ביקורת: אחרי השמש

כשהייתי ילד, המשפחה שלי לא נסעה להרבה חופשות. היה איזה ביקור באילת בגיל שכבר אין לי זכרונות ממנו, אבל היינו יותר בקטע של יום בקיבוץ, או טיול לשמורת טבע. העיקר לחזור הביתה לפני שעת השינה. רגע יוצא דופן שזכור לי הוא סופשבוע עם ההורים בטבריה. אני חושב שעברנו ליד הכנרת בשלב מסוים, אבל שני הדברים שאני זוכר בברור הם פרק של "חשיפה לצפון" ששודר בטלוויזיה במלון, ואת הביקור הראשון שלי בארקייד. לקח לי פחות מעשר דקות לבזבז את כל המטבעות שהיו לי בנסיון לגרום לבלנקה לחמוק מהרגליים הנמתחות של דהלסים, אבל זה הזכרון הכי משמעותי שיש לי מאותה חופשה. ילדים, בניגוד למה שהרבה הורים היו מעדיפים שיקרה, חווים את הנופש בצורה שונה לחלוטין ממבוגרים.

קשה לתכנן חופשה משפחתית, במיוחד אם היא מתקיימת בסביבה לא מוכרת ואין שום דרך לדעת מראש מה הילדים יחשבו. "אחרי השמש" מתרחש במהלך חופשה שכזו, אולם השאלות שמעסיקות אותו הן פחות איך לחתוך בתור בחדר האוכל, ויותר מה הורה בוחר להסתיר מבתו בתקוה שלא יהיו לה שאלות בנושא.

קאלום בן 30, אבל כבר יש לו ילדה בת 11 בשם סופי. השניים מבלים קיץ בסוף שנות התשעים באתר נופש בטורקיה, למרות שרוב הנופשים והעובדים בו מגיעים מהאיים הבריטיים. רשמית, זה טיול מודרך, אבל קאלום וסופי די עושים מה שבא להם לפי לוח זמנים גמיש במיוחד. השניים נהנים להעביר את הזמן בין הבריכה, חוף הים, ארוחות ערב עם צוות הוי ובידור ומשחקים שונים. קאלום גם מוצא זמן לתרגל טאי-צ'י בזמן שסופי מתעדת את החופשה בעזרת מצלמת הווידאו הביתית שלה. היא חווה מדי פעם רגעים ראשונים של גיל ההתבגרות והתחושות הלא מוכרות שהוא מביא איתו, אבל רוב הזמן פשוט נהנית מהימים האחרונים לפני החזרה לבית הספר.

לא נאמר הרבה לגבי קאלום עצמו. יש מעליו עננה מאוד כבדה, אבל הסרט לא מסביר בצורה מפורשת מה גרם לה להיווצר ומה בעצם התרחש בעשרים ומשהו השנים שעברו מאז אותו קיץ. מדי פעם, יש סצנה המציגה מעין רייב במועדון שבו נמצאים גם קאלום וגם סופי ומייצג בעצם את התת-מודע של הבת שנזכרת בחופשה עם אביה. משהו בברור קרה, גם לפני הקיץ בו רוב הסרט מתרחש, וגם אחריו, אולם לא תמצאו תשובה חד-משמעית מה זה היה.

השם של הסרט הוא משחק מילים. "אפטרסאן" הוא סוג של קרם הגנה שניתן למרוח על העור לאחר שכבר נחשף לשמש, דבר ששתי הדמויות הראשיות עושות מדי פעם ומייצג פעילות שאותה סופי, עם כל העצמאות שלה, לא יכולה לעשות בלי עזרה מאביה. זו גם דרך לחשוב על מה שקורה מחוץ למסך, אחרי אותה תקופה מופלאה בשמש, כשסופי חזרה לקרירות של בריטניה. מה היה שם? כאמור, הסרט משאיר בכוונה מקום להשערות.

זו גם בעיה שהייתה לי עם אחרי השמש. לא הבעיה הגדולה, אליה אגיע עוד מעט, אבל משהו שבכל זאת הציק לי. שרלוט ולס, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, היא כנראה גאון. הבימוי שלה מלא ברעיונות משובחים ומקוריים להעברת האווירה, העמדת השחקנים ומעברי זמן חלקים להפליא. היא משתמשת לעתים בהשתקפויות בכדי להזכיר שקאלום אינו לחלוטין נוכח בגלל מה שעובר עליו, ומצליחה למצוא דרך מקורית לצלם כל סצנה בלי לחזור על טריקים, אלא אם הם משרתים את הסיפור. רק שהסיפור עצמו הוא הצד החלש בסרט. למרות שיש הרבה מה לדבר על אחרי השמש בתום הצפיה, ההתעקשות להתמקד 99% מהזמן בחופשה עצמה, מביאה לתחושה של מריחה וחזרתיות מיותרת. יש גבול כמה פעמים אפשר להראות את סופי ליד הברכה, או את קאלום עומד במרפסת של החדר, לפני שנוצרת תחושה של מילוי זמן בכח. ולס בהחלט מכילה בתוכה פוטנציאל להיות במאית מדהימה, אבל כתסריטאית, היא לא מסוגלת למלא סרט באורך מלא עם תוכן שיצדיק את אורכו. אחרי השמש מכיל כל כך הרבה מילוי מיותר, שנדמה שרק ישתפר אם יערכו אותו מחדש כסרט קצר.

על זה אפשר לומר על טעם וריח. בסדר, יש מי שאוהבים את הסרטים שלהם מלאי פרטים ודיבורים מונוטוניים ועם מינימום דרמות והפתעות. מה שאני לא יכול לוותר עליו זה עניין מאוד בסיסי שעליו כל הסרט נשען. סופי אוהבת את אבא שלה. גם כשהוא מרוחק, היא רוצה בקרבתו, והוא בהחלט מעוניין שיהיה לה טוב. הבעיה היא שמנקודת המבט שלי כהורה לילדה, קאלום נראה לי כמו חרא של אבא. כן, הוא לוקח את סופי לנופש בחו"ל ואומר לה שהיא יכולה לדבר איתו על כל דבר, אבל לא נראה שהוא באמת רוצה לדעת מה קורה איתה. מילא שהוא מתחמק מלדבר על עצמו, בברור יש הרבה נקודות כואבות שהוא לא מעוניין להתעסק בהן, אבל האדישות בה הוא פשוט מתעלם ממה שסופי באמת רוצה או צריכה, היא עניין מטריד בפני עצמו. יותר מפעם אחת, הוא מאפשר לה להסתובב לבד עם אנשים זרים מבוגרים ממנה ואפילו לא חושב לבדוק מדי פעם שהכל בסדר. הוא מאלץ אותה להשתתף בפעילויות שהיא לא רוצה ואז נמנע מדברים שהיא מנסה ליזום. החלק המרגיז הוא שאין לזה השלכות. סופי ילדה חכמה ואחראית עם בטחון, אבל קשה לי לקנות את המטען הרגשי שהסרט מייחס לה כשהרגש הזה לא מוצג בזמן אמת. יש מדי פעם קווץ' ללב, אבל הוא היה יכול באותה מידה להתבסס על יקום נפרד מזה שנמצא רוב הזמן על המסך, כי החופשה עם קאלום נראית כמו סתם אחר צהריים בעיר ולא כארוע מכונן. אולי זו הכוונה, להראות כמה אנחנו לא מעריכים את הדברים היקרים לנו בזמן אמת, אבל זה לנסות לצייר מטרה סביב חץ שכבר נזרק. אין באינטראקציה בין קאלום וסופי שום דבר שמצביע על כך שהם יותר מבסדר זה עם זו, אז למה שיהיה לי אכפת ממה שקורה כשהם בנפרד?

יש לאחרי השמש רגעים טובים ואני מצפה לראות מה שרלוט ולס תביים בהמשך. עם זאת, הסרט לא מצדיק את השעה וחצי שהוא אורך. היה מקום ליותר רגש, יותר חיכוכים, יותר אנושיות במהלך החופשה עצמה. סופי מתנהלת כמו רובוט שממלא משימות וקאלום מתנהג כאילו זו לא הבת שלו, אלא סתם ילדה שהוא מכיר וההורים האמיתיים שלה יגיעו בכל רגע לאסוף אותה. בקלות היה אפשר לתקן את התסריט בכך שסופי הייתה מתנהגת בהתאם לגילה. ילדים בני 11 הם לא מאסטרים של זן. גם לילדים הכי טובים יש רגעים של חוסר שביעות רצון ומרדנות. זה טבעי ובריא להתנהג ככה, אפילו בחופשה בריזורט הכי בריטי בטורקיה. אם הנסיבות מאלצות את סופי להיות המבוגר האחראי, שאותן נסיבות יוצגו בפנינו ולא רק כנסיון להסביר את ההתנהגות הלא אמינה שלה. סרטים רבים, מ"קרמר נגד קרמר" ועד "קדימה, קדימה", הראו כיצד חוסר שלמות בונה את הרגש הכי חזק בין דמות הורה וילד. אחרי השמש מפספס את האלמנט הזה ומצפה שנהיה שותפים למסע רגשי כמעט נטול רגש.

ביקורת: גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

היתרון הגדול ביצירות שזכויות היוצרים עליהן פגו, הוא שניתן לעבד אותן בצורות שונות מבלי לשלם על כך או להסתכן בתביעה מצד בעל הזכויות. החסרון הגדול הוא שכל אחד יכול לעשות זאת, לא פעם במקביל למישהו אחר. יש לך הזדמנות להפיק סוף סוף את המחזמר שרצית על זהבה ושלושת הזומבים, אבל רגע לפני שסיימת לכתוב את התסריט, יוצאת גרסה של האגדה כאופרת חלל עם אפקטים פורצי דרך שכולם מדברים עליה. עד שהגרסה שלך יוצאת, הצופים ישוו אותה לעיבוד אחר, הרבה יותר מפורסם.

סביר להניח שנתקלתם בגרסה המצוירת של דיסני (בימים שוולט עוד היה אחראי בעצמו על ההפקה) לסיפור פינוקיו. זה היה העיבוד הקולנועי המשמעותי הראשון לספרו של קרלו קולודי על ילד העץ המפורסם ואולי גם המוכר ביותר. גם מי שלא ראה את הסרט במלואו, ודאי מזהה את דמותו של פינוקיו עם שיער שחור, אודם בלחיים וכובע צהוב, שלא לדבר על השיר שהמנגינה שלו מופיעה בתחילת כל הפקה של דיסני מאז. אם גדלתם בישראל, סיכוי סביר שיש לכם גם הכרות עם אחת משתי סדרות אנימה שהופקו במהלך שנות השבעים ושודרו בארץ בזמנים שונים. לכל הפחות, המוח שלכם יודע להשלים אוטומטית את השורה "בוקר טוב עולם…".

בשנים האחרונות, יצאו שלושה עיבודים קולנועיים להרפתקאותיו של פינוקיו, כל אחד מאוד שונה מהאחרים. ב-2019, יצא סרט איטלקי עם רוברטו בניני (הפעם בתפקיד ג'פטו, תודה לאל), שזכה להצלחה מסחרית, קטף שבחים ואף היה מועמד לשני פרסי אוסקר. לפני מספר חודשים, דיסני הוציאו את רימייק הלייב אקשן המיותר השנתי שלהם עם עיבוד כל כך כושל לסיפור, שאנשים אפילו לא טרחו לומר שלפחות טום הנקס נמצא שם. בואו נגיד שיותר סביר שאת הסרט הזה נמצא דווקא ברשימת המועמדויות של הראזי. עכשיו, כמעט בסוף השנה, נטפליקס מוציאה עיבוד נוסף לסיפור, הפעם ממוחו הקודח של גיירמו דל טורו.

בגרסה המופצת בישראל תחת השם "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו", הסיפור מתרחש בתקופה מאוחרת יותר מזו של הספר ושל רוב העיבודים. ג'פטו הוא עדיין נגר/שען/הנדימן בודד שרוצה בן, אלא שהפעם אנחנו למדים שהיה לו פעם ילד, קרלו (מחווה למחבר הספר), שנהרג בזמן הפצצה במלחמת העולם הראשונה. ג'פטו האבל הפך לאורך השנים לאדם שבור וממורמר, אכול געגועים לבנו האהוב. בלילה אחד של שכרון, ג'פטו כורת עץ אורן ומגלף ממנו צורה של ילד. רוח היער, הרוצה לשמח את האב השכול, מפיחה בבובה חיים, קוראת לה פינוקיו וממנה את סבסטיאן ג'יי. קריקט, הצרצר שהתגורר בתוך גזע העץ, למדריכו של פינוקיו בדרכי המוסר.

דל טורו הודיע לראשונה על כוונתו לביים סרט על פינוקיו עוד בשנת 2008. מאז, הספיק ליצור חמישה סרטים, אף אחד מהם לא באנימציה מלאה, לזכות באוסקר על בימוי והפקה, כמעט לביים את טרילוגיית ההוביט, לבטל כמה פרויקטים נוספים ולהשתתף ביצירה של מספר סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב. לצד הערכה ביקורתית על הדברים שהצליח לסיים, דל טורו צבר לעצמו מוניטין של במאי שמקושר לדברים שלא יוצאים לפועל, או מועברים בשלב מסוים לידיו של מישהו אחר. על כל "פסיפיק רים" יש עיבוד לא ממומש ל"היילו". על כל "סמטת הסיוטים", יש "פרנקנשטיין" שנותר בשלב התכנון. הוא אפילו היה אחראי בשלב מסוים על גרסת הלייב אקשן של "היפה והחיה", אבל דיסני החליטו ללכת בסוף על כיוון אחר. במילים אחרות, זה שפינוקיו של גיירמו דל טורו בכלל קיים, זה חצי נס.

הנס הזה, אגב, ממש יפה. לדל טורו יש סגנון חזותי יחודי שבא לידי ביטוי גם כאשר הוא מביים סרט באנימציית סטופ-מושן. רוח היער ואחותה המוות מזכירות עיצובים מ"המבוך של פאן" ואני לא אתפלא אם דאג ג'ונס, אותו מרבה דל טורו להלביש בתחפושות של יצורים דקיקים וגבוהים, היה מודל לעיצוב שלהם. פינוקיו אינו מהוקצע כמו בגרסאות אחרות מאחר וכאן הוא פוסל בידי שיכור בעל לב שבור. עד כמה שהתנועה שלו חלקה וקלילה, העץ ממנו הוא עשוי נראה גס, עם מסמרים שבולטים ממנו. העיירה בה ג'פטו חי נבנתה כמו על צלע הר, כאשר היא משנה את אופיה עם עליית הפשיזם וכנסיתה של איטליה לעוד מלחמה.

אה כן, פשיסטים. אם יש משהו שאפשר לסמוך על דל טורו לגביו, זה שאין אצלו אגדות פשוטות. האדם שהשתמש במבוך תת-קרקעי קסום כבריחה מאב חורג שרודף רפובליקנים בספרד, וביצור מהלגונה השחורה כהשראה לסיפור אהבה על רקע המלחמה הקרה, החליט שמה שחסר באגדה של פינוקיו זו האפשרות לגייס ילדים לצבא שמשתף פעולה עם גרמניה הנאצית. בעוד התסריט שומר על אלמנטים רבים מהסיפור המקורי, נוספו לו גם שינויים בולטים, כמו דמות של פודסטה שתפקידו להשגיח על הסדר הציבורי ולדאוג שכל התושבים נאמנים לשלטונו של הדוצ'ה. אין הסבר ספציפי לשינוי, פרט לכך שדל טורו תמיד היה מרותק מדמויות שמתנגדות למשטרים מדכאים.

עוד שינוי הוא העיסוק המרובה במוות. שוב, זה לא דבר חדש אצל דל טורו, שכבר בסרט הביכורים שלו עסק באדם שמוצא דרך לשמור על נעורי נצח במחיר כבד. פינוקיו מתחיל בסיפור על אבדן וממשיך עם הסברים על התמודדות עם מוות, הקושי להחליף את מקומו של אדם אהוב שנהרג והשאלה האם הדמות הראשית היא בת אלמוות או לא. יש חוקיות מסוימת בתוך העולם של הסרט, לפיה פינוקיו הוא לא ילד אמיתי כל עוד יש לו חיי נצח, אבל קיימת גם אפשרות לפיה לא יוכל לחזור לחיים. באופן כללי, הסרט נוקט בגישה פילוסופית לגבי ההגדרה של חיים ומוות. זה יכול קצת לבלבל, אבל נעשה הגיוני בסופו של דבר, במקביל לסצנה היפה ביותר בסרט.

מאחר ויש חוק לא כתוב לפיו דמויות מפעם צריכות לדבר במבטא בריטי, קרלו ופינוקיו שניהם מדובבים בידי גרגורי מאן הצעיר. הוא כל כך אנגלי שזה מסיח את הדעת בהתחלה, אבל היכולת להעביר ביעילות את הסקרנות והמרדנות של ילד שהכל חדש לו, מביאה לכך שהקול שלו הוא נדבך חשוב בהפרחת החיים בבובה. שאר המדבבים עושים עבודה טובה, אם כי אף אחד מהם אינו בולט במידה יוצאת דופן. מעניין במיוחד הליהוק של קייט בלנשט בתור הקוף ספצטורה, שדי מקביל לפעם ההיא שג'ורג' קלוני דבב כלב רגיל ב"סאות' פארק". יואן מקגרגור מספק את קולו של הצרצר שמשמש גם מספר בסרט. הטון המלנכולי בו הוא מדבר עשה לי מדי פעם פלאשבקים ל"מולן רוז'", שם מקגרגור מסגר את הקטעים המוזיקליים השמחים בקריינות מבשרת רעות.

אפרופו קטעים מוזיקליים, יש כאלה בפינוקיו. זה מוזר כי נראה כאילו דל טורו לא הצליח להחליט אם הוא רוצה שהסרט יהיה מחזמר או לא. אלכסנדר דספלה הלחין מספר שירים, אבל רק חלקם מבוצעים עד הסוף, בעוד אחרים נקטעים באמצע. בכל אופן, הם די משעממים ולא תורמים הרבה לסיפור, מה שהופך את המוזיקה לדבר היחיד שלחלוטין לא עובד בסרט. בואו נגיד ש-"When You Wish upon a Star" הבא לא יצא מכאן.

אין לי היסטוריה מאושרת עם סרטים של גיירמו דל טורו. בעוד הוא עצמו עושה רושם של אדם מקסים עם תחומי עניין מרתקים וחוש עיצובי מהפנט, אני נוטה שלא להתחבר לסרטיו. היחיד עד כה שאהבתי הוא "הלבוי" וגם שם הרגשתי שהטון הכללי כבד מדי עבור הדמות הראשית. פינוקיו תופס את מקומו בתור הסרט האהוב עלי של דל טורו והיחיד שעושה זאת ללא סייגים מצדי. הוא יותר אפל ממה שמצפים מהסיפור המפורסם, מה שהיה יכול להפריע לי, אבל דווקא כאן זה מסתדר. כשהעלילה מתמקדת בצורה אמינה בנסיון להתגבר על אבדן ובהבנה שהמוות הוא חלק מהחיים, יותר קל להכיל את הדברים המורבידיים שבה. התסריט לוקח הרבה חופש בסטיה מחומר המקור, אבל הספר של קולודי כל כך עמוס בדמויות ועלילות משנה, שחייבים לחתוך חלקים ולהתמקד בתמה מסוימת על מנת להתאים למסגרת זמן של כמעט שעתיים. להוציא את השירים, שרובם בזבוז זמן, פינוקיו של דל טורו הוא סרט מרתק ומרגש שזורם בלי בעיה מתחילתו ועד סופו.

נבואה לאוסקר: 13.12.2022

סרט

אווטאר: דרכם של המים

רוחות אינישרין

הכל בכל מקום בבת אחת

הפייבלמנים

רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

המרד הגדול

טאר המנצחת

סיפורו של אמט טיל

אהבה בשחקים: מאווריק

נשים מדברות

בימוי

מרטין מקדונה – רוחות אינישרין

דניאל קוואן, דניאל שיינרט – הכל בכל מקום בבת אחת

סטיבן ספילברג – הפייבלמנים

אס.אס. רג'אמולי – המרד הגדול

טוד פילד – טאר המנצחת

שחקן ראשי

אוסטין באטלר – אלביס

קולין פארל – רוחות אינישרין

ברנדן פרייזר – הלוויתן

גבריאל לאבל – הפייבלמנים

ביל ניי – לחיות

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – טאר המנצחת

ויולה דיוויס – לוחמת

דניאל דדוויילר – סיפורו של אמט טיל

מישל ויליאמס – הפייבלמנים

מישל יאו – הכל בכל מקום בבת אחת

שחקן משנה

פול דנו – הפייבלמנים

ברנדן גליסון – רוחות אינישרין

בריאן טיירי הנרי – קוזוויי

קה הוי קוואן – הכל בכל מקום בבת אחת

בן וישו – נשים מדברות

שחקנית משנה

ג'סי באקלי – נשים מדברות

הונג צ'או – הלוויתן

קרי קונדון – רוחות אינישרין

ג'יימי לי קרטיס – הכל בכל מקום בבת אחת

נינה הוס – טאר המנצחת

תסריט מקורי

שרלוט ולס – אחרי השמש

מרטין מקדונה – רוחות אינישרין

דניאל קוואן, דניאל שיינרט – הכל בכל מקום בבת אחת

טוני קושנר, סטיבן ספילברג – הפייבלמנים

טוד פילד – טאר המנצחת

תסריט מעובד

אדוורד ברגר, לסלי פטרסון, איאן סטוקל – במערב אין כל חדש

ריאן ג'ונסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

רבקה לנקיביץ – מילה שלה

נואה באומבך – רעש לבן

שרה פולי – נשים מדברות

סרט אנימציה

גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

מרסל הקונכיה עם הנעליים

הדרקון של אבא

אדומה אש

ונדל וויילד

סרט בינלאומי

ארגנטינה, 1985 (ארגנטינה)

קירבה (בלגיה)

במערב אין כל חדש (גרמניה)

אי-אה (פולין)

החלטה לעזוב (דרום קוריאה)

סרט תעודי

כל מה שנושם

כל היופי ושפיכות הדמים

הקתדרלה

רוברט דאוני סיניור

הטריטוריה

צילום

לינוס סנדגרן – בבילון

דריוס חונדג'י – בארדו

יאנוש קמינסקי – הפייבלמנים

פלוריאן הופמייסטר – טאר המנצחת

קלאודיו מירנדה – אהבה בשחקים: מאווריק

עריכה

מיקל אי.ג'י. נילסן – רוחות אינישרין

פול רוג'רס – הכל בכל מקום בבת אחת

שרה ברושר – הפייבלמנים

מוניקה וילי – טאר המנצחת

אדי המילטון – אהבה בשחקים: מאווריק

פסקול מקורי

ג'ון ויליאמס – הפייבלמנים

אלכסנדר דספלה – גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

אם.אם. קיראבאני – המרד הגדול

טרנס בלנצ'רד – לוחמת

הילדור גונדנאדוטור – נשים מדברות

עיצוב אמנותי

בבילון

אלביס

הכל בכל מקום כל הזמן

הפייבלמנים

רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

עיצוב תלבושות

בבילון

מחוך

אלביס

סיפורו של אמט טיל

נשים מדברות

סאונד

אווטאר: דרכם של המים

אלביס

הכל בכל מקום בבת אחת

המרד הגדול

אהבה בשחקים: מאווריק

אפקטים חזותיים

אווטאר: דרכם של המים

הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

אין מצב

אהבה בשחקים: מאווריק

איפור ועיצוב שיער

באטמן

אלביס

מלך הצפון

הלוויתן

לוחמת

ביקורת: היא אמרה

הארווי ויינסטין שנה את האוסקר לפחות שלוש פעמים. הראשונה כאשר החל להפנות לשיווק סרטים עצמאיים מספיק משאבים כך שיוכלו להתחרות בהפקות הוליוודיות גדולות. זה הביא למצב בו סרטים קטנים כמו "כף רגלי השמאלית", "ספרות זולה" ו"הדוור" הצליחו להתמודד על האוסקר לסרט הטוב ביותר, וגם הפך את פסטיבל סאנדאנס לאטרקטיבי במיוחד עבור מפיצים. הפעם השניה הייתה לאחר שזכה באוסקר כמפיק של "שייקספיר מאוהב", למרות שלא היה באמת מעורב בהפקה ודאג להשחיל את שמו לקרדיטים על מנת שיוכל לקבל פרסים. הזכיה הזו, שכבר בזמן אמת נחשבה מעוררת מחלוקת, העלתה לסדר היום את הצורך בהטלת מגבלות חזקות יותר על היכולת של מפיצים לפנות ישירות לחברי אקדמיה, להזמין אותם לארועים מיוחדים וללכלך על מתחרים. הפעם השלישית הייתה בשנת 2017.

תקיפות מיניות והשתקות היו חלק מתעשיית הסרטים מאז ומתמיד. לא כל הפרטים ידועים, אבל כנראה שגם ראשי האולפנים וחלק מהכוכבים והבמאים בתור הזהב של הוליווד, גרמו לכך שלא הכל יהיה זהב עבור נשים וגברים בסביבתם. עדיין, לא דברו על זה בפתיחות כמו אחרי ששמו של ויינסטין עלה לכותרות. לצד מגמה כלל עולמית של עליית מודעות להתנהגות לא הולמת במקום העבודה, המפץ שהחל בחשיפת שמו של ויינסטין כטורף מיני, הביא לבריאה מחודשת של סדר העדיפויות בהוליווד, במיוחד באופן בו האקדמיה נותנת יצוג לסרטים העוסקים בנשים ובנקודת המבט שלהן. כמו בסוף שנות התשעים, גם כאן ויינסטין היה הזרז לשינוי תפיסה שנועד בעצם לעצור אותו ואת דומיו.

את "מילה שלה" ביימה מריה שרדר, על פי תסריט של רבקה לנקיביץ שעובד מספרן של ג'ודי קנטור ומייגן טוהי. דדה גרדנר היא חמישים אחוז מצמד מפיקי הסרט ונשיאה שותפה של חברת בי פלאן, שהפיקה את הסרט בשיתוף עם סרטי אנאפורנה, אותה יסדה ומנהלת מייגן אליסון. בקיצור, מאחורי הפרויקט הזה עומד צוות שרובו מונהג בידי נשים.

מילה שלה עוסק בסיפור האמיתי מאחורי נסיונן של קנטור וטוהי לכתוב מאמר אודות התנהלותו המינית הפסולה של מפיק העל הארווי ויינסטין. בעודה עובדת בעיתון הניו יורקר, קנטור מגלה על כך שהשחקנית רוז מקגאוון נאנסה בידי ויינסטין יותר מעשרים שנה לפני כן. כאשר היא קצת יותר מתעמקת בסיפור, מתברר ששחקניות ועובדות נוספות בחברת מירמקס, אותה יסדו האחים ויינסטין, היו קרבן לתקיפות מיניות מצד הבוס הגדול. בתמיכת צוות העיתון, קנטור מצרפת לתחקיר את טוהי, בעלת הנסיון עם סיפורים דומים, כולל האשמות כלפי דונלד טראמפ בחודשים שלפני הבחירות לנשיאות, שעלו לה בלא מעט כוחות נפשיים.

מאחר ועברו רק חמש שנים מאז שהפרשה התפוצצה, קשה להאמין שאין לכם מושג איך הסיפור נגמר. גם יוצרות הסרט מודעות לכך ועל כן השאלה במרכז הסיפור אינה האם הארווי ויינסטין אשם, אלא איך אפשר לחשוף את שמו מבלי להסתבך. ויינסטין היה באותה תקופה אדם מאוד עשיר ומאוד חזק, שהיה רגיל לקבל מה שהוא רוצה. בעוד אפשר לראות בזה תכונה חיובית עבור מפיק, היא הופכת לסכנה נוראית כאשר אותה מדיניות מיושמת גם בתחומים אחרים. כפי ששתי העיתונאיות החוקרות מגלות במהרה, הקושי האמיתי אינו למצוא את הקרבנות, אלא לשכנע אותן לשתף מידע כנגד מערכת של השתקות ואיומים.

מריה שרדר עושה בחירה מעניינת לא להראות את פניו של ויינסטין (הוא נראה רק מהגב) ובאופן כללי, לצמצם את זמן המסך שלו. בתור אדם כל כך דומיננטי בתחום העיסוק שלו, לא חסר תיעוד של ויינסטין מדבר ומתראיין, כמו גם ציטוטים לא מחמיאים שהאיש עצמו ספק לתקשורת. שרדר החליטה שלא להפוך את הסרט לבמה עליה יוכל לנסות להגן על עצמו, אלא לתת את זכות הדיבור לנשים שהושתקו במשך שנים ורבות מהן לא יכלו למצוא יותר עבודה בעולם הבידור כי העזו לעמוד על שלהן. אני בטוח שכל מיני אנשים שזכויות אדם מאוד חשובות להם כל עוד מדובר באדם משלהם, יטענו ליצוג לא הוגן של ויינסטין בסרט. אחרי הכל, מילה שלה לא מתנהג כמו משפט צדק, אלא כנסיון להוכיח אשמה עליה הוחלט מראש.

טוב מאוד. המשפט של הארווי ויינסטין כבר התנהל במציאות ותוצאותיו ידועות. הסרט לא חייב לו שום ספק בשלב הזה, בדיוק כפי שהרגיש במשך שנים שאינו חייב לשאת באחריות לחיים שהרס. אני בעד שסרטים מסוימים העוסקים בהאשמות קשות יציגו את שני הצדדים, אבל כשהאמת כבר יצאה לאור לפני תחילת ההפקה, מותר להתמקד בהוכחות ולא בנרטיבים סותרים. אחרי הכל, האם "כל אנשי הנשיא" או "ספוטלייט" היו מוצלחים באותה מידה אם היו מקדישים זמן מסך ממושך להצדיק את פרשת ווטרגייט או את הניצול המיני בכנסיה הקתולית? לא, בשביל זה יש סרטים כמו "פרוסט/ניקסון" ו"האפיפיורים" שנותנים במה למי שהיה בעמדה למנוע עוולה ולא עשה זאת. כל סרט והגישה הנכונה עבורו.

האמת הלא נעימה היא שמילה שלה נחשב לכשלון מסחרי. עם תקציב צנוע יחסית של 32 מיליון דולר, הכנסות הסרט נכון לרגע כתיבת הביקורת הזו עומדות על פחות משליש מכך. יש שמאשימים זאת בחוסר עניין ציבורי בעיתונאים כגיבורים, מה שנשמע כמו תרוץ מאוד מאולץ. נטען גם שאין טעם ללכת לראות סרט שיוצא כל כך קרוב לארועים המדוברים בו, אבל אחרי שכבר ידוע מה קרה בסוף. כנגד זה אני מציין שוב את "כל אנשי הנשיא", שיצא רק ארבע שנים אחרי הארועים המתוארים בו (מילה שלה המתין חמש שנים), היה להיט קופתי ומועמד לשמונה פרסי אוסקר, בחצי מהם גם זכה. לא, אני לא חושב שהנימוקים האלה נכונים. לדעתי, יש שני הסברים הגיוניים לכך שמילה שלה לא מושך את כמות הקהל שמגיעה לו.

סיבה אפשרית אחת היא שהסרט פשוט לא משווק טוב. אנאפורנה ידועים לשמצה כיצרנים של סרטים שהמבקרים אוהבים והקהל לא רואה. אמנם היו להם כמה הצלחות קופתיות, אבל גם מספר כשלונות מפוארים. אולי מילה שלה סתם התפספס מכיוון שלא ידעו להביא אותו לידיעת הציבור כמו שצריך.

אפשרות שניה היא שהסרט נוגע קרוב מדי עבור אנשים מסוימים. זה לא רק העיסוק בנושא טריגרי כמו אונס, כולל תיאור מילולי של מקרים אמיתיים שיהרסו את היום למי שתכננו על בילוי קליל בקולנוע. זו גם העובדה שהאנשים שמואשמים בסרט הם בסופו של דבר חלק מאותה תעשיה שבה הוא נוצר. הארווי ויינסטין כבר לא נמצא במצב בו הוא יכול להשפיע על הקריירה של מי מהמעורבים בהפקת והפצת הסרט, אבל זה שתפסו אותו, לא אומר שהעסק נגמר. כאמור, התנהגות מינית לא הולמת בהוליווד היא לא דבר חדש. יהיה מאוד תמים להניח שהארווי הוא היחיד שפעל בסדר גודל שכזה, או שאין עוד שמות שיחשפו בעתיד. אני לא רוצה להיכנס לקונספירציות, רק משתף תחושה מציקה שיש אנשים בתעשיית הבידור שלא כל כך רוצים שסרט על חשיפת התנהלות לא הולמת של בעלי השפעה, יזכה להרבה צפיות.

מה שלא תהיה הסיבה, אם אתם קוראים את הביקורת הזו בשבוע בו היא מתפרסמת, עוד יש הזדמנות לצפות במילה שלה בקולנוע ולהתרשם בעצמכם. מריה שרדר עשתה עבודה נפלאה בהצגת סיפור שאמנם מלא בקלישאות של סרטי עיתונות, אבל עדיין נראה מאוד ריאליסטי. הכימיה בין זואי קאזאן וקרי מאליגן נותנת לדמויותיהן של קנטור וטוהי מידה נחוצה של פגיעות שמחייבת אותן להסתמך אחת על השניה בכדי לא להישבר. אין פה נסיון לייפות את העבודה שלהן, אפילו יש רגעים בהם הסרט מכיר בכך שתחקיר שכזה גורם לא פעם צער לאנשים הלא נכונים. הן בהחלט מוצגות כאמיצות ובעלות משימה חשובה, אבל אנושיות ועם צורך מתמיד בגיבוי מצד קולגות על מנת להחליט על הצעד הבא. אם אתם רוצים עיתונאים שיהיו גם גיבורים, חפשו את קלארק קנט, שמעתי שהוא מכיר את סופרמן. אם מעניין אתכם לראות איך נעשה אחד התחקירים המשפיעים ביותר של המאה הנוכחית, מילה שלה מתאר זאת היטב.