מדי שנה, אני משתתף באתגר שנערך באתר לטרבוקסד בו צריך ליצור רשימה של סרטים לצפיה ראשונה בהתאם לנושא המתחלף מדי שבוע. את הרשמים אני מפרסם בקביעות בדיונים יעודיים בעמוד הפייסבוק של גולשי "עין הדג" וכך עשיתי גם השנה. רק שהפעם, החלטתי לפרסם כאן רשימה מתומצתת של הסרטים שראיתי במהלך האתגר השנה (התשיעי במספר), לצד הציון שהענקתי להם.
חשוב לציין שמחוץ ללטרבוקסד, אני לא נוהג לתת ציונים לסרטים. זאת מכיוון שאני מעדיף שאנשים יקראו את הביקורת ויחליטו לבד אם זה נראה מתאים או לא. כשמעניקים ציון, זה הרבה פעמים הופך לדבר היחיד שבאמת זוכרים מהביקורת ואז מתעלמים מתוכן שהשקעתי זמן בכתיבתו. עם זאת, ציונים הם חלק מהאתגר, אז הנה דעתי, האישית בלבד, בקצרה על כל 33 הסרטים שראיתי במסגרתו (הציונים הם עד 5 כוכבים):
דליקטסן (ז'אן פייר ז'נה, מארק קארו, 1991) – קומדיה שחורה פוסט אפוקליפטית שמראה את הסימנים לסגנון דמוי החלום שיאפיין את סרטיו של ז'נה בעתיד. קצת מבלבל לקראת הסוף, אבל פתיח מעניין לאתגר. 3.5 כוכבים
על אחריותכם בלבד (קולין טרוורו, 2012) – כתיבה טובה של הדמויות והעלאת שאלות על מסע בזמן ועל טיבו של מי שמאמין בקיומו, מחזיקות סרט דל תקציב עם דמויות שלא היו אמורות להיות נסבלות, אבל איכשהו מצליחות לעורר חיבה. 4 כוכבים
אומברטו דה (ויטוריו דה סיקה, 1952) – בעקבות הסרט הזה, הבנתי סופית שאני אוהב נאו ריאליזם איטלקי. מה שנראה בהתחלה כמו סרט על זקן תחמן שחי על חשבון אחרים, הופך לביקורת כנה על ההתדרדרות של כלכלת איטליה בעקבות מלחמת העולם השניה. 4 כוכבים
סוף השבוע האבוד (בילי ויילדר, 1945) – לא הויילדר האהוב עלי, או אפילו בחמישיה הראשונה, אבל גם ויילדר בינוני הוא עדיין סרט טוב. אני יכול להבין איך נחשב לפורץ דרך בזמנו, גם אם פחות מרשים כיום. עדיין, נתתי ציון די גבוה. 4 כוכבים
אל תוך הריק (גספר נואה, 2009) – סרט שהוא בעיקר כאב ראש. ההתחלה מעידה על פוטנציאל, אבל הסרט מתדרדר במהרה לאוסף של נסיונות המעידים יותר על אהבה עצמית של הבמאי מאשר חוש קולנועי של ממש. כוכב 1
בית הזאב (קריסטובל לאון, חואקין קוצ'יניה, 2018) – סרט אנימציה הזוי שמאתגר את הקווים שבין מציאות ודמיון. אגדה אפלה שכולה משל לדברים הנוראים שמחכים לדמות הראשית בחוץ וזה עוכר שלווה כמו שצריך. רק הקריינות מפריעה. 3 כוכבים
טעם הפחד (סת' הולט, 1961) – ממה שיצא לי לדגום מבין סרטי האימה של חברת האמר, זה מהיותר מוצלחים. הוא עדיין משעמם רוב הזמן ומשוחק לא משהו, אבל יש ניצוצות של יצירתיות מצד הבמאי וסיום מפתיע באמת. 2.5 כוכבים
שלטון המוח (דיוויד קרוננברג, 1981) – לפעמים מגוחך, לפעמים מפחיד, רוב הזמן משהו באמצע. קרוננברג יודע לספר סיפור באמצעים חזותיים והאפקטים מפתיעים לטובה חרף התקציב הנמוך. 3.5 כוכבים
איש הזאב (ג'ו ג'ונסטון, 2010) – יותר מוצלח ממה שציפיתי. עבודת האיפור של ריק בייקר הצדיקה את הזכיה באוסקר וגם האפקטים והעיצוב האמנותי מוצלחים. העלילה עצמה צפויה מדי ובניסיו דל טורו הוא ליהוק שגוי לתפקיד שחקן בריטי שייקספירי. 2.5 כוכבים
סיפורה של נזירה (פרד זינמן, 1959) – אודרי הפבורן באחד מתפקידיה הטובים ביותר. הסרט מצליח להציג דמות לבנה שעוזרת לילידים מבלי ליפול לקלישאת המציל הלבן ובלי להצדיק קולוניאליזם, דבר ממש לא מובן מאליו לזמן בו הסרט נוצר. הסיום מתכתב יפה עם חייה האמיתיים של הפבורן ומראה שהדמות שלה מסוגלת להתפתח גם כשנדמה שהגיעה לסוף הסיפור. 4.5 כוכבים
רוקס (שרה גברון, 2019) – סיפור התבגרות בו הדמות הראשית מתבגרת לא רק פיזית, אלא גם נפשית. אין מספיק כאלה. הסרט עצמו לא אחיד, אבל מאתגר בצורה יפה את ההגדרה מה זו משפחה. 3.5 כוכבים
שערי החופש (מייקל צ'ימינו, 1980) – אחד הסרטים הכי ידועים לשמצה בתולדות הוליווד. ארוך מדי? כן. מבולגן וחסר כיוון? אפשר לומר. גרוע? לא בהכרח. בהחלט נדרשה יותר ביקורת עצמית בתהליך ההפקה, אבל יש סצנות שעובדות מצוין בפני עצמן. 2.5 כוכבים
ריחה המתוק של ההצלחה (אלכסנדר מקנדריק, 1957) – כנראה הסרט שהכי אהבתי באתגר השנה. סיפור פשע ללא פשע, על כוחה של התקשורת בחריצת גורלות. טוני קרטיס וברט לנקסטר מצוינים כיריבים/ידידים שחייבים זה את זה, אבל גם מחכים לרגע הנכון לנעוץ סכין בגב. 5 כוכבים
בית חולים (ארתור הילר, 1971) – זה היה יכול להיות סרט ממש טוב, אם רק היה נסגר על כיוון. לא ברור אם רצו ליצור קומדיה, דרמה, סרט אימה, או סיפור אהבה. הכל מתערבב בלי סינון ורק ההופעה של ג'ורג' סי. סקוט מצילה מבינוניות. 3 כוכבים
17 על הקצה (קלי פרימון קרייג, 2016) – לא הכל בסרט עובד, אבל נראה שהוא שוב ושוב מצליח לצאת ממבוי סתום בעזרת גילוי מפתיע על אחת הדמויות. הכימיה בין וודי הארלסון והיילי סטיינפלד מחזיקה סצנות שלא היו עובדות עם שחקנים אחרים. אהבתי את המשחק עם הציפיות של הצופים שלא נעשה מתוך זלזול, אלא כסוג של חוויה משותפת עם הדמות הראשית. 3.5 כוכבים
ריפו! האופרה הגנרית (דארן לין באוזמן, 2008) – לפני הצפיה, ידעתי רק שיש שיר אחד ממש טוב במיוזיקל המוזר הזה. בסוף הצפיה, זה עדיין הדבר היחיד שטוב בו. המשחק מוגזם, האפקטים לא עובדים ואין שום סיכוי לעקוב אחרי העלילה. 2.5 כוכבים
סוספיריה (דריו ארג'נטו, 1977) – קלאסיקת אימה שלא התחברתי אליה. יש אווירה מפחידה, אז את זה הסרט עושה נכון, אבל העלילה כל כך לא עקבית והמשחק כל כך רע, שקשה לקחת משהו שם ברצינות. 2 כוכבים
ווין ווין (טום מקרתי, 2011) – דרמה קומית על אנשים רגילים שמתנהגים כמו בני אדם אמיתיים. פול ג'יאמטי ואיימי ראיין מצוינים כזוג שאוסף לביתו נער שברח מאמו. התסריט מנווט היטב בין דילמות מוסריות שנובעות מהרצון לעשות טוב, אבל לא בהכרח את הדבר הנכון. בובי קאנאבלי די מיותר בסרט ולא ברור מה הדמות שלו תורמת. 4 כוכבים
שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות (דסטין דניאל קרטון, 2021) – מכל בחינה, עוד סרט של מארוול שיוצא אחרי שהפסקתי לעקוב אחרי התרחבות היקום הקולנועי ("אנדגיים" היה סיום מושלם מבחינתי). עם זאת, עבודת פעלולים מעולה הופכת את סצנות האקשן למהנות במיוחד ויש לסימו ליו קסם אישי שקשה לעמוד בפניו. לא גרם לי לחזור לעקוב אחרי כל סרטי מארוול, אבל אכן מהנה בפני עצמו. 3.5 כוכבים
ליידי מקבת (ויליאם אולדרויד, 2016) – אני מבין מה ניסו לעשות כאן ופולרנס פיו עצמה נהדרת, אבל חסר איזה גורם מאזן שיהפוך דמות כלשהי בסרט לנסבלת. זה כמו "חלף עם הרוח" בלי המצוינות הטכנית, ואם סקרלט הייתה הדמות היחידה. יש סיפורים שחייבים איזון על מנת לעבוד ואולדרויד ותר על זה כאן. 2.5 כוכבים
אח מכוכב אחר (ג'ון סיילס, 1984) – מתחיל דבר אחד, אז הופך לאחר ומסתיים כדבר שלישי ואני לא בטוח שמשהו מזה היה מכוון. כל כיוון עובד בפני עצמו, אבל סיילס עשה סמטוחה של סגנונות שבסופו של דבר, מפריעים זה לזה במקום להשלים. 3 כוכבים
צער גידול חיות (האוורד הוקס, 1938) – יש לי חיבה לקומדיות סקרובול קלאסיות. לא כל הבדיחות מחזיקות מעמד, אבל אלה שכן, הן נצחיות. לקתרין הפבורן וקרי גרנט יש כימיה שהוכחה לאורך מספר סרטים, כולל כאן. החטא הגדול של הסרט הוא כנראה יצירת הקלישאה של מניק-פיקסי-דרים-גריל, שהפכה לאורך השנים לקיצור דרך עבור תסריטאים שלא מצליחים לכתוב סיפור אהבה אמין. 3.5 כוכבים
רוצח כבשים (צ'רלס ברנט, 1978) – מבט כמעט תעודי על החיים בשכונות העוני של לוס אנג'לס. הרבה מהתמונות בסרט יופיעו אחר כך בסרטים של יוצרים כמו ספייק לי וג'ון סינגלטון, אבל זה המקור שמסביר הרבה על ההשראה שלהם. לא סרט מרגש או מותח במיוחד, אבל כזה שמספק נקודת מבט רעננה על אוכלוסיה שעולם הקולנוע הציג אך ורק בצורה סטראוטיפית עד לאותה נקודה. 3.5 כוכבים
הרוכב (קלואי ז'או, 2017) – מבט אינטימי על התמודדות עם פציעה שאמורה לגמור קריירת רודאו, בעיירה שבה רודאו הוא הדבר המעניין היחיד שקיים. אוסף של שחקנים טובים וטוויסטים מעניינים על קלישאות מערבונים בסרט שלא מצדיק את אורכו, אולם ראוי להזדמנות. 3.5 כוכבים
קליאו מחמש עד שבע (אנייס ורדה, 1962) – רעיון מעניין, ליווי בוקר מלחיץ בחייה של אישה המחכה לאבחון רופא, עם בחירות בימוי לא שגרתיות. עם זאת, הסרט לא מתרומם מעבר לרמת הפוטנציאל בגלל דמות ראשית לא מעניינת. מהמקרים בהם יש הרבה רעיונות טובים וחסר משהו שיחבר אותם כמו שצריך. 3 כוכבים
קתרין, המכונה ציפור קטנה (לנה דנהאם, 2022) – מצד אחד, רעיון מעניין לעשות קומדיית התבגרות מנקודת המבט של נערה בימי הביניים, תקופה בה תפקידן של בנות אצולה היה בעיקר למצוא חתן עשיר. מצד שני, הכתיבה של דנהאם מסירה כל אמפתיה כלפי הדמות הראשית. היא מאוד מרוכזת בעצמה ומשום מה, שאר העולם משתף עם זה פעולה, כאילו התסריט עצמו נכתב בידי מתבגרת. 3 כוכבים
איש השיש (אנדז'יי ויידה, 1977) – סאטירה על פולין של שנות השבעים במסווה של ביקורת על הסטליניזם. למרות שהסרט עוסק בעיקר בארועי העבר, הוא בעצם מכוון לשלטונות בזמנו ועושה זאת בחכמה. 4 כוכבים
Downpour (בהרם בייזאי, 1972) – מקרה נדיר של סרט איראני שנוצר לפני המהפכה האסלאמית ושרד, אם כי ההשרדות הזו הייתה על עותק פילם אחד ששוחזר שנים לאחר מכן. זה לא סרט טוב. יש רגעים נחמדים, אבל הוא יותר כמו סרט בורקס ללא הומור. החשיבות ההיסטורית עולה על איכותו של הסרט עצמו. 2 כוכבים
הזוג ריקרדו (ארון זורקין, 2021) – בחינה מעניינת של מאחורי הקלעים של אחד הסיטקומים האיקונים בכל הזמנים, "לוסי אהובתי". זורקין מרותק מהקשר הלא פשוט של לוסיל בול ודזי ארנז, אולי קצת יותר מדי. הסרט עשוי טוב, אבל היה מקום לקצץ בזמן המסך. כמו כן, האיפור של ניקול קידמן מאוד מסיח את הדעת. נכון שהיא מבוגרת בערך בעשור מדמותה בסרט, אבל היא שחקנית מספיק טובה בשביל להיות משכנעת בלי יציקה על הפנים. 3.5 כוכבים
השעות הנואשות (ויליאם ויילר, 1955) – למרות הבמאי עטור הפרסים והנוכחות של שני כוכבי ענק (פרדריק מארץ' והמפרי בוגרט), הסרט הזה נראה כאילו יצא עשרים שנה מאוחר מדי. יש בו משהו מיושן גם לזמנו, למרות סיפור טוב. בוגרט אמנם מגלם את הנבל, אבל הייתי רוב הזמן בעדו. 3 כוכבים
שוגרלנד אקספרס (סטיבן ספילברג, 1974) – ספילברג ממש רצה לעשות סרט מרדפים עתיר תקציב, אבל שנה לפני שביים את "מלתעות", האולפן עדיין לא סמך עליו. התוצאה היא מרדף בהילוך איטי עם סוף ידוע מראש, שעדיין משחק עם הציפיות של הקהל ומצליח להיות מבדר רוב הזמן. 3.5 כוכבים
באק והמטיף (סידני פואטייה, 1972) – הרעיון לביים מערבון המתמקד בדמויות שחורות היה חדשני לזמנו. הביצוע נראה יותר כמו סרט בלאקספלויטיישן שלא ברור מה המסר האמיתי שלו. פואטייה להק את עצמו לתפקיד של בוקר קשוח, אבל הוא מחוויר לצד הכריזמה האינסופית של הארי בלפונטה, שבאמת חבל שהופיע בכל כך מעט סרטים. 3 כוכבים
יחידה במינה (ג'יימי באביט, 1999) – סרט מאוד ניינטיז באופיו. העיצוב היחודי והליהוק נועדו לשחק על ראיית העולם הצרה של אמריקה הלבנה, תוך שהסרט חצי לועג, חצי מזהיר מפני טיפולי המרה. נטשה ליון, בדרך כלל שחקנית טובה, לא מוצלחת בתפקיד הראשי, אם כי היא מוקפת בצוות שעושה עבודה טובה. 3.5 כוכבים
בשביל הזהב 
רק סרט מאחד, שמעתי עליו, אבל לא צפיתי – שוגרלנד אקספרס. אשר על כן, קראתי בענין, אך אין לי אפשרות להתיחס.