ביקורת: חדר

room-2015_resize

 

טעות נפוצה בקרב הורים, במיוחד מהדור הקודם, היא לחשוב שילדים חייבים מרחבים פתוחים בכדי להנות, במקום "להירקב" בבית. זו טעות משתי סיבות עיקריות: קודם כל, בחוץ אין טלוויזיה. שנית, ילדים יכולים למצוא מה לעשות בכל מקום, כל עוד מאפשרים להם את החופש לדמיין. ילד ממוצע יכול לברוא לעצמו עולם שלם, רק על ידי הכנסת הראש מתחת לשמיכה. זה אמנם נחמד שאפשר גם לרוץ ולשחק בגינה הציבורית, אבל ילדים הם יצירתיים יותר מרוב המבוגרים, כך שאני בעד להקשיב להם כשהם טוענים שכיף להם בבית. הם רואים את הבית אחרת מאיך שההורים רואים אותו.

יש לי תחושה שלני אברהמסון היה מאותם ילדים שכל מה שנזקקו לו על מנת לנדוד לעולמות מופלאים, היו כמה כריות ומישהו שלא יגיד להם לא לעשות בלגן. על סמך שני הסרטים בבימויו שראיתי, אברהמסון מאוד אוהב לעסוק במציאות שאנחנו יוצרים על מנת להתגבר על בעיה, במקום להרים ידיים ולקבל את רוע הגזרה. ב"פרנק", הוא הראה איך אדם שמתעקש ללבוש ראש מעיסת נייר לכל מקום, יכול להפוך למוזיקאי נערץ, בעוד "חדר" מראה באיזו קלות ילד מסוגל להגדיר לעצמו את חוקי העולם כשהאופציה לצאת ולשחק בחוץ נמנעת ממנו לחלוטין.

ג'ק ואמא שלו חיים בחדר. הם מוחזקים שם בניגוד לרצונם, בידי אדם המכונה ניק הזקן. ליתר דיוק, האם מוחזקת שם בניגוד לרצונה. ג'ק נולד בחדר וחי בו כל חמש שנות חייו. הוא לא מכיר עולם אחר ובכדי להסביר לו את המראות בטלוויזיה, ספרה לו אמו כי מדובר בכוכבים רחוקים ובחייזרים דמויי אדם ושאין מחוץ לדלת הנעולה שום דבר פרט למתנות שניק הזקן מביא מדי יום ראשון.

השניים חיים כך בלית ברירה, אולם בעוד האם יודעת עד כמה עגום מצבם, ג'ק משוכנע שזה העולם ומנסה להפיק את המיטב ממה שיש. הוא רוצה לחגוג יום הולדת עם עוגה ולא מבין מה הבעיה למצוא נרות לשים עליה, כמו בטלוויזיה. הוא משפר את אוצר המילים שלו בעזרת דורה ולא מודע בכלל לכך שהחדשות אינן תכנית מבויימת עם אנשים מומצאים. בשביל ג'ק, "חדר" זה לא חלק ממבנה, זה שמו של העולם בו הוא חי. בזכות ההגנה של אמו והפחד שלה מניק הזקן, ג'ק חי באמונה שהוא מאושר ושלא צריך בחיים יותר מהחפצים הנמצאים בחדר, הספקת מזון שבועית ואמא שדואגת לכל צרכיו.

קיים ניסוי מחשבתי שככל הידוע לי, מעולם לא נערך במציאות, הן מטעמים משפטיים והן מטעמי מצפון. הרעיון הוא לגדל ילדים בבידוד מהעולם וללמד אותם דברים שונים לגמרי ממה שילדים רגילים לומדים. המתונים ילמדו אותם שהמילה לחתול היא "צנון" ושהטלוויזיה אחראית לסינון האוויר בחדר. מצב קיצוני יותר, ינסה להביא את הילדים להתפתח עם כללי מוסר שונים לחלוטין ואף ללמד אותם שאלימות פיזית היא הדרך הנכונה להשיג דברים ושצריך לעבור מסכת השפלות בכל פעם שרוצים לאכול. אמנם גם במציאות, כל משפחה משפיעה בצורה שונה על הילדים בה, אבל אף אחד עוד לא נתפס כשהוא עושה דברים כאלה למטרות מחקר.

חדר מציג את התוצאה של ניסוי שכזה, רק בלי להיות למעשה ניסוי. אמו של ג'ק נחטפה לפני שנים והוא נולד כתוצאה מיחסי מין שנכפו עליה. היא מספרת לו שחדר הוא העולם ושהאנשים בטלוויזיה עשויים מאור, לא כדי לבחון כיצד הדבר ישפיע על התפתחותו, אלא כי היא באמת לא יודעת אם אי פעם יזכה להכיר משהו אחר. בנוסף, להסביר לילד כל כך קטן שהוא בעצם שבוי של אותו אדם בו הוא תלוי על מנת לשרוד, זה משהו שלא הייתי מאחל לאף הורה.

הסרט משלב בין נקודת המבט של ג'ק ושל אמא שלו. רוב הזמן, אנחנו יודעים את מה שהיא יודעת, אבל מספיק זמן מוקדש על מנת שנבין איך הילד חושב שדברים עובדים. התמימות שלו היא מה שמחזיק את אמו שפויה והיא משתדלת לא לחשוף בפניו מידע מטריד מדי. הכימיה ביניהם היא מרכז הסרט, כאשר ברי לרסון עומדת יפה במשימה לגלם אישה שלמדה לא לסמוך על אף אחד פרט לבנה, אותו היא נאלצת לחנך לגמרי בעצמה, במצב שהייתה רוצה לצאת ממנו ויפה שעה אחת קודם.

ג'ייקוב טרמבלי, שהיה בן שמונה כשהסרט צולם, הוא תגלית שראוי לעקוב אחריה. בעוד ילדים בגילו ידועים לשמצה בחוסר היכולת שלהם לתפוס מורכבות של דמויות וניואנסים רגשיים, טרמבלי מצליח להעביר בצורה מאוד יפה את מה שעובר על ג'ק. הוא נותן את התחושה שדברים חדשים והאפשרות להיפרד מאמו, הרבה יותר מפחידים אותו מהעובדה שהוא חי בחלל סגור. אולי זו עבודת עריכה ממש טובה, אבל טרמבלי הוא השחקן המרשים ביותר בסרט, במיוחד לאור הקושי להוציא הופעה אמינה מבני גילו. קריינות מספקת מדי פעם רקע למה שעובר עליו, אבל אפשר להבין את ג'ק ואת תפיסת העולם שלו גם מהדברים הקטנים, שאינם נאמרים בקול.

יש בחדר התפתחויות שונות שלא אפרט, אבל הן מתעסקות יפה בשאלה כמה אפשר לשקר לפני שצריכים להכיר באמת. ג'ק אמנם אוהב את אמא שלו והיא אוהבת אותו, אבל יש לה פגמים והמצב החריג משפיע גם עליה. היא רוצה להגן עליו מפני המציאות, אבל מתקשה להעמיד פנים שהכל בסדר אצלה. בשלב מסוים, אפילו מעט הבחירות שכן מתאפשרות לה, מעלות את התהיה האם בחרה בגישה הנכונה, או שהייתה צריכה להקריב את שפיותה למען האפשרות שג'ק יגדל בתנאים טובים יותר.

אמה דונהיו עבדה למסך את הספר פרי עטה ברגישות ובעדינות. היא מצליחה להימנע מהסברים פשטניים ומדמויות חד מימדיות. יש שאלות שנותרות פתוחות, כי לא ניתן לספק להן תשובה חפוזה. זה מעולה בנסיבות הקיימות, מאחר ונקודת הפתיחה של הסיפור היא מצב שמעט מאוד אנשים בכלל יכולים לדמיין את עצמם נקלעים אליו, שלא לומר מגדלים בו ילד בריא ומתפקד. לני אברהמסון לקח את התסריט והבין בדיוק מה לעשות איתו. אין פה הברקות חזותיות, אבל אברהמסון מפליא לביים את השחקנים ולחשוף רק את מה שידוע לדמויות. ג'ק הוא דמות עגולה לא רק בזכות המשחק של ג'ייקוב טרמבלי, אלא גם כי אברהמסון יודע להתמקד באופן בו הילד רואה דברים, תזכורת עד כמה אנחנו לוקחים כמובן מאליו את הפרטים הקטנים המוכרים לכל מי שגדל בסביבה רגילה.

אפילו שהוא קצת נמרח באמצע, אפילו שחלק מהרגעים הדרמתיים נראים קצת פתאומיים ולא נעשית להם הכנה מעמיקה, חדר הוא סרט קסום ומרגש שמצליח לא להיות קיטשי יתר על המידה. הוא מציג יחסים בין ילד ואמו, במקביל לנסיון להתמודד עם טראומות ופחד מהלא נודע, מבלי לאבד את האמינות של הדמויות. הסיטואציה חריגה וכאובה, אבל לני אברהמסון וצוותו ידעו להוציא ממנה סרט אנושי ומעורר מחשבה, מורכב בהרבה ממרבית הדרמות המשפחתיות שאינן מוגבלות לחלל קטן.

מודעות פרסומת

ביקורת: האיש שנולד מחדש

revenant-leo_resize

 

העולם יכול להיות מסוכן. אני לא צריך את הוליווד שתגיד לי את זה, אבל נראה שמאוד אוהבים להזכיר את העניין מדי פעם. לפני שנתיים, "כוח משיכה" הרס למיליוני אנשים את החלום להפוך לאסטרונאוטים ובקיץ האחרון, "להציל את מארק וואטני" העביר מסר מאוד לא מרגיע לגבי האפשרות להינטש על מאדים. אז לא, החלל הוא לא בשבילי.

אלא שלא צריכים לצאת מכדור הארץ על מנת לחוש איזה נס זה שאבות אבותינו הצליחו לא להיאכל כולם בידי טיגריסים שן-חרביים, או למות מזיהום בכף הרגל. סרטים כמו "127 שעות", "לחיות", או "עד קצה העולם", מזכירים לנו שהטבע מתאכזר גם לאנשים אמיתיים, במידה והנסיבות דחקו אותם למאבק קיומי. עכשיו מגיע "האיש שנולד מחדש", המבוסס גם הוא על סיפור אמיתי, מביט בסרטים האחרים שציינתי, מגחך לעצמו וחושב כמה קל היה לכל החבר'ה האלה.

בשנת 1823, קבוצת ציידי פרוות בלב היערות של צפון אמריקה, מותקפת בידי אנשי שבט האריקארה. רוב חברי הקבוצה נהרגים בקרב ואלה ששורדים, חומקים עם מעט הפרוות שהצליחו לחלץ. יו גלאס, שמכיר את האיזור טוב יותר מכל אדם לבן אחר, מציע להימנע ממעבר מהיר יחסית בסירה ומשכנע את הקפטן לבחור במסלול רגלי מסורבל, אבל עם סיכוי נמוך יותר למתקפה.

הם אכן נמנעים מעוינות מצד השבטים המקומיים, אבל ליו גלאס אין מזל. הוא מותקף בידי דובת גריזלי, בדיוק כאשר הוא בנפרד משאר הקבוצה. כשמוצאים אותו, הוא תלוי בין חיים ומוות והופך לנטל על השאר. בלית ברירה, הקפטן מחליט שרוב הקבוצה תמשיך לעבר המוצב הקרוב, בעוד שלושה אנשים ישארו מאחור לשמור על יו ולקבור אותו במידה ויהיה בכך צורך. השלושה הם ג'ון פיצג'רלד העצבני, ג'ים ברידג'ר התמים (שעל המשך חייו אפשר לעשות סרט מרתק בפני עצמו) והוק, בנו החצי אינדיאני של יו.

באופן לא מפתיע, המצב מצליח להתדרדר עוד יותר. בהתחשב בכך שהסרט מתחיל עם שלושים ומשהו איש שמאבדים את חייהם בגלל עיכוב בלוח הזמנים וממשיך עם סייר שלא יכול לזוז או לדבר (וזה לפני סוף המערכה הראשונה), האיש שנולד מחדש מצליח להיות מאוד עקבי ביצירת התחושה שאיזורי הפרא של ארצות הברית, הם לא מקום סימפתי.

לאונרדו דיקפריו לוהק כאחת משתי הדמויות החביבות עליו. אחת היא מניאק עמוס בכסף ומלא בעצמו, אבל פה הוא מגלם את השניה, איש טיפוס רגיש וקשוח שנדפק שוב ושוב בידי הנסיבות. הייתה גם הפעם האחת ב"הטייס", שם גלם שילוב של שתי הדמויות, אבל בדרך כלל, דיקפריו מגלם רק אחת מהן. אחרי שכבר גלם גרסאות כה רבות של הדמות הזו, יו גלאס תפור למידותיו. דיקפריו יודע לשחק אדם הנתון במאבק קשה, ואינו חושש להקריב את גופו לידיהם של מאפרים ואנשי אפקטים, שיהפכו אותו לקנבס של נסיבות מצערות.

מצד שני, דיקפריו הוא דיקפריו. אם אהבתם אותו בעבר, כנראה תחשבו שהוא נותן פה את ההופעה הטובה ביותר של חייו הבגירים. אם אתם כמוני ומרגישים שהוא תמיד דיקפריו בתחפושת ולא מצליח להישאב לחלוטין לתוך הדמות, עדיין תעריכו אותו על המאמץ. זו אינה אחת מאותן תצוגות משחק שגורמות לי לחשוב "תנו לאיש הזה אוסקר עכשיו!", אבל הוא לפחות מצליח להעביר את הרעיון שיו גלאס סובל. לא חשוב איפה הוא נמצא ומה הוא עושה, זה תמיד מלווה בקשיים פיזיים ונפשיים ולא תראו אותו מחייך בשום שלב.

אני לא מאשים את דיקפריו בכך שהדמות בעייתית, אלא את התסריט. כמו שיש בסרט אדם אחד שכל מטרתו היא להיות בן זונה מרושע, מבלי להראות שביב של עומק מעבר לכך, גם הדמות של יו גלאס די תקועה במצב ההתחלתי. יש לו יותר עם מה לעבוד מאשר לנבל הברור, אבל בהתחשב במיעוט המילים אותן הוא אומר במהלך הסרט, המניעים שלו הופכים לאפיון היחיד של הדמות. יש לו מטרה וזה הסיפור של יו גלאס שמנסה להשיג אותה, רק שלא הרגשתי שבאמת למדנו משהו על האדם שמאחורי הסיפור. הוא עבר דברים איומים שקשה אפילו לדמיין איזה כאב הם כוללים, אבל כמה שדיקפריו משתדל לשקף את מה שעובר על הדמות, התסריט לא מעניק לה הרבה תוכן.

כשאני חושב על זה, כל הדמויות בהאיש שנולד מחדש לוקות בשטחיות שמנעה ממני להישאב לתוך הסיפור. זה מפתיע בהתחשב בכך שהסרט בויים ונכתב בידי אותו אדם שיצר לפני שנה את "בירדמן", סרט שכל כולו חקר מרתק של הנפש האנושית ודמויות שלא ניתן לאפיין במילה אחת. מצד שני, את "בירדמן" אלחנדרו גונזלס איניאריטו כתב עם שלושה תסריטאים נוספים, שלא המשיכו איתו לסרט הבא, בעוד שותפו לכתיבת האיש שנולד מחדש הוא מארק ל. סמית, שעיקר נסיונו הקודם הוא בכתיבת סרטי אימה לא מוערכים במיוחד. זה מתיישב עם כמה שהאיש שנולד מחדש שם דגש על הצד הגרפי של מאבקי השרדות ושל האלימות בתחילת המאה ה-19, על חשבון פיתוח דמויות והצעת מניעים מעבר לרעיונות בסיסיים כמו רדיפת בצע ונקמה.

כמובן, מכיוון שמדובר בסרט של איניאריטו, עם הצלם הטוב ביותר בעולם, עמנואל לובצקי, הסרט מרהיב מבחינה טכנית. הוא מצולם מזוויות בלתי אפשריות, מכיל סאונד שגורם להכל להיראות מאוד אמיתי ומעוצב באופן שמעניק לכל נקודה ביער הפראי אופי משלה ועוזר להבדיל אותה ממקומות אחרים לאורך הדרך. הסרט הזה, במיוחד בחמש הדקות הראשונות שלו, הוא הכי קרוב שראיתי למשחק עולם פתוח. המצלמה נודדת לאורך השטח, מבהירה לנו עד כמה הוא נרחב מצד אחד ועד כמה הסכנה יכולה להגיע מכל כיוון מצד שני. רמת האלימות היא גם תזכורת לסרטיו המוקדמים יותר של איניאריטו, שלא חסכו מהצופה מראות קשים, גם אם היה ניתן לצלם בקלות סביבם.

להאיש שנולד מחדש יש את אותה בעיה שהייתה לי עם "כוח משיכה". זה סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית, אבל גם מאוד דליל מבחינת פיתוח דמויות וחוזר על אותו רעיון עלילתי מספיק פעמים בכדי שיהפוך לצפוי. אחרי שעה של צפיה, כבר ידעתי איך פחות או יותר כל סצנה תסתיים, בלי לקרוא את הסיפור האמיתי שעל חלקים ממנו הסרט מבוסס. מאחר ובעולם של הסרט, יש חלוקה מאוד ברורה בין גיבורים לנבלים, כל דמות מתנהלת לפי אחד משני דפוסים נוחים לחיזוי ואף אחד לא יכניס פתאום את רעיון הנייטרליות לעולם הפרוע. התחושה היא כאילו בני האדם בסרט הם חיות הפועלות מתוך אינסטינקטים, רק שאצל חלקן, האינסטינקט הוא להרוג בכדי לשרוד, בעוד אצל השאר, האינסטינקט הוא להגן על אחרים בכל מחיר. אף אחד לא מתחרט באמצע פעולה, או מנהל דיון שלא בצעקות על הדרך הראויה לפעול ואף אחד לא חושב על דרכי פעולה לא אלימות.

סרט כזה צריכים לראות בקולנוע, כי רק מסך ענק ורמקולים משובחים ידגישו את מה שטוב בו. בלי התנאים המשופרים האלה, נותר סיפור רזה ודי משעמם, עם שחקן ראשי שבאמת מנסה, אבל תקוע עם מעט מדי חומר גלם, דמויות משנה שאינן מורכבות יותר מאלה שמופיעות בחוברות של "זאגור" והרבה דם ואיברים פנימיים שהצוות המקצועי דאג לעשותם קרובים ככל הניתן למציאות. חייבים תנאים של קולנוע על מנת להעריך את הגדולה הטכנית של האיש שנולד מחדש, כי אין לא הרבה חוץ מזה. המתח ממצה את עצמו בפעם החמישית שמצליחים לנחש מה עומד לקרות וכמה שרואים את הסבל של יו גלאס, לא רואים משהו מעבר לשחקן שמאוד מנסה להדגיש עד כמה קשה כל מה שעובר עליו. מעבר למסר "תשתדלו לא להיות מותקפים בידי דובים כשאתם בטבע", אין כל כך מה לקחת מהסרט הזה, חוץ מצילומים מרשימים ותחושת אפיות שכבר לא מוצאים בסרטים מודרניים, מסיבה טובה.

ביקורת: ספוטלייט

2B89064B00000578-0-image-a-25_1440115471750_resize

 

לפני שלושה חודשים, כתבתי בביקורת על "חוקי הפשע" שבוסטון מוצגת בסרטים כמקום מפחיד במיוחד. הגרסה הקולנועית של העיר מלאה בכנופיות הנלחמות זו בזו ובשוטרים מושחתים המגבים את התנהלותן תמורת בצע כסף. התושבים, התמימים לכאורה, יודעים טוב מאוד מי מוציא חוזה על מי, אבל שותקים, כי לא מדברים נגד מישהו מהקהילה.

מתברר שגם במציאות, בוסטון היא לא כזה מקום סימפתי. לפחות על פי "ספוטלייט", שמבוסס על מקרה אמיתי. למרות כל האוניברסיטאות הנחשקות באיזור וקבוצות הספורט המסורתיות והשלכת המפורסמת של ניו אינגלנד, גם בוסטון האמיתית ידעה שערוריות בקנה מידה שלא מצפים למצוא בעיר מערבית מודרנית.

בשנת 2001, עבר עיתון הבוסטון גלוב טלטלה, כאשר לתפקיד העורך הראשי מונה מרטי בארון, יהודי יליד פלורידה שעבד לפני כן בלוס אנג'לס טיימס ובניו יורק טיימס. במילים אחרות, לא בוסטוני. העובדים המקומיים חשדנים לגבי השינויים שיביא העורך הזר, במיוחד כאשר מתחילים להפנים שהעיתונות המודפסת הולכת ומאבדת קוראים ומפרסמים לטובת האינטרנט.

מרטי לא מבזבז זמן ומחליט להחיות סיפור שנקבר לפני שנים במעמקי העיתון. הוא מבקש לפנות לבית המשפט, על מנת שיסיר את החסיון מעל מסמכים מפרשת ניצול מיני של ילדים בידי כומר מקומי. למרות שכולם אומרים שהסיפור נסגר מזמן ושאף אחד בבוסטון לא מספיק טיפש בכדי ללכת נגד הכנסיה הקתולית, מרטי מריח סיפור חשוב שמחכה להיחשף. הוא ממנה לשם כך את צוות ספוטלייט, ארבעה עיתונאים חוקרים שמתמחים בסיפורים מסובכים במיוחד וצברו מוניטין מרשים בזכות עבודתם. ספוטלייט לא רגילים שאומרים להם על מה לכתוב, אבל הם מקבלים את המשימה ומתחילים לחפור בעקבות החשד שהעסק ממש לא מתמצה בתפוח אחד שסרח, אלא כולל מעורבות של בכירים בכנסיה הפועלים להסתיר את המבוכה.

הפרשה בה הסרט עוסק, מפורסמת וזכתה להדים תקשורתיים בכל רחבי העולם. למרות זאת, העלילה מתמקדת בפרטים הקטנים ובתזמון הנכון לפרסם ידיעה שכזו. וולטר "רובי" רובינסון, האחראי על ספוטלייט, לא רוצה שיצאו עם כותרות לפני שבאמת ננעלו על הכיוון הנכון והביאו הוכחות חותכות, בעוד הוא משתדל שלא יגלו לאנשים הלא נכונים, על מנת שהעיתונים המתחרים לא יצאו עם הסיפור לפניהם ויהרסו את המומנטום. מוצגת כאן חשיבה טקטית שנותנת מימד נוסף לאופן בו תחקירים עיתונאיים נתפסים בעיני הקהל. אנחנו רגילים לכותרות מרעישות ודיווחים חצי אפויים שמיועדים קודם כל להקדים את התחרות, אבל ספוטלייט מראה כמה סבלנות דרושה על מנת שהסיפור לא יתמסמס ויציג את מה שבאמת רוצים לומר.

אין פה נבלים חד-מימדיים. כל הדמויות שעשו משהו שלילי, מוצגות גם כמי שפעלו לטובת הזולת ולהוציא את הפרשה הזו, הרקורד שלהן דווקא מרשים. מהסוג שעורכי דין אוהבים להציג כבני טובים. מנגד, העיתונאים החוקרים בהחלט מוצגים כגיבורים עשויים ללא חת. הם אולי לא אנשים מושלמים, אבל מה שמנחה אותם הוא המוסר והחיפוש אחר האמת. הם קבלו משימה ומתכוונים לעמוד בה, גם אם הסיכויים נגדם. גם מרטי בארון מוצג כאדם שהצדק הוא נר לרגליו. הוא אמנם אמור לעזור להשיג קוראים נוספים ומסתובב בארועים של החברה הגבוהה, אבל האיש הישיר ונטול החיוך הזה, מבין מהר מאוד שיש לו בידיים סיפור שראוי להסתכלות נוספת, גם אם כולם מתעקשים שאין בכך טעם. כמו שאומרת אחת הדמויות, דרוש מישהו מבחוץ על מנת לראות שמשהו לא בסדר.

למרות אמירה זו, את ספוטלייט ביים מישהו שמכיר היטב את הרקע ממנו הגיעו רוב הדמויות בסרט. טום מקרתי נולד בניו ג'רזי להורים ממוצא אירי וזכה לחינוך קתולי, כולל לימודים בבוסטון קולג'. הוא חוה מספיק מהכנסיה הקתולית על מנת להיות מאוד ביקורתי כלפי ההתנהלות שלה ושהה מספיק זמן בבוסטון על מנת להבין שזה אולי מטרופולין של 4.5 מיליון תושבים, אבל העיר עצמה מתנהלת כמו עיירה קטנה בתחילת המאה שעברה. סוד שנלחש בצד הדרומי, יגיע לצפון בתוך זמן קצר ומי שגדל לצדך באותה שכונה, חשוב יותר מבן משפחה שחי בעיר אחרת.

הסגנון של מקרתי היה, עד כה, מאוד שונה מזה שמוצג בספוטלייט. סרטיו הקודמים היו איטיים, מהורהרים, פסימיים וממוקדים במספר קטן יחסית של דמויות. ספוטלייט הוא תזזיתי, ערוך בקאטים מהירים וכל מילה שנאמרת עשויה להיות רפרנס למשהו שהוזכר בסצנה מוקדמת יותר. הסיפור לא מסובך, אבל הוא כל הזמן בתנועה. גם אם אין הרבה טוויסטים מסעירים וחלקים גדולים מהסרט הם פשוט איסוף מידע, זה מרתק ומשאיר את הצופה במתח, כי כל פרט עשוי להוות את פריצת הדרך אותה מחפשים. יש פה ושם התייחסויות להתנגשות בין שיקולי עריכה לבין הרצון של העיתונאים לספר לכולם על מה שגילו, בעוד הראיונות ועבודת התחקיר האיטית, למעשה מוצגים עם קצב נוח למעקב. הדיאלוגים שנונים, אבל לא במידה שהופכת את הדמויות ללא אמינות. אלה פשוט אנשים שיודעים מה לספר ומה לא ושומרים על חיוך כשצריך, כדי שירדו להם מהגב.

כראוי לעבודת עיתונאות רצינית, צוות ספוטלייט גם מתייחס בספקנות לחלק מהאנשים שמציעים עזרה. למשל, מומחים לניצול מיני מצד הכנסיה, שלא לגמרי ברור מתי הם מציגים נתונים אמיתיים ומתי מנסים לדחוף אג'נדה לא מבוססת, או לקדם מכירות של ספר. חלק מתפקידם של הכתבים הוא להעריך בעצמם מה רלוונטי לסיפור ומה יוציא אותם פזיזים ויפגע להם באמינות. זה אולי לא נשמע כמו הצורה הכי מרגשת להעביר עלילה, אבל זה עובד. אני אוהב את ההתעקבות על פרטים והמנעות מדרמות כפויות. זה עוזר לי להתעניין בסיפור כי אני לומד ממנו משהו על העולם שבו אני חי ולא חש שמזלזלים באינטליגנציה שלי בעזרת נסיון לסמן באופן מוגזם על מי עלי לסמוך ואת מי לשנוא.

אחת הסיבות שספוטלייט עובד כל כך טוב, היא צוות שחקנים מצוין, במיוחד אלה שבתפקידים המשניים. קרבנות ניצול מיני שחוזרים לטראומות ילדות על מנת להסביר מדוע חשוב להם שהסיפור יחשף, מיוצגים בידי פרצופים לא מאוד מוכרים, אבל מוכשרים במיוחד. ליב שרייבר מוצלח בתפקיד מרטי בארון והופך את העדר המניירות שלו לניחוח של מקצוענות שעוטף את הדמות. סטנלי טוצ'י מגיח מדי פעם כעורך דין כריזמטי המייצג את הקרבנות ובילי קרודאפ כעורך הדין שטפל לפני כמה שנים בתביעה מפורסמת נגד כומר ומאוד נזהר עם המידע אותו הוא מוכן להעביר. שני התפקידים מגולמים בצורה משובחת והניגוד ביניהם עוזר להניע את העלילה, כמו משחק פינג פונג בין אמת להטעיה.

ארבעה שחקנים מגלמים את צוות ספוטלייט: מייקל קיטון, רייצ'ל מקאדמס, מארק ראפלו ובריאן ד'ארסי ג'יימס. ביניהם, ג'יימס מציג את המשחק הטוב ביותר, בתור אדם שממש לא נראה או נשמע כמו עיתונאי נועז, אבל מסור לחשיפת האמת ולהגנה על הקהילה, תוך שהוא נותן לפעמים לרגש להשתלט עליו. מהצד השני של הסקלה, אני באמת לא מבין מה מארק ראפלו מנסה לעשות. הדמות שלו מדברת עם מבטא קצת מוזר, מסתכלת עקום ונטולת גינוני נימוס כלשהם. אולי כך מתנהג גם האדם אותו ראפלו מחקה, אבל השחקן מקצין את הפרטים האלה עד כדי כך, שהוא בולט מדי על רקע השחקנים האחרים, אלה שבניגוד אליו, שמעו על המילה "עידון". אמנם אני בדרך כלל לא משתגע על ראפלו, אבל הוא מצליח להיות, לגמרי בעצמו, הנקודה השלילית היחידה בסרט. לא כל השחקנים פה נותנים את הופעת חייהם, אבל הם לפחות לא נראים כאילו העורך בחר בעקביות את הטייק הכי פחות מוצלח שלהם לתוצר הסופי.

בקיזוז המשחק המוגזם של ראפלו, מדובר בסרט משובח, שעושה כבוד לגיבורים שלו ומראה כמה העבודה שלהם קשה, אך חשובה. התסריט לא מציע קיצורי דרך הכל נעשה בסבלנות ועם זאת, בלי לנוח לרגע. בניגוד לסרטיו הקודמים של מקרתי, ספוטלייט לא רק מנסה לעורר מחשבה, אלא גם באמת מצליח ובסתירה מוחלטת ל"אנשי התחנה" ו"האורח", מדובר בסרט שנע ביעילות בין בידור לבין זעזועים קלים שמרכיבים ביחד סיפור גדול, תוך שהוא שומר על קצביות. הביקורת כלפי התנהלות הכנסיה ופרנסי העיר גלויה, אולם לא נעשית להם דמוניזציה מיותרת. המציאות מספיק קשה גם ככה ומקרתי מבין שאין צורך להקצין אותה על מנת לזכות באהדת הקהל. התוצאה היא סרט חכם ומעניין שגם אם אינו מכיל הפתעות גדולות, עשוי בדיוק מופתי ונצמד עד הסוף לגישה הריאליסטית בה בחר.

פרק 126 – הדבר מחסל פעמיים

על סמך מה שאנחנו למדים בפרק החדש של שורה שניה באמצע, מפתיע שקורט ראסל עוד לא פיתח טראומה ממוזיקה של אניו מוריקונה במקומות סגורים. "שמונת השנואים" ו"הדבר", מי ישרוד ולמי יהיה שיער פנים יותר מרשים?

ספוילרים לשני הסרטים.

מחשבות על המועמדים לטקס האוסקר ה-88

  • כמו בשנה שעברה, גם הפעם יתמודדו על פרס הסרט הטוב ביותר שמונה סרטים. התחרות היא, ככל הנראה, בין "ספוטלייט", "מכונת הכסף" ו"האיש שנולד מחדש". עכשיו מחכים לפרסי הגילדות כדי לגלות מי מהשלושה הוא הפייבוריט.
  • "האיש שנולד מחדש" מוביל במספרים, עם 12 מועמדויות. "מקס הזועם: כביש הזעם" אחריו, עם 10.
  • חביב הקהל הוא "ספוטלייט", עם ציון 8.4 ב-IMDb. "ברוקלין" הוא אהוב המבקרים בהפרש קטן, עם 98% טריות ברוטן טומייטוז.
  • יש כמה מועמדים לא צפויים, אבל אין אף השמטה מרעישה. המועמדויות של לני אברהמסון על בימוי "חדר" ושל טום הרדי על "האיש שנולד מחדש", מפתיעות. העדרו של ג'וני דפ ("חוקי הפשע") מהרשימה היה מפתיע לפני חודשיים, אבל אחרי שהתברר שהסרט לא איי-איי-איי, גם המניות של דפ צנחו. לצערי, "פינאטס" לא מועמד לפרס סרט האנימציה הטוב ביותר.
  • זו אחת השנים הלבנות ביותר באוסקר מאז שאני עוקב. כל המועמדים על המשחק הם ממוצא אירופי וכל המועמדים לפרס הסרט עוסקים בדמויות לבנות. בקרב הבמאים, אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא היחיד ממוצא לטיני, בעוד שניים מהמועמדים הם אמריקאים ממוצא אירי, אחד הוא אירי ממוצא יהודי-פולני וג'ורג' מילר הוא אוסטרלי שהוריו הגרו מיוון.
  • אם אתם מחפשים נקודה ישראלית, ארנון מילצ'ן מועמד כאחד מחמשת המפיקים של "האיש שנולד מחדש". זו המועמדות השניה שלו, הקודמת הייתה על "סודות אל. איי".
  • אניו מוריקונה מועמד על הלחנת מערבון, ג'ון ויליאמס על הלחנת סרט בסדרת מלחמת הכוכבים, סילבסטר סטאלון על גילום רוקי בלבואה ולפרס הסרט הטוב ביותר מועמדים מקס הזועם וסרט מד"ב בבימוי רידלי סקוט. תזכירו לי באיזו שנה אנחנו?
  • זו אולי עדות למיעוט התפקידים הטובים לנשים בהוליווד, אבל נחשתי נכונה את כל עשר המועמדות על משחק. בקרב הזכרים, היה לי יותר קשה (6 מתוך 10).
  • עם זאת, שלוש מהנשים המועמדות בקטגוריית שחקנית המשנה, מגלמות למעשה תפקידים ראשיים. היה נוח יותר לקדם אותן כשחקניות משנה על מנת לשפר את סיכוייהן. רוני מארה אמורה להיות פייבוריטית, אבל לאור העדר קונצנזוס סביב "קרול", אני כבר לא כל כך בטוח שתזכה.
  • מנגד, לאונרדו דיקפריו כנראה בדרך לזכות. לא שאני כזה מעריץ שלו, אבל אני שמח שזה לפחות ישתיק את הטענות שהאקדמיה מתעלמת ממנו בכוונה. למעשה, האקדמיה מתה עליו, זו המועמדות החמישית שלו כשחקן. פשוט היה לו עד עכשיו את חוסר המזל להיות מועמד מול פייבוריטים סופר חזקים. השנה, למרות רשימת מועמדים איכותית, נראה שדיקפריו כבר עכשיו פתח פער על המתחרים.
  • אם תשמר המסורת, הוא יקבל את האוסקר מידיה של השחקנית הזוכה משנה שעברה, ג'וליאן מור. עוד מישהי ששמחתי שהמעריצים שלה הפסיקו לחפור על זה שהיא אף פעם לא זוכה.
  • ברצינות, דיקפריו לא שחקן כזה טוב בעיני. אם כבר, הייתי מתמרמר על כך שאוסקר אייזאק לא מועמד.
  • לפחות "אקס מאכינה" השיג שתי מועמדויות. תזכירו לי שוב למה המפיצים הרגישו שהוא לא ראוי להפצה מסחרית בארץ?
  • זו לא השנה הכי מוצלחת לבמאים גדולים. סרטיהם של סטיבן ספילברג, רידלי סקוט וקוונטין טרנטינו אמנם השיגו כמות נאה של מועמדויות, אבל השלושה אינם מועמדים על הבימוי. לעומת זאת, ג'ורג' מילר, שיהיה בן 71 פחות שלושה ימים בטקס האוסקר, מועמד לראשונה כבמאי, לאחר שהיה מועמד בעבר כמפיק ותסריטאי וזכה על סרט האנימציה הטוב ביותר, "תזיזו ת'רגליים". אדם מק'קיי, לני אברהמסון וטום מקרתי מועמדים כולם בפעם הראשונה בקטגוריה זו.
  • מתברר שטום מקרתי היה מועמד בעבר לאוסקר, כאחד התסריטאים של "למעלה".
  • היחיד מבין הבמאים המועמדים שכבר היה במעמד זה, הוא אלחנדרו גונזלס איניאריטו, זוכה השנה שעברה. קשה לי להאמין שישיג שתי זכיות רצופות, אבל הייתי מצפה שעם מספר הפעמים שהשם שלו הוזכר בקרבת האוסקר בשנתיים האחרונות, נשיאת האקדמיה תדע לבטא אותו ולא תעשה ג'ון טרבולטה.
  • אגב, רעיון מעניין לתת לגיירמו דל טורו ואנג לי, שני במאים שאנגלית אינה שפה ראשונה אצלם, להקריא את החלק הראשון של רשימת המועמדים. דל טורו הוא טיפוס כריזמתי, אבל אנג לי נראה כמו סבא שמלווה את הנכד לטקס סיום חוג ג'ודו ולא בטוח אם הוא אמור לעמוד או לשבת.
  • "סיינטולוגיה: בכלוב האמונה" לא מועמד בקטגוריית הסרט התעודי הטוב ביותר. תהיתי לגביו כי מצד אחד, ראיתי אותו והוא סרט מטלטל, אבל מצד שני, הוליווד היא בירת הסיינטולוגיה ולא מעט חברי אקדמיה ומקורביהם לא היו רוצים לתת לסרט הזה חשיפה.
  • אם הבנתי נכון, השיר של ליידי גאגא אמור להיות פייבוריט לזכיה. קשה לומר, כי הקטגוריה הזו נעשית איזוטרית משנה לשנה. בזכות קטגוריית השיר הטוב ביותר, "חמישים גוונים של אפור", מועמד מוביל לפרס הראזי, יכול להתגאות בתואר מועמד לאוסקר.
  • עוד אנשים שמועמדים השנה גם לראזי וגם לאוסקר: רוני מארה ("פן" ו"קרול"), אדי רדמיין ("עלייתה של ג'ופיטר" ו"הנערה הדנית") וסילבסטר סטאלון, שהופעתו ב"קריד" נתנה לו מועמדות בקטגוריית הישועה, הפרס החיובי היחיד בטקס הראזי.

ביקורת: קרול

tumblr_nu8chyYloi1ruok98o1_1280_resize

 

טוד היינס זכה להרבה מחמאות על סרט שביים, בו אשת משפחה מכובדת למראה, החיה בשנות החמישים של המאה העשרים, מתרחקת מבעלה לתוך רומן שנחשב טאבו באותה תקופה ומדגיש את הפערים החברתיים בין הצדדים. בתפקיד הראשי, שחקנית מוערכת בעלת ותק מסוים, שהבמאי הדריך לשחק באופן עצור ולדבר בקול מונוטוני על מנת שלא לשבור את הדמות, הוראה שניתנה גם לרוב השחקנים סביבה, כך שכולם נשמעים פחות או יותר אותו דבר. לסרט הזה קוראים "הרחק מגן עדן".

13 שנים לאחר מכן, טוד היינס ביים סרט דומה להפליא, רק עם טאבו מסוג אחר ודמויות פחות מעניינות. החברה עדיין לא רואה בעין יפה את מה שמתרחש, אבל הפעם זה הרבה פחות מורגש כלפי חוץ ויותר נשמר בסודי סודות. לסרט הזה קוראים "קרול".

בניו יורק של אמצע המאה שעברה, תרז היא אישה צעירה שעובדת בחנות צעצועים. אישה מבוגרת ממנה, בשם קרול איירד, מתייעצת עמה לגבי מתנה לבתה והשתיים חשות משהו באוויר. קרול שוכחת את כפפותיה בחנות ותרז דואגת שיועברו אליה. מהכימיה המטורפת הזו, השתיים נעשות חברות ומחליטות לבלות ביחד, בזמן שקרול נמצאת בהליך גירושין כואב. המוקד של הגירושין הוא הילדה שקרול עלולה לאבד בגלל "סעיף מוסריות", הרומז לנטיותיה המיניות של קרול.

קרול היא אישה מכובדת ועל כן, מעדיפה לא לדון בחיי המין שלה בפומבי. היא מבינה למה יכולים להשתמש בזה נגדה, במיוחד מכיוון שחברת ילדות שלה יצאה מהארון לפני שנים, אבל קרול מעדיפה להכחיש את הטענות ופשוט לבלות זמן עם האישה הצעירה שפגשה במהלך קניות לחג ונהלה איתה שיחה במשך חמש דקות תמימות. כנראה שהיא ממש אוהבת את הכפפות האלה.

את הבעיה הגדולה של הסרט, אפשר לראות כבר מדקות הפתיחה. הוא יוצא מנקודת הנחה שבני אדם זקוקים למעט מאוד אינטראקציה בכדי לבסס קשר רגשי. זה קיים בכל מערכת יחסים המוצגת בסרט. קרול ובעלה לא מסוגלים להיות באותה שכונה בלי להיכנס לוויכוח משפטי, לתרז ולחבר שלה אין שום כימיה וחברת הילדות הטובה של קרול קיימת רק בכדי לספק מידע חיוני לעלילה. אף אחד בסרט לא מתנהג כאילו חווה אי פעם קשר רגשי, לא רק רומנטי, אלא בכלל עם בני אדם חוץ מעצמו. יש אפילו שיחה על הנושא שמתנהלת בקרירות מפתיעה מצד אחת הדמויות.

זה הכי גרוע כשמגיעים לקשר בין קרול ותרז. בתור מה שאמור להיות הכח המניע של הסיפור, החיבור ביניהן נעשה בעיקר דרך ויי-פיי. הן מדברות, המון, על מה שהן מרגישות ועובר עליהן, אבל נמנעות מלהביע את זה בצורה לא מילולית. שום שפת גוף, שום שינוי מתבקש בטון הדיבור. תרז תקועה כל הסרט עם הביישנות והמבטים שחותכים פתאום לנקודה אקראית בחדר, בעוד קרול לא שוברת את המבטא האליטיסטי שלה, אפילו כשהיא אמורה להיות נסערת. היא נשמעת כאילו היא עדיין מגלמת את קתרין הפבורן ב"הטייס", אבל עם הוראה ברורה לעשות רק את המבטא, בלי כל המניירות הנלוות. עד שישנה סוף סוף מחווה פיזית, הסרט מדגיש אותה, כאילו העורך עלה הרגע על האפשרות שאנשים יתקשרו בלי מילים.

זה בזבוז נוראי של שתי שחקניות נפלאות. קייט בלנשט יכולה לגלם כל דבר כמעט, אבל בתור קרול, היא מונוטונית ומעצבנת. כמו הדמות שלה ב"יסמין הכחולה", רק בלי הטוויסט שהפך אותה למרתקת. רוני מארה, שרק צריכה שיתנו לה את שם הדמות והיא כבר ניגשת למכון הקעקועים הקרוב על מנת להתאים עצמה לתפקיד, מגלמת דמות שבכנות, כל אחת הייתה יכולה לגלם. לא צריכים שחקנית גדולה בכדי למלמל בשקט ולהימנע ממבט ישיר בעיניים כדרך סופר מלאכותית להביע חוסר נוחות. מגיע לה תפקיד יותר עסיסי, עם אופי. דמות שיהיה אכפת ממה שקורה לה, במקום לנסות להבין אם היא בכלל בת אנוש.

קרול הוא סרטו הראשון של טוד היינס מאז "אני לא שם" והוא לוקה באותו פגם בדיוק. היינס לקח רעיון מעניין, שנדרשים שחקנים מוכשרים ומגוונים על מנת לבצעו כהלכה, ונתן לכולם את אותן הוראות בדיוק. אם שם, כל הצדדים באישיות של בוב דילן נשמעים ומתנהגים אותו דבר, פה אין אפילו את התרוץ שמדובר באותו אדם. כל הדמויות הנשיות הן עצורות ומהוססות, בעוד כל הגברים הם אימפולסיביים וחסרי אחריות. זה לא מספיק מודגש על מנת להיות הפואנטה של הסרט ולא מספיק מעודן על מנת שתדרש צפיה חוזרת בכדי להבחין בכך.

אני לא יודע אלו סרטים טוד היינס ראה בילדותו. בתור יליד שנות השישים, הייתי מצפה שיושפע דווקא מהמהפכה הרגשית שעברה על הוליווד באותה תקופה, כששחקני שיטה הלכו ותפסו את מקומם של ותיקי המלודרמות. אלא שמסרט לסרט, אני מרגיש שהיינס לא אוהב דמויות רגישות. הוא לא נותן לשחקנים להתבטא בצורה שנראית טבעית, אלא מקפיד שילכו על קו מאוד מדויק, מתוך אמונה שהדבר יוצר דמויות יותר שלמות. כאן הוא טועה, כי המלאכותיות בה האנשים בקרול מתנהלים, גורמת לניתוק וחוסר הזדהות איתם. איך אפשר להתעניין ברומן אסור, או במשבר משפחתי, כשהם מוסברים ברוגע במקום להציג את ההשפעה המנטלית על המעורבים?

מצד שני, זה יכול להיות לגמרי מכוון. הסרט מלא בתבניות מרובעות, כמעט בכל שוט תמצאו לפחות אחת. הרבה מהדמויות לובשות דוגמאות משובצות, מזוודות מסודרות אחת לצד השניה לפי גודל, אין על הקירות תמונות וטפטים שאינם מדגישים את הזוויות הישרות של הרקע ופעמים רבות, הדמויות מצולמות כשהן נמצאות בין דלתות, או מבעד לחלון וכל מה שסביבן מוסתר. היינס הנדס כל סצנה כך שתכיל כמה שפחות שבירות ותהיה ממוקדת בתבנית גיאומטרית ברורה. אולי הכוונה היא להראות איך הדמויות לכודות בתוך מסגרת כל כך נוקשה, שהן בעצמן כבר לא מבחינות בה. אחרי הכל, השיחה הראשונה בין תרז וקרול היא על רכבות צעצוע, משחק שהילד בונה בעצמו ומחייב עיגול פינות על מנת שהרכבת לא תסטה מהמסילה. זה יכול להיות מה שהפך אותן לכל כך שונות זו בעיני זו.

אני נותן להיינס קרדיט על כך שנסה לעשות משהו מיוחד עם עיצוב העולם בו הסרט מתרחש. עד כמה שהתסריט ואפיון הדמויות לוקים בחסר, אי אפשר שלא להבחין שהדמויות לכודות בתוך מסגרת, מטאפורית ומילולית כאחת. לצערי, בחירת הבימוי הזו לא מצדיקה את עצמה מבחינת התוכן. הגבולות החברתיים התוחמים את הדמויות כמעט ואינם מורגשים, הם יותר נרמזים במעין איום מנומס. מאחר וכולם כל כך שקטים, השימוש בצורות הנדסיות מיותר, כי האנשים עצמם מתנהלים על פי דפוס קבוע. אם השחקנים היו מביעים רגש ונענשים על כך, הייתה הצדקה לתחימתם בין קירות וחלונות. אם ההתנהגות של קרול ותרז הייתה איכשהו מנוגדת לזו של הסביבה, הייתי מברך על השימוש ברקע בתור דמות בפני עצמו. מכיוון ששבירת המסגרות וחציית הגבולות כל כך לא מורגשות דרך הסיפור, הטריק של היינס הוא לא יותר מרעיון שנמנע ממנו למלא את יעודו.

קרול אינו סרט רע במיוחד, אבל אני כועס על הפוטנציאל המבוזבז. יש פה קונפליקט שלא נחקר לעומק כמעט באף סרט, שחקניות מעולות בתפקידים הראשיים, עיצוב אמנותי שאמור לספר סיפור, אבל כל זה מאבד משמעות כשאין התפתחויות ודמויות שימשכו את הדברים האלה אל מעבר לרעיון ההתחלתי. השילוב בין עלילה דלה ובימוי שחקנים שהולך נגד הרגש, מונע מקרול להיות סרט מעניין. הוא זוחל, דרך יותר מדי דיבורים ומעט מדי סימני חיים, לאורך סיפור שמתאים לסרט קצר, אבל נמרח על פני כמעט שעתיים, בלי שום יכולת לייצר מתח שיצדיק את המשיכה.

נבואה לאוסקר – 13.1.2016

נסיון אחרון לשנה זו לנחש את רשימת המועמדים לאוסקר (פרט לסרטים הקצרים), יום לפני חשיפת הרשימה האמיתית. מחר אדע עד כמה טעיתי.

 

הסרט הטוב ביותר

  1. ספוטלייט
  2. מכונת הכסף
  3. האיש שנולד מחדש
  4. מקס הזועם: כביש הזעם
  5. להציל את מארק וואטני
  6. גשר המרגלים
  7. הקול בראש
  8. קרול
  9. Straight Outta Compton
  10. ברוקלין

 

בימוי

טוד היינס – קרול

אדם מק'קיי – מכונת הכסף

ג'ורג' מילר – מקס הזועם: כביש הזעם

אלחנדרו גונזלס אינייריטו – האיש שנולד מחדש

טום מקרתי – ספוטלייט

 

תסריט מקורי

מאט צ'רמן, איתן כהן, ג'ואל כהן – גשר המרגלים

אלכס גרלנד – אקס מאכינה

מג לפוב, ג'וש קולי, פיט דוקטר – הקול בראש

טום מקרתי, ג'וש סינגר – ספוטלייט

אנדראה ברלוף, ג'ונתן הרמן – Straight Outta Compton

 

תסריט מעובד

אדם מק'קיי – מכונת הכסף

ניק הורנבי – ברוקלין

דרו גודארד – להציל את מארק וואטני

אלחנדרו גונזלס אינייריטו, מארק ל. סמית – האיש שנולד מחדש

אמה דונהיו – חדר

 

שחקן ראשי

מאט דיימון – להציל את מארק וואטני

לאונרדו דיקפריו – האיש שנולד מחדש

ג'וני דפ – חוקי הפשע

מייקל פסבנדר – סטיב ג'ובס

אדי רדמיין – הבחורה הדנית

 

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – קרול

ברי לרסון – חדר

ג'ניפר לורנס – ג'וי

שרלוט רמפלינג – 45 שנים

סירשה רונאן – ברוקלין

 

שחקן משנה

כריסטיאן בייל – מכונת הכסף

אידריס אלבה – חיות ללא ארץ

מייקל קיטון – ספוטלייט

מארק ריילנס – גשר המרגלים

ג'ייקוב טרמבלי – חדר

 

שחקנית משנה

ג'ניפר ג'ייסון לי – שמונת השנואים

רוני מארה – קרול

רייצ'ל מקאדמס – ספוטלייט

אליסיה ויקנדר – הנערה הדנית

קייט וינסלט – סטיב ג'ובס

 

סרט אנימציה

אנומליסה

הקול בראש

סנופי וצ'ארלי בראון: פינאטס הסרט

שון כבשון: הסרט

כשמארני הייתה שם

 

סרט בשפה זרה

קומדיה אלוהית (בלגיה)

חיבוק הנחש (קולומביה)

ילדות פרא (צרפת)

מבוך של שקרים (גרמניה)

בנו של סול (הונגריה)

 

צילום

רוברט ריצ'רדסון – שמונת השנואים

ג'ון סיל – מקס הזועם: כביש הזעם

עמנואל לובצקי – האיש שנולד מחדש

רוג'ר דיקינס – סיקריו

מאסאנובו טאקאיאנגי – ספוטלייט

 

עריכה

האנק קורבין – מכונת הכסף

מייקל קאן – גשר המרגלים

פייטרו סקליה – להציל את מארק וואטני

סטיבן מיריון – האיש שנולד מחדש

טום מקארדל – ספוטלייט

 

פסקול מקורי

אניו מוריקונה – שמונת השנואים

מייקל ג'יאצ'ינו – הקול בראש

הארי גרגסון-ויליאמס – להציל את מארק וואטני

יוהאן יוהאנסון – סיקריו

האוורד שור – ספוטלייט

 

שיר מקורי

None of Them Are You (אנומליסה)

Love Me like You Do (חמישים גוונים של אפור)

See You Again (מהיר ועצבני 7)

Better when I'm Dancing (סנופי וצ'ארלי בראון: פינאטס הסרט)

Feels like Summer (שון כבשון: הסרט)

 

סאונד

גשר המרגלים

מקס הזועם: כביש הזעם

האיש שנולד מחדש

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

Straight Outta Compton

 

עריכת סאונד

שמונת השנואים

מקס הזועם: כביש הזעם

להציל את מארק וואטני

האיש שנולד מחדש

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

 

עיצוב אמנותי

גשר המרגלים

ברוקלין

קרימזון פיק

אקס מאכינה

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

 

עיצוב תלבושות

ברוקלין

קרול

סינדרלה

קרימזון פיק

מקס הזועם: כביש הזעם

 

אפקטים חזותיים

עולם היורה

מקס הזועם: כביש הזעם

להציל את מארק וואטני

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

בחזרה למחר

 

איפור ועיצוב שיער

חוקי הפשע

מקס הזועם: כביש הזעם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

 

סרט תעודי

איימי

ארץ הקרטלים

סיינטולוגיה וכלא האמונה

הוא קרא לי מלאלה

תקשיב לי מרלון

ביקורת: שמונת השנואים

Hateful-Eight-poster_resize

 

לפני כשנתיים, העברתי במסגרת פסטיבל אייקון הרצאה על הפער בין האופן בו המערב הפרוע מוצג בתרבות, לבין איך שהיה במציאות. התמקדתי בכמה נקודות שחוזרות שוב ושוב בתאורים שגויים. נתחיל בזה שהוא לא היה כזה פרוע, אלא דווקא די משעמם. מרחבים עצומים עם מעט נקודות ישוב, בהן כמעט כולם קורעים את עצמם בעבודה בכדי להתפרנס. היו גנבי בקר, היו גם שודדי בנק פה ושם, אבל הם היו מאורע נדיר שכמעט ולא הפר את שגרת החיים של תושבי המערב.

המיתוס, במיוחד לגבי קיומם של אקדוחני על שמקיימים דו-קרב בצהרי היום ויכולים לצלוף בעין של לטאה ממרחק מאה מטר, התפתח מחוץ למערב, במופעים נודדים. אנשים מהחוף המזרחי קראו סיפורים על המערב הפרוע והשתכנעו שאנשים כמו אנני אוקלי ובאפלו ביל, מייצגים בצורה כלשהי את חיי הספר. קולנוענים ראו זאת והצטרפו לחגיגה והביאו להתפתחות ז'אנר שלם של סרטים שאינם מבוססים על המציאות, אבל טועים להאמין שכן.

קוונטין טרנטינו ראה לא מעט מהסרטים האלה והחליט שגם הוא רוצה. במיוחד התרשם מיצירותיו של סרג'יו לאונה, שספק אם בכלל בקר באמריקה לפני שהתפרסם כבמאי מערבונים מהפכני. זה לא הפריע לו להיות אחד משלושת הבמאים המזוהים ביותר עם הז'אנר, לצד ג'ון פורד וסם פקינפה. טרנטינו מאוד אוהב את עבודתו של לאונה, מה שהביא לכך ששלושת סרטיו האחרונים, נוצרו כמחוות ישירות לבמאי האיטלקי (ופחות ישירות בסרטים קודמים). "ממזרים חסרי כבוד" הוא כנראה הכי קרוב שמישהו אי פעם הגיע לחיקוי סגנון הבימוי של לאונה ו"ג'אנגו ללא מעצורים" הוא מכתב אהבה לז'אנר. "שמונת השנואים" הוא הרגע בו טרנטינו כבר החליט למקם את עצמו לצד לאונה, פורד ופקינפה, עם כל היומרנות שבדבר.

שני ציידי ראשים נפגשים בוויומינג המושלגת. האחד, חייל משוחרר ממוצע אפריקאי בשם מרקיז וורן, נתקע בלי סוס ועם גופות שברצונו להעביר לעיירה רד רוק. השני, ג'ון "התליין" רות', מעביר בכרכרה את הפושעת המבוקשת דייזי דומרגו, גם כן לרד רוק. סופת שלגים מאלצת את השלושה לנסוע יחדיו ולצרף אליהם את כריס מניקס, בנו של מורד דרומי הטוען כי הוא השריף החדש של רד רוק ועל כן, עליו להגיע לעיירה לפני שמישהו מציידי הראשים יוכל לקבל כסף.

כאשר ברור שאין ברירה אלא למצוא מחסה מהסופה, עוצרת החבורה בפונדק חנות הסדקית של מיני, שם שוהים ארבעה טיפוסים נוספים. גנרל זקן שונא שחורים, קברן אנגלי, בוקר צרוד ומקסיקני בשם בוב, המשגיח על המקום בזמן שמיני לא נמצאת. לכל אחד מהנוכחים יש סיבה להימצאו בחנות הסדקית של מיני והמתחים ביניהם מתגברים בכל פעם שאחד לומד על מכנה משותף עם אחר. מזג האוויר גזר עליהם לשהות כמה לילות תחת אותה קורת גג, אבל זה לא אומר שהם מחבבים זה את זה.

בתור הסרט השלישי בו טרנטינו עושה מחווה גלויה לסרג'יו לאונה, זה הפחות דומה לסגנון הבימוי של האיטלקי. להוציא את סצנת הפתיחה, העריכה מהירה יותר מזו שנהג בשני סרטיו הקודמים, יש פחות צילומים אסטתיים והתחושה כולה היא פחות אפית. הסרט צולם על פילם של 70 מ"מ, המתאים למסכים גדולים במיוחד. עם זאת, רובו מתרחש בחלל מצומצם, עם כמות דמויות שניתן לספור על אצבעות שתי ידיים. זו בחירה משונה מצד טרנטינו לעבור לטכנולוגיה הזו דווקא בסרט הכי קאמרי שיצר מאז "כלבי אשמורת".

בנוסף, שמונת השנואים ממש לא מזכיר את סרג'יו לאונה באופיו. אם כבר, הוא קרוב יותר לסם פקינפה, שלא פחד לעשות את סרטיו אלימים מהמקובל. רוב הזמן, שמונת השנואים הוא מותחן המתבסס על כך שאין בו אפילו דמות אחת שאפשר לסמוך עליה בוודאות. ג'ון רות' מציין סיבות לא לסמוך על כל אחד מהחבורה ולא נראה שמישהו מהם מכחיש את היותו מעורר חשד. האפיות והבניה האיטית של ממזרים וג'אנגו, מפנים פה מקום לטובת הטחת עלבונות, איומים ישירים ודמויות שכל המידע עליהן ניתן בידי אנשים אחרים, ששמעו עליהם סיפורים. הרקע של המערב הישן מאפשר לדמויות לפעול ללא רגשי פוליטיקלי קורקט והדבר מנוצל עד תום.

הבעיה הגדולה של הסרט היא לא במה שאין בו, אלא בדבר האחד שלא היה בסרטים הקודמים של טרנטינו. עד כה, הוא הציג אלימות כדבר רע, שנעשה אמנם בתדירות גבוהה, אבל מתוך צורך לשרוד ולא מתוך הנאה. שמונת השנואים מציג דמויות עם פן סדיסטי שבוחרות לפגוע באחרים ולמעשה נהנות מכך. ג'ון רות' לא מתעקש להביא את דייזי למשפט כשהיא בחיים כי הוא חושב שהרג הוא מוצא אחרון בהחלט. הוא עושה זאת כי הוא רוצה לראות אותה נתלית. מרקיז וורן אמנם מסתובב עם מכתב שקבל מהנשיא לינקולן, אולם לכריס מניקס יש סיבות טובות לפקפק ביושרו של החייל האמיץ. כאשר התליין האנגלי אומר שהוא טוב בעבודתו, זה משום שהוא מאמין שקור הרוח שלו בעת שהוא גורם לאנשים לאבד את נשמתם, הוא היצוג הטהור ביותר של צדק.

הגישה הזו מקשה על הזדהות עם מי מהדמויות ויותר מכך, היא גורמת לעולם בו הן חיות להיראות פחות אמיתי. בהרצאה ההיא שהעברתי, הדגשתי עד כמה מספר האנשים שאקדוחנים מפורסמים הרגו, נופח על מנת לשוות תחושה של אדם אכזר במידה יוצאת דופן. במציאות, הם השתדלו להימנע מהרג, במיוחד של אנשי חוק, גם כדי לא להוסיף לעצמם עוד סעיף אישום, אבל גם כי אפילו לפושע במערב, לרצוח מישהו זה לא עניין של מה בכך. בעולם של שמונת השנואים, רצח הוא חלק מהחיים, בין אם הוא מבוצע בחסות הצבא, או באופן פרטי. העובדה שהדמויות גם מוצאות בו משהו ראוי להתפארות, הורסת את האמינות שלהן.

עם זאת, מי שיכול להתעלם מהעדר האנושיות של הדמויות, ימצא כאן סרט מותח שאוהב להעלות שאלות דחופות ולחכות כמה שאפשר לפני שיענה עליהן. קורט ראסל, סמואל אל. ג'קסון ווולטון גוגינס מוצלחים בתור שלושת הגברים שמייצגים כל אחד גישה אחרת לאלימות. ג'ון רות' חושד בכולם ומאמין שצריך להבהיר מראש שהוא הבוס, על מנת למנוע ממישהו אחר להקדים אותו. מרקיז וורן מאמין בהגיון ופועל מתוך רגש. הוא אלים גם כשאין צורך, אבל משתדל להיות מודע לכל תרחיש אפשרי בטרם יפעל. כריס מניקס, השריף המיועד לדבריו, הוא נאיבי ומחכה לראות מה אחרים יעשו בטרם יגבש עמדה. שלושת הצדדים האלה יוצרים כימיה מעניינת, במיוחד מול דייזי הפרועה שתעשה הכל על מנת להשתחרר.

בעוד יש לי תחושות מעורבות כלפי הסרט עצמו, הבט אחד שלו עמד יפה מאוד בציפיות. טרנטינו הצליח לגייס את אניו מוריקונה, המלחין המפורסם שעבד על סרטיו של לאונה, על מנת שיכתוב מוזיקה חדשה לשמונת השנואים. אחרי שלאורך יותר מעשור, השתמש טרנטינו בנגינות ישנות של מוריקונה, הגשים חלום שלו ושל רוב העוסקים בקולנוע לדעתי ועבד עם האיש עצמו. התוצאה נפלאה, מנגינה קורעת לב כמו שמוריקונה יודע לעשות, מותאמת לאווירה הקופצנית של סצנות מסוימות ולשקט המתוח של אחרות. במקביל, טרנטינו כמעט ואינו משתמש בשירי פופ לאורך הסרט, כפי שנהג ביצירות קודמות. הוא החליט לפנות למוריקונה את הבמה וקבל את אווירה כמו במערבונים של פעם.

זה לא מהסרטים היותר טובים של טרנטינו. הוא מבדר ומותח לרוב אורכו, אבל נופל מדי פעם לרגעים של אלימות מיותרת, אפילו בסטנדרטים של הבמאי. לא כל הדמויות בנויות מספיק טוב ונדמה שבאמצע העבודה, טרנטינו כבר התחיל לחשוב על מחווה לז'אנרים אחרים. הוא כבר הוכיח יכולת מצוינת לשלב בין חיקוי של גדולי העבר, לבין ראיית העולם המעוותת בכוונה שלו, כך ששמונת השנואים הוא כנראה צעד לא זהיר הצידה בשביל סלול וישר. טרנטינו ממשיך בהתפתחות שלו כבמאי, אבל יותר אהבתי שלבים קודמים בתהליך. אולי מרוב רצון להיות כמו לאונה, הוא שכח לרגע מה עושה אותו עצמו לבמאי גדול כל כך. אני מקווה שיחזור לעצמו בסרט הבא.