טעות נפוצה בקרב הורים, במיוחד מהדור הקודם, היא לחשוב שילדים חייבים מרחבים פתוחים בכדי להנות, במקום "להירקב" בבית. זו טעות משתי סיבות עיקריות: קודם כל, בחוץ אין טלוויזיה. שנית, ילדים יכולים למצוא מה לעשות בכל מקום, כל עוד מאפשרים להם את החופש לדמיין. ילד ממוצע יכול לברוא לעצמו עולם שלם, רק על ידי הכנסת הראש מתחת לשמיכה. זה אמנם נחמד שאפשר גם לרוץ ולשחק בגינה הציבורית, אבל ילדים הם יצירתיים יותר מרוב המבוגרים, כך שאני בעד להקשיב להם כשהם טוענים שכיף להם בבית. הם רואים את הבית אחרת מאיך שההורים רואים אותו.
יש לי תחושה שלני אברהמסון היה מאותם ילדים שכל מה שנזקקו לו על מנת לנדוד לעולמות מופלאים, היו כמה כריות ומישהו שלא יגיד להם לא לעשות בלגן. על סמך שני הסרטים בבימויו שראיתי, אברהמסון מאוד אוהב לעסוק במציאות שאנחנו יוצרים על מנת להתגבר על בעיה, במקום להרים ידיים ולקבל את רוע הגזרה. ב"פרנק", הוא הראה איך אדם שמתעקש ללבוש ראש מעיסת נייר לכל מקום, יכול להפוך למוזיקאי נערץ, בעוד "חדר" מראה באיזו קלות ילד מסוגל להגדיר לעצמו את חוקי העולם כשהאופציה לצאת ולשחק בחוץ נמנעת ממנו לחלוטין.
ג'ק ואמא שלו חיים בחדר. הם מוחזקים שם בניגוד לרצונם, בידי אדם המכונה ניק הזקן. ליתר דיוק, האם מוחזקת שם בניגוד לרצונה. ג'ק נולד בחדר וחי בו כל חמש שנות חייו. הוא לא מכיר עולם אחר ובכדי להסביר לו את המראות בטלוויזיה, ספרה לו אמו כי מדובר בכוכבים רחוקים ובחייזרים דמויי אדם ושאין מחוץ לדלת הנעולה שום דבר פרט למתנות שניק הזקן מביא מדי יום ראשון.
השניים חיים כך בלית ברירה, אולם בעוד האם יודעת עד כמה עגום מצבם, ג'ק משוכנע שזה העולם ומנסה להפיק את המיטב ממה שיש. הוא רוצה לחגוג יום הולדת עם עוגה ולא מבין מה הבעיה למצוא נרות לשים עליה, כמו בטלוויזיה. הוא משפר את אוצר המילים שלו בעזרת דורה ולא מודע בכלל לכך שהחדשות אינן תכנית מבויימת עם אנשים מומצאים. בשביל ג'ק, "חדר" זה לא חלק ממבנה, זה שמו של העולם בו הוא חי. בזכות ההגנה של אמו והפחד שלה מניק הזקן, ג'ק חי באמונה שהוא מאושר ושלא צריך בחיים יותר מהחפצים הנמצאים בחדר, הספקת מזון שבועית ואמא שדואגת לכל צרכיו.
קיים ניסוי מחשבתי שככל הידוע לי, מעולם לא נערך במציאות, הן מטעמים משפטיים והן מטעמי מצפון. הרעיון הוא לגדל ילדים בבידוד מהעולם וללמד אותם דברים שונים לגמרי ממה שילדים רגילים לומדים. המתונים ילמדו אותם שהמילה לחתול היא "צנון" ושהטלוויזיה אחראית לסינון האוויר בחדר. מצב קיצוני יותר, ינסה להביא את הילדים להתפתח עם כללי מוסר שונים לחלוטין ואף ללמד אותם שאלימות פיזית היא הדרך הנכונה להשיג דברים ושצריך לעבור מסכת השפלות בכל פעם שרוצים לאכול. אמנם גם במציאות, כל משפחה משפיעה בצורה שונה על הילדים בה, אבל אף אחד עוד לא נתפס כשהוא עושה דברים כאלה למטרות מחקר.
חדר מציג את התוצאה של ניסוי שכזה, רק בלי להיות למעשה ניסוי. אמו של ג'ק נחטפה לפני שנים והוא נולד כתוצאה מיחסי מין שנכפו עליה. היא מספרת לו שחדר הוא העולם ושהאנשים בטלוויזיה עשויים מאור, לא כדי לבחון כיצד הדבר ישפיע על התפתחותו, אלא כי היא באמת לא יודעת אם אי פעם יזכה להכיר משהו אחר. בנוסף, להסביר לילד כל כך קטן שהוא בעצם שבוי של אותו אדם בו הוא תלוי על מנת לשרוד, זה משהו שלא הייתי מאחל לאף הורה.
הסרט משלב בין נקודת המבט של ג'ק ושל אמא שלו. רוב הזמן, אנחנו יודעים את מה שהיא יודעת, אבל מספיק זמן מוקדש על מנת שנבין איך הילד חושב שדברים עובדים. התמימות שלו היא מה שמחזיק את אמו שפויה והיא משתדלת לא לחשוף בפניו מידע מטריד מדי. הכימיה ביניהם היא מרכז הסרט, כאשר ברי לרסון עומדת יפה במשימה לגלם אישה שלמדה לא לסמוך על אף אחד פרט לבנה, אותו היא נאלצת לחנך לגמרי בעצמה, במצב שהייתה רוצה לצאת ממנו ויפה שעה אחת קודם.
ג'ייקוב טרמבלי, שהיה בן שמונה כשהסרט צולם, הוא תגלית שראוי לעקוב אחריה. בעוד ילדים בגילו ידועים לשמצה בחוסר היכולת שלהם לתפוס מורכבות של דמויות וניואנסים רגשיים, טרמבלי מצליח להעביר בצורה מאוד יפה את מה שעובר על ג'ק. הוא נותן את התחושה שדברים חדשים והאפשרות להיפרד מאמו, הרבה יותר מפחידים אותו מהעובדה שהוא חי בחלל סגור. אולי זו עבודת עריכה ממש טובה, אבל טרמבלי הוא השחקן המרשים ביותר בסרט, במיוחד לאור הקושי להוציא הופעה אמינה מבני גילו. קריינות מספקת מדי פעם רקע למה שעובר עליו, אבל אפשר להבין את ג'ק ואת תפיסת העולם שלו גם מהדברים הקטנים, שאינם נאמרים בקול.
יש בחדר התפתחויות שונות שלא אפרט, אבל הן מתעסקות יפה בשאלה כמה אפשר לשקר לפני שצריכים להכיר באמת. ג'ק אמנם אוהב את אמא שלו והיא אוהבת אותו, אבל יש לה פגמים והמצב החריג משפיע גם עליה. היא רוצה להגן עליו מפני המציאות, אבל מתקשה להעמיד פנים שהכל בסדר אצלה. בשלב מסוים, אפילו מעט הבחירות שכן מתאפשרות לה, מעלות את התהיה האם בחרה בגישה הנכונה, או שהייתה צריכה להקריב את שפיותה למען האפשרות שג'ק יגדל בתנאים טובים יותר.
אמה דונהיו עבדה למסך את הספר פרי עטה ברגישות ובעדינות. היא מצליחה להימנע מהסברים פשטניים ומדמויות חד מימדיות. יש שאלות שנותרות פתוחות, כי לא ניתן לספק להן תשובה חפוזה. זה מעולה בנסיבות הקיימות, מאחר ונקודת הפתיחה של הסיפור היא מצב שמעט מאוד אנשים בכלל יכולים לדמיין את עצמם נקלעים אליו, שלא לומר מגדלים בו ילד בריא ומתפקד. לני אברהמסון לקח את התסריט והבין בדיוק מה לעשות איתו. אין פה הברקות חזותיות, אבל אברהמסון מפליא לביים את השחקנים ולחשוף רק את מה שידוע לדמויות. ג'ק הוא דמות עגולה לא רק בזכות המשחק של ג'ייקוב טרמבלי, אלא גם כי אברהמסון יודע להתמקד באופן בו הילד רואה דברים, תזכורת עד כמה אנחנו לוקחים כמובן מאליו את הפרטים הקטנים המוכרים לכל מי שגדל בסביבה רגילה.
אפילו שהוא קצת נמרח באמצע, אפילו שחלק מהרגעים הדרמתיים נראים קצת פתאומיים ולא נעשית להם הכנה מעמיקה, חדר הוא סרט קסום ומרגש שמצליח לא להיות קיטשי יתר על המידה. הוא מציג יחסים בין ילד ואמו, במקביל לנסיון להתמודד עם טראומות ופחד מהלא נודע, מבלי לאבד את האמינות של הדמויות. הסיטואציה חריגה וכאובה, אבל לני אברהמסון וצוותו ידעו להוציא ממנה סרט אנושי ומעורר מחשבה, מורכב בהרבה ממרבית הדרמות המשפחתיות שאינן מוגבלות לחלל קטן.
בשביל הזהב 