פרק 96 – מחלקת דינוזאורים ונוף

הפעם, חזרנו אחורה בזמן לתקופה הפרהיסטורית בה סרטים היו בשחור לבן וללא קול. שיחה על "עולם היורה" מחזירה אותנו עד 1925, לחלק השני של הפרק, המוקדש ל"העולם האבוד".
ספוילרים לשני הסרטים ולשאר סדרת פארק היורה.

ביקורת: הקול בראש

לאחרונה, הופיעו כמה וכמה רשימות המדרגות את כל סרטי פיקסאר שיצאו עד כה. אפשר שהתרוץ לרשימות האלה הוא ציון עשרים שנה לצאת "צעצוע של סיפור", הסרט הראשון באורך מלא של האולפן, אבל יש עוד גורם שמשחק פה תפקיד. בעוד כמה חודשים, יחרגו פיקסאר ממנהגם ויוציאו סרט שני באותה שנה, "הדינוזאור הטוב". למה עורכי הרשימות לא מחכים עד ששני הסרטים יצאו לפני שיפרסמו את הדרוג?

התשובה היא כנראה כדי שיוכלו להצמיד את הרשימה לביקורת על "הקול בראש", סרט שלדעת רבים, מקומו בין שלושת הראשונים של פיקסאר. בהתחשב במוניטין של האולפן כיצרן סרטי אנימציה איכותיים ועמוקים (חוץ מכאלה שמככבים בהם כלי רכב ממונעים), הסטנדרטים הנדרשים בכדי להעפיל לצמרת הדרוג, הם מטורפים. אחרי כמה ימים של הייפ, התפניתי סוף סוף לראות את הקול בראש. הוא לא עורר בי צורך לעשות דרוג של סרטי פיקסאר מהגרוע לטוב ביותר, אבל אני בהחלט יודע באיזה חלק של הטבלה הייתי ממקם אותו.

הסרט מתרחש בתוך מוחה של ריילי, בת 11 מאושרת בסך הכל, חובבת הוקי ובעלת התכונה הנדירה בסרטים שהשם דיסני קשור אליהם, שני הורים חיים. התפקוד הנפשי של ריילי מתאפשר בזכות חמישה גורמים, המייצגים צדדים שונים באישיות שלה. אושר היא המנהיגה והראשונה שהופיעה. היא אחראית על גשר הפיקוד ורואה בדאגה לכך שריילי תחווה את החיים על הצד המהנה ביותר, יעד עליון. לצדה נמצאים גועל, פחד, כעס ועצב, שבעיקר מסתובבת במפקדה ומהרהרת בכבדותו המעיקה של הקיום. סוג של מרווין האנדרואיד, רק בלי מח בגודל כוכב לכת. אושר מעדיפה שעצב לא תתערב יותר מדי.

מעבר קשה לסן פרנסיסקו, מביא את חמשת הרגשות לטלטלה, כאשר אושר ועצב נשאבות אל מחוץ למפקדה, יחד עם זכרונות הליבה שעושים את ריילי למי שהיא. בעוד שני הניגודים מנסים לחזור למקומם הטבעי, נתונה ריילי להשגחתם של שלושת הרגשות חסרי ההבנה, שאף אדם בריא לא אמור לאפשר להם לשלוט בו ללא גורם מפשר. אושר ועצב מנסות להגיע למפקדה, בעוד גועל, פחד וכעס משתדלים לא לגרום לילדה נזק בלתי הפיך.

יוצרי הסרט לקחו רעיון מעניין, גרסה ויזואלית לתהליכים הנפשיים שאדם עובר. מוסכם כיום שתופעות רגשיות חריגות נובעות מחוסר איזון במח והקול בראש לוקח את התפיסה הזו ובונה סביבה סיפור שלם. אושר ועצב לא רק משלימות אחת את השניה, אלא גם את שאר הרגשות וברגע שמישהו מהחמישיה חסר, השאר נכנסים לפניקה. אפילו שאושר משתדלת למנוע מעצב להרוס את מפעל חייה ומגנה בכל כוחה על זכרונות הליבה, חייב להיות לעצב תפקיד כלשהו. אושר לא מבינה מה הוא ולמה עצב בכלל נמצאת שם, אבל עובדה שכולם חשים עצבות מדי פעם, אפילו שזו לא תחושה נעימה וחמימה.

צוות המדובבים עושה עבודה נפלאה, כאשר איימי פולר בולטת מעל כולם כאושר. הקומיקאית המנוסה מצליחה לשמור על האופטימיות בזכותה יצרה את דמותה של לזלי נופ ב"מחלקת גנים ונוף", אבל משלבת לתוכה מדי פעם דאגה כמעט אמהית לגורלה של ריילי. היא לא חוששת למעמדה כמו וודי ב"צעצוע של סיפור", אבל מאמינה שהילדה חייבת את השגחתה על מנת לשרוד בעולם. לצד הופעה אנרגתית, פולר מצליחה לספק לקולה של הדמות את החספוס הנדרש בכל פעם שמתנפצת לה בועה מול העיניים.

פיליס סמית נוגדת את פולר בתפקיד עצב ונשמעת טוב, אם כי הדמות שלה יותר חדגונית. היא תמיד צריכה לדבר בקול שקט ומדוכא ואף על פי שסמית עושה עבודה טובה, היא נדרשת להפגין מנעד רגשי מצומצם יותר, בשל מיקומה הנמוך של עצב בהיררכיה. מבין האחרים, לואיס בלאק זוכה להיות פשוט עצמו. הוא מגלם את כעס בדיוק באותה צורה בה יצר את הפרסונה הבימתית שלו וזה משעשע כתמיד.

למרות העיסוק הרב בחוסר יציבות רגשית, הקול בראש הוא קומדיה כמעט בלי הפסקה. יש רגעים דרמתיים, כולל אחד שנותן פייט לסצנות מסוימות מ"צעצוע של סיפור 3" ו"למעלה", אבל רוב הזמן, הסרט קליל באופיו. הרגשות מוצגים בצורה קופצנית וכמעט תמיד נמצאים בתנועה. עצב היא היחידה שמעדיפה להישאר במקום, מה שמבדיל אותה באופן ברור משאר הדמויות. בדיחות חזותיות רבות מבוססות על משחקי מילים, או על קריצות לכך שריילי אינה שונה מרוב בני האדם. מי יודע כמה אנשים חווים משברים שכאלה, אבל לא חושבים בכלל על האפשרות שהמח שלהם הוא מחסן עצום של זכרונות ורעיונות בצורת כדור, שנשלט בידי חמישה יצורים צבעוניים, העומדים בגשר פיקוד וחייבים להיות מתואמים זה עם זה על מנת להבטיח תפקוד שוטף. טוב, האמת שזה כנראה יצוג בכלל לא רע של האופן בו המח האנושי עובד.

כוחו של הקול בראש הוא לא רק בשילוב בין קומדיה, דמיון עשיר ודרמה, אלא גם בכך שלמעשה אכפת ממה שקורה לריילי. הנימוקים שהסרט נותן לשינויים בהתנהגות שלה עובדים בתוך ההגיון הפנימי של הסיפור ודווקא העובדה שאין לילדה שליטה אמיתית על מה שהיא מרגישה וחושבת, הופכת אותה לדמות שיותר קל להתחבר אליה. אין הרבה סצנות המתרחשות מחוץ לראשה וזה טוב, כי ההורים של ריילי הם דמויות די גנריות וחסרות עניין. הם אנשים טובים, שרוצים בטובתה של בתם, אבל מאחר והסרט מתמקד בראש שלה וכמעט ואינו מתייחס להליך החשיבה של אנשים אחרים, טוב שאין יותר פוקוס על העולם האמיתי. אם היו שלוש עלילות מקבילות, אחת בראשו של כל בן משפחה, המציגות את השפעת הרגשות שלהם על הסביבה ולהפך, היה מתאים להתמקד יותר ביחסי ההורים זה עם זו ועם ריילי. מאחר ויוצרי הסרט החליטו להתמקד במסע להשבת זכרונות הליבה למפקדה, טוב שאין חריגות ממה שריילי רואה באותו רגע.

אנשים רבים חששו שפיקסאר אבדו את זה. בארבע השנים האחרונות, האולפן הוציא את "מכוניות 2" המושמץ ואת "אמיצה" ו"בית ספר למפלצות" שנחשבו טובים, אבל לא טובים-פיקסאר (לפרוטוקול, אני מאוד אהבתי את "בית ספר למפלצות"). הקול בראש מסתדר בטבעיות לצד הסרטים הגדולים של החברה, שאהובים גם על המבקרים וגם על הקהל. זוהי חוויה רגשית ביותר ממובן אחד ופיט דוקטר, המופקד על הבימוי, ידע יפה מאוד מה לעשות עם הדמויות והעלילה שניתנו לו. זה אמנם לא הסרט הכי יצירתי מבחינה חזותית של פיקסאר, אבל העיצוב בו עדיין קסום ומציג ניגודים מתבקשים בין העולם הפנימי לחיצוני.

קשה לעסוק ברגשות בצורה בוגרת ובו זמנית לשמור על אווירה קומית ולמצוא חן בעיני העכבר הגדול המשגיח מלמעלה. הקול בראש עומד במשימה ומצליח להיות יצירה המדברת לגדולים ולקטנים כאחד, בלי להיקלע לקלישאות עלילתיות, או לכפות סצנות עם קצב לא מתאים רק בשביל לסחוט תגובה רגשית. אם "לבה", הסרט הקצר שמוקרן לפני, לא יעשה לכם כבר רטט בזווית העין, הקול בראש ישלים את העבודה.

פרק 95 – המרגל מת מצחוק

בפרק החדש של שורה שניה באמצע, אנחנו מאחדים שני נושאים בהם דנו בעבר – סרטי ריגול והבעיה של קומדיות מודרניות. החלק הראשון של הפרק מוקדש ל"מרגלת" והשני ל"סודי ביותר!".

הייתי מפרסם ספוילרים, אבל אז אצטרך להרוג אתכם.

ביקורת: עולם היורה

לפני כמה ימים, נודע כי שטפונות קשים הביאו לשחרור בעלי חיים מגן החיות של טביליסי. החיות שוטטו ברחובות העיר, להנאת הצלמים ולאימת התושבים. הנהלת גן החיות בקשה מתושבי העיר שלא לנסות ולהרוג את החיות, אפילו אם מסתובב להם אריה מול הבית. אחרי כמה ימים של היפופוטמים בתחנות דלק ותנינים שוחים ברחובות, התברר שרבים מהתושבים לא שמעו לבקשה ועובדי גן החיות נאלצו לקבור גופות של טורפים גדולים שהפחידו את אנשי העיר.

זה מה שקורה במציאות כשבעלי חיים פראיים משתחררים מהשבי ומוצאים עצמם בסביבה לא מוכרת. בני האדם הפכו במהירות הבזק מקופים הנמלטים על חייהם לציידי העל של כדור הארץ. יש לנו את הנשק הכי חזק, את ההכרות הכי טובה עם גיאוגרפיה עירונית ואת הנכונות להרוג בכדי להגן על משפחתנו, גם אם מנסים לשכנע אותנו שאין בכך צורך. טיגריסים וזאבים שרגילים לקבל אוכל ממטפלים ומעולם לא נאלצו להימלט או להילחם על חייהם, יהיו בהכרח בעמדת נחיתות מול האדם.

לפני 22 שנה, יצא סרט שהתעלם מנקודת ההנחה הזו והחליט שעם דינוזאורים, החוקים יהיו שונים. הם גדולים, יצריים ורעבים יותר מכל בעל חיים מודרני, אז סטיבן ספילברג החליט לעשות אותם קשים במיוחד לעצירה. זה הוביל לשובר קופות ענק ולסכומים אסטרונומים במכירות מרצ'נדייזינג, אבל גם לשני סרטי המשך פחות מוערכים. סליחה, שלושה סרטי המשך, כי כמו הדינוזאורים בסרט, גם את המותג של פארק היורה החליטו להשיב לחיים, שנים אחרי שחשבו שהוא נכחד.

הסרט מתרחש באי איסלה נובלר, שם פועל "עולם היורה", פארק מלא בדינוזאורים שנוצרו במעבדה על מנת לשעשע את קהל המבקרים. לפני שני עשורים, הייתה שם טרגדיה כשהדינוזאורים השתחררו והחלו לתקוף אנשים, אבל מה הסיכוי שזה יקרה שוב באותו מקום, עם אותם דינוזאורים, רק עם בעלים יותר פזיז, שמאמין שכל מה שקורה בעולם הוא מעבר לשליטתנו?

זאק וגריי מגיעים לפארק, המנוהל בידי דודתם קלייר, אישה עסוקה הדואגת שהמבקרים מרוצים ומשאירים אחריהם מספיק כסף. בחלק אחר של האי, חייל לשעבר בשם אואן מאמן ולוצירפטורים למלא אחר פקודות. למי שלא זוכר, ולוצירפטורים הם דינוזאורים בגודל אדם, הרצים בחבורות אחרי טרפם ונחשבים אולי לטורפים האכזריים ביותר של עידן היורה… למרות שבמציאות, הם היו יותר קפצנים מאשר אצנים, היו מכוסים נוצות והופיעו לראשונה מאה מיליון שנה אחרי שעידן היורה הסתיים, אבל אם נתחיל לנטפק את הסרט, לא נצא מזה.

זה לא שכל מה שיכול להשתבש, אכן משתבש, אבל הדבר האחד שאסור שיקרה באתר תיירותי פופולרי המלא דינוזאורים, אכן קורה. אני לא יודע כמה כסף נשפך על מנת לטייח את מה שהיה לפני 22 שנה, אבל מישהו החליט שזו הייתה תקלה חד פעמית והכל יהיה בסדר עכשיו. הי, אפילו מפתחים זן חדש של דינוזאור טורף כל כך גדול, שמגביהים את החומות סביב שטח המחיה שלו על מנת שלא יטפס החוצה. מה כבר יכול לקרות?

עולם היורה לא נועד לאנשים שעוצרים רגע לחשוב על ההגיון בסרט. שלושת הסרטים הקודמים נועדו להדגיש עד כמה פארק בו משוטטים דינוזאורים מהונדסים גנטית, הוא רעיון רע, אבל הנה הוא קיים והעובדים מתבקשים שלא להזכיר את מה שקרה בשנות התשעים. קלייר מהססת כשצריך לקבל החלטות מהירות וכנראה תעדיף למצוא מקלט מדיני בסין כשיתחילו להגיע תביעות הביטוח. למרות זאת, היא הדמות הטובה בעולם מלא אינטרסנטים שלא מוכנים לקחת אחריות על מעשיהם. ברייס דאלאס הווארד קצת מעצבנת בהתחלה, כמו כל הדמויות בסרט, אבל הולכת ומשתפרת ככל שהמצב מתדרדר.

גם כריס פראט, המגלם את אואן, נראה מנותק בתחילת הסרט. הוא צריך לעשות פוזה של מבין בדינוזאורים שהוא גם קצת ילד רע וקצת אחרון גיבורי הפעולה וזה די אבסורדי למשך זמן מה. רק כשהוא חולק מסך עם הווארד, הדמות שלו מתחילה להראות אמינה.

ישנם לפחות שני קווי עלילה מיותרים לחלוטין. הראשון הוא של זאק וגריי שלא תורמים שום דבר לעלילה, חוץ מנסיון מאולץ להוציא תגובה רגשית מהקהל. הקו השני קשור לתאגיד המעוניין להשתמש בדינוזאורים מאולפים ללוחמה בשטח, כי יש להם מאות מיליוני שנות אבולוציה שהפכו אותם לציידים עילאיים. גם אם נתעלם מכך שכל הדינוזאורים בסרט בני פחות משלושים שנה ופותחו על ידי הפריה מלאכותית ושילוב די.אן.איי של חיות אחרות, שמישהו יגיד לאיש הנחמד שהדינוזאורים המקוריים נכחדו לפני 65 מיליון שנה ואלה ששרדו, התפתחו לתרנגולות ויענים, לא בדיוק מכונות הלחימה שרוצים לשלוח מול דאעש.

הסיבה שקווי העלילה האלה מיותרים, היא שכמו שאואן אומר בעצמו, דינוזאורים זה לא מספיק מלהיב? צריכים להוסיף עוד שני ילדים שעולים על העצבים ועסקן נכלולי כדי להצדיק סרט שבו דינוזאורים הם עובדה מוגמרת? "פארק היורה" הראשון לא נזקק ליותר מזה בכדי להפוך לאחד הסרטים הנצפים בעולם. נכון שגם שם היו ילדים ומישהו שרצה לעשות עסקים מלוכלכים, אבל הם השתלבו בעלילה שבמרכזה יצורים קדומים שמסתובבים לצד בני אדם. האם יוצרי עולם היורה עד כדי כך מאמינים שהקהל מורגל לדברים מרגשים, שהם לא חושבים שהדינוזאורים יכולים להחזיק בעצמם את הקונפליקט המרכזי?

מבחינת האפקטים, קורה פה משהו מעניין. רוב הדינוזאורים נוצרו באנימציית מחשב והם לא נראים מיוחדים בשום צורה. סתם עוד דמויות CGI שלא משתלבות כמו שצריך ברקע. לעומת זאת, הרגעים בהם נעשה שימוש בבובות אנימטרוניות, אמינים ומרשימים במיוחד. הבובות נראות חיות והשחקנים מגיבים אליהן היטב. כש"פארק היורה" יצא, האפקטים הממוחשבים היו פורצי דרך ומרשימים מאוד לזמנם. בכל זאת, גם אז הבובות האנימטרוניות ספקו את הרגעים הכי מותחים, מפחידים ומרגשים. כנראה שכמה שהטכנולוגיה מתקדמת, אפקטים קלאסיים הם בכל זאת האמינים ביותר.

עולם היורה מתחיל חלש, עם תסריט קלישאתי ודמויות מעצבנות שלא מעוררות שום חיבה. הן לא נשמעות כמו אנשים אמיתיים, מה שגורם לי לחשוד שגם הן נוצרו במעבדה. ככל שהסרט מתקדם ונעשה ממוקד יותר באקשן ובאטרקציה המרכזית, הוא משתפר. זה לא שהעלילה נעשית יותר הגיונית, או שהדמויות פחות טיפשות, אבל מפסיקים להתקמצן בסצנות עם דינוזאורים והם נמצאים באינטראקציה של ממש עם בני האדם. בנוסף, הסרט מפסיק לקחת את עצמו ברצינות תהומית ומתחיל להנות, דרך רגעים של הומור, שבירה מכוונת של תבניות ורפרנסים ישירים לסרט של מ-1993.

נכון לרגע כתיבת הביקורת, עולם היורה מחזיק בשיא לסוף השבוע הראשון המצליח ביותר בתולדות ארצות הברית, כאשר הוא דוחק את "הנוקמים" למקום השני. אין לי הסבר לכך, כי סרט רביעי בסדרה שנדמה שהקהל אבד בה עניין לפני שנים, היה נשמע כמו מתכון לאסון קופתי, לולא מקס הזועם שהראה שאפשר עוד לחדש ולעדכן. עולם היורה לא עושה את זה, הוא כתוב כמו סרט מלפני עשרים שנה והאפקטים הכי טובים בו, נוצרו באמצעות טכנולוגיה שקיימת מלפני עידן ה-CGI. מדובר בסרט מהנה, אם צולחים את חצי השעה הראשונה, שמנסה לדבר גם לצופים הוותיקים שראו את "פארק היורה" הראשון בקולנוע וגם לצעירים שנחשפו אליו לראשונה בהפצה המחודשת לפני שנתיים. התסריט מטופש וכל ההגיון מאחורי קיומו של הפארק, עומד על כרעי תרנגולת פרהיסטורית. למרות זאת, הוא מספק את הסחורה בכל הנוגע לאקשן לא מתוחכם וסצנות מרדף מוכרות.

פרק 94 – קונג פו שונרי

רוצים לחיות לנצח? שורה שניה באמצע מציע שתי דרכים. הדרך של "הסיפור של אדליין" רומנטית ומלאה בבולשיט. הדרך של "איש הנצח" נוסטלגית ומלאה בבולשיט.

הפרק מכיל ספוילרים ונסיונות נואשים להבין את ההגיון מאחורי העלילה.

נבואה לאוסקר – 6.6.2015

הסרט הטוב ביותר

גשר המרגלים

ברוקלין

קרול

הבחורה הדנית

שמונת המתועבים

התכנית

ג'וי

החוזר מן המתים

אמת

ההליכה

בימוי

סטיבן ספילברג – גשר המרגלים

ג'ון קראולי – ברוקלין

טוד היינס – קרול

דיוויד או. ראסל – ג'וי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו – החוזר מן המתים

תסריט מקורי

מאט צ'רמן, איתן כהן, ג'ואל כהן – גשר המרגלים

קוונטין טרנטינו – שמונת המתועבים

ג'ון הודג' – התכנית

אנני מאמולו, דיוויד או. ראסל – ג'וי

טיילור שרידן – סיקריו

תסריט מעובד

ניק הורנבי – ברוקלין

פיליס נגי – קרול

לוסינדה קוקסון – הבחורה הדנית

אלחנדרו גונזלס אינייריטו, מארק ל. סמית – החוזר מן המתים

ג'יימס ונדרבילט – אמת

שחקן ראשי

מייקל קיין – נעורים

לאונרדו דיקפריו – החוזר מן המתים

ג'ייק ג'ילנהול – סאות'פאו

ג'וזף גורדון לוויט – ההליכה

אדי רדמיין – הבחורה הדנית

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – קרול

אמילי בלאנט – סיקריו

ג'ניפר לורנס – ג'וי

סירשה רונאן – ברוקלין

לילי טומלין – סבתא

שחקן משנה

בניסיו דל טורו – סיקריו

טום הרדי – החוזר מן המתים

הרווי קייטל – נעורים

ג'וד לאו – גאון

מארק ריילנס – גשר המרגלים

שחקנית משנה

ג'ניפר ג'ייסון לי – שמונת המתועבים

רוני מארה – קרול

אלן פייג' – פריהלד

אליזבת רום – ג'וי

מריל סטריפ – סופרג'יזם

סרט אנימציה

הקול בראש

הנסיך הקטן

מיניונים

פינאטס

כשמרין הייתה כאן

צילום

יאנוש קמינסקי – גשר המרגלים

רוברט ריצ'רדסון – שמונת המתועבים

אדם ארקפאו – מקבת

עמנואל לובצקי – החוזר מן המתים

דריוש וולסקי – ההליכה

עריכה

ג'ייק רוברטס – ברוקלין

ג'יי קסידי – ג'וי

סטיבן מיריון – החוזר מן המתים

ג'ו ווקר – סיקריו

ריצ'רד פרנסיס ברוס – אמת

פסקול מקורי

מייקל ברוק – ברוקלין

קרייג ארמסטרונג – הרחק מהמון מתהולל

אלכס הפס – התכנית

אלכסנדרה דספלה – סופרג'יזם

אלן סילבסטרי – ההליכה

סאונד

גשר המרגלים

שמונת המתועבים

ג'וי

מקס הזועם: כביש הזעם

החוזר מן המתים

עריכת סאונד

הנוקמים: עידן אולטרון

שמונת המתועבים

מקס הזועם: כביש הזעם

החוזר מן המתים

ההליכה

עיצוב אמנותי

גשר המרגלים

ברוקלין

שמונת המתועבים

ג'וי

סופרג'יזם

עיצוב תלבושות

ברוקלין

שמונת המתועבים

ג'וי

מקבת

סופרג'יזם

אפקטים חזותיים

הנוקמים: עידן אולטרון

עולם היורה

מקס הזועם: כביש הזעם

מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר

ההליכה

איפור ועיצוב שיער

הבחורה הדנית

ג'וי

מקס הזועם: כביש הזעם

ביקורת: מרגלת

משהו בי כנראה לא בסדר. פעם בכמה זמן, אני מוצא את עצמי באולם מלא אנשים, שומע אותם מתגלגלים מצחוק בגלל תמונות המוקרנות על מסך וקולות הנשמעים מכיוון הקירות ואני פשוט לא מבין למה. אומרים לי שאני אדם מצחיק, שיש לי יכולת טובה להבין הומור ומה גורם לבדיחה לעבוד, אבל קורה פה ושם שאני מוצא עצמי בוהה במה שאמור להיות קומדיה ולא מרגיש שום צורך לצחוק.

אולי זו בעיה בריאותית, אולי אני לא מבין טוב את השפה. או שאולי, בהתחשב בכך שיש הרבה סרטים שאני כן צוחק בהם, אני סתם לא נמצא על הגל שבו הסרט משדר. "מרגלת" הציב אותי שוב בנקודה המתסכלת הזו בה אני מרגיש כמו היחיד באולם ששם לב שהסרט לא מצחיק.

סוזן קופר עובדת ב-CIA בתור העין בשמים. היא עוקבת באמצעות לווין אחרי פעילותו של עמיתה השרמנטי בראדלי פיין ומזהירה אותו מפני אויבים קרבים, אותם הוא מחסל חיש מיד. סוזן רגילה לעבוד במשרד, כך שדיבור דרך אוזניה זה הכי קרוב שהיא מגיעה לפעילות בשטח. בראדלי מודע לחשיבות של סוזן, אולם רואה את היחסים ביניהם כמקצועיים, בעוד היא הייתה מעדיפה קצת יותר.

משימה שמשתבשת מביאה לידיעת ראשי ה-CIA ששמות כל הסוכנים שלהם נמצאים בידי ריינה בויאנוב, בתו של טרוריסט בולגרי שהעלים פצצת אטום במטרה למכור אותה למרבה במחיר. במקום להשתמש במידע הרגיש על מנת לצבור עוד כסף וכח, ריינה מסתפקת בלהחזיק את הפצצה במקום מסתור ומתכוונת להמשיך בתכנית של אביה, מתוך ידיעה שאף סוכן מוכר לא יוכל להתקרב אליה. בהעדר סוכנים מנוסים, מגויסת סוזן למשימה הראשונה שלה בשטח, מתוך תקוה שהיא מספיק אלמונית על מנת שתוכל להתקרב לריינה ולדווח על מיקומה.

זהו שיתוף הפעולה השלישי בין הבמאי פול פיג והשחקנית מליסה מקרתי. בניגוד לשניים הקודמים, פה מקרתי היא הדמות הראשית היחידה והסרט נשען לחלוטין על יכולות המשחק שלה. אני לא מתכחש לכך שהיא שחקנית טובה, או אדם מצחיק באופן כללי, אבל משהו בחיבור בינה לבין הדמות של סוזן לא עבד לי. זו לא אשמתה של מקרתי, כמו שזו הדמות שאינה עקבית ומאוד הקשתה עלי לחוש הזדהות כלשהי.

לכל אורך הסרט, לא ברור האם סוזן היא ביישנית ומסורבלת, או כריזמתית ומלאת תושיה. היא מחליפה בין המצבים מתי שנוח לתסריט, בלי שום שלב ביניים, או הסבר לקפיצות. זה בולט למשל בקללות שלה. יש בדיחה חוזרת לפיה סוזן מצנזרת את עצמה ופולטת צירופי מילים מעודנים על מנת שלא לומר ביטויים חריפים. כשהיא לא עושה את זה, היא מנבלת את הפה בלי בעיה. היא גם לפעמים איטית ומגושמת ולעתים בעלת אינסטינקטים חדים. אפשר לתרץ זאת בשינוי דמות עבור עבודת הריגול, חוץ מזה שהשינויים מתרחשים גם כשהיא לגמרי לבד וגם באמצע משימה. הסרט הסתיים מבלי שהצלחתי ללמוד מה אופיה של הדמות הראשית, כי לא נראה שיש לה כזה.

בינתיים, דמויות המשנה קלות להבנה באופן מרגיז. אף דמות לא עוברת שינוי אמיתי במהלך הסרט וכולן משמשות בכדי לטחון שוב ושוב את אותה בדיחה. מישהו מטריד מינית כשפוגשים אותו בפעם הראשונה? הוא יעשה זאת גם בעשר הפעמים הבאות שיופיע על המסך. מישהי יבשה ואומרת רק את מה שחשוב לאותו רגע? ככה היא תהיה עד הסוף. סוזן מקבלת תחפושת שלא עומדת בציפיות שלה? תהיו בטוחים שהבדיחה הזו תחזור מתי שרק אפשר.

זו בעיה קשה. קומדיה אמורה להפתיע, אבל כשהדמויות חד-מימדיות והבדיחות חוזרות על עצמן יותר מדי פעמים, קשה להתעניין במה שקורה על המסך. העלילה היא עלילת ריגול סטנדרטית. ראינו אותה מבוצעת לטוב ולרע ב"סודי ביותר", "אוסטין פאוורס", "המרגל מת מצחוק", "המוסד הסגור", "OSS 117" וב"קזינו רויאל" משנות השישים. בתוך השבלונה המוכרת, הסרטים היותר מוצלחים הם אלה שידעו להפתיע בעזרת בדיחות מוצלחות והכי חשוב, מגוונות. למרגלת אין כח לגוון. אם נדמה שבדיחה עבדה פעם אחת, היא תחזור ותחזור, כאילו מקבלים 200 לירות על השלמה של סבב שורות מחץ.

אם זה לא מספיק, חלק גדול מהבדיחות פשוט לא מצחיקות. לפעמים הן אפילו אכזריות ללא סיבה, כאילו להראות שאפשר. יש רגעים קומיים טובים, כמו חבורת איטלקים שקוראים לעבר נשים מושכות, או כל מילה שג'ייסון סטיית'ם מוציא מהפה. בסרט שאמור לעסוק בהפיכתה של סוכנת משרדית לסוכנת שטח, סטיית'ם בעל התפקיד הקטן יחסית, הוא היחיד שהצליח להוציא ממני צחקוקים באופן עקבי. הוא מגלם סוכן קשוח ששונא את סוזן ומנסה כל הזמן להסביר למה הוא יותר מתאים ממנה למלא את המשימה. שוב, הבדיחה נטחנת ומוסברת ונטחנת מחדש, אבל לפחות הביצוע של סטיית'ם מוציא את המיטב מהסיטואציה.

מה שעוד צריך לציין לזכות הסרט, אלה קטעי האקשן שבו. כיאה לסרט העוסק במרגלים, יש פה הרבה מרדפים ויריות וקרבות פנים אל פנים (אף על פי שעבודת ריגול אמיתית לא אמורה להיראות ככה). הכוריאוגרפיה של חלקם ממש מרשימה ופול פיג מוכיח שיש לו כשרון טבעי לסצנות פעולה מלהיבות. כמובן שמדי פעם, מושחלת איזו בדיחה וברוב המקרים, היא ממש לא במקום ולא מסתדרת עם הקצב של הסצנה. הייתה לי במהלך הצפיה במרגלת את אותה תחושה שהייתה לי כשראיתי את "פיינאפל אקספרס" ואת "רחוב ג'אמפ 22": הבן אדם הזה צריך לביים אקשן, לא קומדיות.

את סרטו הקודם של פיג, "עצבניות אש", מאוד אהבתי, אולי מכיוון שלא כתב את התסריט בעצמו. במרגלת, פיג תופס גם את עמדת התסריטאי ומגלה שם הרבה פחות כשרון מאשר כשהוא רק מביים. לא כל כך זוכרים את סרטו מ-2003 "אני דויד" ויש סיבה טובה לכך. הסרט ההוא, שגם אותו פול פיג כתב וביים, לוקח סיפור מרתק על השרדות ומשטח אותו לרצף של קלישאות צפויות. הדבר היחיד שאני זוכר ממנו באמת, זה רגע בו המצלמה חולפת על פני גלובוס שבברור אינו תואם את התקופה בה העלילה מתרחשת.

עדיין, כמה שאני חושב שהוא כשלון כתסריטאי, פול פיג הוא יוצר חשוב. הוא חשוב כי אצלו פמיניזם זה לא גימיק או מילת קוד, אלא כוונה מלאה. מרגלת נוקט באותו קו כמו "מסיבת רווקות" ו"עצבניות אש" ומתמקד בדמויות נשיות החיות בעולם של גברים, מבלי לחוש נחותות מהם בשום צורה. הן חזקות מנטלית ולעתים גם פיזית, יותר מהסביבה, בלי קשר למינן. מרגלת אפילו לוקח את ההעצמה הנשית והשחרור מכבלי הפטריארכיה צעד נוסף קדימה, אך לא אפרט יותר מחמת ספוילרים. כמה שרוב הבדיחות בסרט סרות טעם בעיני, אני מעריך את זה שאף אחד לא מזלזל בסוזן מכיוון שהיא אישה בעלת גוף מלא. הדמויות האחרות מזלזלות בה כי אין לה נסיון מבצעי שלא כולל הצמדות למסך מחשב, לא בגלל המגדר או המראה החיצוני שלה.

אני לא ממליץ על מרגלת. מדובר בעיני בסרט לא מצחיק, אלים ללא צורך, שמנסה בכח להצדיק דרוג גיל גבוה, במקום להתרכז בשילוב חכם בין בדיחות וסצנות אקשן. זו בעיה שיש לי עם הרבה קומדיות אמריקאיות בעשור האחרון, שנדמה שמבלבלות בין זעזוע והתגרות בצנזורה, לבין תחכום. אין לי בעיה שסרט יהיה גס ואלים, אם זה קשור לעלילה. אני לא אוהב את התחושה כאילו התסריט נכתב בידי הספסל האחורי באוטובוס ביום השלישי של טיול שנתי לאילת, בשלב בו כבר ממש לא מפחדים מהתגובה של המורה כי מה, תשלחו אותי הביתה?

אני כן ממליץ לשים לב לכלל עבודתו של פול פיג. הוא מוכיח כבר שלושה סרטים ברצף שיש קהל לסרטים הבנויים סביב דמויות נשיות ולא משנה אם הם רומנטיים, מותחים או וולגריים כמו נוסעים בטיסת ישראייר. פול פיג הוא הנציג הטוב ביותר של פמיניזם קולנועי שלא סתם מחפש לצאת ידי חובה, אלא באמת מאמין שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים יכולים. מה שמסביר אולי למה במרגלת, הן בועטות אחת לשניה במפשעה מספר פעמים.

פרק 93 – יש עתיד!

אחרי שלמדנו שאי אפשר לעשות דיסטופיה טובה בלי מכונית מהירה, השבוע בפודקאסט אנחנו מגלים שאי אפשר לעשות אוטופיה טובה בלי… זהו, פשוט אי אפשר.
החלק הראשון של הפרק מוקדש ל"בחזרה למחר", החלק השני ל"ריצתו של לוגן".
ספוילרים למען עתיד טוב יותר.

ביקורת: הסיפור של אדליין

אם יש דבר אחד שאני באמת מצטער עליו, זה שאני, כמו כל בני האדם, לא בן אלמוות. נשמע כמו עניין די בנלי להיות לא מרוצה ממנו, אבל כל כך הייתי רוצה להמשיך ולעקוב אחר התפתחות העולם והתרבות האנושית. לראות כמה רחוק הטכנולוגיה יכולה לקחת אותנו, איך תראה פוליטיקת העתיד וכמובן, מי יזכה באוסקר לאחר מותי.

כל מי שעסק ברעיון חיי הנצח, בין אם מנקודת מבט מדעית או סיפורית, מצא פגמים בפנטזיה. הבעיה המפורסמת ביותר היא שמי שחי לנצח, יראה את כל יקיריו מתים ולא יוכל לעשות דבר בכדי למנוע זאת. עוד בעיה, שלא מרבים להתייחס אליה בסיפורת, היא שככל שאנחנו מתבגרים, תחושת הזמן שלנו משתנה. לילד קטן, הזמן עובר הרבה יותר לאט מאשר למבוגר, מה שאומר שאדם שחי לנצח, יפסיק בשלב מסוים לחוש את הזמן העובר ויהיה מנותק לחלוטין מהעולם סביבו. עד כמה שמפתה להמשיך ולהתקיים במשך מאות, אלפי ואף מיליוני שנים, לא נראה שהמין האנושי אכן התפתח לסבול חיים ארוכים כל כך.

אדליין באומן נולדה בסן פרנסיסקו ב-1908. ג'ניפר לרסון גרה בסן פרנסיסקו בשנת 2015. מה שכמעט אף אחד לא יודע, זה שג'ניפר ואדליין הן אותו אדם. רצף ארועים שגורם לסיפור המקור של הג'וקר ב"באטמן" של טים ברטון להראות ריאליסטי, מביא לכך שאדליין מפסיקה להזדקן. היא נותרת בת 29 לנצח ומחליפה זהות מדי עשור, עד שהתגלגלה להיות ג'ניפר בימינו.

במטרה לשמור על פרופיל נמוך, אדליין עובדת בספריה ומתגוררת לבדה עם כלב זקן, איתו היא מתכננת לעבור בקרוב לחווה ולפתוח בחיים חדשים. מפגש עם מחזר עשיר בשם אליס ג'ונס, מביא את אדליין לשקול מחדש את הבחירה שלה לברוח ולהחליף זהות בכל כמה זמן. היא מתחילה לתהות האם לא הגיע הזמן לחלוק את סודה עם עוד מישהו, פרט לבתה המזדקנת, שכבר שוקלת מעבר לדיור מוגן.

סרט העוסק ברעיון מסובך כמו חיי נצח לאורך מרבית המאה ה-20, אמור להיות פתח לדיונים מעמיקים ולהתרכז סביב דמות ראשית עמוסה בטראומות וחוויות שרק התקהות משמעותית של הרגשות, תאפשר להתמודד איתן. או שאפשר ללכת בגישה של "הסיפור של אדליין" ופשוט לתת לה כוחות על.

אני לא צוחק. מעבר לכך שאינה מזדקנת, אדליין מפגינה זכרון מדהים לפרטים ויכולת שרלוקית להסקת מסקנות ממבט שטחי על אדם. היא תמיד נראית טוב, תמיד יודעת מה לומר, תמיד מסתדרת עם אנשים, אף פעם לא מתרגזת ומצליחה לחיות בעיר בה נולדה ולעבוד עם אנשים בעלי חיבה להיסטוריה מקומית, מבלי שמישהו יעלה על סודה. אוקי, זה סוד שקשה להאמין לו, אבל אחרי שנים של נדודים, אדליין מתגוררת כעת בדיוק במקום בו יהיו הכי הרבה ראיות לקיומה. עם זאת, אף אחד לא שם לב.

זה אחד מני חורים עלילתיים רבים שמלווים את הסרט מתחילתו ועד סופו. הסיפור של אדליין מנסה להישמע מתוחכם, אבל מרוב רצון לתת הסבר לתופעה חריגה, הוא נתקע בפלונטר של רעיונות שמתנגשים זה בזה. אדליין כל כך חכמה, אבל עושה חיים קלים אם מישהו אי פעם ינסה למצוא אותה. אליס הוא מטרידן נטול כריזמה שאיכשהו, מצליח לעורר באדליין רגשות שלא התעוררו בה מזה עשורים. היא מפחדת שיעלו עליה כי מי יודע מה יעשו לה, למרות שלא נראה שיש לה בעיה לחשוף שהיא מיוחדת על ידי דיבור בשפה זרה, או הכרזה שחצנית על כך שאין מקומות בעיר שאינה מכירה.

יש סצנה ב"גנב עירוני" שבה בלייק לייבלי ובן אפלק רבים והתינוקת שבוכה ברקע היא השחקנית הכי אמינה על הסט. הליהוק של לייבלי לתפקיד אדליין, מעלה גבות. היא לא הפגינה עד כה יכולת משחק מרשימה במיוחד וקשה לדמיין אותה בתור בת 107 בגוף של אישה צעירה. כשראיתי את רשימת המשתתפים, הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא שאין סיכוי שבלייק לייבלי הייתה הבחירה הראשונה, השניה, או השלישית לתפקיד הראשי.

למרות זאת, היא נותנת הופעה סבירה בסרט. לא ברור אם צורת הדיבור שלה אמורה להיות חיקוי של מבטא מתחילת המאה שעברה, או שלייבלי פשוט מתקשה להביע רגשות. במראה ובשפת הגוף, היא דווקא קולעת לאיך שהייתי מדמיין מישהי שהתחנכה באווירה שמרנית ולא מבינה את הצעירים של היום. בדיבור, לא תמיד ברור אם היא אמורה להיות מאופקת, או סתם לא מצליחה להפגין עומק. גם שאר השחקנים ניחנים בבינוניות, נעים בין רגש אמיתי לבלבול מוחלט.

יש לסרט רגעים מוצלחים, בערך כמו כמות הרעיונות העלילתיים שלא יכולים להתקיים באותו מישור עם ההגיון הבריא. סצנות שמזכירות את מי שאדליין אבדה עם השנים, או מראות את יכולתה המרשימה להבחין בפרטים, עשויות טוב ומעבירות יפה את הרעיון. לעומת זאת, כל הקשר בין אדליין ואליס נראה מואץ ובמידה מסוימת, די מטריד. הקשר משרת את הסיפור, מבלי שיוכל להחזיק בפני עצמו. נראה כאילו אליס קיים רק כדי שיהיה מי שיאתגר את בחירתה של אדליין, אבל אין שום דבר שגורם לו להראות משמעותי יותר מהמחזרים הקודמים בהם נתקלה לאורך חייה.

קונספט עלילתי שסובב סביב מי שחוותה מעלה מאה שנות חיים וזכרונה צלול, צריך להיות מאוד מודע לניואנסים. אדליין למדה הרבה במעט הזמן שהיה לה בין בניית חיים אחת לשניה. היא יכולה לספר בפרטי פרטים על ארועים שרוב האנשים מכירים רק דרך מאמרים היסטוריים, אבל מעדיפה להסתתר ולטעון שהיא סתם מישהי עם זכרון טוב במיוחד וחוסר יכולת להתחייב לקשר רומנטי. היה אפשר להקדיש זמן להסבר מה הפך אותה לכזו חשדנית, אולם הסרט מסתפק בסצנה אחת קצרה שלא באמת שופכת אור ורק נותנת תרוץ קל לכך שאדליין אינה האדם המפורסם ביותר באמריקה.

כשדיוויד פינצ'ר ביים את "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", 166 דקות לא הספיקו בכדי להציג את חייו של אדם המזדקן הפוך בצורה אמינה. הסיפור של אדליין נמשך פחות משעתיים ונאלץ לנקוט בקיצורי דרך זולים על מנת להסביר איך הגענו למצב הנוכחי. שנותיה המוקדמות של אדליין, כמו גם הגורם למצבה החריג, מוצגים במהירות דרך קריינות שהופכת את הכל לאפילו יותר מגוחך. במקום להציג הסבר מקושקש שאמור להילקח ברצינות, היה אפשר לשמור על מסתורין ולא להסביר מדוע אינה מזדקנת. מרכז הסיפור ממילא אינו הסיבה שאדליין תקועה באותו גיל, אלא מה שעובר כיום על מי שברחה במשך שמונה עשורים מתוך כוונה להסתיר סוד יחיד מסוגו. לא חשוב איך מסבירים את התופעה, חשוב מה עושים איתה.

אני לא חושב שאי פעם יצאתי מסרט עם כזו תחושה שהוא לא גרוע כמו שהוא מטומטם. חורים ענקיים בעלילה ולא מהסוג שכיף להתעלם מהם בסגנון מקס הזועם, בסרט שאמור להיות רציני, אבל גרם לי לקפץ בעצבים בכל פעם שניסה להסביר את הרקע של אדליין. הדמויות לא מדברות או מתנהגות כמו אנשים אמיתיים ולמרות הופעה מתקבלת על הדעת של בלייק לייבלי, לא תמיד ברור מה הבמאי רצה שתעשה. בתור סיפור עם רעיון כל כך מאתגר, הטיפול בעלילה שטחי ומזוקק לכדי משפטי מפתח טחונים שלא תורמים לאמינות של אף דמות. יש רגעים מוצלחים ואם מצליחים להתעלם מחוסר ההגיון, אפשר אפילו להנות, אבל זה אתגר להתעלם מרמה כזו של חוסר עקביות.