ביקורת: שם קוד מ.ל.א.ך.

chkgr8auiaae_op_resize

אולי רק נדמה לי, אבל אני מרגיש שיש עניין מחודש בסרטי ריגול בשנה האחרונה. מאז ינואר, פקדו את מסכינו "קינגסמן", "מרגלת" ו"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", כולם עוסקים בארגונים חשאיים שמנסים להציל את העולם בעזרת סוכנים בשטח שהם גם אנשי ביון וגם מחסלים מקצועיים. השילוב הזה בין עבודה סופר סודית ונטיה לפיצוצי ענק ומרדפים מטורפים באיזורים מלאי אזרחים, לא עובד במציאות, אולם בקולנוע, אם זה מספיק מהנה ומסוגנן, אפשר כמעט להאמין שככה מרגלים אמורים להתנהג.

כעת, מצטרף לרשימה "שם קוד מ.ל.א.ך.", עיבוד לסדרת הטלוויזיה משנות השישים שמטרתה הייתה להביא את הפופולריות של ג'יימס בונד למסך הקטן, בלי להשתמש בשמו של הסוכן המפורסם. אותה השרמנטיות, אותה הנחישות, אותה קשיחות, אותה יכולת המצאה, רק בתקציב נמוך יותר.

1963, בעיצומה של המלחמה הקרה, ברלין מחולקת לחלק המערבי שבשליטת ארצות הברית ולחלק המזרחי שבשליטת ברית המועצות. הסוכן נפוליאון סולו חוצה את החומה על מנת להביא לצד המערבי את גבריאלה טלר, מכונאית רכב (שעובדת עם איפור מלא, משום מה) וכפי שמתברר, גם נהגת חילוץ לא רעה בכלל. זה מתברר לאחר שהשניים נרדפים בידי סוכן סובייטי בעל יכולות פיזיות מרשימות שנחוש להשאיר את גבריאלה בצד המקורי של העיר.

רצו הנסיבות ושני הסוכנים, סולו האמריקאי ואיליה קוריאקין הסובייטי, נאלצים לשתף פעולה על מנת להציל את העולם מארגון ניאו-נאצי שמבקש לבנות פצצת אטום. לשם הרכבת הפצצה, מחזיק הארגון באביה של גבריאלה, כאשר דודה הוא אחד מהמקורבים לאנשים עם האצבע על ההדק. לשם כך, נשלחים שני הסוכנים במסווה על מנת לעצור את המזימה, בעזרת גבריאלה המשמשת כיסוי.

כשסדרת הטלוויזיה עליה הסרט מבוסס הופקה, לא חשבו שיהיה צורך בהרבה אקשן על מנת לרגש את הצופים. אלה היו זמנים אחרים והספיקו כמה יריות אקדח, אגרוף מזדמן ונגינת כלי מיתר על מנת להעביר את האינטנסיביות של המשימה. כיום, הסטנדרטים השתנו ובלי מינימום מרדף מכוניות ברחובות שאינם בנויים לתנועה רבה בעשר הדקות הראשונות של הסרט, אין מה לדבר בכלל על אקשן.

הבמאי גאי ריצ'י אוהב את האקשן שלו מסוגנן. הוא אוהב את הדמויות שלו מבדרות והוא אוהב את המוזיקה שלו בצורת אוסף להיטים. כמו עם "שרלוק הולמס", גם כאן ריצ'י סטה באופן בוטה מהסגנון המאפיין את חומר המקור, כדי ליצור משהו שמתאים יותר לכמויות האדרנלין שהוא חושב שצריכות להיות על המסך. בתחילת דרכו, השוו אותו לקוונטין טרנטינו, כי שניהם עשו סרטים על גנגסטרים לובשי חליפות שמנהלים שיחות חולין לצלילי פלייליסט מוזיקלי מגוון. אלא שבעוד טרנטינו הולך ומושך לכיוון סצנות שיחה ארוכות ואיטיות ואקשן מהיר וקצר, גאי ריצ'י אוהב את הכל מהיר. בתחילת הסרט, זה די מעצבן. כתוביות הפתיחה מטיסות את שמות השחקנים על גבי קטעי עיתונים שנותנים רקע היסטורי, מה שמאוד מקשה להתמקד באחד מהם. לאחר מכן, העריכה החופזנית וסצנת המרדף ברחובות עמוסי אפקטים שלא רונדרו כהלכה, יוצרים את הרושם שריצ'י צריך לקחת פסק זמן ולשבת בצד עד שיעבור לו השוגר ראש.

המצב משתפר ככל שהסרט מתקדם. לא יודע אם אני התרגלתי לקצב של הסרט, או שריצ'י באמת התמתן אחרי הפתיחה הלא ממוקדת, אבל ברגע ששני הסוכנים מצוותים יחדיו, הכל נעשה קל יותר למעקב. עדיין יש מוזיקה מגוונת וקאטים מהירים, אבל המעבר לדגש על שיחות בין הדמויות ולא רק נסיונות להוכיח שהן יכולות להיחלץ ממצבים בלתי אפשריים, בהחלט עושה את הכל ליותר מהנה לצפיה.

חלק גדול מההצלחה קשור לניגוד בין שני השחקנים הראשיים. הנרי קאביל מגלם את סולו, בעוד ארמי האמר הוא קוריאקין. בסדרה המקורית, הסוכן הסובייטי הוא יותר הפוגה קומית לעומת האמריקאי ששולט בעניינים, אולם כאן הם שווים זה לזה ברצינות בה התסריט מתייחס לדמויותיהם. זה מביא למצב בו לא ברור מי יציל את המצב ומי יסבך את העניינים, אם כי בהחלט ברור שסולו הוא השקול והרגוע בין השניים, בעוד קוריאקין הוא הרגשן האימפולסיבי.

מעבר להיפוך הסטריאוטיפים, קוריאקין הוא גם דמות הרבה מוצלחת. סולו הוא סוג של פסיכופת שאינו מוטרד מרגשות ויודע איך לדבר ולהקסים את כולם בהתאם לצרכיו. הוא לא פועל מתוך תחושה של שליחות, אלא כי זו הדרך שלו לחמוק ממאסר על פשעים שבצע לפני שגויס. הסוכן הסובייטי, לעומתו, מנהל כל הזמן מאבקים פנימיים בכדי לא לחרוג מדרישות המשימה ולא לחשוף את זהותו בזמן לא טוב, תוך שהוא משרת מתוך רצון למחוק את הכתם שהותיר אביו על המשפחה. ארמי האמר אמנם שחקן פחות טוב מהנרי קאביל, אך הוא הרבה יותר מעורר הזדהות, מה שגורם לקוריאקין להיות הדמות היותר אנושית מבין השניים. מה גם שלפני הסרט, הוקרן טריילר ל"באטמן נגד סופרמן", בו קאביל מגלם את איש הפלדה, כך שהטענות שלו שקוריאקין הוא זה שנראה יותר מדי כמו סוכן מיוחד ולא כאדם מן השורה, נגועות באירוניה לא מכוונת.

למרות התחלה לא נעימה, שם קוד מ.ל.א.ך. הוא סרט אקשן מהנה שהולך ומתבגר ככל שניתן לו זמן. הוא אולי נמשך רבע שעה יותר מדי והנבלים בו לא מקוריים במיוחד, אבל ההומור והסטייל מפצים על כך. סצנה אחת המערבת משאית וסל פיקניק, היא אולי הטובה ביותר בסרט, דווקא כי היא נוגדת את הסחרור הבלתי נשלט איתו הוא מתחיל.

מבין סרטי הריגול – אקשן שראיתי בשנה החולפת, זה הכי קרוב להודות בכך שהגיבורים שלו אינם טובים במיוחד בכל הקטע החשאי ויעילים יותר כבריונים בשטח. לא שהדבר משמש רעיון מרכזי בעלילה, אבל המשימה הייתה עוברת כנראה הרבה יותר חלק עם סוכנים אחרים וללא מאבקי האגו הקטנים בין השניים. כצופה, הרווחתי מזה קומדיה עם סצנות פעולה מוצלחות וסצנות ריגול לא אמינות במיוחד. מוזר, לרוב זה הפוך. שם קוד מ.ל.א.ך. נאמן לסדרה עליה הוא מבוסס באופן שטחי בלבד וטוב שכך, כי הסדרה התיישנה בצורה לא מחמיאה.

אני לא יודע אם הקצב שגאי ריצ'י העדיף עבור הסרט הוא הבחירה הטובה ביותר. נראה לי שהיה מקום להרגיע לעתים יותר קרובות ולא לדחוף בכח שינויים ביחסים בין הדמויות והסחות דעת שהופכות את המשימה לכמעט נשכחת. באמצע הסרט, הייתי למעשה צריך לעשות עם עצמי חושבים בכדי להיזכר מה הם בעצם אמורים לעשות, חוץ מלריב ולהקניט אחד את השני, תוך חיכוכים לא רצויים עם האוכלוסיה המקומית. זה מסוג הסרטים שצריכים כמה סצנות לפני שהם נסגרים על סגנון מתאים והחל מאותו רגע, נעשים הרבה יותר מהנים, גם אם מטופשים ולא הכי ממוקדים בסיפור.

מודעות פרסומת

ביקורת: הנסיך הקטן

The_Little_Prince_(2015_film)_poster

אין לי זכרון ספציפי של קריאת "הנסיך הקטן". זה ספר כל כך קלאסי ומצוטט, שאני פחות או יותר מכיר את כולו מבלי שלמעשה עיינתי אי פעם בעותק שלו. אני זוכר בוודאות שנחשפתי לסיפור בגיל צעיר בשני מקומות. הראשון היה סרט מצולם ששודר בטלוויזיה. זה היה כל כך מזמן והופקו לספר עיבודים כה רבים, שאני לא בטוח איזו גרסה ראיתי, רק שהייתי עצוב בסוף הצפיה.

המקום השני, הקליל בהרבה, בו נתקלתי בנסיך הקטן, היה פרק של "קרובים קרובים". מולי מלוהק בניגוד לרצונו לתפקיד הראשי בהצגה והמבוגרים עוזרים לו להתכונן. בזכות הפרק הזה, למדתי איך מזייפים התעלפות כמו שצריך, אבל גם כמה שורות מתוך הספר, בתוספת הערת השוליים המתבקשת "אילן, שושנה".

סרט האנימציה החדש, בבימויו של מארק אוסבורן, לא עוסק בנסיך עצמו, אלא באנשים המודעים לסיפורו ומגיבים אליו. ילדה ואמה עוברות לשכונה חדשה ומרובעת (תרתי משמע), על מנת שהילדה תתקבל לאקדמיה יוקרתית. במטרה להבטיח את העתיד של בתה, האם מתכננת עבורה לוח זמנים מדויק, בו אין אף שניה מיותרת.

השגרה מופרת כאשר הילדה מגלה את הטייס הזקן המתגורר בבית הסמוך. לא רק שהבית המוזר שובר את האופי הקר והמדוקדק של השכונה, גם הדייר משונה במידה מביכה. הוא מספר על דברים לא הגיוניים שקרו לו כאילו היו אמת. הוא משתף את הילדה בסיפור על הנסיך הקטן, אותו פגש בלב המדבר. הנסיך הגיע מאסטרואיד קטן, שם התאהב בשושנה איתה הוא נוהג לצפות בשקיעה. למרות שיש הרבה חורים בסיפור, הילדה ממשיכה לקרוא אותו בשקיקה והיחסים עם השכן מתחממים, כאשר הוא מלמד את הילדה על חשיבותו של הדמיון.

כשזה מגיע להעברת מסר, הנסיך הקטן לא עדין. הוא מציין שוב ושוב כמה נורא להתבגר לפני הזמן ולאבד את מה שהופך כל ילד ליחודי. זה לא מסר שלקוח מהסיפור המקורי ולמעשה, רוב הסרט בכלל עוסק בילדה והטייס ולא בנסיך וקורותיו. הספר הוא יותר השראה לעלילה חיצונית שמתרחשת לאורך חופשת הקיץ. מדי פעם, מופיע קטע מהסיפור המפורסם, אולם הוא מוצג כמשהו שהטייס מספר והילדה מדמיינת על פי האיורים המצורפים, לא כחלק מעולמן של הדמויות. השאלה האם מדובר בהמצאה, או במשהו שקרה לטייס באמת, פתוח לפרשנות וכך גם החלק האחרון של הסרט.

מעריצי הספר עלולים להתאכזב ואף להתעצבן על כך שהסיפור האהוב עליהם נדחק לתפקיד שולי במה שנראה כמו עלילה שגרתית למדי. בנוסף, המערכה האחרונה מספקת פרשנות שלא קיימת במקור ואולי לא תתאים למי שמחפש הצמדות למקור. אני דווקא הרגשתי שמדובר בפרשנות יפה, שמציגה את השינוי שהילדה עברה ולא מנסה להוסיף לספר, כמו שהיא מראה מה קורה אחרי שהוא משנה את חייה של מי שלא ידעה שהיא עוד לא מבוגרת.

האנימציה בסרט מדהימה. הסיפור העיקרי מוצג באנימציית תלת-מימד שנעה בין צבעונית ואנרכיסטית לקודרת ומלאה בזוויות ישרות, בהתאם למצב הרוח. הסגנון מזכיר את הסרטים שבראד בירד ביים עבור פיקסאר, במיוחד בקריקטוריסטיות של האנשים האפרוריים. במקביל, מוצג סיפורו של הנסיך הקטן באנימציית סטופ-מושן המבוססת אחד לאחד על האיורים המקוריים מהספר. זה יוצר אווירה קסומה ומרגשת וחוויה חזותית שתמשוך גם מבוגרים וגם ילדים.

נדיר שסרט אנימציה פונה בצורה כה מוצלחת לכל הגילאים. הוא משחק על הנוסטלגיה של מבוגרים שגדלו על הספר ומציג גישה מאוד בוגרת לזמניותם של דברים ולדרך היחידה לשמר אותם. מצד שני, המסר מספיק קל להבנה והדמויות מספיק מעוררת הזדהות, כך שכל ילד יבין בדיוק מה קורה. הקטעים המציגים את הנסיך הקטן אמנם מבוססים על ספר מאוד לא שגרתי במבנה שלו, אולם קל לעקוב אחריו בהקשרים הנתונים. מעט זמן המסך שניתן לו, מנוצל היטב ומעביר יפה את האווירה הסוריאליסטית של עולם הדמיון.

יש בסרט כמה בדיחות מוצלחות ובובת שועל חמודה להפליא, אבל לפחות חצי מהזמן, הוא דרמתי ומהורהר. זו אותה התלבטות שהייתה לי לגבי "הקול בראש" – האם הסרט יותר קומי או יותר רציני. התשובה היא שילוב של השניים. זה סרט שקשה לצאת ממנו בלי צביטה בלב, בין אם מתוך התרגשות ובין עם מתוך הבנה שמתחת לרגעים הקסומים, מסתתרות כמה אמיתות לא נעימות, מהסוג שהורים תמיד מפחדים לדבר עם ילדים עליהן. יחד עם זאת, ישנם רגעים שמנצלים היטב את הדינמיות שאנימציה מעניקה, לצד בניית דמויות טובה, בכדי לייצר התנגשות קומית.

הנסיך הקטן הפתיע אותי לטובה. זו לא חכמה לקחת את העלילה והעיצוב של הספר ולבנות מהם משהו נעים ומסקרן, אבל מארק אוסבורן לקח על עצמו את האתגר לשלב את הספר בעולם בו אין לנסיך זכות קיום. כולם ממהרים להתבגר ולהתייעל ורק זקן מוזר, עם מטוס עתיק בגינה, זוכר שאפשר גם אחרת. אפשר לגדול ולהכיר בפגעי הזמן, מבלי לשכוח את העבר ואת מה שעשה אותו לכל כך מיוחד. הסרט נע בין שתי קיצונויות, כך שרק דמות אקסצנטרית באמת יכולה להיות קול ההגיון.

עם הרבה רגש, אבל לא יותר מדי, דמויות עמוקות ועיצוב נפלא, מדובר בסרט נעים לעין וללב. הוא לפעמים קצת בוטה ברעיונות שברצונו להעביר, אך מתייחס דווקא לסוגיות כואבות בצורה מעודנת וחכמה. זה סרט שמנסה לייצר הרגשה טובה, לא דרך זיוף והתעלמות מהגיון פנימי, אלא על ידי הכרה בכאב ובנזק שאנשים גורמים לפעמים בלי כוונה, והצגת חלופה מנחמת.

פרק 105 – נמיית הפלטינה

הפרק החדש של הפודקאסט עוסק בשאלות כמו האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות, האם יש סטודנטים מזרחים באוניברסיטת תל אביב ואיך מבטאים סימן תמיהה.
"אני לא מאמין, אני רובוט?!" ואחריו, "בלייד ראנר". שניהם מתוכנתים להכיל ספוילרים.

ביקורת: אני לא מאמין, אני רובוט?!

279642013_poster01.full_resize

אני מניח שהרבה ילדים עוברים את זה. כולם מסביב מתנהגים בצורה מסוימת והילד לא מבין למה. הוא מרגיש כאילו העולם פועל לפי הגיון שונה משלו, אז הוא שואל את השאלה הכי מתבקשת: "אולי אני בכלל רובוט?". עבור ילד מתוסכל חברתית, זו למעשה אפשרות שנשמעת הגיונית. נדמה כאילו משהו בו לא נמצא על אותו גל כמו כל האנשים באיזור, אז הוא מתחיל לדמיין שהסיבה לכך היא שתוכנת במעבדה סודית להרגיש אחרת. אולי זו תקלה מקוללת, אולי רמז לכח-על נסתר. רגע לפני שההגיון מנפץ את הפנטזיה, הילד עוד מספיק לדמיין שיש לו ראיית אינפרה-אדום כמו לטרמינייטור ולעשות קולות מכניים עם הפה בכל פעם שהוא זז.

"אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא מה שקורה כשהתשובה לתהיה הקיומית הנ"ל היא חיובית. דני אמנם כבר לא ילד, אבל הוא נשמה עדינה ורגישה ולא מסוגל לפגוע בזבוב, בעוד העולם קשה ואלים. דני כל כך חביב ומתחשב, שהחברה שלו, נועה, כבר לא יכולה לסבול את זה. היא מבקשת שיקחו זמן בנפרד ויותר דני לא שומע ממנה.

שמונה חודשים לאחר מכן, ברגע של יאוש, מגלה דני את הסוד שהוסתר ממנו כל חייו. הוא רובוט דמוי אדם שתוכנת לפתור סכסוכים בדרכי שלום ולהסתייג ככל הניתן מעימותים אלימים. זו קצת בעיה כאשר מתברר שנועה נחטפה בידי כוחות רשע לא מוכרים. האדם היחיד שיכול לספר לדני על עברו ולנסות לאמן אותו לקראת מבצע ההצלה, הוא גולדשמידט, הבעלים הציני של חברת גולד הייטק, בה דני עובד.

הרבה שאלות עולות כבר בשלב הזה של העלילה וחלקן בהחלט מוצדקות. איך דני לא חשד אפילו לרגע שהוא רובוט עד עכשיו? אנחנו רואים אותו נפצע בתחילת הסרט, אף רופא לא הבחין במשהו חשוד? למה אף אחד לא שם לב כשהוא משוויץ בכוחות ולמעשה מספר לאנשים שהוא רובוט? איך סרט שמכיר בקיומם של מיילים ומסרונים, עדיין מקדיש סצנה שלמה להודעות בתא קולי? מי בכלל עוד משתמש בתא קולי?

על רוב השאלות האלה, עדיף לדלג על מנת להתרכז בסיפור, במיוחד מאחר והסרט נעשה עוד יותר מופרך בהמשך. הוא מנסה להיות קומדיה ומצליח חלק מהזמן. לא כל הבדיחות עובדות, חלקן צפויות מדי, או לא מתוזמנות כראוי, אבל יש לסרט את הניצוצות המשעשעים שלו. גם חלק מקטעי האקשן עשויים טוב, בהתחשב בתקציב הדל, אם כי הייתי אומר שיוצרי הסרט שאפו גבוה מדי בכל הנוגע לשילוב אפקטים. יש דברים שנראים טוב, כמו רובו-נינג'ות ורקעים בהשראת משחקי ארקייד וסדרות אנימה, אבל ניתן להבחין גם בהרבה אפקטים שלא היו מספיק כסף וכח אדם על מנת לשלב אותם בצורה חלקה. אם הייתי יכול להושיב את הבמאים לשיחה בזמן הצילומים, הייתי מציע להם לוותר על אפקטים שלא תואמים את היכולות הטכניות שברשותם. לפני כמה חודשים יצא "אקס מכינה", סרט נוסף על רובוטים דמויי אדם שנעשה בתקציב נמוך, רק ששם השכילו למקד את המאמצים באפקט אחד מסוים ולא לפזר פעלולים זולים לכל אורך הסרט.

בלתי אפשרי לראות את אני לא מאמין ולא להיזכר מיד בכל מיני סרטים שקדמו לו. חלק מהמחוות נראות מכוונות, כמו ל"שליחות קטלנית" ו"מטריקס", בעוד ישנם קטעים שנראים פשוט מועתקים מסרטים כמו "אווטאר" ו"שומרי הגלקסיה". במיוחד שעשע אותי לראות את צחי גראד מתעסק עם כלי עבודה בבקתה מבודדת ביער. מי שיודע, יבין למה.

קל לחלק את הסרט לשלושה חלקים. הראשון הוא דרמה קומית די נדושה על בחור שמתמודד עם לב שבור ומגלה שמדובר בכלל במנוע בוכנה. החלק השני הוא המקום בו היוצרים מרשים לעצמם להתפרע, מכניסים אלמנטים קומיים מטורפים באמת ושמים יותר דגש על אקשן ועל קידום העלילה. החלק השלישי אמור להיות המותח ביותר, אבל הוא נפילה רצינית ביחס לאמצע הסרט. הפתרונות והטוויסטים מוכרים מיותר מדי סרטים אחרים והקומדיה משתלבת הרבה פחות בקלות עם החוויות שעוברות על הדמויות.

אני נותן לאני לא מאמין, אני רובוט?! הנחה על כך שנעשה ללא תמיכה התחלתית מקרן הקולנוע הישראלית (זו הצטרפה רק בשלב מאוחר יחסית) ושהוא מנסה לקדם ז'אנר שאינו מקובל בקולנוע הישראלי. קומדיות וסרטי מדע בדיוני נאבקים על קיומם בתעשיה המקומית, שמבכרת דרמות וסרטים בעלי נופך פוליטי.  אני לא מאמין משתדל ללכת נגד הזרם ולהישאר נאמן לרעיון המקורי שלו, מבלי להתחיל לדבר על המצב. הסרט כל כך מצליח ליצור לעצמו בועה, שהוא גם יוצא די גזעני. אני שונא להיות זה שמציין זאת, אבל כל הדמויות בסרט הן אשכנזיות באופן מובהק, פרט לשני עבריינים שכל תפקידם הוא להטריד את דני ונועה הצחורים. אני מעריך את הרצון של הבמאים גולדברג וזלזניאק לאפשר לסרט להתקיים בתוך כללי הז'אנר שלו, אבל מה נסגר עם כל הגולדשמיטים והברנשטיינים? לא ראיתי כזו נטיה חדה לשמות משפחה מזרח אירופיים מאז אפרים קישון והוא עשה את זה בתור מחאה.

אין לסרט הרבה מה לחדש. הוא מלא ברעיונות שנלקחו ממקומות אחרים, מה שהופך אותו לצפוי חלק גדול מהזמן. זה לא אומר שהוא לא מבדר. כשאני לא מאמין זוכר להיות קומדיה אמיתית, הוא די משעשע והעיצוב מוסיף לאווירת אקשן מדע בדיוני כמו שצריך. המחסור הכלכלי בולט לעין, אבל הושקע מספיק מאמץ על מנת להצדיק בקשה לתקציב גבוה יותר. אני לא חושב שהייתי נותן לגולדברג וזלזניאק לכתוב תסריטים נוספים, לאור חוסר העקביות, החורים העלילתיים והכמות העצומה של קלישאות שממלאות את הסרט, אבל בהחלט הייתי סומך עליהם עם פרויקט בעל אמצעים גבוהים יותר. הם הוכיחו את עצמם כבמאי ז'אנר, רק שישאירו את הכתיבה למישהו אחר.

החשיבות של אני לא מאמין, אני רובוט?! היא שהוא מציע חלופה סבירה לסרט הישראלי הטיפוסי. עם פרסום המועמדים לפרסי אופיר, יש לסרט רק מועמדות אחת, מוצדקת, על עיצוב אמנותי, אבל גם זה משהו. הסרט מיועד למבוגרים, למרות פרסומות שגורמות לו להראות כסרט לכל המשפחה. על מנת לשבור באמת את בועת הז'אנר, קהל בוגר גם צריך להתעניין בו ולדעת על קיומו. זה רחוק מלהיות הסרט הישראלי הטוב של העשור, אבל עם התמיכה הנכונה, הוא בהחלט עשוי להתגלות כפורץ דרך לסרטים ממוקדים יותר שאינם כוס התה הפושרת עם הממתיק המלאכותי שהאקדמיה נוהגת לשתות.

פרק 103 – רוץ טום קרוז, רוץ

המשימה שלנו בפרק הזה, אם נבחר לקבל אותה, היא לסקור את כל חמשת סרטי משימה בלתי אפשרית בזה אחר זה, החל מהראשון שיצא ב-1996 ועד לאומת הנוכלים שיצא לפני שבועיים.

ספוילרים לכל סרטי הסדרה ויותר בדיחות טום קרוז מהרגיל.

ביקורת: ארבעה מופלאים

217247_resize

מה משותף ל"גטסבי הגדול", "המשחק של אנדר" ו"ארבעת המופלאים"? כולם יצירות ספרותיות מאוד פופולריות שנחשבות בלתי אפשריות לעיבוד לסרט באופן נאמן למקור. במקרה של השניים הראשונים, מדובר בספרים סבוכים מבחינה רגשית והיסטורית שאי אפשר לצמצם למסגרת של פחות משלוש שעות מבלי לאבד חלק ניכר מהרוח שהביאה אנשים לאהוב את היצירה במקור. במקרה של ארבעת המופלאים, נדמה שהמותג פשוט נופל שוב ושוב לידיים הלא נכונות.

הנסיון הראשון לעבד את סדרת הקומיקס המצליחה לסרט, נעשה בשנות התשעים. אם לא שמעתם על הגרסה הזאת, זה בסדר, כי היא מעולם לא הופצה לקולנוע. חברה גרמנית בשם סרטי קונסטנטין, שכרה את מפיק הבי-מוביז האגדי רוג'ר קורמן, על מנת שיצור עיבוד בתקציב נמוך בכדי למלא סעיף בחוזה שישאיר את הזכויות לגרסה הקולנועית בידי האולפן. הסיפור הנלעג מוכר לצופי "משפחה בהפרעה", שם היה בסיס לחלק מעלילת העונה הרביעית. התכנית כשלה ואולפני פוקס המאה ה-20 רכשו את הזכויות לדמויות והפיקו לפני עשור, עיבוד קולנועי ראשון בפרופיל גבוה. הסרט, כמו המשכו, אמנם הצליח כלכלית, אבל נקטל בידי חובבי הקומיקס שלא אהבו את הטיפול השטחי בדמויות, כמו גם בידי חובבי קולנוע רבים שחשו זלזול מצד האולפן.

"ארבעה מופלאים" הוא הנסיון השני של פוקס להביא את המותג לקולנוע, כשסרטי גיבורי-על נדרשים לעמוד כיום בסטנדרטים גבוהים יותר מאשר לפני עשור.

הסיפור מתחיל עם ריד ריצ'רדס, נער גאון שהצליח לגלות דרך לשגר עצמים אל מימד אחר ובחזרה. חברו הטוב, בן גרים, מסייע בפיתוח ההמצאה ותומך בו כאשר ההורים ומערכת החינוך מזלזלים בהמצאה המדהימה, גם כשהיא עובדת מול עיניהם. בזמן יריד מדע של בית הספר, ריד מוזמן בידי מדען מזדקן בשם פרנקלין סטורם, לקבל מלגה ולעבוד עבורו בפיתוח גרסה גדולה יותר של אותה המצאה, עם צוות שעובד עליה כבר עשור ולא טרח לספר על זה לשאר העולם, אולי כי הם מגייסים את העובדים שלהם ביריד מדע. עובדים שצוות המורים לא מתייחס אליהם ברצינות, כי הם כנראה נשכרו בידי מערכת החינוך מ"בין כוכבים".

ריד מגיע למעבדה של דוקטור סטורם, שם הוא פוגש את האנשים איתם יעבוד על פתיחת השער הבין מימדי. ילדיו של הדוקטור, סו וג'וני ומי שהתחיל את הפרויקט ונזרק לאחר שהתגלה כלא יציב נפשית, למרות שהוא נראה דווקא לגמרי בסדר, ויקטור פון דום. נסיון להפעיל את השער ללא השגחה, מוביל את הארבעה, יחד עם בן שמצטרף אליהם כי ריד לא שמע על נהלי אבטחה (בן מחדיר לבניין אולר על היום הראשון, אז זה כנראה משהו כללי בחברה), לחשיפה מסוכנת שמעניקה לשורדים כוחות מיוחדים.

ארבעה מופלאים הוא סרט מטופש. לא מטופש וכיפי כמו "שומרי הגלקסיה", אלא סתם מטופש. אין לו הגיון, לא פנימי ולא חיצוני והדמויות אמנם בעלות מנת משכל גבוהה במיוחד, אבל מפגינות יכולת אפסית להפעלת שיקול דעת. כבר בסצנה הראשונה, ריד זוכה ללעג מצד מורה, כי ספר על המצאה שעתידה לשנות את העולם. לכל מי שאי פעם ראה סרט, ברור שריד צודק, אבל המורה כל כך קלישאתי, שהוא אפילו לא שוקל את האפשרות שהילד מתכוון למה שהוא אומר.

כשריד ועמיתיו בוגרים, אין עליהם כמעט פיקוח, אף על פי שכולם מתחת לגיל שלושים ולחלקם אין נסיון קודם עם סביבת העבודה והמכשור המתקדם והמאוד מאוד יקר בה. שיטת הגיוס של דוקטור סטורם היא או דרך נפוטיזם, או תוך כדי התעלמות מסימנים מפורשים לכך שהוא ממנה אדם חסר אחריות לעמדה בכירה. למעשה, עצם זה שסטורם לא מפוטר בידי הדירקטוריון ברגע שהוא אומר שיש לו אמון מלא בבחור בן 18 שמצא במקרה ביריד מדע, מראה שכל החברה הזו מנוהלת בידי אנשים שנוהגים להטיח את ראשיהם בקיר לארוחת בוקר. ברצינות, אף אחד לא חושב שדוקטור סטורם אולי לא כשיר לגייס עובדים חדשים?

עוד בעיה בסרט, היא העדרם של ארבעת המופלאים. הם מופיעים, בסופו של דבר, אבל לפחות חצי מהסרט עוסק בנסיבות שהביאו ליצירתם. נדרשת בדיוק דקה אחת להסביר איך סופרמן הגיע לכדור הארץ וקבל את הכוחות שלו. צריכים פחות מזה כדי לספר למה ספיידרמן מתנהג כמו עכביש, או מה הפך את באטמן ללוחם צדק הפועל מחוץ לחוק. ארבעה מופלאים צורך קרוב לשעה בכדי להסביר את התמונה על הפוסטר שלו וגם את זה הוא עושה ברשלנות. אין שום מדע בסרט, הכל רעיונות לא קשורים שנזרקים לאוויר ואיכשהו, מביאים לתוצאות שמשרתות את הסיפור. האינטראקציה בין הדמויות מלאכותית עד כאב וכל הדיאלוגים ביניהן, לקוחים מספר הציטטות הגדול.

גיבורי הסרט כל כך לא אמינים, שכאשר ריד מתישב מול סו כדי לנהל איתה שיחה בספריה (ולמה יש בכלל ספריה בבניין של חברה שמתמחה בטכנולוגיה חדשנית?), היא אוספת את חפציה וקמה בשניה שהשיחה מסתיימת, כאילו הגיעה לשם אך ורק במטרה שמישהו יגש וישאל אותה מה היא עושה. רק היה חסר שתסנן לעצמה "קריפ" בעודה מתרחקת מהבובה דמוית האדם שעונה לשם ריד וזה היה נראה כמו סרטון הדרכה למניעת הטרדות במקום העבודה, במקום נסיון ליצור יחסים חמימים בין הדמויות.

הסרט עשה דבר אחד טוב וזה העיצוב של הנבל. בלי לפרט, כי לוקח כל כך הרבה זמן עד שהוא מופיע שזה כבר יהיה ספוילר, הוא אכן נראה מאיים ועוצמתי וכמו מישהו שיכול לעמוד מאחורי האיומים שלו. דברים אחרים, כמו מניע, אופי, מטרות, או הגדרה מה בדיוק היכולות והחולשות שלו, לא טרחו להוסיף. למה להטריד את הקהל עם פרטים מייגעים, כשאפשר פשוט ליצור את הדמות הכי גנרית מאז גמר אקס פקטור.

אפילו אפקטים מרשימים, או קטעי אקשן מרגשים, לא יכולים להציל את ארבעה מופלאים, בעיקר כי הם לא קיימים כאן. ה-CGI מפגר בעשרים שנה אחרי סרטים אחרים בז'אנר. בעולם בו יצאו שני סרטי כוכב הקופים שנראים נהדר, איך אנשי האפקטים של ארבעה מופלאים עדיין מתקשים ליצור שימפנזה שלא תראה כמו מודל קונספט? גם הדמויות עצמן, לאחר השינוי שהן עוברות, מחרידות למראה, כאילו לא מדובר בגיבורים, אלא בקרבנות של סרט אימה מחתרתי שהוחדר בטעות לעולם הסינמטי של מארוול. אולי רוג'ר קורמן אחראי בסתר גם על הגרסה הזו?

מה שמפתיע ברמת הגריעות של הסרט, הוא הבמאי. לא הביאו מישהו בלי שום נסיון בתחום, או במאי שידוע לשמצה בסרטים לא מרשימים. ג'וש טרנק ביים בדיוק סרט אחד לפני כן וזה "כרוניקה בזמן אמת", אחד מסרטי גיבורי-העל הטובים בכל הזמנים. הוא נראה כמו בחירה מצוינת לריבוט של ארבעת המופלאים, במיוחד לאחר שהפגין חשיבה יצירתית והבנה בז'אנר, אבל יצא דווקא ההפך. במקום עוד סרט חכם ורגיש שמוסיף אנושיות לעולם של גיבורי ונבלי העל ומצליח לשלב אפקטים אמינים ואקשן עם תקציב נמוך יחסית, טרנק ביים משהו שנראה כאילו היוצרים שלו מעולם לא טרחו לקרוא קומיקס. אין פה שום יכולת לבנות דמויות באופן מקורי, או להבין מתי סיפור המקור צריך להסתיים והדבר שעבורו באים לראות גיבורי-על בקולנוע מתחיל. הרקע של ארבעת המופלאים דבילי ותמיד היה כזה. מה שיותר מעניין זה איך עובדת הדינמיקה ביניהם כצוות וכאנשים שמתקיים ביניהם חיבור רגשי עמוק, לא נסיונות מאולצים להסביר מה בדיוק הפך אותם למה שהם.

נראה שטרנק נסה לעשות שוב את כרוניקה, רק עם תקציב גבוה. רק שכרוניקה לא עסק בגיבורים מוכרים, אלא בכמה בני נוער שבעצמם לא יכולים להסביר את החומר שיצר אצלם את השינוי. הסרט דרש מחשבה מחוץ לקופסה, כי היה לו גימיק של צילום לא קולנועי ורצון אמיתי ליצור משהו שונה. ארבעה מופלאים נוצר כסרט סטנדרטי לז'אנר, נטול נסיון כלשהו לחדש, או יחס רציני לחומר המקור. נדמה שטרנק וצוותו חשבו שהם צריכים להפוך את הסיפור למציאותי יותר, בלי להבין שהוא לא אמור להיות מציאותי. ההתנגשות בין עצלות תסריטאית ותנאי עבודה שהבמאי לא מורגל בהם, יצרה מוצר שמבייש את הדמויות ואת יוצריו ואת זה אני כותב על מותג שכבר עשרים ואחת שנה, זוכה ליחס משפיל מצד אולפנים.

חרף הפוטנציאל בסיפור ונסיונו הקודם של הבמאי, ארבעה מופלאים הוא עלבון לאינטליגנציה ולז'אנר גיבורי-העל בכלל. בתור ריבוט, הוא לא משנה לטובה שום דבר מהגרסה הקודמת ולמעשה, רק מעורר תקוה שאולפן חדש יקח חסות על הדמויות ויעשה מהן סוף סוף משהו מכובד. תמצאו יותר עקביות בקטע מ"כלבי אשמורת", בו מר אורנג' משתמש בארבעת המופלאים על מנת לתאר את ג'ו קאבוט. לפחות שם נראה שהבמאי מבין על מה הוא מדבר.

ביקורת: משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים

MV5BMTQ1NDI2MzU2MF5BMl5BanBnXkFtZTgwNTExNTU5NDE@._V1_SX640_SY720__resize

משהו השתנה בתפיסה שלנו לגבי סדרות סרטים במאה הנוכחית. בעבר, היה ברור שאם סדרה ממשיכה מעבר לסרט השלישי, היא אבודה, מאבדת כל קשר עם הסרט המקורי ונעשית אך ורק בשביל הכסף. סדרות כמו "הפנתר הוורוד", "בית ספר לשוטרים מתחילים" ו"רוקי", נודעו לשמצה בכמויות ההמשכים המיותרים שלהן, שהלכו והתדרדרו מסרט לסרט, עד שנדמה היה שצולמו מכח האינרציה בלבד.

מתישהו בעשור הקודם, המגמה החלה להתהפך. אני לא בטוח מי היה ראשון, אבל אחד האחראים לשינוי הוא הארי פוטר. הסדרה, שתוכננה מראש לשבעה סרטים (כאשר האחרון פוצל לבסוף לשניים), אלצה את האולפן לחשוב לטווח ארוך, איך לשמר את הרמה ואת השחקנים המקוריים ולמרות החלפת במאי מדי פעם, רבים יגידו שהסרטים רק הלכו והשתפרו. אם זה לא מספיק, ב-2006 יצא "רוקי בלבואה", הסרט השישי בסדרה שהתחילה בזוכה אוסקר והתדרדרה לבדיחה עצובה. הוא הפתיע את כולם עם עלילה מתקבלת על הדעת, בימוי טוב וגישה שמבינה מה אנשים אהבו בסרט הראשון, ניגוד מוחלט לקודמו בסדרה.

סרט שמצליח להתחבר לקהל הרבה אחרי שמותגים אחרים נקברו תחת הר של ביקורות שליליות, נחשב לתופעה נדירה, אולם אם נסתכל על שלושה מהסרטים היותר מצליחים של 2015, נגלה שהמגמה בהחלט השתנה. מקס הזועם הרביעי הוא אחד הסרטים הכי מוערכים ביקורתית של השנה, הסרט הרביעי בסדרת פארק היורה הוא שובר הקופות הגדול של הקיץ ואפילו בפרק השביעי, סדרת מהיר ועצבני ממשיכה למשוך קהל ולקבל תגובות חיוביות מהמבקרים. האולפנים הבינו שאפשר להמשיך ולהשקיע בסרטי המשך מבלי לזלזל בצופים ומבלי לסרס את הרצון המקורי של היוצרים. לרשימה הנ"ל, על פי נתוני ההכנסות וסיכום הביקורות, מצטרף "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", הסרט החמישי בסדרה שהשנה ימלאו לה 19.

הסרט מתחיל, כנהוג, במבצע חשאי. אית'ן הוק וצוותו, הטכנאי השברירי בנג'י והסוכן ברנדט הקשוח, מנסים לעצור מטוס בלארוסי מלהמריא עם נשק להשמדה המונית. אחרי כמה תקלות לא צפויות, אית'ן מפגין את כישורי האלתור היחודיים שלו ואפשר לעבור בבטחה אל קטע כתוביות הפתיחה עם המנגינה המפורסמת שהלחין לאלו שיפרין עוד בשנות השישים.

לא כולם מרוצים מדרך הפעולה של IMF – היחידה החשאית שעוסקת באותן משימות בלתי אפשריות. בהד לארועי הסרט הראשון, אלן האנלי מה-CIA דורש לסגור מיידית את היחידה בשל הסיכונים המיותרים שחבריה לוקחים, התקריות הבינלאומיות שכמעט גרמו והעדר השקיפות לגבי פעולותיהם ודרכי המימון של הארגון. הוועדה מסכימה עם האנלי ובנג'י וברנדט עוברים לעבודה משרדית תחת השגחתו, בעוד אית'ן נעלם מהרדאר ומתחיל בהתחקות משלו אחר סולומון ליין, אדם שבאופן חשוד, תמיד נוכח לפני תאונות קטלניות שמביאות לשינויים מרחיקי לכת. אותו ליין הוא גם ההזדמנות היחידה של אית'ן להוכיח את קיומו של ארגון הרשע הסינדיקט ולנקות את שמו.

אומת הנוכלים עוקב אחר מספר מסורות שהתפתחו לאורך הסדרה. מלבד האיום הקבוע על המשך קיומו של IMF, נמצא פה גם מסע במספר מדינות, מרדפים מלאי אדרנלין ומשימות מותחות שמציבות את אית'ן במצב בו הטעות הכי קטנה, תוביל למותו. לשם גיבוי, מצורפת לעלילה סוכנת כפולה בריטית, שלאף צד לא ברור לחלוטין האם היא איתו, או נגדו.

טום קרוז הוא לב לבו של הסרט. אמנם אני מאמין שהעלילה הייתה עובדת באותה יעילות בלעדיו, אבל לא הדמות של אית'ן האנט. היו צריכים ליצור גיבור שונה לחלוטין על מנת לקיים את הסדרה ללא קרוז. זה לא שהוא שחקן טוב במיוחד, אבל הדמות כל כך נוצרה סביב המניירות והכריזמה שלו, שיהיה מוזר לדמיין אותה בלי הריצה המוזרה שקרוז מציג בכל סרט. אית'ן מתואר בידי עמיתיו ואויביו כמהמר, שלא תמיד יודע אם התכנית שלו תפעל, אבל מוכן לקחת את הסיכון ועל כן, מגביר את סיכויי ההצלחה. סולומון ליין דומה לו מהבחינה הזו, מה שמוביל למצב חריג בו הגיבור והנבל נעים באותו קצב ובשום שלב, לא ברור מי מהם מקדים את השני.

אחת הסיבות שהמרוץ השקול הזה עובד, היא הליהוק של שון האריס לתפקיד ליין. מהשניה שרואים אותו על המסך, ברור שמדובר בטיפוס מסוכן ומחושב, שאית'ן ואנשיו יתקשו להתמודד מולו. ליהוקים נוספים, כמו אלק בולדווין בתפקיד האנלי וסיימון מקברני כמקבילו הבריטי, מוסיפים לתחושה שמדובר בעולם בו לא נותר מקום לאנשים כמו אית'ן והוא לא נלחם רק על שלום המין האנושי, אלא גם על עצם זכות הקיום שלו כדמות.

יש בסרט רגעים שבלשון המעטה, אינם אמינים במיוחד. מעבר לכך שריגול מצריך הרבה יותר עבודת מחקר ואנשי צוות ממה שמציגים כאן, יש לפליטי IMF גישה לכמות מפתיעה של טכנולוגיה מתקדמת ואת היכולת לשרוד קרבות ומרדפים במהירות גבוהה, ללא פגיעות לטווח הארוך. זה חלק ממה שעושה את הסרט למהנה, אבל גם מצריך לא מעט השהיה של חוסר האמונה על מנת לא להתעכב על אלפי הפרטים הקטנים שלא היו עובדים במציאות.

מבחינת האקשן, אומת הנוכלים מספק את הסחורה. הוא לא מסוגנן כמו הסרט השני, או יצירתי כמו הרביעי, אבל רואים שהושקעה מחשבה בתכנון כל עימות בין טובים לרעים. רוב הזמן, המצלמה ממוקדת ואפשר להבין מה קורה וכאמור, סצנת המרדף באמת מרשימה, גם אם השימוש באפקטים דיגיטליים בולט מדי לעתים. הרגעים הכי מותחים הם כאשר אין פיצוצים, או כלי רכב מהירים, אלא פשוט שני צדדים וחצי שמחכים לראות מי ימצמץ ראשון.

בתור מי שגדל בשנות השמונים והתשעים, אני עדיין נדהם מכך שניתן לספק סרט מבדר ונאמן לרוח הסדרה, גם אחרי כמעט שני עשורים. בילדותי, מספר חמש היה הנקודה אליה מותג מגיע בכדי להיקבר בחוסר כבוד. טום קרוז וג'יי. ג'יי. אברהמס החזירו לסדרה את הצד הכיפי שלה מאז החלו לשתף פעולה כמפיקים (בניגוד לסרט השלישי, אותו אברהמס ביים וכתב, אבל לא הפיק). הבמאי הפעם הוא כריסטופר מקווארי, מי שאחראי לשני סרטי אקשן טובים נוספים עם קרוז בתפקיד הראשי – "ג'ק ריצ'ר" (כבמאי) ו"קצה המחר" (כתסריטאי). הוא הבחירה הטבעית לביים את אומת הנוכלים ועושה עבודה טובה בסך הכל, אם כי ישנם רגעים בהם האקשן מבלבל וקשה למעקב. למרבה המזל, מדובר ברגעים בודדים ורוב קטעי הפעולה בסרט, עשויים היטב.

אין לאומת הנוכלים משהו חדש להציע. עם הדיבורים על הסינדיקט, הוא נראה קצת כמו חיקוי של סרטי הנוקמים וג'יימס בונד, שגם הם נתקלים בארגון חשאי הזומם לשנות סדרי עולם. משימה בלתי אפשרית הוא משהו באמצע מבחינת אפיון הגיבור. אית'ן האנט הוא בעל כישורים יוצאי דופן וזה שמקבל את ההחלטות בשטח, כמו ג'יימס בונד, אולם הוא נזקק לעבודת צוות מתוקתקת היטב על מנת להצליח במשימה. זה הדבר שמייחד את סרטי משימה בלתי אפשרית ממותגי אקשן אחרים, גיבור שסוד ההצלחה שלו טמון ביכולת להיות מנהל עבודה טוב. כן, הוא לוקח הימורים, אבל תמיד יש מי שיציע את הצד שכנגד ויוסיף לכל תכנית פעולה מטורפת, דיון רציני בעד ונגד.

אני מניח שדבר דומה קורה בכל פעם שמחליטים להפיק עוד סרט בסדרה. האם זה שווה את ההשקעה? האם הקהל עוד מתחבר לאקשן מהסוג הזה? האם טום קרוז לא זקן מדי בשביל החרא הזה? איך שזה נראה כרגע, התשובה לשתי השאלות הראשונות היא חיובית ואת התשובה לשלישית מקבלים ברגע שרואים את אית'ן האנט בלי חולצה. משימה בלתי אפשרית הוא מותג שמתקיים בגלגולים שונים כבר כמעט חמישים שנה. הוא לא מפורסם ומוכר מוצרים נלווים כמו כמה מהשמות האחרים שהזכרתי כאן, אבל הוא ממשיך לספק סרטים מהנים שלא מנסים לשנות את ההיסטוריה של הקולנוע, רק להישאר בשטח כל עוד נהנים מהחוויה.