כשהייתי ילד, המשפחה שלי לא נסעה להרבה חופשות. היה איזה ביקור באילת בגיל שכבר אין לי זכרונות ממנו, אבל היינו יותר בקטע של יום בקיבוץ, או טיול לשמורת טבע. העיקר לחזור הביתה לפני שעת השינה. רגע יוצא דופן שזכור לי הוא סופשבוע עם ההורים בטבריה. אני חושב שעברנו ליד הכנרת בשלב מסוים, אבל שני הדברים שאני זוכר בברור הם פרק של "חשיפה לצפון" ששודר בטלוויזיה במלון, ואת הביקור הראשון שלי בארקייד. לקח לי פחות מעשר דקות לבזבז את כל המטבעות שהיו לי בנסיון לגרום לבלנקה לחמוק מהרגליים הנמתחות של דהלסים, אבל זה הזכרון הכי משמעותי שיש לי מאותה חופשה. ילדים, בניגוד למה שהרבה הורים היו מעדיפים שיקרה, חווים את הנופש בצורה שונה לחלוטין ממבוגרים.
קשה לתכנן חופשה משפחתית, במיוחד אם היא מתקיימת בסביבה לא מוכרת ואין שום דרך לדעת מראש מה הילדים יחשבו. "אחרי השמש" מתרחש במהלך חופשה שכזו, אולם השאלות שמעסיקות אותו הן פחות איך לחתוך בתור בחדר האוכל, ויותר מה הורה בוחר להסתיר מבתו בתקוה שלא יהיו לה שאלות בנושא.
קאלום בן 30, אבל כבר יש לו ילדה בת 11 בשם סופי. השניים מבלים קיץ בסוף שנות התשעים באתר נופש בטורקיה, למרות שרוב הנופשים והעובדים בו מגיעים מהאיים הבריטיים. רשמית, זה טיול מודרך, אבל קאלום וסופי די עושים מה שבא להם לפי לוח זמנים גמיש במיוחד. השניים נהנים להעביר את הזמן בין הבריכה, חוף הים, ארוחות ערב עם צוות הוי ובידור ומשחקים שונים. קאלום גם מוצא זמן לתרגל טאי-צ'י בזמן שסופי מתעדת את החופשה בעזרת מצלמת הווידאו הביתית שלה. היא חווה מדי פעם רגעים ראשונים של גיל ההתבגרות והתחושות הלא מוכרות שהוא מביא איתו, אבל רוב הזמן פשוט נהנית מהימים האחרונים לפני החזרה לבית הספר.
לא נאמר הרבה לגבי קאלום עצמו. יש מעליו עננה מאוד כבדה, אבל הסרט לא מסביר בצורה מפורשת מה גרם לה להיווצר ומה בעצם התרחש בעשרים ומשהו השנים שעברו מאז אותו קיץ. מדי פעם, יש סצנה המציגה מעין רייב במועדון שבו נמצאים גם קאלום וגם סופי ומייצג בעצם את התת-מודע של הבת שנזכרת בחופשה עם אביה. משהו בברור קרה, גם לפני הקיץ בו רוב הסרט מתרחש, וגם אחריו, אולם לא תמצאו תשובה חד-משמעית מה זה היה.
השם של הסרט הוא משחק מילים. "אפטרסאן" הוא סוג של קרם הגנה שניתן למרוח על העור לאחר שכבר נחשף לשמש, דבר ששתי הדמויות הראשיות עושות מדי פעם ומייצג פעילות שאותה סופי, עם כל העצמאות שלה, לא יכולה לעשות בלי עזרה מאביה. זו גם דרך לחשוב על מה שקורה מחוץ למסך, אחרי אותה תקופה מופלאה בשמש, כשסופי חזרה לקרירות של בריטניה. מה היה שם? כאמור, הסרט משאיר בכוונה מקום להשערות.
זו גם בעיה שהייתה לי עם אחרי השמש. לא הבעיה הגדולה, אליה אגיע עוד מעט, אבל משהו שבכל זאת הציק לי. שרלוט ולס, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, היא כנראה גאון. הבימוי שלה מלא ברעיונות משובחים ומקוריים להעברת האווירה, העמדת השחקנים ומעברי זמן חלקים להפליא. היא משתמשת לעתים בהשתקפויות בכדי להזכיר שקאלום אינו לחלוטין נוכח בגלל מה שעובר עליו, ומצליחה למצוא דרך מקורית לצלם כל סצנה בלי לחזור על טריקים, אלא אם הם משרתים את הסיפור. רק שהסיפור עצמו הוא הצד החלש בסרט. למרות שיש הרבה מה לדבר על אחרי השמש בתום הצפיה, ההתעקשות להתמקד 99% מהזמן בחופשה עצמה, מביאה לתחושה של מריחה וחזרתיות מיותרת. יש גבול כמה פעמים אפשר להראות את סופי ליד הברכה, או את קאלום עומד במרפסת של החדר, לפני שנוצרת תחושה של מילוי זמן בכח. ולס בהחלט מכילה בתוכה פוטנציאל להיות במאית מדהימה, אבל כתסריטאית, היא לא מסוגלת למלא סרט באורך מלא עם תוכן שיצדיק את אורכו. אחרי השמש מכיל כל כך הרבה מילוי מיותר, שנדמה שרק ישתפר אם יערכו אותו מחדש כסרט קצר.
על זה אפשר לומר על טעם וריח. בסדר, יש מי שאוהבים את הסרטים שלהם מלאי פרטים ודיבורים מונוטוניים ועם מינימום דרמות והפתעות. מה שאני לא יכול לוותר עליו זה עניין מאוד בסיסי שעליו כל הסרט נשען. סופי אוהבת את אבא שלה. גם כשהוא מרוחק, היא רוצה בקרבתו, והוא בהחלט מעוניין שיהיה לה טוב. הבעיה היא שמנקודת המבט שלי כהורה לילדה, קאלום נראה לי כמו חרא של אבא. כן, הוא לוקח את סופי לנופש בחו"ל ואומר לה שהיא יכולה לדבר איתו על כל דבר, אבל לא נראה שהוא באמת רוצה לדעת מה קורה איתה. מילא שהוא מתחמק מלדבר על עצמו, בברור יש הרבה נקודות כואבות שהוא לא מעוניין להתעסק בהן, אבל האדישות בה הוא פשוט מתעלם ממה שסופי באמת רוצה או צריכה, היא עניין מטריד בפני עצמו. יותר מפעם אחת, הוא מאפשר לה להסתובב לבד עם אנשים זרים מבוגרים ממנה ואפילו לא חושב לבדוק מדי פעם שהכל בסדר. הוא מאלץ אותה להשתתף בפעילויות שהיא לא רוצה ואז נמנע מדברים שהיא מנסה ליזום. החלק המרגיז הוא שאין לזה השלכות. סופי ילדה חכמה ואחראית עם בטחון, אבל קשה לי לקנות את המטען הרגשי שהסרט מייחס לה כשהרגש הזה לא מוצג בזמן אמת. יש מדי פעם קווץ' ללב, אבל הוא היה יכול באותה מידה להתבסס על יקום נפרד מזה שנמצא רוב הזמן על המסך, כי החופשה עם קאלום נראית כמו סתם אחר צהריים בעיר ולא כארוע מכונן. אולי זו הכוונה, להראות כמה אנחנו לא מעריכים את הדברים היקרים לנו בזמן אמת, אבל זה לנסות לצייר מטרה סביב חץ שכבר נזרק. אין באינטראקציה בין קאלום וסופי שום דבר שמצביע על כך שהם יותר מבסדר זה עם זו, אז למה שיהיה לי אכפת ממה שקורה כשהם בנפרד?
יש לאחרי השמש רגעים טובים ואני מצפה לראות מה שרלוט ולס תביים בהמשך. עם זאת, הסרט לא מצדיק את השעה וחצי שהוא אורך. היה מקום ליותר רגש, יותר חיכוכים, יותר אנושיות במהלך החופשה עצמה. סופי מתנהלת כמו רובוט שממלא משימות וקאלום מתנהג כאילו זו לא הבת שלו, אלא סתם ילדה שהוא מכיר וההורים האמיתיים שלה יגיעו בכל רגע לאסוף אותה. בקלות היה אפשר לתקן את התסריט בכך שסופי הייתה מתנהגת בהתאם לגילה. ילדים בני 11 הם לא מאסטרים של זן. גם לילדים הכי טובים יש רגעים של חוסר שביעות רצון ומרדנות. זה טבעי ובריא להתנהג ככה, אפילו בחופשה בריזורט הכי בריטי בטורקיה. אם הנסיבות מאלצות את סופי להיות המבוגר האחראי, שאותן נסיבות יוצגו בפנינו ולא רק כנסיון להסביר את ההתנהגות הלא אמינה שלה. סרטים רבים, מ"קרמר נגד קרמר" ועד "קדימה, קדימה", הראו כיצד חוסר שלמות בונה את הרגש הכי חזק בין דמות הורה וילד. אחרי השמש מפספס את האלמנט הזה ומצפה שנהיה שותפים למסע רגשי כמעט נטול רגש.
בשביל הזהב 