ביקורת: זוטרופוליס

Zootopia-Poster_resize.jpg

 

בשנתיים האחרונות, היה בעולם האנימציה סרט אחד שלא ניתן היה לחמוק ממנו, על מלכה בעלת שליטה על-טבעית במזג האוויר ואחותה שיוצאת להחזירה לארמון. זכינו למעט הסחת דעת בזכות "הקול בראש", אבל בואו נודה בזה, עוד פורים עבר ולא יכולתם לצאת לרחוב בלי לדרוך על איזו אלזה קטנה. לאחיינית שלי עשו יום הולדת בנושא "לשבור את הקרח" והעברתי את חלקו לבד בחדר אחר, כי באמת הגיע הזמן שישחררו.

אחרי כל התקופה הזו, יתכן ומסתמנים חילופי שלטון. "זוטרופוליס" שבר במהלך חודש מרץ מספר שיאים שנקבעו בידי "לשבור את הזין מרוב שהסרט הזה יצא מכל חור", בהם הפתיחה הגדולה ביותר לסרט אנימציה של דיסני, שאינו מבית היוצר של פיקסאר. זה תואר שנראה קצת מסורבל, אבל הוא אומר שזוטרופוליס מוכר כרטיסים כמו עוגות גזר חמות ואולי יסיר מעלינו סוף כל סוף את החורף הנצחי לכאורה של פרוזן.

זוטרופוליס מתרחש בעולם בו אין בני אדם, אבל שאר היונקים התפתחו אל מעבר לדרכיהם הפראיות והקימו חברה מודרנית משגשגת. יש עוד מתיחות פה ושם, אבל המחשבה שטורפים יתקפו אוכלי עשב, נתפסת יותר כפיקציה מאשר חלק מההיסטוריה של הטבע. כמו גן עדן המקראי, או חלום רטוב של גרי יורופסקי, כל החיות רואות באכילת בשר מעשה ברברי ולא מוסרי בעליל.

ארנבת כפרית בשם ג'ודי הופס, מגיעה לעיר הגדולה זוטרופוליס על מנת להצטרף למשטרה. היא חולמת לעצור פושעים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, אבל מגלה שתקרת ביבר הזכוכית נמוכה מכפי שצפתה. בעוד יונקים גדולים וחזקים מקבלים משימות מסוכנות, כמו חיפוש נעדרים, או רדיפה אחר פושעים נמלטים, ג'ודי מעבירה את היום הראשון בעבודה בחלוקת דו"חות חניה. כאשר היא מבינה שלא כל היונקים נולדו שווים בעיני מפקד התחנה, היא מגיעה איתו להסכם, לפיו תפרוש מיוזמתה אם לא תמצא את אחד הנעדרים בתוך 48 שעות.

כשראיתי שזוטרופוליס מתחיל עם אקספוזיציה על העולם ומתמקד בחלומות של ג'ודי להפוך אותו למקום טוב יותר, קצת התאכזבתי. הטריילרים לסרט הציגו מציאות יומיומית שקל להזדהות איתה, כאשר בעלי חיים שונים ממלאים את מקומם של בני האדם, אבל הפתיחה של הסרט הייתה לי ממוקדת מדי. חששתי שזה עומד להיות סיפור הסובב סביב דמות אחת, במקום לתת הצגה מקיפה של יקום מקביל. כחצי שעה לתוך הסרט, שכחתי שהעניין אי פעם הטריד אותי. הבניה של הסיפור אמנם נוסחאתית, אבל מבוצעת היטב והרקע הניתן לאבולוציה המחשבתית שעברו היונקים, לא רק מעלה שאלות מטרידות שהסרט נמנע בכוונה מלעסוק בהן (מה קרה לשאר בעלי החיים? האם ככה היוצרים מאמינים שהעולם היה נראה ללא פרימטים?), אלא גם משתלב היטב במסר אותו רוצים להעביר.

זה לא סתם סרט בו מחליפים אנשים בבעלי חיים אחרים בשביל בדיחות מהירות, בסגנון "תפוס ת'כריש". יש כל מיני משחקי מילים ובדיחות רקע שקשורות לצורות ולגדלים השונים של היונקים בזוטרופוליס, אבל הסרט עוסק במשהו עמוק יותר. הגזעים השונים של בעל החיים הם משל למוצאים האתניים והרקעים המגוונים מהם בני אדם מגיעים. ג'ודי אמנם צוערת מצטיינת, אבל היא מתקבלת למשטרה בזכות תכנית לשילוב יונקים קטנים. השועלים בהם היא נתקלת במהלך חייה, תמיד מלווים באזהרות אותן שמעה מינקות, שאין לסמוך על היצורים הערמומיים האלה. גם הרקע הכפרי של הארנבת הקטנה בעיר הגדולה, משחק תפקיד. עם כל הכבוד לאינטגרציה ולמחשבה שכולם מפותחים מכדי לעסוק בדעות קדומות, זוטרופוליס מחולקת לאזורי אקלים מלאכותיים ולרובעים של מיעוטים, במקום ליצור סביבת מחיה משותפת לכולם. זאת בניגוד לכפר, שם כולם חיים עם כולם ומנהלים עסקים זה עם זה. זוטרופוליס בנויה כמו גן חיות גדול, בו לכל בעל חיים יש את הנישה שלו ואין לו צורך לחלוק מרחב מחיה עם אאוטסיידרים.

המסר החשוב, מהסוג שסרטי האנימציה של דיסני מצטיינים בהם בעשור הנוכחי הוא שגזענות קיימת. גם החברה הכי נאורה כלפי חוץ, מתבססת על דעות קדומות ומתחים חדשים. בין אם מדובר באפליה על רקע גודל פיזי, מוצא גיאוגרפי, או סטריאוטיפים אינהרנטיים יותר, הדמויות בזוטרופוליס נחשפת למצב העקום על בסיס יומיומי. עם זאת, הגזענות היא חלק כל כך קבוע מחייהם של בעלי החיים, שרק מי שנפגעים ממנה בכלל מודעים לקיומה, בעוד החזקים שולטים.

בצעד אווילי, מפיצי הסרט בישראל מגבילים את מספר ההקרנות בשעות הערב. בעוד אין בעיה למצוא הקרנה במהלך היום, לא מראים התחשבות של ממש במבוגרים עובדים. זה חבל, כי הרבה מהבדיחות והמסרים בסרט יהיו מובנים יותר לקהל בוגר. בניגוד ל"קונג פו פנדה 3", שנועד למשוך בעיקר קהל צעיר, זוטרופוליס בנוי בקצב שגם מבוגרים יהנו ממנו ומכיל המון פרטים קטנים שקשה לתפוס במבט חטוף. הוא גם כולל התיחסויות לסרטים אחרים ולארועים היסטוריים שלא מוכרים לרוב הילדים. זה לא ימנע מקהל צעיר להנות ולהתרגש, אבל חבל שלדורות אחרים, שהסרט בהחלט פונה גם אליהם, לא מוצעת גמישות בבחירת שעת הצפיה.

תזמון היציאה של זוטרופוליס לאקרנים עשוי להיות מקרי, אבל כשדונלד טראמפ מלבה מתיחות בין-גזעית על מנת להיבחר לנשיאות ובאירופה לא יודעים מה לעשות עם כל המהגרים שנוחתים עליהם בשנים האחרונות, הסרט הזה הוא בדיוק מה שילדים צריכים לשמוע ולא לומדים בשום מקום אחר. גם הטיפוס החברותי ביותר גדל עם רקע של דעות קדומות, הסללה היא דבר קיים ולא כל מי שנראה כמו דבר אחד, בהכרח נופל לסטראוטיפ המתאים. לפעמים, אנחנו בוחרים לראות אחרים דרך פילטרים שהושתלו אצלנו בגיל צעיר, לפני שידענו שקיימת אפשרות נוספת. זוטרופוליס הוא הסרט עם המסר החשוב ביותר שמוקרן כרגע בקולנוע. זה מסר פשטני, שאמור להיות מובן מאליו, אבל אני חי בישראל מספיק זמן בשביל לדעת שזה שאומרים לי שכל האנשים ראויים ליחס זהה, לא אומר שהמציאות מתנהלת לפי עקרון זה.

מה שמתחיל בקטן, כסיפורה של ארנבת שמנסה לפרוץ מחסומים ולהוכיח את עצמה, הופך לסיפור גדול בהרבה. צוות מדובבים יוקרתי, הכולל את ג'יניפר גודווין, ג'ייסון בייטמן, אידריס אלבה, ג'יי קיי סימונס ועוד שורה של שחקנים שתורמים את קולם, חלק כבדיחה פנימית על עצמם או על תפקידים אחרים שלהם (בדקו אחרי הצפיה את מי קריסטן בל מדבבת), מעניק לעולם בו הסרט מתרחש צבע וחיות. האנימטורים עשו עבודה טובה, אף על פי שהבימוי אינו מתאפיין בהברקות חזותיות. גם אם הדבר המרשים ביותר בסרט הוא מים, עיצוב העולם אינו מתפשר ומשחק היטב על הנסיון לשלב בעלי חיים שונים באותו מרחב, תוך התחשבות במאפיינים הפיזיים וההתנהגותיים שלהם. זה לא פשוט, אבל הצוות מאחורי זוטרופוליס עשה עבודה טובה בלקיחת הצרכים השונים בחשבון.

למרות סיפור צפוי רוב הזמן, זוטרופוליס הוא חוויה מהנה וחשובה. הוא מומלץ למבוגרים שיעריכו את ההומור שלו ולילדים שילמדו ממנו משהו שבבית ספר כבר לא נעים להזכיר. סרט שבוחר להציג עולם ללא בני אדם, צריך להצדיק זאת גם בתוכן. זוטרופוליס מצדיק את הבחירה בכך שבעלי החיים לא רק מתנהגים כמו בני אדם, אלא גם נופלים לאותן חולשות שאנשים אמיתיים צריכים להתמודד איתן. אפילו הגיבורה אינה חפה מדעות קדומות ונקודת המבט שלה חיונית על מנת שנבין שגם אם התנתקנו מהטבע, יש בנו צדדים שלא התפתחו מעבר לתקופת האבן.

מודעות פרסומת

פרק 136 – זקנים חסרי מנוח

השבוע בשורה שניה באמצע: "נעורים", סרט שעוסק באנשים זקנים, מול "האגם המוזהב", סרט שעוסק באגם רגיל לחלוטין. כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד בימינו.

ספוילרים בהשגחת רופא.

פרק 135 – אוכל, שתיה, פנדה, אישה

מי ינצח בקרב בין ג'ק בלאק לג'קי צ'אן? כל התשובות (ואפילו יותר שאלות) בפרק החדש של שורה שניה באמצע. מתחילים עם "קונג פו פנדה 3", ממשיכים עם "אגדת המאסטר השיכור".

ספוילרים מהירים כברק לשני הסרטים.

ביקורת: קונג פו פנדה 3

Kung-Fu-Panda-3-Second-Teaser-Poster_resize.jpg

 

יש לאולפני דרימוורקס היסטוריה מוזרה עם פרקים מספר שלוש של סרטי האנימציה שלהם. גם במקרה של שרק וגם במקרה של מדגסקר, הסרט השלישי לא הותיר חותם של ממש על הצופים דרך ציטוטים מוכרים, או אפילו דמויות חדשות שמישהו זוכר כחלק אינטגרלי מהסדרה. מצד שני, הסרטים האלה היו שוברי קופות שרכבו על ההצלחה הפיננסית של קודמיהם והיו בין עשרת הסרטים המצליחים של השנה. זאת למרות שקצת קשה לזכור באיזה מהם הייתה דמות שדובבה בידי ג'סטין טימרלייק ומהי הייתה בדיוק.

נראה שלפחות מבחינה כלכלית, "קונג פו פנדה 3" עומד בציפיות. הפנדה מגיע לישראל כשהוא הסרט השלישי הכי מצליח של השנה הצעירה. הוא אמנם לא מגיע למספרים של הפרקים המקבילים של שרק ומדגסקר, אבל בהחלט מושך כמות קהל מספקת בכדי שישקלו ברצינות להפיק סרט רביעי. עד שיכריזו על סרט כזה, אם בכלל, לא ברור איזה חותם קונג פו פנדה 3 משאיר בזכרון של הצופים. יש כמה רעיונות שמרחיבים את חוקי העולם שנקבעו בשני החלקים הקודמים, אבל קשה לומר שהם מספיקים בכדי להצדיק את המשך הסיפור.

פו הפנדה ממשיך להתאמן עם חבריו תחת הדרכתו של מאסטר שיפו בארמון הירקן. אף על פי שהוא מגושם ומשקיע את מרב מרצו באכילות כופתאות, פו הוא עדיין לוחם הדרקון שנועד להגן על העמק מפני פלישות אקראיות של לוחמים מרושעים בעלי טינה אישית כלפי מאסטר אוגוויי, מייסד ארמון הירקן. אני חייב לציין שבתור ישות רגועה שמסוגלת לשבת במערה שלושים שנה רק כדי להרהר על הקיום, מאסטר אוגוויי הצליח לצבור די הרבה אויבים.

אחד מאותם אויבים הוא קאי, יאק (רואים מה עשו פה?) שנראה כמו שילוב בין מינוטאור לריק ג'יימס. השניים נפגשים במישור הרוחני וקאי מצליח ללכוד את הצ'י של אוגוויי ולרתום את כוחו על מנת לשוב לעולם החומר. בלי להיכנס להסברים מיותרים, קאי עושה את דרכו לעבר העמק במטרה לגבור על לוחם הדרקון וכל מאסטר אחר שיעמוד בדרכו, בכדי ללכוד את הצ'י שלהם ולהפוך לישות החזקה ביותר ביקום. זאת בזמן שאביו הביולוגי של פו מופיע כעבור עשרים שנה ומשכנע את בנו להצטרף אליו למסע אל הכפר הסודי של הפנדות, שם ילמד על עברו ועל כוחות הצ'י של הפנדות.

ברוב הסרטים, יש לעלילה חשיבות כלשהי להתפתחות הדמויות והכרת עולמן. במקרה של קונג פו פנדה 3, העלילה היא בעיקר תרוץ להוציא עוד סרט ולמכור כרטיסים. הסיפור חוזר על אותה נוסחה משני הסרטים הקודמים, הבדיחות הן אותן בדיחות ולמרות ריבוי דמויות חדשות, אף אחת מהן לא באמת מוסיפה לסיפור מימד כלשהו שלא היה ידוע עד כה. קאי הוא נבל כל כך גנרי, שהתסריט לא מספק שום מניע למעשיו, פרט לכך שהוא רוצה כח. לא ברור מה הוא מתכוון לעשות עם כל הכח, או מה התניע את התאווה הזו, כי הוא רק ממלא מקום עד שיגיע הנבל הבא בסרט מספר ארבע. החידוש היחיד הוא שהפעם הוא שחור ולא לבן.

גם הדמויות הטובות חוזרות על שטיקים מוכרים, עם הקצנה קלה. חבריו של פו מוצגים בצורה יותר קומית ויומיומית מאשר בסרט הראשון, בו היו לוחמים רציניים בלי זמן לשטויות, פרט לטיגריס, שרק נעשתה עוד יותר דרמתית מבעבר. לא שזה איום ונורא, אבל אם זו הגרסה של הסדרה לפיתוח דמויות, עדיף לראות "מיקי בספארי". לפחות שם הקונפליקטים למעשה קשורים לזן של החיה המדוברת ולא נשמעים כאילו שניים מהתסריטאים מנטפקים את התסריט של עצמם על חשבון זמן מסך.

הגרוע מכולם הוא פו, גיבור שבשלב הזה, מעורר בעיקר אנטגוניזם. הבדיחות על כך שהוא שמן ועצלן עבדו בתחילת הדרך, אבל אחרי שני סרטים בהם הוכח לנו שהוא הלוחם הטוב ביותר ביקום הנראה, הגיע הזמן לרענן את הטקסטים ולהמשיך הלאה. כשהוא מלין על כך שקשה לו לעלות במדרגות, או על כך שאין לו את הכישורים הנדרשים ללמד אחרים כיצד ללחום, הוא נראה בשלב הזה כמו בכיין שעושה את עצמו בכדי לזכות בתשומת לב. הוא גבר על יריבים מספיק חזקים בכדי להפסיק להתנהג כאילו קפיצה מגג לגג היא השג בלתי אפשרי. אנחנו מקבלים שידור חוזר, לא רק של בדיחות מהסרטים הקודמים, אלא גם מהסרט הנוכחי. אותם הגאגים מופיעים לכל אורכו, עד שרובם שחוקים לחלוטין. יש אפילו בדיחה אחת שנאמרת חמש דקות אחרי שמישהו כבר הסביר אותה.

החלק היותר טוב של הסרט הוא בסצנות המערבות את מר פינג, אביו המאמץ של פו. מה שהתחיל כאחד הרגעים המשעשעים בסרט הראשון, מורחב כעת לדרמה משפחתית של ממש כאשר האב האמיתי שב לחייו של הגיבור. ג'יימס הונג מספק את קולו של פינג בצורה שלמעשה הופכת אותו לדמות החביבה עלי בסדרה. התגובה להופעתו של הזר שרוצה לקחת ממנו את מי שהחשיב במשך שנים לבנו, עומדת בסתירה להתנהלות הבנלית של כל השאר. הוא מעלה נקודות חשובות שדמויות אחרות מתעלמות מהן בלי שום הסבר הגיוני. מר פינג הוא כמו יצוג של הצופה המבולבל שמנסה לעקוב אחר החורים הרבים בעלילה ורק יוצא מתוסכל מהעדר תשובות מתקבלות על הדעת.

כעת, הרשו לי לעשות פניה חדה ולהתיחס לזהות אותו צופה. ככותב הביקורת, חשוב לציין שאני לא מייצג את קהל היעד של קונג פו פנדה 3. הסרט הראשון בסדרה, היה מיועד לכל המשפחה, עם הרבה בדיחות שצופים צעירים לא בהכרח יבינו. הסרט השני היה פחות מוצלח בעיני, אבל לפחות נסה להיות אפל ברגעים הנכונים. הסרט השלישי קיים רק בשביל למכור עוד כרטיסים. אין פה שום התחברות לסיפור מסגרת כולל, או חזרה של צוות שפשוט נהנה לעבוד ביחד ועושה זאת בשביל הכיף. מה שיש כאן, זו התמסחרות מוחלטת של מותג שמלכתחילה, היה אמור לעזור למכור צעצועים ותחפושות להאלווין.

קונג פו פנדה 3 מיועד לילדים הרבה יותר משני הפרקים הקודמים בסדרה. יש בדיוק בדיחה אחת שעשויה לעבור לדרדקים מעל הראש וכל השאר לא רק קלות להבנה, אלא גם צפויות לחלוטין עבור מי שראה קומדיה או שתיים בחייו. הרעיון של רגע דרמתי שנהרס בגלל משהו לא מתאים, קורה כל כך הרבה בסרט הזה, שרק מי שמזהה הומור עם רפיטטיביות, יהנה ממנו. אני לא חושב שראוי לזלזל בילדים, אבל המפיקים לקחו בברור את מה שעבד ושכפלו אותו, רק עם דמויות נוספות ובלי לגעת בכלל בתסבוכות הפסיכולוגיות שהדמויות אמורות להיקלע לתוכן. זה מוצר למי שרוצים לקבל בדיוק את מה שכבר ראו בעבר וישמחו לצפות בסרט עוד כמה עשרות פעמים.

מנקודת המבט הזו, קונג פו פנדה 3 אמנם נוצר בחטא, אבל זה חטא מקובל בחברה. אנשים שמודעים לשיקולים הכספיים מאחורי ההפקה, לא מעניינים את האולפן. יותר חשוב שהצופים הצעירים יצאו מסופקים. לא אכפת למי שאשר את ההפקה מחורים בעלילה, בדיחות צפויות, דמויות לא עקביות, או גיבור שמתעלם לחלוטין מכל מה שלמד בסרטים הקודמים. אכפת להם שהסרט יגיע לקהל הנכון ועל פי נתוני הקופות, הוא אכן מגיע. בדומה לשרק ומדגסקר, בשלב הזה קונג פו פנדה כבר לא מנסה לחדש או להפתיע, רק להישאר בתודעה.

ביקורת: נעורים

17313323431_69d34a4f25_o_resize.jpg

 

לתקופה קצרה, אחת הסדרות החביבות עלי הייתה הקומדיה הבריטית "בערוב ימי היין". היה משהו מאוד מושך באסקפיזם בו הדמויות חיות. כולם אנשים מבוגרים למדי, רובם גמלאים, או סתם בטלנים, שמעבירים את זמנם בשיחות על דא ועל הא ובתעלולים שאינם מזיקים לאף אחד. חרף גילם המתקדם, גיבורי הסדרה דברו על בנות, תהו על הפרטים הקטנים של דברים לא חשובים במיוחד ושחקו ברובין הוד כאילו היו ילדים קטנים. אהבתי את הניגוד בין נסיון החיים העשיר לבין התמימות בה הכל התנהל, כאשר השחיקה הביולוגית אלצה את הדמויות להאט את הקצב ולחשוב לפני מעשה. לפחות את חלקן.

"נעורים" מציג סיטואציה דומה, אבל הוא בהחלט אינו מציע אסקפיזם. הסרט מכיר בצרות הנלוות לחיים ארוכים, בין אם בריאותיות, או רגשיות. הוא מודע לכך שיש חלומות שלעולם לא יתגשמו ושיצרים מסוימים לעולם לא ירגעו. בשילוב בין קלילות ומרירות, הוא בעצם מזכיר שלכל דבר טוב יש סוף, אבל הסוף אף פעם לא מגיע בזמן.

במלון מבודד בשוויץ, שוהים מספר נופשים שרצו להתנתק משאר העולם. פרד בלינג'ר הוא מנצח ומלחין שפרש לפני עשרים שנה ומחוזר בידי שליח המלכה לבוא ללונדון על מנת לנצח עוד פעם אחת על ביצוע של היצירה שפרסמה אותו, "שירים פשוטים". חברו הטוב ביותר, אליו הוא קשור גם בקשרי משפחה, הוא במאי ותיק בשם מיק בויל. בעוד פרד הגיע למלון בכדי לנוח, מיק לא מפסיק לעבוד ויחד עם צוות תסריטאים צעירים, עובד על הסרט שאמור להיות המורשת הגדולה שלו לדורות הבאים.

נוסף אליהם, נמצאים גם ג'ימי טרי, שחקן שהגיע על מנת לערוך תחקיר לסרטו הבא ושונא את זה שכולם זוכרים לו סרט רובוטים שעשה לפני שנים, ולנה, בתו של פרד וכלתו של מיק. לנה מתכוננת לחופשה עם בעלה, אולם שינוי של הרגע האחרון גורם לה להישאר במלון ולתהות איפה טעתה בחייה. ארבע הדמויות האלה חולקות שיחות, הערות והארות על החיים ומנסות לא לצאת מפרופורציות בעוד הן בוערות מבפנים וצוות המלון משתדל להרגיע אותן בטיפולים יומיומיים.

כמתבקש מסרט של פאולו סורנטינו, נעורים נע בתנועות חדות בין אבסורד חולמני לריאליזם כואב. חלק מהזמן הוא מאוד מתפלסף ומדבר על החיים ועל מחיר הזקנה, חלק מהזמן הוא מתבדח עם דמויות נלעגות, שנינויות שתופסות את הקהל לא מוכן ושוטים שמדגישים את הביזאריות של מצב מסוים. הסרט גם משחק על טשטוש הקו בין בדיה ומציאות, כאשר רוב הדמויות מומצאות, אבל ישנם מספר מוזיקאים שמופיעים בתפקיד עצמם ודמות שהיא בברור דייגו מרדונה בתקופה הפחות נעימה למראה שלו. הוא אמנם מגולם בידי שחקן, אבל חוץ מלומר את השם המפורש, סורנטינו לא נמנע בשום צורה מלקשר אותו לאגדת הכדורגל האמיתית. הזיהוי הזה גם מוביל לאחת הבדיחות הטובות ביותר בנעורים, אפילו שבשום שלב, לא ברור בשביל מה הדמות נחוצה.

זו תחושה שקיימת לכל אורך הסרט. כל מיני רעיונות, חלקם ממש טובים, מוצגים לפנינו, אבל לא תמיד ברור מה הפואנטה. לא צריך לשבור את הראש בכדי להבין את המסר, כי הדמויות פשוט אומרות אותו אחת לשניה, אבל חלק מהבחירות שהוכנסו לעלילה, לא באמת מסתדרות לתוך משהו חד משמעי. אפשר לנחש ולנסות למצוא קו מחבר, אבל יש סיכוי שפה ושם, סורנטינו סתם חשב שיהיה משעשע להוסיף סצנה בשביל לתת לדמויות משהו להתעניין בו.

הבעיה של נעורים היא בכניעה לפיתוי להמשיך מעבר לנדרש. הוא מסתיים בצורה נפלאה, ואז ממשיך לעוד חצי שעה. יש לו כל כך הרבה סופים-כוזבים, שסטיבן ספילברג היה אומר לסורנטינו "טוב, הגזמת." מתוך השעתיים שנעורים נמשך, חצי השעה האחרונה היא חסרת תועלת לחלוטין. כבר יש לסיפור סגירה יפה ופשוטה, אבל אז הוא מוסיף עוד ועוד נקודות שרק הורסות את הרושם המוצלח שנוצר לפניהן. כמו מיק שכל הזמן מחפש את הסיום המושלם לסרט שלו, גם סורנטינו לא מצליח למצוא את הרגע הנכון לעצור ולעבור לכתוביות הסיום. למעשה, אפילו בכתוביות הסיום יש סוף כוזב. זה יכול להיות מכוון, אבל עם כל הכבוד לפוסטמודרניזם, לא התרשמתי שסורנטינו עושה זאת מתוך מודעות עצמית, כמו שהוא באמת לא ידע מתי להפסיק.

אם נעורים היה מסתיים בתום תשעים דקות, הוא היה סרט נהדר. ההומור והעצב משולבים במינון מושלם, השחקנים עושים עבודה טובה ומעבירים כמו שצריך את הסערות הפנימיות שהדמויות עוברות במה שאמור להיות מקום של רוגע מוחלט. מייקל קיין עצור רגשית כי זה מה שהוא צריך להיות, בעוד רייצ'ל וייס משכנעת בתור בתו האמוציונלית. הארווי קייטל ופול דנו מגשרים יפה בין שני הקצוות, עם תפקידים שלא נראים מאתגרים על הנייר, אבל דורשים המון איפוק בכדי לשמור על מידה של אמינות.

על אף שהוא לא מסתדר עם קונספטים כמו עידון, או ריסון עצמי, פאולו סורנטינו כן מפגין בנעורים חזון ויזואלי מרהיב. בעזרת הצלם לוקה ביגאצי, הופך מלון אפרורי המדיף צחנת מוות קרב, למוזיאון של תמונות מרהיבות, גופים רפויים המגיחים מן הצללים, דמויות צבעוניות המגיעות מבחוץ וכל משחק אפשרי עם שבירת האור במים. בראצי וסורנטינו בהחלט נהנו לעבוד ביחד, לפחות על פי היצירתיות של הצד החזותי בסרט. גם עריכת סאונד ובחירות מוזיקליות מגוונות, עוזרות לעולם לתפקד כקונצרט מלהיב דרך עיניו ואוזניו של פרד בלינג'ר. הוא כבר לא מנצח על תזמורות, אבל טיול בחיק הטבע, הופך במחשבותיו ובאוזנינו, לסימפוניה.

לא חשבתי שאכתוב את זה על סרט של סורנטינו, אבל נעורים הוא חוויה מאוד מהנה. לפחות, שלושה רבעים מתוכו הם ככה. אם סורנטינו היה מיק בויל ואני הייתי אחד החסידים הצעירים שלו, הייתי מצביע על הנקודה המדויקת בה אני חושב שהסרט צריך להסתיים, בתקווה שלא יתעלם מדברי. לא כל סיפור צריך שורת סיכום, לא כל דמות צריכה לעבור שינוי. הם נמצאים במלון בסך הכל כמה שבועות בשנה, אין צורך להתחיל לעסוק במה שמעבר לזה. אם נעורים היה נעצר בזמן, הוא כבר עכשיו היה מועמד רציני לתואר סרט השנה שלי. למרבה הצער, הסרט הקרוב לשלמות הזה, מלווה במערכה אחרונה שלא עוזרת לשום דבר ומורידה אותו לדרגת סרט נחמד ולא יותר. כמעט היה פה משהו מיוחד. כמעט.

פרק 134 – בראיין קרנסטון במלקחת

לא ידענו אם לפרסם את הפרק החדש של שורה שניה באמצע, כי יש סיכוי שנכנסנו בזכותו לכמה רשימות לא סימפתיות. לוקחים בכל זאת סיכון עם "טרמבו" ו-"The Front" (שם בהשאלה).

ספוילרים יחשפו בפני ועדה מיוחדת.

ביקורת: ציפורי חול

SandBird1_resize.jpg

 

אבא שלי מעולם לא ראה את "החיים יפים" עד הסוף. הוא יצא מהאולם בהפסקה ובחר שלא לחזור. בתור בן לניצולת שואה, הוא גדל באווירת הטאבו של שנות החמישים ועד היום מתקשה לראות בנושא משהו לצחוק עליו. לא חשוב כמה פעמים אמרתי לו שהסרט לא צוחק על השואה ולא מכחיש אותה, אלא מציג נסיון לשרוד באמצעות אסקפיזם, הוא לא מעוניין לסיים את הצפיה. הרעיון של מישהו שמסתיר מבנו את הסכנה הנשקפת להם על מנת שלא לחשוף את הילד למה שכל יהודי שנולד אחרי המלחמה יודע, יותר מדי קשה לצפיה עבור חלק מהאנשים.

הסצנה המצחיקה ביותר ב"ציפורי חול", מתבססת בדיוק על מה שקורה כשמבקשים מניצולי שואה לא לדבר על מה שחוו מול ילדים. כמו סרטו של בניני, אין כאן הכחשה, או הקטנה של האימה, אלא גישה שונה, נעדרת טקסיות ופתוס, להתמודדות.

גופת גבר בשנות השבעים לחייו נמשית מהירקון. אמנון, בלש שחזר מהשעיה, מקבל את המשימה לגלות מי האיש וכיצד התגלגל לנהר בחליפה יקרה ועם שלושה פצעי דקירה בחזה. מספר על היד נותן כיוון לחקירה ואמנון, בן לניצולי שואה, רוצה לסגור את התיק כמה שיותר מהר על מנת שיוכל לחזור לקצב עבודה רגיל ולשלם מזונות.

כאן משתלב סיפורו של רומק. רומק שטיין. גבר עני המתחזה לחבר ילדות של ניצולי שואה שנפטרו לאחרונה. הוא מגיע ללוויות במטרה לפתות את האלמנות הטריות ולחיות מהרנטה שלהן, באדיבות רגשות האשם של הגרמנים. רומק, או עמיקם בשמו העברי, עשה כל מה שאפשר על מנת להרחיק ממנו את מעט המכרים שנותרו לו. עכשיו הוא יכול רק לנסות את מזלו עם כוכבת תאטרון מזדקנת ומנתחת לשעבר שנופלות בקסמיו.

לאמיר י. וולף יש מזל גדול בסרטו הראשון כבמאי. לא רק שהצליח לגייס תקציב למה שהוא, בהעדר הגדרה מתאימה יותר, קומדיה שחורה, לא ז'אנר חביב על קרנות הקולנוע הישראליות, הוא גם הצליח ללהק נציגות יפה של מלוכת השחקנים הישראלים. עודד תאומי, מרים זוהר, גילה אלמגור ודבורה קידר, רביעיה שאת סכום השגיה ניתן לחשב רק בעזרת מחשבון, התגיסו למשימה לא קלה, לגלם אנשים שהשואה היא חלק בלתי נפרד מחייהם, אותו השתדלו להשאיר כמה שיותר מאחור כשעלו לארץ בכדי לפתוח דף חדש.

חרף הנסיונות, מתברר שהשואה היא גם מה שהכי מגדיר אותם וקושר ביניהם. מספר פעמים, מתייחסים לניצולי השואה כאל מועדון סגור, עם תנאי קבלה שאף אחד לא רוצה לעמוד בהם. יש להם ארועי תרבות משותפים, שפה משותפת שכמעט והומתה בידי גדוד מגיני השפה, מספר זיהוי שלא ניתן למחוק ורנטה שמגיעה כל חודש מממשלת גרמניה. עמיקם אינו חבר במועדון. בדרך כלל, העובדה שהצליח לחמוק מהנאצים בטרם הפעילו את מנגנוני ההשמדה, הייתה מעידה על מזל מוצלח. אלא שעמיקם כל כך דפק לעצמו את החיים, שהוא למעשה מקנא באותם אנשים שמקבלים דמי כיס כפיצוי על מה שעברו לפני שבעים שנה.

ציפורי חול מבצע היפוך באופן בו ניצולי שואה מזדקנים מוצגים בתקשורת. הנשים אותן מנסה עמיקם לפתות הן עמידות וחיות בבתים יפים וצורכות תרבות באותה תדירות כמו תרופות. גם הוריו של אמנון חיים לא רע ומסייעים כשצריך בגידול נכדתם. דווקא עמיקם, שכבר היה בארץ כשהתופת האירופית השתוללה, מתגורר בשכונת עוני בבית דל ברהיטים, עם גג דולף ומראה סדוקה (רמיזה לא עדינה במיוחד לאישיות המפוצלת אותה הוא מטפח). כשמדברים על ניצולי שואה כיום, זה לרוב בהקשרים של מחסור ותנאים סיעודיים ירודים, תוך דגש על חובת המדינה לדאוג לרווחתם. בציפורי חול, השרדות מוצגת כסוג של עבודה. לא כזו שנהנים ממנה בשום צורה, אבל כזו שבהחלט אפשר לחיות ממנה בכבוד. מן הסתם, עמיקם מחזר אחר נשים שהרוויחו לא מעט כסף בזכות עצמן, אבל החיפוש שלו אחר הרנטה ולא אחר חשבון בנק משותף, או אחר שוגר-מאמא שתכלכל אותו, מדגיש כמה הוא חושק בהשתייכות למועדון הנורא.

אמיר וולף תפס תפקיד כפול מאחורי הקלעים. הוא ביים את הסרט וגם כתב אותו, עם אורלי רובינשטיין-קצף ועם אביו, יצחק וולף. זה לא נדיר בקולנוע הישראלי שהבמאי הוא גם כותב התסריט, אבל במקרה של ציפורי חול, חשוב לי להדגיש את שני התפקידים, מכיוון שיש הבדל משמעותי ברמת הביצוע של כל אחד מהם. כבמאי, אמיר וולף עושה עבודה טובה ונראה כבעל עתיד מבטיח בתחום. הוא דואג לבחור בזוויות צילום שלא מגלות יותר מדי, אבל גם לא יוצרות תחושה קלאוסטרופובית. בסיוע עריכה נבונה, התעלומה בבסיס הסרט הולכת ונפרשת לאטה, מבלי לחשוף בשום שלב את הקלפים הלא נכונים. הסרט דורש צפיה חוזרת על מנת להעריך כמה פרטים היו בעצם חשופים מול העיניים שלנו, מבלי שנבחין בהם, כי וולף יצר הסחת דעת חכמה, בדיוק כמו רומק, שדואג להסחות דעת על מנת שלא יבחינו שהוא בעצם עמיקם.

מנגד, התסריט של הסרט טעון שיפור. הוא מעניין ורוב הבדיחות עובדות, אבל יש תחושה שמדי פעם, הסיפור תקוע וזקוק לצרוף מקרים לא סביר על מנת לצאת מהפקק. העלילה די פשוטה, אבל הבניה שלה כסיפור בלשי, המתרחש על שני קווי זמן המשלימים זה את זה, מובילה מדי פעם לנסיונות די מאולצים לקשור אותם למסקנה אחת. מסקנה שאפשר לעלות עליה מוקדם מהנדרש, כי הסרט ממעט בהפתעות.

למרות זאת, מאוד נהנתי מהצפיה, גם כשהסיפור מסתבך סביב עצמו, או שסצנה מסוימת נמשכת יותר מדי זמן. ההומור החצוף, הבימוי היעיל, הדמויות העמוקות והשחקנים שמגלמים אותן, יוצרים סרט מבדר ומעורר מחשבה, אפילו כשהמסקנה קצת עקומה. דבורה קידר מרשימה במיוחד בתפקיד העוזרת ואשת סודה של השחקנית זיסי גליק. מבלי לומר הרבה ותמיד כשהיא נמצאת בצלה של הדיווה, קידר מדויקת ושוברת שוב ושוב את התדמית שאחרים מנסים ליצור לעצמם, כאילו יעודה של הדמות הוא להזכיר שכל העולם במה וכולם שחקנים. גם מרים זוהר נפלאה בתפקיד זיסי, ההפוכה כל כך מחברתה העכברית. בתור היחידה בצוות הראשי שלמעשה חוותה את זוועות השואה, מעניין שזוהר מגלמת את הדמות האופטימית והנאיבית ביותר.

הסרט מתחיל בטון מחוצף, עם ביצוע ג'אזי ל"אויפן פריפעטשיק", שיר שאף על פי שמעולם לא נועד להיות עצוב, מזוהה כיום עם זכר השואה, הרבה בזכות השימוש בו ב"רשימת שינדלר". הטון הזה מלווה את ציפורי חול לכל אורכו, בעקביות מרשימה שאינה מתפתה להכיל פתאום איזה מסר חשוב, או להעביר את הדמויות תהליך של חזרה בתשובה. במין עולם הפוך לסרטי בורקס, בו רוב הדמויות המשמעותיות הן דור ראשון או שני לשואה, העבר רודף את כולם והופך לחלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלהם. למפקדת התחנה קוראים ברדוגו, השכנים של עמיקם הגיעו מאפריקה. אלה דמויות קטנות שמשלימות פערים בין קווי העלילה הראשיים. אמנון והדור שלפניו, הם כולם חלק מאותו מועדון, או קרובים מדרגה ראשונה של חברים בו.

אף על פי שכמותחן בלשי, ציפורי חול נוטה להסתבך עם פתרונות עלילתיים לא מאוד הגיוניים, הוא עובד כקומדיה שחורה. השחקנים עושים עבודה טובה בהעברת הבדיחות ובהבנת תפקידם בסיפור ונראה שלמרות ההיסטוריה המפוארת של חלקם, לא היו התנגשויות אגו מול המצלמה. אמיר י. וולף הצליח לדחוס כמה מגדולי השחקנים של דור המלחמה ולהדריך אותם כראוי, כאילו הוא עובד בתחום כבר שנים ארוכות. עם התחלה כזו ועם תסריטים יותר מהודקים בעתיד, יש סיכוי שנולד יוצר שראוי לעקוב אחריו.

נבואה לאוסקר – 9.3.2016

אני אוהב להתחיל עם תחזיות לאוסקר מוקדם במיוחד. שבוע וחצי לאחר ש"ספוטלייט" הוכתר כסרט השנה של 2015, הגיע הזמן להסתכל קדימה לעבר סרטי 2016. החודשיים הראשונים הביאו כמה שמות מעניינים מפסטיבל סאנדאנס ואת "דדפול" המשובח ושובר הקופות, אולם ההיסטוריה מראה שרוב המועמדים מגיעים מהמחצית השניה של השנה. הנה הנסיון הראשון שלי לשנה זו לזרוק חצים לעבר מטרה מוחשכת ולקוות שמשהו מהם יפגע.

סרט (לחיצה על שם הסרט מובילה למידע עליו)

מצדיעים לך, בילי לין!

הולדתה של אומה

דיפווטר הורייזן

המייסד

הבחורה על הרכבת

לה לה לאנד

אור בין אוקיינוסים

אריה

דממה

חסרי משקל

 

בימוי

אנג לי – מצדיעים לך, בילי לין!

נייט פרקר – הולדתה של אומה

דרק צ'יאנפרנס – אור בין אוקיינוסים

מרטין סקורסזה – דממה

טרנס מאליק – חסרי משקל

 

תסריט מקורי

נייט פרקר – הולדתה של אומה

מתיו מייקל קרנהן, ג'יי.סי. צ'נדור, מתיו סאנד – דיפווטר הורייזן

דמיאן צ'אזל – לה לה לאנד

קנת' לונרגן – מנצ'סטר על הים

ג'יימי לינדן, אלן דיפיורה, ג'ים קואוף – מפלצת הכסף

 

תסריט מעובד

סיימון ביופוי, ז'אן-כריסטוף קסטלי – מצדיעים לך, בילי לין!

ארין קריסידה וילסון – הבחורה על הרכבת

לוק דיוויס – אריה

דרק צ'יאנפרנס – אור בין אוקיינוסים

ג'יי קוקס – דממה

 

שחקן ראשי

קייסי אפלק – מנצ'סטר על הים

מייקל פסבנדר – אור בין אוקיינוסים

ג'ייק ג'ילנהול – הרס

מייקל קיטון – המייסד

נייט פרקר – הולדתה של אומה

 

שחקנית ראשית

אמילי בלאנט – הבחורה על הרכבת

סאלי פילד – שלום, שמי דוריס

רוני מארה – אריה

אמה סטון – לה לה לאנד

אליסיה ויקאנדר – אור בין אוקיינוסים

 

שחקן משנה

כריסטיאן בייל – חסרי משקל

וין דיזל – מצדיעים לך, בילי לין!

ג'ייקי ארל היילי – הולדתה של אומה

ג'וד לאו – גאון

ליאם ניסן – דממה

 

שחקנית משנה

רבקה פרגוסון – הבחורה על הרכבת

ניקול קידמן – איך לדבר עם בנות במסיבות

קייטי סגל – לדמם בשביל זה

רייצ'ל וייס – אור בין אוקיינוסים

מרי אליזבת וינסטד – איש אולר

 

סרט אנימציה

קובו ושני המיתרים

מוצאים את דורי

הנסיך הקטן

מואנה

זוטרופוליס

 

צילום

ג'ון טול – מצדיעים לך, בילי לין!

פיליפ רוסלו – חיות הפלא והיכן למצוא אותן

אדם ארקפואו – אור בין אוקיינוסים

רודריגו פרייטו – דממה

עמנואל לובצקי – חסרי משקל

 

עריכה

טים סקוירס – מצדיעים לך, בילי לין!

קולבי פרקר ג'וניור – דיפווטר הורייזן

ג'ים הלטון, רון פייטן – אור בין אוקיינוסים

תלמה סקונמייקר – דממה

ג'ון גילרוי – יחידת המתאבדים

 

פסקול מקורי

ג'ון ויליאמס – העי"ג

הנרי ג'קמן – הולדתה של אומה

אלכסנד דספלה – אור בין אוקיינוסים

וולקר בלטרמן, דסטין אוהלורן – אריה

ריצ'רד הרווי, האנס זימר – הנסיך הקטן

 

עיצוב אמנותי

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

המייסד

המעון לילדים משונים של גברת פרגרין

נוסעים

דממה

 

עיצוב תלבושות

הולדתה של אומה

אור בין האוקיינוסים

המעון לילדים משונים של גברת פרגרין

דממה

חסרי משקל

 

סאונד

דיפווטר הורייזן

לה לה לאנד

דממה

יחידת המתאבדים

חסרי משקל

 

עריכת סאונד

מצדיעים לך, בילי לין!

דיפווטר הורייזן

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

דממה

יחידת המתאבדים

 

אפקטים חזותיים

באטמן נגד סופרמן

העי"ג

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

נוסעים

יחידת המתאבדים

 

איפור ועיצוב שיער

הולדתה של אומה

המעון לילדים משונים של גברת פרגרין

יחידת המתאבדים

ביקורת: טרמבו

trumbo-poster-bryan-cranston_resize

 

ב-26 במרץ 1958, נערך טקס פרסי האוסקר השלושים במספר. הזוכה הגדול של הערב היה "הגשר על הנהר קוואי", זוכה ראוי לכל הדעות. אחד הפרסים שאסף היה על התסריט המעובד הטוב ביותר. מאחר ושני התסריטאים שעבדו על הסרט, מייקל וילסון וקרל פורמן, היו שניהם ברשימה השחורה בשל חשד לפעילות קומוניסטית, שמם לא הופיע ברשימת הקרדיטים בהוצאה המקורית של הסרט ופייר בול, על ספרו מבוסס "הגשר על הנהר קוואי", הוצג בתור כותב התסריט. למרבה האבסורד, בול זכה באוסקר על התסריט המעובד, אף על פי שלא היה לו חלק פעיל בעיבוד הספר למדיום קולנועי ובכלל לא ידע אנגלית. קים נובאק עלתה לקבל את האוסקר במקום הכותבים הנעדרים ובמה שהיא אולי הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה שלה, אמרה שהיא מקבלת את הפרס בשם פייר בול מבלי להניד עפעף.

הרשימה השחורה היא אחת התקופות הידועות ביותר לשמצה בתולדות הוליווד. אלפי אנשי תעשיה שנחשדו בפעילות "אנטי-אמריקאית", בין אם נמצאו אשמים או לא, הוכנסו למאגר לא רשמי שנועד למנוע מהם להמשיך ולעבוד אלא אם יכריזו רשמית על כפירתם בקומוניזם וימסרו שמות של פעילים נוספים. בתקופה בה כל אמריקה פחדה מהאיום האדום, הרשימה השחורה הייתה ניצול לרעה של יחסי ציבור על מנת לאיים על הפקות באמצעות חרם ציבורי ופרסום רע. כיום, האנשים שאספו שמות הם אלה שנחשבים לאיום הגדול של אותה תקופה, כי לא רק שלא הפכו את אמריקה לבטוחה יותר, הם הרסו חיים של אזרחים מן השורה בשם הפרנויה.

"טרמבו" מתרחש זמן קצר לאחר מלחמת העולם השניה, כשארצות הברית ובירתה הוליווד, החלו להרגיש שזה שהנאצים נוצחו, לא אומר שהעולם הפך פתאום למקום בטוח. יש סוג חדש של מלחמה, מלחמה קרה, וכדאי מאוד להיות בצד הנכון אם רוצים להימנע מהרשימה השחורה. דלטון טרמבו הצטרף כמה שנים לפני כן למפלגה הקומוניסטית ומחשיב עצמו לתומך בדרכה, אף על פי שהוא נהנה ממותרות החיים שהאולפנים מספקים לו. הוא משתכר יותר מכל תסריטאי אחר עד לאותו רגע, חי בבית גדול עם בריכה, מגיע לארועים של החברה הגבוהה ולא מאמין שהטפה לחלוקת רכוש, פרושה חיי צנע. במקביל, הוא גם משתתף בכינוסים של תסריטאים אחרים חברי המפלגה ומפיץ חומר בעד חופש הביטוי ונגד המקרתיזם הגואה.

בעידוד ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית והרכילאית הדה הופר, טרמבו ותשעה תסריטאים נוספים, נחשפים בתקשורת כפעילים קומוניסטים וכאויבי הציבור. הם מוכנסים לרשימה השחורה ולא יכולים יותר למצוא עבודה בהוליווד, אלא אם ישחקו לפי הכללים שהשמרנים יכתיבו להם. כאדם בעל שפם גדול וגאווה קטנה לא פחות, טרמבו נותר בסרובו למסור שמות, או לדבר כנגד הקומוניזם, גם אם הדבר אומר שלא יוכל יותר לקבל קרדיט על עבודתו ויצטרך לקבל כל פרויקט זניח שיזרקו לעברו על מנת להתפרנס.

לא משנה מה עמדתכם בנושא בתחילת הצפיה, הסרט יוצא מנקודת ההנחה שבסופו של דבר, תסכימו איתו. נאמר שם בשלב מסוים שאין בסיפור הזה טובים ורעים, אבל דמויות כמו הדה הופר וג'ון ויין, שפעלו במרץ לפגוע במי שנחשד כקומוניסט, או אנשים שעמדו לצד עשרת התסריטאים, אבל כרעו תחת הלחץ ומסרו שמות, הם בהחלט הרעים בסיפור. דלטון טרמבו אינו מוצג כאדם מושלם. לעתים הוא אף מוצג כטיפוס בעייתי שמזניח את משפחתו וחבריו לטובת עבודתו, אבל כל נאום חשוב, פעילות למען זכויות האזרח, או מחאה על יחס המנוגד לחוקה ולמוסר, מגיעים מכיוונם של טרמבו והעומדים לצדו. אין אפילו רגע אחד בו קיימת אפשרות שהרשימה השחורה מוצדקת, או שהקומוניזם הוא אכן איום על החברה האמריקאית, כאילו טרמבו עצמו כתב את התסריט לסרט על חייו במטרה לצאת זכאי מעבר לכל ספק.

אם "גשר המרגלים" הראה עד כמה דעת הקהל יכולה להתעלם ממורכבות המצב, ו"יחי הקיסר!" הציג את הקומוניסטים כבדיחה יותר מאשר כח המסוגל להשתלט על העולם, "טרמבו" מתיחס לעניין ברצינות תהומית, אבל לא נותן הרבה קרדיט לצופים. הוא מכתיב באיזה צד להיות ונמנע מלקיים דיון רציני, או אפילו לרמוז שחלק מהפעילות של המפלגה הקומוניסטית היא אכן בעלת השלכות שליליות. אין שום הסבר מדוע הציבור מקבל בכזו הבנה את רעיון הרשימה השחורה ומשמש נשק בידי יוזמיה. דלטון וחבריו מדברים מדי פעם על עקרונות שהם מאמינים בהם, אבל הפעילות שלהם מוצגת כטהורה לחלוטין, ללא שמץ של התנהלות פגומה, בעוד השמרנים הם עדה של בריונים הכופים את עמדותיהם על תעשיה שלמה.

לא שאני חושב שהרשימה השחורה הייתה משהו פרט להפרה בוטה ולא חוקית של זכויות אזרח, אבל הסרט היה יכול לעשות מאמץ כלשהו להסביר מדוע התקבלה בכזו הבנה בידי רבים. החלוקה החדה לשחור ולבן משטחת את הסיפור לרמה שטרמבו האמיתי היה מעדיף להסיר את שמו ממנו מתוך בחירה. הסרט כל כך פשטני מבחינת ההפרדה בין טוב לרע, שנדמה שכלל לא נועד למבוגרים, אלא לקהל צעיר במיוחד.

נוסף על כך, בתור סרט שעוטה הילה הרואית סביב מי שסרבו להעיד בפני הקונגרס, יש לדמויות בו נטיה מוזרה לנדב מידע ללא צורך. כאשר דמות הנמצאת באמצע שיחה מציגה את עצמה, את עיסוקה ואת הארגון אליו היא משתייכת מבלי שמישהו חדש נכנס לחדר, אני תוהה כיצד התנהלה השיחה עד לאותו רגע. "אני מסרב בתוקף לפטר אנשים רק כי צעדו לפני כמה שנים באחד במאי." "אם כך, אתה לא מותיר לי ברירה אלא לזמן אותך לשימוע בקונגרס." "למה מי אתה בכלל?" "יושב ראש בית הנבחרים. זו התמונה שלי בעמוד הראשי בעיתון מעל המילים זוכה מאשמת לקיחת שוחד". זה אופי הדיאלוגים בטרמבו, הם מתחילים רגיל ואז מספקים אקספוזיציה שאמורה להיות כבר ידועה לנוכחים בסצנה.

בסך הכל, טרמבו אינו סרט רע, אולם הוא כתוב בצורה כל כך לא חכמה, שקשה לראות בו משהו מעבר לעוד ביוגרפיה נטולת עידון. בריאן קרנסטון נהדר בתפקיד הראשי. הוא מגלם את התסריטאי החוצפן בכשרון רב ונותן תחושה כאילו אני יודע כעת איך טרמבו האמיתי נשמע והתנהג, אף על פי שמעולם לא ראיתי הקלטה שלו לפני הצפיה בסרט. גם שחקנים אחרים, כמו הלן מירן, מייקל סטאלברג ודין אוגורמן עושים עבודה טובה, למרות שהדמויות שלהם חד-מימדיות להחריד. ג'ון גודמן גונב כהרגלו את ההצגה, עם השורה הטובה ביותר בסרט. זו המומחיות שלו כבר שלושים שנה.

טרמבו תקוע בין כמות שוה של יתרונות וחסרונות. על כל שחקן טוב, יש ליהוק לא מוצלח, כמו לואי סי קיי שאני מאוד אוהב כקומיקאי, אבל הולך לאיבוד בתפקיד הדרמתי שהוצע לו כאן. לצד ההשקעה המרשימה בשחזור התקופתי ושילוב השחקנים בסרטוני חדשות משנות החמישים, הדמויות נראות לא אמינות ועבודת האיפור על חלק מהשחקנים, פשוט חובבנית. לשים למישהו צלליות מתחת לעיניים ולסרק את השיער שלו לאחור, לא עושה אותו דומה לאחד הפרצופים המוכרים ביותר בהוליווד באותה תקופה. זה גורם לו להראות כמו השחקן שמגלם את הדמות, רק עם איפור זול.

שיפור כלשהו, אפילו בתחום אחד, היה מתקבל בברכה. אם רק דמויות המשנה היו עמוקות יותר, או שהפוליטיקה מאחורי המפלגה הקומוניסטית והרשימה השחורה הייתה זוכה להרחבה. שלפחות היו מציגים את השמרנים כבעלי חסרונות אנושיים ולא כחייזרים שמנסים לכפות בכל מחיר את דעתם נגד אדומי הלב הזכים. אם רק משהו היה עושה את הסרט ליותר מהפקה אגבית שלא מתאמצת לשבור נוסחה ידועה מראש. הסרט עצמו מהנה רוב הזמן. יש רגעים שהוא נמתח ללא צורך והעלילה נראית תקועה, אבל כן למדתי ממנו על דלטון טרמבו האיש ועל תרומתו לעולם הקולנוע. רק חבל שלא למדתי שום דבר אחר שלא הייתי יכול למצוא בעלון תעמולה גנרי.