אחרי יותר משנה של פגרת קורונה, אני עדיין מנסה להתרגל לרעיון שבתי הקולנוע בישראל עובדים ברצף. אמנם הרבה מהסרטים שמוקרנים כרגע זמינים כבר בפלטפורמות אחרות (ברמת חוקיות משתנה), אבל עדיין קשה לקלוט שלמעשה יש לוח זמנים מסודר לפיו הקרנות משובצות בארץ. ההסתגלות מחדש עוד יותר מבלבלת כשקולטים ששני סרטים חדשים של פיקסאר מוקרנים במקביל, דבר שלדעתי אין לו תקדים בהתחשב בכך שפיקסאר אף פעם לא מוציאים יותר משני סרטים בשנה.
המשמעות היא שבעוד "נשמה" עדיין מוקרן פה ושם, כבר שבועיים שבאולם ליד מוקרן "לוקה". את שניהם פיקסאר הפיקו ודיסני מפיצים, אבל יש תחושה כאילו נוצרו בקצוות שונים של העולם. בעוד "נשמה" הגיע לארץ אחרי חצי שנה של הייפ, הופעה בסיכומי שנה של מבקרים רבים ושני פרסי אוסקר, לוקה פשוט הופיע. כאילו נחת פתאום על המסך והחל להתנגן. הקולנועים הסגורים לא יכלו להקרין טריילרים ומכיוון שיש עוד הרבה זמן עד לעונת האוסקר הבאה, נראה שדיסני פחות משקיעים בשיווק שלו. יש תחושה כאילו לסרט אחד חיכיתי במשך יותר משנה, בעוד השני עלה בלי טררם ובלי מסע יחסי ציבור מסיבי. אני אפילו לא מצליח למצוא מידע אמין על התקציב של לוקה, דבר חריג עבור סרטי קיץ של אולפנים גדולים. מצד שני, לוקה גם פחות נראה כמו סרט של אולפן גדול.
העלילה מתרחשת באיטליה, בסמוך לעיירת הדייגים פורטורוסו (מחווה למיאזאקי זה תמיד סימן טוב). במשך שנים, חוששים תושבי האזור מאגדות אודות מפלצות ים שתוקפות סירות ואולי אף מסוגלות לעלות על היבשה. האגדות האלה נכונות, במידה מסוימת. ישנם יצורי ים החיים במפרץ, מסוגלים להתחזות לבני אדם וחלקם אף לקחו שלל מסירות דיג חולפות. רק שאלה לא ממש מפלצות, אלא סוג של בני ים שחוששים מבני האדם ומהנוכחות ההולכת וגוברת שלהם במי המפרץ, לא פחות מכמה שבני האדם פוחדים מהם. הם גם לא ממש לוקחים שלל, כמו שיש לחלקם את אותה סקרנות שיש לאריאל בפעם הראשונה שהיא נתקלת בדינגלהופר.
לוקה הוא בן ים צעיר שעוזר להוריו ברעיית דגי מולית (באנגלית זה יותר מצחיק). הוריו מזהירים אותו שלא להתרחק, אולם עליה לא מתוכננת על היבשה בעקבות בן ים בשם אלברטו, גורמת ללוקה להתאהב באפשרויות הרבות התמונות מחוץ למים. כאשר ההורים רוצים לשלוח אותו לחיות במעמקים עם הדוד המוזר, לוקה ואלברטו מחליטים להסתתר בפורטורוסו ולחיות כבני אדם, שם ינסו להגשים את חלומם ולהשיג וספה משלהם. הם מגיעים בדיוק בזמן לקראת מרוץ מקומי, בו זכה בשנים האחרונות ארקולה הבריון השחצן, מה שמביא את השניים לחבור ליריבתו הג'ינג'ית ג'וליה, החיה עם אביה הדייג ששואף יום אחד לתפוס את אחת מאותן מפלצות ים שמטילות אימה על האזור.
האווירה בלוקה שונה מרוב סרטי פיקסאר. אין תחושה שכל הסדר הקיים נמצא בסכנה, או שהדמויות הראשיות נמצאות במרדף מתמשך נגד השעון. הקצב רגוע יחסית ומזכיר יותר את "רטטוי" ו"למעלה" מאשר את "צעצוע של סיפור" או "הקול בראש". למרות דמיון מסוים לעלילת "קוקו", אין אולטימטום שבו חייבים לפתור את הבעיה הגדולה במרכז הסיפור. לא יקרה שום דבר בלתי הפיך אם לוקה ואלברטו ישארו זמן רב מחוץ למים, או אם ג'וליה לא תזכה במרוץ. החיים בפורטורוסו ובמפרץ ימשיכו להתנהל כרגיל, מקסימום יהיה עוד מרוץ בשנה הבאה. גם ככה אותם אנשים מתחרים בכל פעם.
העברת הפוקוס מהצורך להגיע למטרה מסוימת בתוך פרק זמן מוגדר, לסיפור אישי יותר, מאפשרת לבמאי אנריקו קסרוסה ולתסריטאים להתמקד בדמויות עצמן. הקשר בין לוקה ואלברטו מורכב, יש שאף פרשו אותו כסיפור אהבה, אם כי קסרוסה הכחיש שהם יותר מחברים. המתיחות העיקרית, שנבנית באופן הדרגתי לאורך הסרט, היא לא מול הנבל הברור ארקולה, אלא בין שלושת הטובים שמחליטים לשתף פעולה נגדו. לוקה ואלברטו מפחדים שג'וליה תגלה את זהותם האמיתית, בעוד אלברטו גם חושש שתגנוב את חברו היחיד. זאת בזמן שהם מתאמנים לקראת המרוץ, כאשר לזכיה יש משמעות שונה לג'וליה מאשר לבנים. מבחינת לוקה ואלברטו, זו הזדמנות להרוויח מספיק כסף בשביל לקנות וספה, מה שמסמל עבורם את החופש האולטימטיבי שיאפשר להם להגיע לאן שירצו (ולאלברטו זה מסמל גם את הנוכחות של לוקה בחייו). ג'וליה מצדה לא מעוניינת בכספי הזכיה, אלא בהזדמנות להוכיח שהיא טובה יותר מארקולה, אפילו שיש לו יותר כסף, יותר חברים ויותר אגו. לא סתם הוחלט שדמות נשית תנסה לקחת את הבכורה ממי שהוא די המאצ'ו האיטלקי הקלאסי. הסרט מתרחש בזמן מקביל לתקופת השיא של פליני, דה סיקה ופייטרו ג'רמי, במאים שאמנם אוהבים את האדם הפשוט, אבל גם תרמו רבות להנצחת דמויות נשיות כמי שמוגדרות בידי המיניות שלהן ולא בזכות עוצמה פיזית או יכולות מקצועיות. ג'וליה רוצה לנצח את ארקולה במשחק שלו, המצריך כושר גופני טוב וקיבה חזקה.
זו לא טעות לראות בלוקה סרט העומד לצד אוכלוסיות מוחלשות מסוגים שונים. בין אם מדובר בעניים, נשים, מהגרים, או הקהילה הגאה. גם אם קסרוסה לא התכוון לייצג קבוצה מסוימת, המסר בסרט ברור: קבלת האחר טובה מהצמדות לסטראוטיפים ודעות קדומות. אולי בני הים הם מטפורה ואולי יוצרי הסרט סתם אהבו את האגדות המקומיות סביב מפרץ ג'נובה. אפשר למצוא חיזוק לאפשרות הראשונה בכך שאת הדמויות של בני הים מדבבים שחקנים ששפתם המקורית היא אנגלית, בעוד שכמעט כל בני האדם מדובבים בידי איטלקים אמיתיים. ג'וליה יוצאת דופן, היא מדובבת בידי אמה ברמן האמריקאית בת ה-12, אבל אני מניח שהבחירה בה נובעת משיקולים פנימיים של דיסני שאוהבים לגדל בעצמם כוכבים לעתיד.
נראה שלוקה מרוויח מהעדר קרקס תקשורתי סביבו. הסיפור פשוט יחסית, אבל משאיר פתח רחב לפרשנויות סביבו. על פניו, הוא נועד לחזק את כל מי שמרגיש.ה קטן.ה ביחס לסביבה ומאוד קל לקחת את הרעיון לנקודות אישיות יותר. זו המטרה והוא עומד בה, גם אם נראה שתוספת סיבוך הייתה משקפת טוב יותר את העולם האמיתי. באף עיר במציאות אין רק טיפוס אחד מניאק וכל השאר פשוט מגיבים בהתאם לכיוון אליו נושבת הרוח. מנגד, גם ההורים הכי מגבילים ושמרנים, צודקים לגבי חלק מהדברים לגביהם הם מזהירים. הסרט נוצר ברוח טובה בכדי לעודד קבלה, אז אני לא שופט אותו על זה. הוא קצת עושה קיצורי דרך לא נחוצים, אבל חוויית הצפיה עצמה מהנה ואחרי השנה ומשהו האחרונה, אולי לא תזיק לנו נאיביות פה ושם.
בשביל הזהב 