ביקורת: חורשות את הלילה

 

את מספר המסיבות בהן נכחתי במהלך התיכון, אפשר לספור על יד אחת, קפוצה. לא הייתי בשום מסיבה, כי פשוט לא הוזמנתי לאף אחת. טוב, יכול להיות שהוזמנתי לשתיים-שלוש ולא הלכתי כי היה לי משהו אחר לעשות באותו יום, כמו לקרוא רשימה של 100 הרגעים המפחידים ביותר בקולנוע, או להעלות תרגום לשיר של ביורק לבמה חדשה. אוקי, אלה לא דברים שאי אפשר לעשות בפעם אחרת, אבל אפשר לומר שחיי החברה שלי בתקופת התיכון היו בעיקר וירטואליים ושלא באמת עשיתי יותר מדי כדי לשנות את המצב. גם אם לא הוזמנתי למשהו מסוים, ידעתי שיש בסביבה מועדונים שלא בודקים תעודת זהות בכניסה ושאנשים שאני פוגש בבית הספר ביום יום מגיעים לשם. רק לא בהכרח האנשים שאני יודע את שמם, כי הייתי בכיתה מלאה חנונים. בתור בדיחה, אפילו לכל אחד בכיתה (והיינו הכיתה הכי גדולה בשכבה) הוסיפו בספר המחזור את המשפט "החנון של השכבה".

זה היה בסדר גמור. אני שמח שהייתי בכיתה כזו כי כנראה שהייתי עוד יותר מתוסכל חברתית בכיתה בה שאר התלמידים פחות מוטרדים מציונים ולמעשה מקיימים יחסי מין לפני הצבא. חלק מהכיתה שלי כנראה הלכו למסיבות, אבל באמת שאין לי מושג מי, לאיפה ומתי. בסופו של דבר, הספיק לי להעביר את שישי בערב מול המחשב או הטלוויזיה (ספרים זה לאמצע השבוע) ורק הצטערתי שאני עושה את זה לבד ולא ביחד עם אחרים.

תריצו קדימה כמעט עשרים שנה, ותמצאו אותי עושה בדיוק את זה. מעביר את שישי בערב בצפיה בסרט, או משחק בסוויץ' עם חברים ונהנה מכל רגע. זה הגיע אחרי כמה שנים בהן דווקא התחילו להזמין אותי למסיבות ולחלק באמת הגעתי. מאף אחת מהן לא נהנתי, כי העומס החושי, חוסר היכולת לנהל שיחה בווליום שלא קורע את הגרון, המוזיקה שהיא ממש לא הטעם שלי וצפיה בחוסר אונים כיצד חברים הולכים ונהפכים מאנשים מוכרים לגרסה טורדנית ומסריחה מאלכוהול של עצמם, גרמו לי לחוש לא שייך. בשלב מסוים, הבנתי שלא באמת הפסדתי כלום מזה שלא הלכתי למסיבות בצעירותי, כי הייתי סובל שם ואז מעביר את הערב בנסיון להסביר לאנשים למה אני מבואס ושאני לא יכול לשתות מסיבות רפואיות, אז די לנסות לדחוף לי כוסות לא מזוהות.

הווידוי הזה הוא חוויה אישית שלי ואני מאוד שמח שהגעתי למסקנה שאני ומסיבות לא מסתדרים ביחד, במקום להמשיך להתבאס שאני לא יוצא לבלות. במחיר של להישמע מתנשא, לפחות היום אני עושה את מה שכיף לי ולא את מה שאחרים חושבים שאמור להיות לי כיף. אף אחד לא אומר את זה לדמויות ב"חורשות את הלילה", סרט שפחות או יותר יוצא מנקודת הנחה שמסיבה פרועה היא משהו שכל מתבגר.ת אמור.ה לחוות לפחות פעם אחת כדי לסיים את התיכון כמו שצריך.

איזה בולשיט.

 

איימי ומולי הן החנוניות הלא מקובלות של השכבה (זוכרים שאצלי הייתה כיתה שלמה? הן שתי החנוניות היחידות). לא שזה מונע ממולי להיבחר לנשיאת מועצת התלמידים, או מאיימי לא לסבול משום סוג של בריונות, אבל הן היחידות שמשקיעות בלימודים ולכן יהיו גם היחידות בשכבה שיתקבלו לקולג' טוב. רק שלא כך הדבר. מולי זוכה ליקיצה לא נעימה כאשר מתברר לה שגם התלמידים המופרעים, המופקרים, המעושנים והמה שלא יהיה שעובר על ג'יג'י, די מסודרים מבחינת העתיד. מתברר שבעוד מולי ואיימי השקיעו שעות נוספות בקבלת ציונים טובים ועמידה בכל תנאי הקבלה של ליגת הקיסוס, גם האחרים עשו את מה שצריך, הם פשוט מצאו זמן גם לבילויים.

מרוב תסכול, השתיים מבינות שאין להן בררה והן צריכות לעשות צעד נואש ו… ללכת למסיבה. זו המסיבה האחרונה לפני סוף השנה, שמשום מה נערכת בערב שלפני טקס הסיום ולא ביום שאחריו לא צריכים לקום מוקדם בבוקר, וכל מי שאפילו עשירית מקובל יהיה שם, כולל הבחורה שאיימי דלוקה עליה. עד פה, הכל טוב ויפה, רק שאין לאיימי ומולי את הכתובת של המסיבה ואף אחד לא מצפה שהן יגיעו, אז גם לא טורחים לענות כשהן שואלות. זה לא ששונאים או מחרימים אותן, פשוט מניחים שכששתי התלמידות שהעבירו את כל השנה בזלזול בעמיתיהן לספסל הלימודים, רוצות לדעת איפה המסיבה נערכת, הן כנראה מחפשות להכריח את כולם להכין שעורי בית.

יש בבסיסו של הסרט משהו מרושע. איימי ומולי מוצגות בתור שתי התלמידות הלא מובנות שעוברות את גיל ההתבגרות בבידוד חברתי, אבל הסרט די מבהיר שהבידוד מגיע רק מצדן. הן לא אנשים טובים וגם שאר הדמויות די מסריחות, אבל אף אחד לא כופה עליהן להיות מחוץ למעגל החברתי. יש אדם אחד בכל הסרט שלמעשה פועל מתוך מוסר וטוב לב אמיתי, והוא אפילו פחות מקובל מהחנוניות. שאחת מהן נבחרה ברוב דמוקרטי לנשיאת מועצת התלמידים. יש סיכוי שאף אחד לא התמודד מולה והסרט שכח לציין את זה?

כמובן שסרט לא חייב להציג דמויות מוסריות בתפקיד הראשי, אבל מדובר בקומדיה, כזו שמנסה לגרום לאנשים לחייך. קשה לעשות את זה כשהאפשרות היחידה שניתנת לי היא לאהוד מישהי דורסנית שמתייחסת לחיי חברה כאל רשימת מטלות ומשוכנעת שכולם פחות טובים ממנה, וחברתה הטובה שמתנהגת בסדר בסך הכל, אבל לא עוברת אפילו רגע אחד בו היא מרגישה שהחיים שלה סבבה כמו שהם, בלי מסיבות וסמים. היא לא יכולה סתם להיות מי שהיא, עם שאיפות גדולות לעתיד וקלישאות של פמיניזם מודרני (כי ברור שאם היא פמיניסטית, היא גם לא יודעת להשתחרר).

המסר של חורשות את הלילה הוא מיושן, כמעט כמו שהוא מסוכן. לפי הסרט, יש דרך אחת נכונה לחיות את החיים והיא לוותר על מה שהופך אותך לאדם יחודי וללכת אחר העדר. מי שמעדיף לבלות בספריה במקום למעוך פחיות בירה על הראש בהכרח טועה, ומי שחש לא נוח בסיטואציה חברתית לוחצת, הוא כנראה מניאק. זה כאילו אוליביה ויילד, בסרטה הראשון כבמאית, התייעצה עם ריצ'רד לינקלייטר ומומו מאסקימו לימון לגבי מאפיינים של חוויית התיכון. אין אינדבידואלים, בחירה חופשית זה רע ובעצם כולן רוצות אותו דבר. הסרט לא מגיע לרמה של הצדקה לתרבות האונס, אבל הוא לחלוטין מציג עולם בו מי שלא נמצא במסיבה הנכונה, הוא בהכרח אדם בודד שצריך לשאול אותו באמצע הרחוב למה הוא לא מחייך.

כל זה היה נסלח אם הסרט היה מבדר. יש איזו לולאה של צביעות שאני, כחובב סרטים, מנצל מדי פעם. אני יכול להתעלם מבעיות מוסריות בעלילה ככל שהצפיה מהנה. במקרה של חורשות את הלילה, לא רק שכמעט ולא צחקתי (יש 4-5 בדיחות טובות, למרות שאחת מהן נהרסת אחרי דקה וחצי כשהסרט מתיחס אליה ישירות), היו רגעים שממש התקשיתי להמשיך ולהביט אל המסך. כקומדיה שנוצרה ברוחו של ג'אד אפטאו, חורשות את הלילה מלא בהכנות ללא פאנץ', הסברים מה מוזר בסיטואציה ולמה אמורים לצחוק, רפרנסים תרבותיים שהספיקו להתישן בזמן העריכה, והיתקעות מאולצת על בדיחה צפויה, מתוך אמונה שאם חוזרים על משהו מלא פעמים ברצף, זה הופך אותו ליותר מצחיק. פה ושם, הסרט כן מפתיע, אבל אלה רגעים נדירים והוא נע רוב הזמן בין לא להיות פרוע מספיק, לבין להיות פרוע מדי. הרגע בו מולי שולפת טוש ומתקנת שגיאת כתיב בכתובת בשירותים הוא מצחיק, הקטע בו הבנות נכנסות לספריה בראש מורם וזו כביכול הבדיחה עצמה, לא מצחיק. ההופעות הלא צפויות של ג'יג'י המוזרה מצחיקות, ההסבר להתנהגות שלה לא מצחיק.

הסרט לא כולו רע, אבל רוב הקטעים היותר מוצלחים בו הם דווקא דרמתיים. הוא בקושי מצחיק, אבל יש רגעים בהם השחקנים, במיוחד קייטלין דבר, ביני פלדסטין וסקיילר גיזונדו שלא מקבל מספיק קרדיט מצד השיווק של הסרט, ממש טובים מול המצלמה. הבעיה היא שאלה רגעים לא קומיים בסרט ש-90% ממנו אמור להיות בדיחות. זאת אומרת שרק עשרה אחוזים מסרט של 105 דקות, מוציאים מהשחקנים ומהבמאית משהו ראוי. זה די מדהים כשחושבים על זה, אם הסרט היה נכתב כדרמה שיש בה הפוגות קומיות, כנראה הייתי נהנה ממנו יותר מאשר הנסיון המאולץ לקומדיה.

יש לציין שזו כנראה דעה לא פופולרית. רוב הקהל באולם צחק לכל אורך חורשות את הלילה, כאילו מדובר בקומדיה הקורעת של השנה. המבחן הוא בבדיחה הראשונה. מולי אוספת את איימי בדרך לבית ספר והשתיים מתחילות לרקוד ליד המכונית. אין לזה הסבר, או התיחסות כלשהי בהמשך הסרט והריקוד הזה נמשך די הרבה זמן ללא פואנטה. אם צחקתם בקטע הזה, כל מה שכתבתי בשלוש הפסקאות האחרונות לא רלוונטי ואתם מוזמנים להנות מהסרט.

ובכל זאת…

יש קומדיות שתעוזה היא מה שמשאיר אותן רעננות לאורך שנים. יש כאלה שמחזיקות מעמד בזכות כנות ומודעות עצמית. לחורשות את הלילה אין לא את זה ולא את זה. עשור וחצי אחרי ש"ילדות רעות" הפך ללהיט מפתיע שהביא לקומדיות הנעורים מסר של אינקלוסיביות וזריקת התפיסות הקודמות, חורשות את הלילה הוא נפילה אחורה לתוך ברכה, תוך גניבת בדיחה מסרט של קמרון קרואו. איימי ומולי לומדות בתיכון בו יש רק תלמידים בכיתה יב', מתוכם רק שני תלמידים שחורים, רק תלמיד היספאני אחד, רק תלמידה מזרח אסיאתית אחת (בלי טקסט), אפס נכים, אפס תלמידים בעלי צרכים מיוחדים ואפס מורים מעל גיל 45. מולי היא היחידה בעלת גזרה לא דקיקה ואיימי היא היחידה שבאופן ודאי נמצאת מחוץ לארון שלא למטרה קומית. השנה היא 2019 ועדיין יוצאות קומדיות על בני נוער שמחפשים לדפוק את הראש במסיבה שחייבים להיות בה, בעולם של חתיכים וחתיכות, בו להשקיע בלימודים ולהיות שונה זה רע. באמת שאני לא מבין איך עדיין נכתבים סרטים כאלה.

ביקורת: משפטו של טד בנדי

 

הקריירה של זאק אפרון התחילה בגיל צעיר, כשעוד היה תלמיד תיכון. הוא התפרסם כשובר לבבות מקסים וכריזמטי, בעל קול זהב, חיבה עזה לריקוד ולב טהור. כך לפחות להקו אותו באותו הזמן, בין אם מדובר ב"היי סקול מיוזיקל", "שוב בן 17" או "היירספריי", אפרון לוהק בתור המאמי הלאומי של אמריקה. גם כשניסה לעבוד עם במאים פחות שגרתיים כמו ריצ'רד לינקלייטר ולי דניאלס, התדמית המושלמת לא נשברה.

השינוי התרחש כשאפרון הפסיק לנסות ופשוט התחיל להנות. הוא הופיע בשורה של קומדיות גסות ולא מותאמות לערוץ דיסני, לרוב בתפקיד משני לצד כוכבי תת-הז'אנר כמו סת' רוגן, דוויין ג'ונסון ובמבט מדאיג לעבר הפילמוגרפיה שלו בעשרים השנים האחרונות, רוברט דה נירו. בחיים האמיתיים, אפרון נאבק באלכוהוליזם ומערכות יחסים מתפרקות ואף הסתבך עם החוק בשל התנהגות אלימה. הוא הצליח לשבור את תדמית הילד הכי נחמד בעיר, אבל באופן שעדיין הקשה לקחת אותו ברצינות כשחקן, וזה הפספוס הגדול. האמת היא שזאק אפרון מסוגל להיות שחקן דרמתי ממש טוב, על סמך דגימות פה ושם. הוא פשוט לא קבל הזדמנות להראות זאת כמו שצריך. לפחות עד שלוהק לתפקיד הראשי ב"משפטו של טד בנדי".

בסוף שנות השישים של המאה שעברה, פוגשת סטודנטית בשם ליז קנדול בחור נאה במסיבה. הוא מציג עצמו כתאודור רוברט בנדי, או טד בקיצור והם מבלים את הלילה ביחד. אותו לילה ממשיך ליום ולשבוע ולפני שליז יכולה לומר "זה תיק ממש גדול בשביל סטודנט למשפטים", השניים הופכים לזוג. הם מגדלים ביחד את בתה של ליז ומדברים ברצינות על העתיד.

טד נעצר בידי שוטר בזמן נסיעה ביוטה ומהר מאוד מואשם בשורה של חטיפות ורציחות של נשים צעירות באיזור ובמדינות נוספות. טד טוען לחפותו ומכחיש שעשה עברה כלשהי מעבר להתעלמות מרמזור עצור, אבל רשויות החוק מתעקשות והבחור הצעיר מוצא עצמו במרכז רצף של משפטים בהם הוא נאשם בתקיפות מזוויעות והתעללות פיזית בקורבנות, שחלק מגופותיהן לא נמצאו עד היום. ככל שהמשפט נמשך, טד מוסיף לכפור באשמה ואומר שהוא רק רוצה לחזור אל ליז ולחיות את חייו בשקט, אולי במדינה ללא הסכם הסגרה עם ארצות הברית.

אם תאור העלילה נראה נאיבי מדי, אחרי הכל, טד בנדי נחשב לאחד הרוצחים האכזריים של חמישים השנים האחרונות, אני מתנצל. זהו נסיוני להעביר את רוח הסרט, המתעקש להראות את הסיפור בצורה כמעט סטרילית. הבמאי ג'ו ברלינגר נמנע מהצגה של מעשים אלימים על המסך, או מרמיזות של ממש לכך שמשהו לא בסדר בטד, להוציא כלב שנובח עליו, או סכין שהוא מחזיק ביד בשעה שהוא מכין ארוחת בוקר. מדובר באדם ששמו מקושר אוטומטית לשורה של רציחות, אבל הסרט מעדיף לשחק עם האפשרות שהוא לא כזה נורא.

במשך מאה דקות, נמנעת מהצופים הוכחה כלשהי לכך שטד הוא מה שטוענים שהוא. למעשה, ניתן הרבה זמן מסך לטענה שלו כי מדובר בטעות בזיהוי שהמשטרה אינה מוכנה להודות בה. זו דרך מעניינת להציג את הסיפור, אבל היא לא עובדת כאשר מדובר במישהו שאשמתו היא דבר כל כך מפורסם. זה כמו שאדולף היטלר יטען שבעלות הברית מנסות להסתיר תופעה מדאיגה של התאבדות המונית בקרב יהודים, צוענים, קומוניסטים, חולי נפש והומוסקסואלים. כאשר מי שאומר זאת קיים בתודעה הציבורית כיצוג של הרשע על פני אדמות, הגישה הזו היא אבסורדית.

גישה זו מנסה גם להצדיק את הליהוק של זאק אפרון לתפקיד בנדי. כמו הנאשם, גם אפרון הוא גבר נאה ובעל קסם אישי, שאף אחד לא חושד בו על סמך הכרות שטחית, אבל עמוק בתוכו רוחשים שדים חסרי מנוחה. אמנם אפרון, נכון לכתיבת שורות אלה, מעולם לא הואשם ברצח, אבל הוא נראה, נשמע ומתנהג כמו שטד בנדי הציג את עצמו לתקשורת. בחור מצודד וחייכן שטוען לחפותו גם מול לחץ הולך וגובר של מערכת המשפט. מישהו שאנשים למעשה מסוגלים להאמין שאינו אשם, רק כי הוא אומר זאת בצורה כה חביבה. לצורך השוואה, לוהק מולו ג'ים פרסונס לתפקיד אחד מפרקליטי התביעה. פרסונס מוכר בעיקר מגילום שלדון בסדרה "המפץ הגדול" ובאופן כללי, מזוהה עם דמויות אפורות ונוקשות שאינן מבינות סיטואציות חברתיות. כך הוא מתנהג גם כאן וזה רק מדגיש עד כמה בנדי, בגילום אפרון, לא תואם את התיאור המקובל של רוצח בתקופה בה הסרט מתרחש.

למרבה הצער, כמו שהסרט בוחר בגישה בעייתית לסיפור כולו, כך גם זאק אפרון אינו מנוצל כראוי. אני מאמין שהוא בהחלט מסוגל לגלם רוצח מטורף שמסתיר את אשמתו תחת מעטה של נחמדות והיתממות של טלה, אבל אין לו יותר מדי מה לעשות עם זה פה. ההחלטה למקד את הסרט ברגעים בהם בנדי נראה כמו אדם נורמטיבי, ללא אף סצנה שמציגה התנהגות חריגה מצדו, מביאה לכך שגם אפרון לא עושה הרבה מעבר לנשיאת נאומים. ישנם רגעים בהם הטון הכללי נואש יותר, ואפרון מנסה להגביר את הדרמה, אבל כמה אפשר לעניין כשאתה בחור חתיך וכריזמטי שההוראה אותה הוא מקבל מהבמאי היא להיות בחור חתיך וכריזמטי, במיוחד כאשר הקהל מראש לא קונה את ההצגה?

משפטו של טד בנדי נעשה מהכיוון ההפוך לזה שנדרש. זהו סרט שמנסה לעורר ספק באשמתו של אחד הרוצחים המפורסמים בהיסטוריה, אבל במקום להראות איך בנדי מנסה לשלב בין נטיותיו הפסיכוטיות לבין תדמית הילד הטוב בה הוא משתמש בכדי לנסות ולשכנע את חבר המושבעים, מוצג רק הצד החביב שלו. כאילו מישהו יראה את הסרט ויחשוב "הי, אולי באמת סתם הפלילו אותו". יש אמנם אנשים שזו ההכרות הראשונה שלהם עם הסיפור, אבל זה כמו לראות את אנאקין סקייווקר ולא לחשוב על כך שהוא יגדל להיות דארת' ויידר. זה לא נראה ככה מנקודת המבט שלו, אבל מדובר בצל כל כך גדול, שהוא מופיע על הפוסטר של הסרט.

"זודיאק" מציג מרדף נגד הזמן אחר רוצח שזהותו לא ידועה, "פחד ראשוני" עוסק בשאלה כיצד נשמה תמימה יכולה לבצע רצח נתעב, "אמריקן פסיכו" מציג את המורכבות שבניהול חיים כפולים ו"12 המושבעים" ו"JFK" מטילים ספק בהתנהלותה של מערכת אכיפת החוק ובאפשרות שמאשימים את מי שנוח במקום מי שקשה למצוא. משפטו של טד בנדי לא עושה אף אחד מהדברים האלה. הוא מביא בפנינו אדם הטוען לתמימותו, תוך שאחרים אומרים שעשה דברים איומים וזהו, אין עומק. שום משחק בין גרסאות שיכול באמת לגרום לצופה לפקפק בשיטות החקירה, שום התיחסות לנקודת המבט של אנשי החוק או הקורבנות, שום תצוגת משחק מאתגרת הדורשת להציג שני צדדים כל כך שונים זה מזה, אפילו לא קצת דרמה משפטית כמו שצריך. הסרט טיפה גואל את עצמו כשהוא מתיחס לשכנוע העצמי של ליז, המעדיפה להאמין שלא באמת פתחה את ביתה ואת מיטתה לרוצח סדרתי, אבל גם זה מוצג בצורה שטחית ותוך התמקדות באיך טד מרגיש לגבי זה.

הדמות של טד בנדי היא דמות מרתקת. הוא עשה דברים בלתי נסלחים, אבל יש מקום לחקור את מה שהניע אותו וכיצד הידע האישי שלו במשפטים מסייע לו להגן על עצמו במשפט. סרטו של ברלינגר לא מנצל זאת ומסתפק בעיניים היפות של זאק אפרון ככלי שכנוע. לו הייתה ננקטת גישה אחרת לסיפור, כזו שלא מסתמכת לחלוטין על כך שבנדי לא נראה כמו רוצח, אולי הייתה מתקבלת תוצאה יותר מעניינת. למעשה, כל גישה שהייתה מוסיפה עוד ממד לסיפור הייתה רק עוזרת.

טקס האוסקר ה-75: מבט מוטרד לאחור

 

טקס האוסקר ה-75, אשר סכם את שנת 2002 בקולנוע, היה טקס יוצא דופן לזמנו. מהצד הטכני, זהו הטקס הראשון ששודר ב-HD. המפיקים גם מאוד השתדלו שיהיה קצר יותר מהטקס שקדם לו ואכן, השידור הסתיים בתום שלוש שעות וחצי, מה שמעיד עד כמה הטקס של השנה הקודמת היה ארוך. בנוסף, זו הייתה הפעם האחרונה בה האוסקר הוענק בסוף מרץ. החל מהשנה הבאה, הטקס הוקדם לפברואר מתוך רצון להיות קרוב יותר לסוף השנה החולפת ולרסן במידה מסוימת את היכולת של אולפנים גדולים לדחוף את הסרטים שלהם על חשבון קולנוע עצמאי שמפיקיו לא יכולים לנהל קמפיין יקר וממושך.

היו עוד כמה דברים חריגים בטקס הזה, שנחשב למוצלח בסך הכל ולפתיחה של דף חדש ביחס האקדמיה להפקות חוץ-הוליוודיות. "המסע המופלא" של הייאו מיאזאקי זכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, בעוד פדרו אלמודובר (שהיה מועמד גם על הבימוי) קטף את פרס התסריט המקורי הטוב ביותר על סרטו דובר הספרדית "דבר אליה". אחד המועמדים אותם הביס היה סרט נוסף בספרדית בשם "ואת אמא שלך גם" אותו כתב וביים אחד אלפונסו קוארון. אולי עוד תשמעו עליו.

לצד העניינים הפשוטים האלה, מבט לאחור מגלה טקס קשה לצפיה עבור עיניים מודרניות. לא מסיבות טכניות, אלא בגלל מה שהוא מלמד על זמן התרחשותו. בעוד כל ארוע בסדר גודל כזה יראה אחרת לאורך השנים, טקס האוסקר ה-75 מכיל כמה רגעים מאוד מטרידים שאת המשמעות של חלקם הבנו באמת רק הרבה יותר מאוחר.

 

מה שכולם דברו עליו

הנושא הבוער בחדשות בזמן קיום הטקס, היה הפלישה האמריקאית לעירק. הנשיא ג'ורג' וו. בוש החליט להרחיב את הלחימה נגד אל-קאעידה באפגניסטן אל תוך תחומי ארצו של סדאם חוסיין, באחד הצעדים היותר מעוררי מחלוקת בהיסטוריה של ארצות הברית. לכולם הייתה עמדה בנושא וגם האקדמיה הושפעה מכך. ויל סמית, ג'ים קארי וקייט בלאנשט בטלו את השתתפותם בטקס האוסקר במחאה על המלחמה והייאו מיאזאקי לא הגיע לקבל את הפרס בו זכה, מאחר והופעה באמריקה באותו הזמן התנגשה עם דעותיו הפוליטיות. האקדמיה, מתוך חשש לפעולות נקם של ארגוני טרור, בטלה את המושבים המיוחדים שנמכרו לקהל הרחב סביב השטיח האדום ורבות מהמגישות והמועמדות בחרו להגיע בשמלות צנועות יחסית, מתוך תחושה שלא צריך לחגוג יותר מדי בזמן מלחמה. רשת ABC, המשדרת את הטקס אף הציעה לאקדמיה לדחות את הארוע או לפחות להעביר אותו למקום אחר, אבל האקדמיה סרבה מתוך שיקולים כספיים ומתוך אמונה שההצגה חייבת להימשך.

הרגע הזכור ביותר בהקשר המלחמתי של אותו ערב, היה נאומו של מייקל מור. כאשר עלה לקבל את האוסקר לסרט התעודי הטוב ביותר על "באולינג לקולומביין", מור נצל את הבמה בכדי למחות כנגד הנשיא בוש, לו קרא נשיא פיקטיבי שנבחר בבחירות פיקטיביות ושולח אנשים למלחמה מסיבות פיקטיביות. התגובות המעורבות בקהל, שכללו קריאות בוז לצד מחיאות כפיים, הדגישו עד כמה הנושא היה נפיץ באותו הזמן. העובדה שהשנה, היה מועמד לאוסקר "סגן הנשיא", סרט שאחת הטענות העיקריות שלו מיישרת קו עם דבריו של מייקל מור על הסיבות למלחמה, מראה שהוליווד בחרה צד בסופו של דבר.

 

מה שהיו צריכים לדבר עליו

מלחמה היא דבר מבלבל, במיוחד כשהיא מגיעה שנה וחצי אחרי ארוע הטרור הקשה ביותר בתולדות המין האנושי, וחלק גדול מהציבור שמתווכח לגביה משתייך לדור שלא ידע מלחמה מרובת הרוגים מימיו. עדיין, רשימת המועמדים לאוסקר מעידה על משהו לא פחות רציני שהתנהל מאחורי הקלעים והרבה אנשים ידעו עליו, אבל אף אחד לא דבר על זה.

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היו "שיקגו" (הזוכה), "השעות", "כנופיות ניו יורק", "הפסנתרן" ו"שר הטבעות: שני הצריחים". היה ידוע כבר אז שרומן פולנסקי שביים את "הפסנתרן", לא יכול להגיע לטקס מכיוון שהוא עדיין מבוקש על אונס וחי באירופה מאז סוף שנות השבעים על מנת שלא להישלח לכלא בארצות הברית. על כן, הייתה זו הפתעה כאשר הוכרז כזוכה באוסקר על בימוי. "הפסנתרן" נחשב גם אז וגם היום לסרט מעולה, אבל התחושה כאשר נשמעו המילים "והאוסקר הולך ל… רומן פולנסקי", הייתה שהוליווד החליטה על דעת עצמה להחיל סעיף התישנות ושהסרט מצדיק הענקת פרס לעבריין מין נמלט. הפרס לבסוף נשלח אל פולנסקי והוענק לו מחוץ לתחום השיפוט של ארצות הברית. שנים לאחר מכן, בוטלה חברותו של פולנסקי באקדמיה כי הגיעו למסקנה שבכל זאת עבר קו אדום שלא סולחים עליו. למה נזכרו להעניש אותו כל כך הרבה זמן לאחר שהוענק לו פרס? בגלל מה שלא דברו עליו ב-2003.

שלושה מחמשת המועמדים שהזכרתי קודם, הופצו בידי חברת מירמקס, שנחשבה בזמנו לכוח המשפיע והמניע בהוליווד. ראשי החברה, בסיוע כספי של חברת וולט דיסני, נהנו מחופש פעולה ומגב כלכלי יוצאי דופן בכל הנוגע לשיווק סרטים וקידומם לאוסקר. הזכיה של "שיקגו", לצד המועמדויות של "השעות" ו"כנופיות ניו יורק", היו התוצאה של הכוח הזה. 60% מהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הופצו בידי אותה חברה. במידה ואתם לא יודעים מי עמדו בראש מירמקס באותו הזמן, אלה היו שני אחים בשם בוב והארווי ויינסטין.

עכשיו נופל האסימון, אבל תזהרו לא להרים אותו כשהארווי בחדר. ההדחה של רומן פולנסקי מחברותו באקדמיה הייתה חלק מתהליך התפכחות שהחל לפני כשנתיים וחצי, כאשר נחשפו האשמות כלפי התנהלות מינית טורפנית מצד הארווי ויינסטין. עוד ועוד עדויות עלו על כך שנצל את כוחו ומעמדו בכדי לאיים על נשים אותן תקף מינית ועל כל מי שחשב לצייץ משהו בנושא. בעקבות החשיפה, היה ויינסטין לאדם השני בהיסטוריה שחברותו באקדמיה בוטלה (הראשון היה השחקן קרמיין קרידי, שסייע בהפצת עותקים פיראטיים של סרטים) ונחשפו סיפורים נוספים על אישים מוכרים בתעשיית הקולנוע שהיוו סכנה לסביבתם.

הרבה אנשים ידעו על כך במרץ 2003 ופחות או יותר כולם שתקו. בין אם מדובר במקורבים להארווי ויינסטין שרצו להגן עליו, אנשים שהיו חייבים לו את הפריצה שלהם ולא רצו לירוק לבאר ממנה שתו, כאלה שאוימו בידי ויינסטין שהקריירה שלהם תגמר ברגע שיפתחו את הפה, או אפילו נשים שהותקפו בידיו וחששו שאם ידברו על כך, יהיו קרבן להתנכלות ולחרם מצד מפיקים. שלא לדבר על האופן בו יוצגו בתקשורת. ב-2003, העולם היה אובססיבי לא רק לגבי מלחמה, אלא גם לגבי סקס. אחרי הפוריטניות של שנות השמונים והחשיבות העצמית של שנות התשעים, תעשיית הבידור של המילניום החדש רק רצתה לדעת כמה צריך לשלם להאלי ברי על מנת שתחשוף את שדיה לעיני המצלמה. לא דברו על כך שכאשר ברי העניקה את האוסקר לשחקן הטוב ביותר לאדריאן ברודי, לא הייתה לה שום ידיעה על כך שהוא עומד לנשק אותה כחלק מחגיגת הנצחון. התייחסו לזה בתור בדיחה, משהו שעושים זוכים צעירים ברגע הגדול והמרגש בחייהם ואם בא לו לנשק את המגישה באותו רגע, שילך על זה. לא חשבו על כך שהאלי ברי למעשה הותקפה על הבמה. היא לא תאמה מראש עם ברודי שאם יזכה, יקבל נשיקה. היא לא הבטיחה נשיקה לזוכה ובראיונות מאוחרים יותר, אמרה שהייתה בהלם וזרמה עם הנשיקה רק כי לא ידעה כיצד להגיב.

אם מישהו היה עולה לקבל אוסקר ומנשק את המגישה ללא הסכמתה כיום, הייתה נגרמת שערוריה והוא היה צריך לעבוד קשה מאוד בכדי לסלק מעצמו את הכתם המלווה התנהגות שכזו. במרץ 2003, עיקר התגובות לאדריאן ברודי היו "איזה גבר". הוא גם זכה באוסקר על המועמדות הראשונה שלו, גם עשה זאת בגיל הצעיר ביותר בתולדות הקטגוריה, גם גבר על ארבעה מועמדים ותיקים ומנוסים שלכל אחד מהם לפחות אוסקר אחד מקודם, וגם נשק על הפה את אחת הנשים היפות בעולם. זה אולי זניח ביחס לדברים אחרים שהוזכרו בפוסט הזה, אבל קחו בחשבון שמדובר בדבר הפחות מזיק מכל מה שכתבתי כאן. זה הטקס שבו הארווי ויינסטין היה מועמד כמפיק על אחד מחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר והיה חתום על הקידום של שניים נוספים. זה הטקס שבו אנס מורשע שנמלט מהחוק כבר 25 שנה הוכתר כבמאי הטוב ביותר. זה הטקס שבו מלחמה בעירק גרמה לעיתונאים להתאכזב מכך שיש הפעם פחות מחשופים ביחס לשנים קודמות.

 

ובכל זאת משהו טוב

המקרה של הארווי ויינסטין הוא, אני מאוד מקווה, חריג בהקפו. בדרך כלל, כשהאקדמיה עושה כבוד למישהו, זה מתוך אמונה שהוא ראוי לכך ולפחות כיום, היא ממהרת להתאים את עמדותיה למציאות. כך, למשל, קייסי אפלק לא הוזמן להעניק פרס שנה לאחר שזכה, בעקבות אישומים כנגדו על תקיפה מינית. לצד רומן פולנסקי, גם ביל קוסבי סולק מהאקדמיה בעקבות הרשאתו באונס ואין שום סיבה לחשוב שאותה גישה לא תנקט כלפי מי שעוד יתגלו כטורפים מיניים.

למרות הסודות שרחשו מתחת לפני השטח והמלחמה החמה שהסיחה את הדעת מהם, טקס האוסקר ה-75 גם היה סימן לכמה שינויים מבורכים בתולדות הפרס. רשימת המועמדים הייתה מעניינת ומגוונת והיה מקום לסרטים נסיוניים כמו "אדפטיישן" ו"דבר אליה" ברשימת הזוכים. ניקול קידמן פתחה את הדלת למה שנחשב כיום קלישאה – שחקנית יפה שמכערת את עצמה על מנת לזכות בהערכה ביקורתית, אבל זה עבד לה והיא הוכיחה שערכה נמצא הרבה מעבר למראה החיצוני. הזכיה של "שיקגו" הייתה שינוי מרענן לאחר שנים בהן האקדמיה בחרה שוב ושוב בסרטים מדכאים ומטיפנים, וראיה לכך שיש מקום גם לקומדיות ולסרטים מוזיקליים להתמודד על הפרס ברצינות. "הפסנתרן", למרות האנשים הבעיתיים המעורבים בו, נחשב עד היום לאחד הסרטים היותר טובים שהיו מועמדים לאוסקר במאה הנוכחית וכמה שלא נעים להודות בכך, פולנסקי וברודי בהחלט הציגו עבודה ראויה להערכה, גם אם מעשיהם מחוץ לסט הצילומים הצדיקו החרמה.

נוסף על כך, רגע לפני הקדמת הטקסים לחודש פברואר, שני סרטים דוברי ספרדית התחרו על פרס התסריט המקורי, כאשר אחד המועמדים הפך מאז לאחד הבמאים המוערכים בעולם. הייאו מיאזאקי, מפיק האנימציה החשוב ביותר מאז וולט דיסני, היה לזוכה השני בתולדות קטגוריית סרט האנימציה באורך מלא, מה שעזר לבסס אותה כקטגוריה רצינית עם סטנדרטים גבוהים. אמינם זכה על השיר המקורי הטוב ביותר בזכות "Lose Yourself" מתוך "8 מייל", שיר ההיפ-הופ הראשון שבכלל מועמד לאוסקר.

האירוניה הצורמת היא שבטקס הזה, הייתה נוכחות גבוהה מהרגיל לסרטים המציגים נקודת מבט נשית. לצד "שיקגו" ו"השעות", היו מועמדים לפרסים שונים גם "הרחק מגן עדן", "פרידה", "החתונה היוונית שלי", "לילו וסטיץ'" ו"אי שם באפריקה" שכולם הביאו קול נשי לקדמת הבמה. למרבה הצער, חלק גדול מהיצוג הנשי היה בזכות הקידום הדורסני של האחים ויינסטין, אבל חשוב לזכור שלכל אחד מהסרטים האלה יש קיום משל עצמו וסביר להניח שהיו מגיעים לתשומת לב האקדמיה גם בידי מפיץ פחות זדוני.

הטקס שהתנהל על רקע מלחמה שקרעה את דעת הציבור לשניים ושנתה ללא הכר את הפוקוס בפוליטיקה האמריקאית, התנהל בעצם גם על רקע טרור מיני שהושלט בידי אחד האנשים החזקים בתעשיה. לא כולם ידעו מזה, אבל רבים ידעו ושתקו. כעת, כשהאמת ידועה לכל, אי אפשר להסתכל על הארוע הנוצץ הזה באותו אור. אפשר ללמוד ממנו הרבה על הוליווד של התקופה, אבל קשה להביט ולא לחוש בושה על כך שלא הבנו מה קורה בזמן אמת.

ביקורת: ואן גוך: בשערי הנצח

 

וינסנט ואן גוך הוא, שלא מבחירתו, נער הפוסטר של דמות האמן המיוסר. אחד הציירים המפורסמים והמשפיעים בכל הזמנים, שהיה אלמוני בתקופתו, חי בעוני והצליח כל חייו למכור רק ציור אחד. אדם רווי סבל והפרעות נפשיות שגבו ממנו מחיר יקר וכנראה שגם את חייו. הג'ינג'י עם הזקן שכל אחד בעולם המערבי נתקל לפחות פעם אחת בדיוקנו, אבל גם שכניו לא חשבו שיצא ממנו משהו. מאה שנים לאחר מותו, ציוריו שווים עשרות מיליוני דולרים, אבל בתור ערירי נטול צאצאים, לא הותיר אחריו מי שיאסוף את הסכום בשם המשפחה.

הטרגדיה שהיא חייו של ואן גוך עומדת במרכז "בשערי הנצח", סרטו של ג'וליאן שנאבל. כמי שבעצמו עוסק בציור, שנאבל הושפע לא מעט מסגנונו של ואן גוך, המאופיין במשיחות מכחול מהירות ועבודה ללא הפסקה, כמו נסיון ללכוד מראה כלשהו באותו הרגע, מבלי להסתכן באפשרות שישתנה פתאום והרגע יאבד לנצח. שנאבל אמנם מפורסם בעיקר בזכות עבודתו כבמאי (במיוחד בזכות הסרט "הפרפר ופעמון הצלילה"), אבל קשה לחשוב על מישהו מתאים יותר ליצור סרט ריאליסטי על אמן, מאשר מי שעוסק באותה אמנות בעצמו. עד שנזכרים כמה סוריאליסטיים הסרטים שאנדי וורהול וסלבדור דאלי היו מעורבים ביצירתם.

וינסנט ואן גוך, אשר נדחה שוב ושוב בידי גלריות וסוחרי אמנות בפריז, מחליט לעזוב את העיר הגדולה. בעידוד חברו פול גוגן, ואן גוך נוסע דרומה, אל עבר הכפר, שם יוכל לצייר בשקט טבע ורועות צאן. ההתרחקות מהערפילים והבורגניות של פריז אכן מעניקה לואן גוך שלוה זמנית, אולם הוא עדיין מתקשה לתקשר עם האנשים סביבו ומוצא עצמו מומלץ לאשפוז במוסד לחולי נפש יותר מפעם אחת. זאת בעוד גוגן מקסים את הנשים ומבוקש בידי אספני האמנות.

ואן גוך נתמך כספית בידי אחיו, תיאו. חרף עבודתו כסוחר אמנות, גם תיאו לא מצליח למכור את ציוריו של וינסנט, אך מבטיח שתמיד יעמוד לצדו. תיאו יודע שוינסנט גאון. גוגן יודע שוינסנט גאון. אפילו וינסנט יודע שהוא גאון. אז למה כל מי שמביט בציוריו חש מיד באי-נוחות ומבקש לראות משהו של דגה או מאנה במקום?

בשערי הנצח הוא סרט שמאתגר לעשותו, מכיוון שעליו לעמוד בשתי משימות לא פשוטות. האחת היא להציג את העולם דרך עיניו של צייר מבריק, בעוד השניה היא להציג את העולם דרך עיניו של אדם מעורער בנפשו. מאחר ושתי נקודות המבט האלה הן של אותה דמות, ג'וליאן שנאבל התבקש לשלב את שתי הגישות בכדי להסביר גם מה עושה את ואן גוך לצייר כל כך מיוחד, וגם כיצד הסבל האישי שלו השפיע על חייו ועל יצירתו.

שנאבל בהחלט מנסה לעשות זאת, אולם נראה שהוא נמנע מללכת עד הסוף עם גישה כלשהי. השימוש בצבע הצהוב לאורך הסרט מנסה להראות כיצד ואן גוך הרבה להשתמש בצבע זה בציוריו, כאילו כך ראה את העולם. הרעיון עצמו מעניין, אולם אינו עקבי וחלק גדול מהזמן, הסרט מצולם בכלל באור טבעי ובמגוון צבעים אחרים. אם כל הסצנות המוצגות דרך עיניו של הצייר היו צבועות בצהוב, היה אפשר לראות בכך נסיון להצביע על מקור ההשראה שלו, כפי שנעשה בסרטים כמו "פרידה" ו"מר טרנר", הבונים סצנות סביב תמונה שנחרטת בראש האמן והופכת בעקבות זאת ליצירה מוכרת. בשערי הנצח עושה זאת רק חלק מהזמן ובכל אופן, אינו מראה את העולם כציור של ואן גוך, אלא מסביר שהציורים יוצאים כפי שהם יוצאים בגלל חפזון וחוסר הקפדה על כללים בסיסיים.

ההסבר הזה הוא חלק מגישה בעייתית שאופפת את הסרט. ג'וליאן שנאבל בברור מעריץ את וינסנט ואן גוך, מה שמוביל אותו לאמץ מדי פעם תאוריות פחות מקובלות אודות המניעים להתנהגות אלימה מצדו. הסרט אינו מכחיש שיש לואן גוך בעיות נפשיות, אולם הוא מקטין אותן כך שחלקן נראות יותר כמו אי-הבנה מאשר כמו ביטוי לערעור מנטלי. על כן, חלק גדול מה"טרוף" של ואן גוך מוצג דרך שיחות ממושכות בהן הוא מסביר מה הוא מרגיש, במקום שנראה ביטוי לכך בהתנהגותו או בנקודת המבט שלו. למעשה, וינסנט ואן גוך של הסרט הוא אדם אינטליגנטי, רגיש, מתחשב ורהוט. אני לא יודע איך היה האמן האמיתי, אולם כאשר הפסיכוזה שלו מתבטאת בעיקר בכך שהוא מספר עליה באופן שקול וסבלני, קשה יותר להבין כיצד היא משפיעה על התנהלותו בעולם.

זה מוזר שאדם כמו שנאבל, העוסק בציור ומעריץ את התפיסה החזותית של מושא סרטו, מביים סרט שכל כך מתחמק מלהתנהג כמו ציור. מעבר לכך שהרבה דברים נאמרים בעל פה במקום להיות מוצגים על המסך, הקנבס עליו הבמאי מצייר את הסרט, גם הצילום של בנואה דלהום בוגד בעקרונות המדיום. המצלמה מוחזקת רוב הזמן ביד ומתנדנדת אנה ואנה כאשר היא מלווה את הדמויות. אם מישהו רץ, גם הצלם רץ ואם מישהו יושב, דלהום ממשיך לטלטל את המצלמה ולעתים אף מסובב אותה על צדה. אפשר לטעון שמדובר בנסיון להציג עד כמה העולם מעוות וחסר שקט עבור ואן גוך, אבל זה עדיין סרט על צייר. אם יש דבר אחד שמאפיין בוודאות את עבודתם של ציירים, זה שהתמונה לא זזה כל הזמן, אלא מציגה את הפרטים הרלוונטיים מנקודת מבט סטטית. זה לא שואן גוך צייר נופים ופורטרטים ריאליסטיים בהם דאג שכל משיכת מכחול נאמנה למציאות ואף צבע אינו חורג ממה שנמצא לנגד עיניו, אבל הוא עדיין ישב בשקט כשצייר, כי היה לו חשוב שיצליחו להבין מה מצויר.

על הצד החיובי, וילם דפו עושה עבודה נפלאה בתפקיד הראשי. זו לא חכמה עבורו, מדובר בשחקן שנכנס במלוא הרצינות לכל תפקיד, ולרוב מבצע אותם במיומנות מרשימה. גם כאן הוא מצטיין, עם גילום וינסנט כטיפוס מלא אהבה לחיים, שאינו יודע להתמודד כמו שצריך עם סרוב. הוא אינו נעים לסביבתו, בלי להתאמץ יותר מדי. דפו פשוט מעניק לואן גוך קמצוץ של חריגות שנסתר מהעין, אבל עדיין מורגש באוויר סביבו. זה מרשים במיוחד בהתחשב בכמה שדפו הוא ליהוק שגוי לחלוטין לדמות. וינסנט ואן גוך מת בגיל 37, בעוד וילם דפו כבר נכנס לשנות השישים של חייו כאשר הסרט צולם. זה גורם לדיסוננס בין האופן בו ואן גוך מתנהג, כמו צעיר נאיבי וחסר נסיון שאף אחד לא שמע עליו, לבין המראה המבוגר והמנוסה של השחקן המגלם אותו. וילם דפו שחקן טוב, אבל זה לא מסביר את ההחלטה לתת לו לגלם דמות שגילה כמעט חצי משלו, בזמן ששאר הדמויות מגולמות בידי שחקנים בגילאים קרובים יותר לשלהן. למעשה, רופרט פרנד, המגלם את תיאו ואן גוך, הוא עכשיו בן 37. זאת אומרת שבזמן הצילומים, הוא היה בדיוק בגיל של וינסנט ואן גוך בתקופה המתוארת. למה הוא לא לוהק לתפקיד הראשי? ברור שגם אני לא הייתי מוותר על הזדמנות לעבוד עם וילם דפו, אבל יש מספיק תפקידים אחרים שהיה יכול לגלם.

אין רע בקיומו של בשערי הנצח. לצד הופעת משחק טובה של דפו, הוא נהנה משחזור תקופתי משכנע, פסקול נעים לאוזן ותחושה שהושקע מחקר רציני ביצירת האווירה בה אמן משמעותי כמו וינסנט ואן גוך נותר אלמוני. אולי הוא עבד בסביבה הלא נכונה, איפה שאנשים לא מעריכים חדשנות. אולי מצבו הנפשי מנע ממנו להתחבר לאנשים הנכונים. אולי בכלל האשמה היא בתיאו שלא הצליח למכור את ציוריו. יש הרבה אפשרויות וסרטו של שנאבל מתעכב על חלקן ומציע מגוון הסברים מבלי לכפות מסקנה אחת. הוא אינו מסתיר את אהבתו לואן גוך, אבל לפחות עושה זאת בצורה בה אפשר להבין מהיכן האהבה הזו נובעת ולמה כל כך חשוב לשנאבל לחלוק אותה עם העולם.

חסרונו של הסרט הוא בהעדר הנכונות להתחייב לשום דבר. המחלה של וינסנט מוצגת בשיחות רגועות ולא דרך התנהגות שעלולה להפוך להרסנית או אלימה. הקרבה שלו לתיאו משוטחת, אף על פי שהיה מקום להרחיב על טיב הקשר בין האחים. ההשראה של ואן גוך לכמה מציוריו המפורסמים ביותר מיוצגת בידי אור צהוב איתו הצלם של הסרט בקושי מצליח להתמודד, במקום להראות את רגעי ההשראה כיותר מהחלטה אימפולסיבית לצייר משהו. וילם דפו מצוין בתפקיד הראשי ובו זמנית מסיח את הדעת יותר מדי. כך גם סוף הסרט שבחר נרטיב מפוקפק במקום מה שנחשב בעיני רוב העולם לאמת ידועה. אין ספק שהושקע הרבה רצון טוב ביצירת בשערי הנצח, הוא רק לא תמיד מוסב לנתיבים הנכונים. התוצאה היא ערבוביה של רגעים טובים עם רגעים מביכים, שכולם מוקפים סרט על ציור המתעקש לדבר במקום להראות.