בשנת 378 לפנה"ס, הוקם הגדוד הקדוש של תבאי. גדוד זה הורכב כולו מזוגות חד-מיניים שהיו קשורים זה לזה לא רק בקשר גופני, אלא גם רגשי. התפיסה המנחה הייתה שיחושו יותר מוטיבציה להילחם אם בכך יגנו על אדם אהוב, מאשר על חיל שאין מערכת יחסים אינטימית איתו. לא ברור כיצד בדיוק התנהלה הזוגיות בגדוד, האם גויסו גברים ונערים שהכירו קודם, או שעברו טקס כלשהו של שבועת אמונים הדדית. מה שבכל זאת ידוע, זה שמדובר היה בגדוד אמיץ וחזק במיוחד שעזר לתבאי להפוך לכוח צבאי משמעותי באזור. במשך ארבעה עשורים, היה הגדוד הקדוש אימת הסביבה וגבר אף על הצבא הספרטני הידוע בקשיחותו. כאשר הובס לבסוף בידי צבא מוקדון, מסופר שלוחמי הגדוד הקדוש היו האחרונים להילחם, בעוד שאר הכוחות נסוגו או נכנעו.
כשקמה ארצות הברית, האווירה פחות או יותר בכל העולם המערבי הייתה שהומוסקסואליות היא חטא. גם אנשים פחות דתיים ראו בה עיוות מוסרי ואיום על שלמות החברה. בשל כך, הוחלט למנוע באופן גורף את גיוס מי שמזדהה כהומוסקסואל, או שיש חשד ממשי לגבי משיכתו לגברים. בתחילת המאה ה-20, המדיניות הזו הוחלפה בשחרור כחול – נוהל שהונהג במקור בכדי למנוע מקטינים להתגייס לצבא ארה"ב, אבל הורחב במהרה כך שיאפשר שחרור מיידי ללא הטבות עתידיות של להט"ב ושל שחורים, כי אמריקה. כדי שלא יראה כאילו סתם משחררים אנשים בגלל נטיה מינית, הסתמכו על כך שהומוסקסואליות הוגדרה באותה תקופה כהפרעה נפשית וככה יכלו לשחרר על סעיף בריאות.
כשביל קלינטון רץ לנשיאות, הוא הבטיח לפעול לכך שאף אזרח אמריקאי לא יופלה בגיוס לצבא. אחרי שנבחר, גלה שהקונגרס לא מעוניין להעביר חוק לפיו לגייס הומואים זה בסדר, אז נוצרה פשרה. הוחלט על מדיניות "אל תשאל, אל תספר" לפיה כל עוד חיילים אינם מנדבים מידע על נטייתם המינית, הצבא לא עושה שום דבר בנושא. לכאורה פשרה הגיונית, עד שמבינים שחיילים להט"בים היו צריכים להסתיר את הזהות האמיתית שלהם מתוך פחד שיסולקו אם האמת תתגלה. ידוע אפילו על חייל שנרצח בידי חבריו ליחידה בגלל נטייתו, לאחר שחשש לספר למפקדיו על הסיבה לאיומים כלפיו. רק בשנת 2011, לאחר שבית המשפט העליון אלץ את הצבא לשנות מדיניות וחברי שתי המפלגות בקונגרס נהלו ביניהם משא ומתן ממושך, חתם הנשיא אובמה על החוק שבאופן רשמי בטל את האפליה בגיוס לצבא ואפשר שרות של חיילים מחוץ לארון, ללא חשש להדחה אוטומטית או פגיעה במעמדם לאחר השחרור.
"גאוות יחידה" מתרחש בשנת 2005, כאשר מדיניות "אל תשאל, אל תספר" עוד הייתה בתוקף. אליס פרנץ' הוא צעיר שחור שנזרק מביתו עשר שנים לפני כן, לאחר שיצא מהארון. אמו השמרנית סרבה לקבל את החדשות והעיפה את אליס עד שיצא לו מהראש הקטע הזה של להימשך לגברים במקום לנשים. בגיל 26, אליס החליט להמיר את חייו כהומלס בשרות צבאי. לא סתם שרות צבאי, הוא מתגייס לנחתים, החיל המפורסם באימונים הקשוחים, המשמעת הנוקשה ואחוות הלוחמים המאפיינים אותו.
כאשר הוא מגיע לבסיס, אליס מצהיר שאינו הומוסקסואל, אולם האמת מתגלה בטעות כעבור זמן קצר. רוב חבריו ליחידה נגעלים ממנו ומנסים לשמור ממנו מרחק, בעוד מדריך האימונים דוחף אותו לקצה גבול הסיבולת עם אימונים והשפלות קשים במיוחד. מבחינתו, או שיגרום לאליס להישבר ולעזוב, או שיהפוך אותו למכונת הרג חסרת רחמים. היחיד שמפגין אהדה כלפי אליס הוא המפקד שלו, רוזאלס. אהדה שמשפיעה על אליס בצורה לא צפויה, כאשר הוא מתחיל לחוש דברים כלפי האדם היחיד שלא מתיחס אליו כאל טינופת.
הבמאי אלגנס ברטון כתב את התסריט בהשראת חייו. גם הוא נזרק מהבית לאחר שיצא מהארון בפני אמו, חי במשך שנים ברחוב, עד שהתגייס לנחתים על מנת לפתוח דף חדש. בניגוד לאליס הבדיוני, ברטון מצא בצבא דווקא תחושה של שייכות ושל חופש להבין מי הוא ומה הוא רוצה לעשות בחייו. השיבוץ שלו בצילום סרטים עבור הצבא בטח לא הזיק למצוא כיוון. עם זאת, לפי עדותו, היחסים עם אמו אכן היו מורכבים והפכפכים כפי שמוצג בסרט. מאחר ולא זכה לסגירת מעגל אמיתית, הוא השתמש בגאוות יחידה כדרך לדמיין איך היה נראה מפגש נוסף עם אמו, עם כל הטוב, ובעיקר הרע, שבדבר.
ג'רמי פופ לוהק לתפקיד הראשי ועושה עבודה טובה רוב הזמן. אני מודה שלעתים היה לי קשה להבין איזה רגש הוא מנסה להביע, אבל חלק מזה קשור לתסריט. אליס כתוב בצורה לא עקבית כאשר לפעמים הוא האדם הכי חכם בחדר, ולפעמים הוא עושה משהו שבברור יגמר באכזבה או בעינוי. כל קו העלילה בינו לבין רוזאלס מעורר תהיה האם אליס בכלל מבין מה זה אומר להיות בצבא, או שהוא פשוט מתבגר בגוף של מבוגר שלא שולט בעצמו ברגע שיש גירוי קל ביותר. זה חבל כי הסיפור המעניין על הרצון להתקבל נתקע מדי פעם בידי בחירה תסריטאית לא ברורה שמסיחה את הדעת.
מי שעושה את העבודה הטובה ביותר בצוות השחקנים היא גבריאל יוניון. יש לה יחסית מעט זמן מסך בתפקיד אמו של אליס, אבל היא מנצלת אותו היטב. היא מצליחה לומר דברים נוראים ולהתעלל רגשית בבנה מבלי להתעצבן לרגע. למעשה, נראה שהיא משוכנעת שהיא הקורבן בסיפור ושאליס הוא זה שמתעלל בה בכך ש"בחר" בדרך החטא. היא כל כך לכודה בחוסר הרצון להיפתח ולהודות בטעות, שאפילו לאדם הקרוב ביותר אליה היא מתקשה לסלוח כי לא התפתח לפי תפיסתה. יוניון מוצאת איכשהו את היכולת להביע סלידה כלפי משהו טבעי וטהור, מבלי להיסחף למניירות מוגזמות וקלישאות. בהתחשב בקושי של ברטון לכתוב את שאר הדמויות בצורה עמוקה, אני חייב לתת חלק ניכר מהקרדיט ליוניון עצמה בפיתוח האם המרוחקת.
פה ושם, הסרט נוגע בקשיים אחרים שכרוכים בתחילת השרות הצבאי. יש התיחסות לצורך לאזן בין שבועות ממושכים של אימונים הרחק מהבית, לבין חיי משפחה. גם מדברים על הרקעים השונים מהם המגוייסים הטריים מגיעים, כאשר ניתן דגש מיוחד לישמעאל, חייל מוסלמי שעכשיו אמור להילחם נגד ג'יהאדיסטים בצד השני של העולם בזמן שחבריו ליחידה רואים בו אויב בגלל מוצאו ואמונותיו. נדמה לרגעים שברטון מעניק לישמעאל קול נגד המערכת שעדיין מלקקת את הפצעים מפיגועי ה-11 בספטמבר, אבל הוא נותר רוב הזמן ברקע, כי זה קודם כל הסיפור של אליס. טוב להראות שנטיה מינית אינה הדבר היחיד שחייל יכול לחוש מנודה או שנוא בגללו, אבל חסרה לי סצנה שתראה את ישמעאל כיותר מעוד מישהו שנדפק. לפחות לאליס יש רקע מורכב וסיבה מוגדרת לרצות להשתיך. שאר החיילים מסתפקים במאפיין אחד וזהו, הם לא ממש דמויות.
למרות תסריט חלש, כדאי להקשיב למה שיש לאלגנס ברטון לומר. הסרט אמנם לא מייצג את החוויה האישית שלו כנחת, אבל הוא כן מראה את התסכול הנובע מחוסר היכולת להיות פשוט עצמו. אמא שלו סרבה לקבלו בגלל משהו שאינו בשליטתו, ובצבא היה צריך לשקר ולהסתיר את נטייתו האמיתית בכדי לא להסתכן בהדחה. כמו אליס, המקום בו ברטון הרגיש חופשי להיות עצמו, היה בין הומלסים ונרקומנים שאינם בעמדה לשפוט אף אחד. מה גם שרבים מהם נותרו ללא בית בדיוק מאותה סיבה שהוא נזרק לרחוב. עכשיו, שנים אחרי שחזר לאזרחות עם דרגה ויחס של כבוד הניתן ליוצאי צבא, ברטון הקדיש את זמנו להוצאת סרט שמספר איך זה להיות הוא. איך זה להיות הומלס גיי שחור שהצבא היה הסיכוי היחיד שלו להרגיש כמו אדם אמיתי, למרות שמסוכן עבורו להפסיק להתחזות.
בשביל הזהב 