ביקורת: פאלם ספרינגס

 

יש סרטים שהפכו לכל כך איקוניים, שגם אם אינם הראשונים לעסוק בנושא מסוים, הם נתפסים בתודעה כנקודת ההשוואה לכל הפקה עתידית שתכיל רעיון עלילתי דומה. כך למשל כל סרט שיעסוק בנסיון להשיב מישהו מהמתים באמצעים מדעיים, יעמוד בהשוואה ל"פרנקנשטיין" מ-1931. כל סרט שבמרכזו מסע בזמן, נידון לכך שיחפשו בו הקבלות לסדרת "בחזרה לעתיד", וכל סרט שיש בו דמות הסובלת מאבדן זכרון לטווח קצר, ישר חושבים עד כמה הוא כמו "מוצאים את דורי".

בזאת נצלתי את הקרדיט האחד שהיה לי לבדיחת "ברוקלין 99" בפוסט הזה.

במהלך העשור האחרון, הופיעו על המסך ובשרותי הסטרימינג כמה סרטים שבמרכזם דמות הלכודה בלולאת זמן. באופן מתבקש, כולם נמדדים ביחס ל"לקום אתמול בבוקר", הסרט המפורסם והאהוב ביותר שהשתמש בקונספט. "קצה המחר"?, זה לקום אתמול בבוקר באקשן. "מז"ל טוב"? לקום אתמול בבוקר באימה. עכשיו הגיע תורו של "פאלם ספרינגס" לעמוד למבחן, איך הוא בתור לקום אתמול בבוקר בקומדיה רומנטית.

ניילס מתעורר בבוקר החתונה של טאלה. הוא לא ידיד קרוב של המשפחה והם מכירים אותו רק בתור החבר של מיסטי, בעקבותיה נגרר לארוע המשמים בפאלם ספרינגס, אבל ניילס יודע עליהם הכל. הוא מעביר את היום בשתיה בברכה, תחושת ריחוק מזוגתו, עוד שתיה, ולבסוף החתונה עצמה. למרות שאינו טורח להתלבש במיוחד לארוע, ניילס נושא נאום שכובש את כולם ואז הולך לשתות עוד קצת. הוא פונה לשרה, אחותה של הכלה והכבשה השחורה במשפחה. שרה נחשבת מבוכה להוריה, מה שמשתקף בחוסר הנוחות שלה מתפקיד השושבינה והמרמור הכללי שמלווה אותה לאורך הערב. עם זאת, ניילס מצליח לעורר בה סקרנות והשניים מתרחקים לעבר נקודה מבודדת במדבר. הרגע האינטימי מופר בידי אדם מסתורי שמבריח את ניילס לתוך מערה מסתורית.

שרה מתעוררת בבוקר החתונה של טאלה.

אחת השאלות הגדולות לגבי עלילת "לקום אתמול בבוקר" היא על פני כמה זמן היא מתפרשת. אמנם הדמות הראשית חוזרת שוב ושוב על אותו יום, אבל בנסיון לגלות כמה שעות חיים במצטבר שוה החזרה הזו, הגיעו הבודקים לתשובות מגוונות החל מכמה חודשים ועד לאלפי שנים. פאלם ספרינגס לא מנסה לספק תשובה משום שבניגוד לסרטו הקלאסי של הרולד רמיס, הוא מתחיל כשלפחות שני אנשים כבר אבדו ספירה לגבי מספר הפעמים בהן התעוררו באותו יום, ודמות שלישית שחווה זאת לראשונה מתחילה ספירה משל עצמה. זו לא תופעה שפוקדת אדם אחד, אלא מצב שאנשים נוספים יכולים להיתקע בו ועל כן, אין טעם בחישוב הזמן. ניילס רק יודע שעבר את אותו היום עשרות אלפי פעמים, אם לא יותר, וכל נסיון לצאת מהלולאה הסתיים בכשלון. אלה החיים שלו ומעכשיו, גם של שרה.

כאן מתחילה הדינמיקה המעניינת בין הדמויות הראשיות. ניילס כל כך מנוסה בחזרתיות, שכבר לא נותרו דברים נסתרים ממנו, בעוד שרה לומדת הכל מאפס, ואיתה גם הצופים. עבור ניילס, יש ברכה בכך שהוא לא לבד לאורך היום ויש לו עם מי לשתף את העולם המצומצם גאוגרפית שעומד לרשותו. עבור שרה, זו קללה שטומנת בחובה הזדמנות מפתיעה להכיר את עצמה מחדש ולייצר נקודת מבט חדשה על החיים הדפוקים שלה. ליתר דיוק, היא מגלה עד כמה היא לא האדם הדפוק ביותר שהגיע לחתונה. מכיוון שהמפגש בין השניים בתחילת הסרט מתבסס על שאלה של האם יהיה ביניהם משהו או לא, התחושה הזו נכנסת יחד עם שרה ללופ ומשפיעה על המשך הקשר עם ניילס.

יש בסרט נקודות מעודנות שנעשות ברורות יותר ככל שמתגלים פרטים נוספים. הסקס הפתטי בין ניילס למיסטי בתחילת הסרט, השנאה של שרה לחדר בו היא מתעוררת ואפילו מחמאה גנרית שנאמרת בנוכחותם בחתונה, כולם זוכים למשמעות נוספת ככל שהסיפור מתקדם. עם זאת, התסריט הוא גם הנקודה החלשה של הסרט. למרות שפאלם ספרינגס מספיק מודע לעצמו בכדי לענות מראש על שאלות שעלולות לצוץ לגבי לולאת הזמן ומכיל רגעים שזוכים למשמעות עמוקה יותר בהמשך, הוא גם מפספס לא מעט הזדמנויות להפתיע ולחדש. התסריטאי אנדי סיארה מנסה לשלב תובנות רציניות לגבי החיים בין רגעי הקומדיה, אבל הוא אמין יותר דווקא כשהדמויות נוטות לניהיליזם ומאמינות שאין מטרה לקיום. כל נסיון להסביר מה קורה, או לייצר התקדמות לעבר פתרון, נראה כאילו סיארה לא באמת חשב לעומק על המכניקה של לולאת הזמן ומהר לשנות נושא ולהסיח את הדעת בשיחה על רגשות. זה לא בהכרח רע אם הסחות הדעת עובדות, אבל פאלם ספרינגס לא מספיק פרוע בכדי להשכיח את הגורם המאוד מורכב שמניע את העלילה.

דוגמה לכך היא בדמותו של רוי, האדם הנוסף שנתקע בלולאת זמן. הוא מנסה להרוג את ניילס, אולי מתוך נקמה על כך שלא מנע ממנו להיתקע, אולי בשל בעיה נפשית ואולי מתוך הנאה מציד אנשים בסגנון ואן פלט מ"ג'ומנג'י". למרות שהוא יכול להופיע בכל רגע ולירות בניילס חץ, או לנסות לדרוס אותו עם בולדוזר, רוי נעלם למשך רוב הסרט. הוא קיים בעיקר כדי להראות שגם חיי נצח מכילים סכנות, רעיון מיותר בסרט שבאותה נשימה מסביר עד כמה ההשלכות של קיום נצחי הן איומות גם ככה. בתחילה, נראה שרוי יהיה חלק משמעותי מהסיפור, אולי תוספת אקשן ומרדפים משעשעים, אבל רוב הזמן סיארה שוכח מקיומו ומחזיר אותו רק אחרי שכמעט שכחנו מקיומו.

גם הדברים שניילס ושרה לומדים בעקבות החזרה המתמשכת לא משולבים בתסריט בצורה מעניינת. אם "לקום אתמול בבוקר" או "קצה המחר" התבססו על כך שהדמות הראשית לומדת כל פעם עוד קצת על ארועי היום שחוזר על עצמו ומתקרבת בכך להשגת שינוי, פאלם ספרינגס מאוד חסכוני בלמידה מועילה. הוא נזכר בשלב מסוים להראות מה היתרון בזמן בלתי מוגבל, אבל נראה שניילס העביר מי יודע כמה זמן רק בללמוד עד כמה האנשים סביבו גרועים וקלים להשפעה. במילים אחרות, היה לו נצח להתנסות ולטעות וההתפתחות הכי רצינית שעבר הייתה להפסיק להגיע לחתונה בחליפה.

למרות זאת, מדובר בסרט חביב שגם מצליח ממש להצחיק לפעמים. אין הרבה בדיחות של צחוק בקול רם, אבל החיוך נשמר לאורכו. למרות שהיה מקום לתסריט משויף יותר ולשימוש יותר מתוחכם בלולאת הזמן כאמצעי סיפורי, פאלם ספרינגס הוא סרט פיל-גוד שמצליח להעלות חיוך, אפילו אחרי שנאמרים בו משפטים מאוד מבאסים על מהות הקיום. אנדי סמברג וקריסטין מיליוטי מעניקים חיים לדמויות הראשיות והכימיה ביניהם שומרת על המתח המיני בין ניילס לשרה אמין. בלי להיות חדשני בשום צורה, או להעז להתפרע באמת, זו עדיין חוויית צפיה נעימה שמחדירה קצת תקוה בזמן בו היא נחוצה במיוחד. כשכל יום נראה אותו דבר ואין לאן לברוח, הסרט מזכיר שאפשר למצוא משהו יפה בשותפות לצרה.

ביקורת: תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

 

יש שני סוגים של אנשים שצופים באדיקות בתחרות האירוויזיון: אלה שנהנים מהמוזיקה, ואלה שנהנים למרות המוזיקה. אני משתייך לקבוצה השניה. רוב השירים המתחרים, ולמען האמת גם רוב הזוכים, חולפים לידי ולא נשארים לי בזכרון, אבל תהיו בטוחים שאעריך את מי שמעלה לבמה רקדן בתחפושת גורילה ללא סיבה נראית לעין. העניין הוא שגם אם כותבים שיר סופר קליט, הוא עדיין רק אחד מתוך ארבעים ומשהו שמנסים להשיג את תמיכת הקהל במגבלת זמן של שלוש דקות. זה מביא לכך שחלק מהמדינות מחפשות גימיקים שיעזרו להבדיל את ההופעה משאר המתחרים, בין אם זה משהו שקשור לתלבושת ולמגדר של המבצע.ת, לבין אם מדובר בהפקת קליפ שלם על הבמה, כולל כוריאוגרפיה מוגזמת ותפאורה שנראית יותר כמו הבית של ברבי, לו עוצב בידי ה.ר. גייגר.

האמת היא שזה לא כזה משנה. הופעה יוצאת דופן יכולה לעזור לעלות לגמר, או להפוך למם פופולרי, אבל הזוכה הוא עדיין השיר שהכי הרבה אנשים מתחברים אליו. זה אפילו יותר בולט כיום, כשכל המתחרים זמינים לשמיעה לפני התחרות וההימורים על הזוכים מתחילים יותר מחודש לפני התחרות. גם הגימיק הכי מוגזם מלווה שיר שחובבים אמיתיים שמעו כבר עשרות פעמים. אפשר לטעון שפינלנד זכתה כי לורדי הם מופע כל כך גרוטסקי עם שיר כל כך לא אירוויזיוני, שפשוט אי אפשר היה להתעלם מהם, אבל זה לא מסביר את הזכיה של מריה שריפוביץ' הסרבית שנה לאחר מכן, באחת ההופעות הפחות מיוחדות של הערב, אבל עם ביצוע ווקלי חזק. בסופו של דבר, צריך להודות ש-Hard Rock Hallelujah הוא פשוט שיר שממש כיף לשמוע.

יוצרי הסרט "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", שמטעמי נוחות יכונה מעתה "הסרט על האירוויזיון", השם בו גם ככה יזכרו אותו, הם סוג מיוחד של חובבי אירוויזיון. נראה שהם מודעים למוזרות של חלק מהמופעים, לקשר החזק לקהילה הגאה ולפוליטיקה המקומית שמניעה את בחירת השיר המתחרה בכל מדינה, אבל הם מטאטאים את הנושאים האלה לצד הדרך בכדי לנסות לשווק פסקול של שירים שהיו יכולים להתחרות בתחרות האמיתית. אני מניח שזה קשור לשיתוף הפעולה של ההפקה עם איגוד השידור האירופי, שלא מעוניין שהסרט על האירוויזיון ילכלך על התחרות הכי יוקרתית שלו.

פאייר סאגה הם צמד מוזיקלי מהוסאוויק, שהוא למעשה כפר דייגים באיסלנד, כמו הקלישאה החביבה על שדרי ספורט ישראלים משנות התשעים. חברי הצמד, לארס אריקסונג וזיגריט אריקסדוטיר (כנראה לא אח ואחות), חולמים לייצג את מדינתם בתחרות האירוויזיון. ליתר דיוק, לארס חולם על זה, בעוד זיגריט חולמת בעיקר על לארס. התמקדותו של לארס בתחרות עושה אותו עיוור לרגשותיה האמיתיים של זיגריט וגם הופכת אותו לבושה בעיני אביו ולבדיחה של העיירה. במקום למצוא עבודה אמיתית, הוא מקליט שירים שאף אחד לא אוהב, מעצב תלבושות מגוחכות ומונע מזיגריט את האפשרות לממש את הפוטנציאל האמיתי שלה. מה שהפוטנציאל האמיתי לא יהיה, הסרט קצת לא ברור בקטע הזה.

סעיף טכני שהאיסלנדים אנאלים מכדי להתעלם ממנו, מביא לכך ששירם של פאייר סאגה מתקבל לתחרות הלאומית, שם הם כושלים. אלא שטרופ קומי משומש אחד לאחר מכן, לארס וזיגריט בכל נבחרים לייצג את איסלנד בתחרות האירוויזיון שתערך השנה ב… אדינבורו. זה השלב בו אלו מכם שצופים בסרט כי אמרו להם שהוא צולם בישראל, רשאים לעזוב. חוץ מכמה צילומים של קהל שנערכו אחר כך לתוך הסרט, אין בו שום דבר שצולם במהלך התחרות שנערכה בתל אביב. אפילו הבמה נבנתה מחדש באולפן בלונדון במקום להשתמש בזו שכבר הייתה קיימת בגני התערוכה.

הכח המניע מאחורי הסרט על האירוויזיון הוא ויל פרל וזה מוביל בדיוק לכל הבעיות הצפויות. למרות שמאוד התלהבו ממנו בעבר, נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתחילים להכיר בכך שהרבה מהסרטים של ויל פרל הם די אותו דבר. הוא מגלם מישהו שעוסק באובססיביות במקצוע מסוים, מצליח למרות שהוא אידיוט מוחלט, נכנס ליריבות עם מישהו בעל כשרון זהה אבל תפיסת עולם שונה ועל הדרך יש גם סיפור אהבה עם האחת שמאמינה בו כשהוא נקלע למשבר. זה לא חדש ששחקנים קומיים עובדים לפי נוסחה, מצ'רלי צ'פלין, דרך ג'רי לואיס ועד לאדם סנדלר, חולבים את הנוסחה הזו כמה שאפשר. העניין היא שצ'פלין, לואיס ואפילו סנדלר מעורר המחלוקת, הם בעצמם הסיבה שאנשים צופים בסרט. עד כמה ששמו של ויל פרל שווה הרבה כסף, הוא מעולם לא היה הדבר המצחיק ביותר על המסך. הדמות של האידיוט השחצן היא לא רק מאוסה, אלא גם מונעת חיבור רגשי לסיפור, כי למה שנהיה בעד אידיוט שחצן? פרל מגלם בקומדיות שלו את הדמות שבסרט טוב יותר הייתה בדיחה של כמה שורות וזהו. לצערי, הוא מתעקש שוב ושוב לדחוף את הדמות הזו למרכז העלילה.

במקרה של הסרט על האירוויזיון, לארס הוא שתלטן שמסרב לקחת אחריות ולהפסיק להיות נטל על אחרים, מתעלם מהרגשות של זיגריט ומדעת הקהל בהופעות, דבר שדווקא אמור להיות חשוב למי שמנסה לזכות בתחרות בה נערכות הצבעות מהבית, ולא פעם חושף צדדים אלימים ומזיקים שבנס אינם גורמים יותר נזק לסביבה. הוא לא הנבל בסיפור, אלא הגיבור במין ראיית עולם מעוותת בה האדישות שלו לסבל הזולת היא תכונה מעוררת הזדהות. זה עוד יותר בולט כשאנחנו פוגשים את דמותו של אלכסנדר למטוב, נציג רוסיה לאירוויזיון המחזר אחר זיגריט וככל הנראה לא לבש חולצה מימיו. למטוב נראה מכל בחינה אפשרית כמו האנטגוניסט שלארס יצטרך להתמודד מולו, אבל נעשה פה משהו יותר מתוחכם מזה, כי למטוב למעשה צודק באבחנות שלו. הוא לא אומר שום דבר לאורך הסרט שאינו נכון לגבי הכשרון של זיגריט וזה שלארס מושך אותה כלפי מטה ולא מאפשר לה לבטא את עצמה. הטעות היחידה שלו היא המחשבה שזיגריט רוצה את חיי הזוהר ולא נשארת בעסק רק בגלל לארס. גם חיי ההוללות שלו נראים מקובלים על כל שאר משתתפי התחרות, כך שאפשר להבין למה הוא פופולרי ובנוסף לכל, הוא זמר הרבה יותר טוב מלארס.

זו דוגמה לאופן בו הבניה סביב פרל כגיבור הסרט מכשילה את עצמה. למרות שלמטוב, בגילומו של דן סטיבנס, הוא הדמות המעניינת ביותר כאן, אנחנו אמורים לראות בו מכשול. עד כמה שהוא מורכב  ביחס לדמויות הראשיות, למטוב מאיים על המשך הקיום של פאייר סאגה וזה משהו שהצמד אמור להתגבר עליו. נוצר מצב בו הצורך להצדיק את מיקומו של לארס כדמות הראשית, כי זו הדמות שפרל יצר לעצמו, מביא לכך שהדמויות שמתנהגות בצורה שיותר מקדמת את העלילה ומייצגות את גודלו ויוקרתו של האירוויזיון, נדחקות לתפקידים פחות מרכזיים. זה משפיע לרעה על גודל התפקיד של למטוב, זה משפיע לרעה על פיתוח דמות אביו של לארס (בגילומו של פירס ברוסנן שמפתיע עם מבטא איסלנדי משכנע), זה משפיע לרעה על זיגריט. זה אפילו משפיע לרעה על החבר האחד באיגוד השידור האיסלנדי שלא מעוניין לנצח באירוויזיון. יש שם סיפור שלם שהסרט בקושי נוגע בו. לארס תקוע במרכז העלילה ולא מאפשר לאחרים מרחב פעולה.

ויל פרל הוא שחקן טוב והוכיח זאת שוב ושוב לאורך עשרים השנים האחרונות. רק שהוא שחקן דרמתי טוב, לא קומי. כשפרל מנסה להצחיק, הוא חוזר לשטיקים קבועים, מסביר בדיחות, מגיב בצורה לא החלטית לסיטואציות חריגות ונתקע שוב ושוב עם אותה דמות מעצבנת. בסרט על האירוויזיון, הוא החליט להישאר תמיד בדמות הקומית, גם כשקורה משהו מאוד עצוב שאמור למוטט את עולמו של אדם נורמטיבי. זה אולי היה מצחיק אם התגובות הפושרות היו חלק ממה שמאפיין את הדמות, אבל לאס מגיב באובר דרמתיות למצבים הרבה פחות קשים לאורך הסרט. זה מה שקורה כששחקן שלא מבין שהוא טוב יותר בדרמות מאשר בקומדיות, מעורב במספר הבטים של ההפקה ובונה את הסיפור סביב הדמות הפחות מרגשת בסרט.

ומה לגבי האירוויזיון? איך מוצגת התחרות שידועה בהופעות בלתי נשכחות ובהצבעות גאוגרפיות מעצבנות? בסדר. הסרט מכיל מחוות לכמה מהמופעים היותר בולטים של המאה הנוכחית, כמו גם קטע סונג אלונג בהשתתפות מתחרי אירוויזיון אמיתיים לצד פרל, סטיבנס, רייצ'ל מקאדמס והקול של מולי סאנדן ששולב עם זה של מקאדמס כדי לגרום לה להישמע יותר כמו זמרת מיוחדת במינה. הסצנה הזו, שאינה קשורה ישירות לעלילה ומהווה כולה מחווה לבינלאומיות והאינקלוסיביות של האירוויזיון, היא הרגע הכי טוב בסרט. למעשה, היא מהנה לצפיה גם אם אתם לא יודעים שום דבר על העלילה, כי בסצנה הזו נמצאת כימיה מעולה בין אנשים שתחרות האירוויזיון שנתה את חייהם. גם  המוזיקה המקורית כאן לא רעה וחלק מהשירים בהחלט נשמעים כאילו היו יכולים להתברג בעשיריה הראשונה בתחרות האמיתית. אני חושב שהסרט מפספס הזדמנות לצחוק על המרחק אליו מדינות מוכנות להגיע בכדי לזכות, כמו גם על כך שבמציאות, איסלנד כנראה הייתה מקבלת נקודות מקרובותיה הסקנדינביות בלי קשר לאיכות המופע. ברור שקשה להתעלות על הדבר האמיתי, רק תראו את מופע הסאדו-נפחות האנטי ציוני שאיסלנד באמת שלחה לתל אביב בשביל להבין כמה רף המוזרות גבוה. עדיין, הסרט בהחלט היה מקבל ממני נקודות זכות אם חוץ מחיקוי סביר למופעים באירוויזיון, היה גם מנסה ללכת כמה צעדים רחוק יותר. האירוויזיון, עם כל התאטרליות והרדיפה אחר גימיקים, הוא עדיין ארוע שנשאר מה לצחוק עליו ואיתו. הסרט על האירוויזיון הוא יותר הכרות עם התחרות לקהל חוץ-אירופי מאשר אמירה כלשהי עליה.