתפס בעיני הציבור.

בירדמן הוא הריימונד קארבר של מייקל קיטון, ההזדמנות להוכיח שיש בו משהו מעבר לתפקיד גיבור-על מלפני עשרים שנה ולגרום לכולם להתבייש על כך שלא הכירו בכישוריו לפני כן. בעוד הסרט מציג את ריגאן כשחקן מוגבל, שאינו מוכשר כפי שהיה רוצה להיות, קיטון מוליך את הסרט דרך שרשרת של תגובות נפשיות. רוב הזמן, הוא הטיפוס הרגוע שמנסה לשלוט במצב ולשמור על המסלול שנקבע מראש. פה ושם, יש לו התפרצויות וקיטון עובר בין זעם, עצב, שמחה והונאה עצמית בקצב מרשים ומבלי לאבד אף שניה בהתפתחות הדמות.

אחת הסיבות שהקצב בו קיטון מתנהל כל כך מרשים, היא שהסרט ערוך כך שיראה כאילו צולם בשוט אחד. ברור שלא כך המצב, מאחר והעלילה מתפרסת על פני ימים שלמים, אולם עבודת המצלמה של עמנואל לובצקי והעריכה של דאגלס קרייס וסטיבן מיריון, יוצרת את האפקט כאילו הכל קורה בלי הפסקה. האשליה כל כך מוצלחת, שבירדמן אינו מועמד לאוסקר על עריכה, אולי כי לא מספיק חברי אקדמיה בכלל מודעים לכך שהוא ערוך.

אני לא יודע מה הסיבה המדויקת לכך שאלחנדרו גונזלס איניאריטו בחר לביים את הסרט כאילו צולם בשוט אחד, אבל יש לי שני ניחושים. הראשון הוא שאיניאריטו רצה ליצור תחושה של תאטרון. כשרואים הצגה, הכל נעשה ברצף. מעברים ממקום למקום, או בין זמנים, מוצגים כולם בפני הקהל. אין אפשרות לעצור הכל, לומר לצופים לעצום עיניים ולאטום אוזניים ולפתוח אותן רק אחרי שסיימו לארגן את התמונה הבאה. עושים מעברונים כל כמה זמן, אבל הם בנויים כך שהרצף בין סצנה לסצנה נשמר. בירדמן מתרחש סביב הכנות להצגה, כך שיצירת תחושה כאילו כל הסרט צולם במשך שעתיים ומוצג בזמן אמת, תורמת לחיבור לעולם התיאטרון.

אפשרות שניה היא שהסרט מבקש להתעסק בחלומות. לא מהסוג שמנסים להגשים, אלא מהסוג שחווים בלילה. ריגאן מציין בשלב מסוים שאינו ישן. לא יודע לגביכם, אבל כשאני חולם, אין קאטים. הכל ברצף, כולל גלישה לתוך חלום חדש. מנגד, שינה היא סוג של קאט בין סצנות. זה הזמן היחיד ביממה בו אנחנו לא עוקבים אחר המתרחש סביבנו ואלו מכם שאינם מרבים לחלום, מכירים את התחושה המבלבלת כאילו קפצתם בזמן בין הלילה לבוקר. אולי הסרט בעצם אינו דמוי חלום, אלא להפך, מציג עולם ללא שינה, בו אין קפיצות בזמן.

מה שלא תהיה הפרשנות החביבה עליכם, איניאריטו וצוותו לקחו על עצמם אתגר רציני ועמדו בו יפה מאוד. לבנות כל סצנה כך שתתמזג בצורה חלקה עם הבאה אחריה, כאילו בלי עריכה, זה משהו שיש לעמנואל לובצקי נסיון איתו (אני למעשה תוהה אם הוא מתייחס לצילום בתנאים רגילים כאתגר), אבל בירדמן הוא הפעם הראשונה בה צלם סרט שלם בשיטה זו. מדובר ברעיון שקיים עוד מימי היצ'קוק, אולם נדרשת מחויבות יוצאת דופן להגשימו. מעניין שהתחרות הגדולה של בירדמן על האוסקר, היא מול "התבגרות", עוד סרט שנעשה בתנאים חריגים ודרש מיוצריו ושחקניו דבקות חסרת תקדים.

בירדמן הוא סגיר מוצלח לשנה קולנועית קצת מאכזבת, במידה ואתם נמצאים באמריקה. אם אתם חיים בישראל, מדובר בפתיחה מבטיחה במיוחד ל-2015. אני לא מרבה להתלהב מסרטים שבנויים סביב גימיק, אולם בירדמן מנצל את הגימיק שלו היטב לשם יצירת אווירה חולמנית, תחושת לחץ הולך ונבנה ותהיה עד כמה עמוקות השריטות שהקריירה ההפכפכה שלו הותירה בריגאן. זה סרט שיגרום לכם לרצות לראות הצגה טובה, אבל לגמרי יוציא לכם את החשק ליצור אחת בעצמכם. הוא מאופיין בגישה צינית כלפי עולם הזוהר ובמיוחד, כלפי הרדיפה הנוכחית של הוליווד אחר שחקנים איכותיים עבור שוברי קופות המוניים וכלפי התלות המגוחכת של יוצרים בדבריו של מבקר אחד. הסרט נוגע בשינויים שעבר עולם הזוהר עם התפשטות הרשתות החברתיות ובפער בין איך שאדם רואה את עצמו, לבין ערכו המוניטרי בעולם האמיתי. אני לא מבטיח שתהנו לצפות בו, כי הוא יורק ארס לכל עבר. אני כן מבטיח שלא תשכחו ממנו, או מהמשחק של מייקל קיטון, בקלות.

פרק 75 – עין תחת עין תחת משהו אחר

הפרק השבועי של הפודקאסט מוקדש לכל הזוגות הנשואים. "עיניים גדולות" של טים ברטון לא מבטיח גן של שושנים ו"טינה – מה זה בכלל שייך לאהבה" מספק בעיקר קוצים.

ספוילרים ברבנות.

ביקורת: צלף אמריקאי

american-sniper-poster_resize

 

כשהייתי בטירונות, לקחו אותנו ליום מטווח. אמנם אף אחד במחלקה לא היה בעל פרופיל קרבי, או מיועד לתפקיד שכזה, אבל כל החיילים, בלי יוצא מן הכלל, היו צריכים לירות על מטרות ולפגוע לפחות פעם אחת במהלך השירות. בנסיון הראשון שלי, הבטתי דרך הכוונת, ראיתי מטרה בצורת אדם והחטאתי כל יריה. בנסיון השני, פגעתי, אבל לא בצורה מזהירה. מאוחר יותר, כשירד החושך, עשו לנו מטווח לילה. האירו פעם אחת על המטרה, כיבו את האור ויריתי. צלפתי ארבע מתוך חמש יריות בעצם שלא יכולתי לראות.

חודש לאחר מכן, לקחו אותי לעוד מטווח, הפעם באור יום ובמסגרת קורס. שוב, לא תפקיד קרבי, אבל חלק מהפרוטוקול. שוב החטאתי את כל היריות בנסיון הראשון וחשתי חוסר רצון מוחלט לתקן את הנתון. המטרות האלה לא היו סתם בצורת אדם, אלא צוירו עליהן פנים ומדים, כך שהן נראו קרובות יותר לדבר האמיתי. יריתי חמש יריות, כמה מהן פגעו וכמה לא, אני באמת לא זוכר כמה, כי רק רציתי לצאת משם. זה היה היום בו הבנתי שאני כנראה פציפיסט. קלטתי שאני מחטיא בכוונה כשהמטרה מזכירה משהו חי וצולף כשהיא בלתי נראית.

לכריס קייל, אין את הבעיה הזו. מי שגדל תחת השגחתו של אב חובב ציד שהאכיל אותו בהטפות על זאבים וכבשים, התגלה כבר בגיל צעיר כצלף מצטיין. מתקפות טרור כנגד יעדים אמריקאיים, מעוררות בכריס את החינוך מבית והוא מתגייס לצבא על מנת להגן על המולדת וללמד את האנשים הרעים שלא מתעסקים עם הדוד סם.

בתום מסלול שגורם לטירונות 02 שלי להיראות כמו טירונות 01, כריס פוגש את טיה ומתאהב בה. השניים מספיקים להתחתן לפני שכריס יוצא למלחמה שאמורה להסתיים בתוך חודש וחצי, אבל כולנו יודעים כמה זמן היא נמשכה באמת. כריס יוצא לעירק, לשמש צלף שלא סתם יורה במטרות חיות, אלא צריך לקבל החלטות ברגע האמת מי מהווה סכנה לחיילים האמריקאים ומי סתם עובר אורח. זה אומר לשכב במשך כל הפעילות על גג בלב שטח לחימה ולירות בכדי להרוג כל גבר, אישה, או ילד, שנראים לכריס כמו איום מיידי.

הסרט מתחיל עם אחת ההחלטות הקשות ביותר שאדם צריך לקבל. הוא מראה עד כמה חיים של אחרים תלויים בבחירה של צלף אחד, שגדל על ערכים של טוב ורע מוחלטים וכמה מעט זמן יש לעשות את אותה בחירה. זו החלטה שאני לא הייתי מוכן לקבל, אבל כריס קייל התפרסם בזכות יכולתו לבצע אותה ביעילות יוצאת דופן. למען האמת, לא צריך להיות פציפיסט בכדי לחוש חרדה כאשר צריכים לקבוע את גורלו של אדם זר, במיוחד כאשר אותה החלטה תשפיע גם על חיי מי שנשבעת להגן עליהם. צריך להיות מסוגל להקהות לחלוטין את הרגש ולחדד את החושים על מנת להגיע לכמות ההריגות המאושרות שכריס צבר.

"צלף אמריקאי" מבוסס על סיפורו של אדם אמיתי. זה אומר שהמעורבים בהפקה לקחו על עצמם לגרום למכונת ההרג הזו, להיראות כמו טיפוס מורכב ומעורר הזדהות, לפחות מספיק כדי שמניעיו יהיו מובנים לקהל אזרחי. בתחום הזה, הסרט עושה עבודה מופלאה. בראדלי קופר מומר לבחור טקסני הרואה עצמו כרועה המגן על העדר, אך אין בו שום התנשאות או אגו, מעבר לגאוות יחידה. כריס קייל הוא מסוג האנשים שלא הייתי סובל בעולם האמיתי, אבל קופר מוציא מהדמות דווקא את הצד הרגיש והמרתק, שמאמין באמונה מלאה בצדקת הדרך. בהתחשב בכך שהוא נראה מנותק רגשית דווקא מהאנשים הקרובים אליו, תהליך הפיכתו של כריס מאידאליסט למבצע מהיר, אבל מבוצע באמינות.

לקלינט איסטווד יש ימים מוצלחים יותר ופחות. הוא במאי שתלוי לחלוטין באיכות התסריט איתו הוא עובד. אין לו סגנון אופייני, כאילו הוא לומד איך לביים כל פעם מחדש, מה שמסביר את חוסר היציבות ברמת התוצאה. צלף אמריקאי הוא מהסרטים היותר מוצלחים של איסטווד, אם כי, לא הייתי מציב אותו באותה רמה כמו "בלתי נסלח" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה", שני הנסיונות המפורסמים ביותר שלו להסביר אלימות באמצעים קולנועיים.

בתור מי שפרץ לתודעה בזכות גילום דמויות שאינן מרפות מנשקן, קלינט איסטווד תמיד הראה אמביוולנטיות לגבי הצורך באותו נשק על מנת לפתור בעיות. הסרטים בבימויו מרבים לעסוק בתוצאותיה של האלימות, אולם קשה למצוא בהם עמדה ברורה בעד או נגד. מובן שאיסטווד לא תומך בהרג, אבל צלף אמריקאי הוא סרט נוסף בו הבמאי הזקן נותן סיבה לקיומו. הטרוריסטים תקפו אותנו, אז אנחנו ניכנס בהם. כל אזרח יכול להיות מחבל, אז מותר לירות כדי להרוג אם יש חשד סביר. עם הגישה הזו כריס קייל גדל ועושה רושם שאיסטווד יחסית מזדהה איתה.

הסיבה העיקרית שהסרט עובד היא שהדמות הראשית מורכבת מספיק. כריס לא נהנה להרוג ולא מייחס חשיבות למיתוס שנוצר סביבו. הוא בא לעשות את מה שצריך בכדי להגן על ארצו וזה מה שחשוב, אולי אפילו יותר מהמשפחה. סולם הערכים שלו עומד לא פעם למשפט, אך אין הכרעה סופית. האם נכון לדחות זמן עם המשפחה בכדי למלא משימות צבאיות? אולי. האם השירות הצבאי הוא בחירה חכמה בסופו של דבר? אולי. האם ארצות הברית בכלל הייתה צריכה להיכנס לעירק? אולי.

הסרט מכיל כמה סצנות הנוגעות להשפעה ההרסנית של המלחמה על החיילים מבחינה פסיכולוגית. הסצנות האלה מבוצעות היטב, עם משחק אמין, מתח שנבנה מסביב ועריכת סאונד חכמה שתורמת לתחושה שמשהו רע אורב מעבר לפינה, אפילו כשנמצאים במקום בטוח לחלוטין. איסטווד ואנשיו משחקים בראשו של הצופה, כך שירגיש את מה שהחיילים מרגישים והסרט מרוויח מכל רגע בו נשברת תחושת הבטחון המובנת מאליה לשאר העולם. כשנמצאים ליד חברים, או משפחה ועדיין, נדמה שיש באיזור צלף אויב שצריך לאתר, הסרט משיג את מטרתו בהצגת הטשטוש בין כריס של שדה הקרב לכריס של הבית.

בצד השלילי, יש לי בעיה עם האופן בו הסרט כופה בכח את סיפורו של כריס כדבר המשמעותי ביותר בשטח. הסיפור אמנם מוצג מנקודת המבט שלו, אבל זה מביא לכך שכל הקונפליקט בין המערב לאסלאם הקיצוני, משוטח לכדי רדיפה אחר דמויות בודדות. זה לא שכריס נעשה אובססיבי, כמו שהסרט משתף איתו פעולה דווקא ברגעים בהם הכי נדרשת ביקורת כלפי עצם המצאותו בעירק. זה סרט שמכיר בכך שמלחמה היא דבר נורא שהשפעותיו מרחיקות לכת, אבל נסחף פה ושם אחר תפיסת העולם המאוד בסיסית של הצלף שבמרכז התמונה. כמה שהדמות עמוקה ומעניינת, היא כמעט ואינה מאומתת עם תוצאות מעשיה. בנוסף, התסריט כולל כמה קלישאות סרטי מלחמה שלא ידעתי שמישהו עוד מעז לכתוב. גם אם מדובר באנשים אמיתיים, היצוג של רבים מהם כאילו נלקח ממדריך סרטי צבא משנת 1965. הגיע הזמן לרענן את האופן בו דמויות משנה מוצגות בסיטואציות כאלה.

לצד החסרונות התסריטיים והדיסוננס הקוגניטיבי מצד הבמאי, צלף אמריקאי הוא סרט טוב. חלק עצום מכך, אנו חייבים להופעה מצוינת של בראדלי קופר שמראה סוף סוף כשרון גם מחוץ לסרטים של דיוויד או. ראסל. יש לי בעיות מסוימות עם חוסר ההחלטיות של הסרט בעניין עמדותיו לגבי נכונות הלחימה. גם שיטוח הצד העירקי למספר דמויות בסיסיות, במקום שיהיה זה שמכתיב את האווירה בארצו, תורם להתמקדות המוגזמת בכריס קייל כמרכז העולם. יחד עם זאת, הסרט יעיל בהעברת המתחים איתם מתמודד צלף בשטח וביצירת אהדה כלפי מי שתפקידו בעצם להציל את חבריו, על ידי נטילת חייהם של אחרים.

פרק 74 – חייו ומותו של דוקטור טיורינג

אחרי פרק על השואה, באה מלחמה. השבוע בפודקאסט, אנחנו מתחילים עם אלן טיורינג ו"משחק החיקוי" שלו. לאחר מכן, קופצים יותר משבעים שנה אחורה לשיחה על "חייו ומותו של קולונל בלימפ", הסרט שגם היטלר וגם צ'רצ'יל לא רצו שאנשים יראו.
ספוילרים בריטיים במיוחד.

כל הבמאים הבודדים

פוקס-קצ'ר עשה השנה משהו שאף סרט אחר לא עשה בשבע השנים האחרונות. לראשונה מאז שהאקדמיה הרחיבה את מספר המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, סרט מועמד על בימוי מבלי להיות מועמד לקטגוריה הגדולה מכולן. המועמדות של בנט מילר לצד ארבעה במאים שסרטיהם כן מועמדים, מציבה אותו ברשימה יוקרתית במיוחד. אני לא מתכוון לרשימה של לינקלייטר, אנדרסון, איניאריטו וטילדום (אם כי, זו רשימה מכובדת בפני עצמה. חוץ מטילדום), אלא לרשימה שמייצגת כמעט כל שנה בה היה מספר המועמדים לפרס הסרט מוגבל לחמישה. רשימה של "במאים בודדים", כאלה שמועמדים בפני עצמם, אבל על סרט שאינו מועמד. זה לא נשמע כמו כבוד גדול, עד שרואים לאילו שמות בנט מילר מצטרף השנה. אני אתן לרשימה לדבר בפני עצמה ותבינו למה אני חושב שזו אולי המשבצת היוקרתית ביותר בכל טקס אוסקר (המספרים מתיחסים לשנת יציאת הסרט בארצות הברית):

1944: אוטו פרמינגר – לורה / אלפרד היצ'קוק – סירת הצלה

1945: קלרנס בראון – קטיפה לאומית / ז'אן רנואר – איש הדרום

1946: דיוויד לין – הכרות חטופה / רוברט סיודמק – הרוצחים

1947: ג'ורג' קיוקור – חיים כפולים

1948: פרד זינמן – החיפוש (נקרא גם "איה בני")

1949: קרול ריד – האל שהכזיב / ויליאם ויילר – היורשת

1950: ג'ון יוסטון – ג'ונגל הבטון / קרול ריד – האדם השלישי

1951: ג'ון יוסטון – המלכה האפריקאית / ויליאם ויילר – סיפורו של בלש

1952: ג'וזף ל. מנקייביץ' – חמש אצבעות

1953: צ'רלס וולטרס – לילי / בילי ויילדר – סטאלאג 17

1954: אלפרד היצ'קוק – חלון אחורי / ויליאם א. ולמן – הגבוהים והאדירים / בילי ויילדר – סברינה

1955: איליה קאזאן – קדמת עדן / דיוויד לין – ימי קיץ / ג'ון סטרג'ס – בהלה בצוק השחור

1956: קינג וידור – מלחמה ושלום

1958: רוברט וייז – אני רוצה לחיות! / מארק רובסון – פונדק האושר השישי

1959: בילי ויילדר – חמים וטעים

1960: אלפרד היצ'קוק – פסיכו / ז'ול דאסן – רק בימי חול

1961: פדריקו פליני – לה דולצ'ה ויטה

1962: פייטרו גרמי – גירושין נוסח איטליה / ארתור פן – עושת הנפלאות / פרנק פרי – דיוויד וליסה

1963: מרטין ריט – האד / אוטו פרמינגר – הקרדינל / פדריקו פליני – שמונה וחצי

1965: ויליאם ויילר – האספן / הירושי טשיגהארה – אישה בחולות

1966: מיכלאנג'לו אנטוניוני – יצרים / ריצ'רד ברוקס – המקצוענים / קלוד ללוש – גבר ואישה

1967: ריצ'רד ברוקס – בדם קר

1968: סטנלי קובריק – 2001: אודיסאה בחלל / ג'ילו פונטקורבו – הקרב על אלג'יר

1969: ארתור פן – המסעדה של אליס / סידני פולאק – הם יורים גם בסוסים

1970: פדריקו פליני – סטיריקון / קן ראסל – נשים אוהבות

1971: ג'ון שלזינגר – יום ראשון הארור

1972: ג'וזף ל. מנקייביץ' – משחקי בילוש

1973: ברנרדו ברטולוצ'י – הטנגו האחרון בפריז

1974: ג'ון קאסבטאס – אישה תחת השפעה / פרנסואה טריפו – לילה אמריקאי

1975: פדריקו פליני – זכרונות

1976: אינגמר ברגמן – פנים מול פנים / לינה ורטמילר – שבע היפהפיות

1977: סטיבן ספילברג – מפגשים מהסוג השלישי

1978: וודי אלן – רגשות

1979: אדוארד מולינרו – כלוב העליזים

1980: ריצ'רד ראש – הפעלולן

1982: וולפגנג פטרסון – הצוללת

1983: אינגמר ברגמן – פאני ואלכסנדר / מייק ניקולס – סילקווד

1984: וודי אלן – דני רוז האיש מברודוויי

1985: אקירה קורוסאווה – ראן

1986: דיוויד לינץ' – קטיפה כחולה

1987: לאסה הלסטרום – סיפורים שסיפרתי לאמא

1988: צ'רלס קריצ'טון – דג ושמו וונדה / מרטין סקורסזה – הפיתוי האחרון של ישו

1989: וודי אלן – פשעים ועברות קלות / קנת בראנה – הנרי החמישי

1990: סטיבן פרירס – הנוכלים / ברבט שרודר – תהפוכות הגורל

1991: רידלי סקוט – תלמה ולואיז / ג'ון סינגלטון – החבר'ה מהשכונה

1992: רוברט אלטמן – השחקן

1993: רוברט אלטמן – תמונות קצרות

1994: וודי אלן – קליעים מעל ברודוויי / קז'ישטוף קישלובסקי – שלושת הצבעים: אדום

1995: מייק פיגיס – לעזוב את לאס וגאס / טים רובינס – גבר מת מהלך

1996: מילוש פורמן – לארי פלינט: האיש והסקנדל

1997: אטום אגויאן – המתיקות שאחרי

1998: פיטר ויר – המופע של טרומן

1999: ספייק ג'ונז – להיות ג'ון מלקוביץ'

2000: סטיבן דלדרי – בילי אליוט

2001: דיוויד לינץ' – מלהולנד דרייב / רידלי סקוט – בלאק הוק דאון

2002: פדרו אלמודובר – דבר אליה

2003: פרננדו מיירלש – עיר האלוהים

2004: מייק לי – וירה דרייק

2006: פול גרינגראס – טיסה 93

2007: ג'וליאן שנאבל – הפרפר ופעמון הצלילה

2014: בנט מילר – פוקס-קצ'ר

מחשבות על המועמדים לאוסקר

האקדמיה חשפה אתמול את המועמדים בכל הקטגוריות לפרסי האוסקר השנה. נרשמו כמה הפתעות, אבל רוב השמות הצפויים נכנסו לרשימה הסופית. היו לי אחוזי הצלחה גבוהים יחסית בניחוש המועמדים, אבל זה כבר לא חשוב. מה שמעניין עכשיו זה לנסות להבין מה רשימת המועמדים אומרת לגבי הזוכים בעוד חודש וקצת.

הסרט הטוב ביותר

המועמדים הם: צלף אמריקאי, בירדמן, התבגרות, מלון גרנד בודפשט, משחק החיקוי, סלמה, התיאוריה של הכל, וויפלאש

אני חייב להודות שזו הייתה עונת אוסקרים חלשה יחסית. כמעט כל השמות החזקים היו ידועים כבר בסוף הקיץ ולראיה, שניים משמונת המועמדים נחשפו לראשונה בפסטיבל סאנדאנס, לפני שנה שלמה, בעוד מועמד נוסף יצא לאקרנים כבר במרץ. עם זאת, האקדמיה הצליחה לבחור רשימת מועמדים מסקרנת ומגוונת שכוללת את ארבעת יקירי המבקרים של השנה: בירדמן, התבגרות, מלון גרנד בודפשט, וויפלאש. ארבעת האחרים הם סרטי אוסקר סטנדרטיים יותר, אולם מתוכם, רק משחק החיקוי נחשב לבעל סיכוי אמיתי לזכיה.

אני לא יודע אם גלובוס הזהב קשור לכך, אבל הזכיה שם של התבגרות ומלון גרנד בודפשט (ולא של משחק החיקוי ובירדמן הפייבוריטים), הפכה את המרוץ לפתוח יותר. מצביעי גלובוס הזהב אמנם אינם חברי אקדמיה ואינם מצביעים לאוסקר, אבל הם תרמו רבות לבאז סביב שני הסרטים האלה. מאז הקיץ, אני מסמן את בירדמן המועמד המוביל לזכיה באוסקר, אולם ברגע האחרון, כשערכתי את הנבואה לאוסקר האחרונה של השנה, דרגתי את התבגרות במקום הראשון. אפילו שהוא רחוק מלהיות הסרט הטוב של השנה בעיני, אני משתדל להקשיב לרחשים מסביב והתבגרות צבר הרבה מומנטום בשבועות האחרונים, בעוד בירדמן די דורך במקום מאז ספטמבר.

כולי תקוה שהוליווד לא תחזור על ארועי 2010/1, כאשר סרטים מוערכים כמו הרשת החברתית, התחלה וקר עד העצם שלטו בפרסי המבקרים, אולם האוסקר ופרסי הגילדות הגדולים שלפניו הוענקו לנאום המלך השגרתי כל כך. במקרה הזה, אני מקוה שלא יעניקו את האוסקר למשחק החיקוי, לא רק כי לא השתגעתי על הסרט בעצמי, אלא בעיקר כי זו הזדמנות להראות שהאוסקר עוד רלוונטי, על ידי הענקתו לסרט שישמור על מעמדו לאורך זמן. זה קרה עם ארץ קשוחה ועם מטען הכאב, שתי בחירות לא אופייניות של האקדמיה שעדיין מוזכרות כבחירות מוצלחות. כמה שהארטיסט, ארגו ו-12 שנים של עבדות מוערכים גם הם, על אף אחד מהם לא היה קונצנזוס של "מביני עניין" כמו שיש להתבגרות ומלון גרנד בודפשט.

זו תמיד שאלה של עד כמה חברי האקדמיה מתחברים לסרט. משחק החיקוי עשוי להיפגע בגלל עיסוק בנטיות המיניות של הדמות הראשית, בעוד מלון גרנד בודפשט עלול להיתפס כביזארי מדי למצביעים רבים. לראיה, אין לסרטו של ווס אנדרסון אף מועמדות על משחק, חרף צוות שחקנים עשיר בשמות מוכרים. התבגרות ובירדמן שניהם עוסקים בנושאים שקרובים יותר ללבם של חברי האקדמיה. האחד בחיי משפחה והשני ברדיפה אחר פרסום. עוד לא ראיתי את בירדמן, אבל ממה שהבנתי, יש לו צדדים אפלים ודמות ראשית בעלת מוסר מפוקפק, מה שכנראה מטה את הכף לטובת התבגרות.

בקרב האחרים, וויפלאש היה יכול להפוך לגורם משמעותי יותר באוסקר, אם היה משווק טוב יותר. צלף אמריקאי הוא הפעם השלישית בה סרט של קלינט איסטווד מצטרף למרוץ ברגע האחרון ועדיין מספיק להיראות כמו מועמד לגיטימי. התיאוריה של הכל נשען על הופעה חזקה של שחקנים הראשיים, אבל אין לו מה להציע מעבר וסלמה הוא ההפתעה הגדולה לרעה. אחרי שבשבועות האחרונים דובר עליו כעל הסרט שעשוי לטרוף מחדש את הקלפים, הוא מועמד רק בקטגוריה זו ובקטגוריית השיר המקורי. אי אפשר להתעלם מהתחושה שלולא הנושא החברתי החשוב שלו, סלמה היה מסתפק במועמדות המוזיקלית בלבד. כמו שאלן דג'נרס אמרה בשנה שעברה: "יש שתי אפשרויות. אחת, 12 שנים של עבדות זוכה. שתיים, כולכם גזענים." סלמה לא יזכה, אבל עושה רושם שחלק גדול מהקולות להם זכה, הגיעו מתוך רגשות אשם ולא מתוך הזדהות (תשעים ומשהו אחוז מחברי האקדמיה הם לבנים, רובם אמריקאים).

קצת מספרים: אחרי שלוש שנים בהן היו תשעה מועמדים בקטגוריה זו, זו הפעם הראשונה מאז שינוי שיטת ההצבעה שרק שמונה סרטים עוברים את אחוז החסימה (כנראה שהיוזמה של ישראל ביתנו עבדה). לצערי, שני הסרטים הלא ישראלים החביבים עלי השנה, נעלמת ומר טרנר, מצאו עצמם מחוץ לקטגוריה.

בירדמן ומלון גרנד בודפשט מובילים עם תשע מועמדויות כל אחד, אבל בירדמן אינו מועמד על עריכה. מסיבה לא ידועה, אף סרט מאז אנשים פשוטים (שיצא ב-1980) לא זכה באוסקר מבלי להיות מועמד על עריכה.

הבימוי הטוב ביותר

המועמדים הם: אלחנדרו גונזלס איניאריטו – בירדמן, ריצ'רד לינקלייטר – התבגרות, בנט מילר – פוקס קצ'ר, ווס אנדרסון – מלון גרנד בודפשט, מורטן טילדום – משחק החיקוי

רוצים עוד נתון סטטיסטי מעניין? זו הפעם הראשונה מאז הורחבה כמות המועמדים לפרס הסרט, שאחד המועמדים על בימוי אינו נכלל בה. זה מצב המכונה "במאי בודד", בו הבמאי מועמד לאוסקר, אבל הסרט לא ורשימת האנשים שמצאו עצמם במשבצת זו כה מכובדת, שאולי אקדיש לה פוסט נפרד.

זהות הארבעה האחרים הייתה ברורה, אבל בנט מילר הפתיע כשהצליח להיות מועמד, חרף הדעות החלוקות כלפי איכותו של פוקס-קצ'ר. זו מועמדות שניה למילר, אחרי טרומן קפוטה. סרטו הנוסף, מאניבול, היה מועמד לאוסקר לסרט, אבל לא על בימוי.

בכל אופן, הסיכוי שמילר יקח את הפרס שואף לאפס. ארבעת האחרים מועמדים גם לפרס גילדת הבמאים והזוכה שם הוא לרוב גם הזוכה באוסקר. ריצ'רד לינקלייטר נראה פייבוריט כרגע, אם כי הוא במצב דומה לזה של אלפונסו קוארון לפני שנה. אם הוא זוכה, זה לא אומר הרבה לגבי מה יהיה הסרט הטוב ביותר. אם כל אחד אחר לוקח את הפרס, כנראה שזה על בימוי סרט זוכה אוסקר. שוב, איניאריטו נראה פייבוריט עד לפני כמה ימים, אבל משהו בשינוי הרוחות לכיוון התבגרות, גורם ללינקלייטר להראות כמו הזוכה הסביר ביותר.

אנדרסון מוזר מדי וטילדום יזכה רק אם משחק החיקוי הוא נאום המלך החדש. זה אמור להיות דו-קרב בין לינקלייטר ואיניאריטו ובמאי התבגרות צפוי לזכות.

השחקן הראשי הטוב ביותר

המועמדים הם: סטיב קארל – פוקס קצ'ר, בראדלי קופר – צלף אמריקאי, בנדיקט קמברבץ' – משחק החיקוי, מייקל קיטון – בירדמן, אדי רדמיין – התיאוריה של הכל

עוד לא ראיתי את בירדמן, אבל מייקל קיטון נחשב לפייבוריט בקטגוריה זו. בהחלט יתכנו הפתעות, אבל כמה שבירדמן כבר לא נראה כמו הימור בטוח, קיטון שומר על מומנטום. זה בהחלט נאום זכיה שאשמח לראות. כמו סטיב קארל, קיטון מועמד לראשונה לאחר שנים בהן הוא מזוהה בעיקר עם תפקידים קומיים (ובאטמן). בניגוד לקארל, לא נדרש מקיטון לשבת מדי יום שעות בחדר האיפור על מנת לעורר תגובות לדמות. יש הרבה ביקורת על כך שהאקדמיה מבלבלת בין עבודת איפור טובה למשחק איכותי, אבל נראה שמייקל קיטון כמעט ואינו מאוים.

האיום הרציני ביותר הוא מצד זוכה גלובוס הזהב, אדי רדמיין. אף על פי שמדובר בשחקן צעיר ופחות מוכר משאר המועמדים, החיקוי המרשים של רדמיין בתור סטיבן הוקינג הוא מסוג התפקידים שקשה להתעלם מהם. פה מדובר פחות באיפור ויותר בשפת גוף, אבל יש שיבקרו בחירה ברדמיין כהליכה אחר גימיקים.

עוד הפתעה יכולה להגיע מצד בראדלי קופר. ראיתי את צלף אמריקאי (ביקורת בשבוע הבא) ואני חושב שקופר בהחלט ראוי למועמדות על משחקו בסרט. הוא אמור להיות הסוס השחור בחבורה, אבל חשוב לציין שזו שנה שלישית ברציפות שקופר מועמד לאוסקר. אם זה לא מעיד על אהדה מצד האקדמיה, אני לא יודע מה כן. בכל מקרה, התוצאה הצפויה ביותר היא פרס למייקל קיטון, במיוחד אם בירדמן לא זוכה בפרס הסרט וירצו שלא יצא בידיים ריקות.

השחקנית הראשית הטובה ביותר

המועמדות הן: מריון קוטיאר – יומיים ולילה, פליסיטי ג'ונס – התיאוריה של הכל, ג'וליאן מור – עדיין אליס, רוזמונד פייק – נעלמת, ריס וית'רספון – הולכת רחוק

ראיתי רק שתיים מההופעות המועמדות, אבל אם תשאלו אותי, קשה להאמין שמישהי הייתה מרשימה אותי יותר מרוזמונד פייק בנעלמת. לצערי, אתם לא שואלים אותי, אתם שואלים את האקדמיה. 2014 הייתה שנה דלילה בתפקידים נשיים בולטים והעובדה שרק אחת מהנשים המועמדות כאן מופיעה במועמד לפרס הסרט, מדגישה זאת.

מכל בחינה אפשרית, כל הימור חוץ מג'וליאן מור יהיה נועז ביותר. בגיל 54, היא מועמדת בפעם החמישית וכבר זמן רב מתלחששים על כך שמזמן הייתה צריכה לזכות באוסקר. אני לא חובב גדול שלה, אבל אין מה לעשות, ג'וליאן מור היא היחידה שבכלל מוזכרת השנה בהקשר של זכיה וקשה להאמין שלא תלך הביתה עם פסלון מוזהב באמתחתה. רוזמונד פייק עשויה להפתיע, אבל הסיכוי לכך נמוך (ועדיין גבוה יותר משל שלוש האחרות).

שחקן המשנה הטוב ביותר

המועמדים הם: רוברט דובאל – השופט, אית'ן הוק – התבגרות, אדוארד נורטון – בירדמן, מארק רופאלו – פוקס קצ'ר, ג'יי.קיי. סימונס – וויפלאש

כנראה המותחת מבין קטגוריות המשחק השנה. ברור מיהם שני המועמדים המובילים, אבל קשה להחליט מי מביניהם קרוב יותר לזכיה. ג'יי.קיי. סימונס פתח פער כשוויפלאש יצא לקולנוע, אולם אד נורטון התחיל לצבור פרסי מבקרים ועיתונאים בקצב מטורף, עד שנדמה היה כאילו שכחו שסימונס הופיע השנה במשהו. מדובר בשני שחקנים שאני מאוד אוהב, אז זכיה של כל אחד מהם תגרום לי נחת. בזכות הגיל והחיבה התמידית של האקדמיה לנבלים בתפקידי משנה, אני מהמר כרגע שסימונס יזכה ונורטון יסתפק במועמדות בלבד בפעם השלישית בחייו.

אף אחד מהמועמדים האחרים לא נראה כמו איום. זכיה של מישהו מהם תתאפשר רק בזכות קרב צמוד מדי בין שני הפייבוריטים, שיאפשר מצב של שניים רבים והשלישי לוקח. במקרה הזה, אני מניח שאית'ן הוק הוא בעל הסיכוי הטוב יותר להפתיע, כחלק מסחף זכיות של התבגרות (למרות שעם 6 מועמדויות, קשה לסחוף באמת). לרוברט דובאל כבר זכה פעם אחת ובגיל 84, הוא הגבר המבוגר ביותר שמועמד לאוסקר על משחק (מקדימות אותו שלוש נשים).

שחקנית המשנה הטובה ביותר

המועמדות הן: פטרישיה ארקט – התבגרות, לורה דרן – הולכת רחוק, קירה נייטלי – משחק החיקוי, אמה סטון – בירדמן, מריל סטריפ – אל תוך היער

לחמש הנשים בקטגוריה זו, יש ביחד 25 מועמדויות לאוסקר לאורך הקריירה שלהן. כמעט חמישית מהן, שייכות למריל סטריפ. הוותיקה בחבורה, שכבר בעצמה מעדיפה לראות פרצוף חדש במקום, מועמדת השנה בפעם ה-19. לורה דרן וקירה נייטלי, מתגאות במועמדות שניה בסך הכל, בעוד פטרישיה ארקט ואמה סטון חדשות בעסק.

כבר זמן מה ברור שאם פטרישיה ארקט מועמדת כשחקנית משנה (הייתה יכולה להיחשב גם ראשית), היא כנראה לוקחת את האוסקר. אף מועמדת אחרת לא הותירה את אותו רושם השנה וארקט נחשבת לאחת הסיבות העיקריות שהתבגרות עובד חרף תהליך העבודה הלא שגרתי שלו. מתעוררת שאלה, איך בכלל מגלמים את אותה דמות לאורך 12 שנה, עם הפסקות של חודשים ארוכים בין הצילומים. אפשר לטעון שהדמות של ארקט כל כך חסרת אפיון, שלא נדרשת השקעה רבה בהכנה לגילומה. אפשר גם לא להיות אני ולטעון שהיא שחקנית כל כך טובה, שהצליחה לשמר את הדמות במשך יותר מעשור, מבלי לאבד כיוון בדרך.

אם נניח דעות אישיות בצד, פטרישיה ארקט הולכת לזכות באוסקר.

התסריט המקורי הטוב ביותר

המועמדים הם: בירדמן, התבגרות, פוקס קצ'ר, מלון גרנד בודפשט, חיית הלילה

סוף סוף קצת עניין. כמו בקטגוריות הסרט והבימוי, גם כאן בירדמן נראה כמו פייבוריט עד לאחרונה. עם הפופולריות הגואה של שניים מהמועמדים האחרים, התחרות נראית פתאום די צמודה.

אתחיל בלבטל את התבגרות כפייבוריט. הוא אמנם עשוי לזכות, כפי שהוא בעל סיכוי לזכיה ברוב הקטגוריות בהן הוא מועמד, אולם הוא דורש בחינה מחודשת של הגדרת המושג "תסריט". רוב הסרטים נכתבים במלואם לפני תחילת הצילומים, כאשר יש מיעוט אותם משלימים תוך כדי העבודה על הסרט. להתבגרות מעולם לא היה תסריט מוכן. כל קיומו של הסרט תלוי בנכונות של קבוצת שחקנים לגלם את אותם תפקידים במשך 12 שנה. בזמן הזה, ארצות הברית עברה שינויים כלכליים ופוליטיים והילדים הלכו והתבגרו. דברים אלה שולבו בסרט על מנת להעניק לו תחושה של אמינות, אבל זה גם אומר שלפחות 11 מתוך 12 שנות צילומיו, נעשו ללא סיום כתוב.

כמה שקטגוריית התסריט היא המקום בו האקדמיה מביעה לעתים הערכה לניסויים ושבירת מוסכמות, נראה לי שהפרס יוענק לתסריט סטנדרטי יותר, כזה שאפשר לקרוא במלואו באותה שנה בה מתחילים לצלם. בירדמן ומלון גרנד בודפשט הם המתחרים העיקריים, כאשר זכיה של בירדמן עשויה לסמן זכיה אפשרית בפרס הסרט. אצל מלון גרנד בודפשט, זכיה בפרס התסריט תהיה כנראה פרס ניחומים לווס אנדרסון שסיכוייו לזכות כבמאי נמוכים.

התרחיש היותר סביר בעיני הוא שאם התבגרות לוקח את פרסי הסרט והבימוי, בירדמן יזכה על שחקן ראשי ומלון גרנד בודפשט יקבל את האוסקר לתסריט מקורי. פוקס קצ'ר וחיית הלילה יכולים להתגאות במועמדות, אבל זה כל מה שיקבלו.

התסריט המעובד הטוב ביותר

המועמדים הם: צלף אמריקאי, משחק החיקוי, מידות רעות, התיאוריה של הכל, וויפלאש

לפני חודש, כשעוד נראה שהתחרות על פרס הסרט היא בין בירדמן ומשחק החיקוי, התאפשרות המתבקשת הייתה שיפצלו ביניהם את פרסי התסריט. זה כל כך פשוט, אחד מהם מבוסס על תסריט מקורי והשני על ספר, אז יהיה ממש קל לחלק לשניהם אוסקרים על כתיבה. כעת, לא רק מעמדו של בירדמן מעורער, אלא גם זה של משחק החיקוי. הוא עדיין פייבוריט, אבל הרבה פחות ברור מכפי שהיה.

וויפלאש היה אמור להיות בקטגוריה המקבילה, אבל כשחלקו את טפסי ההצבעה, הבחינו חברי אקדמיה כי התסריט של וויפלאש מוגדר כמעובד. הסיבה לכך היא שקיימת גרסה מוקדמת, קצרה יותר של הסרט ובעיני האקדמיה, זה מספיק בכדי להחשיב אותו למעובד. השערוריה הקטנה הזו עלולה להתברר כנקודה לזכות הסרט. אם משחק החיקוי לא צובר מספיק קולות, וויפלאש יכול לזכות את דמיאן צ'אזל באוסקר ראשון בחייו. נהיה חכמים יותר בעוד חודש, אבל התחושה שלי היא שוויפלאש יפתיע.

לא הייתי מתעלם גם מצלף אמריקאי. החדירה המהירה של הסרט למרוץ כמעט והשכיחה את האפשרות שגם יזכה על משהו. בעוד הייתי מהמר עליו יותר בקטגוריות הסאונד, צלף אמריקאי יגנוב לא מעט קולות. אותו דבר לגבי התיאוריה של הכל ומידות רעות שאמנם נחשבים לבעלי סיכויים קלושים בלבד לזכיה, אבל יכולים לעשות בלגן לשני המועמדים החזקים.

 סרט האנימציה הטוב ביותר

המועמדים הם: 6 גיבורים, הקופסונים, הדרקון הראשון שלי 2, שירת הים, סיפורה של הנסיכה קאגויה

תגידו מה שתרצו על קטגוריות אחרות, אין הפתעה גדולה יותר השנה מהעדרו של סרט לגו מרשימת סרטי האנימציה המועמדים. הסרט, אחד הלהיטים המפתיעים של השנה ופייבוריט לזכיה באוסקר על פי תחזיות רבות, פספס את החמישיה ומסתפק במועמדות לשיר הנושא בלבד. כמו בית ספר למפלצות בשנה שעברה, האקדמיה העדיפה סרט לא מוכר יחסית, על פני שובר קופות פופולרי.

יכול להיות שמה שהפך את סרט לגו לפייבוריט בעיני חלק, הוא הסיבה שלא הצליח להיות מועמד. הסרט מכיל חלקים שאינם באנימציה ולחברי האקדמיה השמרנים, קל יותר להזדהות עם שחקנים בשר ודם מאשר עם דמויות מונפשות. אלא שאת המועמדים בוחרים אנשים שאנימציה היא חייהם והם העדיפו לתת את הכבוד לסרטים שאנימטורים אוהבים.

לכל אורך השנה, הייתה תהיה מי מהשניים יצליח לחדור, שירת הים האירי, או סיפורה של הנסיכה קאגויה היפני. שניהם עשויים באנימציה ידנית קלאסית ולא בעזרת מחשב, דבר שהאנימטורים באקדמיה מאוד מעריכים. ההפתעה היא ששניהם הצליחו לקבל מועמדויות, לצד הקופסונים העשוי בסטופ-מושן ושני סרטי אולפנים גדולים שמייצגים את יכולות התלת-מימד.

ההימור המתבקש הוא על 6 גיבורים, או הדרקון הראשון שלי 2, כאשר לשני יש יתרון קל. שניהם זכו לתפוצה רחבה, ביקורות חיוביות ברובן ופונים בקלות לקהל רחב. בעוד המועמדים נבחרים בידי אנשי מקצוע, את הזוכים בוחרים כל חברי האקדמיה, כך שסרטים שזכו ליותר חשיפה, הם בעלי הסיכוי הטוב יותר.

בכל זאת, אני חושב שהתחרות די פתוחה. אחד מסרטי התלת-מימד כנראה יזכה, אבל עכשיו שהם כבר ברשימה, לא הייתי פוסל את שלושת האחרים. 6 גיבורים והדרקון הראשון שלי 2 טובים, אבל לא ברמה של סרטי פיקסאר לפני כמה שנים, או של המסע המופלא. אלה סרטים שבברור יש להם אלטרנטיבות, השאלה היא רק אם מספיק בעלי זכות בחירה יטרחו בכלל לצפות בהן.

הסרט הטוב ביותר בשפה זרה

המועמדים: אידה (פולין), לויתן (רוסיה), מנדרינות (אסטוניה), טימבוקטו (מאוריטניה), סיפורים פרועים (ארגנטינה)

אין כאן הפתעות. עוד לפני שהוכרזו תשעת הסרטים מתוכם תבחר החמישיה הסופית, היה ברור שזה דו-קרב בין אידה הפולני וסיפורים פרועים הארגנטינאי. שאר הסרטים, גם אם קטפו פרס פה ופרס שם, לא נחשבו לבעלי סיכוי לזכות.

אידה מסומן כבר זמן מה כפייבוריט, במיוחד לאור החיבה של האקדמיה לסרטים העוסקים בשואה. מועמדות מוצדקת על הצילום גם מחזקת את מעמדו מחוץ לקטגוריה. לא שזה באמת אומר משהו. לאורך ההיסטוריה של קטגוריה זו, היו סרטים שיוצגו גם בקטגוריות אחרות ועדיין הפסידו. לא ראיתי את סיפורים פרועים, אז אין לי דעה לגביו. אידה הוא סרט שהיה לי מאוד קשה להתחבר אליו, אבל אני עדיין מסמן אותו כפייבוריט. אולי ארגנטינה בכל זאת תנצח, אבל יותר מקובל כרגע להמר עליה למקום השני.

שתי נקודות ישראליות, למי שמבואס שגט אינו בין המועמדים. קודם כל, יש זוכה פרס אופיר שמועמד השנה לאוסקר. "איה" של עוד בן נון ומיכל ברזיס מועמד בקטגוריית הסרט הקצר שאמנם נחשבת זניחה, אולם תעורר הרבה תשומת לב בכלי התקשורת בארץ ערב הטקס.

נקודה שניה היא שכל עוד לא הוכרזו הזוכים, פולין וישראל בתיקו על תואר המדינה עם הכי הרבה מועמדויות בקטגוריה ללא זכיה. אידה הוא הסרט הפולני העשירי שמועמד ואם לא יזכה, נצטרך לחלוק איתם את אור הזרקורים. במילים אחרות, אני ממליץ למשרד החוץ להתחיל בקמפיין למען אידה, לשם שימור השגה היחיד של ישראל בתולדות האוסקר.

ביקורת: עיניים גדולות

big_eyes.15ce0090408.original_resize

 

תמיד מוזר כשבמאי שמאוד מזוהה עם גישה מסוימת, מנסה לעשות משהו חדש. דיוויד פינצ'ר ידוע בדמויות ראשיות בעייתיות שמביטות על העולם בציניות קרירה, אולם "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" היה סרט בעל גיבור סימפתי בהרבה מכפי שהורגלנו. האחים כהן תמיד מוסיפים איזה טוויסט בין כל המחוות שלהם לסגנונות עבר, אבל "אומץ אמיתי" היה מערבון לפי הספר (תרתי משמע), בלי שום תוספות לא צפויות. בין אם אוהבים את התוצאה או לא, נדרש רגע של הסתגלות לסגנון האחר, לזה שהבמאי המפורסם כל כך עם מראה ודמויות מסוימים, מנסה בפעם הראשונה בפני קהל.

אין כיום (ואולי בכלל) במאי שמזוהה עם סגנון אחד כמו טים ברטון. השילוב בין עברו כאנימטור, האובססיה שלו עם תרבות פופ נשכחת וחיבתו לעיצובים גותיים, הפכו את סרטיו לקלים במיוחד לזיהוי. עד כדי כך שגם סרט שברטון כלל לא קשור אליו, כמו "סדרה של צרות" המצוין, מוגדר כברטוני, פשוט כי קל להבין מה זה אומר. הגענו למצב בו לועגים לברטון על כך שלא צריך לראות את סרטיו על מנת לדעת איך הם נראים, מי משחק בהם ואיך ישמע הפסקול של דני אלפמן.

"עיניים גדולות" הוא שינוי גישה מצד ברטון, שכנראה בעצמו מרגיש שמספיק לחזור על אותם שטיקים ושהגיע הזמן לרענון. אף על פי שעשה בעבר סרטים שחורגים מפלטת הצבעים ובחירות הליהוק הרגילות שלו, זו הפעם הראשונה בה גם הנושא רחוק כל כך ממה שהבמאי מרבה לעסוק בו.

בשנות השישים של המאה שעברה, עזבה מרגרט אלבריך את בעלה. היא נסעה עם הילדה לפתוח חיים חדשים, בעידן בו אמהות חד-הוריות המנסות לתמוך בעצמן, לא היו רעיון מקובל במיוחד. בתוך מציאות המד מן הזו, מרגרט מתחילה למכור ציורים שיצרה, כולם של ילדים עם עיניים גדולות ושחורות. היא פוגשת את וולטר קין, צייר חובב בפני עצמו והשניים ממהרים לקשור את הקשר ולהפוך לזוג נשוי.

מהר מאוד מתברר שיצירתה של מרגרט מעוררת יותר עניין בקרב אנשים מציוריו הסתמיים של וולטר. העיניים הגדולות מושכות סקרנים וכל אחד מוצא בהן פרשנות משלו, בעוד וולטר פשוט מציג שוב ושוב את רחובות פריז, בה הוא טורח לציין בעקביות שחי ולמד. כמה שוולטר היה רוצה לזכות להערכה כאמן, הוא הרבה יותר טוב בתור סוכן מכירות. כשרון זה מביא אותו להפוך את ציוריה של מרגרט לאטרקציה, אבל מבלי לספק לה את המקום באור הזרקורים. וולטר לוקח קרדיט על ציוריה של אשתו, מה שהוא מציג כטקטיקה רצויה לשם הגדלת ההכנסות.

החריגה מהסגנון המוכר של טים ברטון היא לא רק במראה של הסרט, או בליהוק. נכון, העבודה של ברונו דלבונל, אחד הצלמים הטובים בעולם, מספקת לסרט הרבה יותר חיים וצבע מהקדרות הברטונית הקלאסית. גם כריסטוף ואלץ ואיימי אדמס הם בחירות מרעננות לאחר עשור של ליהוק ג'וני דפ והלנה בונהם קרטר כמעט לכל סרט שברטון מביים. עדיין, ההבדל האמיתי הוא שזה לא סרט פנטזיה, או מדע בדיוני. הפעם היחידה בה ברטון לא נגע ישירות בשני הז'אנרים, הייתה ב"אד ווד", סרט שלמעשה עוסק בבמאי סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. למרות נגיעות קטנות של אימה מוכרת המוחדרות לעיניים גדולות, נראה שברטון נכנס לתקופה חדשה.

האם זה טוב? מעריצים של ברטון הקלאסי, לא יאהבו את השינוי. הסרט לא משחק עם תפיסת המציאות של אף אחד, או חושף סוד אפל יותר מזה שהיה באמת. העיצוב ריאליסטי וחסר עיוותים ארכיטקטוניים בלתי אפשריים ואפילו המוזיקה של דני אלפמן לא מזכירה את מה שהוא לרוב מלחין. אם לא הייתי יודע שטים ברטון ביים והפיק את הסרט, הייתה חולפת רשימה ארוכה של ניחושים לפני שהייתי מגיע אליו.

עם זאת, עיניים גדולות עוסק במשהו שמאוד השפיע על ברטון. הבמאי הוא מעריץ ידוע של מרגרט קין ודמויות בעלות עיניים גדולות מופיעות ביצירות שונות לכל אורך הקריירה שלו. אולי הדלתות העקומות וחליפות הפסים הסיחו את הדעת, אבל הציורים של מרגרט נראים כמו משהו שנוצר עבור "הסיוט שלפני חג המולד" או "ביטלג'וס". הם לוקחים דבר תמים ויפה ומוסיפים לו עיוות אפל שמצביע על ראיית עולם חריגה ורצון לשמור על מעמד של אאוטסיידר, גם בשיא ההצלחה. חפשו בגוגל תמונות של "Tim Burton movies" ותראו פתאום לכמה מהדמויות הקלאסיות שלו יש עיגולים שחורים סביב העיניים. בין אם זו המסכה של באטמן, או המשקפיים של וילי וונקה, יש לנו פה עסק עם בן אדם שמאוד אוהב למסגר עיניים.

טוענים שבזמן הפקת "הסיוט שלפני חג המולד", דיסני רצו שיהיו לג'ק סקלינגטון אישונים, על מנת שיהיה קל יותר לשיווק. ברטון התנגד בתוקף לרעיון ודמותו האיקונית של ג'ק נותרה עם שני שקעים חלולים במקום עיניים. עד כמה שעיניים גדולות נראה כאילו בוים בידי מישהו אחר, מתברר שהוא פרויקט חלומות עבור מי שעוד מנסה להסביר איך "אליס בארץ הפלאות" שלו קשור למקור הספרותי.

עיניים גדולות אינו בין הסרטים הטובים ביותר של ברטון, אם כי הוא בהחלט שיפור לעומת שני הניסויים האחרונים שלו שאינם באנימציה. עריכה קופצנית ומשחק די אנמי של איימי אדמס, מקשים להישאב לתוך הסרט, אולם הסיפור עצמו מספיק מעניין בכדי לעורר סקרנות לגבי האנשים מאחוריו. כריסטוף ואלץ משחק כמו דמות מצוירת ואני לא בטוח אם זה מכוון, או שדווקא הטייקים הפחות מוצלחים שלו נכנסו לגרסה הסופית. קשה להוציא מואלץ הופעה לא טובה, אבל יש כאן סצנות בהן נראה כאילו הוא עדיין משנן את התסריט ומנסה לכוון את המנעד הרגשי של וולטר לרמה הרצויה.

עדיין, יש לסרט רגעים בהם הוא מתעלה מהבינוניות וגולש לרמה גבוהה יותר. טים ברטון מתקשה לעשות משהו נורמלי ולכן הסצנות החזקות ביותר הן אלה שמפלרטטות עם ז'אנר האימה, לצד כאלה בהן כריסטוף ואלץ כל כך קריקטוריסטי שהוא פשוט מבדר. רוב הסרט מנסה להיראות מציאותי וזה בהחלט לא הצד החזק של הבמאי. התוצאה סבירה, אבל לא מעבר. אם טים ברטון באמת בתקופה חדשה, בה הוא זונח את הקלישאות שיצר לעצמו ומנסה דברים חדשים, אני בעד. רק אשמח אם הסגנון הזה ישולב במה שברטון באמת חזק בו: לחבק את החריג ולגרום לשאר העולם להתאהב במוזרות שלו.

נבואה לאוסקר – 14.1.2015

בעוד יממה וקצת, יחשפו המועמדים הסופיים של טקס האוסקר ה-87. זה הנסיון האחרון שלי לנחש כיצד תראה הרשימה, להוציא קטגוריות הסרטים הקצרים והסרט התעודי, בהן אני לא מכיר מספיק טוב את המועמדים. הטקס עצמו יערך ב-22 בפברואר.

 

סרט
(מאחר ולא ידוע כמה מועמדים יהיו בקטגוריה זו, אני מדרג את העשרה בעלי הסיכוי הטוב ביותר להערכתי. בשאר הקטגוריות, השמות מופיעים על פי סדר אלפביתי באנגלית)

1. התבגרות
2. בירדמן
3. משחק החיקוי
4. מלון גרנד בודפשט
5. צלף אמריקאי
6. סלמה
7. וויפלאש
8. מר טרנר
9. התיאוריה של הכל
10. נעלמת

בימוי
אלחנדרו גונזלס אינייריטו – בירדמן
רי'צרד לינקלטר – התבגרות
ווס אנדרסון – מלון גרנד בודפשט
מורטן טילדום – משחק החיקוי
דמיאן צ'אזל – וויפלאש

תסריט מקורי
אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ניקולס ג'יאקובונה, אלכסנדר דינלריס, ארמנדו בו – בירדמן
ריצ'רד לינקלטר – התבגרות
ווס אנדרסון, הוגו גינס – מלון גרנד בודפשט
דן גילרוי – חיית לילה
פול וב – סלמה

תסריט מעובד
ג'ייסון דין הול – צלף אמריקאי
ג'יליאן פלין – נעלמת
גרהם מור – משחק החיקוי
אנתוני מקארטן – התיאוריה של הכל
דמיאן צ'אזל – וויפלאש

שחקן ראשי
בנדיקט קמברבאץ' – משחק החיקוי
סטיב קארל – פוקסקצ'ר
מייקל קיטון – בירדמן
אדי רדמיין – התיאוריה של הכל
טימותי ספול – מר טרנר

שחקנית ראשית
מריון קוטיאר – יומיים ולילה
פליסיטי ג'ונס – התיאוריה של הכל
ג'וליאן מור – עדיין אליס
רוזמונד פייק – נעלמת
ריס וית'רספון – הולכת רחוק

שחקן משנה
אית'ן הוק – התבגרות
אדוארד נורטון – בירדמן
מארק רופאלו – פוקסקצ'ר
ג'יי.קיי. סימונס – וויפלאש
טום וילקינסון – סלמה

שחקנית משנה
פטרישה ארקט – התבגרות
ג'סיקה צ'סטיין – שנה קשוחה מאוד
לורה דרן – הולכת רחוק
קירה נייטלי – משחק החיקוי
אמה סטון – בירדמן

סרט אנימציה
שישה גיבורים
הקופסונים
הדרקון הראשון שלי 2
סרט לגו
שירת הים

סרט בשפה זרה
כח עליון (שבדיה)
אידה (פולין)
לויתן (רוסיה)
טימבוקטו (מאוריטניה)
סיפורים פרועים (ארגנטינה)

צילום
עמנואל לובצקי – בירדמן
ג'ף קורננוות' – נעלמת
רייצרד לנצ'בסקי, לוקאץ זאל – אידה
דיק פופ – מר טרנר
רוג'ר דיקינס – לא נשבר

עריכה
ג'ואל קוקס, גארי רוץ' – צלף אמריקאי
דאגלס קרייז – בירדמן
סנדרה אדאיר – התבגרות
ויליאם גולדנברג – משחק החיקוי
טום קרוס – וויפלאש

פסקול מקורי
אלכסנדרה דספלאט – מלון גרנד בודפשט
אלכסנדרה דספלאט – משחק החיקוי
ג'ון פאוול – הדרקון הראשון שלי 2
גארי ירשון – מר טרנר
יוהאן יוהאנסון – התיאוריה של הכל

שיר מקורי
America for Me – שנה קשוחה מאוד
Everything is Awesome – סרט לגו
Glory – סלמה
Let Me in – אשמת הכוכבים
Mercy – המבול

עיצוב תלבושות
משחק החיקוי
שנה קשוחה מאוד
מר טרנר
סלמה
לא נשבר

עיצוב אמנותי
בירדמן
מלון גרנד בודפשט
משחק החיקוי
מר טרנר
סלמה

סאונד
בירדמן
משחק החיקוי
אל תוך היער
סלמה
וויפלאש

עריכת סאונד
צלף אמריקאי
זעם
שומרי הגלקסיה
ההוביט: קרב חמשת הצבאות
בין כוכבים

אפקטים חזותיים
כוכב הקופים: השחר
שומרי הגלקסיה
ההוביט: קרב חמשת הצבאות
בין כוכבים
המבול

איפור ועיצוב שיער
פוקסקאצ'ר
שומרי הגלקסיה
מלפיסנט

ביקורת: משחק החיקוי

Poster-art-for-The-Imitation-Game_event_main_resize

 

בשבועות האחרונים, פרסמתי ביקורות על שני סרטים ביוגרפיים שהופקו השנה בממלכה המאוחדת. את "מר טרנר" שבחתי על הדיוק ההיסטורי וההמנעות מרומנטיזציה מיותרת של הדמות הראשית. את "התיאוריה של הכל" בקרתי על התיחסות מוגזמת לחייו הפרטיים של סטיבן הוקינג על חשבון עיסוק בדברים שמייחדים אותו מכל תאורטיקן אחר בדורו.

"משחק החיקוי" הוא הסרט הביוגרפי השלישי בעונת הפרסים הנוכחית שעוסק באישיות חשובה במיוחד בתולדות בריטניה וכנראה בעל הסיכוי הגבוה ביותר לזכות באוסקר. הטריילר לא נראה מושך במיוחד, אבל אני לא יכול לסרב לסרט שכל כך הרבה מהמרים עליו כגורם משמעותי במרוץ לפרס החשוב ביותר בעולם הבידור. השאלה היא האם הוא יותר טרנר, או הוקינג? האם משחק החיקוי מעניין בזכות הסיפור האמיתי עליו הוא מבוסס, או בזכות דרמה שנוספה בידי תסריטאי שרוצה להפוך את הארועים לקולנועיים יותר?

במלחמת העולם השניה, לאחר שהשיגו מספיק נצחונות בתוך היבשת, פנו הגרמנים לתקוף את האויבת הגדולה מצפון מערב, בריטניה. בעוד טובי בחוריהם נלחמים בחזית, מצאו עצמם עשרות מיליוני אזרחים בריטיים תחת הכוונת של מפציצים גרמניים ורק מעטים מהם יכלו להרשות לעצמם לברוח לנרניה. פרט לעימותים ישירים, מאמינים הבכירים בצבא הוד מלכותו כי הסוד לנצחון במלחמה, טמון בפיצוח הקוד של אניגמה, מכונת ההצפנה המשמשת את הנאצים ונחשבת בלתי ניתנת לפיצוח.

לתמונה נכנס אלן טיורינג, מתמטיקאי מבריק וחובב חידות שמאמין כי אם יש מישהו שמסוגל לפצח את האניגמה, זה הוא. חרף היסוסים מצד המפקד הישיר, מגויס טיורינג למאמץ המלחמתי בבלצ'לי פארק, שם הוא מצוות לקבוצה קטנה של גאונים, אשר משתפים פעולה במשימה הבלתי אפשרית. למעשה, הם משתפים פעולה זה עם זה, אך פחות עם טיורינג, שמעדיף לעבוד לבד ולבנות בעצמו מכונה בשם "כריסטופר" שתפצה על חוסר היכולת של עמיתיו…

רגע, רגע. קראתי בעבר על הנסיונות לפצח את אניגמה ואני לא זוכר את הדברים האלה. גם לא ידעתי שטייווין לניסטר, הדמות עצמה, היה אחראי על המבצע.

מהר מאוד מתברר שמבין שתי הדוגמאות שנתתי בתחילת הביקורת, משחק החיקוי לא רק קרוב יותר ברמת הדיוק ההיסטורי ל"התיאוריה של הכל", אלא עוקף אותו בחריכת צמיגים ואפילו לא מביט אחורה לראות שכולם בסדר. מתישהו בתהליך ההפקה, החליטו הבמאי מורטן טילדום, התסריטאי גרהם מור ושלושת המפיקים של הסרט, שהסיפור האמיתי מאחורי נסיונות סופר חשאיים לפצח קוד בלתי ניתן לפיצוח בעיצומה של המלחמה הקשה ביותר שידע המין האנושי, לא מספיק מעניין.

כל כך הרבה פרטים שונו מהמציאות, שאני תוהה אם טילדום ומור בכלל טרחו לערוך מחקר מעבר לגיגול מהיר של הערכים "אלן טיורינג" ו"אניגמה". הסרט מבוסס על ספר ביוגרפי מוערך, אז הם בטח טרחו לפחות לעיין בו לפני שנגשו לצילומים, נכון? זו שאלה רצינית, כי באמת לא צריך להיות גאון מחשבים כדי לאתר מידע שסותר פרטים בסיסיים המופיעים בסרט.

הם אפילו לא נתנו למכונה של טיורינג את השם הנכון. המילה "בומב", הכל כך מפורסמת בהקשר של העבודה מול אניגמה, לא נאמרת אפילו פעם אחת, חוץ מאשר כשמו של דבר שמפילים ממטוס. הצוות הנרחב שעבד על הפענוח, מצומצם בסרט לחמישה אנשים ורובם לא עושים שום דבר חוץ מלציין מדי פעם כמה זה מעצבן שהם רחוקים מהיעד. משחק החיקוי מתייחס לאלן טיורינג כיחיד שבכלל תורם משהו, בעוד השמות גורדון וולצ'מן והרולד קין, שניים מהאנשים ששכללו את מאמציו של טיורינג, כלל אינם מוזכרים.

בנוסף, דמותו של טיורינג עצמו אינה קשורה לעדויות הבודדות שיש על האדם האמיתי. אפשר להקל מעט ולציין שבשל סודיות הפרויקט, אין כמעט הקלטות או עדויות ראיה של תהליך העבודה בבלצ'לי פארק ומעט מאוד ידוע על טיורינג האדם. עם זאת, ידוע מספיק בכדי לתהות מדוע הוא מוצג בסרט כמתבודד חסר חוש הומור שאולי לוקה בתסמונת אספרגר, כאשר מספיק אנשים שהכירו אותו במציאות, טוענים שהיה טיפוס די חברתי. מוזר, אבל חברתי.

התשובה, לצערי, היא שזה סרט על גאון ששנה את העולם וכשמצלמים סרט על גאון שמשנה את העולם, נוטים ללכת על תבנית קבועה. חשבו כמה פעמים ראיתם בסרט כזה סצנה בה רעיון פורץ דרך מוסבר בזמן בילוי בפאב. חשבו כמה פעמים הדמות הנשית החשובה היחידה בסרט, גורמת לגאון להישאר ללא מילים בפגישה הראשונה שלהם. חשבו כמה פעמים אף אחד לא מבין עד כמה הגאון עומד להשפיע על ההיסטוריה והבכירים ממנו (שהגיעו למעמדם בזכות כישורים עילאיים) בטוחים שהוא שרלטן, או סתם לא שוה את ההשקעה הכספית בעבודתו.

כל הדברים האלה נמצאים במשחק החיקוי וזה רק קצהו של קרחון הקלישאות לעברו הסרט שט. כל דבר שצפוי שיקרה, אכן קורה. גם אם משלבים קצת תחכום באופן בו ההתרחשות מוצגת, היא עדיין צפויה להחריד. הייתי מוותר אם הקלישאות האלה היו לפחות מעצימות את הסיפור האמיתי, אבל הן רק גורמות לטיורינג ושותפיו להראות טיפשים, איטיים, מתנשאים וכמו האנשים האחרונים שיצליחו להציל את המולדת בשעת חרום.

אבל למה זה כל כך מציק לי? בסך הכל, משחק החיקוי הוא לא סרט רע. ההופעה של בנדיקט קמברבץ' בתפקיד הראשי משובחת וכמעט שוכחים שהוא מפורסם בזכות גילום דמות מאוד דומה לאיך שאלן טיורינג מוצג בסרט. הבימוי לא חדשני בשום צורה, אבל שומר על אסתטיקה ומעביר את הסיפור בצורה יעילה, מבלי לגרוע מחשיבות העבודה על פיצוח האניגמה. הפסקול לא משהו, אבל לוקח זמן עד שהוא באמת נמאס ולפחות בשליש הראשון של הסרט, הוא אפילו נעים לאוזן.

עדיין, מציק לי. מציק לי שמזלזלים ככה באנשים שבאים לראות סרט על פי סיפור אמיתי. שלא נותנים לצופים מספיק קרדיט שיתלהבו מסיפור בלי שיבנו אותו מחדש על פי תבניות בטוחות. כשטים ברטון ביים את "אד ווד", הוא הוסיף סצנות המתארות דברים שלא קרו במציאות, אולם זה נעשה בצורה גלויה, מבלי לפגוע בפרטים האמיתיים המופיעים לצדם. גם "הרשת החברתית" טעון בפרשנות חד צדדית לארועים אמיתיים, אבל הוא מקפיד להיות נכון מבחינה היסטורית. משחק החיקוי לא עושה אפילו את זה. מעבר לשינוי קיצוני באופיין של הדמויות המוצגות בסרט, על מנת שיתאימו לטיפוסים קלים לזיהוי, אפילו דברים שהתרחשו במציאות מובאים באופן מניפולטיבי במידה חריגה. לא שאני מבין בשביל צריך מניפולציות. אין סכנה שאנשים לא יזדהו עם המאמץ לנצח את גרמניה הנאצית, או שיעריכו פחות את השגיו של טיורינג אם למעשה יסתדר עם האנשים סביבו. אלן טיורינג, חרף הנסיון הקשה שעבר בחייו, נחשב היום לגיבור לאומי בבריטניה ולאחד האנשים המשפיעים ביותר על חיינו כיום. לפחות בתיאוריה, לא הייתם מסוגלים לקרוא את הביקורת הזו על צג מחשב לולא מאמריו של טיורינג.

לא חשוב כמה סרט עשוי טוב מבחינה טכנית, ברגע שהוא מזלזל בקהל, קשה לי להתעלם מזה. בנדיקט קמברבץ' ראוי לשבחים להם הוא זוכה וגם קירה נייטלי עושה עבודה טובה בתפקיד משני. השחזור התקופתי אינו מדויק (על פי עדויות של המעצבת האמנותית עצמה), אבל נראה אמין לעיניים לא מיומנות וסיפור המסגרת אמנם יוצר חור גדול בעלילה, אבל דווקא שם נשמרה נאמנות יחסית לארועים אמיתיים.

כל הדברים האלה הופכים את משחק החיקוי לסרט דרמתי יעיל, אבל גם לביוגרפיה מחורבנת, המשקרת לאנשים בלי בושה, תחת מסוה של "סיפור אמיתי". כל סרט ביוגרפי משקר במידה כלשהי, אבל מעטים מתעלמים מהמציאות בצורה בוטה כל כך. גם אם הסרט מהנה בפני עצמו, לאלן טיורינג ועמיתיו מגיע יצוג קולנועי טוב יותר.